ת”פ (שלום ירושלים) 4830/98 מדינת ישראל נ’ יעקב כץ ואח’ (29/12/2003)

ת”פ (שלום ירושלים) 4830/98 מדינת ישראל נ’ יעקב כץ (20/10/2003) – DOCX / PDF

 

בבית משפט השלום בירושלים

ת”פ 4830/98

 

לפני סגן הנשיא:

י’ נועם

 

בעניין:

המאשימה:

מדינת ישראל

ע”י עו”ד שמעון דולן, מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה

עו”ד סיגל עתיר, עוזרת ראשית לפרקליטת המדינה

פרקליטות המדינה – המחלקה הכלכלית

נ ג ד

הנאשמים:

1. יעקב כץ

2. יואל צור

3. זלמן ברוך מלמד

4. שולמית מלמד

5. יאיר מאיר

6. חגי סגל

7. גדעון שרון

8. אדיר זיק

9. דוד שפירא

10. שאול אבני

11. ש.פ.ה פרסום בע”מ

12. ארץ הצבי – ערוץ 7 בע”מ

13. בית אל ספנות בע”מ

ע”י ב”כ עוה”ד דן סלע, גיורא אדרת ונתן שמחוני

 

מבוא

פרק א’ – מבוא (עמ’ 2-12)

 

השידורים מתחום המים הטריטוריאליים

פרק ב’ – השידורים מאניית הצבי (עמ’ 13-47)

 

השידורים מן היבשה

פרק ג’ – על עדי התביעה ושיטות איכון השידורים ביבשה (עמ’ 48-57)

פרק ד’ – האתר בכפר ינוח (עמ’ 58-62)

פרק ה’ – האתר בחיפה (עמ’ 63-66)

פרק ו’ – האתר ביישוב קשת (עמ’ 67-70)

פרק ז’ – האתר באלוני הבשן (עמ’ 71-72)

פרק ח’ – האתר בפסגות (עמ’ 73-78)

פרק ט’ – האתר בירושלים (עמ’ 79-81)

פרק י’ – האתר בהר-ברכה (עמ’ 82-87)

פרק י”א – האולפנים ואתר השידור בבית-אל (עמ’ 88-96)

פרק י”ב – ראיות נוספות לקיום שידורים מן היבשה (עמ’ 97-102)

פרק י”ג – גרסת הנאשמים לגבי אופן הפצת השידורים (עמ’ 103-110)

פרק י”ד – המומחה מטעם הסנגוריה ד”ר אקסלרוד (עמ’ 111-115)

פרק ט”ו – השידור מניידת השידור ב”חי כיף” בראשל”צ בקיץ 1996 (עמ’ 116-119)

פרק ט”ז – שאלת ביצוע השידורים מתחום נמל אשדוד בקיץ 1995 (עמ’ 120-123)

פרק י”ז – סוגיית ההפרעה לתדר התקשורת של נתב”ג ביום 27.7.97 (עמ’ 124-128)

פרק י”ח – סיכום המסקנות בעניין השידורים מן היבשה (עמ’ 129-132)

 

העבירות המיוחסות לנאשמים באישום הראשון

פרק י”ט – העבירות והמסגרת הנורמטיבית (עמ’ 133-140)

פרק כ’ – הנאשם מס’ 2 יואל צור (עמ’ 141-154)

פרק כ”א – הנאשמות 11-13 (התאגידים) (עמ’ 155-159)

פרק כ”ב – הנאשם מס’ 3 זלמן מלמד (עמ’ 160-170)

פרק כ”ג – הנאשמת מס’ 4 שולמית מלמד (עמ’ 171-179)

פרק כ”ד – הנאשם מס’ 5 יאיר מאיר (עמ’ 180-186)

פרק כ”ה – הנאשם מס’ 6 חגי סגל (עמ’ 187-195)

פרק כ”ו – הנאשם מס’ 7 גדעון שרון (עמ’ 196-201)

פרק כ”ז – הנאשם מס’ 8 אדיר זיק (עמ’ 202-208)

פרק כ”ח – הנאשם מס’ 9 דוד שפירא (עמ’ 209-216)

פרק כ”ט – הנאשם מס’ 10 שאול אבני (עמ’ 217-223)

פרק ל’ – הנאשם מס’ 1 יעקב כץ (עמ’ 224-249)

 

האישום השני

פרק ל”א – עדות השקר ותצהיר השקר המיוחסים לנאשם מס’ 1 יעקב כץ (עמ’ 250-263)

 

סיכום

פרק ל”ב – סוף דבר (עמ’ 265-268)

 

הכרעת דין

 

פרק א’: מבוא

 

פתח דבר

1. תחנת הרדיו, המכונה בשם “ערוץ 7” (להלן – “ערוץ 7” או “התחנה“), משדרת לציבור משלהי שנות השמונים. היא מופעלת על-ידי אשכול של שלוש חברות – הנאשמות מס’ 11 ו-13.

לתחנה אולפני שידור בים וביבשה. אולפן השידור בים ממוקם באניית “הצבי” (להלן – האנייה), ואולפני השידור ביבשה – שמהם מבוצעים אף שידורים חיים – מצויים בבית-אל. בנוסף, יש לתחנה אולפנים ברמת-גן, המשמשים בעיקר להקלטות.

אין חולק, כי לערוץ 7 לא נופקו ההיתרים והזיכיונות, הנדרשים על-פי דין להפעלת תחנת שידור בתחומי המדינה ובאזורי יהודה והשומרון וחבל עזה.

2. לטענת המאשימה, בתקופה הרלבנטית לאישום – מחודש ינואר 1995 ועד לחודש ספטמבר 1998 – קיימה התחנה שידורים לציבור ללא היתר כחוק וללא זיכיונות כדין. על-פי הנטען, השידורים לציבור מן האנייה נעשו בעת שזו נמצאה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, קרי – במרחק שלא עלה על 12 מייל ימי מהחוף, והשידורים לציבור מן היבשה בוצעו ממערך של משדרים ותחנות ממסר שהוצבו באתרים שונים ברחבי הארץ.

לגרסת הסנגוריה, שידורי ערוץ 7 לציבור נעשו מהאנייה בלבד, בעת שזו נמצאה מחוץ לתחום מי החופין, ולא בוצעו שידורים כלשהם של התחנה מן היבשה.

3. כתב האישום הוגש בחודש נובמבר 1998, לאחר חקירה ממושכת – חלקה סמויה – שנפתחה על-ידי משטרת ישראל עוד בשנת 1995. בחקירתה נסתייעה המשטרה בעובדי יחידת הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת, ובממצאים שנאספו על-ידי עובדי היחידה במהלך השנים בעניין שידורי התחנה.

4. באישום הראשון הואשמו הנאשמים בעבירות על פקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], תשל”ב-1972, ועל חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש”ן-1990. הנאשמים שהואשמו בעבירות אלו הנם: שלוש החברות שפעלו כגוף אחד להפעלת התחנה, מנהלים בחברות אלו, בעלי תפקידים בתחנת השידור ומי שנתנו שירותים שאפשרו את השידורים.

באישום השני הואשם הנאשם מס’ 1 בעבירות עדות שקר ושבועת שקר – לפי סעיפים 237 ו-239 לחוק העונשין, התשל”ז-1977. על-פי הנטען, מסר הנאשם מס’ 1 פרטים כוזבים בשני תצהירים שהגיש לבג”צ, באשר למיקום האנייה ביחס לתחום מי-החופין, ולשאלה האם ערוץ 7 משדר לציבור גם מן היבשה.

5. המחלוקות באישומים הנדונים מתמקדות בשאלות: האם שידורי התחנה מן האנייה נעשו מתחום המים הטריטוריאליים, או מחוצה לו; האם בוצעו שידורים לציבור גם מן היבשה, אם לאו; ומה אחריותו בפלילים של כל אחד מהנאשמים לשידורים אלו – אם התשובה לאחת מן השאלות הראשונות הנה חיובית.

המחלוקת באישום השני, בעניין הכזב שבתצהירים, כרוכה, בין השאר, בהכרעה בפלוגתאות הנדונות באישום הראשון.

6. לשם הוכחת מיקום ביצוע השידורים בתקופה הרלבנטית לאישום, ומודעות כל אחד מהנאשמים לביצוע השידורים, הן מתחום המים הטריטוריאליים והן מן היבשה, ביקשה המאשימה להזמין לדוכן העדים 141 עדים.

באי-כוח הצדדים תרמו לייעול הדיון בשלב המקדמי, בכך שהגישו בהסכמה מאות מוצגים, שכללו, בין השאר: הודעות של נאשמים ועדים, מסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמות מס’ 11-13, דו”חות ורישומים שערכו עדים, ותצלומים וסרטי וידאו של בדיקות שונות שבוצעו במהלך השנים ביבשה ובים; אם כי, חלק מהמסמכים הוגשו בכפוף להעדת מי שערך אותם.

7. למרות ייעול הדיון החלקי האמור, נדרש בית המשפט על-ידי הצדדים לשמוע עדויותיהם של 74(!) עדים – 54 עדי תביעה ו-20 עדים מטעם הסנגוריה – ביניהם עדים מומחים לשידורי רדיו, לאיכון מקור שידורים, לאלקטרוניקה ולמכ”מים ימיים. העדויות התייחסו, בין השאר, לשאלת מיקום האנייה במהלך השנים, ולבדיקות רבות – עשרות במספר – שנעשו בתקופות שונות ברחבי הארץ לאיתור שידורים מן היבשה.

על-רקע זה, נדרשו לשמיעת הראיות כ-50 דיונים, והתיק תפח במימדיו עד שתפס כ-3,000 עמודי פרוטוקול, 750 עמודי סיכומים בכתב (לרבות נספח סיכומים חסוי) וכ-900 מוצגים.

מקצת מהראיות ומהסיכומים – אלו שהתמקדו בנושא איתור מיקום האנייה על-ידי מערכת הבקרה והשליטה הימית של חיל-הים – נשמעו בדלתיים סגורות מטעמים של בטחון המדינה.

התשתית הראייתית – הישירה והנסיבתית – מקיפה מספר רב של אירועים ובדיקות שונות שבוצעו במהלך השנים על-ידי עדים רבים ברחבי הארץ, ומכאן שלפנינו תיק החריג בהיקפו הראייתי.

 

הנאשמים והאישומים

הנאשמים

8. הנאשמים מס’ 1, 2 ו-3 – יעקב כץ, יואל צור וזלמן ברוך מלמד, הנם נושאי משרה, כמשמעות מונח זה בפקודת החברות, בחברות הנאשמות מס’ 11, 12 ו-13 – ש.פ.ה. פרסום בע”מ, ארץ הצבי – ערוץ 7 בע”מ ובית-אל ספנות בע”מ. שלושת הנאשמים הנ”ל משמשים כמנהלים באשכול החברות הכולל הן את הנאשמות מס’ 11-13, והן את עמותת אגודת בית המדרש סוכת עובדיה בית-אל ב’ (להלן – העמותה) והחברה לפיתוח קריית הישיבה בית-אל ובית-אל ב’ בע”מ (להלן – החברה). הנאשמים מס’ 1-3 שלטו בנאשמות מס’ 11-13, בין השאר, באמצעות העמותה והחברה (כמפורט בנספח א’ לכתב האישום).

הנאשמות מס’ 11-13 התנהלו בפועל כגוף אחד, שנוהל על-ידי הנאשמים מס’ 1-3, שעיסוקו הפעלת תחנת ערוץ 7 וקיום שידוריה. הנאשמת מס’ 11 עסקה בעיקר בשיווק ומכירת זמני שידור לפרסומות; הנאשמת מס’ 12 העסיקה עובדים והפעילה אולפנים לצורך קיום שידורי הערוץ; והנאשמת מס’ 13 התמקדה בעניינים הקשורים להפעלת אניית הצבי. פעילותן של שלוש החברות התנהלה באופן בלעדי לצורך קיומם של שידורי ערוץ 7. ניהול החברות התבצע במשותף, ולעיתים בוצעה פעילות האופיינית לאחת החברות על-ידי רעותה.

הנאשמת מס’ 4, שלומית מלמד, הנה ממייסדי העמותה. בתקופה הרלבנטית לאישום היא שימשה כמנהלת התכניות של ערוץ 7. במסגרת תפקידה זה, בין מכלול פעילויותיה, היא קבעה את לוח השידורים של הערוץ וערכה תיאומים בין עובדי התחנה לצורך קיום השידורים כסדרם.

הנאשם מס’ 5, יאיר מאיר, אף הוא ממייסדי העמותה. הוא טכנאי במקצועו, ועבד בתקופה הרלבנטית עבור ערוץ 7. בפעילותו זו הוא טיפל, בין היתר, בהתקנת ובאחזקת ציוד השידור של התחנה.

הנאשם מס’ 6, חגי סגל, היה בתקופה הרלבנטית מנהל מחלקת החדשות של ערוץ 7. במסגרת תפקידו הוא שימש כעורך ראשי של החדשות, הגיש יומני חדשות והיה אחראי על צוות עובדי המחלקה.

הנאשמים מס’ 7, 8 ו-9 – גדעון שרון, אדיר זיק ודוד שפירא, שימשו אף הם בתקופה הנדונה כשדרנים בערוץ 7, ובמסגרת פעילותם בתחנה ערכו והגישו תכניות שונות שהופצו מן האולפנים בבית-אל.

הנאשם מס’ 10, שאול אבני, הועסק על-ידי הנאשמת מס’ 13 בשנים האמורות כרב חובל באניית הצבי, שבה הופעל מוקד שידורים של התחנה.

 

האישום הראשון

9. המאשימה טוענת באישום הראשון, כי שידורי ערוץ 7 נעשו הן מתחום המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, והן מן היבשה – מתחומי המדינה ומאזור יהודה ושומרון; וזאת ללא היתרים וזיכיונות כדין.

לטענת המאשימה, השידורים מן הים קויימו מאניית הצבי, עת זו עגנה במרבית התקופה מול חופי תל-אביב בתחום המים הטריטוריאליים. השידורים מן היבשה בוצעו, על-פי הנטען, ממשדרים שהוצבו במספר אתרים בישובים הבאים: ירושלים, חיפה, ינוח, קשת יהונתן, אלוני הבשן, בית-אל, פסגות והר ברכה.

10. אין חולק, כי תחנת ערוץ 7 קיימה שידורי תכניות שמע הניתנות לקליטה, שהופצו בדרך אלחוטית על-ידי אותות חשמל; קרי – קיימה שידורי רדיו לציבור.

כמו-כן, אין מחלוקת, כי ערוץ 7 השתמש באופן קבוע בתדרי השידור שלהלן, בשלושה ערוצי משנה:

א. תדר 105.2 מגה-הרץ (105.2 FM) ותדר 1143 קילו-הרץ (1143 AM) – בערוץ שכונה בשם “הערוץ הראשי”.

ב. תדר 98.7 מגה-הרץ (98.7 FM) ותדר 711 קילו-הרץ (711 AM) – בערוץ שכונה “הערוץ התורני”.

ג. תדר 97.3 מגה-הרץ (97.3 FM) – בערוץ שנקרא “ערוץ העולים” אשר השידורים בו היו בעיקר ברוסית ובצרפתית.

בכתב האישום נטען, כי ערוץ 7 גם שידר במספר תדרים נוספים, לרבות תדרים 783 ו-785 מגה-הרץ – אשר הוקצו לצה”ל. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 27.7.97 אף עשתה התחנה שימוש בתדר 120.5 מגה-הרץ (120.5 FM) – המשמש בשגרה כתדר התקשורת בין מגדל הפיקוח בנמל התעופה בן-גוריון לבין התעופה האזרחית.

11. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לערוץ 7 לא ניתנו היתרים, רשיונות וזיכיונות, לביצוע שידורים משטח המדינה – לרבות מתחום מי-החופין – ומאזור יהודה ושומרון. לא ניתן לו זיכיון מאת מועצת הרשות שמונתה לפי חוק הרשות השניה לטלווזיה ורדיו, התש”ן-1990, ואף לא ניתן לו רשיון לשידור מאת הממשלה. לערוץ 7 גם לא ניתן היתר מן הממונה, כמשמעו בצו בדבר שידור ואיתות (אזור הגדה המערבית) (מס’ 97), תשכ”ז-1967, ולא נופק לו רשיון בהתאם לצו בדבר תיקון תקנות הטלפון (תיקון מס’ 2) (יהודה ושומרון) (מס’ 951), תשמ”ב-1981. השימוש שנעשה על-ידי התחנה בתדרים שפורטו לעיל, היה מבלי לקבל הקצאה לתדרים אלו מאת הגוף המוסמך על-ידי הממשלה.

הסנגוריה טוענת, כי שידורי ערוץ 7 נעשו מן הים בלבד, ומחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, וכי התחנה לא נזקקה, אפוא, לגרסתה – להיתרים, לרשיונות ולזיכיונות כלשהם, וממילא לא הפרה הוראת כל דין בעניין ביצוע השידורים.

12. הוראות החיקוק הרלבנטיות לאישום הראשון הנן סעיפים 32(א), 90(א) ו-98 לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש”ן-1990 (להלן – חוק הרשות השניה), וסעיפים 7(א), 5ד ו-10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], התשל”ב-1972 (להלן – פקודת הטלגרף האלחוטי).

להלן הסעיפים הרלבנטיים לענייננו מחוק הרשות השניה:

32(א) – “לא יקים אדם ולא יפעיל תחנת שידור ולא יקיים שידורים, אלא אם כן קיבל לכך זיכיון מאת המועצה”.

90(א) – “העובר על הוראת סעיף 32(א), דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 3,158,000 שקלים חדשים”.

98 – “נעברה עבירה לפי פרק זה על-ידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל נושא משרה בו, אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה; בסעיף זה “נושא משרה” – כהגדרתו בפקודת החברות”.

הסעיפים הרלבנטיים מפקודת הטלגרף האלחוטי מורים כדלהלן:

7(א) – “המקים או מקיים תחנת טלגרף אלחוטי בלי רשיון, או מתקין, מפעיל או מקיים, מכשיר לטלגרף אלחוטי בלי רשיון, דינו – מאסר שנה או קנס 92,800 שקלים חדשים…”.

5ד(א) – “לא ישתמש אדם בתדר רדיו אלא בהתאם להועדת התדר ולפי הקצאה שקיבל מאת הגוף שהממשלה הסמיכה… ובהתאם לצרכי ניצול התדר ואופן השימוש בו, כפי שנקבעו בתנאי ההקצאה”.

10(ב) – “מי שהפר הוראה מהוראות סעיף 5ד, דינו – קנס פי ששה מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל”ז-1977”.

שלושה מן המונחים שאוזכרו בהוראות החיקוק הנ”ל, שלפיהן מואשמים הנאשמים, הוגדרו בסעיף 1 לפקודת הטלגרף האלחוטי, כדלהלן:

“טלגרף אלחוטי – שיטה של תקשורת באמצעות מכשירים לשידור או לקליטה של ידיעות או תקשורות אחרות על-ידי אותות חשמל, שלא בעזרת תיל המחבר את נקודות השידור והקליטה;

“קיים – לרבות החזק במכשיר, אף הם אינו במצב תקין”;

“תדרי רדיו – תדרי גלים אלקטרומגנטיים בתחום שאינו עולה על 3,000 גיגה-הרץ, המשמשים לטלגרף אלחוטי”.

13. להלן פירוט העבירות שיוחסו לכל אחד מהנאשמים באישום הראשון.

א. הנאשמים מס’ 1, 2 ו-11-13

הנאשמים מס’ 1 , 2 ו-11-13 הואשמו באישום הראשון כדלהלן:

1) בהפעלת תחנת שידור ללא זיכיון מאת המועצה – עבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה.

2) בקיום תחנת טלגרף אלחוטי, בהפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ובקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי; וכל זאת ללא רשיון מאת הממשלה – עבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

3) בשימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים והקצאתם – עבירה לפי סעיף 5ד בשילוב עם סעיף 10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

4) ולגבי הנאשמים מס’ 1 ו-2 בלבד – אף בכך שבהיותם נושאי משרה בנאשמות מס’ 11-13 לא נקטו אמצעים סבירים למניעת העבירות שנעברו על-ידי הנאשמות – עבירה לפי סעיפים 32(א) ו-90(א) לחוק הרשות השניה, בשילוב עם סעיף 98 לחוק הנ”ל.

ב. הנאשם מס’ 3

בכתב האישום הואשם הנאשם מס’ 3 בכל העבירות שיוחסו לנאשמים מס’ 1 ו-2. ואולם, במהלך שמיעת הראיות הודיעה ב”כ המאשימה, כי היא חוזרת בה מהאישום נגד הנאשם מס’ 3 בכל הנוגע לעבירות לפי פקודת הטלגרף האלחוטי (עמ’ 1133 לפרוטוקול). לפיכך, נותר על כנו נגדו רק האישום בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיפים 90(א) ו-98 לחוק הרשות השניה, בכך שהפעיל תחנת שידור ללא זיכיון מאת המועצה.

ג. הנאשמים מס’ 4-9

הנאשמים מס’ 4-9 הואשמו בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה, ובעבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, כדלהלן:

הנאשמת מס’ 4 הואשמה בעבירות הנ”ל בכך שהפעילה תחנת שידור ללא זיכיון מאת המועצה, ובכך שקיימה תחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון על-ידי הממשלה.

הנאשמים מס’ 5 ו-6 הואשמו בעבירות האמורות, בכך שהפעילו תחנת שידור וקיימו שידורים, ללא קבלת זיכיון מאת המועצה; בכך שקיימו תחנת טלגרף אלחוטי ומכשירים לטלגרף אלחוטי; ובכך שהנאשם מס’ 6 הפעיל מכשירים אלו; וכל זאת ללא רשיון מאת הממשלה.

הנאשמים מס’ 9-7 הואשמו בעבירות הנ”ל, בכך שקיימו שידורים ללא זיכיון מאת המועצה; ובכך שהפעילו וקיימו מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון מאת הממשלה.

ד. הנאשם מס’ 10

הנאשם מס’ 10 הואשם בסיוע להפעלת תחנת שידור ללא זיכיון מאת הממשלה – עבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה, ובצירוף סעיף 32 לחוק העונשין, התשל”ז-1977. בנוסף, הואשם הנאשם מס’ 10 בסיוע לקיום תחנת טלגרף אלחוטי, להפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ולקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי, וכל זאת ללא רשיון מאת הממשלה – עבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי בצירוף סעיף 32 לחוק העונשין.

14. המעשים שבוצעו על-פי הנטען בשטח המדינה ובתחום מי-החופין מהווים – בהיבט של התחולה הטריטוריאלית – “עבירת פנים” כמשמעותה בסעיפים 7 ו-12 לחוק העונשין. “עבירת פנים” הוגדרה בסעיף 7 כ”עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתחום שטח ישראל”; ו”שטח ישראל” – לעניין סעיף 7 – הוגדר כ”שטח הריבונות של מדינת ישראל כולל רצועת מי-החופין שלה”. לפי סעיף 1 לחוק מימי החופין, התשי”ז-1956, הועמדה רצועת המים הטריטוריאליים של המדינה על “שניים-עשר מילים ימיים מנקודת השפל או מנקודה אחרת שבחוף”. תחום מי החופין הועמד בחקיקה משנת תש”ן על 12 מייל ימי, ועד לאותה שנה הוגבל ל-6 מייל.

15. באשר למעשים שבוצעו באזור יהודה ושומרון, הואשמו הנאשמים – בהיות הנאשמים מס’ 1-10 רשומים במרשם האוכלוסין ובהיות החברות הנאשמות מס’ 11-13 רשומות בישראל – בעבירות האמורות, וזאת בשילוב עם הוראת סעיף 2(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל”ח-1977, ובצירוף הצווים שלהלן: הצו בדבר תיקון תקנות הטלפון (תיקון מס’ 2) (יהודה והשומרון) (מס’ 951), תשמ”ב-1981, והצו בדבר שידור ואיתות (אזור הגדה המערבית) (מס’ 79), תשכ”ז-1967.

 

האישום השני

16. באישום השני הואשם הנאשם מס’ 1 בשתי עבירות של שבועת שקר – לפי סעיף 239 לחוק העונשין, ובשתי עבירות של עדות שקר לפי סעיף 237 לחוק הנ”ל, בעניין שני תצהירים שהגיש לבית המשפט הגבוה לצדק. את התצהירים צירף הנאשם מס’ 1 לעתירה שהגישה הנאשמת מס’ 12 בבג”צ 2754/98 למתן צו שיורה למדינה, בין השאר, שלא לבצע פעולות שימנעו את המשך שידורי ערוץ 7. התצהירים גם הוגשו כתצהירי תשובה לעתירה שהגיש ח”כ איתן כבל בבג”צ 2198/98 נגד ערוץ 7 ורשויות המדינה בעניין המשך שידורי התחנה. התצהיר הראשון (ת/483) – מיום 8.4.98 – הוגש לבג”צ ביום 4.5.98, והשני (ת/486) – מיום 22.6.98 – הוגש לבית המשפט ביום 23.6.98.

בתצהיריו ציין הנאשם מס’ 1, בין היתר, כי ערוץ 7 אינו משדר מן היבשה, וממילא אין לו משדרים בתחומי המדינה ובאזור יהודה והשומרון; וכי התחנה גם לא רכשה או קיבלה משדרים המופעלים מן היבשה. עוד ציין הנאשם מס’ 1 בתצהיריו, כי שידורי ערוץ 7 מבוצעים אך ורק מאניית הצבי, המצויה דרך קבע בזמן השידורים מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, וזאת בהתאם להנחיות מפורשות שניתנו לקברניטיה, על-מנת שלא לעבור על החוק.

בנוסף, ציין הנאשם מס’ 1 בתצהיריו, כי אולפן ערוץ 7 בבית-אל הנו אולפן הקלטות בלבד, ואין במקום משדר כלשהו.

בכתב האישום נטען, כי ההצהרות האמורות, וכן הצהרות נוספות שהועלו בתצהירים בעניין מיקום ביצוע השידורים, היו כוזבות, שכן ערוץ 7 שידר הן מן היבשה – באמצעות משדרים שרכש, החזיק והפעיל; והן מהאנייה – שעגנה בתחומי המים הטריטוריאליים מבלי שניתנו למפעיליה הוראות שלא להיכנס לתחום מי-החופין בשעת השידורים.

 

יריעת המחלוקת ומתווה הדיון

 

מארג ראיות המאשימה

17. המאשימה פרשה לפני בית-המשפט מארג של ראיות רבות ומגוונות – ישירות ונסיבתיות – לשם הוכחת ביצועם של שידורי התחנה מתחום המדינה ומימיה הריבוניים.

המחלוקת בסוגיית השידורים מן הים התמקדה בשאלת מיקומה של אניית הצבי במהלך השנים הרלבנטיות לאישום. להוכחת גרסתה, כי האנייה עגנה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים בעת ביצוע השידורים, השמיעה התביעה עדים רבים, וביניהם: שוטרי יחידת השיטור הימי, קציני מערך השליטה והבקרה הימית של חיל הים, אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת, עדים שצפו באנייה ועובדים ששרתו בה או שסיפקו לה שירותים.

לצורך הוכחת ביצוע שידורי ערוץ 7 מן היבשה, הניחה המאשימה תשתית ראייתית ניכרת בהיקפה, ישירה ונסיבתית. תשתית ראייתית זו נסמכת, בין השאר: על עדויותיהם של מספר עדים – אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי של משרד התקשורת וכן אזרחים – רובם מומחים בתחום שידורי רדיו ואיכונם, שאיתרו את מקור השידורים מן האתרים השונים בבדיקות רבות ומגוונות שביצעו במהלך השנים; על ממצאים רבים, לרבות ציוד שידור ואנטנות, שנתגלו באתרים על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי וחוקרי המשטרה; על ראיות בדבר רכישת ציוד שידור עבור תחנת ערוץ 7, התקנתו ותחזוקתו; ועל ראיות נוספות בעניין זיקתה של התחנה לאתרי השידור שהופעלו ברחבי הארץ.

 

תמצית גרסת הסנגוריה

18. בפתח הדיון תובא, בקליפת אגוז, תמצית גרסת הסנגוריה באשר לאישומים הנדונים ולתשתית ראיות המאשימה.

לגרסת הסנגוריה, את הרעיון להקמת תחנת השידור ערוץ 7 הגה הנאשם מס’ 3 בשלהי שנות השמונים, יחד עם הנאשמים מס’ 1 ו-2, וביסוד הרעיון עמדה השאיפה להקים “תחנת שידור ציונית-לאומית”, שבין השאר “תשדר לציבור המתיישבים דברי חיזוק ועידוד”. (סיכומי הסנגוריה עמ’ 3-7; עדות הנאשם מס’ 1 עמ’ 1244).

הנאשמים טוענים, כי הקונספציה שנתגבשה – להגשמת הרעיון ולהוצאתו לפועל – הייתה לבצע את השידורים מאנייה בלב ים, מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה; וזאת, על-מנת שלא לעבור על החוק. (הנאשם מס’ 1 – עמ’ 1260, 1414; הנאשם מס’ 2 – עמ’ 1818; הנאשם מס’ 3 – עמ’ 1770). לגרסתם, הם לקחו כמודל לחיקוי את תחנת הרדיו “קול השלום”, שהופעלה על-ידי אייבי נתן מאנייה שעגנה בים התיכון, בהניחם כי היא משדרת כחוק מחוץ לתחום מי-החופין.

19. באשר לשידורים מן הים, טוענת הסנגוריה, שלא עלה בידי המאשימה להוכיח – בנטל הרובץ עליה במשפט פלילי – כי בתקופה הרלבנטית לאישום נמצאה אניית הצבי בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה בעת ביצוע השידורים לציבור, וכי אף אם בוצעו שידורים מתחום מי-החופין – לא הוכחה על-ידי המאשימה מודעותו של כל אחד מהנאשמים לכך.

לגרסתה, ככלל נמצאה האנייה מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, למעט מקרים חריגים, כמו: מצב ביטחוני המחייב התקרבות לחוף, סערות בים והצורך להיכנס לנמלים לשם טיפול באנייה ובמשדרים.

אקדים ואציין כבר עתה, כי הסנגוריה נמנעה מהבאת ראיות קבילות להוכחת גרסתה בשאלת מיקומה של האנייה. העדות היחידה מטעמה בעניין זה הייתה של הנאשם מס’ 2, שנתחוור כי היא מבוססת על סברות ושמועות בלתי קבילות. הנאשמים נמנעו מלהזמין לדוכן העדים את רבי החובלים ואת המכונאים ששירתו באנייה, לאישוש טענתם האמורה.

20. בכל הנוגע לשידורים מן היבשה, גורסת הסנגוריה, כי אין בראיות הרבות שהושמעו מטעם המאשימה כדי לבסס – מעבר לספק סביר – מסקנה בדבר ביצוע שידורים של התחנה מן היבשה. היא טוענת, כי לא הוכחה עובדת הימצאותו של ציוד שידור באתרים השונים ברחבי הארץ, וקיומם בפועל של שידורים מן היבשה; ולחלופין – כי לא הוכח שניתן לייחס את ציוד השידור לערוץ 7, ואף לא הוכחה מודעותו של כל אחד מהנאשמים לביצוע השידורים מאתרים אלו.

לטענת הסנגוריה, בעדויות התביעה נפלו פגמים רבים – הן פגמים בתיעוד הבדיקות והממצאים, והן פגמים המצביעים על אי-מהימנות חלק מהעדים. לפיכך, היא גורסת, כי אין בראיות התביעה, אף לא בהשתלבותן, כדי להביא למסקנות המפלילות הנטענות – בנטל הרובץ לפתחה של המאשימה – בדבר קיום שידורים על-ידי ערוץ 7 מן היבשה.

הסנגוריה מוסיפה וטוענת, כי ערוץ 7 לא שידר מן היבשה שידורים לציבור או שידורי ממסר כלשהם. בהתייחסה לאתר בבית-אל, היא טענה, כי השידורים החיים מהאולפנים הועברו לאנייה באמצעות טלפון סלולרי (“פלאפון” – בלשון הנאשמים) שהיה באולפן באניית הצבי, ומשם שודרו לציבור באמצעות משדרי האנייה. דא עקא, שגם טענה זו לא הוכחה בראיות קבילות, והיא נסמכה רק על עדות שמיעה וסברה בלתי קבילה שהושמעה מפי הנאשם מס’ 2. הסנגוריה נמנעה מלאשש התזה הנטענת, בדבר אופן העברת השידורים החיים מבית-אל, באמצעות עדויות של צוות המערך הטכני של התחנה, ומתן פרטים אלמנטריים – בעדות קבילה – על ה”פלאפון” ששימש על-פי הנטען כעורק תקשורת עם האנייה, ועל מתכונת העברת השידורים החיים מהאולפנים בבית-אל באמצעותו.

21. באשר לאישום השני – שבו מואשם הנאשם מס’ 1 במסירת תצהיר שקר ועדות שקר בעניין שידורי ערוץ 7 – טוענת הסנגוריה, כי משלא הוכח קיום השידורים מתחום מי-החופין ומן היבשה, ולחלופין – משלא הוכח כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לשידורים אלו, נשמט הבסיס מטענת הכזב שביסוד האישום.

22. הסנגוריה הוסיפה וטענה בסיכומיה, לחלופין, כי התיקון שנתקבל ביום 23.2.99 לסעיף 3 לחוק הבזק, התשמ”ב-1982, [במסגרת חוק הגברת הצמיחה והתעסוקה להשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה) (תיקון), התשנ”ט-1999], הכשיר בדיעבד את שידורי ערוץ 7 כשידורים כדין לפי פקודת הטלגרף האלחוטי ולפי חוק הרשות השניה, וזאת אף אם בוצעו על-ידי התחנה שידורים מן היבשה ומתחום מי החופין. התיקון לחוק הבזק העניק רשיון וזיכיון להפעלת תחנת שידורי רדיו למי שהפעיל במשך חמש שנים רצופות תחנת רדיו ששידוריה נקלטו במרבית שטחי המדינה.

על טענתם זו של הנאשמים נסתם הגולל בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק מיום 26.3.02 בבג”צ 1030/99 ח”כ חיים אורון ואח’ נ’ יו”ר הכנסת ואח’ (תקדין-עליון 2002(1) 839), אשר הכריזה על בטלות התיקון לחוק הבזק, מחמת פגיעתו הבלתי מידתית בזכות החוקתית לחופש העיסוק.

 

אי הקצאת תדרים והעדר זיכיון ורשיון

23. היסודות השליליים בעבירות שיוחסו לנאשמים – קרי: העדר רשיון והעדר הקצאת תדרים לפי פקודת הטלגרף האלחוטי, והעדר זיכיון מטעם הרשות השנייה לפי חוק הרשות השנייה – לא היו שנויים במחלוקת על-ידי הסנגוריה לאחר שהוכחו בראיות התביעה.

על אי הקצאת תדרים לערוץ 7, העיד המהנדס משה גלילי, סמנכ”ל בכיר לניהול ספקטרום ורישוי תדרים במשרד התקשורת (עמ’ 299); ואף הנאשם מס’ 2 אישר בעדותו, כי התדרים שבהם משתמש ערוץ 7 לא הוקצו לו מעולם (עמ’ 1912).

העדר זיכיון לקיום שידורים על-ידי ערוץ 7 הוכח בעדותה של הגב’ נאוה בת-צור שטראוס, המשמשת כסמנכ”ל לענייני רדיו ברשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, והאחראית על הנפקת הזיכיונות; והדבר לא היה שנוי במחלוקת.

הנאשמים גם לא חלקו על כך שלערוץ 7, או למי מהם, לא נופק רשיון כלשהו לקיום שידורי טלגרף אלחוטי בתחום המדינה, לרבות בתחום המים הטריטוריאליים, ובאזור יהודה ושומרון.

 

מתווה הדיון

24. הדיון בהכרעת הדין יחולק לארבעה חלקים עיקריים: השידורים מן הים; השידורים מן היבשה; שאלת אחריותם של כל אחד מהנאשמים לשידורים מתחום המים הטריטוריאליים ומן היבשה – אם קיומם הוכח; וסוגיית עדות השקר ותצהיר השקר המיוחסת לנאשם מס’ 1.

נוכח היקפה הניכר של התשתית הראייתית – המתייחסת למספר רב של אירועים שהתרחשו ובדיקות שבוצעו במהלך ארבע השנים הרלבנטיות לאישום – אדון בניתוח הראיות ובהסקת המסקנות בסדר הדברים שהועלה על-ידי המאשימה בסיכומיה בכתב (כפי שגם נהגה הסנגוריה).

 

פרק ב’: השידורים מאניית הצבי

 

מבוא

1. המאשימה טוענת, כי שידורי ערוץ 7 מאניית הצבי בוצעו, רובם ככולם, מתוך תחום המים הטריטוריאליים של המדינה; דהיינו – במרחק של פחות מ-12 מייל ימי מקו החוף. לגרסתה, בתקופה הרלבנטית לאישום עגנה האנייה בדרך כלל באזור קבוע במרחק של כ-3-4 מייל מערבית לחופי תל-אביב, ומשם בוצעו השידורים. עוד נטען על-ידי המאשימה, כי לעיתים בוצעו השידורים גם מטווחים אחרים בתחום מי החופין, וכי במקרים נדירים אף יצאה האנייה מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, וזאת כאשר שאלת מיקומה עוררה “הד תקשורתי” או נחקרה על-ידי הרשויות.

אין חולק, והדבר אף עולה מהראיות, כי שידורי ערוץ 7 מאניית הצבי נעשו בכל ימות השנה ובכל שעות היום, למעט בשבתות ובחגי ישראל. על כן, ההכרעה בשאלת מיקום האנייה, תהווה גם הכרעה בסוגיית מיקום ביצוע השידורים מן הים.

להוכחת גרסתה בשאלת מיקום האנייה בארבע השנים הנדונות, וכפועל יוצא – גם בשאלת מיקום השידורים מן הים בתקופה זו, השמיעה המאשימה עדים רבים. מדובר, בין השאר: בשוטרי יחידת השיטור הימי, קציני מערך השליטה והבקרה הימית של חיל הים, עובדי יחידת הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת ועדים שהועסקו באנייה או שסיפקו לה שירותים.

מנגד, נמנעו הנאשמים מלהשמיע בפרשת ההגנה עדות קבילה כלשהי מטעמם, ולו אחת, שתצביע על מיקומה של האנייה בעת ביצוע השידורים מן הים במהלך ארבע השנים הנדונות באישום. הסנגוריה לא הזמינה למתן עדות את מי ששימשו במשך התקופה כרבי-חובלים וכמכונאים באניית הצבי, לתמיכה בטענתה כי האנייה שהתה תדיר מעבר לתחום המים הטריטוריאליים. גם הנאשם מס’ 10, ששירת במשך התקופה כאחד מרבי-החובלים של האנייה, בחר שלא לעלות לדוכן העדים למסירת גרסה בנושא. העדות היחידה מטעם הנאשמים, שהתייחסה למיקום האנייה, הייתה זו של הנאשם מס’ 2; ואולם, בחקירתו נתחוור, כי מדובר בגרסה הנסמכת על שמועות וסברות בלתי קבילות.

אקדים ואומר כבר עתה, כי הראיות שהובאו על-ידי המאשימה – הישירות והנסיבתיות – משתלבות זו בזו ומחזקות האחת את רעותה. הן מהוות מארג ראייתי, היוצר תמונה ברורה וחד-משמעית, בדבר מיקום האנייה בתחום המים הטריטוראליים, בעת ביצוע השידורים ממנה במרבית התקופה הנדונה.

ומכאן לסקירת הראיות בדבר מיקום האנייה ולהערכתן.

 

ראיות המאשימה בדבר מיקום האנייה

 

עדות רס”ר דוד דורי

2. על מיקומה של אניית הצבי בארבע השנים הרלבנטיות לאישום, העיד רס”ר דוד דורי, ששימש כסגן מפקד יחידת השיטור הימי בתל-אביב מאז שנת 1994. לדורי ידע מקצועי רב בתחום הימאות, כבוגר קורסי ימאות מתקדמים ובכירים. יש לו גם ניסיון עשיר ורב שנים בתחום הימאות, וזאת הן מעבודתו בצי הסוחר במשך כעשר שנים, והן משירותו הממושך ביחידת השיטור הימי בשנים 1981-1988 ומשנת 1994 ואילך (עמ’ 115).

רס”ר דורי העיד, כי מאז שחזר לשרת ביחידת השיטור הימי בשנת 1994, ראה את אניית הצבי דרך קבע (כלשונו: “כל יום” או “כמעט כל יום” – עמ’ 116, 121), בעת שזו עגנה במרחק של כשלושה עד כשלושה וחצי מייל ימי מול חופי תל-אביב. העד השתתף בסיורים הימיים שנערכו על-ידי יחידתו שלוש פעמים ביום, ובמסגרת סיורים אלו שייט תדיר בקרבת האנייה (עמ’ 116).

הערכת המרחק שבין מקום עגינת האנייה לבין החוף – 3-3.5 מייל – בשנים הרלבנטיות לאישום, נעשתה על-ידי דורי הן בהסתמך על מדידות שביצע במכשירי איכון שהותקנו בסירת המשטרה שהוא היה מיומן בהפעלתם; והן על סמך קשר העין עם האנייה – גם מן החוף וגם מסירת השיטור במהלך הסיורים הימיים.

את מיקומה של האנייה באזור האמור, קבע דורי, לא אחת, במדידות שביצע במכשיר G.P.S המשמש לאיכון ולניווט באמצעות לוויינים (עמ’ 116-118); ואת המרחק ממנה לחוף הוא אף בדק מספר פעמים באמצעות המכ”מ של סירת השיטור, עת התקרב לאנייה באזור עגינתה הקבוע ומדד את הטווח לחוף (עמ’ 119).

עוד ציין רס”ר דורי, כי בעת ביצוע סיורי השיטור הימיים השגרתיים במרחק של 6 מייל ימי מהחוף, עגנה אניית הצבי בתווך שבין סירת המשטרה לבין החוף (עמ’ 132).

דורי הוסיף והעיד, כי במהלך כל התקופה הרלבנטית נראתה על-ידו האנייה במקום עגינתה הקבוע גם בתצפית מן היבשה. לדבריו, ראה את האנייה מדי יום, או כמעט מדי יום, הן מן החוף, והן מחלון דירתו בצפון תל-אביב – הפונה לים (עמ’ 131). הוא הבהיר, כי קשר העין עם האנייה מצביע אף הוא על מרחק הימצאותה מהחוף, שכן קל לזהות כלי שיט במרחק של 3.5 מייל ימי מהחוף, ורק מעטים בלבד מסוגלים להבחין באנייה ממרחק של 12 מיילים ימיים.

גם הנוהל שלפיו נהגו הרשויות עם העולים לאניית הצבי והיורדים ממנה, מצביע על כך שהאנייה עגנה בתחום המים הטריטוריאליים. דורי ציין, כי מי שמפליג אל מחוץ לתחום מי החופין נדרש להציג ביציאה להפלגה את דרכונו. לדבריו, דרישה שכזו מעולם לא הופנתה לאלו שהפליגו בסירות לאניית הצבי, וזאת נוכח העובדה, שהייתה ידועה לכל, לפיה האנייה עוגנת בתחום המים הטריטוראליים של המדינה (עמ’ 136).

על-פי עדותו של רס”ר דורי, אניית הצבי עזבה את אזור עגינתה הקבוע רק בעת שהיה “רעש תקשורתי” (כלשונו) בעניין שידורי ערוץ 7. ואולם, לגרסתו, גם במקרים אלו התרחקה האנייה באורח זמני למרחק של 4-6 מייל ימי מהחוף, ולאחר מכן – “כשהשקט חזר על כנו” – היא שבה לאזור עגינתה הקבוע (עמ’ 130).

3. הסניגוריה מביעה פליאה על כך שהעד לא ידע לנקוב בתאריכים ספציפיים שבהם ראה את האנייה. פליאה זו אינה במקומה. העד הבהיר, כי ראה את האנייה באזור האמור כמעט מדי יום במשך ארבע שנות פעילותו כסגן מפקד יחידת השיטור הימי בתל-אביב, למעט תקופות קצרות שבהן הפליגה מהמקום – מחמת “רעש תקשורתי”, או לשם כניסה לנמל לטיפולים או בשל סערות. כמו כן, הוא לא ראה את האנייה בימים שבהם לא התייצב לעבודתו מחמת מחלה – שלא עלו, להערכתו, על עשרה ימים בשנה. עדותו של דורי, על התדירות שבה ראה את האנייה באזור עגינתה הקבוע, אינה נפגמת בכך שהלה לא ידע לנקוב בחקירתו הנגדית בתאריכים ספציפיים שבהם ראה את האנייה, מבלי לעיין ביומני תחנת השיטור הימי.

ב”כ הנאשמים טוענים בסיכומיהם, כי לא הוכחה תקינותו של המכ”מ שבאמצעותו ביצע דורי את בדיקת מיקום האנייה. משהעיד דורי, כי המכ”מ מטופל בדרך קבע, על-ידי גוף מקצועי הנותן שירותים טכניים למשטרת ישראל, וכי הוא עצמו נהג אחת לשבוע לבדוק את דיוק מדידותיו של המכשיר – לא שוכנעתי כי הוטל ספק באמינות תוצאות המדידות. מכל מקום, דורי העריך את המרחק בין אזור עגינתה של האנייה לחוף לא רק בהסתמך על בדיקות המכ”מ, אלא – כאמור – גם על תצפית בעין יום-יומית מן החוף ומסירת השיטור הימי, ומדידות באמצעות מכשיר האיכון הלוויני (G.P.S).

אין ממש בטענות שהעלתה הסנגוריה בסיכומיה כנגד מקצועיותו של העד, מחמת אי נכונותו לסמן את מיקום האנייה על מפה טופוגרפית בקנה-מידה של 1:100,000 של אזור תל-אביב, שהוצגה לו על-ידי הסניגור. העד הבהיר, ובצדק, כי לשם סימון מדויק של מיקום האנייה בים יש להציג לו מפה ימית, ולא מפה טופוגרפית של אזור תל-אביב.

עדותו של סגן מפקד יחידת השיטור הימי – בשאלת מיקומה של האנייה – הייתה מהימנה עליי, ולא מצאתי מקום לפקפק במדידות שביצע באמצעות מכשירי האיכון, ובהערכותיו המקצועיות המבוססות על ניסיון רב שנים. מקובלת עליי עמדת המאשימה, כי בהיות רס”ר דורי מופקד על השיטור הימי בתל-אביב בארבע השנים הרלבנטיות לאישום, ובהתחשב בכך שהלה יצא כמעט מדי יום להפלגות בזירת עגינת האנייה – אין מתאים ממנו כדי להביא לפני בית המשפט עדות מהימנה ומדויקת בשאלת מיקומה של האנייה. עדותו של דורי נתמכת בעדויות רבות נוספות שתובאנה בהמשך.

מעדותו של סגן מפקד יחידת השיטור הימי בתל-אביב עולה, אפוא, כי אניית הצבי עגנה בתקופה הרלבנטית לאישום, במרבית ימות השנה, בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, ובדרך כלל – באזור קבוע במרחק של כ-3-3.5 מייל ימי מערבית לתל-אביב.

 

עדות רפ”ק דוד רביבו

4. רפ”ק דוד רביבו שימש מחודש אוקטובר 1997 כמפקד יחידת השיטור הימי של משטרת מחוז תל-אביב.

כשנשאל העד בחקירתו הראשית – מה ידוע לו ממקור ראשון על מיקומה של אניית הצבי בתקופה הרלבנטית לאישום – השיב: “באוקטובר 97 הגעתי ליחידה. אני לא יורד יום יום. האנייה נמצאת בתחום המים הטריטוריאליים של 12 מייל. כל הסיורים שלי מתבצעים בתחום המים הטריטוריאליים. האנייה גם נצפית מהחוף ונראית בבירור” (עמ’ 141).

כאשר הופנתה לעד שאלה נוספת, על-ידי ב”כ המאשימה – “על סמך מה אתה אומר שהאנייה היא בתחום המים הטריטוריאליים?” – השיב: “ראשית, אני מבצע לפעמים ניסוי ירי, כלומר ירי בנשק, ואני נאלץ לעבור את כלי השיט ולבצע הניסוי”. בשלב זה של תשובתו, השמיעו הסניגורים התנגדות לשאלה, הואיל ובחומר החקירה בעניינו של העד רק נאמר כי האנייה עוגנת בתחום המים הטריטוריאליים, ללא פירוט נוסף וללא אזכור ניסוי הירי. בעקבות ההתנגדות האמורה, הודיעה ב”כ המאשימה, כי היא חוזרת בה מהשאלה האחרונה. היא הסתפקה, אפוא, בתשובתו הכללית הראשונה של העד.

הסנגוריה בחרה של לחקור את רפ”ק רביבו בחקירה שכנגד, ולו שאלה אחת, על גירסתו בדבר מיקום האנייה.

משנמנעה הסנגוריה לחקור את העד בנושא מיקומה של האנייה, נותרה בלתי מעורערת עדותו, לפיה בשנה שבה הגיע ליחידה – מסוף שנת 1997 ועד לסוף שנת 1988 – נצפתה האנייה על-ידו בבירור מן החוף ונמצאה בתחום מי-החופין. עם זאת, מחמת כלליות הגרסה והעדר פירוט, לא ניתן לקבוע מה התדירות שבה ראה העד את האנייה בתחום מי-החופין – הן בסיוריו הימיים והן בתצפית מן החוף, ומה היה מרחק הימצאותה של האנייה מהחוף.

עדותו של רפ”ק דוד רביבו, בדבר מיקום האנייה בשנה האמורה בתחום המים הטריטוריאליים, מהווה נדבך נוסף בראיות המאשימה, ומשתלבת בהן.

 

גרסת נתן ניצן

5. חוליה נוספת במארג הראיות, בדבר מיקום אניית הצבי בתחומי מי-החופין של המדינה, היא גרסתו של השוטר נתן ניצן. הגרסה נמסרה בהודעתו של העד במשטרה מיום 29.7.98, ותוכנה הובא בהסכמת הצדדים כראייה ללא חקירה שכנגד (עמ’ 282).

נתן ניצן – ששימש בעת מועד מסירת הודעתו כסגן מפקד יחידת הסיור הימי של משטרת תל-אביב – ציין בהודעתו, כי בשנים 1997-1998, במספר הפלגות לים, מדד את מיקום אניית הצבי באמצעות מכשיר ניווט לוויני (G.P.S). לדבריו, מהמדידות עלה, כי האנייה נמצאה בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, אם כי לא זכורים לו נתוני המדידות הספציפיות בדבר מרחק האנייה מהחוף.

הסנגוריה הסבירה בסיכומיה את הימנעותה מחקירתו הנגדית של העד, בכך שלא ניתן ללמוד – לטענתה – מהעדות על קשר כלשהו בין מיקום האנייה לבין קיומם של שידורי רדיו מתחום המים הטריטוריאליים.

גרסתו של ניצן משתלבת במכלול הראיות בדבר הימצאותה של אניית הצבי בתחום המים הטריטוריאליים. הערך המוסף בעדותו של העד, הוא במדידות שביצע הלה בשנים 1997-1998 לבדיקת מיקום האנייה באמצעות מכשיר איכון לווייני. מהבדיקות שביצע העד וממצאיהן – שלא היו שנויים במחלוקת – עולה, כאמור, כי מיקום האנייה היה בתחום מי-החופין. ראייה זו מצטרפת לראיות רבות נוספות בדבר מיקום האנייה; וכפי שכבר צוין – הכרעה בשאלת מיקום האנייה מהווה הכרעה בשאלת מיקום השידורים מן הים.

 

עדות חיים יקיר

6. עדות נוספת שממנה ניתן לקבוע את מיקומה של אניית הצבי בתקופה הרלבנטית לאישום, היא זו של חיים יקיר, ששירת כשוטר ביחידת השיטור הימי בתל-אביב, ולאחר פרישתו לגמלאות עבד בחברה שסיפקה שירותי הפלגות לאנייה מהמרינה בתל-אביב. על-פי עדותו של יקיר, עגנה האנייה בדרך כלל באזור קבוע במרחק שבין ארבעה לחמישה מייל ימי מהחוף.

לחיים יקיר ידע מקצועי רב וניסיון עשיר כימאי – הן בחיל הים, הן בצי הסוחר והן ביחידת השיטור הימי בתל-אביב. העד שירת, בין השאר, כשמונה שנים במשמר החופים של חיל-הים, וכעשרים שנה – עד לסוף שנת 1997 – כשוטר סיור ימי במרינה בתל-אביב. עם יציאתו לגמלאות, החל יקיר לעבוד בחודש ינואר 1998 בחברת אלחנן שירותי ים בע”מ, שבבעלותו של העד אלחנן מירוצ’ניק. החברה סיפקה לחברות הנאשמות המפעילות את ערוץ 7 שירותי הסעה בספינות מהמרינה בתל-אביב לאניית הצבי. העד השתלב בעבודה זו כמשיט ספינה, והפליג לאניית הצבי שלוש פעמים בשבוע (עמ’ 162-163).

מעדותו של חיים יקיר עולה, כי בתקופה הרלבנטית לאישום – בשנים 1995-1998 – עגנה אניית הצבי בדרך כלל במרחק של כ-4-5 מייל ימי מערבית לחופי תל-אביב (עמ’ 163, 180). אזור עגינתה הקבוע של האנייה היה כמייל מערבית לאניית “קינג דויד”, שעגנה במרחק של כשלושה מייל מהחוף. הערכת המרחק ניתנה על-ידי יקיר על סמך ניסיונו רב-השנים כימאי, ובהתייחס לסיוריו הימיים התדירים. מדובר הן בסיוריו הרבים כשוטר סיור ימי עד לסוף שנת 1997 בסירות משטרה שצוידו במכ”מ, והן בהפלגותיו כמשיט ספינת שירותים לאניית הצבי מתחילת שנת 1998.

באחת מהפלגותיו לאניית הצבי, במסגרת תפקידו האחרון, אף בוצעה בנוכחותו – ביום 3.5.98 – מדידה של מרחק האנייה מהחוף באמצעות מכ”מ ימי (עמ’ 179-180, ת/570). יקיר הוסיף והעיד, כי במהלך שנת 1998 – לאחר פתיחת החקירה המשטרתית – חל שינוי במיקום האנייה. לדבריו, עם פתיחת החקירה הפליגה אניית הצבי למרחק של כ-12 מייל (וזאת על-פי דיווחים שקיבל מרבי-החובלים), אך לצורך החבירה עם ספינתו, הייתה האנייה מתקרבת לטווח של 4 מייל מהחוף (עמ’ 167-168).

בחקירתו הנגדית של יקיר, התמקדה הסנגוריה בשאלות בדבר מספר הפעמים שראה את האנייה מן החוף מנקודת המשטרה במרינה בתל-אביב (עמ’ 174), וזאת על-רקע עדותו, כי בתנאי ראות טובים ניתן לראות כלי שייט במרחק מירבי של כ-4-5 מייל (עמ’ 167). העד השיב, כי הוא מתקשה להיזכר כמה פעמים ראה את האנייה מן החוף, ומסר הערכה כללית כי מדובר במספר הזדמנויות בשנה. הסנגוריה נמנעה מלהפנות לעד שאלות על התדירות שבה ראה לטענתו את האנייה בסיוריו הימיים היומיים כשוטר סיור ימי, ובהפלגותיו לאנייה החל משנת 1998 שלוש פעמים בשבוע במסגרת עבודתו בחברת אלחנן שירותי ים בע”מ.

עדותו של יקיר – הן כשוטר לשעבר והן כספן בחברה שסיפקה שירותי הפלגות לאניית הצבי, מהווה ראיה נוספת במכלול הראיות בדבר עגינתה של אניית הצבי בתחומי המים הטריטוריאליים של המדינה במרבית התקופה הרלבנטית לאישום.

 

עדות אלחנן מירוצ’ניק

7. נדבך נוסף, בראיות המצביעות על מיקומה של אניית הצבי בתחום מי-החופין בתקופה הרלבנטית לאישום, מהווה עדותו של אלחנן מירוצ’ניק. העד – שהוא כאמור הבעלים של חברת אלחנן שירותי ים בע”מ – סיפק, באמצעות החברה, שירותי הפלגה לאניית הצבי משנת 1992 ועד למועד עדותו בשנת 1999. שירותי ההפלגה לאנייה ניתנו על-ידי מירוצ’ניק כמעט מדי יום, ולעיתים אף פעמיים ביום, והם תועדו בכתב ידו ביומני החברה (ת/788-ת/791). העד רשם ביומניו, בחלק ממועדי ההפלגות, גם את מרחק השייט לאניית הצבי במיילים ימיים. לדבריו, ציין את טווחי ההפלגה, בחלק מהמועדים, על-מנת שתהיה לו – כלשונו – “תמונה כללית של סדר גודל מרחק ההפלגה לאנייה”, לשם עריכת החישובים בעניין עלות שירותיו ללקוח (עמ’ 232).

מעדותו של מירוצ’ניק עולה, כי עד לחודש נובמבר 1993 עגנו אניית “קול השלום” ואניית הצבי במקום קבוע: “קול השלום” – במרחק של 2-2.5 מייל ימי מחופי תל-אביב, ואניית הצבי – בטווח של 3-3.5 מייל מהחוף. עוד עולה מעדותו של מירוצ’ניק ומהיומנים שניהל, כי לאחר הטבעת אניית “קול השלום” בחודש נובמבר 1993, חלו מדי פעם שינויים במיקומה של אניית הצבי, אך זו נמצאה בדרך כלל בתחומי המים הטריטוריאליים. כאשר היו שינויים במיקום האנייה, ציין העד ביומנים את טווח ההפלגה אליה מן החוף (עמ’ 236, 241), וזאת לשם עריכת תחשיבי עלות הוצאותיו. לדבריו, ציון מרחק ההפלגות מעת לעת ביומנים, שיקף נאמנה את השינויים במיקומה של האנייה.

רישומיו של מירוצ’ניק ביומניו, בדבר מרחק ההפלגה לאנייה מהחוף, מתייחסים ל-35 מועדים בין התאריכים 11.6.95 – 3.5.98. ב-33 מהמועדים האמורים צויינו טווחים של 3-6 מייל ימי, ובשניים מהמועדים – טווח של 12 מייל. (הכל כמפורט ביומנים ת/788-ת/791 וברשימה המסכמת בעמ’ 11 לסיכומי התביעה).

במאמר מוסגר אעיר, כי ביומנים שהוגשו כמוצגים גם מופיע דף ריכוז הפלגות שנתי, כמו למשל הדף לשנת 1996, שבו פורטו על-ידי מירוצ’ניק מספר ההפלגות החודשיות לאניית הצבי ומרחק העגינה של האנייה מהחוף בכל חודש וחודשו – בין 3.7 ל-7 מייל ימי (ת/789-עמ’ ראשון). ואולם, משלא התייחס מירוצ’ניק בעדותו לרשימה המסכמת השנתית, ומשלא אוזכרה הרשימה בסיכומי הצדדים, לא אקבע ממצא כלשהו לחובת הנאשמים על-סמך רשימה מסכמת זו; ואף לא על-יסוד הרשימה המסכמת החלקית לשנת 1997 (שבמוצג ת/791).

שוכנעתי, כי הערכותיו של מירוצ’ניק בשאלת מיקום האנייה במהלך השנים הרלבנטיות, הייתה מקצועית ומדויקת. קביעת המרחק על-ידו, נעשתה הן על-יסוד מדידות באמצעות מכ”מ, והן על סמך הערכותיו המקצועיות של המרחק ממאות הפלגות שבוצעו על-ידו לאותם אזורי עגינה. העד גם ציין, כפי שהעידו עדים נוספים, כי בחלק מהתקופה הרלבנטית אף ניתן היה לצפות באנייה בעין בלתי מזוינת מחופי תל-אביב. עוד הוא העיד, כי במרבית המקרים שבהם הגיע אל האנייה היא הייתה במצב של עגינה. כמו כן, ציין הלה, כי ביום 12.2.95 סייע לאתר את עוגן האנייה, שנתלש מהשרשרת בעת עגינת האנייה במרחק של 3-4 מייל מהחוף (עמ’ 239). עובדת מציאת העוגן בטווח האמור, משתלבת במכלול הראיות בדבר הימצאותה של האנייה בטווח האמור מהחוף, במצב של עגינה.

ניכר היה מעדותו של העד, כי הוא חש חוסר נוחות להפליל – בשאלת מיקום האנייה – את מי ששכרו את שירותיו במהלך שנים רבות למתן שירותי הובלה ימית בלעדיים לאנייה. ואולם, העד מסר עדות ברורה בשאלת מיקום האנייה, חרף אי הנוחות האמורה, ולא מצאתי מקום לפקפק באמינותה.

מעדותו של מירוצ’ניק עולה, אפוא, כי בתקופה הרלבנטית לאישום עגנה אניית הצבי בדרך כלל בתחומי המים הטריטוריאליים של המדינה – בטווחים שבין 3 ל-6 מייל ימי מהחוף, וכי רק במקרים חריגים היא הפליגה ללב ים והייתה חוזרת לתחום מי החופין לחבירה עם ספינתו. גרסה זו מתיישבת עם העדויות שהובאו לעיל והראיות הנוספות שתובאנה להלן; והיא לא נסתרה בעדויות קבילות כלשהן מטעם הנאשמים.

 

עדות גדעון עמית

8. העד גדעון עמית הנו עובד המכון לחקר הימים והאגמים בחיפה, ועוסק מזה כעשרים שנה בתחום מיפוי קרקעית הים. עדותו משתלבת אף היא במכלול הראיות בדבר מיקומה של האנייה בתחום מי החופין.

בתקופה הרלבנטית לאישום, בשנים 1995-1998, נהג עמית לשייט, במסגרת תפקידו, בדרך כלל בטווח קבוע של שלושה מייל מהחוף. טווח זה נמדד על-ידו באמצעות המכ”מ שהותקן בסירה של המכון, שבה יצא לסיוריו הימיים. על-פי עדותו, במסגרת סיוריו האמורים, הוא חלף פעמים רבות בקרבת אניית הצבי, בעת שזו עגנה במרחק של כשלושה עד ארבעה מייל ימי מהחוף (עמ’ 275-276).

מעדותו של עמית גם עולה, כי במרחק של 12 מייל ימי מהחוף, קרי – מעבר לתחום המים הטריטוריאליים, עומק קרקעית הים הוא בין 240 ל-350 מטרים (עמ’ 275). אין חולק, כי בעומקים האמורים לא הייתה כל אפשרות טכנית לאניית הצבי לעגון, כפי שגם הובהר בעדותו של רב החובל בר (עמ’ 231-233).

גרסתו של עמית, בדבר מרחק מיקומה של האנייה מהחוף על-פי תצפיותיו בעת הפלגותיו בקרבתה, לא עורערה בחקירתו הנגדית. התזה שהציגה הסנגוריה לעד במהלך חקירתו שכנגד, לפיה ייתכן כי ישנן שתי אניית בעלות שם זהה – “הצבי”, הנה חסרת בסיס, ובפרט כשהעד הבחין בשם האנייה שהתנוסס על דפנותיה וראה את האנטנות הגבוהות שניצבו על סיפונה (277); ואין תמה שהסנגוריה זנחה תזה זו בסיכומיה.

גם עדותו של גדעון עמית משתלבת, אפוא, במארג הראיות בדבר מיקומה של אניית הצבי בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים.

 

עדות יחזקאל חקק

9. על מיקומה של האנייה ניתן אף ללמוד מעדותו של שדרן תחנת ערוץ 7, עד התביעה יחזקאל חקק. העד שימש כשדרן באולפן האנייה במשך כעשר שנים – משנת 1989 ועד לתחילת שנת 1999. חקק העיד, כי בזמן שהייתו באנייה “האנייה עגנה רוב הזמן, למעט תקופות שבהן היה צורך לשוט לאשדוד לקבל מים או דלק להמשך השהייה” (עמ’ 183).

על-רקע העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה לא ניתן לעגון מחוץ למי-החופין מחמת עומק קרקעית הים, מהווה עדותו של חקק – בדבר הימצאותה של אניית הצבי במרבית הזמן במצב של עגינה – משום ראיה למיקומה של האנייה בתחום המים הטריטוריאליים.

הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי אין לסמוך ממצא כלשהו, בעניין מיקום האנייה, על עדותו של חקק, הואיל והלה לא הבהיר בעדותו מהם כישוריו בתחום הימי, ולא הסביר האם יש לו יכולת להבחין בין מצב של עגינה באמצעות עוגן לבין העמדת אנייה במקום קבוע באמצעות כוח המנועים. דא עקא, שהסנגוריה נמנעה מלהפנות לעד שאלות כלשהן בחקירתו הנגדית, בדבר עדותו הברורה על עגינתה של האנייה בדרך קבע.

עדותו של חקק מתיישבת עם עדויות רבות נוספות, על הימצאות האנייה בדרך כלל במצב של עגינה, קרי – על שהייתה בתחום המים הטריטוריאליים באזור שבו ניתן לעגון.

 

עדות אחז בן ארי

10. עד התביעה, עו”ד אחז בן-ארי, שימש בשנים 1995-1996 כיועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה. הוא הוזמן לדוכן העדים על-מנת להעיד, בעיקר, על שיחות שקיים עם הנאשם מס’ 1 בסוגיית שידורי ערוץ 7 והצורך בהסדרת רישוי השידורים.

לאור תחביבו של בן-ארי – שייט ימי – נדרש הלה בעדותו להתייחס גם לשאלת מיקומה של האנייה, בהסתמך על סיוריו הימיים בשעות הפנאי ביאכטה הפרטית שלו. העד ציין, כי “לא פעם” (כלשונו) שט לעבר אניית הצבי, שנמצאה במרחק של כארבעה מייל מהחוף, אך הוא לא פירט מה היו מועדי ההפלגות ובכמה הזדמנויות מדובר.

הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי עדותו של עו”ד בן-ארי אינה תורמת לתשתית הראייתית מאומה, שכן מהעדות לא נתחוור כמה פעמים ראה העד את האנייה במרחק האמור מן החוף. עוד טוענת הסנגוריה בסיכומיה, כי קיימת אפשרות שהעד שייט ביאכטה שלו בשבתות ובמועדי ישראל, ועל כן אף ייתכן שבמקרים אלו התקרבה האנייה לחוף מבלי שקויימו מהאולפן שידורים כלשהם. עם זאת, היא נמנעה מלהפנות לעד שאלה כלשהי בעניין האפשרות כי הפליג לעבר האנייה רק בשבתות ובחגים.

עדותו של עו”ד בן-ארי, בעניין מיקומה של האנייה, משתלבת בראיות הרבות הנוספות בדבר הימצאותה של האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים. עם זאת, נוכח העדות הכללית שמסר, מבלי לציין בכמה הזדמנויות מדובר, לא ניתן לשלול האפשרות לפיה הפלגותיו – שבהן צפה באניית הצבי בתחום מי החופין – היו במועדים שבהם לא בוצעו שידורים מן האנייה, קרי – בשבתות ובחגים. אשר על כן, לא תהווה עדותו של עו”ד בן-ארי, כשלעצמה, הוכחה למיקום אזור ביצוע השידורים מן הים, אלא רק ראייה נוספת במכלול הראיות המצביעות על הימצאותה של האנייה בדרך כלל בתחום מי החופין.

 

עדות יצחק אטאייש

11. מעדותו של השוטר יצחק אטאייש, המשרת ביחידת השיטור הימי בתל-אביב, עולה כי בסיור ימי שהשתתף בו ביום 1.6.98 – לשם איסוף ראיות בעניין שידורי ערוץ 7 – עגנה אניית הצבי במרחק של 3 מייל ימי מהחוף. ניסיונה של המאשימה להוכיח באמצעות העד, כי האנייה שהתה כל הזמן בתחום מי-החופין, לא צלח; וזאת מחמת המחסום הדיוני שבסעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982, הואיל ושאלת מיקומה של האנייה לא הוזכרה כלל בחומר החקירה בעניינו של העד.

חומר החקירה הנוגע לפעילותו של אטאייש, כלל קלטת וידאו, אשר הנציחה סיור ימי שבו השתתף ביום 1.6.98, יחד עם ראש צוות החקירה המשטרתי ואנשי יחידת הפיקוח האלחוטי של משרד התקשורת, וכן תרשומת לקונית של הפרקליטות בדבר תמצית ראיון שנערך עמו לפני עדותו.

בפתח עדותו טען העד, כי אניית הצבי לא יצאה מעולם מתחום מי החופין של המדינה. הסניגוריה התנגדה להשמעת עדות זו, בטענה שתוכנה לא נכלל בחומר החקירה, והתנגדותה התקבלה.

בהחלטתי בעניין זה מיום 6.5.00 ציינתי, כי סוגיית מיקום האנייה ביחס למי החופין היא מן השאלות המרכזיות שבמחלוקת, וכי תמצית הראיון שקויים עם העד בפרקליטות בנושא מיקום האנייה, שעותק ממנה נשלח לסניגוריה, היא לקונית ביותר ואינה עונה על הדרישה האלמנטרית בדבר מהותו של חומר החקירה שיש להציג לסניגוריה מבעוד מועד לפי סימן ג’ לפרק ד’ לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך, החלטתי בשעתו שלא לאפשר למאשימה להעיד את אטאייש בנושא מיקום אניית הצבי – פרט לפעילות מיום 1.6.98 שהונצחה בקלטת וידאו, וזאת כל עוד לא תציג לסניגוריה את עיקרי עדותו של העד בעניין מיקום האנייה.

המאשימה הסתפקה בעדותו של העד על מיקום אניית הצבי ביום 1.6.98, ולא ביקשה להעידו בישיבה נדחית בשאלת מיקומה במועדים אחרים או בתקופות נוספות.

12. מעדותו של אטאייש עולה, כי ביום שבו הפליג בספינת השיטור, יחד עם סנ”צ עופר גמליאל מיאח”פ וחנן גולן מיחידת הפיקוח האלחוטי, עגנה אניית הצבי במרחק של 3 מייל ימי מחופי תל-אביב. הערכת העד את המרחק ניתנה על-רקע ניסיון מקצועי רב-שנים בתחום הימאות והניווט הימי – הן בחיל הים והן ביחידת השיטור הימי בתפקיד של מפקד ספינה (עמ’ 936). הערכת המרחק התבססה, בין השאר, על רענון זכרון מסרט הוידאו שהנציח את הפעילות (ת/838), ונסמכה הן על ניסיונו המקצועי של העד בהערכת מרחקים, והן על עצמים סטטיים המצויים בזירה – כמו מצופי חברת החשמל מול תחנת הכוח “רידינג” ואניית “קינג דויד” שעגנה דרך קבע במרחק של כ-2-3 מייל ימי מהחוף (עמ’ 936-943).

הערכתו האמורה של העד, את מרחק עגינתה של אניית הצבי מהחוף באותו מועד, מתיישבת עם משך ההפלגה בסירת המשטרה אל האנייה וממנה – כ-55 דקות (כולל עצירות לביצוע מדידות). חיזוק של ממש להערכת המרחק האמורה ניתן למצוא ברישומי חיל הים מיום 1.6.98, לפיהם באותו מועד עגנה האנייה במרחק של 3.6 מייל ימי מהחוף (כפי שיפורט בהמשך בדיון בראיות חיל הים).

הסנגוריה הביעה בסיכומיה ספק בדבר יכולתו של העד לשחזר את מיקום אניית הצבי ביחס לחוף; ואף טענה, כי לא ניתן להסיק מעדותו שהאנייה הייתה במצב של עגינה, שכן העד צפה רק בשרשרת העוגן יורדת לפני הים, אך לא העיד אם מתחת למים מצוי גם עוגן, אם לאו.

התרשמתי, כי שיחזורו של העד את מיקום האנייה ביחס לקו החוף היה מקצועי ואמין, והדבר אף נתמך, כאמור, ברישומי חיל הים. בטענה השנייה שהעלתה הסנגוריה אין כל ממש. השתלשלות שרשרת העוגן מהאנייה לעומק הים מצביעה לכאורה על עגינה, והימנעות הסנגוריה מהבאת ראיות סותרות – מצד מפעילי האנייה – מקימה חזקה כי בקצה שרשרת העוגן שהושלכה לים גם היה מצוי מן הסתם העוגן, ושהאנייה עגנה באותה עת ולא הייתה במצב של הפלגה.

אשר על כן, הוכח בעדותו של מפקד סירת השיטור הימי, יצחק אטייאש, כי ביום 1.6.98, עת בוצעו שידורים מאניית הצבי, עגנה האנייה בתחום מי החופין של המדינה, במרחק של כשלושה מייל מערבית לחופי תל-אביב.

עדות זו משתלבת במגוון הראיות הנוספות הרבות, שמהן עולה כי האנייה נמצאה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים.

 

עדויות קציני הים

13. במסגרת ראיותיה להוכחת מיקומה של אניית הצבי, השמיעה המאשימה עדויותיהם של קצינים בכירים ממערך הגילוי והשליטה של חיל הים: סא”ל ש’ – שפיקד על יחידת הגילוי והשליטה הימית, ורס”ן א’ – ששימש כמפקד מערך הגילוי והשליטה בזירה הרלבנטית. התביעה הכללית אף הגישה כראיות רשומות מחשב של חיל הים, הכוללות נתונים על מיקומם של כלי שיט בזירה הימית – המכונות “תוויינים”. רשומות אלו נסמכות על נתונים שנאגרו במערכת הבקרה והשליטה הימית, אשר נאספו – בין השאר – מתצפיות ומאיכוני מכ”מים ימים. לטענת המאשימה, התוויינים מהווים “רשומה מוסדית” כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971.

הסנגוריה ביקשה להוכיח, באמצעות מומחה למכ”מים, כי קיימת אפשרות לאיכון שגוי של כלי שיט ומטרות ימיות באמצעות המכ”מים הימיים. מנגד, השמיעה המאשימה מומחה מטעמה, המופקד על מערך המכ”מים של חיל הים, שהעיד כי הסיכוי לטעויות באיכונן של מטרות ימיות באמצעות המכ”מים הימיים של החיל הנו מזערי.

עדויותיהם של קציני חיל הים נשמעו רובן ככולן בדלתיים סגורות, כמו גם הראיות בדבר המכ”מים הימיים; והתייחסות הצדדים לראיות אלו נפרשה בנספחים חסויים שצורפו לסיכומים בכתב.

 

עדותו של רס”ן א’

14. רס”ן א’ שימש מאז חודש מאי 1997 ועד למועד עדותו כמפקד מערך הגילוי והשליטה של חיל הים בזירה הרלבנטית. לעד ניסיון רב שנים בתפקידי גילוי ושליטה, ובמסגרת תפקידו האחרון היו תחת פיקודו הישיר מספר תחנות מכ”מ שנפרשו לאורך חופי מרכז הארץ (להלן – תחנות המכ”מ, או התחנות).

העד ציין, כי בתקופה הרלבנטית, קרי – מחודש מאי 1997 ועד לחודש ספטמבר 1998, איתר את מיקום אניית הצבי בביקוריו הרבים והתכופים בתחנות המכ”מ שהיו תחת פיקודו הישיר. לדבריו, ביקר בתחנות מדי שבוע עד שבועיים, ובמסגרת זו תיחקר את החיילים המופקדים על השליטה והבקרה, ואף נהג בעצמו לזהות את המטרות הימיות וכלי השיט שבזירה. על-פי עדותו, בכל ביקוריו בתחנת מכ”מ החוף של אזור מרכז הארץ, למעט מקרים בודדים וחריגים (ולמיטב זכרונו שניים בלבד), איתר בעצמו את אניית הצבי בטווח של כ-3-5 מייל ימי מהחוף, ובדרך כלל במרחק של כ-3 מייל. האיתור נעשה על-ידו מהתחנה הן באמצעות מכשירי המכ”מ, והן בעזרת ציוד לתצפיות יום ולילה. בשעות היום נצפתה על-ידו האנייה בדרך כלל בטווחים האמורים גם בעין בלתי מזוינת (עמ’ 382, 399-402). רס”ן א’ איתר את מיקום האנייה באזורי העגינה האמורים גם בביקוריו בתחנת מכ”מ חוף נוספת – הממוקמת באזור השרון, אף זאת באמצעות מכשירי המכ”מ וצפייה בציוד אופטי. על-פי עדותו, רק במקרים נדירים הפליגה האנייה אל מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, ולא נצפתה על-ידו בביקוריו בתחנות. הוא הוסיף וציין, כי נהג לעקוב באופן שוטף באמצעות מערכת השליטה והבקרה שבמשרדו, אחר כלי השייט והמטרות הימיות שבזירה, ואי הימצאותה של אניית הצבי באזורי עגינתה הקבועים הייתה בבחינת תופעה חריגה.

הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי יש לראות את עדותו של רס”ן א’ כמוגבלת אך למקרים שבהם ביקר בתחנות המכ”מ, וכי העובדה שהאנייה אותרה על-ידי העד בתחום מי החופין אינה מצביעה על כך שבאותן הזדמנויות היא אף הייתה במצב של עגינה. עוד טוענת הסניגוריה, כי אין לקבוע ממצאים לחובת הנאשמים על יסוד עדותו של רס”ן א’, ככל שהיא מתייחסת לנתונים שראה העד בדבר מיקום האנייה במערכת השליטה והבקרה שבמשרדו.

התרשמתי, כי עדותו של רס”ן א’ – שהופקד על מערך השליטה והבקרה של חיל הים בזירה הרלבנטית – הייתה מקצועית ואמינה. מעדותו שנמסרה ממקור ראשון, קרי – מבדיקות שהוא ביצע באופן אישי בביקוריו השבועיים בתחנות המכ”מ, עולה כי למעט מקרים בודדים וחריגים נמצאה אניית הצבי דרך קבע במרחק של כ-3-5 מייל ימי מערבית לחופי תל-אביב. מסקנה זו נסמכת רק על בדיקות שביצע רס”ן א’ בסיוריו התדירים בתחנות החוף במהלך התקופה הרלבנטית של כשנה וחצי שבה פיקד על התחנות; ולא נתבקשתי על-ידי המאשימה להתייחס לדבריו הנוספים של העד בעניין נתוני מערכת השליטה והבקרה שהיו בעיונו השוטף.

עדותו של רס”ן א’ – על איתורה של האנייה על-ידו בטווח של 3-5 מייל ימי מהחוף בעת ביקוריו השבועיים בתחנות המכ”מ – משתלבת בראיות שהובאו לעיל בדבר מיקומה של האנייה דרך קבע בתחום מי החופין, ובעדויות הנוספות שתוצגנה בהמשך בעניין זה.

 

התוויינים של חיל הים

15. לצורך הוכחת מיקומה של האנייה, הגישה המאשימה אסופה של פלטי מחשב שהופקו ממערכת השליטה והבקרה הממוחשבת של חיל הים (שו”ב). מדובר בפלטי מחשב המשקפים תמונה טקטית של המטרות הימיות על-גבי מפה ימית. פלטים אלו, בפורמט האמור, מכונים כאמור בעגה הצבאית “תוויינים”. בכל אחד מהתוויינים שהוגשו כראיה, צויינו על-גבי מפה ימית: מיקומה של אניית הצבי במועד ובשעה הספציפיים, מרחק הימצאותה מהחוף והערה האם היא עוגנת או משייטת.

המאשימה הגישה כראיות מטעמה שלושים ושבעה תוויינים ממועדים שונים בחודשים אפריל עד אוקטובר 1998, דהיינו – מתקופה של ששת החודשים שקדמו להגשת כתב האישום (ת/98 – ת/129, ות/134א’ – 134ו’). הסנגוריה הגישה כראיות מטעמה שלושה תוויינים נוספים מהתקופה האמורה (נ/5, נ/10 ו-נ/4). על-פי רישומי התוויינים שהוגשו כראיות, נמצאה בדרך כלל אניית הצבי בתחום מי החופין, כדלהלן: בעשרים ותשעה תוויינים, ממועדים שונים, צויין כי האנייה עוגנת בטווח של 3-5 מייל ימי מהחוף; בחמישה תוויינים, ממועדים אחרים, נרשם כי האנייה עוגנת במרחק של 5.5 – 8.5 מייל ימי מהחוף; ובשלושה תוויינים נוספים סומנה האנייה כמשייטת בטווחים של 9.9 – 11.6 מייל ימי מהחוף. רק בשלושה מכלל ארבעים התוויינים שהוגשו כראיות, צוין כי האנייה משייטת מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים במרחק של 12-13 מייל מהחוף [נ/9 מיום 9.7.98 (ת/121), נ/10 מיום 19.8.98 ו-נ/4 מיום 20.8.98].

מעדותו של סא”ל ש’ נתחוור, כי ניתן לשחזר התוויינים עד לתקופה של שנה מיום השחזור (עמ’ 396); ואולם במועד העדות (בשנת 2000) כבר לא ניתן היה להפיק תוויינים לתקופה הרלבנטית לאישום.

להלן פירוט מיקום האנייה על-פי התוויינים שהוגשו כמוצגים:

ת/98 – 28.4.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6 מייל ימי מהחוף.

ת/99 – 29.4.98 10:59 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/100 – 30.4.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/101 – 1.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.7 מייל.

ת/102 – 2.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.7 מייל.

ת/103 – 3.5.98 10:59 – עגינה בטווח3.6 מייל.

ת/104 – 4.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6. מייל.

ת/105 – 5.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.5 מייל.

ת/106 – 6.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/108 – 7.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.7 מייל.

ת/109 – 5.5.98 11:00 – עגינה בטווח 4 מייל.

ת/110 – 26.5.98 11:00 – עגינה בטווח 4.1 מייל.

ת/111 – 27.5.98 11:00 – עגינה בטווח 4.1 מייל.

ת/112 (נ/7) – 28.5.98 11:00 – שייט בטווח 9.9 מייל.

ת/113 (נ/8) – 28.5.98 11:39 – שייט בטווח 10 מייל.

ת/114 – 29.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/115 – 30.5.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/116 – 31.5.98 10:59 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/117 – 1.6.98 11:00 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/118 – 1.6.98 11:45 – עגינה בטווח 3.6. מייל.

ת/119 – 2.6.98 11:01 – עגינה בטווח 3.6 מייל.

ת/120 3.7.98 11:00 – עגינה בטווח 6.5 מייל.

ת/121 (נ/9) – 9.7.98 11:00 – שייט בטווח 13.7 מייל.

ת/122 (נ/6) – 11.7.98 11:00 – עגינה בטווח 8.2 מייל.

ת/123 – 12.7.98 11:00 – שייט בטווח 4.6 מייל.

ת/124 – 4.8.98 11:00 – עגינה בטווח 3.4 מייל.

ת/125 – 5.8.98 11:20 – עגינה בטווח 3.4 מייל.

ת/126 – 6.8.98 11:00 – עגינה בטווח 3.4 מייל.

ת/127 – 7.8.98 11:00 – עגינה בטווח 3.4 מייל.

ת/128 – 8.8.98 11:00 – עגינה בטווח של 3.4 מייל.

ת/129 – 9.8.98 11:00 – עגינה בטווח 3.4 מייל.

נ/5 – 18.8.98 11:00 – שייט בטווח של 11.6 מייל.

נ/10 – 19.8.98 11:23 – שייט בטווח של 12.3 מייל.

נ/4 – 20.8.98 11:00 – שייט בטווח של 12.3 מייל.

ת/134א’ – 15.9.98 11:00 – שייט בטווח של 5.7 מייל.

ת/134ב’ – 20.9.98 11:00 – עגינה בטווח של 6.4 מייל.

ת/134ד’ – 30.9.98 11:00 – עגינה בטווח של 4.7 מייל.

ת/134ג’ – 5.10.98 11:00 – עגינה בטווח של 4.9 מייל.

ת/134ה’ – 10.10.98 11:00 – עגינה בטווח של 4.6 מייל.

ת/134ו’ – 15.10.98 11:00 – עגינה בטווח של 6.6 מייל

המאשימה טוענת, כי התוויינים הנם בגדר רשומה מוסדית, לפי סעיף 36 לפקודת הראיות, ומהווים, אפוא, ראיה לאמיתות תכנם. מנגד, גורסת הסנגוריה, כי לא נתמלאו כל התנאים הנדרשים על-פי הפקודה לשם הכשרת קבילותם של התוויינים כרשומה מוסדית.

אפנה תחילה לסקירת הרקע המשפטי בסוגיית הרשומה המוסדית, ובשלב שני אדון ביישום הדין בעניינם של התוויינים האמורים.

 

רשומה מוסדית – ההיבט הנורמטיבי

16. חוק המחשבים, התשנ”ה-1965, שנכנס לתוקף ביום 25.10.95, הביא לתיקון עקיף בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות, שלפיו הוכרה “רשומה מוסדית” כראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה.

“רשומה מוסדית” הוגדרה בסעיף 35 לפקודת הראיות כדלהלן:

“רשומה מוסדית – מסמך, לרבות פלט אשר נערך על-ידי מוסד במהלך

פעילותו הרגילה של המוסד”.

בהגדרת המונח “מוסד” בסעיף 35 לפקודה נכללים – “המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור”; והגדרת המונח “פלט” (אגב אימוץ ההגדרה מחוק המחשבים) חובקת “נתונים, סימנים, מושגים או הוראות המופקים בכל דרך שהיא על-ידי מחשב”.

התנאים לקבילותה של רשומה מוסדית, כראיה לאמיתות תכנה, אשר נקבעו בסעיף 36 לפקודת הראיות, הנם:

“(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תכנה של הרשומה;

(3) הייתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף, כי –

(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;

(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב”.

17. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק 2278, ד’ תמוז התשנ”ד, 13.6.94, עמ’ 482) הובהר, כי מטרת התיקון לפקודת הראיות הנה להקל בתנאי הקבילות של הרשומות המוסדיות הנערכות במסגרת סדרי העבודה הרגילים של המוסד.

שינוי חקיקתי זה, בא על-רקע התפתחות חקיקתית ופסיקתית, במגמה לצמצם את הסייגים החלים על קבילותן של ראיות.

על מגמה זו עמד כב’ הנשיא שמגר, בר”ע 423/83 מדינת ישראל נ’ עיזבון המנוחה ורד סילברמן ז”ל ואח’ (פ”ד לז(4) 281, בעמ’ 286-287):

“המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל כמו גם בארצות בהן נוהג המשפט האנגלו-אמריקאי… היא של צמצום הסייגים, החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה”. (ההדגשות במקור).

על מגמתה של הפסיקה – “להקל בתנאיהם של החריגים לעדות שמיעה, כך שמרכז הכובד יעבור משאלת קבילות הראיה לשאלת משקלה” – עמד כב’ הנשיא שמגר גם בע”פ 347/88 דמיאנייוק נ’ מדינת ישראל (פ”ד מז(4) 221, בעמ’ 309), עת נדרש למתן פירוש ליברלי לתנאי

קבילותו של המסמך הציבורי. דברים דומים השמיע כב’ השופט מצא, בע”א 4384/90, שמעון ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, דינים-עליון, כרך נא).

לרקע החקיקתי והפסיקתי שעמד ביסוד התיקון העקיף לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות, על-יסוד המגמה האמורה בפסיקה, התייחסה כב’ השופטת ביניש בע”א 2515/94 לוי נ’ עיריית חיפה, פ”ד נ(1), 723, בעמ’ 731:

“ההתפתחות החקיקתית בכיוון האמור לא נעצרה. בתיקון שנתקבל לסעיף 35 וסעיף 36 לפקודת הראיות… נכלל החריג בדבר “רשומה מוסדית”. בכך הלך המחוקק הישראלי בעקבות המשפט האנגלו-אמריקאי. החריג שנתקבל בתיקון חקיקתי זה בשינויים היה מוכר במשפט המקובל והוא כיום במשפט האנגלו-אמריקאי חריג סטטוטורי בתנאים שונים וגמישים מאלה שהיו בעבר…

תיקון סעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות נתן אפוא ביטוי חקיקתי לגישה עקרונית מקובלת”.

על הרציונל שבהכללת “הרשומה המוסדית” בגדר המסמכים הקבילים, וכחריג לכלל הראיה הטובה ביותר ולכלל הפוסל עדות שמיעה, יפים דבריו של פרופ’ קנת מן, במאמרו דיני ראיות: סקירה והתפתחויות (ספר השנה של המשפט בישראל, התשנ”ו-1996, 945, בעמ’ 755):

“הכלל החדש מכיר בכך שבעולם המודרני, מעשים ואירועים רשומים על פי רוב בצורה שיטתית על ידי אנשים הפועלים בעת עשיית הרישום במסגרת הרגלים וחובות המלווים את תפקידים ובדרך כלל, יצרו הגוף השלטוני והעסק המודרני רבדים שונים של פיקוח ובקרה על פעולות הרישום של פקידיו ועובדיו. שיטתיות ברישום והבקרה עליו יוצרות במידה רבה של מהימנות ברישום, והלכה למעשה הרישומים הללו מהווים במשרדי השלטון ובעסקים במגזר הפרטי בסיס מהימן לעבודה היומיומית. אם מוסדות אלה עצמם מסתמכים על הרישומים, יש בוודאי מידה רבה של אמינות בתכנם. בסיטואציה זו אין זה סביר כלל שבית המשפט יתעלם מנפקותם של המסמכים, דהיינו מכושר ההוכחה שיש בהם”.

 

התוויינים – רשומה מוסדית

18. רשומה מוסדית, מוגדרת כאמור בסעיף 35 לפקודת הראיות כ”מסמך, לרבות פלט אשר נערך על-ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד”.

אין חולק, כי חיל הים – אשר הפיק את התוויינים – הנו “מוסד” כמשמעו בהגדרת מונח זה בסעיף 35 לפקודה, בהיותו זרוע של הצבא.

מהראיות שנשמעו עולה, כי התוויינים מהווים פלט של מחשב שנערך על-ידי גורמי חיל הים במהלך פעילותו הרגילה של החיל במערכת השליטה והבקרה הימית.

על מערך השליטה והבקרה הממוחשב של חיל הים (השו”ב), שממנו הופקו התוויינים, העידו רס”ן א’ וסא”ל ש’. הראשון שימש בתפקידי שליטה ובקרה במשך למעלה מעשר שנים, היה שותף לביצוע שינויים ופיתוחים במערכת, ופיקד על מערך הגילוי והשליטה הימיים בזירה הרלבנטית מחודש מאי 1997. השני כיהן במשך כשנתיים וחצי כמפקד יחידת השליטה הימית, אך לא היה בקי בפרטי ההיבטים הטכניים של מערכת השו”ב כמו הראשון (עמ’ 94-96).

מעדויותיהם של שני הקצינים עולה, כי התוויינים משקפים נאמנה את תמונת המטרות הימיות במערכת השו”ב הממוחשבת של חיל הים, על-פי הנתונים שהוזנו בה במסגרת פעילותה השוטפת של יחידת הבקרה והשליטה בזמן אמת. נתונים אלו הוזנו במערכת – על-ידי צוותי תחנות המכ”מ הפרושות לאורך חופי הארץ – הן באופן אוטומטי והן בהקלדה לגיבוי, והם מבוססים על קריאות מכשירי המכ”מ שבתחנות ושימוש באמצעי תצפית (עמ’ 82-83, 379-387).

הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי המאשימה לא הביאה ראיות מפורטות על כל שלבי יצירת תמונת המטרות הימיות במחשב השו”ב – החל משלב איכון המטרה במכ”מ, וכלה בשלב הופעתה במחשב.

סבורני, כי עדויותיהם של שני הקצינים, ובפרט זו של רס”ן א’, הבהירו כדבעי את דרך היווצרות תמונת השליטה הימית במחשב השו”ב, על יסוד מכלול נתוני האיכון והתצפית המוזנים מתחנות המכ”מ במסגרת פעילותן המבצעית השוטפת.

אשר על כן, מהווים התוויינים רשומה מוסדית של תמונת המטרות הימיות במחשבי השליטה והבקרה של חיל הים.

 

תנאי קבילותם של התוויינים כרשומה מוסדית

19. בענייננו הוכחו כל תנאי הקבילות להכשרתם של התוויינים הנדונים כרשומה מוסדית.

התנאי הראשון לקבילות הרשומה המוסדית שנקבע בסעיף 36(א)(1) לפקודת הראיות -קרי: רישום במהלך הניהול הרגיל ובסמוך להתרחשות – הוכח בעדויותיהם של רס”ן א’ וסא”ל ש’. השניים פרטו בעדויותיהם כיצד מתעדכנים רישומי תמונת המטרות הימיות במערך הממוחשב של השליטה והבקרה (שו”ב) בזמן אמת ובאופן שוטף (עמ’ 82-83, 381).

הסנגוריה גורסת בסיכומיה, כי התנאי האמור, בדבר עריכת הרישום, מתייחס לרישום נוסף שהנו, לגרסתה, “חיצוני לפלט עצמו”. על-פי טענתה, היה על המאשימה להציג רישומים אותנטיים בעניין תמונת המכ”מ ואיכוני התצפיות – אם בכלל אלו קיימים (עמ’ 9 לנספח הסיכומים שסווג כסודי).

דין הטענה להידחות – הן משפטית והן עובדתית. דרישת הרישום של האירוע נושא הרשומה, אינה מחייבת עריכת רישום “חיצוני” (כלשון הסנגוריה) נוסף לזה שמוזן למערכת הממוחשבת. מכל מקום, בענייננו הוכח, כי רישום נתוני המטרות במערכת השו”ב הממוחשבת נעשה בזמן אמת, עם איכון המטרות הימיות באמצעות המכ”מים ואמצעי התצפית.

20. התנאי השני לקבילות הרשומה המוסדית שנקבע בסעיף 36(א)(2) לפקודת הראיות – כי “דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהם כדי להעיד על אמיתות תכנה של הרשומה” – הוכח אף הוא בענייננו.

מערכת איסוף נתוני האיכון ועריכתם כרשומה ממוחשבת במערכת השו”ב – כפי שתוארה בהרחבה על-ידי רס”ן א’ (עמ’ 380-404) – הנה אמינה, מקצועית ומדויקת. המערכת מוזנת בנתוני איכון על-ידי תחנות המכ”מ הפרושות לאורך החוף, אשר מאוישות על-ידי צוותים מקצועיים בכל שעות היממה. הזנת הנתונים נסמכת, בין השאר, על קריאות של מספר מכשירי מכ”מ לטווחים שונים, על תצפיות יום ולילה ועל קבלת דיווחים מסיורים ימיים. הצוותים של בקרי השליטה המבצעית בתחנות המכ”מ עוברים הכשרה מקצועית, הן בהפעלת המכ”מים ואמצעי התצפית, והן בנוהלי גילוי המטרות וסימונן. על פעילותו של כל אחד מאנשי הצוות ישנו גורם מפקח בדרג ממונה. מכשירי המכ”מ וציוד התצפית הנם אמינים ומדויקים. אמצעים אלו מתוחזקים באופן שוטף, וכאשר מתגלות תקלות במכשירים – שאינן שכיחות – ישנו גיבוי בציוד חלופי. נוהל גילוי המטרות, זיהוין וסימונן במערכת השו”ב, כולל גם עריכת קורלציה בין צגי המכ”מ לבין התצפיות, ואף קבלת דיווחים ואימותים מהסיורים הימיים. מערכת השליטה והבקרה מזהה אם מטרה שהיא כלי שיט – עוגנת או משייטת; וזאת – הן מנתוני המכ”מ, הן מתצפית על שרשרת העוגן, הן מדיווחים של הסיורים הימיים והן מוידוא עם כלי השיט עצמו. סימונו של עוגן בתוויין, לצד כלי השיט, משמעו כי הכלי נמצא במצב של עגינה (עמ’ 386).

העדויות המפורטות שנמסרו – על פרישת תחנות המכ”מ, על הציוד המופעל בהן, על נוהלי העבודה לאיתור המטרות וסימונן, ועל התקשורת המערכתית שבין התחנות לבין מרכז השליטה והבקרה – מלמדות כי תמונת זיהוי המטרות במערכת השליטה והבקרה הממוחשבת (השו”ב) היא אמינה ומדויקת.

זאת ועוד: רמת המהימנות הגבוהה שיש ליחס לרישומי מערכת השו”ב נגזרת גם ממטרת המערכת. המערכת הוקמה לתכלית מבצעית של הגנה על חופי המדינה ומניעת חדירה של גורמים עוינים. על רקע תכלית זו, ניתן לייחס לנתונים הנאגרים במערכת דרגה מוגברת של אמינות; וזאת בהתחשב, בין השאר, במוטיבציה הגבוהה של כל הנוטלים חלק ביצירת התמונה המערכתית, לדייק – בקפידה יתירה – בפעולות האיכון, הזיהוי והתיעוד של המטרות הימיות, לשם ההגנה על בטחון המדינה.

לפיכך, הוכח גם תנאי הקבילות השני – זה שנקבע בסעיף 36(א)(2) לפקודה – בדבר אופן איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכתה שיש בהם כדי להעיד על אמיתות תכנה.

21. הואיל והתוויינים מהווים פלט של מחשב, נדרשים בעניינם שני תנאי קבילות נוספים, אשר נקבעו בסעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות: הראשון – כי דרך הפקת הרשומה יש בו כדי להעיד על אמינותה; והשני – כי המוסד נוקט באורח סביר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.

התנאי הראשון הוכח בעדויותיהם של סא”ל ש’ ורס”ן א’, ובפרט בעדותו של האחרון – שהוא בעל ניסיון עשיר בתחום מערכת השליטה והבקרה, היה שותף לפיתוחה של המערכת, ובין מכלול תפקידיו גם פיקח על צוות המחשב האחראי על התוכנה. בדרך הפקת פלט התוויין – כפי שתוארה על-ידי רס”ן א’ – יש כדי להעיד על אמיתות תוכן הפלט.

הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי עדויות שני הקצינים לא תרמו להבנת דרך הפקת הרשומה, קרי – לפעולות המבוצעות לשם הדפסת הפלט ממחשב השו”ב (עמ’ 10 לנספח הסיכומים שסווג כסודי). אין ממש בטענה זו. סא”ל ש’ העיד, כי הפלט מופק עם הקלדת מספר הוראות למחשב, בצירוף הוראת “הדפס”. העדר פירוט נוסף של הוראות ההקלדה הספציפיות אינו פוגם כלל ועיקר בקבילות הפלט כרשומה מוסדית.

22. תנאי הקבילות השני בדבר הפקת הפלט – נקיטת אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר המחשב ומפני שיבוש עבודת המחשב – הוכח אף הוא בעדותו של רס”ן א’. העד אמנם אינו מומחה למחשבים, אך לאור היכרותו את מערכת השו”ב הממוחשבת, ואחריותו הפיקודית והמקצועית על הגורמים המתפעלים אותה – ניתן להוכיח באמצעותו את אמצעי ההגנה על המערכת. מעדותו עולה, כי ההגנה על מערכת השו”ב כוללת, בין השאר, הצפנת תשדורות בקווי טלפון חסויים, וביקורות יומיות של פקודות המחשב על-ידי החיילים והקצינים הכפופים לו (עמ’ 388, 394).

הסניגורים טוענים בסיכומיהם, כי לא שמעו מסא”ל ש’ ומרס”ן א’ עדות שתיתן להם “מנוחת נפש” – כלשונם – מפני החשש שגורם בלתי מוסמך יחדור למחשבי חיל הים וישבש בהם את הנתונים (עמ’ 16 לנספח הסודי לסיכומים).

להגנה מוחלטת על חומר המחשב – שאותו דורשת הסנגוריה, אין בסיס בסעיף 36(א)(3). התנאי השני שנקבע בסעיף זה – בדבר נקיטת אמצעי הגנה מפני חדירה לחומר המחשב – אינו דורש הגנה אבסולוטית מפני כל חדירה, אלא מסתפק בכך שינקטו אמצעים סבירים להגנת הנתונים הממוחשבים.

על דרישה סבירות האמצעים עמד שר המשפטים, פרופ’ ליבאי, בעת הצגת חוק המחשבים לפני הכנסת:

“במה שנוגע לקביעת דרכי הגנה על חומר מחשב ועל המחשב עצמו, לא ראינו לנכון לחייב בחוק, למעט בנושא ראיות, הטלת חובות מיגון מיוחדות. … דרכי המיגון צריכות להישאר לשיקולו הפרטי והכלכלי של בעל המחשב. אולם אך טבעי הוא, שעסקים ומוסדות החפצים בכך שמסמכי המחשב שלהם יהיו קבילים בבתי-משפט, ידאגו לקיומה של מערכת הגנה נאותה, כדי שיוכלו לשכנע באמינות המסמכים היוצאים מאותם מחשבים”.

(דברי הכנסת, מ’ , התשל”ד, 26.7.94, 9998).

מעדותו של רס”ן א’ עולה, כאמור, כי מערכת השליטה והבקרה הימית שממנה מופקים פלטי התוויינים, מופעלת על-ידי חיילים וקצינים שפעולותיהם מבוקרות על-ידי דרג מפקח וממונה, וכי המערכת הממוחשבת מוגנת מפני חדירה חיצונית, בין השאר, באמצעות הצפנת קווי התקשורת. חיל הים, כגורם המופקד על בטחון המדינה, נוקט, אפוא, אמצעים נאותים, ואף מוגברים, להגנה על המערכות הממוחשבות המופעלות על-ידו, שהם מעל ומעבר לאמצעים הסבירים הנדרשים להגנת חומר מחשב על-פי פקודת הראיות.

האפשרות שהעלתה הסנגוריה בסיכומיה, לפיה גורם חיצוני חדר למערך השליטה והבקרה של חיל הים, ושינה בדיעבד את הנתונים הממוחשבים של מפת המטרות הימיות על-מנת להפליל את מי מהנאשמים בביצוע שידורים מתחום מי-החופין – הנו חסר בסיס ואבסורדי.

23. הסנגוריה טוענת, כי בתוויינים שהוגשו על-ידי המאשימה כראיה נפל פגם, בכך שהללו עברו “סינון” ואינם משקפים את תמונת המטרות הימיות המלאה.

התוויינים שהוגשו כראיות מתמקדים במיקומה של אניית הצבי, ולא נכללו בהם מטרות ימיות אחרות – ניידות ונייחות; וזאת על-פי הנחיות גורמי בטחון שדה בצה”ל (עדות רס”ן א’ עמ’ 387, 396, 399-400).

העובדה, כי בתוויינים שהופקו לצורך ההליך המשפטי הנדון נמחקו, על-ידי גורמי בטחון שדה, מטרות ימיות שאינן רלבנטיות לאישום – אינה גורעת מתוקפם הראייתי של התוויינים בכל הנוגע למיקומה של אניית הצבי.

הסנגוריה מוסיפה וגורסת, כי התוויינים אינם יכולים לשמש כראיה קבילה, מחמת הימנעות המאשימה מהשמעת עדויות חיוניות, כמו למשל: של בקרי השליטה, של הקצינים האחראים על המשמרות בתחנות המכ”מ ושל החיילים העוסקים בהפקת התוויינים; וזאת בהתייחס – הן למיקום האנייה וזיהויה, והן לנוהלי העבודה בתחנות המכ”מ ובמערכת השו”ב (עמ’ 23 לנספח הסיכומים שסווג כסודי).

הימנעות התביעה הכללית מהשמעת עדויות של בעלי תפקידים במערך השליטה והבקרה הימיים בדבר מיקום האנייה, אינה פוגמת בכוחם הראייתי העצמאי של התוויינים כרשומה מוסדית. שהרי זו טיבה ומהותה של הרשומה המוסדית – שבכוחה להוות ראיה עצמאית קבילה ללא העדת מי שהיה שותף באופן מלא או חלקי ליצירתה ולהפקתה.

באשר לנוהלי הפעילות בתחנות המכ”מ ולמתווה הפעלת מערכת השו”ב, הרי שאלו הובהרו כדבעי בעדויותיהם של רס”ן א’ וסא”ל ש’.

24. עוד טוענת הסנגוריה, כי הסתפקות המאשימה בהגשת 37 תוויינים בלבד להוכחת מיקומה של אניית הצבי, כמו גם הימנעותה מהצגת תצלומי אוויר של האנייה בתקופה הלרבנטית לאישום, נזקפת לחובתה ומשמיטה הבסיס הראייתי מהשימוש בתוויינים כרשומה מוסדית.

העובדה שחוקרי המשטרה נטלו מהצבא תוויינים המתייחסים ל-36 מועדים בלבד, אינה פוגמת בתוקף הראייתי של תוויינים אלו כרשומה מוסדית. גם הטענה – כי ניתן היה להשיג ראיות טובות יותר באשר למיקום האנייה, כמו למשל תצלומי אוויר, אינה רלבנטית לשאלת קבילות התוויינים כרשומה מוסדית.

25. ולסיכום סוגיית קבילותם של התוויינים כרשומה מוסדית: פלטי המחשב של מערך השליטה והבקרה של חיל הים (השו”ב), המכונים “תוויינים”, מהווים רשומה מוסדית; ותנאי קבילותן של הרשומות – להוכחת אמיתות תכנן בדבר מיקום אניית הצבי במועדים הנקובים בהן – הוכחו כדבעי.

נוכח מסקנתי זו, בדבר הכשרת התוויינים כרשומה מוסדית להוכחת מיקומה של האנייה במועדים המצוינים בהם, מתיתר הצורך לדון בטענתה החלופית של המאשימה, לפיה התוויינים מהווים עדות קבילה לאמיתות כלל רישומיהם גם מכוח הילכת מרציאנו – ע”פ 566/89, 601/89 מרציאנו ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(4) 539.

פסק הדין בעניין מרציאנו ניתן בשנת 1992, קרי – כשלוש שנים לפני התיקון החקיקתי שהכיר ברשומה המוסדות כראיה קבילה להוכחת אמיתות תכנה. הילכת מרציאנו הרחיבה את החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, בהתייחס לרישומים שנעשו על-ידי עובדים במערכת ציבורית היררכית הפועלת על-פי נהלים; וזאת כאשר הוכח – בעדותו של ראש היחידה או האחראי לה – כי הרישומים נעשו על-ידי עובד מיומן לפי חובה חוקית שהייתה מוטלת עליו ולפי הנהלים שבגדרם פעל, כי היה פיקוח ממשי על קיום הנהלים וכי קיימת הסתברות ראייתית גבוהה שתכנם של הרישומים אמת (עמ’ 556 לפסק הדין).

הרציונל העומד ביסוד הילכת מרציאנו (כפי שבואר על-ידי כב’ השופט ש’ לוין – כתארו אז – בעמ’ 553), תואם, רובו ככולו, את העקרונות שנתגבשו כשלוש שנים מאוחר יותר בתיקון החקיקתי שהכיר בקבילות הרשומה המוסדית כראיה קבילה לאמיתות תכנה.

משהגעתי למסקנה, כי התוויינים מהווים ראיה קבילה להוכחת רישומיהם בהיותם רשומה מוסדית, אינני נדרש עוד במסגרת הכרעת-הדין להתייחס לסוגיית תחולתה של הילכת מרציאנו על רקע השינוי החקיקתי האמור, ולשאלת יישומה של ההלכה על המקרה הנדון.

 

טיעוני הסנגוריה בעניין כשלים אפשריים בקריאות המכ”מים של חיל הים

26. כפי שבואר לעיל, תמונת המטרות של הזירה הימית – המופיעה בתרשימי התויינים – נסמכת על נתונים המוזנים 24 שעות ביממה למערכת השליטה והבקרה ממערך תחנות המכ”מ והתצפית של חיל הים הפרוש לאורך חופי המדינה. כאמור, נתונים אלו מושתתים על שלושה מקורות עיקריים: על קריאות המכ”מים הימיים של חיל הים הניצבים לאורך החופים, על תצפיות יום ולילה מתחנות המכ”מ השונות, ועל דיווחים שוטפים מספינות הסיור של החיל (“דבורים”) הנשלחות לזהות מטרות בלתי מזוהות או מטרות חדשות.

הסנגוריה ניסתה לתקוף את תוקפם הראייתי של רישומי התווינים באמצעות ערעור על מהימנות קריאות המכ”מים. לתכלית זו היא השקיעה מאמץ ניכר, בהזמינה לדוכן העדים מומחה למכ”מים, המהנדס סלו הולצמן, אשר הצביע בשתי חוות-דעת (נ/38א – הכללית, ו-נ/38ב – הספציפית למכ”מים של חיל הים שהוגשה בדלתיים סגורות מטעמים של בטחון המדינה) ובעדותו הארוכה והמפורטת (שנשמעה אף היא בדלתיים סגורות עמ’ 2817-2844), על תופעות האופייניות לפעילותם של מכ”מים, שיש בהם כדי לגרום, על-פי הנטען, לקריאת מטרות שגויה.

אקדים ואעיר כבר עתה, במאמר מוסגר, כי לעומת המאמץ הניכר האמור, נמנעה הסנגוריה מלהזמין לדוכן העדים את רבי-החובלים והמכונאים שהחברות הנאשמות מס’ 11-13 העסיקו במהלך השנים – לצורך הפרכת התשתית הראייתית שהעמידה המאשימה בדבר עגינת האנייה במרבית הזמן בתחום מי החופין, ולשם אישוש טענת הנאשמים כי האנייה שייטה כל העת מחוץ למים הטריטוריאליים על-פי הנחיות שניתנו למפעיליה בעניין זה.

המאשימה ביקשה להזים את מסקנותיו של הולצמן, בכל הנוגע לאפשרות של קריאת נתונים שגויה במכ”מים הימיים של חיל הים, באמצעות חוות-דעתו ועדותו של סא”ל א’ ש’, שהנו מהנדס אלקטרוניקה מומחה למכ”מים – בכלל, ולאלו שבשימוש חיל הים -בפרט, אשר שימש כראש ענף גילוי ואופטרוניקה בחיל הים. חוות הדעת (ת/863) והעדות (עמ’ 2813-2815) נשמעו בדלתיים סגורות.

27. הסנגוריה גורסת, כי קריאות המכ”מים של חיל הים יכולות להיות שגויות – הן מחמת תקלות טכניות, והן בשל תופעות האופייניות למכ”מים ימיים שיש בהן כדי לשבש איכונן המדויק של מטרות ואף לגרום לקריאת מטרות מדומות.

באשר לתקלות מן הסוג הראשון, היא הצביעה על תקלות טכניות אפשריות, כמו: הפסקות חשמל, נפילות מתח ותמונות מרצדות. הטענה, שתקלות כאמור עלולות לגרום לקריאה שגויה של תמונת המטרות במערך הגילוי והשליטה הממוחשב (השו”ב) שממנו מופקים התוויינים, היא חסרת בסיס ראייתי, ואין תמה שהועלתה על ידי הסנגוריה בשפה רפה. מעדותו של רס”ן א’ עולה, כי מערכות המכ”מ של חיל הים, הפועלות בכל שעות היממה, הנן אמינות, ובמקרה שמתגלית תקלה טכנית באחד מן המכשירים, היא מטופלת על-ידי צוות טכני מקצועי, תוך מתן גיבוי במערכות מכ”מ אחרות (עמ’ 390-391). עוד עולה מעדותו, כי תמונת המטרות שבתוויינים נוצרת משילוב של מספר מקורות, אשר צויינו לעיל. לפיכך, אין כל בסיס – אף לא תיאורטי – לטענת הסנגוריה, לפיה תקלות טכניות שונות במכשירי המכ”מ של חיל הים הביאו לתמונת מטרות שגויה בתוויינים בעניין מיקומה של אניית הצבי.

28. ומכאן לתקלות מן הסוג השני. הסנגוריה טוענת, בהסתמכה על חוות-דעתו של הולצמן, כי שתי תופעות האופייניות לפעילותם של מכ”מים, יכלו להביא לקריאות שגויות של המכ”מים הימיים של חיל הים, ששימשו לבניית תמונת המטרות הימיות שבתוויינים. הראשונה היא תופעת ה-Second Time Around (תופעת ההד החוזר המשני), והשנייה – תופעת ה-Ducting ( המכונה תופעת המובל). שתי התופעות האמורות אופייניות למכ”מים – בכלל, ולמכ”מים ימיים – בפרט. מדובר בתופעות חריגות, שבהן המכ”מ עלול לקרוא מטרת שווא בטווח מסוים, בעוד שהמטרה האמיתית מצויה בטווח רחוק יותר. התופעות נובעות, בין השאר, ממגבלות מאפייני המכ”מ, מתנאים מטאורולוגיים ופיסיקליים ומאופי החזרי המכ”מ מהסביבה (נ/38א).

המהנדס הולצמן, שהנו כאמור מומחה למכ”מים, אינו מעורה ומנוסה בהפעלת המכ”מים שבשימוש חיל הים ובמערך הגילוי של החיל, ולצורך הכנת חוות-דעתו קיבל מהגורמים המקצועיים בצה”ל את מלוא הנתונים על מערכות המכ”מ אשר השתתפו ביצירת התמונה הימית. הוא חיווה דעתו, כי שתי התופעות הנ”ל יכולות לגרום לקריאת מטרות שאינן קיימות כלל, או לקריאת טווח קרוב של מטרות המצויות במרחק ניכר יותר. לדבריו, “תופעות אלו קיימות בכל סוגי המכ”מים, בצורה זו או אחרת, ובאים לידי ביטוי במיוחד במכ”מים ישנים ובסיסיים, אשר אין ברשותם אמצעי נגד או טכניקות נגד”. הוא הוסיף והעריך, כי “קיימת אפשרות שהמטרות שנתגלו במערכות חיל הים ושהוצגו בשרטוטי התוויינים הן מטרות שוא” (נ/38א).

29. הספק שהועלה על-ידי הולצמן בשאלת מהימנות התווינים הנו תיאורטי בלבד, שכן הוא הוסר הן בחוות-דעתו המקצועית והמפורטת של המומחה מטעם המאשימה, סא”ל א’ ש’, על מערך הפעלת המכ”מים של חיל הים (ת/836); והן בעדויותיהם של רס”ן א’ וסא”ל ש’, בדבר מכלול המקורות שמהן נבנית תמונת המטרות הימיות של מערכת השו”ב אשר ממנה מופקים התוויינים.

סא”ל א’ ש’, שהנו כאמור מהנדס אלקטרוניקה, הוא מומחה בעל הכשרה וידע מקצועי רב בתחום המכ”מים בכלל, ואלו שבשימוש חיל הים בפרט. יש לו ניסיון רב שנים בהפעלת מערכות המכ”מ של חיל הים. הוא היה מופקד מקצועית על מערכות אלו, הכירן לפרטים ואף נטל חלק פעיל בפיתוחים שנעשו בהן. מחוות-דעתו המפורטת נתחוור, כי למפעילי המכ”מים של חיל הים ישנה דרך להתמודד בהצלחה עם שתי התופעות הנ”ל, הן מבחינת נוהלי העבודה והן מהבחינה הטכנית, ולהבחין בצורה ברורה בין הד חוזר משני (מטרת שוא) לבין מטרה אמיתית. עדותו מסירה ספק מהאפשרות, כי התופעות האמורות עלולות להביא לרישום שגוי של מטרות במערך השליטה והבקרה של חיל הים.

זאת ועוד: כפי שהובהר בעדויותיהם של רס”ן א’ וסא”ל ש’, תמונת המטרות הימיות של חיל הים שממנה מופקים התוויינים נסמכת על שילוב מכלול של מקורות: קריאות מכשירי מכ”מ שונים המוצבים בתחנות החוף, תצפיות בעין ובציוד אופטי ונוהלי זיהוי באמצעות ספינות “דבור” הנשלחות לבדוק מקרוב מטרות חדשות. השילוב האמור של המקורות השונים וההצלבה ביניהם, מונעים אף הם אפשרות שבתוויינים תופענה מטרות שווא, ושזיהוי מיקומה של אניית הצבי על-פיהם יהיה מוטעה.

לא זו אף זו: בענייננו הובאו כאמור ראיות מגוונות, בשפע ולמכביר, התומכות בתמונת המטרות הימיות של חיל הים בשאלת מיקומה של אניית הצבי, ולא נותר אפוא כל ספק בדבר דיוק התוויינים ומהימנותם.

אשר על כן, אין כל ממש בטענות הסנגוריה כנגד תוקפם של התוויינים ומהימנות הנתונים המופיעים בהם בעניין מיקומה של האנייה.

 

סיכום – התוויינים

30. פלטי המחשב של מערך השליטה והבקרה הימית – המכונים תוויינים – מהווים ראיה קבילה, כרשומה מוסדית, להוכחת הרישומים המופיעים בהם בדבר מיקומה של אניית הצבי.

מארבעים תוויינים שהופקו על-ידי גורמי חיל הים עבור צוות החקירה המשטרתי, בדבר מיקומה של האנייה במחצית השניה של שנת 1998, עולה כי ב-35 מועדים (מתוך 38 שנבדקו) נמצאה האנייה בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה. במרבית המועדים עגנה האנייה בטווח של 3-6 מייל ימי מהחוף, ובדרך כלל – בין 3 ל-4 מייל. רק בשלוש הזדמנויות התרחקה האנייה מאזורי עגינתה הקבועים: ב-28.5.98 – לטווח של 10 מייל (קרי: עדיין בתחום מי-החופין של המדינה), ב-9.7.98 – למרחק של 13.7 מייל, וב-18.9.98-20.9.98 – לטווחים שבין 11.3 ל-12.3 מייל.

תימוכין למהימנות רישומי התוויינים – בדבר עגינת אניית הצבי במרבית המקרים בטווח של כשלושה עד ארבעה מייל ימי מהחוף – ניתן למצוא, כאמור, בעדויות הרבות שהובאו לעיל; ובכללן עדותו של רס”ן א’, אשר העיד על מיקומה של האנייה מבדיקות שהוא עצמו ביצע בביקוריו השבועיים בתחנות המכ”מ בתקופה של כשנה וחצי שבמהלכה פיקד על הזירה הרלבנטית. אימות ספציפי לרישומי התוויין מיום 1.6.98 (ת/117) נמצא, כאמור, בעדותו של איש יחידת השיטור הימי, יצחק אטאייש, שהפליג במועד זה לעבר האנייה, וציין כי זו עגנה במרחק של כשלושה מייל ימי מהחוף.

התוויינים מהווים, כאמור, רק ראיה אחת, במארג של ראיות רבות ומגוונות שהובאו על-ידי המאשימה בעניין מיקומה של אניית הצבי; וזאת מול שתיקה רועמת של הנאשמים – אשר נמנעו מהשמעת עדות ישירה, ולו של עד אחד, על מיקומה של האנייה ביחס לתחום מי-החופין במהלך ארבע השנים הרלבנטיות לאישום.

 

עדות רב החובל אבינועם בר

31. המאשימה השמיעה כעד מטעמה את רב-החובל אבינעם בר, ששימש כאחד מרבי-החובלים של אניית הצבי במשך כארבע שנים, עד למחצית שנת 1988. לאחר שמיעת עדותו, היא ביקשה להעדיף את אמרתו בחקירה המשטרתית (ת/787) – בדבר העדר הנחיות שניתנו לו על-ידי מנהלי ערוץ 7 להימצא מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים – על פני עדותו הסותרת בעניין זה בבית המשפט.

בחקירתו במשטרה ביום 29.6.98 בחר בר שלא להגיב לשאלות שבתשובות עליהן היה כדי להפליל אותו או את מעסיקיו בערוץ 7. בין השאר, הוא לא השיב לשאלות: האם שימש כרב חובל של אניית הצבי; מה היה מרחק עגינת האנייה מן החוף; ומה תגובתו לגרסת אנשי חיל הים, לפיה האנייה עגנה בשנים האחרונות במרחק של כארבעה עד חמישה מייל ימי מהחוף. כאשר נתבקש העד בחקירתו במשטרה להתייחס לתצהיר שהגיש הנאשם מס’ 1 לבג”צ – שבו נאמר כי למפעילי האנייה ניתנו הוראות חד-משמעיות שלא לחדור למי החופין – אלא אם כן מופסקים השידורים לפני כן – השיב: “אין תגובה”. ואולם, לשאלה נוספת – האם קיבל הנחיה והוראה מפורשת מבעלי ערוץ 7 לשהות מחוץ למים הטריטוריאליים – ענה: “לא. לא קיבלתי שום הוראה כזו”. (ת/787 עמ’ 3 ש’ 15-16).

32. בעדותו בבית המשפט חזר בו העד מגרסתו האחרונה. כאשר נשאל בחקירתו הראשית – האם קיבל הנחיות מהממונים עליו לגבי מיקום האנייה ביחס לתחום מי החופין – השיב, כי “ניתנו הנחיות להסתובב בטווח של 12 מייל והלאה… ולהרחיק האנייה… מחוץ למים הטריטוריאליים”, וכי פעל לפי הוראות אלו (עמ’ 220). כאשר הופנה העד להודעתו במשטרה ת/787 – שם מסר כאמור כי לא קיבל הוראות כלשהן בעניין זה – השיב כי “טעה” (כלשונו) בתשובה שמסר לחוקר המשטרה. נוכח הסתירה שבין ההודעה לעדות, הוכרז העד בר כעד עויין, ונחקר על-ידי ב”כ המאשימה בחקירה שכנגד.

בעדותו, ניסה רב-החובל בר להסתיר מבית המשפט שיחות שקיים עם הנאשם מס’ 2 לפני הדיון. בהודעה שהשאיר במשיבון של הפרקליטות, מחה העד על כך שתוכן הראיון שקיים עמו ב”כ המאשימה הגיע לידיעת הסנגורים (עמ’ 220-222). כאשר נשאל בעדותו, מי דיווח לו על העברת החומר לסנגורים, השיב כי הדבר נודע לו בשיחה עם ימאים. לאחר שעומת העד עם תוכן דבריו שנקלטו במשיבון, אישר כי תשובתו הקודמת הייתה כוזבת, וצין כי המידע נמסר לו על-ידי הנאשם מס’ 2, בשיחה שקיים עמו לאחר הראיון ולקראת עדותו (עמ’ 223). העד בר אף הכחיש בעדותו, כי שוחח עם הנאשם מס’ 2 במסדרון בית המשפט בטרם עלה לדוכן העדים. ואולם, לאחר שנאמר לו, כי ב”כ המאשימה צפה בשיחתם, שינה תשובתו ואישר כי שוחח עם הנאשם מס’ 2, אך טען כי חילופי הדברים ביניהם לא נסבו על ענייני המשפט. השיחות שקיים בר עם הנאשם מס’ 2 לפני עדותו והניסיון להכחישן, מצביעים על המגמה של העד לסייע לנאשמים גם במחיר אי אמירת אמת מעל דוכן העדים.

כאשר נשאל העד בר על-ידי ב”כ המאשימה – האם הוא מאשר כי ההנחיות שקיבל במשך ארבע שנות עבודתו כרב-חובל היו להימצא בקרבת החוף בתחום מי החופין – הרהר ארוכות, והשיב: “אני לא יודע איך לנסח את זה. אני לא רגיל לדברים האלה. חלק מהזמן האנייה עגנה בתחום המים הטריטוריאליים, כל מני מרחקים מהחוף, וחלק די ניכר מהזמן, היינו, יותר מאוחר, מחוץ למים הטריטוריאליים (עמ’ 224). מיד בהמשך דבריו אישר, כי במילותיו “יותר מאוחר” התכוון לתקופה שלאחר החקירה המשטרתית שהחלה בשנת 1998. כאשר הופנתה אליו השאלה פעם נוספת, ציין העד כי היציאה אל מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים החלה עוד לפני חודש יוני 1998, אך הוא מתקשה להיזכר אם מדובר בזמן קצר לפני כן, אם לאו.

בהתייחסותו לסתירה שבין הודעתו לעדותו – בשאלה האם ניתנו לו הנחיות לגבי מיקום האנייה ביחס לתחום מי החופין – מסר רב-החובל בר תשובות סותרות, בלתי משכנעות ולא אמינות. בתחילת עדותו טען, כי “טעה” בתשובתו לחוקרי המשטרה, עת ציין בהודעתו כי לא קיבל הנחיות כאמור (עמ’ 220). כאשר נשאל בר בהמשך חקירתו על-ידי ב”כ המאשימה – מדוע לא ציין בהודעתו את הגרסה שהעלה בעדותו לפיה קיבל הוראה מהנאשם מס’ 2 להימצא מחוץ למים הטריטוריאליים – השיב כי במשטרה נשאל על הוראות שקיבל מהנאשם מס’ 1, ולכן ענה כי ממנו לא קיבל הוראה כלשהי (עמ’ 225-226). בהסבר זה אין ממש, שכן בהודעה ת/787 לא נשאל העד על הנחיות שקיבל מהנאשם מס’ 1, אלא על הוראות שקיבל מגורמים בערוץ 7. כאשר עומת העד עם ניסוחי השאלה והתשובה שבהודעתו, ונשאל פעם נוספת מדוע לא ציין בהודעה – כי קיבל מהנאשם מס’ 2 הוראות להימצא מחוץ לתחום מי החופין – שינה הסבריו וטען כי לא מצא לנכון “לנדב לחוקר מידע” (עמ’ 229). ואולם, ההסבר האחרון לא הלם את שאירע בחקירה המשטרתית, שכן בר “נידב מידע” לחוקריו, עת ציין כי מפעיליו בערוץ 7 לא נתנו לו הנחיות כלשהן להימצא מחוץ לתחום מי החופין.

בר הוסיף וציין בעדותו, כי בעת הימצאותה של האנייה מחוץ למי החופין היא לא היתה במצב עגינה, מחמת אי היכולת להטיל עוגן בטווחים אלו מהחוף (עמ’ 231, 233).

33. עדותו של רב החובל בר, על הוראות שקיבל מהנאשם מס’ 2 להימצא מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, לא הייתה מהימנה, ועמדה בסתירה לגרסה שמסר בעניין זה בהודעתו במשטרה. התרשמתי, כי העד ניסה לסייע לנאשמים במחיר של אי אמירת אמת בעניין זה, כמו גם בעניין ניסיונותיו להכחיש השיחות שקיים עם הנאשם מס’ 2 לפני העדות. בנסיבות אלו, ועל רקע הגרסאות הסותרות שמסר בר בדבר ההנחיות שקיבל באשר למיקום האנייה, וההסברים הבלתי משכנעים בדבר חזרתו בו מהגרסה שהעלה במשטרה – החלטתי להעדיף את אמרתו בחקירה המשטרתית בעניין זה על-פני עדותו בבית המשפט, וזאת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

מן המקובץ לעיל עולה, כי העד אבינועם בר, ששימש כאחד מרבי-החובלים של אניית הצבי משנת 1984 ועד למחצית שנת 1998, לא קיבל הוראה ממעסיקיו בערוץ 7 להימצא עם האנייה מחוץ לתחום מי החופין בשעת השידורים. עובדה זו מתיישבת עם יתר הראיות, הרבות והמגוונות, על מיקומה של האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

 

הימנעות הסנגוריה מהבאת ראיות קבילות בדבר מיקום האנייה

34. הסנגוריה נמנעה מהשמעת עדויות קבילות כלשהן בדבר מיקום אניית הצבי, ומהבאת ראיות שיש בהן כדי לעורר ספק בראיות המאשימה בדבר הימצאותה של האנייה בדרך כלל בתחום מי החופין של המדינה.

איש מהנאשמים לא העיד על ידיעה ממקור ראשון בדבר מיקומה של האנייה. הסנגוריה אף נמנעה מלהזמין לדוכן העדים את רבי-החובלים והמכונאים שהחברות הנאשמות מס’ 11-13 העסיקו במהלך השנים – לצורך הפרכת התשתית הראייתית שהעמידה המאשימה בדבר עגינת האנייה במרבית הזמן בתחום מי החופין, ולשם אישוש טענת הנאשמים כי האנייה שייטה כל העת מחוץ למים הטריטוריאליים על-פי הנחיות שניתנו למפעיליה.

35. גרסתו של הנאשם מס’ 1 בדבר מיקום האנייה התבססה על עדות שמיעה בלתי קבילה. בתצהירו לבג”צ מיום 28.4.98 ציין הנאשם מס’ 1 כי האנייה נמצאת דרך קבע מחוץ למים הטריטוריאליים, וזאת על-פי הנחיות מפורשות שניתנו למפעיליה בעניין זה (סעיף 19 לתצהיר ת/483). ואולם, בעדותו בבית המשפט ציין הלה כי גרסתו – בשאלת מיקום האנייה וההנחיות האמורות – אינה מבוססת על ידיעתו האישית, אלא נסמכת על עדות שמיעה, שמקורה, לטענתו, בנאשם מס’ 2.

על הגרסאות השונות שמסר הנאשם מס’ 1 – באמרותיו במשטרה, בתצהירו לבג”צ ובעדותו – יורחב הדיבור בהמשך, בדיון בשאלת אחריותו הפלילית לשידורים מן הים ומן היבשה, ובסוגיית עדות השקר המיוחסת לו בעניין תוכן תצהיריו לבג”צ.

36. גם גרסתו של הנאשם מס’ 2 בשאלת מיקום האנייה, הובאה כעדות שמיעה בלתי קבילה. הלה טען בעדותו, כי על מיקום האנייה נודע לו מפי אחרים – שאותם נמנעה הסנגוריה מלהזמין לדוכן העדים.

בארבע הודעותיו במשטרה (ת/464-ת/467) בחר הנאשם מס’ 2 להשתמש בזכות השתיקה בעניין מרבית השאלות שהופנו אליו. לחלק מהשאלות אף מסר תשובות כוזבות, כמו למשל תשובתו – כי אינו יודע מי הבעלים של אניית הצבי וערוץ 7 (ת/464 דף 2 ש’ 1-4).

בעדותו בחקירה הראשית טען הנאשם מס’ 2, באופן נחרץ, כי על-פי ידיעתו האישית לא נמצאה האנייה בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה (עמ’ 1823 ש’ 22). לאחר שנתבקש, על-ידי בית המשפט, להבהיר האם גרסתו נסמכת על ידיעתו האישית, ציין הנאשם מס’ 2 כי מקור ידיעתו בעניין מיקום האנייה הוא בעדות שמיעה מרבי-החובלים של האנייה: “אני אומר את זה לא על סמך ראייה אלא על סמך בירור עם האנייה”. לשאלת הסניגור – כיצד ומתי ערך את הבירורים – הוסיף הנאשם מס’ 2 והשיב: “בשלבים הראשונים של האנייה, כשהתחלנו, אז הייתי עושה את זה תכופות יותר. אחר-כך, כשנכנסנו לרוטינה, לא היה צריך בכלל לברר, ולא עלה הנושא הזה. מדי פעם דיברנו על הדבר הזה, אבל הידיעות שלי הן לא מתוך שום בדיקות שביצעתי, אלא מתוך דיבור עם רב-החובל על המיקום שלו (עמ’ 1835).

הנאשם מס’ 2 גילגל, אפוא, את מקור הידיעה בדבר מיקום האנייה לרבי-החובלים של אניית הצבי. על-פי עדותו, לאנייה היו “הרבה מאוד רבי-חובלים”, והוא נקב בשמות של חלקם – חמישה מהם – בנוסף לעד התביעה אבינועם בר ולנאשם מס’ 10 שאול אבני.

גרסתו של הנאשם מס’ 2 – על הדיווחים שקיבל מרבי-החובלים בדבר הימצאות האנייה מחוץ למים הריבוניים של המדינה – הייתה כללית וסתמית. הגרסה – שהועלתה לראשונה בעדותו – הייתה כבושה ובלתי אמינה; וכאמור – הנה בלתי קבילה להוכחת מיקומה של האנייה בהיותה עדות שמיעה. בנסיבות אלו, הימנעות הסנגוריה מהזמנת רבי-החובלים לעדות, נזקפת לחובת הנאשמים, ומקימה חזקה כי לו הוזמנו להעיד – היו תומכים בגרסת המאשימה בדבר הימצאות האנייה במרבית התקופה הרלבנטית לאישום בתחום מי החופין של המדינה.

זאת ועוד: גרסתו של הנאשם מס’ 2 – כי השמירה על החוק הייתה נר לרגליו, וכי עם הפעלתה שהתה האנייה כל העת מחוץ לתחום מי החופין על-מנת שלא לעבור על הוראות החוק בעניין שידוריה – נסתרה במסמך ששלח הלה ביום 6.8.91 לממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים (המצורף לת/359). במכתב ציין הנאשם מס’ 2, בין השאר: “מזה כשנתיים וחצי אני מחזיק על אניית הצבי, העוגנת מול חופי תל-אביב, מספר זרים המשמשים כאנשי צוות של האנייה” (ההדגשה לא במקור). כפי שכבר בואר, לא ניתן לעגון מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה מחמת עומק קרקעית הים בטווח זה, ואף הנאשם מס’ 2 אישר בעדותו כי היה מודע לכך (עמ’ 2038).

הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי אינו זוכר את נסיבות כתיבת המכתב (עמ’ 2034-2035). כאשר נשאל – האם במהלך השנים חל שינוי במקום הימצאותה של האנייה – השיב כי השינוי התרחש בעקבות תיקון הגדרת תחום המים הטריטוריאליים (עמ’ 2036). דא עקא, שהשינוי בהגדרת התחום חל בשנת 1990, דהיינו – כשנה לפני משלוח המכתב האמור. כאשר הוצגה לנאשם מס’ 2 עובדה זו, שב וגייס לעזרתו, כדרכו, את חוסר זכרונו (עמ’ 2036). המכתב טופח על-פני טענת הנאשם מס’ 2, לפיה מאז הפעלתה של האנייה כתחנת שידור היא נמצאה מחוץ למים הטריטוריאליים על-מנת שלא לעבור על החוק, ומתיישב, אפוא, עם גרסת המאשימה, בדבר עגינת האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים מול חופי תל-אביב, הן בתקופה הרלבנטית לאישום, והן לפני כן – החל ממועד הפעלתה כפלטפורמה ימית לתחנת רדיו.

מן המקובץ לעיל עולה, כי הנאשם מס’ 2 – כיתר הנאשמים – לא מסר עדות קבילה בעניין מיקומה של האנייה. מכל מקום, גרסתו בדבר עדויות השמיעה שהגיעו לאוזניו בדיווחי רבי-החובלים, על הימצאותה של האנייה דרך קבע מחוץ לתחום מי החופין, לא התיישבה עם תוכן מכתבו האמור למרשם האוכלוסין ולא נשמעה אמינה כלל ועיקר. לכך יש להוסיף את הימנעות הסנגוריה מהעדת רבי-החובלים כעדים מטעמה, המקימה חזקה כי לו התייצבו למתן עדות – הם לא היו מאשרים את עדותו של הנאשם מס’ 2 בנושא הדיווחים הנטענים, והיו תומכים דווקא בגרסת המאשימה בדבר מיקומה של האנייה.

שאלת מודעותו של הנאשם מס’ 2, למיקומה של האנייה בעת ביצוע השידורים, תידון בהרחבה בהמשך הכרעת-הדין בפרק המתייחס לאחריותו הפלילית לשידורים מן הים ומן היבשה.

37. הנאשם מס’ 10 שאול אבני – ששימש כאחד מרבי-החובלים של האנייה משנת 1989 ואילך – בחר שלא למסור עדות בפרשת ההגנה, והסנגוריה לא ביקשה להפריד את הדיון בעניינו על-מנת לזמנו למתן עדות מטעם יתר הנאשמים.

גם בהודעותיו במשטרה בחר הנאשם מס’ 10 בזכות השתיקה, בכל הנוגע לשאלת מיקום האנייה ביחס לתחום המים הטריטוריאליים. עם זאת, בתשובות החלקיות שנאות למסור לחוקריו במהלך גביית הודעתו, נמצאו תימוכין לא מעטים לעובדת הימצאותה של האנייה בתקופה הנדונה בתחום מי החופין.

הואיל והנאשם מס’ 10 בחר שלא להעיד, ואף לא הוזמן להעיד מטעם יתר הנאשמים, יכולות התבטאויותיו בחקירה לשמש אך כראיה לחובתו – אך לא לחובת חבריו. על כן, אתייחס לאמרותיו של הנאשם מס’ 10 בחקירה בהמשך הכרעת-הדין בפרק שבו תידון אחריותו שלו לשידורים מן הים.

38. ולסיכומם של דברים: מול התשתית הראייתית העניפה והמגוונת שהציגה המאשימה בדבר מיקומה של אניית הצבי בתחום מי החופין, נמנעה הסנגוריה מהשמעת עדויות קבילות כלשהן בשאלת מיקומה של האנייה בתקופה הרלבנטית לאישום. הימנעותה מלזמן לעדות בשאלה זו את רבי-החובלים והמכונאים ששרתו באנייה, נזקפת לחובת הנאשמים, ובפרט כאשר הנאשם מס’ 2 העיד כי את המידע על מיקום האנייה קיבל מרבי-החובלים.

 

השידורים מן האנייה ואיכון השידורים מיום 1.6.98

39. אין חולק, כי בתקופה הרלבנטית לאישום שידרה תחנת ערוץ 7 שידורי רדיו מן האולפן שבאנייה ברציפות ובקביעות בכל ימות השנה, למעט בשבתות ובמועדי ישראל. השידורים בוצעו באמצעות מספר משדרים שהותקנו באנייה ואנטנות שהוצבו על סיפונה. בשידוריו מן האנייה עשה ערוץ 7 שימוש בתדרים שונים, ובין היתר בתדרים: 105.2 FM, 1143 AM, 98.7 FM, ו-711 AM. על מתכונת השידורים מן האנייה – שמרביתם הוקלטו מראש – העידו, בין השאר, עדי התביעה יחזקאל חקק ויובל קנר, ששימשו כשדרנים באולפן האנייה בתקופות ממושכות: הראשון – משנת 1989 ועד לשנת 1999, והשני – בשנים 1994-1998 (עמ’ 182-187; 339-332). מעדותו של קנר עולה, כי הפסקת השידורים, מחמת תקלות טכניות, היו נדירות, ומכל מקום – הן נמשכו זמן קצר ולא אילצו את מפעילי האנייה לשנות את מיקומה.

מקום הימצאותה של האנייה שלא בשבתות ובחגים, היה אפוא גם מקום ביצוע שידורי ערוץ 7 מן האולפן הימי. על כן, המחלוקת בין הצדדים בשאלה – האם השידורים מן הים נעשו מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה או מחוצה לו – התמקדה בשאלת מיקומה של האנייה בתקופה הרלבנטית לאישום.

40. בנוסף לראיות הרבות והמגוונות שהביאה המאשימה להוכחת הימצאותה של האנייה בדרך כלל בתחום המים הריבוניים, הושמעו על-ידה אף עדויות על פעולת חקירה מיום 1.6.98, שבמהלכה אוכנו שידורי ערוץ 7 מן האנייה בעת שזו עגנה במרחק של כשלושה מייל ימי מהחוף. פעולת האיכון – אשר נעשתה מסירת השיטור הימי שהפליגה לעבר האנייה – בוצעה פחות מחודש לאחר שהנאשמת מס’ 12 הגישה במסגרת עתירתה לבג”צ את תצהירו של הנאשם מס’ 1, שבו נטען, בין השאר, כי האנייה משדרת אך ורק מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים.

בפעילות החקירתית מיום 1.6.98, לאיתור השידורים מן הים, השתתפו: חנן גולן – מיחידת הפיקוח האלחוטי של משרד התקשורת, סנ”צ גמליאל – ראש צוות החקירה המשטרתי, והשוטר יצחק אטאייש – מיחידת השיטור הימי. השלושה הפליגו בסירה משטרתית לעבר האנייה ופעילותם תועדה בסרט וידאו (ת/838).

כפי שכבר צוין לעיל, בפרק הדן בעדותו של אטאייש, אותרה האנייה כשהיא עוגנת במרחק של כשלושה מייל ימי מחופי תל-אביב. הערכתו של אטאייש את מרחק העגינה האמור, אף אומתה בתוויין חיל הים (ת/117) שאיכן את האנייה במרחק של 3.6 מייל ימי מקו החוף.

בבדיקות שבוצעו בקרבת האנייה – שאף הונצחו בסרט הוידאו – אוכנו על-ידי גולן שידורים מן האנייה בתדרים – 105.2 FM ו-97.8 FM. מדובר בשידורי ערוץ 7, שבמקביל להקלטתם בפס-קול סרט הוידאו, הם גם הוקלטו מהרדיו על-ידי עובדת משרד התקשורת מעיין כהן (ת/817). איכון השידורים מן האנייה נעשה הן על-ידי מכשיר מגלה כיוון 100 EB מתוצרת רודה-שוורץ, והן באמצעות מקלט 10-R מתוצרת אייקום ללא אנטנה (עדות גולן – עמ’ 739-741); ותוצאות הבדיקות חיזקו האחת את השניה. על דרך הפעלת המכשירים האמורים, ועל משמעות ממצאי הבדיקות הנעשות באמצעותם לאיתור מקור של שידור רדיו – העיד המומחה מטעם המאשימה, המהנדס גלילי (עמ’ 303), והדברים יבוארו ויפורטו בהמשך – בפרק הדן באיכון השידורים מן היבשה.

הסנגוריה לא חלקה בחקירה הנגדית ובסיכומים על עדותו של גולן בעניין ממצאי איתור השידורים מן האנייה מיום 1.6.98, ואף לא ערערה על חוות-דעתו המקצועית של גלילי בדבר דרך איכון מקורות שידור באמצעות הבדיקות האמורות במכשיר מגלה הכיוון ובמקלט ללא אנטנה.

ממצאי הבדיקות מיום 1.6.98 – שבוצעו בעת ההפלגה בסירת השיטור הימי לעבר האנייה – מוכיחים, אפוא, כי אניית הצבי שידרה באותו מועד את שידורי ערוץ 7 בתדרים 105.2 ו-97.8 FM, בעת שעגנה במרחק של כשלושה מייל ימי מערבית לחופי תל-אביב, וטופחים על-פני טענות הסנגוריה, כי השידורים מן הים בוצעו במהלך כל השנים אך ורק מחוץ לתחום מי החופין, וכי כל אימת שהאנייה נכנסה למים הטריטוריאליים הופסקו ממנה השידורים לאלתר.

 

סיכום התשתית הראייתית, והמסקנות בשאלת מיקום השידורים מן הים

41. לפני בית המשפט הובאו עדויות רבות ומגוונות, שיש בכוחן הראייתי העצמאי, לא כל שכן בהצטברותן, כדי להוכיח – מעבר לכל ספק סביר – כי בתקופה הרלבנטית לאישום נמצאה אניית הצבי בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה ומשם ביצעה את שידוריה.

אסכם להלן, בתמצית את מארג הראיות שהובא לעיל בסוגיית מיקום האנייה:

א. רס”ר דוד דורי, ששימש כסגן מפקד יחידת השיטור הימי בתל-אביב משנת 1994, העיד כי האנייה עגנה במרבית ימות השנה בתחום המים הטריטוריאליים, ובדרך כלל – במרחק של כ-3-3.5 מייל ימי מערבית לתל-אביב.

ב. רפ”ק דוד רביבו, שכיהן כמפקד יחידת השיטור הימי בתל-אביב מחודש אוקטובר 1997, ציין בעדותו, כי בתקופה שבה פיקד על היחידה, נמצאה האנייה בתחום המים הריבוניים של המדינה ונצפתה בבירור מהחוף.

ג. השוטר נתן ניצן, ששימש אף הוא כסגן מפקד יחידת השיטור הימי, העיד כי בשנים 1997-1998, מדד מספר פעמים באמצעות מכשיר איכון לווייני (G.P.S) את מרחק הימצאותה של אניית הצבי מן החוף, ומדידותיו העלו כי האנייה נמצאת בתחום מי-החופין של המדינה.

ד. אלחנן מירוצ’ניק, אשר סיפק לנאשמת מס’ 12 שירותי הובלה ימית יומיים מהמרינה בתל-אביב לאניית הצבי משנת 1992 ואילך, מסר בעדותו כי האנייה עגנה בדרך כלל בטווחים של 3-6 מייל ימי מהחוף, ולרוב – באזור קבוע במרחק של 3-3.5 מייל. קביעת המרחק, שנעשתה על סמך הערכתו המקצועית של העד ומדידתו במכ”מ, נרשמה על-ידו ביומניו ושימשה בסיס לתחשיבי התשלומים שקיבל במהלך השנים מהנאשמת מס’ 12, באמצעות הנאשם מס’ 2, עבור שירותי ההסעה הימיים. על-פי עדותו של מירוצ’ניק, עד להטבעתה של אניית “קול השלום” בחודש נובמבר 1993, עגנה אניית הצבי במקום קבוע – במרחק של כ-3.5 מייל ימי מהחוף – כמייל ימי מערבית לאניית “קול השלום”. לאחר מכן חלו, לדבריו מדי פעם שינויים במיקומה של האנייה בטווחים של 3-6 מייל מהחוף.

ה. חיים יקיר העיד על מיקומה של האנייה בתקופה הרלבנטית, הן כמי ששימש כשוטר סיור ימי במשך שנים רבות עד לסוף שנת 1997, והן כמי שהועסק החל מיום 1.1.98 – לאחר פרישתו מהשירות במשטרה – כספן בספינתו של מירוצ’ניק אשר הפליג לאניית הצבי כשלוש פעמים בשבוע. מעדותו עולה, כי במרבית הזמן עגנה האנייה בטווחים של 5-6 מייל מהחוף, וכי רק בתקופה שלאחר פתיחת החקירה המשטרתית הגלויה, במהלך שנת 1998 (קרי – החל מחודש יוני באותה השנה), היא נהגה גם להפליג לכיוון לב ים והייתה חוברת לספינתו תוך התקרבות לטווח של כ-5 מייל מהחוף.

ו. גדעון עמית, עובד המכון לחקר הימים והאגמים, ציין בעדותו, כי בהפלגות רבות שביצע בתקופה הרלבנטית לאישום, חלף על פני אניית הצבי בעת שזו עגנה במרחק של כשלושה מייל ימי מהחוף.

ז. יחזקאל חקק, שהועסק כשדרן באנייה במשך כעשר שנים עד לשנת 1999, העיד כי “האנייה עגנה רוב הזמן, למעט תקופות שבהן היה צריך לשוט לאשדוד לקבל מים או דלק להמשך השהייה” (עמ’ 183). הואיל ואין חולק, כי לא ניתן לעגון מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים מחמת עומק קרקעית הים, יש להסיק מעדותו של חקק, כי פרט לשייט לנמלים לשם קבלת אספקה, נמצאה האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים, וזאת – כאמור – במצב של עגינה.

ח. רס”ן א’ שפיקד על מערך השליטה והגילוי של חיל הים בזירה הנדונה מחודש מאי 1997, מסר בעדותו, כי בבדיקות שביצע בסיוריו השבועיים בתחנות המכ”מ – הן באמצעות מכ”מים והן בתצפית – אותרה על-ידו האנייה דרך קבע בטווחים של 3-5 מייל ימי מהחוף, למעט מקרים בודדים וחריגים, שבהם הפליגה מהאזור.

ט. מארבעים התוויינים – שהופקו על-ידי חיל הים עבור צוות החקירה המשטרתי בדבר מיקומה של האנייה במחצית השניה של שנת 1998 – עולה, כי ב-35 מועדים (מתוך ה-38 שנבדקו), נמצאה האנייה בתחום המים הריבוניים של המדינה; ובדרך כלל – במצב של עגינה בטווח של 3-4 מייל ימי מהחוף.

י. בסיור ימי שבוצע על-ידי גורמי החקירה ביום 1.6.98 אותרו על-ידי חנן גולן שידורים של ערוץ 7 מהאנייה בתדרים 105.2 FM ו-98.7 FM, בעת שזו עגנה – על-פי הערכת שוטר הסיור הימי אטאייש ועל בסיס רישומי התוויין ת/117 – במרחק של כשלושה מייל ימי מהחוף.

יא. רב החובל של האנייה, אבינועם בר – שהודעתו במשטרה הועדפה על-פני עדותו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות – ציין בהודעתו, כי מעולם לא קיבל ממפעיליו בערוץ 7 הוראה או הנחייה להפליג אל מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה; ובכך הפריך את גרסת הנאשם מס’ 2 לפיה ניתנו לרבי החובלים הוראות להימצא דרך קבע מחוץ למי החופין.

42. התשתית הראיתית העניפה שהובאה לעיל בשאלת מיקום האנייה, מורכבת כאמור מעדויות רבות: הן של עובדי רשויות המדינה – חיל הים, יחידת השיטור הימי ויחידת הפיקוח האלחוטי; הן של גורמים שהועסקו על-ידי הנאשמת מס’ 12 באולפן הצף או באספקת שירותים לאנייה; והן של גורמים אחרים – כמו עובד המכון לחקר הימים והאגמים . הערכת מיקום האנייה ביחס לחוף, כפי שניתנה על-ידי העדים, נסמכה על ניסיונם המקצועי והעשיר בתחום הימאות, וכן על מדידות שבוצעו במכ”מים ובמכשיר איכון לווייני (G.P.S). לעדויות אלו נתווספו כרשומה מוסדית, גם תווייני חיל הים, המשקפים את רישומי מערכת השליטה והבקרה הממוחשבת (השו”ב) של הזירה הימית.

מארג הראיות האמור מוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית, כי החל מיום הפעלתה, ובכלל זה בארבע השנים הרלבנטיות לאישום, נמצאה האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים, ולרוב במרחק של כ-3-5 מייל ימי מהחוף; וכי מתחום זה אף שודרו – מהאולפן שהוקם על סיפונה – שידורי ערוץ 7 לציבור. עוד עולה ממכלול הראיות, כי כאשר הרימה האנייה עוגן והפליגה אל מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, היה זה בדרך כלל לתקופות קצרות, והדבר נעשה בעקבות חקירות שנפתחו בעניין מיקום השידורים והתהודה התקשורתית בנושא.

מסקנה זו זוכה לתימוכין ולחיזוק של ממש, נוכח הימנעות הנאשמים מהשמעת עדויות קבילות כלשהן מטעמם, בשאלת מיקומה של האנייה בארבע השנים הנדונות. הימנעות הסנגוריה מזימונם של מי שהועסקו על-ידי הנאשמת מס’ 12 באנייה – כרבי חובלים וכצוות טכני – לאישוש טענתה בדבר שיוט האנייה דרך קבע מחוץ לתחום מי החופין בהתאם להוראות בכתב ובעל-פה שניתנו להם בעניין זה, נזקפת לחובת הנאשמים, ומקימה חזקה כי לו היו הללו מעידים – הייתה עדותם תומכת דווקא בגרסת המאשימה.

הלכה פסוקה ונטועה היא, כי “מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא טובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו”. (ע”א 548/78 אלמונית נ’ פלוני, פ”ד לה(1) 736, בעמ’ 760; וכן ראו: ע”פ 437/82 אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 97; י’ קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, תשנ”ט-1999, עמ’ 1391).

המסקנה האמורה גם זוכה לתימוכין במכתבו של הנאשם מס’ 2 למנהל האוכלוסין משנת 1991 (ת/359), שבו ציין הלה כי האנייה עוגנת מזה כשנתיים וחצי מול חופי תל-אביב. התבטאות זו מתיישבת עם ראיות התביעה, לפיהן מאז הפעלתה ועד להגשת האישום עגנה האנייה בדרך כלל מול חופי תל-אביב, וטופחת על-פני טענתו של הנאשם מס’ 2 כי מאז הקמת תחנת ערוץ 7 הקפידה האנייה להימצא מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים.

43. התרשמותי מהראיות הנה, כי יוזמי הקמת תחנת ערוץ 7 ומפעילה ביקשו לאמץ כמודל להפעלת התחנה את מתכונת תחנת השידור “קול השלום” שהופעלה על-ידי אייבי נתן מאניית “קול השלום”. משראו המפעילים, כי במשך שנים רבות נמנעו הרשויות מלאכוף את החוק בכל הנוגע לשידורי רדיו המופצים מאניית שידור הנמצאת בתחום המים הטריטוריאליים – הן לגבי אניית “קול השלום” והן לגבי אניית “הצבי” – כלל לא עמד נגד עינם הצורך להשיט את האנייה ללב ים אל מעבר לתחום מי החופין של המדינה, וממילא לא ניתנו על-ידם הוראות בעניין זה לרבי-החובלים. בנסיבות אלו הם הופתעו מהגשת האישום בעניין שידורי האנייה כתשע שנים לאחר הפעלת השידורים מהאולפן הצף מתחום המים הטריטוריאליים, ובפרט כשעובדת עגינת האנייה במים הריבוניים הייתה כל העת בידיעת כל הרשויות, וביניהן: חיל הים, משטרת ישראל ומשרד התקשורת.

44. ולסיכומם של דברים בעניין מיקום האנייה: ממכלול הראיות הרבות והמגוונות שהובאו לפניי, הוכח – מעבר לכל ספק סביר – כי בתקופה הרלבנטית לאישום נמצאה אניית “הצבי” בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, ולרוב – במצב של עגינה בטווחים של כ-3-5 מייל ימי מערבית לחופי תל-אביב, וכי שידורי ערוץ 7 מהאולפן שהוקם בה נעשו, אפוא, מתחום המים הריבוניים שלא בהיתר על-פי דין. רק במקרים נדירים ויוצאי דופן שייטה האנייה בתקופה הרלבנטית לאישום אל מחוץ לתחום מי החופין, קרי – מעבר לטווח של 12 מייל ימי מהחוף, וזאת בעיקר בתקופות שבהן נפתחה חקירה בעניין השידורים, או כאשר היה הד תקשורתי בשאלת מיקומה של האנייה.

 

השידורים מן היבשה

 

פרק ג’: מבוא – על עדי התביעה ושיטות האיכון

 

מבוא

1. מערך השידורים של ערוץ 7 התבסס, בתקופה הרלבנטית לאישום, על שני מוקדי שידור: האחד – מהאולפן באניית הצבי, והשני – מן האולפנים בבית-אל. השידורים כללו, בין השאר, שידורים חיים שבוצעו משני מוקדים אלו.

מהראיות שהובאו לפניי, אשר תפורטנה בהרחבה בהמשך, עולה כי שידורי ערוץ 7 בתקופה האמורה נעשו הן מן האנייה, והן מאתרי שידור שהוצבו על-פני היבשה בישובים הבאים: ינוח, חיפה, קשת, אלוני הבשן, פסגות, הר ברכה, בית-אל וירושלים.

השידורים מן האנייה הופצו לציבור במהלך כל התקופה הן בתדרי FM (105.2 ו-98.7, ועד לאמצע שנת 1997 גם בתדר 97.3), והן בתדרי AM (בין היתר 1143 ו-711).

מתקני השידור על-פני היבשה הוקמו על-ידי תחנת ערוץ 7 הן לשם הרחבת אזורי הקליטה של השידורים, והן על-מנת להפיץ שידורים שמקורם באולפנים בבית-אל.

הרחבת אזורי הכיסוי של השידורים נדרשה על-רקע מגבלות בקליטת שידורים בתדרי FM באזורים הנמצאים בהסתר טופוגרפי ממקורות השידור. לצורך הרחבת אזורי הקליטה, הקים ערוץ 7 מערך של נקודות שידור ותחנות ממסר ברחבי הארץ, שבהן הותקנו מקלטים ומשדרים. הרחבת אזורי הקליטה, באמצעות הממסרים והמשדרים על-פני היבשה, נעשתה בין השאר גם בתדרי UHF, ששימשו כתדרי קישור – תדרי “לינק” בלעז ובלשון העדים המומחים – בין אתרי השידור השונים של ערוץ 7 ברחבי הארץ ובאנייה. פרישת אתרי השידור ביבשה הייתה הדרגתית ודינמית, ובמהלך השנים אף הועתקו משדרים וממסרים למקומות חלופיים.

המאשימה הניחה תשתית ראיתית ניכרת בהיקפה ובמשקלה, להוכחת קיומם של שידורי ערוץ 7 מן היבשה, קרי – השידורים מבית-אל, והשידורים מהאתרים הנוספים שנפרשו ברחבי הארץ להפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל ומן האנייה. תשתית ראייתית זו נסמכת, בין השאר: על עדויותיהם של מספר עדים, רובם מומחים בתחום שידורי רדיו ואיכונם, שאיתרו בבדיקותיהם את מקור השידורים מן האתרים; על ממצאים שונים, לרבות ציוד שידור ואנטנות, שנתגלו באתרים; על עדויות בדבר רכישת ציוד שידור עבור תחנת ערוץ 7; ועל ראיות נוספות בעניין זיקתה של התחנה לאתרי השידור.

2. מול התשתית הראייתית הענפה שהניחה המאשימה להוכחת ביצוע שידורי ערוץ 7 מן היבשה באתרים השונים במהלך השנים, נמנעו הנאשמים מהשמעת עדות קבילה כלשהי שתערער את ממצאי בדיקות האיכון של עדי התביעה והמסקנות הנובעות מהם, שתזם ותפריך את העדויות בדבר ציוד השידור והאנטנות שנתגלו באתרי השידור, או שתתן הסבר אחר לפשרם של הממצאים המפלילים שנמצאו באתרים אלו.

בחקירתם במשטרה בחרו הנאשמים בזכות השתיקה, עת הוחשדו בביצוע שידורים מן היבשה. במהלך עדותם במשפט הם טענו, כי הבינו, מהסברים כלליים שקיבלו מהנאשם מס’ 2, שערוץ 7 אינו מבצע שידורים כלשהם מהיבשה. דא עקא, שבחקירתו הנגדית של הנאשם מס’ 2 מסר הלה, כי גרסתו האמורה נסמכת על סברות ועדויות שמיעה בלתי קבילות מפי הנאשם מס’ 5. נאשם זה בחר שלא להעיד במשפט, והסנגוריה אף נמנעה מלבקש להפריד את הדיון בעניינו על-מנת להעידו מטעם יתר הנאשמים.

 

העדים המומחים מטעם המאשימה

3. בשאלת איתור השידורים מן היבשה העידה המאשימה שורה של עדים, מהם חמישה עדים מומחים בנושאי שידורים אלחוטיים ואיכון מקור שידורי רדיו: משה גלילי, חנן גולן, גדעון צ’חנובר, גבריאל קרנר וזוהר כהן. עדים מומחים אלו רכשו את מומחיותם אגב ניסיון מעשי עשיר בתחום השידורים האלחוטיים. רובם עברו הכשרות מקצועיות בנושאים הנדונים, ולחלקם אף השכלה פורמלית בתחום האלקטרוניקה.

4. משה גלילי משמש מאז שנת 1995 כסמנכ”ל בכיר לניהול ספקטרום ורישוי תדרים במשרד התקשורת, ובמסגרת תפקידיו הוא אחראי, בין השאר: למתן רשיונות לשידור בתחומי המדינה, להקצאת תדרי שידור לשימושים השונים ולאכיפת החוק בנושא שידורי הרדיו האלחוטיים באמצעות יחידת הפיקוח האלחוטי.

העד הנו מהנדס חשמל במגמת אלקטרוניקה, בעל תואר שני מהטכניון בחיפה ועוסק מזה כשלושים שנה בתחום הקשר והאלקטרוניקה. לפני עבודתו במשרד התקשורת שירת גלילי בתפקידים בכירים בצה”ל בתחום הקשר והאלקטרוניקה, ולאחר פרישתו מהשירות הצבאי עבד בחברות תקשורת בשוק האזרחי. במהלך השנים הוא אף רכש ידע מקצועי ומיומנות – בהשתלמויות ובעדכונים מקצועיים – בטכניקות של איתור ואיכון מקורות שידור (עמ’ 292, 352-353).

מדובר בעד מומחה בתחומי האלקטרוניקה – בכלל, ושידורי הרדיו האלחוטיים – בפרט, אשר שיתף את בית המשפט בנושאי מומחיותו, והבהיר היטב בעדותו את דרכי איכון מקורות השידורים ואת מסקנותיו המקצועיות בתחום זה. עדותו הייתה מקצועית ומהימנה, והסנגוריה לא ניסתה למעשה לערערה בחקירתו הנגדית ובסיכומים.

5. חנן גולן – הממונה על הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת משנת 1991 – הוא מומחה בנושא איתור מקורות שידורי רדיו אלחוטיים. מומחיותו נסמכת הן על הכשרות והשתלמויות שעבר בנושא איכון מקורות שידור, והן – ובעיקר – על ניסיונו המעשי רב השנים באיתור מקורות שידור והפרעות לשידורים, שכלל חשיפתן של כמאתיים תחנות רדיו (עמ’ 700-711).

בדיקותיו של גולן לאיתור מקור שידורי ערוץ 7 היו מקצועיות. הן בוצעו לרוב בלווית אדם נוסף, ורובן אף הונצחו בתצלומי וידאו. הסנגוריה נמנעה מלחקור את גולן בחקירתו הנגדית על מרבית הבדיקות שביצע וממצאיהן, ולא עלה בידיה לערער את מומחיותו ומקצועיותו באיתור מקורות שידור. את עיקר חציה היא כיוונה לשאלת מהימנותו של גולן, והיא אף גלשה בעניין זה לנושאים צדדיים.

6. גדעון צ’חנובר עבד משנת 1998 ביחידת הפיקוח האלחוטי ושימש כממונה על פעילות חוץ וניטור. הוא צבר ניסיון רב, בגילוי תחנות רדיו ובאיתור הפרעות לשידורים, במאות פעולות שהשתתף בהן. מומחיותו בנושאי ציוד שידור ואיכון מקורות שידור, נסמכת, בין היתר: על הכשרתו הפורמלית כאלחוטן וכקצין רדיו בצי הסוחר, על השתלמויותיו בתחום האלקטרוניקה, על הדרכות שעבר בהפעלת משדרים וציוד לאיכון שידורים, על התעדכנות שוטפת בספרות מקצועית ועל ניסיון עשיר באיתור מקורות שידור והפרעות לשידורים (עמ’ 947-951; מוצגים ת/845-ת/851). פרט למכשיר הספקטרום אנלייזר, שלצ’חנובר לא היה ידע מקצועי בעניינו, עדותו – בנושא ציוד השידור ואיתור מקורות השידורים – הייתה מקצועית ואמינה.

7. גבריאל קרנר – שהנו טכנאי אלקטרוניקה ובוגר אוניברסיטת תל-אביב – הוא מומחה בנושאי: ציוד שידור, אתרי שידור ואזורי כיסוי של שידורים. מומחיותו נובעת מהכשרתו הפורמלית, מהשתלמויות מקצועיות שעבר בארץ ובחו”ל ומניסיונו המעשי. את ניסיונו המקצועי רכש, בין השאר, בתפקידיו כאחראי על המערך הטכני של גלי צה”ל, כמנהל שיווק בחברה המשווקת ציוד לשידורים ולתקשורת, וכראש הצוות שתכנן את הקמת מערך השידורים של מרבית מתחנות הרדיו האזוריות של הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה (עמ’ 1094-1097).

גם עד זה שיתף את בית המשפט בתחום מומחיותו, והבהיר היטב את מסקנותיו בנושא איכון מקורות שידור וזיהוי ציוד שידור. הסנגוריה לא ניסתה לערער את מומחיותו של העד בחקירתו הנגדית, ועדותו הייתה מקצועית ומהימנה.

8. זוהר כהן הוא עד מומחה נוסף מטעם המאשימה בנושאי – ציוד שידור, אנטנות ואתרי שידור. את מומחיותו רכש העד בהכשרות ובהשתלמויות מקצועיות, והן – ובעיקר – בניסיון פרקטי רב וממושך. כהן למד במגמת חשמל בבית הספר “אורט”, ועבר לאחר מכן הכשרות מקצועיות בתחומים הנ”ל – הן בשירותו בצה”ל והן בקורס טכנאי אלקטרוניקה מטעם משרד העבודה והרווחה. הוא עבד במשך שנים כטכנאי במעבדות אלקטרוניקה. בשנת 1993 הקים העד תחנת רדיו “פיראטית” בשם “הגל הירוק”. הוא הרכיב את משדרי התחנה והאנטנות שלה, תיקן את ציוד השידור ותיחזק אותו. באמצע שנות התשעים, עם סגירת תחנת הרדיו, הפעיל הלה מעבדת אלקטרוניקה שסיפקה שירותים לאולפני הקלטה ושידור, לרבות תיקון ציוד שידור (עמ’ 1003-1006).

עדותו של זוהר כהן בתחום המקצועי הייתה אמינה ומשכנעת, וחלק ניכר מפעילותו הונצחה כאמור בתצלומי וידאו. הסנגוריה לא עשתה ניסיון לערער את מומחיותו של העד בחקירתו הנגדית, ולא טרחה להשמיע עד מומחה מטעמה שיסתור את סברותיו ומסקנותיו של כהן בנושאים המקצועיים שהעיד עליהם.

 

הציוד של יחידת הפיקוח האלחוטי ועיקרן של הבדיקות לאיכון השידורים באמצעותו

9. התשתית הראייתית, בעניין איתור מקור שידורי ערוץ 7 מן היבשה, כוללת, בין השאר, בדיקות שביצעו עובדי יחידת הפיקוח האלחוטי. הבדיקות בוצעו בדרך כלל באמצעות שני מכשירים: האחד – מגלה כיוון; והשני – מקלט סורק תדרים (סקנר).

על מהות הציוד, ודרך השימוש בו לאיתור ולאיכון מקורם של שידורי רדיו, העיד המהנדס משה גלילי, המשמש, כאמור, כסמנכ”ל בכיר לניהול ספקטרום ורישוי תדרים במשרד התקשורת, והממונה, בין השאר, על יחידת הפיקוח האלחוטי.

10. מגלה הכיוון, כשמו כן הוא. מדובר במכשיר המאתר כיוונו של מקור שידור. מדידות באמצעותו מנקודות שונות, מאפשרות איכונו של המקום שממנו מבוצע השידור. מגלה הכיוון שבו עשתה יחידת הפיקוח האלחוטי שימוש בדרך כלל היה מסוג 100 EB מתוצרת רודה-שוורץ. למכשיר שני חלקים – מקלט ואנטנה. בצג המקלט מופיע חיווי של תדר השידור הנקלט ועוצמתו, והמכשיר אף מאפשר האזנה לעוצמת הקליטה. את כיוונו של מקור השידור מאתרים באמצעות הפנייה ידנית של האנטנה לארבע רוחות השמים. כפי שהבהיר המומחה גלילי, קליטת שידור בעוצמה מקסימלית – הבאה לידי ביטוי בצג המקלט ו/או בשמיעת השידור – מהווה אינדיקציה לכך שהאנטנה של מגלה הכיוון מופנית באותה עת לכיוון מקור השידור. החיתוך בין כיווני הקליטה המאותרים מנקודות בדיקה שונות מצביע על מקום ביצוע השידורים. (עדות גלילי – עמ’ 304, 355-364; ומוצגים ת/794 ג’- ו’).

11. הסקנר – הנו מקלט סורק תדרים, הכולל צג לחיווי עוצמת קליטת השידורים. המכשיר שימש את יחידת הפיקוח האלחוטי לאיתור מקור השידורים, עת הופעל ללא אנטנה. עובדי היחידה השתמשו בדרך כלל בסקנר מסוג 1 R מתוצרת אייקום, וכן בסקנר 3000 AR.

על-פי עדותו של גלילי, מקלט ללא אנטנה קולט שידורי רדיו אלחוטיים רק מטווחים קרובים, הנעים בין עשרות למאות מטרים, וקליטת שידור בעוצמה מירבית מלמדת, אפוא, כי מקור השידור הנו קרוב למקלט ובטווחים הנ”ל. (עמ’ 303-304; ת/793 א’ – ת/794 א’ ו-ב’).

גם המומחה גבריאל קרנר העיד, כי האפשרות לקלוט שידורים בעוצמה ממקלט ללא אנטנה, מוגבלת לטווחים קצרים יחסית ממקור השידור. (עמ’ 1099, 1103-1104).

חוות-דעתם של המומחים גלילי וקרנר – בכל הנוגע לאפשרות איכון מקור שידורים באמצעות מקלט ללא אנטנה – הייתה מקצועית ובהירה; ולא היה ניסיון מצד הסנגוריה להפריכה או לערער אותה בחקירה הנגדית ובפרשת ההגנה.

הסנגוריה נמנעה מהשמעת חוות-דעת של מומחה שתפריך את עדותו של גלילי בדבר דרך איכון מקורות שידור – הן על-ידי מגלה הכיוון, והן באמצעות הסקנר נטול האנטנה. המומחה מטעם הנאשמים, ד”ר אלכסנדר אקסלרוד, אישר בעדותו כי אינו מומחה לאיתור מקורות שידור, וכי אין הוא מכיר את ציוד הבדיקה שבו השתמשה יחידת הפיקוח האלחוטי לאיכון שידורים – לרבות הסקנר מתוצרת אייקום ומגלה הכיוון מתוצרת רודה-שוורץ. (עמ’ 2522-2533, 2573-2574).

על-רקע זה גם לא הייתה למעשה מחלוקת בסיכומים, בדבר הדרך לאיכון מקורות שידור באמצעות מגלה הכיוון ומקלט ללא אנטנה.

מכל מקום, היכולת לאתר מקור שידור באמצעות כל אחת מהבדיקות האמורות – לא כל שכן בהשתלבותן – הוכחה כדבעי בעדויות מומחי התביעה.

 

עדי התביעה שפעלו לאיתור שידורים מן היבשה

12. להוכחת קיומם של השידורים מן היבשה, השמיעה המאשימה עדים לא מעטים, אשר התייחסו לממצאי בדיקות רבות שבוצעו על-ידם לאיכון שידורים באתרים שנחשדו כאתרי שידור של ערוץ 7 ברחבי הארץ, וכן לחיפושים שנעשו באתרים ולממצאים שנתגלו בהם. חלק לא מבוטל מהבדיקות אף תועדו בתצלומים ובסרטי וידאו. כמו-כן, השמיעה המאשימה ראיות נוספות – ישירות ונסיבתיות – המצביעות על קיומו של מערך השידורים ברחבי הארץ וזיקתו לתחנה.

מרבית הבדיקות נעשו על-ידי עובדי יחידת הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת. חלק לא מבוטל מהן בוצעו על-ידי חנן גולן, ששימש כאמור כממונה על הפיקוח האלחוטי. עובדים אחרים של היחידה, אשר יצאו לבצע בדיקות באתרים השונים, היו: גדעון צ’חנובר – ששימש כממונה על פעילות חוץ וניטור, רמי בריילובסקי – ששימש כמפקח אלחוט, וניר סטביצקי – אף הוא מפקח אלחוט.

13. כמו-כן בוצעו, בעיקר בשנת 1996, בדיקות על-ידי העדים רוני אמירה וזוהר כהן. כל אחד מהם הפעיל בעבר תחנת רדיו פיראטית. אמירה הפעיל בשנים 1993-1994 תחנת שידור בשם “ראשונית”, שאותרה ונסגרה על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי; וכהן הפעיל בתקופה האמורה תחנת בשם “הגל הירוק”. לאחר סגירת תחנותיהם, גילו השניים עניין ויוזמה בחשיפת מערך השידורים של ערוץ 7 מן היבשה. הם פעלו לאיסוף ראיות בעניין זה, והנציחו ממצאיהם בתצלומים ובסרטי וידאו. בחלק מפעילותם הם שיתפו את העיתונאי בעז גאון, אשר פרסם בעניין זה כתבת תחקיר במוסף “סופשבוע” של עיתון “מעריב” בחודש דצמבר 1996 (ת/522). הם גם עדכנו את גולן בממצאיהם, ואף יצאו עמו לחלק מסיוריו שנועדו לאתר את מקור שידורי ערוץ 7 מן היבשה.

14. בעקבות הכתבה ב”מעריב”, החלו גורמי האכיפה והחקירה – הן יחידת הפיקוח האלחוטי והן המשטרה – בבדיקת האתרים ובביצוע בדיקות טכניות לאיכון השידורים. פעולות החקירה – רובן סמויות – נמשכו כשלוש שנים, ורק באמצע שנת 1998 הפכה החקירה לגלויה.

לנסיעותיו של חנן גולן ברחבי הארץ, לשם איתור מקורות השידורים של התחנה, התלווה בדרך כלל אדם נוסף. בין אלו שהתלוו לגולן היו מפקחי האלחוט מיחידתו, חוקרי משטרה מיאח”פ וכן רוני אמירה וזוהר כהן.

15. הראיות בדבר קיום השידורים מן היבשה כללו, בנוסף לבדיקות האיכון, גם ממצאים רבים שנתגלו באתרי השידור, כמו – אנטנות, משדרים וציוד אלקטרוני נוסף. מרבית המכשירים האלקטרוניים לא נתפסו כמוצגים, וזאת בשל צו ביניים של בג”צ (ת/484), אשר הוצא על-יסוד תצהירו של הנאשם מס’ 1 (ת/483; ראו עדות סנ”צ עופר גמליאל עמ’ 1090). בחלק מהמקרים צולמו המכשירים באתר עצמו, וניתנה חוות-דעת של המומחה קרנר בדבר היותם משדרים על-סמך עיון בתצלומיהם (באתרים בהר-ברכה ובפסגות), ובמקרה אחד – לאחר ביטול צו הביניים – נתפסו המכשירים כמוצגים וזוהו על-ידי קרנר כמשדרים (באתר ברח’ ריינס בירושלים).

 

פגמים בנוהלי העבודה ביחידת הפיקוח האלחוטי

16. במהלך שמיעת הראיות נחשפה תמונה עגומה על פעילותה של יחידת הפיקוח האלחוטי, המופקדת על איתורם של שידורי רדיו בלתי חוקיים, והמאשימה אינה חולקת על כך (עמ’ 162 לסיכומי התביעה). בפעילותה של היחידה נתגלו ליקויים חמורים. לא היו בה נהלים מוסדרים לאיתור שידורים בלתי חוקיים, לתיעוד פעילות האיכון ולקליטתם של עובדים חדשים והכשרתם. בדיקותיהם של עובדי היחידה, לאיתור מקורות שידור, תועדו בצורה רשלנית: לא הייתה הקפדה על רישום דו”חות בזמן אמת, ואם היו רישומים – הם נעשו בפתקים שלא נשמרו (עדות חנן גולן עמ’ 760). דו”חות עובדי היחידה היו כלליים ולא מפורטים דיים. הם נכתבו לעיתים באיחור של ימים. היו מקרים שבהם דו”חות נרשמו לאו דווקא על-ידי מי שביצע את הבדיקות בפועל (עדות גולן עמ’ 782). זאת ועוד: בחלק מהבדיקות – כמו אלו שביצע גולן בשנת 1996 – נעזר הבודק באנשים שלא היו עובדי המשרד; והחמור הוא – שאלו שהסתייע בהם גולן לביצוע בדיקותיו היו מפעילי תחנות פיראטיות לשעבר – אמירה וכהן.

17. יחידת הפיקוח האלחוטי מופקדת, בין השאר, על איתור שידורים שלא כחוק. היא אמנם לא מהווה גוף בעל סמכויות חקירה על-פי דין, אך כמי שמניעה את המשטרה לפתוח בחקירה פלילית בחשד לביצוע שידורים שלא כדין, וכמי שאמורה לספק לחוקרים מידע או ראיות, חובה עליה לתעד את פעילותה – בתחום המידע, האיתור והאיכון – בדו”חות מפורטים בזמן אמת.

הליקויים שצויינו לעיל, מצביעים על סטייה של עובדי היחידה מכל נוהל תקין של רישום ותיעוד ממצאים על-ידי גוף ציבורי – בכלל, ועל-ידי רשות האוספת מידע העשוי לשמש כראיה בהליך משפטי – בפרט. משה גלילי, ראש האגף הממונה על היחידה, ציין בעדותו, כי הוא ער לתקלות שנתגלו בעבר, בדבר דרך איסוף הראיות והנצחתן, וכי פעל להסדרת נהלים חדשים ומשופרים.

18. התקלות האמורות – בהנצחת פרטי הבדיקות – לא באו לידי ביטוי בדרך כלל בפעילותה השגרתית של היחידה כנגד תחנות שידור פיראטיות. בפעילות הטיפוסית הרגילה, לאחר האיתור המוקדם על-ידי היחידה, נהגה המשטרה לבצע פשיטה על התחנה ולתפוס את ציוד השידור. במקרים שכאלו, ממצאי החיפוש היוו את עיקר התשתית הראייתית להליך המשפטי העתידי.

בחקירת איתור מקורות השידור של תחנת ערוץ 7, ההתנהלות החקירתית הייתה שונה. חלק ניכר מהתשתית הראייתית בדבר ביצוע השידורים מן היבשה, התבסס על פעולות איתור מקור השידורים על-ידי עובדי יחידת הפיקוח האלחוטי, מבלי שנתפסו מוצגים בזירות השונות; וזאת כאמור בשל צו הביניים של בג”צ.

19. הליקויים האמורים ברישום הדו”חות, מחייבים את בית המשפט לנקוט זהירות, כל אימת שדו”חות אלו שימשו לרענון זכרונו של עד. בזהירות כפולה ומכופלת יש לנהוג כאשר מדובר בעדות יחידה לקיומו של אתר שידור – הנסמכת על רענון זיכרון מדו”ח שנפלו בו פגמים כאמור. ואולם, בעניין מרבית הממצאים שנאספו על-ידי עדי התביעה בתיק זה, לא קיים חשש לטעויות מחמת אי רישום דו”חות מפורטים בזמן אמת, הואיל וחלק ניכר מהבדיקות הונצחו בסרטי וידאו ובתמונות. הצילומים אפשרו לעדים לרענן את זיכרונם, ולבית-המשפט – להתרשם מהבדיקות וממצאיהן באופן בלתי אמצעי.

 

טענות הסנגוריה בשאלת מהימנות עדי התביעה

20. טענותיה של הסנגוריה בשאלת מהימנות עדי התביעה, מתמקדות בעיקר בעדים: חנן גולן, רוני אמירה וזוהר כהן.

הסנגוריה גלשה בחקירותיה, וממילא אף בסיכומיה, להתנהגותו של גולן באירועים שאינם קשורים לבדיקות שביצע לאיתור מקור שידורי ערוץ 7. היא טוענת, כי קשריו ההדוקים של גולן עם מפעילי תחנות פיראטיות, ופעילות שביצע בתחנת “הגל הירוק” – מטילים צל כבד על אמינותו – בכלל, ובנושאי עדותו – בפרט.

בעניינו של גולן נתחוור, כי בשנת 1994, עת שימש כממונה על הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת, שהה לא אחת בתחנות רדיו פיראטיות. אחת מהן היא תחנת “הגל הירוק”, שהופעלה עד לסוף שנת 1994 על-ידי זוהר כהן ושותפו יעקב סלומון.

גולן טען, כי הגיע לתחנת “הגל הירוק” – כמו לתחנות פיראטיות נוספות – במסגרת פעילות סמויה לאיסוף מידע מודיעיני על שידורים לא חוקיים. לדבריו, נכנס לתחנה מעת לעת – אחת לשבוע או למספר שבועות – על-מנת לקבל אינפורמציה מכהן וסלומון, ולהאזין לשיחות שקיימו מפעילי תחנות פיראטיות שהגיעו למקום. על-פי עדותו, במסגרת פעילותו הסמויה במקום, שהייתה בידיעתם של כהן וסלומון, נהג להציג עצמו לאחרים בזהות בדויה, כמי שניתן לו תפקיד של טכנאי שידור.

זוהר כהן אישר, כי זו אכן הייתה מטרת הגעתו של גולן לתחנה, וכי הלה שהה במקום בפעילות סמויה לאיסוף מידע – הן ממנו והן ממפעילי תחנות שהגיעו למקום. כהן הוסיף וציין, כי בעת שהייתו של גולן בתחנה בזהות בדויה, הוא הוצג לאורחים כטכנאי. הוא הדגיש, כי גולן לא עבד בתחנה אלא הגיע אליה מעת לעת באקראי, ללא הודעה מוקדמת, וכי רק בשתי הזדמנויות הוא השתלב בעבודה כטכנאי – במסגרת סיפור הכיסוי ועל-מנת שלא לעורר חשד – וזאת למשך שעה קלה בלבד (עמ’ 1028-1036).

גולן העיד, כי דיווח לממונים עליו – משה צינס, גדעון צ’חנובר ורפי הוידה – כי הוא נוהג לבקר מעת לעת בתחנות שידור פיראטיות, ובכללן – תחנת “הגל הירוק”. ואולם, הללו הכחישו בעדויותיהם, כי קיבלו דיווח כלשהו על כך, או כי היו מודעים לפעילות האמורה. גולן טען, כי השלושה מכחישים האמור על-רקע יחסי עבודה עכורים שהיו ביניהם. לדבריו, צינס וצ’חנובר – שנאלצו להתפטר מעבודתם במשרד התקשורת עקב חשדות שונים שהועלו נגדם – נוטרים לו טינה, ועל כן הכחישו כי היו מודעים לפעילותו (עמ’ 818, 858, 881, 907). הוא הוסיף והעיד, כי דיווח על פעילותו הסמויה בתחנת “הגל הירוק” ובתחנות פיראטיות אחרות עוד בשנת 1999 לסנ”צ גמליאל (עמ’ 829-830); ואולם גמליאל לא אישר בעדותו כי כך נאמר לו, וטען כי גולן רק סיפר לו שהוא “מבצע פעילויות לקבלת מודיעין לגבי תחנות פיראטיות” (עמ’ 1093).

עוד נתחוור בעדותו של גולן, כי הלה נהג לבקר במעבדה לתיקון ציוד אלקטרוני, שפתחו זוהר כהן ויעקב סלומון לאחר שנסגרה תחנת “הגל הירוק”. לטענתו של גולן, ביקר במעבדה על-מנת לאסוף מידע כנגד מפעילי תחנות שידור פיראטיות.

גולן גם נהג לצאת לביצוע בדיקות לאיתור שידורים פיראטיים בלווית כהן ואמירה. הוא טען, כי השניים עשו זאת בהתנדבות ומתוך עניין לחשוף פעילותן של תחנות פיראטיות. אין צורך להכביר מילים על כך, כי שילובם של אזרחים בהליכים בעלי אופי חקירתי – הנו מעשה פסול, והוא פסול שבעתיים כאשר אזרחים אלו היו שותפים בעבר לביצוע עבירות דומות. גולן טען, כי הממונה עליו, משה צינס, ידע על הצטרפותם של אמירה וכהן לנסיעותיו (עמ’ 871), אך צינס הכחיש זאת בעדותו (עמ’ 1616-1617). את הכחשתו של צינס הסביר גולן בטינה שנוטר לו הלה – עת נאלץ לסיים את עבודתו במשרד התקשורת בגין חשדות שגולן סייע בחשיפתם.

21. המאשימה מאמצת את גרסתו של גולן, כי נוכחותו בתחנת “הגל הירוק” הייתה במסגרת פעילות סמויה לשם איסוף ידיעות מודיעיניות כנגד תחנות פיראטיות שמפעיליהן הגיעו למקום.

לטענתה, פעילותו זו הייתה “חובבנית ואף רשלנית”; ונבעה, ככל הנראה, מהעובדה שמדובר ביחידה חדשה יחסית, ללא דפוסי פעילות ברורים, וללא אבחנה, כמקובל במשטרה, בין פעילות חקירתית לפעילות מודיעינית. (עמ’ 64 לסיכומים).

22. הסנגוריה גורסת, כי גולן יצר קשר עם עובדי תחנת הגל הירוק “מיוזמתו ועל-דעת עצמו, מתוך מניעים ואינטרסים אישיים, כל זאת ללא הסכמת ו/או ידיעת הממונים עליו” (עמ’ 45 לסיכומיה). עוד טוענת הסניגוריה, כי העובדה שגולן – שהיה מופקד על איתורן וסגירתן של תחנות שידור פיראטיות – יצר, תוך הסתרה מהממונים עליו, קשרים חברתיים ומקצועיים עם מפעילי תחנות פיראטיות כמו “הגל הירוק”, מספיקה, כשלעצמה, על-מנת לשלול כל אמון מעדותו ומממצאיו. היא מוסיפה וטוענת, כי עדותו של גולן בנושאים אלו חושפת את חוסר מהימנותו, ועל-כן גם לא ניתן לשלול אפשרות לפיה הטמין הלה משדרים ברחבי הארץ לממסור שידורי ערוץ 7, על-מנת לבסס מדידותיו ומסקנותיו (עמ’ 50 לסיכומים). הסניגוריה גם העלתה כנגד גולן טענות נוספות בתחום של טוהר המידות, וביקשה לבססן, בין השאר, על עדותו של גי נטף (עמ’ 47 לסיכומיה). ואולם עדותו של נטף – אשר פוטר ממשרד התקשורת ונטר טינה למשרד בכלל ולגולן בפרט – נסמכה על שמועות וסברות בלבד. כמו-כן, ניסתה הסניגוריה לדלות “ציונים” על אמינותו של גולן מהקולגות שלו לשעבר, ואולם לתשובותיהם של העדים בעניין זה אין נפקות לענייננו, מה גם שהערכתם לגולן ניתנה על-רקע חיכוכים ועימותים שנתגלעו ביניהם במהלך השנים. גלישתה של הסנגוריה ליחסים הבין-אישיים העכורים בין העובדים במשרד, סטתה לתחומים צדדיים, שאינם רלבנטיים להערכת אמינותו המקצועית של גולן בנושאים הנדונים לפניי.

הסנגוריה אף טוענת, כי אין ליתן אמון בעדויותיהם של אמירה וכהן, אשר הפעילו בעבר תחנות שידור פיראטיות.

23. אופי פעילותו של חנן גולן בתחנת “הגל הירוק” מעורר שאלות קשות. העובדה שאין תיעוד כלשהו בכתב לתימוכין בטענתו של גולן על פעילותו הסמויה, ושאיש מהממונים עליו לא אישר את גרסתו על פעילותו האמורה ודיווחיו עליה, מעלה תמיהות על נסיבות ביקוריו בתחנה. התרשמתי, כי נוכחותו של גולן בתחנת “הגל הירוק” בשנת 1994, כמו מפגשיו התכופים עם זוהר כהן בשנים 1995-1996 במעבדה שניהל לאחר סגירת התחנה, חרגו – מעבר לאיסוף מידע מודיעיני – גם לקשרי ידידות שנרקמו בין השניים. קשרים אלה גם מסבירים את התלוותו של כהן לנסיעתו של גולן בחודש יולי 1995 לאיתור שידורים בלתי חוקיים באשדוד.

על-רקע התמיהות העולות מדבר נוכחותו של גולן בתחנת “הגל הירוק”, התרועעותו עם מפעילי תחנות פיראטיות לשעבר והימנעותו מעריכת רישומים מפורטים על בדיקותיו בעת האירועים או משמירת הרישומים האותנטיים (אם היו) – מתחייבת בחינה זהירה של עדותו; ובפרט, כל אימת שגרסתו מהווה עדות יחידה לממצאים שלא תועדו בכתב בזמן אמת ואשר לא הונצחו בצילומים או לא זכו לתימוכין בעדויות אחרות. כך למשל תבחן בזהירות עדותו של גולן בפרשת איתור השידורים מנמל אשדוד בחודש יולי 1995, ואיכון השידורים שהפריעו לתדר התקשורת של נמל התעופה בן-גוריון בחודש יולי 1997.

24. פעילותו של גולן, בכל הנוגע לתחנת “הגל הירוק” בשנים 1993-1994, אינה פוגמת באמינות עדותו המקצועית בעניין בדיקותיו לאיתור שידורי ערוץ 7 מן היבשה בשנים 1996-1998. עדותו של גולן על בדיקותיו וממצאיו בעניין איתור מקורות השידורים של ערוץ 7 נשמעה מקצועית ואמינה; מה גם, שהסנגוריה נמנעה מלחקור אותו בחקירה שכנגד על מרבית הבדיקות שביצע באתרים השונים. היא גם נמנעה מהשמעת עדות מקצועית כלשהי שתערער את אמינות הבדיקות ושתפריך את ממצאיהן. הנאשמים אף לא השמיעו ולו עדות אחת קבילה על-מנת לסתור את ממצאי בדיקותיו של גולן ובדיקותיהם של העדים הנוספים, אשר בוצעו באתרי השידור השונים על-פני היבשה במהלך השנים 1996-1998, ותחת זאת – בחרו להתמקד בחלק לא מבוטל של חקירותיהם וסיכומיהם בהתנהגותו ובפעילותו של גולן בנושאים צדדיים שאינם קשורים לבדיקות שביצע לאיתור מקור שידורי ערוץ 7. זאת ועוד: חלק ניכר מבדיקותיו של גולן תועדו בצילומי וידאו, ורובן המכריע נעשו בנוכחות עדים נוספים, ואף אומתו בבדיקות אחרות שבוצעו באתרים במועדים שונים ובממצאים שנתגלו בזירות הבדיקה. טענת הסניגוריה בסיכומיה, כי צילומי הוידאו “אינם תורה מסיני”, שכן ניתן לעשות בהם מניפולציות, פוטומונטאז’ים ואחיזת עיניים (עמ’ 24 לסיכומים) – נותרה כטענה כללית וסתמית, שכן בעניין מרבית הבדיקות שצולמו היא לא טרחה להפנות לעד שאלות כלשהן, בדבר הבדיקות – בכלל, ובעניין המניפולציה והפבריקציה הנטענות – בפרט.

25. גם עדויותיהם של רוני אמירה וזוהר כהן נשמעו מהימנות. העובדה שהשניים הפעילו בעבר תחנת שידור פיראטית, אינה פוגמת באמינות גירסתם. התרשמתי, כי השניים תארו את אירועי איתור השידורים כהוויתם בצורה מקצועית ומדוייקת; מה גם, שחלק ניכר מפעילותם תועד בצילומי וידאו, ושהסנגוריה נמנעה מלחקור אותם בחקירה שכנגד על מרבית בדיקותיהם וממצאיהם.

עדויות עדי התביעה – אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי, שוטרי יאח”פ ואזרחים – על בדיקותיהם וממצאיהם בכל האתרים האמורים ביבשה, מחזקות זו את זו ונתמכות בראיות נוספות שתוצגנה להלן. ממכלול הראיות עולה, כי כל אחד מן האתרים שימש לשידורי ערוץ 7, במסגרת מערך משולב ומתואם של התחנה להפצת שידוריה מבית-אל ומהאנייה למרבית אזורי הארץ.

עתה אפנה לדיון בתשתית הראייתית ובמסקנות העולות ממנה, ביחס לכל אתר ואתר.

 

פרק ד’: אתר השידורים בינוח

 

מבוא

1. מבדיקות שבוצעו במחצית השניה של שנת 1996, עולה כי בתקופה זו הופצו בצפון הארץ שידורי תחנת ערוץ 7 לציבור בתדרים 105.2 ו-97.3 FM ממתקני שידור שהוצבו מטעם התחנה על גג ביתו של סלימאן נזאל בכפר ינוח. מדובר בבדיקות שבוצעו בקיץ 1996 ובחודשים נובמבר ודצמבר באותה שנה. הבדיקות הראשונות נעשו על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן, והמאוחרות – על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי. הבדיקות העלו, כי באתר השידור האמור, שנועד לשפר את כיסוי קליטת

שידורי תחנת ערוץ 7 בצפון הארץ, הופצו שידורי התחנה לציבור בשני התדרים הנ”ל, לאחר שנקלטו במקום בתדרי לינק באפנון UHF. אסקור להלן את הראיות שהביאוני למסקנה האמורה.

 

איתור נקודת השידור בינוח על-ידי זוהר כהן ורוני אמירה בקיץ 1996

2. את אתר השידור בינוח חשף לראשונה רוני אמירה, במסגרת סריקות שביצע ברחבי הארץ לאיתור מקור שידורי ערוץ 7 מן היבשה.

בקיץ 1996 נסע אמירה לתכלית האמורה לסיור בגליל יחד עם זוהר כהן, ובמהלך בדיקותיהם הגיעו השניים לינוח. בסמוך לביתו של סולימאן נזאל (שצולם על-ידי אמירה בסרט הוידאו ת/813), הם קלטו את שידורי ערוץ 7 בתדרים 105.2 ו-97.3 FM בעוצמה מירבית באמצעות מקלט נטול אנטנה (עדות אמירה – עמ’ 482-487; עדות כהן – עמ’ 1013). ממצא זה מהווה אינדיקציה לכך שמקור השידור – בשני התדרים – היה מצוי בקרבתם; וזאת, כאמור, לאור ההסברים המקצועיים שניתנו על-ידי המומחים גלילי וקרנר, לפיהם קליטת שידור בעוצמה ממקלט ללא אנטנה מלמדת על קירבתו של המקלט למשדר (עמ’ 303-304; עמ’ 1099-1104).

באותו מעמד זיהה זוהר כהן, על גג ביתו של נזאל, תורן שבראשו התנוססו אנטנות ושבתחתיתו ניצב ארגז מתכת סגור עם מדבקה של חברת מוטורולה (כנחזה בצילום שהופק מסרט הוידאו – ת/813 י’, בתמונה – ת/514, ובצילום המופיע בכתבה בעיתון מעריב – ת/522). על-פי חוות-דעתו של כהן, שימשו שתיים מהאנטנות לשידור בתחום ה-FM (האנטנות הגדולות), ושתיים אחרות (הקטנות) – כאנטנות קליטה בתחום ה-UHF (עמ’ 1013). המומחה גלילי, שצפה בתמונות התורן (ת/512 ו-ת/795ג’), הבהיר בעדותו, כי האנטנות הקטנות הן בעלות קיטוב אנכי ויכולות לשמש לשידור לציבור, והגדולות הינן בעלות קיטוב אופקי ומתאימות לקליטת שידורי לינק (עמ’ 305-306).

 

מצב האתר בינוח בחודש נובמבר 1996

3. ביום 22.11.96 נסעו רוני אמירה וזוהר כהן לכפר ינוח פעם נוספת, בלוויית ראובן קסטרו והעיתונאי בועז גאון מעיתון “מעריב”. באותו סיור נחזו האנטנות על גג ביתו של נזאל במצבן הקודם ללא כל שינוי (עמ’ 1023 ת/20).

 

בדיקות יחידת הפיקוח האלחוטי ביום 11.12.96

4. בעקבות כתבת תחקיר במוסף “סופשבוע” בעיתון “מעריב” ביום 6.12.96 (ת/522), על שידורי ערוץ 7 מהיבשה, הורה מנכ”ל משרד התקשורת למנהל יחידת הפיקוח האלחוטי, משה צינס, לשלוח צוותים לבדיקת הנטען בכתבה. הואיל ובכתבה צויין, בין השאר, כי ערוץ 7 מבצע שידורים “מכפר דרוזי בגליל”, שלח צינס לאזור צפון הארץ שני צוותי בדיקה: האחד – בראשותו של חנן גולן, והשני – בהשתתפותו של גדעון צ’חנובר. הבדיקות לאיתור מקור השידורים מהגליל, שבמהלכן הגיעו הצוותים לינוח, נערכו ביום 11.12.96, כאשר כל צוות ביצע בדיקותיו בנפרד ובשעות שונות.

מבדיקותיהם של חנן גולן, ושל רמי בריילובסקי שהתלווה אליו – אשר הונצחו גם בסרט וידאו (ת/795 הזהה ל-ת/827) – עולה כי מהאנטנות שניצבו על גג ביתו של נזאל הופצו שידורי ערוץ 7 בתדרים 105.2 ו-97.3 FM. מסקנה זו עולה בראש ובראשונה מבדיקות של כיוון השידור, באמצעות מכשיר מגלה כיוון 100 EB, שבוצעו מנקודות שונות מסביב לבית, בכפר ומחוצה לו. ממצאי הבדיקות הצביעו על כך שמקור השידורים הוא באנטנות האמורות (עמ’ 715-717, ת/827 א’). המסקנה הנ”ל אף עולה מבדיקות שביצע גולן במקלט סורק תדרים 3000AR נטול אנטנה, עת נקלטו ליד ביתו של נזאל שידורי עורץ 7 בשני התדרים האמורים בעוצמה מירבית (עמ’ 717, ת/795 ו-ת/795 א’).

בבדיקות נוספות שערך גולן באותה עת באזור ינוח, נקלטו על-ידו, באמצעות מגלה הכיוון, שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF, באזימוט 170 מעלות – מכיוון כללי של הר-ברכה. תוכן השידורים בתדר ה-UHF שנקלט היה זהה לתוכן שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM (עמ’ 717, ת/795, ת/136). כפי שיפורט בהמשך – בדיון בעניין השידורים מהר-ברכה – אותרו בבדיקות בהר- ברכה שידורים של ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF במספר הזדמנויות, כדלהלן: יום לפני כן – ב-10.12.96 על-ידי גולן (עמ’ 715, ת/136), בחודש נובמבר 1996 – על-ידי גבריאל קרנר (עמ’ 1098), ועוד בקיץ 1996- על-ידי רוני אמירה (עמ’ 508).

גולן איתר, אפוא, בגג ביתו של נזאל בינוח, מקור של שידורי ערוץ 7 בתדרי 105.2 ו-97.3 FM, אשר הועברו לנקודת שידור זו בתדרי לינק באפנון UHF ממקורות שידור אחרים – אחד מהם (בתדר 768.5) מכיוון הר-ברכה.

5. באותו מועד – 11.12.96 – הגיע כאמור לינוח, בנפרד, גם גדעון צ’חנובר מיחידת הפיקוח האלחוטי. בבדיקותיו, באמצעות מקלט סורק תדרים (סקנר) נטול אנטנה (שפורטו בדו”ח ת/575 ב’), נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM בעוצמה ליד ביתו של נזאל. ממצא זה תומך במסקנה בדבר ביצוע השידורים מינוח, ומשתלב בעדויות הנוספות, שהובאו לעיל, בדבר איכון השידורים – בין השאר באמצעות מכשיר מגלה כיוון – מהאנטנות שבגג הבית.

צ’חנובר אף ערך במקום בדיקה של עוצמת השדה של השידורים באמצעות מכשיר ספקטרום אנלייזר. מדידות עוצמות השדה אינן מהוות ראיה בשאלת איתור מיקומו של מקור השידור הנקלט, והדיון בהן ייוחד בהמשך, בפרק נפרד שבו אתייחס לעדותו בעניין זה של המומחה מטעם הסנגוריה, ד”ר אקסלרוד.

 

ביקור החוקרים בינוח ביום 5.5.97

6. ביום 5.5.97 ערך חנן גולן ביקור נוסף בינוח, יחד עם צוות שוטרים מיאח”פ. בבדיקותיו של גולן באותו מועד לא אותרו שידורים כלשהם מהמקום. ממצא שלילי זה מתיישב עם עדותו של נזאל, לפיה בעקבות פרסום הכתבה ב”מעריב” מחודש דצמבר 1996 (ת/522), הוסר, לבקשתו, ציוד השידור מגג ביתו.

כפי שיפורט בהמשך, בתקופה זו הוחל בשידורי ערוץ 7 לציבור מאתר שידור בדירה ברח’ לסקוב 3 בחיפה. אתר אחרון זה החליף את נקודת השידור בכפר ינוח לשיפור קליטת שידורי התחנה בצפון הארץ.

 

הקשר שבן מתקן השידור בינוח לתחנת ערוץ 7

7. מהראיות עולה, כי הקמת מתקן השידור בינוח נעשתה מטעם תחנת ערוץ 7, וזאת בתיאום עם עד התביעה המהנדס סרגי שבדשנקו.

המהנדס שבדשנקו נתן לערוץ 7, בשנים 1995-1996, שירותי יעוץ לשיפור האיכות הטכנית של השידורים ולהרחבת אזורי קליטת שידורי התחנה ברחבי הארץ (עמ’ 450, 462-463). לדבריו, הוא נתבקש על-ידי הנאשם מס’ 2 לאתר נקודה מתאימה בגליל לשם שיפור קליטת שידורי התחנה, ולתכלית זו נסע עם הנאשם מס’ 5 לכפר ינוח, שם הפגיש בינו לבין נזאל – שהיה לקוחו וידידו. על-פי עדותו, אמר לנזאל, כי הנאשם מס’ 5 מעוניין לשכור שטח על גג ביתו לשם התקנת ציוד טכני, וזאת מבלי לציין את מהות הציוד ותכליתו; ובכך נסתיים – לטענתו – חלקו בנושא כמתווך בין השניים. העד הוסיף וציין, כי לאחר תקופה, בעת שביקר בביתו של נזאל, הבחין באנטנה גדולה שהותקנה על הגג. עוד הוא העיד, כי לאחר פרסום הכתבה בעיתון מעריב, התקשר אליו נזאל וביקש ממנו כי ידאג להסרת האנטנה והציוד מגג ביתו (עמ’ 463-468). כאשר נדרש שבדשנקו להתייחס בעדותו לגרסתו של נזאל – לפיה אמר לו שהציוד מיועד להפעלת המכשור הטכני בחממותיו – אישר כי אכן כך אמר לנזאל (עמ’ 466), אך באותה נשימה גם חזר על גרסתו הקודמת, לפיה הציע לו לאפשר לאחרים לשכור לשימושם שטח על גג ביתו לשם התקנת ציוד טכני.

8. נזאל סלימאן מסר בעדותו כעד תביעה גרסה שונה מזו של שבדשנקו. הוא העיד, כי שבדשנקו התקין על גג ביתו, יחד עם אחרים, אנטנה שחוברה לארגז אשר הכיל ציוד טכני. לדבריו, סבר לתומו כי מדובר בציוד שהותקן עבורו, אשר נועד לשליטה ולפיקוח על המכשור הטכני של חממותיו. על-פי עדותו, הוא הופתע לשמוע מעיתונאי כי מדובר בציוד שידור של ערוץ 7, וכשנודע לו הדבר, התקשר לאלתר לשבדשנקו ודרש ממנו לפרק הציוד ולסלקו מהמקום. נזאל הוסיף והעיד, כי יומיים לאחר השיחה האמורה הגיעו לביתו שני אנשים ונטלו את הציוד מהמקום. לדבריו, הוא זיהה את אחד מהשניים כנאשם מס’ 2, אותו ראה בשידור בטלוויזיה לאחר האסון הכבד שבו קופדו חיי רעייתו ובנו בפיגוע חבלני. נזאל הוסיף והעיד, כי לבקשתו דאג הנאשם מס’ 2 לשלוח לו תשלום עבור צריכת החשמל של הציוד הטכני שהופעל על גג ביתו עד ליום פירוקו (עמ’ 311-315). חשבונות החשמל של נזאל מצביעים על כך, כי בתקופה זו – שבה הופעל הציוד על הגג – צריכת החשמל הכוללת בביתו הייתה גבוהה מן הרגיל (ת/797, נ/1-נ/3).

9. הנאשם מס’ 2 אישר בעדותו, כי היה בקשרים עם שבדשנקו על רקע מקצועי, אך הכחיש את גרסתו של האחרון, לפיה ביקש ממנו לאתר נקודה גבוהה בגליל לשיפור השידורים או ששוחח עמו בנושא זה (עמ’ 1932). הוא אף הכחיש, כי הגיע אי פעם לביתו של נזאל. לטענתו, שמע על היישוב ינוח רק בכתבה ב”מעריב” (עמ’ 1865); דא עקא, שבכתבה (ת/522) לא מוזכר היישוב בשמו, אלא מאוזכר כ”כפר דרוזי בגליל”.

10. הנאשם מס’ 5, אשר לפי טענתו של שבדשנקו הגיע עמו לביתו של נזאל מטעם ערוץ 7, קיבל מהנאשמת מס’ 13 תשלום חודשי עבור אחזקה שוטפת של משדריה. הוא גם קיבל ממנה, בנוסף להוצאות נסיעה גלובליות בסכומים ניכרים, גם החזר כספי עבור שני תדלוקים של מכוניתו בתחנת הדלק בינוח בסוף שנת 1995 (ת/712, עמ’ 148-149). נאשם זה בחר שלא למסור עדות במשפטו, והסנגוריה אף נמנעה מלהזמינו לעדות מטעם יתר הנאשמים.

11. בעניין עדויותיהם של עדי התביעה שבדשנקו ונזאל, התרשמותי הנה, כי הללו גילו טפח וכיסו טפחיים בכל הנוגע להקמת מתקן השידור על גג הבית; ובצדק הפנתה הסנגוריה בסיכומיה לתמיהות ולסתירות בעדויות השניים – בעיקר בקשר למעורבותם בהתקנת אתר השידור. בלתי מתקבל על הדעת, כי נזאל לא ידע שמדובר בנקודת שידור או ממסר עבור צד שלישי; וגרסתו – כי סבר שעל גג ביתו הותקן ציוד אלקטרוני עבורו לשם הפעלת החממות שלו – לא נשמעה משכנעת. על רקע הספק הרב המתעורר בכל הנוגע לגרסתו התמימה של נזאל, ונוכח המגבלות באפשרות זיהויו של אדם על סמך צפייה במרקע הטלוויזיה בהופעה קצרה שלא הובאו נתונים כלשהם בעניינה – לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע ממצא ודאי, על סמך עדותו היחידה של נזאל, כי היה זה הנאשם מס’ 2 אשר הגיע לביתו לפרק את הציוד שהותקן על הגג.

 

סיכום

12. הבדיקות שבוצעו בכפר ינוח על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן בקיץ 1996, ואלו שנעשו במקום בסוף אותה שנה על-ידי שני צוותים נפרדים של יחידת הפיקוח האלחוטי – בראשותם של חנן גולן וגדעון צ’חנובר – תומכות זו בזו בממצאיהן ובמסקנות העולות מממצאים אלו, בדבר ביצוע שידורים של ערוץ 7 במחצית השניה של שנת 1996 ממתקן השידור שהוצב על גג ביתו של נזאל.

הסניגוריה נמנעה מלהתייחס לבדיקות שבוצעו בינוח באמצעות מגלה הכיוון והמקלט נטול האנטנה ולמשמעות ממצאיהן – הן בחקירה הנגדית של עדי התביעה, הן בפרשת ההגנה והן בסיכומים. הימנעות זו נזקפת לחובת הנאשמים, בפרט כאשר בדיקותיהם של גולן ובריילובסקי וממצאיהן הונצחו לפרטים בסרט הוידאו שצולם על-ידם (ת/795).

ממכלול הבדיקות שבוצעו בינוח בחרה הסנגוריה להתייחס בסיכומיה אך לאחת מבדיקותיו של גדעון צ’חנובר – זו שמדדה את עוצמות השדה של השידורים. ואולם, בדיקה זו – שבעניינה יורחב הדיבור בהמשך – אינה רלבנטית לשאלת איתור מקור השידור, ואינה מכרסמת, אפוא, במסקנות האמורות בדבר ביצוע השידורים מגג ביתו של נזאל.

13. סיכומם של דברים: מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי על גג ביתו של נזאל בכפר ינוח הוקם מטעם תחנת ערוץ 7 מתקן שידור לשיפור כיסוי קליטת שידורי התחנה בצפון הארץ. ביתו של נזאל אותר לתכלית האמורה על-ידי שבדשנקו, על-פי בקשתו של הנאשם מס’ 2. בהמשך, דאג הנאשם מס’ 5, מטעם ערוץ 7, להתקין על גג הבית מקלטים, משדרים, שתי אנטנות קליטה ושתי אנטנות שידור. במהלך המחצית השניה של שנת 1996 שודרו מאתר זה לציבור שידורי ערוץ 7 בתדרי 105.2 ו-97.3 FM, לאחר שאלו נקלטו במקום בתדרים לינק באפנון UHF. מערך המקלטים והמשדרים הוסלק בתוך ארון מתכתי שהותקן בבסיס תורן האנטנות. להסתרת העובדה שבארון הסגור מופעלים משדרים של ערוץ 7 – הודבקה עליו מדבקה של מוטורולה, בדומה למדבקות שהוצמדו למתקני השידור של ערוץ 7 באתרים אחרים. השידורים שנקלטו בינוח בתדר 768.5 UHF שודרו מהר-ברכה, והומרו באתר לשידורים לציבור בתדר 105.2 FM. שידורים אחרים שנקלטו במקום בתדר UHF נוסף, הופצו מהאתר כשידורים לציבור בתדר 97.3 FM. מתקני השידור בינוח פורקו בסוף שנת 1996, בסמוך לאחר חשיפת אתר השידור בכתבת התחקיר בעיתון “מעריב”.

 

פרק ה’: אתר השידור ברח’ לסקוב בחיפה

 

מבוא

1. אתר שידור נוסף של ערוץ 7, שבו הותקנו משדרים לשיפור קליטת שידורי התחנה בצפון הארץ, הופעל בבניין מגורים ברח’ לסקוב 3 בחיפה. האתר כלל משדרים שהוצבו במרפסת דירתו של ג’ים בנט בקומה השביעית והאחרונה שבבניין, וכן אנטנות אשר הותקנו על תורן שניצב על גג הבית. שידורים מהאתר אותרו על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי במחצית הראשונה של שנת 1997 – בחודשים ינואר ומאי. ניכר, כי אתר שידור זה – שנועד להרחבת שטחי הכיסוי של השידורים בצפון, הופעל בעקבות פירוק מתקן השידור בכפר ינוח – אשר שימש בעבר לתכלית דומה.

להלן הראיות, שהמסקנות האמורות נסמכות עליהן.

 

הבדיקה בחודש ינואר 1997

2. השידורים מהאתר אותרו לראשונה בחודש ינואר 1997, בבדיקות שביצעה יחידת הפיקוח האלחוטי. חנן גולן איכן שידורים של ערוץ 7 מהבניין בתדר 97.3, באמצעות מקלט ידני ללא אנטנה ומגלה כיוון. בביקורו הראשון בזירה התמקד גולן בבדיקת מקור השידור של התדר האמור בלבד, הואיל ובאותה תקופה נתקבלו תלונות על שיבושים שגורמים שידורי ערוץ 7 בתדר זה לקליטת שידורי גלי צה”ל באזור הצפון (עמ’ 723).

 

האיתור מיום 5.5.97

3. הבדיקה השניה בוצעה על-ידי גולן ביום 5.5.97, עת יצא לאיתור מקור השידורים יחד עם חוקר המשטרה יגאל קרני מיאח”פ. חלקו הראשון של האיתור הונצח בצילום וידאו (ת/793); אך בזירת השידור עצמה לא בוצעו צילומים, על-מנת שלא לחשוף את החקירה, שהייתה סמויה באותה עת.

בבדיקות, באמצעות מכשיר מגלה כיוון 100 EB , שבוצעו על-ידי גולן בחוף הכרמל – הן בסמוך לקיבוץ מעגן מיכאל והן בפאתיה הדרומיים של חיפה – נתחוור, כי שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM, שנקלטו באיזור זה, שודרו מרכס הכרמל ולא מכיוון הים. הבדיקות החוזרות ונשנות של צוות הבדיקה, שאימתו מסקנה זו, הונצחו בפירוט ובבירור בצילומי הוידאו. (ראו: עדותו של גולן – עמ’ 721-722; קלטת הוידאו – ת/793; וקלטת האודיו של השידורים שהוקלטה במקביל במשרדי יחידת הפיקוח – ת/816).

טענת הסנגוריה בסיכומיה, כי הסרט “הנו מבויים” – היא חסרת כל בסיס, ובפרט כשהיא נמנעה מלהציג ולגולן ולקרני שאלות בעניין הצילומים הנדונים, לא כל שכן – טענות בדבר פיברוק הקטעים המצולמים.

4. את מקור השידורים של ערוץ 7 בתדר 105.2 FM מהבניין ברח’ לסקוב 3 איתר גולן בבדיקות באמצעות מכשיר מגלה כיוון ומקלט ידני נטול אנטנה.

מעדויותיהם של גולן וקרני עולה, כי בגג הבניין נתגלו שתי אנטנות (ת/793 ח’), שמהן השתלשלו כבלים לדירה בקומה האחרונה, שעל דלתה היה רשום השם ג’ים בנט. בדירה בוצעו באותה עת עבודות שיפוצים, והפועלים אפשרו לשניים להכנס לתוכה. במרפסת הדירה נתגלו על-ידי גולן וקרני, בתוך ארגז ממתכת, שני מכשירים אלקטרוניים. המכשירים היו מחוברים בכבלים לאנטנות שניצבו על הגג, ונורות מהבהבות ומרצדות הצביעו על פעולתם (עמ’ 618, 721-622). גולן וקרני הסבירו בעדותם, כי נמנעו מלבצע צילומים בדירה ובסמוך לה, על-מנת שלא לחשוף את הפעילות החקירתית. עם זאת, בתכוף לאחר איכון מקור השידור ואיתור מתקניו, פירט גולן מול מצלמת הוידאו, את מכלול בדיקותיו וממצאיו בזירה (ת/793).

 

הפסקת השידורים מהאתר

5. בדיקות נוספות שביצע גולן בבניין ברח’ לסקוב 3 ביום 29.7.97, לבקשת חוקרי יאח”פ, העלו שמהמקום לא מתבצעים עוד שידורים (עמ’ 736); והפעלת האתר לשידורי ערוץ 7 נעשתה אפוא – על-פי הראיות שהובאו לפניי – רק במחצית הראשונה של שנת 1997.

 

הפרעות של שידורי ערוץ 7 לשידורי גלי צה”ל באיזור חיפה

6. ממצאיהם של חנן גולן והשוטר קרני על ביצוע השידורים מהדירה ברח’ לסקוב 3, נתמכים גם בעדותו של חיים שטולצמן. עד זה הנו טכנאי מערכות שידור בגלי צה”ל ובעל וותק של כעשרים וחמש שנה בתחום המשדרים. בעבר הוא גם שימש כטכנאי בערוץ 7, וטיפל באופן שוטף במשדרים שהותקנו באניית הצבי. שטולצמן העיד, כי לגלי צה”ל ישנו בחיפה מקלט, הקולט שידורים בתדר 96.6 FM ומשדר אותם לתושבי חיפה וסביבתה בתדר 102.3 FM. לדבריו, שמע באיזור חיפה הפרעות לשידורי גלי צה”ל משידורי ערוץ 7, והפרעות אלו פסקו לאחר שהתקשר לנאשמים מס’ 2 ו-5 ודיווח להם על כך (עמ’ 197-199). בעת שקלט שטולצמן את שידורי ערוץ 7 שגמרו להפרעות בקליטת שידורי גלי צה”ל, הוא השתמש במכשיר למדידת עוצמת קליטה, ועל-פי עוצמת הקליטה שנמדדה על-ידו העריך כי מקור ההפרעה הנו במשדר מקומי באיכות ירודה מזו של המשדרים באנייה – שאותם תיחזק בשנים עברו. הערכתו זו התיישבה עם עדותו של סרג’ שבדשנקו, שציין כי מכר לנאשמים מס’ 2 ו-5, עבור ערוץ 7, משדרים מבנייה עצמית לתדרים 88-108 FM (עמ’ 1925). עם זאת, לאור הערתו של שטולצמן בחקירתו הנגדית, כי אינו מומחה לאיתור עוצמות שידור (עמ’ 199), לא אקבע ממצא בתשתית הראייתית על עדותו בדבר עוצמת הקליטה של שידורי ערוץ 7 בעת ההפרעה.

הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי אינו זוכר שקיים שיחה עם שטולצמן בנושא (עמ’ 1922-1923), ואילו הנאשם מס’ 5 נמנע מלהעיד בפרשת ההגנה. לפיכך, נותרה בלתי מעורערת עדותו של שטולצמן על שמיעתו את ההפרעות, ועל כך שאלו פסקו בעקבות שיחותיו עם הנאשמים מס’ 2 ו-5. ההפרעות של שידורי ערוץ 7 באיזור הכרמל לשידורי גלי צה”ל מתיישבות עם עובדת המצאותו של אתר השידור של ערוץ 7 על הכרמל – בגג הבניין ברח’ לסקוב 3.

 

הזיקה שבין תחנת ערוץ 7 לאתר השידור

7. הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי אף אם הוכח שמהדירה בוצעו שידורים לציבור של תחנת ערוץ 7, קיימת אפשרות שהדבר נעשה ב”יוזמה פרטית” של בעל הדירה – ג’ים בנט – שהוא מתומכי התחנה (עמ’ 162 לסיכומים).

על כך שהשידורים מהדירה נעשו ביד מכוונת של תחנת ערוץ 7, ולא ביוזמה “פרטית” של בנט, ניתן ללמוד, בראש ובראשונה, הן מתכלית השידור מהאתר – שבאה להרחיב את אזורי הכיסוי של קליטת שידורי התחנה בצפון הארץ, והן מהשתלבותו של האתר במערך רחב ודינמי של אתרי שידור על היבשה המקושרים בממסרים למקור השידורים באולפנים.

חיזוק של ממש למסקנה האמורה, נמצא בתיעוד במסמכי הנהלת החשבונות של החברות הנאשמות. במסמכים אלו נתגלה העתק של שיק שניתן על-ידי הנאשמת מס’ 12 ביום 15.5.97 לג’ים בנט על סך 790 ₪ (ת/414 א’). בספח השיק (ת/610) צויין: “4/97-1 עבור חשמל”, וכן נרשם בכתב ידו של הנאשם מס’ 2: “מאושר מארץ הצבי עבור חשמל”.

הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי אינו זוכר כלל את נסיבות תשלום השיק לבנט, והעלה כסברה את האפשרות שמדובר בתשלום חשבון חשמל עבור תקופה שבה התגוררו בדירה ימאים שהועסקו באניית הצבי (עמ’ 1979-1981). סברה זו לא נשמעה אמינה ומשכנעת; והימנעות הסנגוריה מלאששה בראיות – בין בעדותו של בנט ובין בתיעוד במסמכים כלשהם – נזקפת לחובת הנאשמים ומצביעה על כך שאין בה ממש. ניכר, אפוא, כי התשלום של ערוץ 7 לבנט, עבור צריכת חשמל בחודשים ינואר עד אפריל 1997, היווה החזר הוצאות בגין הפעלת משדרי ערוץ 7 במרפסת דירתו במחצית הראשונה של אותה שנה.

סמיכות הזמנים בין הסרת המשדרים מגג ביתו של נזאל בכפר ינוח בסוף שנת 1996, למועדי איתור מתקן השידור ברח’ לסקוב בחיפה במחצית הראשונה של שנת 1997, מצביעה על כך שהגורמים שהופקדו מטעם ערוץ 7 על שיפור מערך קליטת השידורים ברחבי הארץ, החליפו בסוף שנת 1996 את אתר השידור לאיזור הצפון מכפר ינוח לרכס הכרמל.

 

סיכום

8. מעדותו של חנן גולן, על ממצאי בדיקותיו בחודשים ינואר ומאי 1997 בעניין איתור השידורים מהדירה, הנתמכת הן בגרסתו של החוקר המשטרתי קרני שנילווה אליו לבדיקה השניה, הן בעדותו של שטולצמן על הפרעות שידורי ערוץ 7 לשידורי גלי צה”ל בחיפה, והן במסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 בדבר החזר הוצאות חשמל לבעל הדירה – עולה כי במחצית הראשונה של שנת 1997 שידר ערוץ 7 את שידוריו לציבור בצפון הארץ בתדרים 105.2 ו-97.3 FM מהדירה שברחוב לסקוב. מהאתר ברכס הכרמל – שנועד לשפר את שטח הכיסוי של קליטת שידורי ערוץ 7 באזורי הכרמל והגליל ואשר הופעל בתכוף לאחר פירוק מתקן השידור בכפר ינוח – נקלטו שידורי התחנה בתדרים האמורים מאיזור חוף הכרמל וצפונה. אתר השידור הנדון קלט את השידורים מהאולפנים בדרך של ממסר בתדרי לינק, והפיצם לשידור לציבור באמצעות משדרים שהוצבו במרפסת הדירה ואנטנות שהותקנו על גג הבית.

 

פרק ו’: אתר השידור בקשת

 

מבוא

1. שידורי ערוץ 7 לציבור בצפון הארץ, הופצו בשנת 1996 גם מאתר שידור בישוב קשת שברמת הגולן. מדובר בשידורים שנקלטו במקום בתדר 768.5 UHF שמקורם בהר-ברכה, אשר שודרו מהאתר לציבור בתדר 105.2 FM. קיומם של שידורים לציבור מאתר זה הוכח לגבי שלושה מועדים במהלך שנת 1996, שבהם בוצעו במקום בדיקות על-ידי עדי התביעה רוני אמירה, זוהר כהן וחנן גולן. שידורי ערוץ 7 מקשת נפסקו בסמוך לסוף שנת 1996, לאחר חשיפת האתר בכתבת התחקיר בעיתון מעריב. אתר השידורים לאזור צפון הארץ והגולן הועתק בראשית שנת 1997 מקשת להר בני-צפת בסמוך ליישוב אלוני הבשן – שעליו יורחב הדיבור בפרק הבא. ומכאן לסקירת הראיות בעניין הפעלת אתר השידור בקשת.

האיתור הראשוני בקיץ 1996 על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן

2. האיתור הראשוני של האתר בקשת היה של רוני אמירה וזוהר כהן, עת ביצעו במקום בדיקות בקיץ 1996, שחלקן הונצח בתצלומי וידאו (ת/813). המסקנה, בדבר ביצוע שידורים של ערוץ 7 מהאתר, נלמדת בין השאר: מהאנטנות ומהמשדר שנמצאו במקום, מרישומי התדרים על-גבי המשדר, מאיכון השידורים מכיוון האנטנות באמצעות מכשיר “מגלה כיוון” מאולתר ומקליטת השידורים בעוצמה ממקלט נטול אנטנה.

את מקום האתר איכנו השניים באמצעות מכשיר מגלה כיוון מאולתר שהתקין רוני אמירה. השידור היחידי שנקלט על-ידם במקום במקלט נטול אנטנה היה של ערוץ 7 בתדר 105.2 FM (עמ’ 497). ממצא זה מלמד, כאמור, על קרבתו הממשית של מקור השידור למקלט (כפי שהובהר בעדויות המומחים גלילי וקרנר – עמ’ 303-304, 1099, 1103-1104).

על התורן באתר נמצאו שתי אנטנות FM (עמ’ 1013-1016, ת/813 א’), הדומות לאלו שנתגלו באתר בינוח (ת/813 י’), ואשר על-פי עדותו של המומחה גלילי משמשות לשידורים לציבור (עמ’ 305-306).

בתחתית התורן ניצב ארגז ממתכת שעליו הוצמדה מדבקה של “מוטורולה” בדומה לארגז ולמדבקה בינוח. בתוך הארגז נתגלה מכשיר, שזוהה על-ידי זוהר כהן כמשדר מבנייה עצמית (עמ’ 498, 1016; ת/813 ו’). על-גבי המשדר נמצא רישום בכתב יד “105.2/105” (ת/813 ו’). בהקשר לרישום זה יצויין, כי אין חולק ששידורי ערוץ 7 הופצו לציבור במועד זה בתדר 105.2 FM, ובעבר – אף בתדר 105 FM (עדות אמירה עמ’ 496, ועדות הנאשם מס’ 2 בעמ’ 1911). ניתוק מתג ההפעלה של המשדר על-ידי רוני אמירה, הביא להפסקת קליטת שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM במקלט הרדיו ברכבו (עמ’ 496).

הממצאים האמורים מלמדים, כי באתר בקשת הייתה נקודת שידור פעילה של תחנת ערוץ 7 בקיץ 1996, אשר קלטה שידורי ממסר של התחנה בתדרי לינק UHF והמירה אותם לשידורים לציבור בתדר 105.2 FM.

בדיקותיהם של אמירה, כהן והעיתונאי בעז גאון, ביום 22.11.96:

3. ביום 22.11.96 יצאו אמירה וכהן לביצוע בדיקות באתר בקשת בלוויית כתב מעריב בעז גאון. מבדיקות שביצעו השלושה – אשר תועדו בסרט וידאו (ת/798 הזהה לת/820) – עולה כי במקום נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF אשר הומרו באתר לשידורים לציבור בתדר 105.2 FM באמצעות משדר ואנטנות.

בביקור זה לא נמצא שינוי במבנה האתר ומתקניו ביחס לביקור הקודם.

בבדיקה שערכו כהן ואמירה באמצעות מקלט ידני מסוג אייקום ללא אנטנה, נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM בעוצמה מירבית (כנחזה בסרט הוידאו – ת/798, ובתצלום שהופק מהסרט – ת/820 א’). ממצא זה מלמד, כאמור, על הימצאותו של מקור השידור בתדר הנ”ל בקרבה ממשית למקלט (עדות גלילי עמ’ 303-304). המשדר אותר בארגז שבבסיס התורן, ועליו הופיע הרישום: “105.2/105” (ת/798).

4. ניסוי שביצעו השניים יחד עם בעז גאון היווה הוכחה לכך, כי באתר נקלטים שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF ומומרים לשידורים לציבור בתדר 105.2 FM. בניסוי – שהונצח לפרטים בסרט הוידאו הנ”ל – הפעיל זוהר כהן משדר נייד בעל הספק נמוך (להלן – המשדרון) בתדר 768.5 UHF, דבר שהביא להפסקת קליטת שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM. בהמשך הניסוי השמיע בעז גאון באמצעות המשדרון טקסט שהוקלט מבעוד מועד ברשמקול: “אתם מאזינים לרדיו פיראטי”. מלל זה ששודר במשדרון בתדר 768.5 UHF נשמע במקלט האייקום בתדר 105.2 FM. עם כיבוי המשדרון, שבו ונשמעו במקלט שידורי ערוץ 7 בתדר ה-FM האמור, ללא שינוי בסיגנל הקליטה (עמ’ 525). כפי שהבהיר זהר כהן בעדותו, ממצאי הניסוי הצביעו על כך, כי האתר בקשת קלט את שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF והפיצם כשידורים לציבור בתדר 105.2 FM, באמצעות המשדר והאנטנות שהותקנו בו. מסקנה זו משתלבת בראיות, שתובאנה בהמשך, לפיהן האתר בהר-ברכה שימש להפצת שידורי ערוץ 7 בתדרי UHF – כתדרי לינק לאתרי שידור אחרים – ובין השאר קויימו ממנו שידורים בתדר 768.5 UHF הזהים בתכנם לאלו שנקלטו במקביל בתדר 105.2 FM.

5. יצויין, כי הסנגוריה לא חלקה בפרשת ההגנה ובסיכומיה על הבדיקות שבוצעו על-ידי כהן ואמירה בשני ביקוריהם באתר בקשת בשנת 1996. היא התמקדה בסיכומים (בעמ’ 163) – בנוגע לאתר זה – רק בבדיקות שבוצעו במקום על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי בחודש דצמבר 1996 (אשר תפורטנה להלן). לפיכך, נותרו עדויותיהם של השניים – שהיו מקצועיות ואף נתמכו בצילומים – אמינות ובלתי מעורערות.

 

בדיקות יחידת הפיקוח האלחוטי ביום 11.12.96

6. בעקבות פרסומה של כתבת התחקיר בעתון מעריב בחודש דצמבר 1996 (ת/522), נשלח חנן גולן, מיחידת הפיקוח האלחוטי, על-ידי הממונים עליו, לבצע בדיקות באתר בקשת ובאתרים נוספים שאוזכרו בכתבה.

גולן ביצע את בדיקותיו באתר ביום 11.12.96, והתלווה אליו לתכלית זו איש היחידה העד רמי בריילובסקי.

ממצאי בדיקותיו של גולן – שחלקן אף תועדו בצילומי וידאו (ת/795 הזהה לת/827) – מובילים למסקנה, כי באתר נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF מכיוון הר-ברכה, והומרו להפצה כשידורים לציבור בתדר 105.2 FM. גולן איכן, באמצעות מכשיר מגלה כיוון את מקור השידורים בתדר 105.2 FM מהאנטנות שבאתר, ואת מקור השידורים בתדר 768.5 UHF מאזימוט 185-190 מעלות – מכיוון הר-ברכה. על תורן האתר נחזו על-ידי גולן שלוש אנטנות (ת/136). שתיים מהן (הגדולות) הופנו לכיוון טבריה (העליונה) וצפת (התחתונה), ואנטנה שלישית (הקטנה) – לכיוון הר-ברכה.

 

ביקור באתר ביום 5.5.97

7. בסיור שערך גולן באתר בקשת ביום 5.5.97 יחד עם צוות של חוקרי משטרה מיאח”פ, נתחוור כי האנטנות והמשדר פורקו וסולקו מהמקום. מבדיקה שביצע גולן, באמצעות מגלה כיוון, אותרו שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM מכיוון שמצפון לקשת (עמ’ 724). כפי שיובהר בהמשך, אתר השידור בקשת פורק והועתק להר בני צפת בסמוך ליישוב אלוני-הבשן שברמת הגולן. שינוי מיקום מתקן השידורים נעשה לאחר חשיפת האתר בקשת בכתבת התחקיר בעיתון מעריב.

 

ראיות נוספות בדבר זיקת תחנת ערוץ 7 לאתר בקשת

8. הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי הימנעות התביעה הכללית מהבאת ראיה ישירה הקושרת את תחנת ערוץ 7 לאתר – שומטת מתחת ידיה את האפשרות להוכיח קשר כלשהו של התחנה או של מי מהנאשמים לאתר. כפי שיובהר להלן, אין ממש בטענה זו.

על זיקתה של תחנת ערוץ 7 לאתר השידור בקשת ניתן ללמוד, בין השאר, הן מהשתלבות האתר במערך הפצת שידורי התחנה שהופעל ברחבי הארץ, והן מתיעוד שנמצא במסמכי הנאשמת מס’ 12 בדבר תשלום הוצאות עבור צריכת החשמל באתר. התיעוד כולל ספח של שיק בסך 2,000 ₪ מיום 21.5.96 לפקודת הנאשם מס’ 2, יואל צור, שבו צויין “עבור חשמל (קשת גיבורים)” (ת/613). לספח השיק צורפה תרשומת בכתב ידו של הנאשם מס’ 2 כדלהלן: “בבקשה להכין לי שיק בסך 2,000 ₪. עבור חשמל (קשת גיבורים) ע”ש יואל צור”.

הנאשם מס’ 2 אישר בעדותו, כי השיק הוכן על-פי הוראתו, אך טען כי אינו זוכר את נסיבות התשלום ומטרתו. הוא העלה סברה – שלא נשמעה אמינה ולא נתמכה בראיות – כי יתכן שמדובר בעסקה של רכישת מוצרי חשמל שהחשבונית בעניינה נעלמה או אבדה (עמ’ 1870-1871).

התשלום של תחנת ערוץ 7 עבור צריכת החשמל באתר זה, כמו התשלום שנעשה מטעם התחנה בגין צריכת החשמל באתרים בינוח (על-פי עדותו של נזאל) וברח’ לסקוב בחיפה (על-פי התיעוד שבהנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12) – מצביעים על הפעלת האתרים מטעמה.

אתר השידור בקשת, כמו אתרי שידור דומים אחרים שהופעלו ברחבי הארץ – שחלקם הוצגו לעיל ואחרים עוד יתוארו בהמשך – לא הוקם ביוזמה מקומית או פרטית אלא הופעל בחלק ממערך פרישה ארצי להפצת שידורי ערוץ 7 ברחבי הארץ מטעם התחנה ובמימונה.

 

סיכום

9. ממכלול הראיות בדבר ממצאי הבדיקות הרבות והמגוונות, המחזקות זו את זו, שבוצעו באתר בקשת בקיץ 1996 ובחודשים נובמבר ודצמבר אותה שנה – הן על-ידי כהן ואמירה והן על-ידי גולן ובריילובסקי – הוכח כי במהלך שנת 1996 שימש האתר להפצת שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM לאזור צפון מזרח המדינה, לאחר המרתם משידורי UHF שנקלטו במקום בתדר 768.5. פעילות האתר הופסקה, ביוזמת התחנה, עם חשיפת מתקן השידור בתחקיר עיתון מעריב בסוף חודש דצמבר 1996, ובמקומו הופעל אתר שידור חדש – ליד ישוב אלוני-הבשן – שבעניינו תוצגנה הראיות להלן.

 

פרק ז’: אתר השידור ליד אלוני הבשן

 

בדיקת יחידת הפיקוח האלחוטי בחודש מאי 1997

1. אתר שידור נוסף שהפיץ את שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM לצפונה המזרחי של המדינה, לאחר שקלט אותם בתדר לינק באפנון UHF, היה בביתן שנמצא במתחם טורבינות הרוח “רוחות הגולן” על הר בני-צפת בסמוך ליישוב אלוני-הבשן.

בסיור שערך חנן גולן ברמת הגולן ביום 5.5.97, יחד עם צוות של חוקרי משטרה מיאח”פ, נתחוור לו – כאמור בפרק הקודם – כי ציוד השידור ביישוב קשת פורק וסולק מהמקום. בבדיקות שערך גולן, באמצעות מגלה כיוון 100 EB, אותרו על-ידו שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM מכיוון שמצפון לקשת. באמצעות מגלה הכיוון הוא איתר את מתקן השידור באתר “רוחות הגולן”, וצילם את האתר בסרט וידאו (ת/793). באתר נתגלה ביתן שבתוכו נמצא מכשור אלקטרוני ושעל גגו ניצבו אנטנות. גם באתר זה הוצמדה לדלת מדבקה של “מוטורולה” על-מנת להסתיר את פעילותו. המכשור הטכני והאנטנות היו דומים לאלו שאותרו על-ידי גולן באתרי שידור נוספים של ערוץ 7, והם חוברו בכבלים זה לזה וכן למונה חשמל (עמ’ 725-724). גולן הבחין במקום באנטנה גדולה שממנה בוצע השידור (ת/793 יא’), וכן באנטנה קטנה (ת/793 יב’). על-פי עדותו של גלילי, אנטנות קטנות דומות – שהנן בתחום שבין 500 ל-1200 מגה הרץ – יכולות לשמש לקליטת שידורי לינק בתדרי ה-UHF האמורים (עמ’ 305-306).

בביקור שערך גולן באתר ביום 29.7.97, הוא נוכח לדעת כי האנטנות וציוד השידור סולקו מהמקום.

 

מימון הנאשמת מס’ 12 את הוצאות הפעלת האתר

2. על הקשר שבין תחנת ערוץ 7 לבין אתר השידור ב”רוחות הגולן”, למדים בראש ובראשונה מביצוע שידורי התחנה מהמקום, ועל השתלבותו של האתר במערך כולל של אתרים דומים שהופעלו ברחבי הארץ. על הקשר גם ניתן ללמוד מתשלום הנאשמת מס’ 12, באמצעות הנאשם מס’ 2, את הוצאות החשמל בגין הפעלת המשדרים באתר – בדומה לתשלומים שנעשו בינוח, בחיפה ובקשת.

במסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 נמצא ספח של שיק מיום 20.5.97 לפקודת אבי זעירא על סך 540 ₪ (ת/611), שבו נרשם: “החזר הוצאות חשמל – רוחות הגולן”. לספח צורף מכתב, שהופנה לנאשם מס’ 2, בדבר צריכת חשמל “במערכת המותקנת בהר בני צפת שליד הישוב אלוני הבשן”. במכתב גם פורטו קריאות מוני החשמל בין המועדים 13.2.97 ל-7.5.97, והנאשם מס’ 2 אישר ביצועו של התשלום האמור, ברשמו עליו הנחיות לתשלום: “לשושי, עבור אבי זעירא – רוחות הגולן. סה”כ 540 ₪ כולל עבור חשמל”.

3. הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי אינו זוכר את הוראת התשלום ומטרתה. הוא העלה סברה – בלתי אמינה ולא משכנעת – כי התשלום קשור לפעילות של ערוץ 7 יחד עם הוועד למען הגולן שבראשו עמד זעירא. כאשר הופנתה תשומת לבו, בחקירתו הנגדית, לכך שהסברה אינה מתיישבת כלל עם תוכן המכתב האמור, טען כי אין ביכולתו להסביר את פשר המכתב ונסיבות ביצוע התשלום (עמ’ 1995-1997).

4. תוכן המכתב – אישור החזר ההוצאות עבור צריכת החשמל – וההכחשה הכוזבת של הנאשם מס’ 2 כי מדובר בהחזר הוצאות בגין צריכת חשמל באתר, מצביעים על הזיקה שבין תחנת ערוץ 7 לבין אתר השידור, ועל ניסיונו של הנאשם מס’ 2 להסתיר ולטשטש כל פרט או מידע בעניין זיקה זו.

5. המסקנה – לפיה אתר השידור הופעל מטעם ערוץ 7 – אף זוכה לתימוכין ממסמך נוסף שנמצא בהנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12. מדובר בספח שיק מיום 31.3.97 המעיד על החזר הוצאות נסיעה בסך 150 ₪ ששולם על-ידי הנאשמת לתושב קשת בשם מיכאל בשן, עבור נסיעות לאלוני-הבשן (ת/665). לספח השיק צורף פתק שהופנה לנאשם מס’ 2 על-ידי הנאשם מס’ 5 – אשר היה אחראי על תחזוקת הציוד הטכני של ערוץ 7. בפתק נרשם: “נא להכין שיק על סך 150 ₪ לפקודת מיכאל בשן עבור מספר נסיעות לאלוני-הבשן, ולשלוח אליו, בצירוף קלטת ארץ הצבי, מספר מילות תודה”. הנאשם מס’ 2, שאישר בכתב ידו את התשלום על-גבי הפתק האמור, גייס לעזרתו בעדותו את חוסר זכרונו כשנתבקש להסביר את פשר התשלום. ניכר בעליל, כי תשלום ההוצאות נעשה בזיקה לשירות שבוצע עבור ערוץ 7 באתר השידור.

 

סיכום

6. מממצאי בדיקותיו של חנן גולן מיום 5.5.97, וממסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 – הן על תשלום חשבון החשמל באתר עבור החודשים פברואר עד מאי 1997 והן על החזר הוצאות נסיעה למקום בחודש מארס 1997 – עולה כי במחצית הראשונה של שנת 1997 הופעל מטעם ערוץ 7 באתר “רוחות הגולן” מתקן שידור. המתקן קלט את שידורי התחנה באפנון UHF ושידרם לציבור לאזור רמת הגולן וצפון הארץ בתדר 105.2 FM, וזאת בסמוך לאחר פירוקו של אתר השידור בקשת שנחשף בכתבת התחקיר בעיתון מעריב.

 

פרק ח’: אתר השידור בפסגות

 

מבוא

1. ערוץ 7 הפעיל אתר שידור גם ביישוב פסגות, שבו הומרו שידורים שנקלטו בתדרי UHF לשידורים לציבור בתדרי FM. מהראיות שהובאו – הכוללות בין השאר בדיקות רבות ומגוונות שנעשו ביישוב – עולה כי השידורים האמורים בוצעו ממשדרים ומאנטנות שהותקנו בבניין של המועצה המקומית מטה בנימין, המשמש כמרכז להתפתחות הילד. ממצאים המצביעים על ביצוע שידורים מהאתר נמצאו בתשע בדיקות שנערכו במקום מקיץ 1996 ועד לאמצע שנת 1998. השידורים נקלטו באתר בתדרי לינק שונים, ובין השאר בתדרי UHF: 768.5, 790.55, 421.6, 783 ו-785 – ששודרו בחלקם מהר-ברכה. שידורים אלו שנקלטו באתר, הומרו בו לשידורים לציבור בתדרי FM: 105.2, 98.7 ו-97.3 (הערוץ העיקרי, הערוץ התורני והערוץ בשפה הרוסית), והם נועדו לשיפור איכות קליטת שידורי התחנה, ולהרחבת הקליטה באזורי פסגות, בית-אל וירושלים.

להלן תפורטנה פעולות האיתור והאיכון של השידורים בפסגות בכל אחת מתשע הבדיקות.

 

איתור האתר על-ידי אמירה וכהן בקיץ 1996

2. פעילות השידור של ערוץ 7 באתר נחשפה לראשונה על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן בבדיקות שערכו ביישוב בקיץ 1996. השניים איתרו את האתר באמצעות “מגלה כיוון” מאולתר שהתקין אמירה (עמ’ 502, 1017). הממצאים שהצביעו על קיום שידורי ערוץ 7 מהמקום, היו קליטת השידורים בשלושת תדרי ה-FM האמורים בעוצמה מרבית במקלט (סקנר) ללא אנטנה בסמוך לבניין שבו מוקם האתר (עדויות כהן ואמירה – עמ’ 501-503, 1016-1017; ועדויות המומחים גלילי וקרנר – עמ’ 303-304, 1099 ו-1103). ממצא נוסף שהצביע על מקור השידור מהבניין, היה מערך האנטנות שאותר על גג הבית (אשר נחזה בסרט הוידאו ת/813 ובתמונה שהופקה ממנו – ת/813 ח’, וכן בסרטי הוידאו הערוכים ת/814 ו-ת/799 הזהה לו). מערך האנטנות כלל שבע אנטנות “גדולות” בעלות קיטוב אנכי, ושלוש אנטנות “קטנות” בנות קיטוב אופקי. אנטנות דומות נמצאו בגג אתר השידור בכפר ינוח, ומעדותו של המהנדס גלילי עולה, כי האנטנות “הגדולות” יכולות לשמש לשידורים לציבור בתדרים 50-200 מגה הרץ (FM), ו”הקטנות” – לשידורי לינק בתדרי UHF (עמ’ 305-306).

 

בדיקות שביצעו אמירה וכהן ביום 22.11.96

3. ביום 22.11.96 יצאו כהן ואמירה לבדיקה נוספת של האתר בפסגות, יחד עם כתב מעריב בעז גאון. את בדיקותיהם, לרבות ניסוי שידור שערכו במקום, הנציחו השניים בצילומי וידאו (ת/798 הזהה לת/820). ממצאי בדיקותיהם באותו ביקור – שהצביעו על קיום שידורי ערוץ 7 מהאתר בתדר 105.2 FM – היו שניים. הממצא הראשון היה עובדת קליטת השידור בעוצמה מירבית בסמוך לבניין, באמצעות מקלט מתוצרת אייקום ללא אנטנה (ת/820 ב’). הממצא השני התייחס לתוצאות ניסוי שידור שערכו השניים בזירה יחד עם בעז גאון, אשר הצביעו על כך כי באתר נקלטים שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF ומופצים לשידור בתדר 105.2 FM. מדובר בניסוי זהה לזה שנערך באתר בקשת, אשר תואר בהרחבה לעיל. הצוות הפעיל בסמוך לאתר משדר מאולתר בעל הספק נמוך שהתקין כהן ממכשיר מחולל תדר. עם הפעלת המשדרון בתדר 768.5 UHF לא נשמעו עוד במקלט הרדיו שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM. כאשר שידר בעז גאון במשדרון את הטקסט: “אתם מאזינים לרדיו פיראטי” – ששודר כאמור בתדר 768.5 UHF – נשמע הטקסט בו זמנית במקלטים של הצוות בתדר 105.2 FM. מיד עם כיבוי המשדרון, שבו להישמע בתדר 105.2 FM שידורי ערוץ 7 (עדות אמירה – עמ’ 523, עדות כהן – עמ’ 1022-1023 וסרט הוידאו – ת/798). כפי שהובהר על-ידי זוהר כהן, שהנו כאמור מומחה בתחום שידורי הרדיו, הניסוי הוכיח חד-משמעית, כי באתר הופעל מתקן שידור שקלט את שידורי ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF והמירם לשידורים לציבור בתדר 105.2 FM. הסנגוריה לא ערערה למעשה על ממצאי הבדיקות והמסקנות הנובעות מהם – לא בחקירתם הנגדית של עדי התביעה, לא בפרשת ראיות ההגנה ואף לא בסיכומים (עמ’ 166-173).

 

בדיקותיהם של כהן וקרנר ביום 29.11.96

4. שידורי ערוץ 7 מהאתר בפסגות אותרו גם ביום 29.11.96, עת הגיעו למקום לביצוע בדיקות העדים המומחים זוהר כהן וגבריאל קרנר, בלוויית העיתונאי בעז גאון. קרנר קלט בסמוך לבניין בשני מקלטים ללא אנטנה (מקלט הרכב ומקלט נוסף מתוצרת גרונדיג) רק שלושה שידורים בתדרי FM, ובעוצמה; ומדובר בשלושת ערוצי התחנה בתדרים 105.2, 98.7 ו-97.3 FM (העיקרי, התורני והרוסי). במקביל קלט קרנר – באמצעות מקלט סורק תדרים – את תכנם של שלושת השידורים הנ”ל גם בשלושה תדרי UHF: 768.5, 790.55 ו-421.6 מגה הרץ. עדותו של קרנר נסמכה הן על זכרונו והן על צפייתו בקלטות הוידאו ובתמונות שהופקו מהן.

המסקנה העולה ממצאי הבדיקות, כפי שהובהרה הן בהערכותיו של קרנר (עמ’ 1099-1108) והן בחוות-דעתו הכללית של המהנדס גלילי (עמ’ 303), הנה כי גם במועד הבדיקה הנדון – 29.11.96 – שימש האתר בפסגות לשידורים לציבור של שלושת ערוצי התחנה בתדרי FM לאחר שאלו נקלטו במקום בתדרי UHF.

 

בדיקותיו של חנן גולן מיום 12.12.96

5. בבדיקות שערך חנן גולן, הממונה על הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת, בפסגות ביום 12.12.96, אותרו על-ידו שידורי ערוץ 7 מהאתר בשלושת תדרי ה-FM, שתכנם הזהה גם נקלט אותה עת בתדרי UHF- 768.5, 783 ו-785 (עמ’ 719 ת/136). במערך של שלל האנטנות שניצבו על גג הבניין הבחין גולן, בין השאר, בשלוש אנטנות FM שכוונו לאזור ירושלים ובאנטנת UHF שכוונה לבית-אל (כנחזה בסרט הוידאו ת/795 הזהה לת/827). מהלך הבדיקות צולם בסרט הוידאו, אך הצילום נעשה מן הרכב, ובאופן חלקי בלבד, על-מנת שלא לחשוף באותו שלב את החקירה הסמויה.

 

בדיקות שביצע גדעון צ’חנובר ביום 15.12.96

6. גדעון צ’חנובר, הממונה על פעילות חוץ וניטור במשרד בתקשורת, יצא לבדיקות באתר בפסגות ביום 15.12.96. בבדיקותיו באתר השתמש צ’חנובר במקלטים, בסורק תדרים ובמגלה כיוון. צ’חנובר איתר את שידורי ערוץ 7 מהאתר בשלושת תדרי ה-FM של התחנה (עמ’ 962-964, ת/575 ב’). הוא גם קלט במקום את שידור הלינק בתדר 768.5 UHF, אשר תכנו שודר מהאתר בתדר 105.2 FM.

צ’חנובר ביצע במקום גם מדידה של עוצמות השדה של השידורים באמצעות מכשיר הספקטרום אנלייזר. מדידות עוצמות השדה אינן מהוות ראיה בשאלת איתור מיקומו של מקור השידור הנקלט, והדיון בהן ייוחד בהמשך, בפרק נפרד שבו אתייחס לעדותו בעניין זה של המומחה מטעם הסנגוריה, ד”ר אקסלרוד.

 

שלוש בדיקותיו הנוספות של גולן במועדים 6.5.97, 28.7.97 ו-5.5.98

7. ביום 6.5.97 הגיע חנן גולן לביצוע בדיקות נוספות באתר בפסגות, כשהוא מלווה בצוות שוטרים מיאח”פ וברוני אמירה. גולן איתר את מקור שידורי ערוץ 7 מהאתר הן באמצעות מגלה כיוון (עמ’ 725), והן בבדיקות שבמהלכן נקלטו בעוצמה מירבית שידורי התחנה בשלושת תדרי ה-FM האמורים במקלטים ללא אנטנות (אשר הונצחו בסרט הוידאו ת/793).

לבקשת חוקרי יאח”פ ביקר גולן באתר גם ביום 28.7.97, ובבדיקותיו – באמצעות מגלה כיוון – אותרו שידורי ערוץ 7 בשלושת תדרי ה-FM הנדונים מכיוון האנטנות שעל גג הבניין (עמ’ 734-735).

ביקור נוסף של גולן באתר נערך ביום 5.5.98 יחד עם חוקר המשטרה רפ”ק יואב גזית. בבדיקות – שתועדו בצילומי וידאו (ת/794) – איתר גולן את מקור השידורים של ערוץ 7 מהבניין בשלושת תדרי ה-FM של התחנה, וזאת הן בקליטת השידורים בעוצמה במקלט הרדיו של הרכב שהוסרה ממנו האנטנה, הן בקליטת השידורים בעוצמה מירבית במקלט סורק תדרים, והן באיכון השידורים של שלושת התדרים מכיוון האנטנות באמצעות מכשיר מגלה כיוון 100 EB.

 

בדיקות מן הים ביום 1.6.98

8. מקור שידורי ערוץ 7 בתדר 97.3 מן היבשה הוכח אף בבדיקות שבוצעו מן הים ביום 1.6.98. במועד זה הפליגו חנן גולן וסנ”צ עופר גמליאל בסירה משטרתית לעבר אניית הצבי. בדיקותיו של גולן, באמצעות מגלה הכיוון, העלו כי שידורי התחנה בתדרים 105.2 ו-98.7 FM היו מכיוון האנייה, אך השידור בתדר 97.3 FM – הגיע מכיוון החוף בלבד. את השידור של ערוץ 7 בתדר האחרון לא ניתן היה לקלוט ללא אנטנה בקרבת האנייה. המסקנה ממצאי הבדיקות האמורות – שהונצחו ותועדו בסרט וידאו (ת/838) – הנה כי שידורי ערוץ 7 בתדר 97.3 FM, לא היו מהאנייה, ומקורם אפוא ביבשה. בין האתרים שמהם נעשה השידור בתדר זה ביבשה, היה – כאמור לעיל – גם האתר בפסגות.

 

החיפוש באתר ביום 17.6.98

9. ביום 17.6.98 יצאו לביצוע חיפוש באתר בפסגות צוות של חוקרים מיאח”פ יחד עם ניר סטביצקי, מפקח אלחוט במשרד התקשורת. החיפוש תועד בסרט וידאו ת/801 ובתמונות (ת/186-ת237). בשל צו ביניים של בג”צ (ת/484), ניתנה לשוטרים הנחייה להמנע מתפיסת ציוד שידור השייך לערוץ 7 (עדות סנ”צ גמליאל בעמ’ 1090).

מהראיות שתובאנה להלן – בעניין ממצאי הבדיקות והחיפוש ובדבר הניסיון שנעשה לשבש את עבודת החוקרים ולהכשילה – עולה כי מהאתר הופצו שידורים לציבור של ערוץ 7. באמצעות מערך של מקלטים, משדרים ואנטנות, נקלטו באתר שידורי לינק של התחנה באפנון UHF אשר הומרו לשידורים לציבור בתדרי FM.

10. להלן הממצאים העובדתיים המביאים למסקנה האמורה:

א. סטביצקי קלט בקרבת הבניין את שידורי ערוץ 7 בשלושת תדרי ה-FM במקלט 1R ללא אנטנה (עמ’ 409).

ב. השוטרים עוכבו על-ידי עובדי הבניין בפרק זמן ממושך – של כשלושת רבעי שעה – בטרם איפשרו להם להיכנס לנכס לביצוע החיפוש.

ג. על גג הבניין נמצא מערך אנטנות, שכלל שבע אנטנות של שידורי רדיו לציבור ושלוש אנטנות לקליטת שידורי לינק. (עדות סטביצקי עמ’ 411, תרשימו של סטיבצקי ת/184, התצלום ת/206 וסרט הוידאו ת/801). הכבלים של האנטנות השתלשלו לתוך הבניין דרך פיר.

ד. בתוך חדרון בבניין, שמוקם מתחת לפיר האמור, נצפו על-ידי החוקרים – מבעד לחרכי תריס החלון – שורה של מכשירים אלקטרוניים שהיו מחוברים לכבלים שירדו דרך הפיר. המכשירים היו במצב של פעולה, נשמעו מכיוונם רחשי המאווררים הפנימיים ונראו בהם אורות מרצדים ומהבהבים של נוריות הבקרה (כנחזה בבירור בסרט הוידאו ת/801).

ה. החוקרים צפו במכשירים דרך חרכי התריס, הואיל וכניסתם לחדרון נמנעה במשך למעלה משעתיים, באמתלות כזב שהשמיעו עובדי הבניין בדבר אי מציאת מפתח המקום.

ו. לאחר עיכוב ממושך, נכנסו החוקרים לחדרון של דלתו היתה מוצמדת לוחית עם הספרה “7”. הם הופתעו לגלות, כי כל המכשירים שהיו בו קודם לכן סולקו מהמקום על-ידי יד נעלמה (עדות השוטר קרני עמ’ 622, סרט הוידאו ת/801 והתצלום ת/801 ה’). בקצות הכבלים, שהשתלשלו לחדר דרך הפיר ואשר נותקו מהמכשירים שנעלמו, היו מוצמדות פתקאות שבהן נרשמו תדרי ערוץ 7 בשלושת ערוציו (ת/810 ו’ – ת/810 ט’). צפייה בסרט הוידאו מראה כיצד הוסחה דעתם של השוטרים על-ידי עובדים בבניין, בשעה שחבריהם ניצלו את המעמד לשיבוש החקירה ולהעלמת ראיות.

ז. בחיפוש שערכו בבניין, גילו החוקרים את המכשירים שנעלמו מהחדרון, כשהם מוסתרים בין מדפים בתוך מחסן הספורט של המתנ”ס, וכאשר חלקם עדיין חמים מפעולתם לפני הפירוק (עמ’ 412, 416 ו-623; סרט הוידאו ת/801 והתמונה ת/801 יא’). בגב המכשירים נתגלו מדבקות, שהרישומים עליהן – “ראשי”, “דתי” ו-“רוסי” – הצביעו על זיקתם לשידורי ערוץ 7 (ת/801, ת/801 יב’, ת/801 יג’).

ח. בזמן שהמכשירים נותקו מכבלי האנטנות והוסלקו במחסן הספורט, לא נקלטו עוד על-ידי סטביצקי שידורי ערוץ 7 בשלושת תדרי ה-FM (עמ’ 416).

ט. איש ממחזיקי המקום לא קשר עצמו למכשירים ולשידורים שנעשו באמצעותם, ועד לדיון המשפטי גרמה יד נעלמה להעלמות הציוד פעם נוספת.

מנהל המתנ”ס טען בעדותו, כי המכשירים לא שייכים למתנ”ס ו/או למחסן הספורט שבו נמצאו. נציג המועצה המקומית, הגזבר אפרים פלס, הודיע לחוקרים, כי נתבקש על-ידי ראש המועצה, לדאוג לכך שהציוד לא ילקח על-ידי המשטרה, והמכשירים – שפורטו ברשימה ת/183 – נמסרו על-ידי החוקרים למשמורתו (עמ’ 598). כאשר נתבקש פלס להביא עמו את הציוד לבית המשפט, טען כי זה נעלם.

ראש המועצה המקומית, פנחס ולרשטיין, העיד כי הציוד שנתגלה בחיפוש (המפורט ברשימה ת/183) אינו שייך למועצה, וטען כי לא ראה הציוד בעבר ואין לו מושג למי הוא שייך (עמ’ 602).

י. הציוד שנתפס באתר, צולם בטרם הוחזר למשמורת המועצה האזורית, ונתחוור כי מדובר בציוד שידור. המומחה גבריאל קרנר ציין, בהתייחס לתצלומי הציוד, כי מדובר בשלושה משדרים שכל אחד מהם הורכב ממעורר בתחום ה-FM וממגבר (עדותו בעמ’ 1105 – בהתייחס לתמונות ת/223, ת/233 ו-ת/234, ולסרט הוידאו ת/801). מחוות-דעתו אף עולה, כי שלושת המעוררים ששימשו כמשדרים ניזונו משידור שמקורו בממסר.

11. מעדותו של סרג’ שבדשנקו – שראה אף הוא את תמונות המשדרים (ת/200) – עולה כי מדובר במשדרים מתוצרת TEM באיטליה. בהקשר זה יצויין, כי אין חולק שערוץ 7 רכש משדרים באיטליה (ת/583, ת/587), וכי היה זה הנאשם מס’ 5 שנסע לחו”ל לתכלית זו (ת/719, ת/722). טענתו של הנאשם מס’ 2, כי כל המשדרים שנרכשו על-ידי ערוץ 7 הותקנו רק על אניית הצבי, לא הוכחה בראיה קבילה כלשהי. הימנעות הנאשמים מהבאת ראיה לביסוס טענתו האמורה של הנאשם מס’ 2, מחזקת את המסקנה, כי המשדרים הרבים שנרכשו על-ידי ערוץ 7 בחו”ל הותקנו באתרי השידור של ערוץ 7 ברחבי הארץ, ובכלל זה – באתר בפסגות שבו נתגלו אחדים מהם.

על הזיקה שבין ערוץ 7 לאתר השידור בפסגות ניתן ללמוד, בנוסף, גם מפניותיו של הנאשם מס’ 5 למהנדס הקונסטרוקציה יעקב בלוך לקבלת חוות-דעת בעניין הצבת אנטנה על בניין בפסגות (עמ’151, ת/566), ולמר גנזי – הבעלים של חברת “התורן” – לקבלת הצעת מחיר להקמת תורן על בניין המועצה המקומית בפסגות (עמ’ 156, ת/568, ת/564).

12. הנאשמים לא השמיעו ראיות בעניין הממצאים שנתגלו בחיפוש בפסגות, ונמנעו מליתן הסבר בסיכומיהם לקיומו של מערך המשדרים והאנטנות שנמצא באתר. עיקר טענותיהם בסיכומים, באשר לאתר בפסגות ולחיפוש שנעשה בו, התייחסו לשאלה השולית – האם סטביצקי ביצע את בדיקות קליטת השידורים ליד הבניין עם אנטנה או ללא אנטנה. כאמור, שוכנעתי, כי הבדיקה נעשתה ללא אנטנה, שכן זו הייתה הדרך לאתר מקור שידור; ובפרט כאשר בדיקות שכאלו בוצעו על-ידי אחרים בעבר וממצאיהן היו זהים. ואולם, גם אם ביצע סטביצקי את הבדיקה במקלט שלא הוסרה ממנו האנטנה, הדבר אינו יכול להועיל לנאשמים, שכן המסקנה שמקור השידורים שקלט סטביצקי היה מהמשדרים שנצפו בתוך החדרון, נובעת גם מהעובדה שעם פירוקם של המשדרים לא נקלטו עוד שידורים כלשהם של ערוץ 7 במקלט הרדיו.

 

סיכום

13. ממכלול הראיות שהובאו לעיל לגבי האתר בפסגות, ובכלל זה – ממצאי החיפוש מיום 17.6.98 והבדיקות הרבות והמגוונות שבוצעו במקום על-ידי עדים רבים במספר הזדמנויות במהלך תקופה של כשנתיים עד לאותו מועד, עולה כי מהמקום הופצו שידורים לציבור של ערוץ 7. השידורים נקלטו באתר בתדרי UHF שונים (768.5, 790.55, 421.6, 783 ו-785) ושודרו לציבור בשלושת ערוצי התחנה (הערוץ הראשי, הערוץ התורני והערוץ לעולים) בתדרי FM 105.2, 98.7 ו-97.3. המרת שידורי הלינק בתדרי UHF לשידורים לציבור בתחום ה-FM נעשתה באמצעות מערך אנטנות לקליטה ולשידור שחוברו בכבלים למקלטים ולמשדרים שהותקנו בחדרון. אתר שידור זה, שפעל במשך כשנתיים עד ליום החיפוש בחודש יוני 1998, שימש להפצת שידורי ה-FM של התחנה באזורי פסגות, בית-אל וירושלים.

מהראיות שתוצגנה בפרק הבא עולה, כי עם חשיפת אתר השידור בפסגות בחודש יוני 1998, החל ערוץ 7 להפעיל אתר שידור חלופי לאיזור ירושלים – על גג בניין רב-קומות בשכונת קרית משה בירושלים.

 

פרק ט’: אתר השידור ברח’ ריינס בירושלים

 

1. אתר שידור נוסף הופעל על-ידי ערוץ 7 בחודשים יוני עד ספטמבר 1998 בבניין מגורים ברח’ ריינס 6 בירושלים. במועדים 13 ו-14 בספטמבר 1998, אותרו על-ידי רמי בריילובסקי, מפקח אלחוט במשרד התקשורת, שידורי ערוץ 7 ממשדרים ומאנטנות שהותקנו על גג בניין זה. מדובר בבניין בן 12 קומות בשכונת קרית משה, בסמוך לכניסה המערבית לבירה. השידורים נקלטו באתר בתדרי UHF מכיוון מערב, והומרו לשידורים לציבור בתדרי FM. האתר שימש כנקודת הפצה של שידורי ערוץ 7 לציבור באיזור ירושלים בתדרי 105.2 ו-98.7 FM.

2. בריילובסקי איתר לראשונה שידורים של ערוץ 7 בתדר 105.2 FM מהבניין ביום 13.9.98. למחרת היום, הוא הגיע שנית למקום, יחד עם צוות שוטרים מיאח”פ, לביצוע בדיקות וחיפוש – שתועדו לפרטים בסרט וידאו (ת/824) ובתצלומים (ת/308 – ת/328). ממצאי הבדיקות, שהצביעו על שידורי ערוץ 7 מהאתר, היו: איתור אנטנות, מקלטים ומשדרים על גג הבית; קליטת שידורי התחנה בעוצמה בתדרי 105.2 FM ו-98.7 FM, באמצעות מקלטים מסוג 1R ללא אנטנה; עובדת הפסקת קליטת שידורי התחנה בשני התדרים עם ניתוק המשדרים; ורישומי התדרים שהופיעו על המשדר – הכל כפי שיפורט להלן.

3. מפתחות דלת הגג נמסרו לבריילובסקי ולחוקרי המשטרה על-ידי הגב’ וסרטיל, המתגוררת בקומה האחרונה של הבניין (עמ’ 603, ת/302-303, ת/307). בגג הבית איתר העד, בתוך ארון נעול מברזל, שני מקלטים ושני משדרים שחוברו לאנטנות. המקלטים – אשר על אחד מהם נרשם בכתב יד “לינק” – חוברו בכבלים לשתי שאנטנות שכוונן היה למערב. המשדרים – שעל אחד מהם נרשם בכתב יד הן תדר השידור 105.2 והן תדר הקליטה 774.1 – חוברו בכבלים לאנטנות שידור (ת/824, ת/311, ת316). בדיקה באמצעות שני מקלטים ניידים 1R נטולי אנטנה, הצביעה על קליטה בעוצמה מרבית של שידורי תחנת ערוץ 7 בשני התדרים 105.2 ו-98.7 FM (ת/824, עמ’ 640-641). ממצא זה, כשלעצמו, הצביע על הימצאות המקלטים הניידים בקרבה ממשית למקור השידור (עדות המומחה גלילי עמ’ 303-304). האינדיקציה החד-משמעית לכך שמקור שידורי ערוץ 7 לציבור שנקלטו במקום היה משני המשדרים שנמצאו על הגג, נלמדת מהפסקת קליטת השידורים עם ניתוק המשדרים (עמ’ 641, ת/824), ומהרישומים בכתב יד על גבי המכשירים, כולל הרישום “לינק” וציון התדרים – תדר השידור 105.2 FM ותדר הלינק 774.1 UHF.

4. כפי שעולה מעדותו של המומחה גבריאל קרנר, המכשירים שנתפסו באתר (שהוגשו כמוצגים וצולמו – ת/825 א-ד ו-ת/824), הינם מגברי תדר רדיו ומעוררים בתחום ה-FM, המהווים בחיבורם יחדיו משדרים (עמ’ 1101, 1106-1107). מרבית מהמכשירים היו מתוצרת איטליה, וזהים לאלו שנתגלו ביום 17.6.98 באתר בפסגות (ת/229). במקום זה נתפסו מכשירים מבנייה עצמית, שעל-פי חוות-דעתו של קרנר והכיתוב עליהם – שימשו לממסר בין תחום תדרים גבוה לתחום תדרים נמוך (ת/825 ה’).

5. מבדיקתם של בריילובסקי והשוטרים, נתחוור כי ציוד השידור האמור ניזון משעון החשמל של דירת משפחת ורסטיל, המצויה בקומה העליונה ואשר בעליה החזיקו במפתח הגג.מחשבונות החשמל של משפחת ורסטיל עולה, כי צריכת החשמל בדירתה גדלה בחודשים יוני ואוגוסט 1998 באופן ניכר ומשמעותי ביחס לתקופות קודמות (ת/502-504).

התרשמתי, כי הגב’ ורסטיל ידעה גם ידעה על התקנת המשדרים על גג הבניין ועל חיבורם למונה החשמל של דירתה.

הסנגוריה לא חלקה בסיכומיה על כך שבאתר נמצאו משדרים, וטעוניה התמקדו אך בשאלה האם הוכח הקשר בין המשדרים לבין ערוץ 7.

6. על הקשר שבין ערוץ 7 לאתר השידור ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהעובדה שציוד השידור נועד להפיץ את שידורי התחנה באזור ירושלים בתדרי FM, לאחר קליטתם במקום בתדרי לינק UHF מהאנייה. על הקשר גם ניתן ללמוד מהרישומים על המכשירים (רישומי התדרים והלינק), ממציאת ציוד שידור זהה באתרי שידור אחרים של תחנת ערוץ 7 – כמו האתר בפסגות (ת/229-234), ומהראיות שהובאו בדבר רכישת משדרים באיטליה על-ידי הנאשמת מס’ 12 (ת/853, ת/587) באמצעות הנאשם מס’ 5 (ת/719, ת/722).

בחירת האתר על-ידי ערוץ 7, כנקודת הפצה של שידורי התחנה לירושלים וסביבתה, לא הייתה מקרית. ניכר, כי הבחירה בבניין ובחיבור חשמל לדירה, נעשתה בין השאר, על-רקע היכרות רבת שנים בין משפחת ורסטיל לנאשמים מס’ 2 ו-5, והעובדה ששלושת בני המשפחה למדו אותה עת בישיבת בית-אל שבראשה עומד הנאשם מס’ 3 (עמ’ 804-609).

הנאשם מס’ 2 שלל כל זיקה מצדו או מצד ערוץ 7 לציוד השידור שנמצא באתר, ולטענתו גם לא התעניין מי הפעיל את האתר לאחר דבר חשיפתו באמצעי התקשורת. עדותו זו לא נשמעה אמינה כלל ועיקר, ובפרט – כשהייתה לו היכרות קרובה וממושכת עם משפחת ורסטיל. כשהוצגו לו תצלומי ציוד השידור שנתפס באתר (ת/823), טען כי אינו מזהה הציוד, אך הוסיף כי לא יוכל גם לזהות מכשירי שידור שנרכשו על-ידי ערוץ 7 (עמ’ 2007-2009).

העובדה שצריכת החשמל בדירת משפחת ורסטיל גדלה משמעותית החל מחודש יוני 1998, מתיישבת עם העובדה שהאתר הופעל בתקופה הנדונה, קרי – בסמוך לאחר החיפוש שנעשה באמצע חודש יוני באתר בפסגות; והאתר ברח’ ריינס שימש, אפוא, אתר שידור חלופי לזה שהיה בפסגות עד אותה עת.

7. ממכלול הראיות האמורות, בדבר ממצאי הבדיקות של בריילובסקי, לרבות תפיסת המשדרים, הוכח כי בחודשים יוני עד ספטמבר 1998 הופעל ברח’ ריינס בירושלים אתר שידורים של ערוץ 7, אשר הפיץ את שידורי התחנה לציבור באזור ירושלים. האתר קלט את השידורים מאניית הצבי בתדרי לינק UHF, ושידרם לציבור בתדרי FM – 105.2 ו-98.7.

 

פרק י’: אתר השידור בהר ברכה

 

מבוא

1. מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי בשנים 1996-1998 התקיימו שידורי ערוץ 7 גם מאתר שידור בהר-ברכה. האתר הופעל מביתן אשר ניצב בסמוך לחדר האוכל של ישיבת ההסדר. בתוך הביתן הותקנו מקלטים ומשדרים ועל גגו ניצב תורן עם מערך אנטנות קליטה ושידור בתחומי ה-UHF וה-FM. המקום שימש בעיקר כמוקד להפצת שידורי התחנה ביבשה בתדרי UHF שונים, אשר נועדו לשמש כשידורי לינק לאתרי שידור אחרים ברחבי הארץ, שמהם הופצו השידורים לציבור בתדרי FM. בשלב מסויים, החל בשנת 1997 אף בוצעו מהאתר שידורים לציבור בתדר 97.3 FM. המסקנות האמורות נסמכות על בדיקות שנעשו במקום על-ידי מספר עדים בשמונה מועדים במהלך השנים האמורות, ועל חשיפתו של ציוד שידור בביתן. אסקור להלן את הבדיקות, לפי סדרן הכרונולוגי.

 

האיתור בקיץ 1996 על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן

2. האתר נתגלה לראשונה על-ידי כהן ואמירה בקיץ 1996. הם איתרו את הביתן ותורן האנטנות שניצב עליו, והנציחו ממצא זה בצילום (סרט הוידאו ת/814 והתמונות שהופקו ממנו – ת/814 יא’ ו-ב). על-פי עדותו של כהן, מערך האנטנות כלל 4 אנטנות FM ו-3 אנטנות UHF (עמ’ 1021). השניים קלטו במקום את שידורי ערוץ 7 הן בשלושת תדרי ה-FM – 105.2, 98.7 ו-97.3, והן בתדרי UHF – 768.5, 421.55 ו-790.55. תדרי ה-UHF הנ”ל נקלטו על-ידם בעוצמה מירבית גם באמצעות מקלט ללא אנטנה; והדבר הצביע כאמור, על כך שמקור השידור היה בקרבתם (עדויות כהן ואמירה – עמ’ 504-505, 1019; ועדויות גלילי עמ’ 303-304).

 

בדיקות וניסוי – שביצעו ביום 22.11.96 – כהן, אמירה וכתב מעריב בעז גאון:

3. ניסוי שערכו כהן, אמירה והעיתונאי בעז גאון, ביום 22.11.96 באתר בהר-ברכה, העלה כי האתר משמש כממסר לשידורי התחנה, וכי מופצים ממנו שידורי ערוץ 7 בתדרי לינק בתחום ה-UHF.

כאשר שידרו השלושה, במשדר בעל הספק נמוך בתדר 105.2 FM את הטקסט “זהו רדיו פיראטי”, נשמע בו זמנית מלל זה בתדר ה-UHF שקודם לכן נקלטו בו שידורי ערוץ 7 (עמ’ 1021). הניסוי הוכיח, אפוא, כי האתר בהר-ברכה שימש, בין השאר, כממסר של שידורי ערוץ 7. שידורי התחנה בתדר 105.2 FM, אשר נקלטו במקום, הופצו ממנו בתדר UHF לאתרי שידור שונים ברחבי הארץ – כפי שהעלו הבדיקות שתוארו לעיל בקשת, בינוח ובפסגות – שם הומרו שוב לשידורים לציבור בתדר FM.

בדיקות וניסוי שביצעו קרנר, כהן והעתונאי גאון, ביום 29.11.96:

4. ביום 29.11.96 יצאו המומחים גבריאל קרנר וזוהר כהן, יחד עם כתב מעריב בעז גאון, לביצוע בדיקות וניסויים נוספים באתר בהר-ברכה. בדיקות אלו לא תועדו בסרט וידאו, מתוך חשש שהצילום יעורר את חשדם של עוברים ושבים ויסכל את ביצוע הניסוי (עמ’ 704).

קרנר זיהה את מערך האנטנות שניצבו על הבניין כאנטנות FM ואנטנות UHF.

בבדיקות שערכו קרנר וכהן בסמוך לביתן, באמצעות שני סורקי תדרים ומקלט נוסף – כולם ללא אנטנה, נקלטו בעוצמה מירבית שידורי ערוץ 7 בתדרי ה-UHF שלהלן: 768.5 (הערוץ העיקרי), 750.55 (הערוץ ברוסית) ו-412.6 (הערוץ התורני). (עמ’ 1098).

5. בהמשך חזרו קרנר, כהן וגאון, על ניסוי השידור שנערך שבוע קודם לכן. הם שידרו מקרבת הביתן בתדר 105.2 FM באמצעות משדר מעבדתי בעל הספק נמוך של 110 מיליוואט, את המילים: “זהו שידור פיראטי”. השידור נשמע בו-זמנית גם בתדר 768.50 UHF, אשר קודם לכן נשמעו בו שידורי ערוץ 7 שהיו זהים לאלו ששודרו בתדר 105.2 FM (עמ’ 1099-1100). כפי שהובהר בעדותו של קרנר, ממצאי הבדיקות והניסוי הוכיחו, כי האתר משמש להפצת שידורי ממסר של ערוץ 7, מתדרי FM שנקלטו במקום לתדרים בתחום ה-UHF. חיזוק למסקנות הניסוי נמצא גם בדברי הקריינות שנשמעו בערוץ 7 בתכוף לאחר מכן. הקריין הודיע, כי מאזינים מדווחים לו על הפרעות בקליטת השידורים, וביקש ממי שיש לו מידע בנדון להתקשר לתחנה (עמ’ 1100). בעז גאון העיד, כי לאחר הניסוי שמע את שדרן ערוץ 7 – למיטב זכרונו אדיר זיק (הנאשם מס’ 8) – מודיע כי התחנה רק תתחזק מן ההפרעות לשידור על-ידי הגדלת תרומותיהם של התומכים בה (עמ’ 701). הסנגוריה לא חקרה את גאון בחקירתו הנגדית על קריאתו של השדר, והנאשם מס’ 8 לא הכחיש בעדותו את האמירות שיוחסו לו בשידור.

 

בדיקותיהם של גולן וצ’חנובר מיחידת הפיקוח האלחוטי ביום 10.12.96

6. בדיקות אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי באתר בהר-ברכה החלו בסוף שנת 1996, לאחר פרסום כתבת התחקיר של העיתונאי בעז גאון ב”מעריב”.

ביום 10.12.96 יצאו לאתר גדעון צ’חנובר – הממונה על פעילות חוץ וניתור במשרד התקשורת, וחנן גולן – הממונה על הפיקוח האלחוטי במשרד. האתר צולם על-ידם בסרט וידאו (ת/795 הזהה לת-827), ובדיקותיהם של השניים תועדו בדו”חות בכתב (ת575 ב’ ו-ת/136).

בבדיקות שביצעו גולן וצ’חנובר – הן במכשיר מגלה כיוון (100EB) והן באמצעות מקלטים נטולי אנטנות (3000AR ו-1R מתוצרת אייקום), אותרו שידורי ערוץ 7 מהאנטנה שעל גג הביתן בתדרי UHF 768.5 ו-798.6 מגה הרץ, בתוכן זהה לזה ששודר – שלא מהמקום – בתדר 105.2 FM (עמ’ 715, 959; ת/136 ו-ת/575 ב’). הסנגוריה נמנעה מלחקור את גולן וצ’חנובר על הבדיקות הנדונות. ממצאי בדיקות אלו משתלבים עם ממצאי בדיקתו של גולן בכפר ינוח באותה תקופה, שם איתר – באמצעות מגלה כיוון – קליטת שידורים של ערוץ 7 בתדר 768.5 UHF מכיוון הר-ברכה (עמ’ 887).

מממצאי הבדיקות האמורות – המשתלבים בבדיקות הנוספות שנעשו באתר – עולה, כי בחודש דצמבר 1996 שימש האתר להפצת שידורי ערוץ 7, על-ידי המרת השידורים שנקלטו בו בתדר 105.2 FM לשידורים בתחום ה-UHF – שנועדו לשמש כתדרי לינק לאתרי שידור אחרים ברחבי הארץ.

בדיקותיהם של גולן, אמירה וחוקרי יאח”פ, ביום 6.5.97:

7. מערך השידורים של ערוץ 7 מן היבשה היה דינמי ומשתנה. מבדיקה שביצעו באתר ביום 6.5.97 גולן ורוני אמירה, בנוכחות חוקרי יאח”פ, נתחוור כי באותו מועד, מחד – לא שודרו מהמקום שידורי לינק בתחום ה-UHF, אך מאידך – החלו לשדר מהאתר שידורים לציבור בערוץ ברוסית בתדר 97.3 FM. גולן ואמירה איתרו את השידור בתדר האחרון מאזור האנטנה שעל גג הביתן, וזאת באמצעות מגלה כיוון ומקלט נטול אנטנה. (עדות אמירה – עמ’ 527; עדות גולן – עמ’ 726; ועדות גלילי על משמעות הממצא של קליטת שידור במקלט ללא אנטנה – עמ’ 303-304). האתר עצמו – הביתן, האנטנות וכבל חשמל שנמתח בין הביתן לחדר האוכל של בניין הישיבה, וחלק מהבדיקות – אלו המתייחסות לקליטת השידור בעצמה, תועדו על-ידי גולן ואמירה בתצלום וידאו (ת/793). השניים לא נחקרו על-ידי הסנגוריה בחקירתם הנגדית על ממצאי בדיקותיהם הנדונות.

 

בדיקה של גולן מיום 28.7.97

8. ביום 28.7.97 ביצע חנן גולן, לבקשת חוקרי יאח”פ, בדיקות נוספות באתר בהר ברכה, שהעלו כי מהמקום מבוצעים – הן שידורים לציבור בתדר 97.3 FM, והן שידורים בתחום ה-UHF (עמ’ 735). על בדיקה זו – כמו על קודמתה – לא נחקר גולן על-ידי הסנגוריה בחקירה הנגדית, וממצאיה תומכים אפוא בבדיקות הנוספות ומשתלבים בהן.

 

בדיקות של גולן וחוקרי יאח”פ ביום 5.5.98

9. ביום 5.5.98 יצא גולן עם צוות חוקרים מיאח”פ לביצוע בדיקות נוספות בהר-ברכה. מעדותו עולה, כי באמצעות איכון במגלה כיוון וקליטה בעוצמה מרבית במקלט ללא אנטנה, אותרו על-ידו שידורי ערוץ 7 מהאתר בתדר 785.0 UHF, אשר היו זהים בתכנם לאלו שנקלטו בתדר 105.2 FM (עמ’ 738). גם על בדיקות אלו – שחלקן צולם בוידאו (בדיקות הקליטה באמצעות מקלט נטול אנטנה – ת/794, ת/794 א’) – לא נחקר גולן בחקירתו הנגדית; ועדותו – המשתלבת ביתר הראיות בעניין אחר זה – נותרה בלתי מעורערת.

 

החיפוש שנערך בביתן בהר-ברכה על-ידי רמי בריילובסקי וחוקרי יאח”פ ביום 17.6.98

10. ביום 17.6.98 יצאו לחיפוש באתר בהר ברכה – רמי בריילובסקי, מפקח אלחוט במשרד התקשורת, וצוות חוקרים מיאח”פ. מחמת צו ביניים שניתן על-ידי בג”צ (ת/484), נמנעו השוטרים מתפיסת ציוד שידור שנמצא בתוך הביתן, והסתפקו בתיעוד הממצאים בכתב (ת/242) ובצילום הבדיקות והחיפוש בסרט וידאו (ת/811).

בריילובסקי איתר באתר שידור של ערוץ 7 בתדר 909.005 UHF, שהיה זהה בתוכנו לשידורי התחנה בתדר 105.2 FM (עמ’ 636, ת/811). הוא גם איתר מהמקום שידור של התחנה בשפה הרוסית בתדר 97.3 FM.

11. בבדיקת הצוות נמצא, כי קו החשמל לביתן מועבר בכבל מחדר האוכל של ישיבת ההסדר. השוטרים דרשו מראש הישיבה הרב אליעזר מלמד – בנם של הנאשמים מס’ 3 ו-4 – לאפשר להם להיכנס לביתן, והלה ביקש מהם להמתין עד להגעת המפתח. משעוכבו במקום במשך כשעה, ואיש לא הביא המפתח, פרצו השוטרים את דלת הביתן. בסמוך לפני כן, הוריד מאן-דהוא מאנשי הישיבה את מתג החשמל הראשי בחדר האוכל, וזרם החשמל – הן לחדר האוכל והן לביתן – נותק. עם ניתוק הזרם, נפסקה גם קליטת שידורי ערוץ 7 על-ידי בריילובסקי (עדות בריילובסקי – עמ’ 637; סרט הוידאו – ת/811; דו”חות השוטרים – ת/240 ו-ת/241). בתוך הביתן, שדלתו נפרצה על-ידי השוטרים, נתגלו מקלטים ומשדרים שהיו עדיין חמים, אשר הונצחו בתצלום הוידאו. אחד המקלטים היה מכוייל לתדר 105.2 FM וחובר למשדר UHF בתחום של 800-1000 מגה הרץ; ומשדר אחר היה מכוון לתדר 97.3 FM. כיוון התדרים במכשירים הלם את תוצאות הבדיקות שערך בריילובסקי עם הגיעו לאתר; קרי – הן קליטת שידורי ערוץ 7 מהמקום בתדר UHF 900.005 לאחר שנקלטו במקום בתדר 105.2 FM, והן קליטת שידורי התחנה מהמקום בערוץ ברוסית בתדר 97.3 FM. בדיקותיו וממצאיו של בריילובסקי, אשר נתמכו בתצלומים ובדו”חות השוטרים, נותרו בלתי מעורערים, ובפרט כשלא הופנו אליו בנושא הנדון שאלות כלשהן בחקירתו הנגדית.

12. על מהותם של המכשירים שנמצאו בביתן, העיד המומחה קרנר – שצפה בסרט הוידאו (ת/811) ובתמונה שהופקה ממנו (ת/810). מחוות-דעתו של קרנר בדבר זיהוי המכשירים – שלא היה ניסיון כלשהו לערערה בחקירתו הנגדית – עולה, כי מדובר בציוד שידור הכולל מגברי הספק מתוצאת איטליה ומעוררי תדרים (עמ’ 1101).

מציאת המשדרים והמקלטים בביתן, אימתה את ממצאי הבדיקות שנערכו על-ידי בריילובסקי ועל-ידי אחרים, בדבר השידורים שנעשו מהמקום – הן השידורים לציבור בתדר 97.3 FM, והן שידורי הלינק בתדרי UHF לאתרי שידור אחרים.

 

הקשר שבין האתר בהר- ברכה לערוץ 7

13. הקשר שבין אתר השידור בהר ברכה לבין ערוץ 7 נלמד בראש ובראשונה מהעובדה שהאתר הפיץ את שידורי התחנה. הוא אף נלמד מהשתלבותו של האתר במערך ארצי של אתרי שידור הקשורים זה לזה בשידורי לינק – שהוצאות תיפעולם של רבים מהם שולמו על-ידי הנאשמת מס’ 12 באמצעות הנאשם מס’ 2. עובדת הימצאותם של משדרים מתוצאת איטליה באתר בהר ברכה, מתיישבת עם העובדה שהנאשם מס’ 5 נסע לאיטליה לרכישת משדרים עבור ערוץ 7 (ת/719, ת/722, ת/583 ו-ת/587).

על הקשר שבין החברות הנאשמות מס’ 11-13 ומנהליהן לאתר השידור, ניתן גם ללמוד מכך שהאתר חובר למערכת החשמל של ישיבת ההסדר בהר ברכה. מעדותו של מנהל הישיבה, העד דוד סעדה, עולה כי הישיבה הנה עמותה בשם “קרן ידידי ישיבת הר ברכה”. הנאשם מס’ 3 משמש יו”ר העמותה, והנאשמים מס’ 1 ו-2 הנם חברי העמותה. ראש הישיבה, הרב אליעזר מלמד, הוא כאמור בנם של הנאשמים מס’ 3 ו-4. הקשר בין הישיבה לערוץ 7 גם נלמד מהעובדה שהנאשמת מס’ 12 – ארץ הצבי ערוץ 7 בע”מ – נהגה לשלם למנהל הישיבה, דוד סעדה, הוצאות רכב וטלפון (עמ’ 344-345).

 

טיעוני הסנגוריה באשר לממצאי הבדיקות באתר

14. בסיכומיהם בכתב, באשר למכלול הבדיקות הרבות והמגוונות שנערכו בהר-ברכה במהלך התקופה הרלוונטית לאישום, בחרו הסנגורים להתייחס אך ורק לעדותו של קרנר על הבדיקה שביצע ביום 29.11.96, ונמנעו מלהתייחס לכל יתר העדויות והבדיקות.

הסנגורים טענו, כי אין לסמוך על עדותו של קרנר, שכן הלה התייחס בהודעתו במשטרה מיום 9.11.99 לפעילויות, שבדיעבד נתחוור שלא השתתף בהן. העד הסביר בעדותו, כי מחמת חלוף הזמן בין האירועים בשנת 1996 לבין מועד גביית הודעתו כשלוש שנים לאחר מכן, עירב בין דברים שחזה בהם במציאות לבין פרטים שראה בסרטי הוידאו שהוצגו לו על-ידי החוקרים.

אכן, חשיפתו של קרנר לסרטי הוידאו, גרמה לו לבלבול ולטעויות, אך אין בכך כדי לפגום בעדותו בעניין הניסוי מיום 29.11.96. מכל מקום, עדותו של קרנר משתלבת בעדויותיהם של עדים אחרים – אמירה, כהן, גולן, צ’חנובר ובריילובסקי – על בדיקות רבות נוספות שנעשו על-ידם באתר במהלך השנים אשר הביאו למסקנות דומות לשלו.

15. הסנגוריה לא העלתה – בראיות מטעמה ובסיכומים – הסבר לפשרם של שידורי ערוץ 7 בתדר 97.3 FM שנקלטו מהר ברכה. הנאשמים אף לא נתנו הסבר – בעדויות ובסיכומים – לפשרם של שידורי התחנה בתדרי ה-UHF – בכלל, ואלו ששודרו מן היבשה – בפרט. הסבר על שידורי ה-UHF ניתן רק על-ידי נאשם מס’ 2, שאיננו מומחה. הוא העלה סברה, כי משדר הלינק המצוי על אניית הצבי שימש להעברת תכניות ופרסומות מוקלטות לבית-אל (עמ’ 1865). הערכה זו לא היתה קבילה, משום שנמסרה כהשערה בלבד על-ידי מי שאינו מומחה. מכל מקום, אין בה כדי להסביר מדוע שלושת ערוצי התחנה נקלטו על היבשה הן בתדרי FM והן בתדרי UHF; והיא אף נסתרת בעדותו של יחזקאל חקק – ששימש כשדרן וכטכנאי באניית הצבי – אשר ציין כי שידורי הפרסומת בוצעו ישירות מהאנייה, ולא הועברו בתדרי לינק לבית-אל (עמ’ 184).

 

סיכום

16. ממכלול הראיות – על הבדיקות הרבות והמגוונות שנעשו באתר בהר-ברכה במהלך השנים 1996-1998, על ניסויי השידור בתדרי הלינק ועל ממצאי החיפוש בביתן – עולה כי מהאתר קויימו שידורים של ערוץ 7. עדויות העדים הרבים שהיו מעורבים בבדיקות תומכות האחת בשניה, משתלבות זו בזו, ומובילות למסקנה חד-משמעית בדבר ביצוע השידורים מהמקום; מה גם, שלא היה ניסיון של ממש מצד הסניגוריה לערער על תוקפן של מרבית הבדיקות בחקירה הנגדית ובסיכומים. המקום שימש כנקודת הפצה לשידורים של התחנה בתדרי UHF שהשתנו מעת לעת. באתר נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדרי FM אשר הומרו לשידור בתדרי UHF, וזאת לצורך העברתם לאתרי שידור אחרים (כמו למשל: קשת, אלוני-הבשן, ינוח, חיפה ופסגות) שמהם הופצו שוב לציבור בתדרי FM. בשלב מסויים, החל משנת 1997, אף קויימו מהאתר שידורים לציבור בתדר 97.3 FM בערוץ ברוסית של התחנה. השידורים האמורים מהאתר בהר-ברכה נעשו מטעם ערוץ 7, במסגרת מערך הפצה מתואם של השידורים לכל רחבי הארץ, שעל התקנתו, תיפעולו ותיחזוקו – על-ידי הנאשם מס’ 5 עבור התחנה – עוד יורחב הדיבור בהמשך.

 

פרק י”א: האולפנים ואתר השידור בבית-אל

 

מבוא

1. ערוץ 7 הפעיל בבית-אל בתקופה הרלבנטית לאישום אולפני שידור, שמהם בוצעו, בשלושת ערוצי התחנה, הן שידורים חיים והן שידורים מוקלטים. המחלוקת בין הצדדים בעניין השידורים מן האולפנים בבית-אל נסבה בשאלה – באיזו דרך הופצו שידורים אלו.

לטענת המאשימה, השידורים מן האולפנים של הערוץ הראשי והערוץ התורני הופצו באמצעות שידורי לינק בתדרי UHF מבניין הישיבה בבית-אל לאתרי שידור נוספים של התחנה ביבשה ובאנייה, ושם הומרו לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. על-פי גרסת המאשימה, מאתר השידור בבית-אל אף בוצעו החל מאמצע שנת 1997 שידורי התחנה לציבור בערוץ לעולים בתדר 97.3 FM.

הסנגוריה טוענת, כי בבית-אל לא הופעל ציוד שידור כלשהו, וכל שידורי ערוצי התחנה מן האולפנים הועברו בקו טלפוני של טלפון סלולרי לאנייה, ומשם, ורק משם, הופצו לשידור.

2. ממכלול הראיות שהובאו לפניי, אשר תפורטנה בהמשך, הוכח כי ערוץ 7 הפיץ את שידוריו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, וזאת באמצעות מערך של משדרים ואנטנות שהותקנו על גג בניין הישיבה. הראיות כוללות, בין השאר, עדויות בדבר שבע בדיקות שבוצעו בבית-אל על-ידי מספר עדים במהלך השנים 1996-1998.

מנגד, הסניגוריה נמנעה מלהשמיע עדות קבילה, ולו אחת, בדבר מערך הפצת שידורי התחנה, לרבות הדרך שבה שודרו לציבור השידורים מהאולפנים בבית-אל – בכלל, והשידורים החיים – בפרט.

ראיות התביעה, שתובאנה להלן, המשתלבות זו בזו ובעדויות שכבר הובאו לעיל בעניין אתרי השידור הנוספים ברחבי הארץ, מוכיחות כי מהאתר בבית-אל קויימו שידורים של ערוץ 7. מדובר הן בשידורים מן האולפנים של הערוץ הראשי והערוץ התורני ששודרו בתדרי UHF לאתרי הפצת השידורים ביבשה ובים, והן בשידורים לציבור בתדר 97.3 FM בערוץ לעולים בשפות הרוסית והצרפתית.

אסקור להלן את הבדיקות השונות שבוצעו באתר לפי סדרן.

 

בדיקותיו של גדעון צ’חנובר בחודש ינואר 1996

3. בחודש ינואר 1996 ביצע גדעון צ’חנובר, רכז פיקוח אלחוטי במשרד התקשורת, בדיקות באיזור בית-אל, לבירור מערך התמסורת האלחוטית של ערוץ 7. הבדיקות נעשו באמצעות מקלט סורק תדרים ומגלה כיוון. ממצאי בדיקותיו של צ’חנובר העלו, כי מאזור בית-אל קויימו לסירוגין שידורי תמסורת בתדרי 783 ו-785 UHF לכיוון אניית הצבי, שבה הומרו השידורים לתדרי FM. צ’חנובר לא נכנס לתוך היישוב, וביצע את הבדיקות מהגבעות שמסביבו. (ראו עדותו בעמ’ 953-954, ודו”ח שהכין והוגש כתחליף לעדות בחקירה ראשית ת/575 א’).

הסנגוריה נמנעה מלהפנות לצ’חנובר שאלות כלשהן בעניין בדיקותיו האמורות מחודש ינואר 1996, ועדותו נותרה בלתי מעורערת.

 

איתור האתר על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן בקיץ 1996

4. מממצאי בדיקות שערכו רוני אמירה וזוהר כהן בקיץ 1996 בסמוך לבניין הישיבה בבית-אל, עולה כי מהמקום בוצעו באותה תקופה שידורי לינק של התחנה בתדרי UHF.

כהן ואמירה זיהו על גג בניין הישיבה בבית-אל תרנים עם תשע אנטנות UHF (כנחזה בסרט הוידאו ת/813). לפי הערכתו של כהן, כמומחה, חלקן יכולות לשמש לקליטה, וחלקן – לשידור (עמ’ 1017).

מעדותו של אמירה עולה, כי שידורי ערוץ 7 נקלטו על-ידו באזור ראשון-לציון בתדרי UHF שונים: 779.6, 781.5, 783 ו-785. את מקור השידורים הללו הוא איתר בבית-אל, עת קלט אותם במקלט סורק תדרים (סקנר) ללא אנטנה בעוצמה מירבית ליד בניין הישיבה (עמ’ 516-517).

בדיקותיו הנדונות של אמירה אמנם לא תועדו בסרט וידאו, ואולם משנמנעה הסנגוריה מלהפנות לעד בחקירתו הנגדית שאלות בעניין בדיקותיו וממצאיהן – נותרה עדותו בלתי מעורערת, ובצדה המסקנה כי מקור השידורים היה בקרבת מקום הבדיקה (עדות גלילי עמ’ 303-304).

 

בדיקותיו של חנן גולן ביום 6.5.97

5. ביום 6.5.97 יצא חנן גולן, הממונה על הפיקוח האלחוטי במשרד התקשורת, לביצוע בדיקות בבית-אל, יחד עם חוקרי יחא”פ ורוני אמירה. מבדיקות באמצעות מגלה כיוון, ומקליטת שידורי התחנה בתדרי UHF במקלט ללא אנטנה, הוברר כי מהאתר מופצים שידורי ערוץ 7 בתדרי UHF – 779.6, 781.5, 783 ו-785. צוות הבדיקה אף הבחין במערך האנטנות שניצבו על גג בניין הישיבה (הנחזות בתצלומים ת/246, ת/247 ו-ת/793 ב’), ומעדויותיהם של גולן ואמירה עולה כי מגג הבניין נמתח כבל לגג הבניין שבו מוקמו אולפני ערוץ 7 (עמ’ 528, 726).

גם בעניין בדיקות אלו, בחרה הסנגוריה שלא להפנות לגולן ולאמירה שאלות בחקירתם הנגדית, וחרף אי צילום הבדיקות, לא עורערו עדויותיהם של השניים בעניין הבדיקות וממצאיהן.

 

בדיקה של גולן מיום 13.5.97

6. כשבוע לאחר הבדיקה האחרונה יצא גולן לבית-אל ביום 13.5.97 לביצוע בדיקות נוספות. באמצעות מכשיר מגלה כיוון איתר גולן שידורים של ערוץ 7 בתדר 774.100 UHF מכיוון התורן שעל גג בניין הישיבה. השידור – שכלל: מלל, מוסיקה וג’ינגלים של ערוץ 7 – הוקלט על-ידו בקלטת אודיו (עמ’ 827-828; ת/837).

בהקשר לתדר לינק זה, יוזכר כי ברח’ ריינס 6 בירושלים אותרו ביום 14.9.98 שידורי ערוץ 7 ממשדר בתדר 105.2 FM אשר הוזן ממקלט בתדר 774.1 UHF (כנחזה בתצלומי המכשירים וברישומי התדרים עליהם בקלטת הוידאו ת/824). כאמור, האתר ברח’ ריינס שימש לקליטת שידורי ערוץ 7 בתדרי UHF ולהמרתם לשידורים לציבור בתדרי FM לאחר חשיפת אתר השידור בפסגות.

באשר לבדיקות מיום 13.5.97, טענה הסנגוריה בסיכומיה, כי הבדיקה באמצעות מגלה הכיוון נעשתה על-ידי גולן ממזרח לבניין הישיבה, ועל כן יש להניח כי השידורים שנקלטו במכשיר מגלה הכיוון בתדר ה-UHF מקורם היה באנייה. תזה זו של הסנגוריה נעדרה תשתית עובדתית וסימוכין מקצועיים; מה גם, שגולן העיד כי זיהה בוודאות – באמצעות מגלה הכיוון, שמקור השידור הוא מכיוון בניין הישיבה, ולא הופנו אליו בחקירתו הנגדית שאלות כלשהן בעניין בדיקותיו אלו. זאת ועוד: הסנגוריה לא נתנה הסבר כלשהו – לא בעדות קבילה ולא בסיכומיה – לפשרם ומהותם של השידורים מן האנייה בתדרי ה-UHF. לא זו אף זו: ממצאיו האמורים של גולן גם אומתו בבדיקות מצולמות שנעשו במקום כשנה לאחר מכן, אשר תפורטנה להלן.

 

בדיקתו של גולן יחד עם חוקרי יאח”פ מיום 5.5.98

7. ביום 5.5.98 ביקר גולן פעם נוספת בבית-אל, כשהוא מלווה ברפ”ק יואב גזית מיאח”פ. הביקור באתר והבדיקות שנעשו בו הונצחו ברובם בצילומי וידאו (ת/794). עם זאת, מחמת החשש מחשיפת הצוות בעת החקירה הסמויה, נעשו הבדיקות והתצלומים בהסתר מתוך רכבו של הצוות.

גולן איתר, באמצעות מגלה הכיוון, את שידורי ערוץ 7 בתדר 774.12 UHF מכיוון גג בניין הישיבה. האיתור גם נסמך על קליטת השידור בתדר זה בעוצמה מירבית באמצעות מקלט סורק תדרים (סקנר) נטול אנטנה (עמ’ 737-738, וסרט הוידאו ת/794).

 

הבדיקות והחיפוש שבוצעו על-ידי גולן וחוקרי יאח”פ ביום 17.6.98

8. ביום 17.6.98 בוצעו בדיקות וחיפוש בבית-אל על-ידי חנן גולן וחוקרי יאח”פ. בשל צו הביניים של בג”צ (ת/484) נמנעו השוטרים מלתפוס ציוד שידור השייך לערוץ 7 (עמ’ 1090), והם הסתפקו בתיעוד בדיקותיהם בסרט וידאו (ת/786) ובדו”חות בכתב (דו”ח גולן – ת/251, ודו”ח סנ”צ גמליאל – ת/255).

מממצאי בדיקותיו של גולן ומדרך התנהלות האירועים במהלך החיפוש – אשר יפורטו להלן – עולה כי מהמקום התקיימו שידורי לינק של ערוץ 7 בתדרי UHF לאתרי שידור אחרים של התחנה, וכן שידורים לציבור בתדר 97.3 FM בערוץ לעולים.

9. בבדיקות מוקדמות, באמצעות מגלה כיוון ומקלט ללא אנטנה, איתר גולן שידורים מכיוון גג בניין הישיבה בתדרי UHF שונים בתחומים שבין 700 ל-800 מגה הרץ, אשר תכנם היה זהה לזה שנקלט בו זמנית במקלט הרדיו בשידורי ערוץ 7 לציבור בתדרי ה- FM – 105.2, 98.7 ו-97.3 (עמ’ 743, ת/251). גולן גם איכן, באמצעות מגלה כיוון את מקור שידורי הערוץ לעולים בתדר 97.3 FM באנטנות שעל גג המבנה (עמ’ 744).

בשלב זה, ביקשו גולן והחוקרים להיכנס לאולפני ערוץ 7, על-מנת לערוך שם חיפוש. הם עוכבו בפתח האולפנים על-ידי הנאשמת מס’ 4 במשך שעה ארוכה, למרות שהזדהו כשוטרים וכאנשי משרד התקשורת. הנאשמת מס’ 4 אמרה לשוטרים, כי עליהם להמתין להגעתו של הנאשם מס’ 2, אך הלה לא התייצב באתר. רק לאחר דין ודברים עם אורי אליצור ואורי אריאל שנזדמנו למקום, ושיחות טלפוניות עם ב”כ הנאשמים עו”ד דן סלע, נתאפשר לשוטרים – באיחור רב – להיכנס לבניין ולערוך חיפוש באולפנים.

במהלך ההמתנה האמורה הופסקו לפתע שידורי ערוץ 7 בתדרים ששודרו מהאתר, וגולן קלט מרגע זה בתדרים אלו מכיוון האנטנות רק את הגל הנושא של השידור ללא האודיו. ניכר, אפוא, כי עיכובם של השוטרים מלהיכנס לבניין נועד לשיבוש החקירה; וזאת בהמשך לשיבוש החקירה שנעשה באותו היום בפסגות, עת נוצל העיכוב המכוון לפירוק ציוד השידור והסתרתו.

10. עם כניסתם לבניין, נחשפה לפני גולן וחוקרי המשטרה מערכת אולפנים עם ציוד טכני רב ומשוכלל (כנחזה בסרט הוידאו ת/786). בקומה השלישית של הבניין, בתוך חדרון שירותים, גילה הצוות מכשיר שקובע למדף בסמוך לתקרה. המכשיר (הנחזה בתמונות ת/786 א’ ו-ב’ שהופקו מסרט הוידאו) היה מחובר בכבלים – הן לאולפן בשפה הרוסית, שעל דלתו היה שלט “97.3” (ת/786 ו’), והן לאנטנה שניצבה על גג הבניין (עמ’ 745-747). גולן אינו מומחה בתחום המשדרים, ומומחיותו מוגבלת לאיכון מקורות שידור. הוא לא בדק את המכשיר, אך לדבריו נתקל בעבר במכשירים דומים רבים בתחנות שידור פיראטיות שבהן ביצע חיפושים, וניתוקם של מכשירים אלה גרמה להפסקה מיידית של השידורים באותם מקרים (עמ’ 744-745).

בגג בניין האולפנים אותרה אנטנה שחוברה לאולפנים בכבל. כבלים נוספים עברו מהאולפנים דרך גג המבנה, לגג בניין הישיבה – שבו נחזה על-ידי הצוות מערך של אנטנות.

11. כאשר ביקשו השוטרים להיכנס לגג בניין הישיבה, שבו ניצבו כאמור האנטנות שהיו מחוברות בכבלים לאולפנים, נאמר להם, על-ידי אורי אליצור, כי עליהם להמתין עד לשובו של הנאשם מס’ 1 מחו”ל. בהתייעצות עם הממונים עליהם, החליטו השוטרים שלא לפרוץ את מנעול דלת הגג, וויתרו על עריכת חיפוש במקום.

בשלב זה, פנה גולן לבצע בדיקות נוספות בסמוך לבניין הישיבה באמצעות מכשיר מגלה הכיוון, ובדיקותיו תועדו בסרט וידאו (ת/786). ממצאי הבדיקה העלו, כי בתדרי ה-UHF בתחום ה-700 מגה הרץ, אשר בשלב המקדמי של החיפוש נקלטו בהם שידורי ערוץ 7, משודר מכיוון האנטנות שבגג הבניין גל נושא בלבד ללא אודיו (עמ’ 746-748, ת/786). תוך כדי ביצוע הבדיקות באמצעות מגלה הכיוון, הופסק אף השידור של הגל הנושא בתדרים אלו (עמ’ 749, ת/786), וניכר כי יד מכוונת של גורם מטעם התחנה עמדה מאחורי פעולה זו.

מבדיקותיו של גולן ומהממצאים שנתגלו במהלך החיפוש, הוכח קיומם של שידורים מהאתר בבית-אל ביום 17.6.98 – הן בתדר 97.3 FM והן בתדרי UHF ששימשו כתדרי לינק לשידורי האולפנים לשם הפצתם לאתרי שידור נוספים ביבשה ולאנייה. הניסיון לשיבוש החקירה המשטרתית, שבא לידי ביטוי בעיכוב הממושך של השוטרים מחוץ לאולפן באמתלות שונות לשם ניצול ההשהייה להפסקת השידורים, ובמניעת כניסתם בשלב השני של החיפוש לגג בניין הישיבה, מצטרף לשיבוש החקירה באותו היום באתר השידור בפסגות, ומצביע על יד מכוונת מטעם ערוץ 7 בביצוע השידורים מן היבשה ובניסיון להסתירם.

 

עדותו של השדרן פבל מרגולין

12. על ביצוע שידורים של ערוץ 7 מן היבשה בתדר 97.3 FM בערוץ לעולים, ניתן ללמוד גם מעדותו של פבל מרגולין, שעבד באולפנים בבית-אל משנת 1996 ושימש כשדרן וכטכנאי סאונד בשידורי הערוץ ברוסית.

מרגולין העיד, כי בתקופה הראשונה לעבודתו שימשו האולפנים בבית-אל רק להקלטת תוכניות אשר נשלחו לשידור מהאנייה, אך לאחר מכן הוחל בביצוע שידורים ישירים מבית-אל. לדבריו, החל מאמצע שנת 1997 הופסק משלוח התכניות המוקלטות לאנייה, והוא החל לקיים מהאולפנים בבית-אל שידורים חיים, שאף כללו שיחות עם מאזינים. בשידורים אלו שימש העד הן כשדרן, הן כטכנאי והן כמי שענה לפניות הטלפוניות של המאזינים.

על-פי עדותו של מרגולין, אולפן השידורים בצרפתית היה מחובר בכבלים לאולפן השידורים ברוסית; ועל-פי עדותו של גולן, אולפנים אלו חוברו בכבלים למכשיר שנמצא בחדרון השירותים בקומה השלישית, אשר היה מחובר לאנטנה שניצבה על גג הבניין.

כאשר נשאל מרגולין בחקירתו הנגדית, האם ידוע לו שחלק מתכניותיו “הועברו בפלאפון לאנייה”, השיב: “לא יודע” (עמ’ 215). תשובתו טופחת על פני הסברה שהציגו הנאשמים – אשר לא נתמכה בתשתית ראייתית קבילה כלשהי מטעמם – כי כל התכניות מהאולפנים הועברו לאנייה לשידור באמצעות קו של “פלאפון” (כלשונם). לו היה ממש בסברה זו, מרגולין אמור היה להיות מודע לכך כשדרן וכטכנאי, ואף ניתן היה לצפות שהסנגוריה תעלה לדוכן העדים שורה ארוכה של עדים שיאששו הסברה.

 

בדיקות מן הים ביום 1.6.98

13. על קיום שידורי התחנה בתדר 97.3 FM מן היבשה, ניתן ללמוד מממצאי בדיקותיו של גולן, עת הפליג ביום 1.6.98 לקרבת אניית הצבי, יחד עם סנ”צ גמליאל מיאח”פ. בדיקות שביצע גולן – באמצעות מגלה כיוון ומקלטים נטולי אנטנות – העלו כי שידורי ערוץ 7 מן האנייה שודרו רק בתדרים 105.2 ו-98.7 FM, וכי שידורי התחנה בערוץ לעולים בתדר 97.3 FM שודרו מכיוון היבשה בלבד. בדיקות אלו תועדו לפרטים בצילומי וידאו (ת/838).

הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי בדיקותיו האמורות של גולן אינן אמינות. לגרסתה, בדיקת הקליטה של תדר 97.3 FM על-ידו היתה מניפולטיבית ובמהלכה “שיחק” העד (כלשונה) בכפתורי ציוד הבדיקה.

אין בטענת הסנגוריה ממש. גולן הסביר בעדותו את פעולות הבדיקה שנחזו בסרט הוידאו, ואין בסיס לטענה כי הלה שינה את מכווני מכשיר מגלה הכיוון על-מנת להשיג תוצאה בדויה לבדיקה. בדיקתו של גולן הייתה מקצועית ולא נפל בה פגם, וממצאיה הברורים הצביעו על כך שמקור שידורי התחנה בתדר 97.3 FM אינו באנייה אלא ביבשה.

הממצא האמור, של הבדיקה מן הים, משתלב בממצאי הבדיקות שנערכו ביבשה, ואשר איתרו את מקור שידורי ערוץ העולים של התחנה בתדר 97.3 FM הן מהאתר בפסגות והן מהאתר בבית-אל.

 

עוד על התשתית הראייתית בדבר השידורים מבית-אל

14. המסקנה, כי שידורי התחנה בערוץ לעולים בתדר 97.3 FM נעשו מבית-אל, נלמדת הן מממצאי בדיקותיו של גולן בעניין איתור מקור השידור, הן מעדותו של מרגולין בדבר ביצוע השידורים החיים מהמקום החל מאמצע שנת 1997, והן ממציאת המכשיר שנחזה להיות משדר – אשר היה מחובר בכבלים לאנטנה שניצבה על גג הבניין ולאולפן שעל דלתו נרשם התדר “97.3”.

טענת הסנגוריה בסיכומיה, כי המכשיר הנו מקלט לינק שנועד לקליטת שידורים מן האנייה, הועלתה כסברה שלא הוכחה; מה גם, שלא הובהר על-ידה, בראיות קבילות, מדוע נדרשה תקשורת לינק שכזו.

על רקע התשתית הראייתית שהובאה בעדויותיהם של גולן ומרגולין, הימנעות הנאשמים מהבאת ראיה כלשהי בדבר מהותו של המכשיר ותכליתו, נזקפת לחובתם, ומהווה תימוכין נוספים למסקנה כי מדובר במשדר שבאמצעותו הופצו שידורי התחנה לציבור בערוץ לעולים בתדר 97.3 FM.

15. תימוכין למסקנה, כי השידורים בערוץ לעולים הופצו לציבור מבית-אל, ניתן למצוא בעדותה של הנאשמת מס’ 4, שאישרה כי התכניות בערוץ זה שודרו החל מאמצע שנת 1997 מן האולפנים בבית-אל ולא מן האנייה (עמ’ 2117). כפי שיובהר בהמשך הכרעת-הדין, גרסתה – לפיה השידורים הועברו מן האולפנים ב”פלאפון” למשדרי האנייה – הנה עדות כבושה, בלתי מתקבלת על הדעת ולא אמינה, אשר נסתרה על-ידי ראיות המאשימה ולא זכתה לתימוכין בעדויות קבילות כלשהן מטעם הנאשמים.

16. הסנגוריה הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי אי מציאת משדרי לינק בבית-אל במהלך החיפוש, טופחת על-פני טענתו של גולן, כי מהמקום בוצעו שידורי לינק בתדרי UHF. שידורים בתחום ה-UHF מהאתר אוכנו כאמור על-ידי גולן בבדיקותיו, ואחת מהן – שבה אותר שידור של גל נושא מכיוון בניין הישיבה – אף תועדה בסרט הוידאו. העובדה שלא נמצאו בבניין האולפנים משדרי לינק, אינה מחלישה את התשתית הראייתית שהובאה בעניין איכונם של השידורים מהמקום. ראשית, יש לזכור כי כניסתם של השוטרים לבניין האולפנים נתעכבה במשך שעה ארוכה על-ידי הנאשמת מס’ 4, וכבר הוכח באותו בוקר – בחיפוש שנערך באתר בפסגות – כי במהלך עיכוב שכזה ניתן לפרק ציוד שידור ולהסתירו. זאת ועוד: מהשוטרים נמנעה כאמור האפשרות לבצע חיפוש בגג בניין הישיבה בבית-אל, שם הוצבו אנטנות השידור שהפיצו את השידורים – ובין השאר בתדרי ה-UHF; וקיימת על כן אפשרות סבירה, כי משדרי הלינק הוצבו בתחתית האנטנות (בדומה לאתרים בינוח או בקשת), או בסמוך לגג (בדומה לאתרים בחיפה ובירושלים).

16. על זיקתה של תחנת ערוץ 7 לשידורים מבית-אל, מבקשת המאשימה ללמוד מהעובדה שהנאשמים מס’ 2 ו-5 הזמינו, במימון הנאשמת מס’ 13, בראשית שנת 1998 הרכבת תורן בגובה של כ-40 מטר בבית-אל. התורן – שתוכנן על-ידי העד בלוך, הורכב על-ידי חברת “התורן” – שבבעלות העד ראובן גנזי (עדות בלוך עמ’ 151-152, ת/526 ב’ ו-ג’; עדות גנזי – עמ’ 155-156 והמסמכים ת/551 – ת/569). מהראיות שהובאו לפניי, לא הוכח כי מדובר בתורן הספציפי שעליו הותקנו האנטנות בגג בניין הישיבה, וייתכן כי מדובר בתורן אחר שהותקן במסגרת הכנת תשתית לשידורים אשר טרם נעשה בה שימוש.

17. עם זאת, באשר למערך אחד של האנטנות, נמצא במסמכי הנאשמות תיעוד על כך שאלו שימשו לשידורי לינק מבית-אל לאנייה. מדובר בפתק מיום 20.1.94, שנמצא במסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12, שבו נרשם על-ידי הנאשם מס’ 2: “בבקשה להכין 2 שיקים כ”א 2802 ₪ לתאריכים 1.2.94 – 1.3.94 לצבי פרנק מארץ הצבי, עבור תכנון, יעוץ ואספקת אנטנות, לשידורי בית-אל – אנייה”. המסמך תומך במכלול ראיות המאשימה – שהובאו לעיל – בדבר ביצוע שידורי לינק מבית-אל לאנייה. הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי הוא מתקשה לזכור את נסיבות מתן ההוראה לתשלום, כי אינו זוכר שהיו שידורי לינק כלשהם מבית-אל לאנייה, ואף הוסיף וציין כי איננו בקי בתחומים הטכניים האמורים (עמ’ 2018-2019).

תימוכין נוספים לכך, שבאתר בבית-אל הותקנו אנטנות לינק, נמצאו במסמך נוסף שנתפס בהנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12. בפירוט חשבון מיום 1.3.94, שנרשם על-ידי הנאשם מס’ 5, צויין: “הרכבת אנטנת לינק בבית-אל” (ת/723).

מהמסמכים האמורים עולה, כי את תשתית שידורי הלינק מבית-אל לאנייה הכינה התחנה עוד בראשית שנת 1994, והשימוש בה – כפי שהוכח – נעשה בתקופה הרלבנטית לאישום.

18. הנאשמים לא השמיעו עדות קבילה כלשהי על מהות מערך האנטנות שהוצב על גג בניין הישיבה וחובר בכבלים לאולפני התחנה. כאמור, הנאשם מס’ 2 טען, כי אינו מעורה בצד הטכני של השידורים, שעליו היה מופקד לטענתו הנאשם מס’ 5. האחרון לא העיד להגנתו, והסנגוריה לא ביקשה להפריד את משפטו על-מנת שיעיד מטעם מי מהנאשמים.

19. הסברה שהעלה הנאשם מס’ 2 בעדותו – לפיה הלינק בבית-אל שימש לקליטת תכניות מוקלטות ופרסומות מהאנייה – לא רק שלא הוכחה בראייה קבילה, אלא שנסתרה בעדותו של יחזקאל חקק, ששימש כשדרן וכטכנאי באולפן שבאנייה במשך כעשר שנים, ואף לא התיישבה עם גירסתו של העד אברהם מסאלו – שהועסק כמפיק פרסומות עבור ערוץ 7 (ת/828). זאת ועוד: הסברה האמורה שהעלה הנאשם מס’ 2 – בדבר העברת הפרסומות בתדרי לינק מהאנייה לבית-אל לשם שילובם בשידורים חיים – נעדרת כל הגיון, שכן הפרסומות הוקלטו באולפן ברמת-גן, וניתן היה להעבירן ישירות לבית-אל, כפי שאף נעשה בפועל על-פי גרסתו של מסאלו (ת/828).

20. על מערך השידורים מן היבשה – ובכלל זה השידורים מבית-אל – נמצאנו למדים גם מריבוי המשדרים שנרכשו על-ידי ערוץ 7 – הן המשדרים שנקנו באיטליה באמצעות הנאשם מס’ 5, והן מערכות הלינק והמשדרים שנרכשו על-ידי התחנה מסרגי שבדשנקו. האחרון העיד, כי הנאשמים מס’ 2 ו-5 קנו ממנו, עבור ערוץ 7, כארבעה משדרי FM לשידורים לציבור (בתחום תדרים 80-108), וכן ארבע מערכות “לינק” שכללו מקלטים ומשדרים בתחום ה-UHF הגבוה (בסביבות 700 מגה-הרץ). (עמ’ 547-548).

 

סיכום

21. ממכלול העדויות שהובאו לעיל, עולה כי בתקופה הרלבנטית לאישום התקיימו מבניין הישיבה בבית-אל שידורים של התחנה בערוץ הראשי ובערוץ התורני בתדרי UHF שונים, ששימשו כתדרי לינק לאתרי שידור אחרים של התחנה שמהם הופצו השידורים לציבור בתדרי FM. השידורים – חלקם שידורים חיים – בוצעו מבניין האולפנים והופצו לשידור באמצעות ציוד שידור שהוצב על גג בניין הישיבה. בנוסף לשידורי הלינק האמורים באפנון תדרים בתחום ה-UHF, בוצעו מן האולפנים בבית-אל החל מאמצע שנת 1997 גם שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים. השידורים בערוץ זה הופצו באמצעות משדר שהותקן בחדרון השירותים ואנטנות שידור שהוצבו על גג הבניין.

המסקנה, בדבר ביצוע השידורים מן האתר בבית-אל, נלמדת ממכלול הראיות שהובאו לעיל, שעיקרן: בדיקות שנערכו בזירה במספר הזדמנויות במהלך השנים, התנהלות החיפוש באולפנים וממצאיו, איתור מערך האנטנות, גירסת השדרן מרגולין, הראיות בדבר רכישת משדרים ומערכות לתשדורת לינק והתיעוד בכתב בעניין התקנת משדרי לינק מבית-אל לאנייה. ראיות אלו – בהשתלבותן הן זו לזו והן לראיות בעניין אתרי השידור הנוספים – מבססות את המסקנה האמורה באופן וודאי וחד-משמעי; ובפרט כשהנאשמים נמנעו מליתן הסבר – בעדות קבילה – לפשרם של מכלול הממצאים המפלילים.

 

פרק י”ב: ראיות נוספות לביצוע שידורים מהיבשה

 

מבוא

1. מן המקובץ עד כאן הוכח, אפוא – על-יסוד הבדיקות הרבות שנעשו באתרי השידור ברחבי הארץ והממצאים שנתגלו באתרים אלו – כי שידורי ערוץ 7 הופצו גם מן היבשה (כגרסת המאשימה) ולא רק מאניית הצבי (כטענת הנאשמים). על הזיקה שבין אתרי השידור ביבשה לבין תחנת ערוץ 7 נמצאנו למדים, כאמור, גם מהשתלבות האתרים במערך משולב ומתואם של מתקני שידור להפצת שידורי התחנה ברחבי הארץ, וכן מראיות נוספות – כמו תיעוד בדבר תשלום חשבונות החשמל בחלק מהאתרים על-ידי הנאשמת מס’ 12.

המסקנה האמורה – בדבר הפצת השידורים על-ידי ערוץ 7 ממערך של אתרי שידור שנפרש על-פני היבשה – נתמכת גם בראיות נוספות שתובאנה להלן. מדובר בראיות על קליטת השידורים ברחבי הארץ – גם באזורים שלא ניתן לקלוט בהם שידורים מהאנייה בתדרי FM בשל הסתרים טופוגרפיים; בעדויות בדבר שידורי לינק בכל רחבי הארץ ועל רכישת מקלטים ומשדרים לשידורי לינק על-ידי התחנה; בראיות בעניין קניית ציוד שידור רב – הכולל משדרים ואנטנות; ובתיעוד שנמצא במסמכי הנאשמת מס’ 12 בדבר הוצאות לא מבוטלות לתחזוקה שוטפת של משדרים ואנטנות.

 

קליטת השידורים ברחבי הארץ

2. אין חולק, כי קליטת שידורי רדיו בתדרי FM מוגבלת לקו ראייה ללא הסתר טופוגרפי בין המשדר לבין המקלט. על כן, אין גם מחלוקת, כי שידורים באפנון FM מן האנייה, לא אמורים להיקלט באזורים המוסתרים טופוגרפית על-ידי רכסי ההרים. על מגבלות שטח הכיסוי של קליטת השידורים, העידו המומחים מטעם המאשימה משה גלילי וגבריאל קרנר (עמ’ 306-307, 1104). המומחה מטעם הסנגוריה, ד”ר אקסלרוד, לא חלק על חוות-דעתם של השניים. על-רקע המגבלות האמורות של אזורי קליטת שידורים בתדרי FM, מפיצות רשתות השידור בארץ את שידוריהן לציבור באמצעות תרנים גבוהים, ונאלצות להפעיל מספר רב של אתרי שידור משניים, על-מנת לכסות בקליטה גם אזורים המוסתרים טופוגרפית ממתקן השידור הראשי (עדות המומחה קרנר עמ’ 1104).

מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי שידורי ערוץ 7 נקלטו בתדרי FM גם באזורים עם הסתר טופוגרפי מאניית הצבי. כך למשל עולה מעדותו של יזהר באר, אשר קלט את השידורים בביתו ברח’ שמעוני בירושלים (עמ’ 345-347), ומעדותו של רוני אמירה, שקלט את שידורי התחנה ממזרח לרכס הכרמל (עמ’ 481-482). העובדה כי שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM נקלטו גם באזורים עם הסתר טופוגרפי מכיוון האנייה, מתיישבת עם מכלול הראיות הנוספות, בדבר ביצוע השידורים גם באמצעות משדרים מקומיים על-פני היבשה. במאמר מוסגר יוזכר, בהקשר לקליטת השידורים ממזרח לכרמל, כי בבדיקות שביצע חנן גולן ביום 5.5.97 ממערב לכרמל (באזור מעגן מיכאל) אשר תועדו בסרט וידאו (ת/793), נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM, באמצעות מגלה כיוון, מכיוון רכס הכרמל בלבד ולא מכיוון הים. אתר השידור בכרמל איפשר, אפוא, קליטת שידורים גם באזורים שממזרח לו – שבהם היה הסתר טופוגרפי מן האנייה.

 

הראיות בדבר שידורי הלינק ורכישת ציוד לשידורים אלו

3. תחנת ערוץ 7 הפיצה שידוריה גם באמצעות עורק רדיו אלחוטי – המכונה רדיו לינק – בתדרי UHF בתחומי 700 מגה-הרץ. עורק הלינק משמש בעיקר להעברת שידורי ממסר בין שתי אנטנות כיווניות, ואינו מיועד, כשלעצמו, לשידורים לציבור (עדות המומחה גלילי עמ’ 296-297).

כפי שהוכח בעדויות המאשימה, השימוש שעשתה תחנת ערוץ 7 בתדרי הלינק נועד להפצת שידורים מן היבשה – הן לאניית הצבי והן לאתרי שידור ברחבי הארץ. שידורי התחנה בעורקי הלינק בתדרי UHF בסביבות 700 מגה-הרץ – שתוכנם היה זהה לשידור לציבור בתדרי FM – נקלטו במהלך השנים על-ידי עדים רבים במקומות שונים ברחבי הארץ.

4. תימוכין למסקנה בדבר השימוש בתדרי הלינק שנעשה על-ידי ערוץ 7, נמצאו בעדותו של המהנדס צבי פרנק, שתכנן עבור התחנה הקמת אנטנת UHF בתחום שבין 700 ל-900 מגה-הרץ (עמ’ 254). תימוכין נוספים לכך נמצאו בעדותו של סרגי שבדשנקו, אשר מכר לערוץ 7 – באמצעות הנאשמים מס’ 2 ו-5 שהגיעו למעבדתו – ארבעה מערכות לינק בתדרי UHF לתחום ה-700 מגה-הרץ שכללו כל אחת מקלט ומשדר (עמ’ 458).

עדותו של הנאשם מס’ 2, כי אינו זוכר את רכישת המכשירים משבדשנקו ותכלית השימוש בהם, לא נשמעה משכנעת כלל ועיקר (עמ’ 1925-1926). הגרסה שהעלה בעדותו – לפיה לערוץ 7 הייתה מערכת לינק אחת בלבד שכללה משדר באנייה ומקלט בבית-אל – הייתה בגדר סברה בלבד שלא הוכחה בראיות קבילות כלשהן. ההסבר שנתן הנאשם מס’ 2, בדבר תכליתה של מערכת הלינק הנטענת מהאנייה לבית-אל – שהיה אף הוא בגדר סברה בלבד – לא התיישב עם גרסאות עדי התביעה ונשמע משולל הגיון. הנאשם מס’ 2 טען, כי ערוץ הלינק שימש להעברה מהאנייה לבית-אל של תוכניות ופרסומות שהוקלטו מראש באולפן ברמת-גן (עמ’ 1852-1857). טענה זו לא התיישבה עם עדויותיהם של השדרן יחזקאל חקק ואיש הפרסום אברהם מסאלו. זאת ועוד: ההסבר נשמע אף אבסורדי, שכן בלתי מתקבל על הדעת, כי תוכניות ופרסומות שהוקלטו ברמת-גן הועברו לבית-אל דרך האנייה, בשעה שניתן היה לעשות זאת ישירות דרך היבשה, ובין השאר תוך שימוש בקווי סיפרנט. לא זו אף זו: על פני גרסתו של הנאשם מס’ 2, בדבר קיום שידורי לינק מן האנייה לבית-אל בלבד, טופחים (בנוסף לכל ממצאי הבדיקות שבוצעו ביבשה) גם הרישומים שנתגלו בהנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 בדבר התקנת אנטנות לשידורי לינק מבית-אל לאנייה (ת/580 א’, ת/.23). טענתו של הנאשם מס’ 2, כי בשידורי הלינק הועברו רק תוכניות ופרסומות מוקלטות, מופרכת גם בראיות הרבות בדבר הפצתם בלינק של שידורים חיים.

5. הנאשמים לא העלו בעדויותיהם ובראיות מטעמם הסבר כלשהו לפשר קליטתם של שידורי ערוץ 7 בתדרי לינק רבים. הם גם לא השמיעו עדות קבילה של גורם מקצועי מטעם התחנה, שתסביר את תכלית רכישת המשדרים המרובים, ובכללם – ארבעה משדרי ומקלטי לינק. הסברה שהעלה הנאשם מס’ 2, כי קניית המשדרים נבעה מהצורך להחליף משדרים באנייה בשל נזקי קורוזיה, לא נתמכה בעדות של גורם מקצועי כלשהו מטעם ערוץ 7; ומכל מקום, על-רקע טענתו של הנאשם מס’ 2 כי באנייה הותקן רק משדר לינק אחד – לא היה בסברה זו כדי להסביר מדוע נרכשו ארבע מערכות לינק הכוללות כל אחת מקלט ומשדר.

6. הסנגוריה טענה בסיכומיה – בלקוניות – כי “שידורי לינק נעשו מהאנייה לבית-אל, ומטרתן, בין היתר, בקרה וגיבוי” (עמ’ 19 לסיכומים). סברה זו, בדבר תכלית שידורי הלינק ל”בקרה וגיבוי” צויינה לראשונה בסיכומים והועלתה כגרסה כללית וסתמית. היא לא הוזכרה – אף לא כעדות שמיעה – בראיות ההגנה, וממילא לא הובאה בעניינה עדות קבילה כלשהי.

אמנם בחיפוש שנעשה באניית הצבי ביום 30.7.98 נמצא במקום משדר בתחום ה-700 מגה-הרץ שנרשם עליו “לינק” (ת/823, עדותו של גולן); ואולם, אין בעובדה זו כדי לשלול את קיומו של מערך משרדי הלינק שנתגלה על-פני היבשה, כפי שהוכח בראיות הרבות והמגוונות שהובאו על-ידי המאשימה.

7. סיכומם של דברים: משלא ניתן הסבר של ממש מצד הנאשמים, בעדות קבילה כלשהי, לקיומם של שידורי הלינק של ערוץ 7 שנקלטו במספר תדרי UHF ברחבי הארץ, מתחייבת המסקנה, כי שידורים אלו, שמקורם היה ביבשה, היוו שידורי ממסר, אשר הומרו בסופו של מסלול הפצת השידורים מתדר הלינק לתדרים המתאימים לשידור לציבור, וכי אין אמת בטענת הנאשמים לפיה המקור האחד והיחיד לשידורי ערוץ 7 היה באנייה. מעורבותם הפעילה של הנאשמים מס’ 2 ו-5 ברכישת מערכות הלינק, טענתו של הנאשם מס’ 2 בדבר אבדן זכרונו בהקשר לרכישה זו ונסיבותיה, והימנעות הסנגוריה מהלעיד את הנאשם מס’ 5 או כל עד אחר המעורה בתחום הטכני של הפצת שידורי ערוץ 7 – מצביעים על כך שמערך משדרי הלינק שנפרש על-פני היבשה מירושלים ועד רמת הגולן נעשה מטעם ערוץ 7.

 

רכישת משדרים רבים

8. המסקנה האמורה – בדבר פריסת מערך המשדרים ביבשה על-ידי תחנת ערוץ 7 – נתמכת גם בעובדה שבמהלך השנים נרכשו משדרים רבים על-ידי הנאשמת מס’ 12 עבור התחנה.

לטענת המאשימה, המשדרים הרבים שנקנו שימשו לשידורים מן היבשה; ואילו לגרסת הסנגוריה, משדרים אלו הותקנו באנייה בלבד.

9. על המשדרים שהותקנו באוניית הצבי העיד חיים שטולצמן, שהנו טכנאי מערכות שידור אשר טיפל בתחזוקת המשדרים באנייה במשך כשתים-עשרה שנה, ובכלל זה – בתקופה הרלבנטית לאישום. שירותיו של שטולצמן נשכרו על-ידי הנאשם מס’ 5, אשר הציג עצמו כטכנאי הראשי של ערוץ 7 (עמ’ 192). שטולצמן הגיע לאנייה עשרות פעמים במהלך השנים, כשהוא מלווה בנאשם מס’ 5. הוא העיד, כי עם הפעלת התחנה, היו באנייה שלושה משדרים: משדר AM מתוצאת האריס בתדר 711 קילו-הרץ, משדר AM מתוצרת נרואטל בתדר 718 קילו-הרץ ומשדר FM מתוצרת קונטיננטל בתדר 105.2 מגה-הרץ. בהמשך, ראה שטולצמן על האנייה שני משדרים נוספים – אחד מהם מתוצרת איטליה. הדבר מתיישב עם העובדה, שערוץ 7 החל לשדר מן האנייה בשני תדרי FM נוספים – 98.7 ו-97.3, וזאת עד לשלב שבו החלה התחנה לשדר בתדר האחרון מן היבשה. על-פי עדותו של שטולצמן, אלו היו חמשת המשדרים שהותקנו באנייה בתקופה הרלבנטית לאישום.

10. מהראיות שנשמעו לפניי עולה, כי תחנת ערוץ 7 רכשה במהלך השנים משדרים רבים נוספים, אשר לא נועדו לשימוש באנייה, וממילא לא הותקנו בה.

לערוץ 7 נמכרו על-ידי סרגי שבדשנקו בשנת 1995 שלושה או ארבעה משדרי FM מבנייה עצמית (עמ’ 457-458), וזאת בנוסף לארבעה משדרי ומקלטי לינק; דהיינו – מדובר ברכישת כשבעה משדרים משבדשנקו. הנאשם מס’ 2 אישר את רכישת ארבעת משרדי ה-FM, וטען כי אלו הועברו לאנייה, וחלקם נועדו לשידור בתדרים 98.7 ו-97.3 FM. (עמ’ 1223-1225).

בחודש נובמבר 1996 נרכשו עבור ערוץ 7 – על-ידי הנאשם מס’ 5 ובמימון הנאשם מס’ 12 – שני משדרי FM חדשים מאיטליה לתדרים 98.7 ו-97.3 FM (ת/587). הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי המשדרים הותקנו באנייה, אך לא היה בפיו הסבר משכנע לפשר קנייתם של שני המשדרים החדשים כשנה לאחר רכישת ארבעת המשדרים משבדשנקו, אשר שימשו לטענתו לאותה מטרה (עמ’ 1935).

המאשימה טוענת, כי משדרים נוספים נרכשו בסוף שנת 1995 באיטליה, וזאת על-יסוד תיעוד שנמצא במסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12, בכתב ידו של הנאשם מס’ 2, המלמד על מימון נסיעתו של הנאשם מס’ 5 לאיטליה למטרת בדיקת משדרים (ת/719, ת/722). למרות שהנאשם מס’ 2 טען, כי אינו זוכר כמה משדרים יובאו בסך-הכל מאטליה, לא הוכח כי בנסיעה זו נקנו משדרים כלשהם, בנוסף לרכישת המשדרים שבוצעה באותה מדינה בסוף שנת 1996.

11. גרסתו של הנאשם מס’ 2, לפיה כל המשדרים הנוספים – הן השניים שנקנו באיטליה והן הארבעה מבנייה עצמית שנרכשו משבדשנקו – הותקנו על האנייה, נסתרת בעדותו של שטולצמן בדבר מספר המשדרים שהיו באנייה ותוחזקו על-ידו.

טענתו של הנאשם מס’ 2, כי התעורר צורך להחליף משדרים באנייה עקב קורוזיה, אינה מתיישבת עם עדותו של שטולצמן, לפיה שלושת המשדרים פעלו היטב במהלך כל אותה תקופה; מה גם, שהמשדרים שנבנו על-ידי שבדשנקו נרכשו ממנו כשנה בלבד לפני יבוא שני המשדרים מאיטליה.

הנאשם מס’ 2 הוסיף וציין בעדותו, כי המשדרים החדשים החליפו משדרים ישנים, אשר פורקו והונחו במחסן האנייה, ובהמשך עדותו ציין כי מקור המידע בעניין זה הוא בעדות שמיעה מהצוות הטכני של האנייה. עוד ציין הנאשם מס’ 2 בעדותו, כי יש באפשרותו לצלם משדרים אלו ולהביא התצלומים לבית המשפט (עמ’ 1978). העובדה שהסנגוריה נמנעה מלהשמיע את מקור עדות השמיעה הנטענת, ואף לא הציגה תצלומים של המשדרים, נזקפת לחובת הנאשמים, ותומכת במסקנה כי ארבעת משדרי ה-FM מבנייה עצמית שנקנו משבדשנקו כלל לא היו באנייה, אלא הותקנו באתרי השידור ביבשה, כמו יתר משדרי הלינק שנרכשו ממנו.

 

רכישות של ציוד שידור נוסף

12. במסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 – אשר הוגשו בהסכמת הסניגוריה – נמצא תיעוד המצביע על רכישת ציוד שידור רב בארץ ובחו”ל, הכולל – משדרים (ת/583, ת/584, ת/588), אנטנות (ת/597, ת/599, ת/601), וחלקי אנטנות (ת/596, ת/600, ת/602-ת/605); וזאת, מסוף שנת 1996 ועד לראשית שנת 1998.

הנאשם מס’ 2, שאישר את תשלום מרבית הרכישות האמורות עבור ערוץ 7, טען בעדותו, כי אינו זוכר לאלו משדרים נדרשו החלפים האמורים (עמ’ 1934, 1943). באשר לאנטנות שנקנו באיטליה – בארבעה משלוחים מסוף שנת 1996 ועד לסוף שנת 1997 – טען הנאשם מס’ 2, כי אינו מעורה בפרטי הרכישות והכמויות, וציין: “קנינו הרבה מאוד אנטנות, ועל כל משדר – אנטנה, ואנטנות מתקלקלות” (עמ’ 1967). בכל הנוגע לרכישת חלקי אנטנות, ציין הנאשם מס’ 2, כי אלו נועדו גם לאנייה, עקב התקלות הרבות באנטנות והצורך בהחלפתן ובשיפורן (עמ’ 1972).

בחקירתו הנגדית ציין הנאשם מס’ 2, כי הוא לא בקי כלל בהיבטים הטכניים של הציוד שנרכש והשימוש שנעשה בו, וכי גרסתו מבוססת על עדות שמיעה בלבד שמקורה בצוות הטכני של התחנה. על-רקע זה, הימנעות הסנגוריה מהשמעת עדות כלשהי של גורם מקצועי מטעם ערוץ 7 שהיה מופקד על הצד הטכני של השידורים, נזקפת לחובת הנאשמים, ומקימה חזקה כי הציוד הרב שנרכש שימש להקמת מערך המשדרים והאנטנות באתרי השידור שאותרו על-ידי עדי התביעה.

זאת ועוד: מהעדויות עולה, כי סרגיי שבדשנקו שיפר את מערך האנטנות על האנייה בחודש מארס 1995 (עמ’ 450, ת/803); וכי המהנדס צבי פרנק שיפץ את האנטנות באנייה בסמוך לחודש נובמבר 1996 (עמ’ 256, ת/761). העובדה שהאנטנות החדשות הרבות נרכשו במשך כשנה – החל בסמוך לתום השיפוץ שביצע פרנק במערך האנטנות שעל האנייה, מצביעה על כך שלא מדובר באנטנות שנועדו לאנייה, אלא באנטנות הרבות שנתגלו על-ידי עדי התביעה באתרי השידור של ערוץ 7 ברחבי הארץ.

 

הוצאות עבור תחזוקת המשדרים והאנטנות

13. על קיומו של מערך אתרי השידור של ערוץ 7 ביבשה – הכולל משדרים ואנטנות במספר אתרים ברחבי הארץ – ניתן ללמוד, בנוסף למכלול הראיות שהובאו בעניין קליטת השידורים ואיתור המשדרים, גם ממסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 בכל הנוגע לתשלומים שהועברו לנאשם מס’ 5. הלה קיבל מהחברות הנאשמות בשנים 1996-1998 תשלומים בסכומים שבין 6,000 ל-7,000 ₪ מדי חודש עבור “החזקת משדרים ואנטנות” (כמצויין במסמכיה של הנאשמת), וזאת בתוספת הוצאות נסיעה (ת/677-ת/717). כך למשל, בחשבון מחודש יוני 1996 (ת/717) אישר הנאשם מס’ 2 לנאשם מס’ 5 קבלת החזר הוצאות נסיעה בהיקף של 1,792 ק”מ, בגין נסיעותיו בחודש זה למטרת תחזוקת משדרים ואנטנות. כאשר נדרש הנאשם מס’ 2 להבהיר את פשר התשלום, השיב: “יאיר בנוסף לזה שהוא מתחזק, הוא גם בודק במרחב הארץ את מצב הקליטה. בנוסף לזה, הוא נוסע הרבה פעמים מכוכב השחר לתל-אביב למרינה וחזרה. הוא נוסע לחיפה, הוא נוסע לכל מיני מקומות בארץ, ואני לא מכתיב לו שום דבר” (עמ’ 2011-2012). התיעוד האמור בדבר התשלומים שהועברו לנאשם מס’ 5 – בגין תחזוקת המשדרים והאנטנות – משתלב היטב במארג הראיות הישירות והנסיבתיות בדבר פרישת רשת אתרי השידור של ערוץ 7 על-פני היבשה.

 

פרק י”ג: גרסת הנאשמים בדבר אופן הפצת השידורים מבית-אל

 

מבוא

1. מן הראיות שנשמעו, הוכח כי מהאולפנים בבית-אל בוצעו שידורים, לרבות שידורים חיים, והסנגוריה אינה חולקת על כך. באשר לשידורים מן האולפנים מתמקדת המחלוקת בשאלת דרך הפצתם. כפי שבואר בהרחבה לעיל, מהבדיקות הרבות שבוצעו בבית-אל, הוכח כי מהמקום הופצו שידורים של ערוץ 7 – הן בתדרי UHF שונים והן בתדר 97.3 FM; וזאת, באמצעות ציוד שידור ומערך אנטנות שנתגלה במקום. שידורי ה-UHF היו שידורי לינק, אשר נקלטו באתרי ממסר שונים, לרבות באנייה, והומרו בסופו של תהליך ההפצה לשידורים לציבור בתדרי FM.

הסנגוריה לא השמיעה ראיות קבילות כלשהן להפרכת הממצאים או לערעור המסקנות העולות מהם. היא הפנתה בסיכומיה לגרסה הכללית והסתמית שהעלו הנאשמים בפרשת ההגנה – שהייתה בגדר עדות שמיעה בלבד ולא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי – לפיה השידורים הועברו מן האולפנים לאנייה בקו של טלפון סלולרי (“בפאלפון” – כלשון הנאשמים) או טלפון נייד, והופצו לציבור ממשדרי האנייה בלבד.

להלן תוצגנה גרסאות הנאשמים בעניין זה. אקדים ואציין כבר עתה, כי מדובר בגרסאות כבושות, שנולדו לראשונה בבית-המשפט. מכל מקום, הגרסאות – שלא הוכחו בראיות קבילות – הופרכו במכלול התשתית הראייתית שהובאה על-ידי המאשימה, שעיקרה: איכון השידורים מן היבשה, איתור ציוד השידור וחשיפת התיעוד בדבר רכישת משדרים ואנטנות ותחזוקתם.

 

גרסת הנאשמים

2. הסנגוריה טוענת, כי שידורי ערוץ 7, לרבות השידורים החיים מהאולפנים בבית-אל, בוצעו אך ורק ממשדרי האנייה, וכי לתחנה לא היו משדרים כלשהם ביבשה. לגרסתה השידורים החיים הועברו מהאולפנים בבית-אל לאנייה באמצעות ציוד טלפוני – טלפון סלולרי ו/או טלפון אלחוטי. גרסתה זו של הסנגוריה הנה, בגדר טענה בלבד, אשר לא הוכחה כלל ועיקר, שכן לא הובאה מטעם הנאשמים ראיה קבילה כלשהי שתבהיר מבחינה מקצועית את דרך העברת השידור הנטענת, ושתאשר כי בדרך זו נקטו שדרי וטכנאי ערוץ 7 הלכה למעשה. ממכלול הראיות, לרבות הימנעות הנאשמים מהבאת ראיות קבילות לאישוש הסברה הנטענת, עולה כי מערך הפצת השידורים בדרך הנטענת לא היה ולא נברא, וכי השידורים מן האולפנים בבית-אל הופצו באמצעות משדרים באופן שתואר על-ידי עדי המאשימה.

גרסת הסנגוריה, בדבר דרך העברת השידורים מן האולפנים בית-אל – הועלתה על-ידי כל הנאשמים בעדותם (למעט הנאשם מס’ 10 שלא הואשם בביצוע שידורים מן היבשה ואשר נמנע מלמסור עדות במשפט). ואולם, בחקירתם הנגדית נתחוור, כי מדובר בעדויות סברה ועדויות שמיעה בלתי קבילות. זאת ועוד, הגרסה הייתה בגדר עדות כבושה, שכן כל הנאשמים בחרו בחקירתם במשטרה בזכות השתיקה. הם לא השיבו לשאלות חוקריהם, ובין השאר לא השיבו לשאלות בעניין דרך הפצת השידורים מן האולפנים. ניכר, כי גרסתם הכבושה של הנאשמים – בדבר העברת השידורים מבית-אל לאנייה באמצעות טלפון סלולרי -היתה בדויה, וכי היא נולדה תוך כדי ההליכים המשפטיים.

אסקור להלן את גרסאותיהם של כל אחד מהנאשמים באשר לתזה זו של העברת השידורים בטלפון סלולרי.

 

הנאשם מס’ 1

3. הנאשם מס’ 1 מסר את גרסתו הראשונה בסוגיית דרך העברת השידורים בתצהירו לבג”צ מיום 28.4.98 (ת/483). הוא ציין בתצהירו, כי האולפן בבית-אל משמש את ערוץ 7 להקלטות בלבד, וכי כל ההקלטות מועברות לאנייה לצורך שידורן על-ידי סירה המפליגה מדי יום מהמרינה בתל-אביב (סעיפים 25-28 לתצהיר). הוא הסתיר בתצהיר את עובדת קיומם של השידורים החיים מבית-אל, אשר החלו כשנתיים לפני כן. הסתרת דבר קיומם של השידורים החיים מבית-אל בתצהיר, מצביעה על מודעותו של הנאשם מס’ 1 לכך ששידורים אלו נעשו מהמקום בניגוד לחוק. העדר אזכור בתצהיר של דרך העברת השידורים מהאולפן לאנייה באמצעות טלפון סלולרי או טלפון נייד אלחוטי, מלמד כי גרסה אחרונה זו הנה גרסה כבושה וכוזבת שנולדה לראשונה לאחר הגשת כתב האישום.

בחקירתו במשטרה בחר הנאשם מס’ 1 בשתיקה ונמנע מלהשיב לשאלת חוקריו. בעדותו בבית-המשפט מסר, כי השידורים החיים מהאולפנים הועברו לאנייה באמצעות “פלאפון” (כלשונו). העדות בעניין זה – שהייתה כללית, סתמית ומעורפלת – איננה קבילה, הואיל והנאשם מס’ 1 ציין כי מקורה בסברה ובעדות שמיעה מפי הנאשם מס’ 2.

עדותו של הנאשם מס’ 1 אינה תומכת, אפוא, בגרסת הסנגוריה – בהיותה בלתי קבילה. יתירה מכך: שינוי גרסתו של הנאשם וכבישת עדותו – מחזקים את גרסת המאשימה ומלמדים שאין ממש בטענת הנאשמים בעניין ה”ממסור הפלאפוני” של שידורי האולפנים למשדרי האנייה.

 

הנאשם מס’ 2

4. גם הנאשם מס’ 2 בחר בשתיקה בחקירתו במשטרה. הוא נמנע מלהשיב לשאלות חוקריו – ובכלל זה לשאלות בדבר ביצוע השידורים מבית-אל (ת/465 מיום 21.6.98).

בעדותו בחקירה הראשית טען הנאשם מס’ 2, כי השידורים החיים הועברו מן האולפנים לאנייה באמצעות “פלאפון” או באמצעות “טלפון אלחוטי”. בנוסף להיות העדות בבחינת גרסה כבושה, נתגלו בה סתירות רבות, ובהמשכה נתחוור כי היא נסמכת על סברות ועדויות בלתי קבילות.

בעדותו בחקירה הראשית – לאחר שנתבקש על-ידי הסנגור ועל-ידי בית המשפט למסור עדות רק על דברים הידועים לו מידיעה אישית – העיד הנאשם מס’ 2, כי השידורים מהאולפנים בבית-אל הועברו לאנייה החל מהשנים 1994-1995 באמצעות “פלאפון” וטלפון אלחוטי, תוך הגברת השמע במכשירי “קומרקס”. לדבריו, מערכות קומרקס הותקנו באולפנים בבית-אל, באולפנים ברמת-גן ובאנייה. הוא פירט בהרחבה – לטענתו מידיעה אישית – כיצד הועברו השידורים בפועל מהאולפנים לאנייה. לדבריו, בכל שידור חי נהג הטכנאי באולפנים בבית-אל להתקשר ב”פלאפון” לטכנאי שבאולפן האנייה, ועם יצירת הקשר הטלפוני בין השניים, הועבר השידור החי בקו הטלפון לאנייה, וממנה – לציבור המאזינים (1950-1951). הוא גם הוסיף והעיד, כי לעיתים הועברו השידורים לאנייה באמצעות טלפון אלחוטי ביתי, אך לא הסביר כיצד טלפון שכזה יכול לשדר מן היבשה ללב ים (עמ’ 1854-1855).

ואולם, בחקירתו הנגדית של הנאשם מס’ 2 הוברר, כי העדות המפורטת שמסר בחקירה הראשית, בדבר אופן העברת השידורים באמצעות “פלאפון” וטלפון אלחוטי – שנחזתה להיות עדות ממקור ראשון ומידיעה אישית – מקורה בעדות שמיעה בלתי קבילה. הוא גם ציין, כי פרט לכך שראה באולפן טלפון ו”פלאפון”, ובאנייה – מכשיר שנרשם עליו “קומרקס”, כל יתר עדותו בדבר דרך העברת השידורים מהאולפנים לאנייה נמסרה שלא מידיעתו האישית אלא מדברים ששמע מפיו של הנאשם מס’ 5 (עמ’ 2061). גרסתו האחרונה, לפיה לא היה מעורה באופן אישי במתכונת העברת השידורים, לא נשמעה משכנעת כלל ועיקר; ובפרט לאור העובדה ששימש כמנהל התפעולי של התחנה וטיפל ברכישת הציוד הטכני.

לסיכום, אין בעדותו של הנאשם מס’ 2, כדי לתמוך בתזת “הממסור הפלאפוני”; וגרסתו הכבושה, על תהפוכותיה, שבסיומה עוקרה מכל תוכן קביל, לא הייתה אמינה, ומחזקת את המסקנה העולה מממצאי הבדיקות שבוצעו על-ידי עדי התביעה, לפיה השידורים מהאולפנים בבית-אל הופצו מהמקום באמצעות משדרים.

 

עדויות יתר הנאשמים

5. הנאשמים מס’ 3, 4, ו-6-9 לא העידו מידיעה אישית על דרך העברת השידורים מן האולפנים בבית-אל. הם ציינו בעדויותיהם, כי הנאשם מס’ 2 מסר להם שהשידורים מועברים לאנייה בקו של “פלאפון” – באמצעות התקשרות מטלפון המותקן באולפן למכשיר “פלאפון” המצוי על האנייה. מעבר לטענה כללית זו, לא היו בפיהם פרטים כלשהם על אופן העברת השידורים. הנאשם מס’ 8 ציין, כי על דרך העברת השידורים לאנייה מסרו לו הן הנאשם מס’ 2 והן הטכנאי מר פרידמן; והנאשם מס’ 9 העיד, כי המידע בדבר אופן העברת השידורים בקו של “פלאפון” דווח לו על-ידי הנאשם מס’ 1 וטכנאי התחנה.

6. גרסאותיהם האמורות של הנאשמים היו בגדר עדויות כבושות, שכן בחקירה המשטרתית הם בחרו בשתיקה – מלאה או חלקית; ונמנעו מלהשיב לשאלות החוקרים בנושא השידורים, גם כאשר נאמר להם כי ממצאי בדיקות משרד התקשורת מצביעים על כך שערוץ 7 מקיים שידורים מבית-אל (ת/473, ת/474, ת/475, ת/477, ת/481א’). אם שמעו הנאשמים בשעתו מהנאשם מס’ 2 את הגרסה בדבר אופן העברת השידורים מן האולפנים, ניתן היה לצפות שיציינו זאת בחקירתם במשטרה. ההסברים שמסרו בעדותם, בדבר הסיבה להחלטתם שלא להשיב לשאלות החוקרים – כמו ההסבר שלא רצו לשתף פעולה בחקירה “פוליטית” (כלשונם) – לא היו משכנעים כלל ועיקר. מכל מקום, מדובר בעדויות שמיעה בלתי קבילות, שמקורן בעדות שמיעה אחרת, ואין בהן אפוא כדי לתרום מאומה לתזת ה”ממסור הפלאפוני”.

7. אי יכולתם של הנאשמים למסור פרטים, ולו מינימליים, מידיעה אישית, על דרך העברת השידורים הנטענת באמצעות “פלאפון”, מלמדת כי אין בגרסתם כל ממש. כך למשל, הנאשמת מס’ 4, אשר שימשה כמנהלת האולפנים, לא ידעה למסור פרטים על מספר הטלפון שבאמצעותו הועברו על-פי הנטען השידורים לאנייה, להעיד אם מדובר בקו טלפון שונה מזה שבאמצעותו שוחחה עם האנייה ולציין אם השידורים בוצעו בדרך אלחוטית (עמ’ 2119-2121). גם לא היה בפיה – כמו יתר הנאשמים – הסבר משכנע להימנעותה ממסירת גרסה בעניין זה בחקירתה במשטרה.

8. גם הנאשם מס’ 6 בחר שלא לשתף פעולה בחקירה המשטרתית ושלא להשיב לשאלות חוקריו; אך השימוש שעשה בזכות השתיקה היה סלקטיבי. בפתח חקירתו מיום 23.6.98 הוא מסר הצהרה בכתב ידו, שבה ציין כי אינו מעורה בפרטים הטכניים של שידורי ערוץ 7, אך נמסר לו על-ידי מנהלי התחנה כדלקמן: שהשידורים מבוצעים מן הים על-מנת שלא לעבור על חוקי המדינה, שהפעלת האולפנים עולה בקנה אחד עם החוק וש”התמסורת בין האולפנים לאנייה אף היא תקינה מבחינה חוקית” (ת/478). בהמשך חקירתו הוא סירב להשיב לשאלות, וציין כי אין בכוונתו לסייע לחוקרים בחקירתם ולהפליל אחרים. סירוב זה אינו עולה בקנה אחד עם טענתו, לפיה שידורי ערוץ 7 קויימו בהתאם לחוק. טענתו – כי אינו מוכן לסייע לחוקרים ולהפליל אחרים – מלמדת על מודעותו לכך שדרך הפצת השידורים לא הלמה את הוראות החוק. על כך שגרסת העברת השידורים באמצעות “פלאפון” נולדה רק עם הגשת כתב האישום, ניתן גם ללמוד מאי איזכורה על-ידי הנאשם מס’ 6 בפתיח הדקלרטיבי של הודעתו, כמו אי אזכורה על-ידי יתר הנאשמים – ולו ברמז – בטרם עלו לדוכן העדים.

 

המגשר הטלפוני ועדותו של המומחה גבריאל קרנר בהתייחס למכשיר זה

9. באולפנים נמצא מגשר טלפוני מתוצרת “קומרקס”. מכשיר זה משמש לשיפור השמע בשיחות טלפוניות עם מאזינים המשולבות בשידורי רדיו אלחוטיים. הנאשמים טענו בסיכומיהם, כי מכשיר זה שימש להעברת השידורים מן האולפנים לאנייה. הטיעון – שהוצג בצורה כללית וסתמית – לא נתמך בתשתית ראייתית קבילה כלשהי. כפי שיובהר להלן, קיומו של מגשר טלפוני באולפן אינו מלמד על העברת שידורים חיים באמצעותו מהאולפנים לאנייה. התשתית הראייתית העניפה והמוצקה שהציגה המאשימה – בדבר הפצת התכניות מבית-אל באמצעות תשדורות רדיו אלחוטיות – לא כורסמה ולא עורערה בעובדת הימצאותו של המכשיר באולפנים.

10. על מהותו של מגשר טלפוני באולפני שידור, נמצאנו למדים מעדותו של המומחה מטעם המאשימה גבריאל קרנר. העד שימש במועד עדותו כסוכן מכירות ארצי של חברת “קומרקס” מזה כשנתיים. הוא מכר מגשרים טלפוניים של חברה זו לכל רשתות השידור, אך לא לערוץ 7. מגשר טלפוני משמש באולפני שידור והקלטה לקיום שידורים עם מאזינים באמצעות קו טלפון. המגשר מהווה יחידה, המתחברת מצד אחד למאזין המתקשר, ומצד שני – למערבל השידור הנמצא באולפן, ואין לו יכולת הפצת שידורים עצמאית. שיחה באמצעות המגשר מוגבלת לאיכותו של קו הטלפון, ולא משפרת את איכות השמע במידה משמעותית. מטעם זה, רשתות השידור הציבוריות – כמו “קול ישראל” ו”גלי צה”ל” – מגבילות את משך השימוש במגשר לזמנים קצרים בלבד, ולא מעבירות באמצעותו שידורים איכותיים כמו מוסיקה (עמ’ 1106).

בחקירה הנגדית, נתאפשר לנאשם מס’ 5 (שבחר בהמשך ההליך שלא להעיד) להפנות לקרנר שאלות. הנאשם מס’ 5 שאל את העד – האם מהעובדה שנמצאו מכשירי מגשר טלפון מסוג “קומרקס” באולפן בבית-אל ובאולפן באנייה, ניתן להסיק שהשידורים מבית-אל לאנייה הועברו באמצעות קווי טלפון. קרנר השיב, כי אם יאמר לו מה היה סוג המכשיר שהותקן באולפנים, יוכל להשיב על תכלית השימוש בו. הוא הוסיף והעיר, כי ישנם מכשירים שמשמשים למטרה פשוטה של קיום שיחות טלפון עם מאזין או מתראיין, וכי עצם הימצאותו של מכשיר שכזה באולפנים אינה מהווה ראייה להעברת שידורים בין האולפן לאנייה (עמ’ 1128-1129). הנאשם מס’ 5 בחר שלא לציין מהו סוג המגשר הטלפוני שהיה באולפן, והודיע כי תמו שאלותיו בעניין מכשיר זה (ובלשונו: “מבחינתי זה מספיק” – עמ’ 1129). בהמשך עדותו הוצגו לקרנר תצלומי המגשר שנמצא באולפן ברמת-גן, והלה העיד, כי מדובר במכשיר המשמש לשיפור איכות קו הטלפון בעת ראיונות טלפוניים (עמ’ 1129). בחקירתו החוזרת הוא הבהיר, כי בשנת 1998 איכות הקווים הסלולריים לא איפשרה להעביר באמצעות המגשר שידור איכותי, ובפרט לא שידור של מוסיקה (עמ’ 1131).

מעדותו של קרנר עולה, אפוא, כי מגשר השידור באולפנים שימש לשיחות טלפוניות עם מאזינים ולהעברת כתבות קצרות מהשטח באמצעות קווי טלפון, וכי בשל האיכות המוגבלת של קווי הטלפון הוא לא שימש להעברת שידורים עם מוסיקה. הימצאותו של מגשר טלפון באולפן ברמת-גן – אשר שימש בעיקר להקלטת תכניות ופרסומות – מוסברת, בין השאר, בכך שבמקום הוקלטה תכנית של ברכות ואיחולים ממאזינים (ת/828). סביר על כן, כי גם באולפנים בבית-אל שימש המגשר הטלפוני לשיפור איכות השידור בתכניות שכללו שיחות טלפוניות עם מאזינים.

11. לאור מהות המכשיר ותכליתו, ונוכח העדר האפשרות להעביר בקווי טלפון – בכלל, ובקווי טלפון סלולרי – בפרט, שידורי רדיו איכותיים, בלתי מתקבל על הדעת כי שידורי ערוץ 7 מן האולפנים המשוכללים בבית-אל – לרבות מוסיקה ושידורים ממושכים – הועברו לאנייה באמצעות המגשר בקו של טלפון סלולרי. מסקנה זו – שבהגיון – נתמכת גם בעובדת הימנעות הנאשמים מהשמעת עדות קבילה כלשהי של מי מעובדי התחנה, על השימוש בפועל שנעשה במגשר ועל דרך הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל. עובדת הימצאותו של מגשר טלפוני באולפנים, אינה מערערת, אפוא, את המסקנה העולה ממצאי הבדיקות שביצעו עדי התביעה, בדבר הפצת השידורים מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים.

 

עדויות השדרנים מרגולין, חקק וקנר:

12. התזה שהעלו הנאשמים, בדבר אופן העברת השידורים מהאולפנים לאנייה, לא זכתה לאישור בעדויותיהם של השדרנים מרגולין וקנר, אשר עבדו באולפני ערוץ 7 וזומנו לדוכן העדים מטעם המאשימה.

העד פבל מרגולין שימש כשדרן וכטכנאי סאונד בערוץ 7 החל מחודש דצמבר 1996. בתוכניות ששודרו על-ידו מהאולפנים בבית-אל, הוא שימש הן כשדרן והן כטכנאי שידור של התוכנית, ובכלל זה אף הופקד גם על המוסיקה ועל קיום שיחות טלפוניות עם מאזינים.

כאמור, גרסתו של הנאשם מס’ 2 – שנתחוור שמקורה על-פי טענתו בעדות שמיעה – הייתה כי הטכנאי באולפן נהג להתקשר לאנייה באמצעות “פלאפון” או טלפון, ובקו זה היו מועברים על-ידו השידורים.

עדותו של מרגולין אינה תומכת בגרסת הנאשמים, ואף טופחת על פניה. הלה – ששימש כאמור הן כשדרן והן כטכנאי השידור של תוכניותיו – העיד כי באולפן היה מכשיר קונסולה (מיקסר) שלו חוברו המיקרופון ומכשירי השמעת המוסיקה. הוא ציין, כי תפקידו הטכני הסתכם אך בהרמת מתג (פידר) בקונסולה, וכי אין לו מושג כיצד הועבר השידור מהקונסולה למאזינים. מעדותו עולה, אפוא, כי לא נעשתה פעולת התקשרות טלפונית של השדרן או הטכנאי לאנייה לשם העברת השידור בקו של טלפון סלולרי. המסקנה מכך היא, כי השידור נעשה באמצעות משדר, לאחר הרמת מתג בקונסולה.

13. העד יחזקאל חקק שימש כשדרן באנייה במשך כעשר שנים עד לשנת 1999. בחצי השנה האחרונה לעבודתו הוא גם שימש כשדרן באולפנים בבית-אל. הלה העיד בחקירה הראשית, כי אין לו ידע טכני כלשהו בתחום האלקטרוניקה והשידורים, וממילא הוא אינו יודע כיצד התבצעו השידורים מן הבחינה הטכנית. על-פי עדותו, כאשר היה עליו לשלב בשידור מהאנייה שידורים שמקורם באולפנים בבית-אל, ביצע פעולה טכנית של הרמת פידר בקונסולה.

למרות עדות ברורה זו, השיב העד בחיוב לשאלת הסנגור: “האם נכון שקבלת את השידורים דרך מכשיר פלאפון ששופר לצרכי שידור מסוג קומרקס?”. הוא גם השיב בחיוב לשאלה נוספת: “האם נכון שאת התיאומים עם האולפן בבית-אל, ביצעת באמצעות מכשיר קשר מסוג מוטורולה” (עמ’ 190).

כאשר נדרש העד בחקירתו החוזרת להתייחס לתשובותיו האחרונות, ציין שהן לא נובעות מידיעה טכנית, אלא מן האופן שבו לימדו אותו להשתמש במכשיר, והוסיף: “בגלל זה שעברתי את כל התקופות עם פלאפון כזה שנפל, והיו הרבה נפילות בשידור, אז הביאו את המכשיר קומרקס שמאפשר לשידור לצאת חלק יותר ואיכותי יותר” (עמ’ 191 ש’ 27). תשובתו האחרונה, מלמדת, כי אכן אין לעד ידע בנושאים הטכניים. כפי שהובהר מעדותו של המומחה קרנר, למגשר הטלפוני אין יכולת שידור עצמאית, ואין הוא משמש לשיפור תקלות של “נפילות בשידור”.

ניכר היה בעדותו של חקק, כי תשובתו החיובית לשאלות הסנגוריה בדבר דרך העברת השידור ב”פלאפון”, ניתנה רק על-מנת לרצות אותה ולסייע לנאשמים – שעמם עבד שנים רבות; ועדותו בעניין זה לא נשמעה אמינה. מעבר לעובדה שהעד הרים פידר בקונסולה, לשם קליטת השידורים מבית-אל והעברתם לשידור באמצעות משדרי האנייה, הייתה יתר גרסתו – על העברת השידור בקו של טלפון – עדות שמיעה וסברה בלתי קבילה, שאינה יכולה להועיל לנאשמים.

14. העד יובל קנר שימש כשדרן באנייה במהלך השנים 1994-1998, קרי – בכל התקופה הרלבנטית לאישום. אף הוא אינו עד מקצועי הבקי בתחום הטכני של השידורים. הנחיות בתחומי תכני השידורים קיבל מהנאשמת מס’ 4, ובעניינים הטכניים – מהנאשם מס’ 2. לדבריו, לשם הפצתם מן האנייה של שידורים שהועברו מבית-אל, היה מפעיל מתג בקונסולה. הוא היה יוצר קשר טלפוני עם האולפנים בבית-אל לצורך תאומים ובירורים בעניין תוכן השידורים, ולטיפול בתקלות בשידור.

כאשר נשאל בחקירתו הנגדית שאלה דומה לזו שהופנתה לחקק – “נכון שקבלת את השידורים (מבית-אל) דרך מכשיר הפלאפון ששופר לצורכי שידור מסוג קומרקס?”, השיב: “אין לי מושג על הטכניקה של איך השידורים עברו לקונסולה. לא יודע מה זה קומרקס ולא יודע מה זה פלאפון משופר” (עמ’ 337). תשובתו של קנר מלמדת, כי עדותו של חקק – על שידורים בפלאפון שתואמו לפני כן במכשיר מוטרולה – לא שיקפה את המציאות.

 

הימנעות הסנגוריה מהבאת ראיות קבילות להוכחת תזת “המימסור הפלאפוני”.

15. הנאשמים נמנעו מהשמעת עדים מקצועים שטיפלו מטעם התחנה – על-פי הנטען – בהעברת השידורים מן האולפנים לאנייה, ובפרט הנאשם מס’ 5 – שלפי גרסת הנאשמים היה מקור ידיעתם בעניין השימוש במכשיר הפאלפון לצורך העברת השידורים. הסנגוריה אף לא ביקשה להפריד את משפטו על-מנת להזמינו לעדות מטעם מי מחבריו. זאת ועוד: הנאשמים אף בחרו שלא להזמין לעדות מי מהטכנאים הרבים שעבדו בתחנה במהלך השנים, שלהם יחסו את מלאכת החיוג לשם העברת השידור מהאולפנים לאנייה. כך למשל נמנעה הסנגוריה מלהזמין לעדות את הטכנאי שמואל פרידמן, שהנאשם מס’ 8 נקב בשמו כמי שסיפר לו, לטענתו, שהשידורים החיים מועברים דרך קו של פלאפון (עמ’ 2332 – 2335). היא גם נמנעה מלהביא ראיה על מספר קו הטלפון הסלולרי הנטען, וממילא לא הציגה חשבון טלפון או דפי פרוט שיחות שיכלו לאשש את טענתה כי הקו שימש להעברת השידורים. בהעדר כל ראיות קבילות להוכחת התזה – אין תמה שהסנגוריה לא יכלה לפרט בסיכומיה את דרך העברת השידור הנטענת בהיבט הטכני, והציגה את התיאוריה בדבר “המימסור הפלאפוני” בניסוח קצר, סתמי ומעורפל (עמ’ 8 ו-18 לסיכומים).

 

סיכום

16. ההסבר הכללי והסתמי שניתן על-ידי הנאשמים – בדבר דרך הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל לאנייה באמצעות קו של טלפון סלולרי – לא הוכח על-ידם בראיות קבילות כשלהן, ומדובר בגרסה כבושה וכוזבת שבאה לעולם רק לאחר הגשת כתב האישום.

נותרת, אפוא, בעינה המסקנה הברורה והחד-משמעית, הנסמכת על ממצאי הבדיקות הרבות שנערכו על-ידי עדי התביעה בבית-אל במהלך השנים, כי התוכניות מן האולפנים הופצו מהמקום בשידורי רדיו אלחוטיים.

 

פרק י”ד: המומחה מטעם הסנגוריה – ד”ר אקסלרוד

 

מבוא

1. כאמור, המאשימה הניחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית עניפה, ובה ממצאים רבים ומגוונים המצביעים על קיום שידורים של ערוץ 7 מאתרים שונים ביבשה – הן שידורים לציבור, והן שידורי ממסר (לינק) מאתר שידור אחד למשנהו ולאנייה. התשתית הראייתית, אשר בוארה בהרחבה בפרקים הקודמים, מתייחסת לממצאי בדיקות רבות שבוצעו על-ידי מספר עדים באתרי השידור השונים ברחבי הארץ במהלך השנים 1996-1998. בבדיקות האמורות אוכנו שידורי ערוץ 7 מאתרי השידור השונים על-פני היבשה, שבהם גם נתגלו אנטנות ומשדרים.

מנגד, נמנעה הסנגוריה מהשמעת עדויות של גורמים טכניים או מקצועיים להפרכתם של הממצאים והמסקנות הנובעות מהם, או למתן הסבר אחר לפשרם של הממצאים.

ניסיונה של הסנגוריה לערער על המסקנות האמורות, באמצעות עדות מומחה, הצטמצם לשתי מדידות בלבד מתוך עשרות הבדיקות שנעשו על-ידי עדי התביעה במהלך השנים. מדובר במדידות של עוצמת השדה של השידורים, באמצעות מכשיר ספקטרום אנלייזר, אשר בוצעו על-ידי גדעון צ’חנובר – ביום 11.12.96 בינוח, וביום 15.12.96 בפסגות. לתכלית זו, העידה הסנגוריה את המהנדס ד”ר אלכסנדר אקסלרוד, שהקדים והגיש חוות-דעת (נ/29), לפיה ממצאי בדיקותיו של צ’חנובר, בעניין עוצמת השדה, מצביעים על כך ששידורי ערוץ 7, אשר נקלטו על-ידו בינוח ובפסגות, מקורם ממשדר הנמצא באנייה ולא ממשדר מקומי בסמוך למקום ביצוע הבדיקות.

 

בדיקותיו של צ’חנובר מחודש דצמבר 1996 למדידת עוצמות השדה של השידורים

2. ממצאי בדיקותיו של צ’חנובר, בעניין עוצמת השדה של השידורים לציבור שנקלטו בינוח ביום 11.12.96 ובפסגות ביום 15.12.96, צויינו בדו”ח שערך מספר ימים לאחר מועד הבדיקות (ת/575 ב’). עוצמת השידור שנקלט בתדר 105.2 FM ליד האתר בינוח הייתה dbm53- (460 מיקרו-וולט), ועוצמת השידור שנקלט בתדר האמור ליד האתר בפסגות עמדה על dbm56- (340 מיקרו-וולט).

יצויין, כי מדידת עוצמת השדה של השידורים, הייתה רק אחת ממכלול בדיקות שביצע צ’חנובר בינוח ובפסגות בשני המועדים הנ”ל. הסנגוריה בחרה להתעלם – הן משאר בדיקותיו של צ’חנובר בשני האתרים והן מבדיקות רבות נוספות שבוצעו על-ידי מספר עדי תביעה באתרים אלו ובאתרים נוספים. עוד יצויין, כי המאשימה כלל לא ביקשה לסמוך את המסקנות בדבר ביצוע שידורים מהאתרים הנ”ל על מדידות עוצמת השדה של השידורים; שכן מדידת עוצמת שדה אינה יכולה להצביע על מקורו של השידור (עדות גלילי עמ’ 365), והדרך לאיתור מיקומו של מקור שידור רדיו אלחוטי היא באמצעות מכשיר מגלה כיוון וקליטת השידורים באמצעות מקלט נטול אנטנה (עדות גלילי עמ’ 303-304).

 

חוות-דעתו ועדותו של ד”ר אקסלרוד

3. ד”ר אלכסנדר אקסלרוד הוא מהנדס, שמומחיותו, בין השאר, בתחום התפשטות גלים אלקטרומגנטיים ומדידת עוצמות שדה של משדרים. אין לו כל ניסיון באיתור מקור שידורי רדיו, והוא אינו מכיר את הציוד שבו עושה משרד התקשורת שימוש לאיתור מיקומם של מקורות שידור (עמ’ 2521, 2533). על-פי עדותו, אין הוא מומחה בשידורי FM, ומומחיותו בנושאים הנדונים מתקמדת אך במדידת עוצמות שדה של משדרים, ובכלל זה משדרי FM (עמ’ 2558).

4. המומחה אקסלרוד מדד ביום 25.7.00 את עוצמות השדה של שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM בינוח ובפסגות, ובדיקותיו אף תועדו בסרט וידאו (נ/30). נתוני עוצמת השדה של השידורים בשני המקומות היו דומים לאלו שנמדדו בשעתו על-ידי צ’חנובר. אקסלרוד חיווה דעתו – הן לפי חישוב תיאורתי והן על סמך שימוש בתוכנת מחשב – כי תוצאות מדידת עוצמת השדה שלו ושל צ’חנובר מתאימות, מבחינת עוצמת השדה, לשידור מהאנייה שנמצאה – על-פי מה שנמסר לו על-ידי הנאשם מס’ 5 – במרחק של 20 ק”מ מערבית לתל-אביב. עוד הוא חיווה דעתו, כי עוצמות השדה הנמוכות שנמדדו על-ידי צ’חנובר בשתי בדיקותיו בינוח ובפסגות, לא נקלטו ממשדרים מקומיים שהיו באתרים. לדבריו, אם בוצע השידור ממשדר במרחק של 100 מטר ממקום הקליטה – מדובר בעוצמות שדה נמוכות ביותר המתאימות למשדר בעל הספק מזערי של 0.26-0.24 מיקרו-וואט. משדר בעל הספק נמוך שכזה, להערכת העד, הוא בעל טווח שידור של מאות מטרים בודדים, ואינו יכול לספק צרכים של תחנת שידור, אף לא של תחנה מקומית.

5. המאשימה אינה חולקת על דיוק מדידותיו של ד”ר אקסלרוד, שבוצעו כאמור בשנת 2000, קרי – בתקופה שבה לא בוצעו עוד שידורים מינוח ומפסגות. היא גם לא חולקת על כך, שתוצאות מדידות עוצמת השדה שביצע צ’חנובר בינוח ובפסגות באמצעות מכשיר הספקטרום אנלייזר, היו נמוכות מאלו שניתן היה לצפות להן בקרבת משדר רדיו. המאשימה רק חולקת על מסקנתו של ד”ר אקסלרוד, כי ממצאי בדיקותיו של צ’חנובר מצביעים על ביצוע השידורים מן האנייה ולא ממשדר מקומי.

 

דיון

6. חוות-הדעת של ד”ר אקסלרוד, בכל הנוגע לאיתור מקור השידור באנייה, אינה מבוססת – הן מבחינה עובדתית והן בהיבט המקצועי.

ד”ר אקסלרוד ניסה לקבוע את מיקום מקור השידורים שקלט צ’חנובר, וזאת על-סמך נתוני מדידת עוצמת השדה בלבד. כפי שכבר צויין, ד”ר אקלסרוד – כפי שהעיד על עצמו – אינו מומחה לאיתור מקורות שידור. כאמור, מפי המומחה גלילי נמצאנו למדים, כי עוצמת השידור, כשלעצמה, אינה יכולה ללמד על מיקום מקור השידור, וכי הדרך המקצועית לאיתורו של מקור שידור היא באמצעות בדיקות במגלה כיוון ושימוש במקלט נטול אנטנה בקרבת האזור החשוד כמקור השידור (עמ’ 303-304, 365). גם אקסלרוד, שאיננו מומחה בנושא איתור מקורות שידור, אישר בחקירתו הנגדית, כי “הדרך היחידה” (כלשונו) לאיתור מקור שידור הינה באמצעות מגלה כיוון – מכשיר שלא היה בידו (עמ’ 2574-2575), וכי קליטה במקלט נטול אנטנה מהווה אינדיקציה לקיום שידורים מאזור ביצוע הבדיקה (עמ’ 2533-2534, 2654-2656).

7. זאת ועוד: גם התשתית העובדתית, שעליה סומך ד”ר אקסלרוד את מסקנתו בדבר ביצוע השידורים מן האנייה, לא הוכחה. אקסלרוד ערך חישוביו בהסתמך על נתונים שקיבל מהנאשם מס’ 5 – בדבר מיקום האנייה 20 ק”מ מערבית לתל-אביב, הספק משדריה וקיטוב האנטנות שלה (עמ’ 2535, 2550, 2554-2556). נתונים אלו רובם ככולם לא הוכחו, שכן הסנגוריה נמנעה מהעדתו של הנאשם מס’ 5. (הנתון היחידי שהוכח התייחס להספק השידור של אחד ממשדרי האנייה – עדות שטולצמן עמ’ 193).

ד”ר אקסלרוד אישר בחוות-דעתו, כי שינוי במיקום האנייה יביא לשינוי תוצאות המדידות במידה משמעותית. כך למשל ציין, כי במדידות מפסגות, הימצאות האנייה 20 ק”מ צפונית מהמקום שאליו התייחס כמקום עגינתה, יכולה לשנות את תנאי התפשטות גלי הרדיו “מקצה לקצה” (כלשונו), ולגרום לתוצאות שונות במדידות עוצמת השדה (עמ’ 2543). כמו כן הוא אישר, כי הימצאות האנייה בקרבת החוף, עלולה להשפיע על תוצאות המדידות כתוצאה מהרציפות האורבנית וגורמי הסתר שונים (עמ’ 2543-2544).

בסופה של החקירה אישר אקסלרוד, כי אינו יכול לקבוע על-סמך מדידות עוצמת השדה, שמקור השידורים הוא באנייה, ואף לא לשלול שמקור השידורים שנקלטו הנו ביבשה (עמ’ 2576-2577).

לפיכך, אין בסיס למסקנתו של ד”ר אקסלרוד, כי השידורים שנקלטו על-ידו ועל-ידי צ’חנובר בינוח ובפסגות מקורם היה במשדרי האנייה.

נוכח המסקנה האמורה, מתייתר הצורך לדון בהשגות שהעלתה המאשימה בסיכומיה על מסקנותיו של ד”ר אקסלרוד, ככל שאלו הסתמכו על חישובים שביצע בתוכנת המחשב “רדיו מובייל” – שלעד אין מומחיות בעניינה ובמודלים שהיא לוקחת בחשבון לחיזוי עוצמות השדה הנקלטות (עמ’ 2550).

8. מסקנתו השניה של ד”ר אקסלרוד, לפיה שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM שנקלטו על-ידי צ’חנובר לא באו מן האתרים ינוח ופסגות, אינה יכולה לעמוד, שכן היא נסמכת רק על נתון אחד – מדידת עוצמת שדה, ומתעלמת מהבדיקות הנוספות שביצע צ’חנובר לאיתור מקור השידורים. בינוח איכן צ’חנובר את השידור באמצעות מקלט אייקום נטול אנטנה – שעוצמת הקליטה בו גברה עם ההתקרבות לאנטנות שעל גג ביתו של נזאל (עמ’ 960-961), וזאת לאחר שאיתר את מקור השידור במקום גם באמצעות מכשיר מגלה כיוון (עמ’ 989-990). בדיקות אלו מהוות ראייה לקיומו של מקור השידורים בתדר 105.2 FM מהאתר בינוח (עדות המומחה גלילי עמ’ 303-304). בדרך דומה – באמצעות מגלה כיוון ומקלט נטול אנטנה – איתר צ’חנובר את מקור השידורים בפסגות (עמ’ 994-996). הבדיקות הנוספות שביצע צ’חנובר, באמצעות המקלט ומגלה הכיוון, מצביעות על כך שמקור שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM – שקלט בינוח ביום 11.12.96 ובפסגות ביום 15.12.96 – היה באתרים אלו.

9. זאת ועוד: תימוכין של ממש למסקנה, כי מקור השידור שקלט צ’חנובר בינוח היה מהאתר עצמו, ניתן למצוא במכלול הראיות הישירות והנסיבתיות שהובאו לעיל, על איתור שידורים מהמקום במועדים אחרים, ובפרט ממצאי בדיקותיו של צוות אחר שהגיע למקום באותו מועד – 11.12.96 – בראשותו של חנן גולן, אשר כל פעילות האיכון שבוצעה על-ידו הונצחה בוידאו. כפי שכבר צויין לעיל, חנן גולן ורמי בריילובסקי איתרו באותו יום את מקור שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM מגג ביתו של נזאל; וזאת – באמצעות בדיקות במקלט (סקנר) ללא אנטנה ובמגלה כיוון שהופעל מכיוונים שונים ביחס לבית (כנחזה בבירור בסרט הוידאו ת/795). גולן, כאמור גם איכן את מקור שידורי הממסר למקום בתדר לינק UHF מכיוון הר-ברכה בטרם הומרו באתר לתדר 105.2 FM. גם ממצאי הבדיקות הנוספות שנעשו בפסגות במספר הזדמנויות על-ידי כמה צוותים, לרבות איתור מערך המשדרים והאנטנות במקום, תומכים במסקנה כי מקור השידורים שקלט צ’חנובר בפסגות היה באתר עצמו ולא באנייה.

10. את ההסבר לקליטת עוצמות השדה הנמוכות יחסית במכשיר הספקטרום אנלייזר בשתי בדיקותיו של צ’חנובר ניתן לתלות בגורמים שונים כמו: חיבור פגום בין מכשיר הספקטרום אנלייזר לאנטנה, הלחמות קרות ותקלות נוספות שמנה ד”ר אקסלרוד בעדותו. תקלות שכאלו גורמות, על-פי עדות אקסלרוד, לקריאת תוצאות נמוכות יותר מעוצמת השדה בפועל (עמ’ 2617). מקור תקלה אפשרי נוסף אוזכר בדו”ח ת/575 ב’. בדו”ח צויין, כי בבדיקה בפסגות נמדדה עוצמת שדה של השידורים בתדר 105.2 FM, וכי לא נבדקו עוצמות השדה בתדרים 97.3 ו-98.7 FM שנקלטו במקום – “עקב העדר מקור מתח אמין ויציב באתר” (ת/575 ב’ סעיף 3ג’).

 

סיכום

11. סיכומם של דברים: מסקנתו הראשונה של ד”ר אקסלרוד, לפיה ממצאי בדיקותיו של צ’חנובר בינוח ובפסגות מצביעים כי מקור השידורים היה באנייה – אינה מבוססת מבחינת עובדתית ומקצועית. מסקנתו השנייה של ד”ר אקסלרוד, לפיה צ’חנובר לא קלט בינוח ובפסגות שידורים ממשדרים מקומיים, נסתרת בבדיקות הנוספות שביצע צ’חנובר, ובבדיקות הנפרדות שבוצעו באותו מועד על-ידי גולן ובריילובסקי בינוח, אשר תועדו מראשיתן ועד סופן בוידאו. זאת ועוד: ממצאיו של צ’חנובר והמסקנות העולות מהם, בדבר איתור מקור השידורים בשני האתרים, נתמכו בעדויות רבות נוספות על בדיקות שנעשו באתרים אלו במועדים שונים, וכן באתרים רבים אחרים ביבשה ששימשו חלק ממערך משולב ומתואם להפצת שידורי ערוץ 7 ברחבי הארץ. מכל מקום: נתוני עוצמות השדה שאליהם התייחס ד”ר אקסלרוד בעדותו, אינם רלבנטיים לשאלת איכון מיקומו של מקור השידור, ואין בהם כדי לערער את המסקנה לפיה מקור השידורים הנדונים שבדק צ’חנובר היה באתרי השידור ביבשה.

אשר על כן, אין בחוות-דעתו של ד”ר אקסלרוד, שהתייחסה אך לשתי מדידות שביצע צ’חנובר במכשיר ספקטרום אנלייזר במסגרת מכלול בדיקותיו, כדי לפגום בממצאי הבדיקות הנוספות שביצע צ’חנובר, והבדיקות הרבות שנערכו על-ידי עדי התביעה במהלך השנים באתרי השידור של ערוץ 7 – המצביעות באורח וודאי וחד-משמעי על קיום שידורים של ערוץ 7 מן היבשה. לכך יש להוסיף, כי הסנגוריה נמנעה מלהשמיע עדויות מקצועיות וחוות-דעת של מומחים בעניין יתר הבדיקות שבוצעו עדי התביעה לאיכון מיקום מקורות השידורים, לרבות הממצאים שנתגלו באתרי השידור. היא אף למעשה לא חלקה – בחקירה הנגדית של עדי המאשימה, בפרשת ההגנה ובסיכומיה – על המסקנות המקצועיות הנובעות ממרבית ממצאי הבדיקות. הימנעות זו נזקפת לחובת הנאשמים, ותומכת אפוא בגרסת המאשימה, בדבר הפצת שידורי ערוץ 7 גם באמצעות אתרי שידור שהותקנו והופעלו ביבשה.

 

פרק ט”ו: שידור התכנית מניידת השידור מה”חי-כיף” בראשון לציון

 

מבוא

1. תחנת ערוץ 7 הפעילה ניידת שידור, שבאמצעותה הועברו שידורים חיים מהשטח לאתרי השידור של התחנה. יחידת הפיקוח האלחוטי וחוקרי יאח”פ לא בדקו במהלך ניהול החקירות הסמויות והגלויות את דרך העברת השידורים החיים מן השטח באמצעות ניידת השידור. העדויות שנשמעו בעניין השידורים מהניידת, היו רק אלו של רוני אמירה וזוהר כהן, אשר עקבו אחר שידור אחד שבוצע באמצעותה בקיץ 1996 מה”חי-כיף” בראשון לציון.

2. המאשימה טוענת, על-יסוד עדויותיהם של אמירה וכהן, כי השידור החי האמור מה”חי-כיף” הועבר מהשטח לאולפנים בבית-אל בדרך של שידור רדיו אלחוטי בתדר UHF כתדר לינק, ומשם הופץ לשידור באמצעות מערך העברת השידורים בתדרי הלינק לאתרי השידור ביבשה ובאניית הצבי.

3. הסנגוריה גורסת בסיכומיה, כי השידור מהשטח הועבר לאולפן בבית-אל בקו טלפון של בזק מסוג “סיפרנט”, משם – באמצעות “פלאפון” לאנייה, וממנה – למאזינים. “סיפרנט” הוא קו טלפון בעל איכות גבוהה מקו רגיל, עם רוחב סרט דיבור מוגבר, המחבר בין שתי נקודות קצה. תזה זו – בדבר העברת השידור מהשטח לבית-אל בקו של טלפון מסוג “סיפרנט” – הועלתה על-ידי הנאשם מס’ 2 כסברה וכעדות שמיעה, ולא הוכחה בעדויות קבילות כלשהן.

 

עדויותיהם של אמירה וכהן

4. רוני אמירה וזוהר כהן העידו, כי בנסיעתם מתל-אביב לראשון-לציון, נקלטו על-ידם שידורי ערוץ 7 לציבור המשודרים בתדר 105.2 FM גם במספר תדרי UHF בתחום שבין 779 ל-785 מגה-הרץ. עם התקרבותם ל”חי-כיף” התחזקה עוצמת קליטת השידור האמור בתדר 798.8 UHF. השניים זיהו ב”חי-כיף” ניידת שידור שעליה היה רשום “ערוץ 7 – ניידת שידור” (ת/813 יא’). זוהר כהן גם איתר במקום משדר נייד שהוסתר בין העצים. משדר זה, שניצב על הקרקע חובר בכבל לאנטנת UHF שהייתה מתוקנת על תורן קרקעי נייד בגובה של כשלושה מטרים ואשר כוונה למזרח. השניים ציינו בעדותם, כי התכנית ששודרה מהשטח נקלטה על-ידם בעוצמה מירבית בתדר 798.8 UHF בסקנר שהוסרה ממנו האנטנה (עמ’ 511-514, 1014-1015). כהן העיד, כי בתדר 798.8 UHF קלט רק את התכנים ששודרו מה”חי-כיף”, בעוד שבתדר השידורים לציבור – 105.2 FM – נקלטו על-ידו בנוסף לאותם תכנים גם שיחות טלפון שקויימו בין מאזינים לבין האולפן.

5. בסרט הוידאו שצילמו השניים במשך שעה ארוכה בעת שהייתם ב”חי כיף” (ת/813), לא תועדו כל הבדיקות וכל הממצאים. בצילומים בתוך האתר הונצח המשדר שפעל בין העצים אשר היה מחובר לאנטנת UHF שכוונה מזרחה (ת/813 יג’); ובצילומים בתוך רכבם של השניים מחוץ לאתר תועדה קליטתם של שידורי ערוץ 7 בתדרי UHF בסקנר, אך לא ברור מצפייה בסרט (אף לא בהילוך איטי) אם פורקה ממנו האנטנה, אם לאו. לא הונצחו בסרט הבדיקות באמצעות סקנר ללא אנטנה שבוצעו לטענת אמירה וכהן בתוך האתר ליד האנטנה, ולא הוקלטו התכנים השונים של השידורים בתדר ה-UHF לעומת אלו שנשמעו על-פי הנטען בתדר 105 FM.

 

גרסאות הנאשמים

6. הסנגוריה לא השמיעה עדות קבילה כלשהי בדבר מתכונת הפצת השידור החי מהשטח. היא הסתפקה בהעלאת סברות ועדויות שמיעה בלתי קבילות שהוצגו על-ידי הנאשם מס’ 2, ונמנעה מהשמעת עדות של טכנאי השידור שעבדו בערוץ 7 במהלך השנים – בכלל, ומהעדת טכנאי השידור ששובצו לשידור הספציפי ב”חי-כיף” (שבשמותיהם נקב הנאשם מס’ 2) – בפרט.

גרסת הנאשמים בעניין דרך העברת השידורים החיים, ובכלל זה השידור באמצעות ניידת השידור מה”חי-כיף”, הנה גרסה כבושה שנולדה תוך כדי המשפט. היא זכתה להתפתחויות ושינויים, אך לבסוף נותרה כולה בגדר סברה ושמועה בלתי קבילה, שכן הסנגוריה נמנעה מלהעיד ולו עד אחד מטעמה – מקרב הטכנאים והגורמים המקצועיים שהועסקו על-ידי התחנה במהלך השנים – שיאשש הסברה.

7. אתייחס להלן לגרסת הנאשמים בדבר השידור הספציפי מה”חי-כיף” בקיץ 1996.

גרסת הנאשמים במתכונתה הראשונה – כפי שהוצגה על-ידי הסנגוריה בעת חקירתו הנגדית של זוהר כהן – הייתה, כי השידורים הועברו בקו טלפון מסוג “סיפרנט” מהשטח לאנייה, וכי השידור בתדר ה-UHF שנקלט על-ידי כהן ואמירה הופץ מן האנייה (עמ’ 1080).

לא היה בגרסה זו כל ממש, שכן אין חולק, כי אין בים תשתית של “סיפרנט” (ת/828). זאת ועוד: בגרסת הסנגוריה – לפיה השידורים שנקלטו על-ידי אמירה וכהן שודרו מהאנייה בתדר UHF – אין כל הגיון, שכן אם שודרו השידורים – כטענתם – מהאנייה בתדר FM, לא היה כל צורך לשדרם במקביל בתדר שאינו משמש לשידורים לציבור.

על-רקע זה, אין תמה שהנאשמים בחרו לשנות את גרסתם במהלך פרשת ההגנה. הם השמיעו כעד מטעמם עובד של חברת בזק, רמי כרמי, שציין כי התקין בחודש יולי 1996 ב”חי-כיף” קו של “סיפרנט” עבור ערוץ 7. מעבר לעובדת התקנת הקו, לא נשמעה עדות כלשהי על השימוש שנעשה בפועל בקו זה – בכלל, ובשידור הספציפי – בפרט. יתירה מכך: מעדותה של הנאשמת מס’ 4 עולה, כי במהלך קיץ 1996 היו מספר אירועי שידור ב”חי-כיף” (עמ’ 2142), ואין אפוא כל וודאות שקו ה”סיפרנט” הותקן והופעל במועד שבו אמירה וכהן נכחו באתר.

8. הנאשם מס’ 2 העיד בחקירתו הראשית, כי המכשיר עם האנטנה שניצב בין העצים, ואשר זוהה על-ידי אמירה כמשדר, היה מקלט ולא משדר. הוא הסביר, כי השידור הועבר מניידת השידור לאולפנים בבית-אל באמצעות קו ה”סיפרנט”, ומשם – באמצעות קו “פלאפון” – לאנייה (עמ’ 1877-1880, 1952-1953). ואולם, במהלך חקירתו הנגדית ציין הנאשם מס’ 2, כי לא היה בזירת השידור, כי אינו מתמצא כלל בתחום הטכני, ועל כן גם ממילא אינו יודע אם מדובר באנטנת לקליטה או לשידור. בהמשך הוא אישר, כי הפרטים שמסר בעדותו – בעניין הציוד הטכני ודרך ביצוע השידורים – מקורו בעדות שמיעה וסברה. לדבריו, את הפרטים מסר על-פי מידע שקיבל מהטכנאים ומאנשי המקצוע שהעסיק בערוץ 7. למרות שנקב בשמותיהם של שני הטכנאים – שעל-פי זכרונו היו באתר ומסרו לו הדיווח האמור – נמנעו הנאשמים מלהזמין מי מהם לעדות, כפי שנמנעו מלהזמין לתימוכין בטענותיהם ולו טכנאי אחד או גורם מקצועי אחד שהועסקו על-ידי ערוץ 7 במהלך השנים. הימנעות זו נזקפת לחובתם, ומחזקת את המסקנה העולה מעדויות עדי התביעה, לפיה השידור החי מה”חי-כיף” הועבר לאולפנים בבית-אל באמצעות שידור רדיו בתדר UHF כתדר לינק, משם הופץ באמצעות תדרי לינק לאנייה וממנה שודר לציבור בתדר 105.2 FM.

 

דיון ומסקנות

9. לא מצאתי מקום לפקפק באמינות עדויותיהם של אמירה וכהן בעניין ממצאיהם בזירה, שזכו אף לתימוכין חלקיים בסרט הוידאו שצולם על-ידם, אם כי הצילום היה מוגבל ולא הקיף את כל הממצאים. המסקנה, לפיה השידורים מן השטח הועברו לאולפנים בבית-אל כשידורי רדיו אלחוטיים בתדרי לינק, נסמכת הן על קליטת תוכן השידורים בתדרי UHF, והן על איתורו על-ידי אמירה של משדר פעיל שהוסתר בין העצים. המסקנה האמורה אף מתיישבת עם העובדה שערוץ 7 נהג – כפי שנקבע לעיל – להפיץ את שידוריו באמצעות מערך של שידורי לינק ביבשה בתדרי UHF. ההסבר שהעלו הנאשמים, בדבר העברת השידור החי הספציפי מן השטח לאולפנים בקו טלפון מסוג “סיפרנט”, לא הוכח בעדות קבילה כלשהי. כאמור, הנאשמים טרחו להזמין עד מחברת בזק, להוכחת עצם התקנת הקו הטלפוני, אך נמנעו מלהזמין לעדות את מי מטכנאי השידור של התחנה, או של ניידת השידור, לאישוש הטענה כי לצורך העברת השידור הספציפי לאולפן בבית-אל נעשה שימוש בקו האמור. הימנעות זו, מקימה חזקה, כי השידור מן השטח הועבר בפועל בדרך אלחוטית, כפי שעולה מממצאיהם של אמירה וכהן, ולא בקו של “סיפרנט”.

10. סבורני על-כן, כי המאשימה הניחה תשתית ראיתית לכאורה, להוכחת העברת השידור החי הספציפי מן ה”חי-כיף” לאולפנים בבית-אל בשידורי לינק בתדרי UHF. עם זאת, בהתחשב בכך שהראיות על העברת השידורים מניידת השידור התייחסו אך לאירוע שידור בודד, ושהנצחתו של האירוע בצילומים הייתה חלקית ומוגבלת, ניתן שלא להידרש לקביעת ממצא וודאי בעניין דרך העברת השידור מן השטח לאולפנים, שכן לצורך הרשעה בעבירות הנדונות בגין ביצוע שידורים מן היבשה, די בכך שהוכח כי השידור הנדון – לפחות באחד משלביו – הופץ כשידור רדיו אלחוטי, ועובדה זו הוכחה כדבעי בכל הנוגע להעברת השידורים מן האולפנים במסגרת המערך הכולל של הפצת שידורי התחנה ביבשה ובים. לפיכך, ומבלי להידרש להכרעה בשאלת הדרך שבה הועבר השידור החי הספציפי מן ה”חי-כיף” בקטע שבין ניידת השידור לבין האולפנים, הרי שהוכח כי במסגרת מכלול השידורים שהופצו מן האולפנים בבית-אל שלא כדין כשידורי רדיו אלחוטיים, היו גם שידורים חיים שהועברו מן השטח, ובכללם – השידור הנדון מניידת השידור שניצבה ב”חי-כיף”.

 

פרק ט”ז: שאלת ביצוע השידורים מנמל אשדוד בקיץ 1995

 

מבוא

1. המאשימה טוענת, כי במועדים 27.7.95-28.7.95 בוצעו שידורים מאניית הצבי, בעת שזו נמצאה בנמל אשדוד לשם ביצוע טיפולים תקופתיים. הנאשמים מכחישים, כי נתקיימו שידורים מהאנייה בתקופת עגינתה בנמל, ומוסיפים וטוענים כי מדובר בתקופה של תשעת הימים בחודש אב, שבמהלכה לא נהג ערוץ 7 לבצע שידורים כלשהם.

 

הרקע העובדתי ויריעת המחלוקת

2. בתאריך 27.7.95 בשעה 18:30 – יום חמישי בשבוע – הגיעה אניית הצבי ל”איזור העוגן” של נמל אשדוד והטילה בו עוגן. איזור העוגן הנו מתחם עגינה במרחק של עד 3 מייל מרציפי הנמל. בשעות השחר שלמחרת – בתאריך 28.7.95 בשעה 3:40 – נכנסה האנייה לתוך הנמל ונקשרה לרציף (נ/33). האנייה הגיעה לנמל לשם ביצוע טיפולים תקופתיים. עיתוי הטיפולים נקבע לתקופת תשעת הימים – שמניינה החל ביום א’ באב 29.7.95 – שבה לא נהגה תחנת ערוץ 7 לקיים שידורים לציבור.

בסוף אותו שבוע דיווח חנן גולן לממונים עליו – גדעון צ’חנובר ומשה צינס – כי קלט את שידורי ערוץ 7 מאניית הצבי בנמל אשדוד ביום חמישי בערב וביום שישי. על-פי הנחיית הממונים, הגיש גולן בעניין זה תלונה למשטרת אשדוד ביום 30.7.95. בעקבות התלונה, בוצע למחרת היום חיפוש באנייה על-ידי שוטרי תחנת אשדוד ואנשי יחידת הפיקוח האלחוטי.

את העדויות, בדבר ביצוע השידורים הנטענים מאזור נמל אשדוד, השמיעה המאשימה במסגרת מכלול ראיותיה להוכחת ביצועם של שידורי רדיו מן האנייה מתחום מי-החופין. היא לא טענה לקיומם של שידורים דרך קבע מהנמל כל אימת שהאנייה עגנה במקום לטיפולים, אלא רק התייחסה לאירוע בודד שבו בוצעו על-פי הנטען שידורים גם מתחום הנמל.

המאשימה טוענת, על בסיס עדויותיהם של חנן גולן וזוהר כהן, כי מאניית הצבי בוצעו שידורים ביום 27.7.95 בשעות אחר הצהריים מתחום הנמל. עוד היא טוענת, על יסוד גרסתו של גולן, כי האנייה שידרה גם למחרת היום – הן שידור של מוסיקה והן שידור של גל נושא בלבד – בעת שעגנה ליד הרציף (עדות גולן עמ’ 712-715, 766-782).

3. הסנגוריה גורסת, כי הדיווח של גולן על קליטת השידורים היה בדוי, ונועד לאפשר לו להניע את המשטרה – באמתלת כזב – לבצע חיפוש באנייה. היא טוענת, בין השאר, כי גרסתו של גולן, על איתור האנייה ליד הרציף ביום 27.7.95 בשעות אחר הצהריים, הופרכה במזכר (נ/33) של רשויות הנמל, אשר בו צויין שהאנייה הגיעה לרציף ונקשרה אליו רק בשעות הלילה המאוחרות. עוד היא גורסת, כי עדותו של גולן – על קליטת שידורים מן האנייה למחרת היום – בלתי מתקבלת על הדעת, נוכח הפסקת שידורי ערוץ 7 בתשעת הימים והסיכון הנשקף מהפעלת משדרי רדיו בעוצמה ניכרת בתחום הנמל. בנוסף היא טוענת, כי פרטי גרסתו של גולן על נסיבות איתור האנייה, איכון מקור השידורים ממנה ומועדי הדיווחים שנמסרו על-ידו לממונים עליו, הנם רוויים סתירות – הן פנימיות והן ביחס לעדויותיהם של זוהר כהן, גדעון צ’חנובר ומשה צינס.

 

דיון

4. בגרסאות שהושמעו על-ידי עדי התביעה – בדבר נסיבות איכון השידורים מנמל אשדוד – אכן נתגלו סתירות לא מעטות, שבעטיין לא ניתן לקבוע ממצאים ודאיים בהליך פלילי בדבר ביצוע שידורי רדיו אלחוטיים של ערוץ 7 מתחום הנמל. עם זאת, התרשמתי, כי הסתירות אינן מצביעות על הגשת תלונה כוזבת. הן נובעות משיטת עבודה לקוייה של אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי בתיעוד פעולותיהם וממצאיהם, ומבלבול ושכחה של העדים מחמת חלוף הזמן בין מועד האירועים לבין יום מתן העדות. התרשמתי, כי גולן אכן קלט שידורים מאיזור הנמל, אך בהעדר תיעוד אותנטי להנצחת בדיקותיו, לא ניתן לקבוע ממצאים מדוייקים על מועדי ושעות הקליטה, ועל מהות השידורים.

5. בתקופה הנדונה לא נהגו אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי לרשום דו”חות על ממצאיהם בזמן ביצוע הבדיקות, והם לא הנציחו בתצלומים את פעילותם. הם נהגו לכתוב על כל פעילות דו”ח מסכם, שאותו הדפיסו בדרך-כלל במועד מאוחר יותר מבלי לשמור על טיוטות הרישומים, אם היו כאלו. במרבית הדו”חות לא נמסר פירוט של הבדיקות שבוצעו, וחלק מהדו”חות אף נחתמו על-ידי מי שכלל לא נטל חלק בפעילות האיתור. על ליקויים אלו, בתיעוד ובהנצחת פעילות אנשי היחידה, כבר עמדנו לעיל.

6. גולן לא ערך רישומים בזמן אמת על ממצאי בדיקותיו הנדונות בנמל אשדוד. את גרסתו הראשונה בכתב הוא מסר בתחנת המשטרה באשדוד, בהודעה שנגבתה ממנו ביום 30.7.95 (נ/14). בהודעתו ציין גולן, כי ערוץ 7 משדר שלא כחוק מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, והוסיף – במענה לשאלת החוקרת המשטרתית – כי השידור האחרון נקלט על-ידו בנמל ביום 28.7.95 (יום שישי). הוא לא ציין בהודעה, את שציין בבית המשפט, כי קלט את השידורים גם יום לפני כן, באופן אקראי, בעת שחזר יחד עם זוהר כהן מפעילות של איתור תחנת שידורים פיראטית באשקלון. עותק מההודעה לא נמסר לגולן על-ידי המשטרה, ועם שובו למשרדו באותו היום הוא רשם דו”ח מסכם על הפעילות בנמל. בדו”ח לקוני תמצת גולן את פעילותו כדלהלן: “בימים 27.7.95-28.7.95 נערכו בדיקות של הנדון, באמצעות ציוד מקצועי המותקן בניידת הפיקוח האלחוטי, בנמל אשדוד, מול שער 3, אשר במהלכן נקלט שידור פיראטי של שירים עבריים מערוץ 7 בתדר 105.2 מה”צ מתוך הנמל בעוצמה חזקה מאד. ביום 30.7.95 נכנסתי לנמל אשדוד וראיתי את אניית הצבי עוגנת מול רציף 3, אולם באותו מועד לא נערך שידור מהאנייה עקב תקלה ותיקונים” (ת/835).

7. גדעון צ’חנובר כתב על האירועים הנדונים דו”ח ביום 1.8.95 (ת/575), שבו לא נאמר מה היו פעולות האיתור שבוצעו על-ידי כל אחד מהגורמים המעורבים, לרבות פעילותו שלו. בדו”ח לא ציין צ’חנובר את שמסר בעדותו (בעמ’ 975-979) – כי עוד לפני החיפוש המשטרתי נסע לנמל ואיכן בעצמו שידור של גל נושא מהאנייה.

8. כעבור שבוע – ביום 7.8.95 – כינס משה גלילי, הממונה על אגף הספקטרום האלקטרומגנטי במשרד התקשורת, את כל בעלי התפקידים באגף, לעריכת תחקיר על האירועים; וזאת, על-פי בקשת מנכ”ל המשרד. בתחקיר השתתפו: רפי הוידה (מנהל אגף הספקטרום), משה צינס (מנהל יחידת הפיקוח האלחוטי), גדעון צ’חנובר (רכז הנדסי חוץ) וחנן גולן (רכז פיקוח אלחוטי). תמצית התחקיר המשותף הועלתה על-ידי גלילי על הכתב (נ/31). על-פי הרישום בדו”ח התחקיר, חזר גולן על טענתו בדבר קליטת השידורים על-ידו בימים חמישי ושישי, כאשר ביום שישי מדובר היה במוסיקה בלבד ללא קריינות. בגרסה שנרשמה מפי צ’חנובר בתחקיר, לא אוזכרה בדיקה כלשהי שבה השתתף העד, וזאת בשונה מעדותו בבית המשפט שבה ציין – כאמור – כי יצא לזירה ואיכן שידור של גל נושא. למותר לציין, כי עריכת תחקיר משותף לכל המעורבים בשרשרת הפעילות והדיווח של איתור השידורים, עלולה הייתה לגרום לעירוב עדויות ראייה עם עדויות שמיעה, ולשבש – שלא במתכוון – את הנצחת האירועים בזיכרונם של העדים (שמלכתחילה לא רשמו דו”חות מפורטים על פעילותם).

9. אין לשלול את האפשרות, כי גולן אכן קלט את שידורי ערוץ 7 ביום 27.7.95 בשעות אחר הצהריים מכיוון הנמל. עם זאת, עדותו – לפיה עגנה האנייה באותה עת ליד הרציף – הייתה שגויה ונסמכה, ככל הנראה, על זיכרון לקוי מחמת חלוף הזמן. יצוין, כי בדו”ח הלקוני שנערך על-ידו (ת/835), לא מסר גולן שבעת האמורה עגנה האנייה ליד הרציף, אלא רק מסר כי קלט ממול לשער מס’ 3 את שידורי ערוץ 7 בעוצמה מירבית.

10. עדותו של גולן, בדבר קליטת השידורים ביום 27.7.95, נתמכת בעיקרה בעדותו של זוהר כהן (עמ’ 1007-1009, 1051-1052). שתי העדויות אף מתיישבות עם העובדה שהאנייה הייתה באותה עת – החל משעה 18:30 – באזור העוגן של הנמל. הן גם נתמכות בהודאתו של הנאשם מס’ 2 בחקירתו במשטרה, שבה ציין כי ביום 27.7.95 שידרה האנייה עד לשעה 20:00. (ראו: הודעתו ת/469 עמ’ 1 ש’ 21; והשוו לעדותו בעמ’ 2333).

11. גרסתו של גולן, על איתור השידורים מהנמל ביום 28.7.95, לא זכתה לעדות תומכת ישירה, שכן הלה יצא – על-פי הנטען – לאשדוד באותו יום לבדו, מבלי שצירף אליו לנסיעה אדם נוסף (כפי שנהג לעשות בדרך כלל). עם זאת, יתכן כי גולן קלט באותו יום רק שידורים שבוצעו במהלך ניסוי משדרים, שרובם היו של גל נושא ללא אודיו, ושמקצתם אף כללו מוסיקה. על קיום שידורים של גל נושא בעת הטיפול במשדרי האנייה בנמל, ניתן ללמוד מעדותו של חיים שטולצמן. הלה העיד, כי הוזמן לטפל במשדרי האנייה ביום 30.7.95, ובמסגרת הטיפול הפעילם בגל נושא בעוצמה נמוכה (עמ’ 200).

12. את הסתירות שבין עדותו של גולן לבין עדויותיהם של הממונים עליו – צ’חנובר וצינס – בדבר המועדים שבהם דיווח לשניים על האירועים, ניתן להסביר בחלוף הזמן הרב מהאירועים ובהעדר רישומים מפורטים של העדים על פעילותם ומעורבותם בנושאים הנדונים.

13. לערפל הראייתי בשאלת השידורים מן הנמל גם תרמו הנאשמים, אשר בחרו רק להשמיע עדויות כלליות של עדים שלא היו על האנייה – לפיהן ערוץ 7 נמנע מלקיים שידורים במהלך תשעת הימים (שמניינם החל ביום 28.7.95). הם נמנעו מלהעיד את הצוות המקצועי של האנייה – הן בסוגיית השידורים ביום 27.7.95 עד לשלב כניסתה של האנייה לאיזור הרציפים, והן בשאלת הפעלת המשדרים בנמל בעת ביצוע עבודות הטיפול והתחזוקה.

 

סיכום

19. גרסתו של גולן, בדבר קליטת השידורים ביום 27.7.95 בשעות אחר הצהריים מנמל אשדוד, נתמכה בעדותו של זוהר כהן, וכן בעובדה שהאנייה נמצאה באותה עת ב”איזור העוגן” של הנמל (נ/33) ושידרה (על-פי הודעתו במשטרה של הנאשם מס’ 2) עד לשעות הערב. עדותו של גולן, על קליטת שידורים למחרת היום – של מוסיקה ושל גל נושא – יכולה להתיישב עם עובדת הפעלת המשדרים במסגרת עבודות הטיפול והתחזוקה. עם זאת, מחמת הסתירות שבתיאור פרטי האירועים והדיווחים עליהם לממונים, אמנע מקביעת ממצא ודאי בדבר ביצוע שידורים לציבור מהאנייה בעת שזו עגנה ברציף. כאמור, התרשמתי, כי הסתירות – אשר רובן בעניינים שוליים – נבעו משגגות בשל ליקויים בתיעוד האירועים ומחמת חלוף הזמן, והן אינן מצביעות כלל ועיקר על ניסיון להפללה כוזבת של הנאשמים והגשת תלונה בדויה נגדם. מכל מקום, הוכח כי ביום 27.7.95 עד לסיום השידורים בשעה 20:00, שידרה האנייה לציבור בעת שעגנה בטווח של כשלושה מייל ממזח הנמל, וכי משדריה הופעלו בגל נושא בעצמה נמוכה בעת הטיפול בהם ביום 30.7.95 בתוך הנמל.

בשולי סיכום פרק זה יוער, כי שאלת השידורים מהתאריכים 27.7.95-28.7.95 מתוך שטח נמל אשדוד, מהווה פרט שולי בסוגיית השידורים מן הים; שכן – כפי שנקבע לעיל – במהלך ארבע השנים הרלבנטיות לאישום בוצעו השידורים מאניית הצבי בדרך כלל מתוך תחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

 

פרק י”ז: ההפרעה לתדר התקשורת של נתב”ג ביום 27.7.97

 

מבוא

1. בכתב האישום נטען, כי ביום 27.7.97 עשה ערוץ 7 שימוש בתדר 120.5 מגה-הרץ – המשמש בשגרה את מגדל הפיקוח בנמל התעופה בן-גוריון (סעיף 12ב לכתב האישום).

התקשורת שבין מגדל הפיקוח בנתב”ג לבין התעופה האזרחית נעשית בתדר 120.5 AM צר (להלן – תדר נתב”ג). המאשימה גורסת, כי שידורי ערוץ 7 במועד האמור גלשו גם לתדר 120.5 AM, וגרמו להפרעה של ממש לתקשורת של מגדל הפיקוח עם המטוסים.

 

גדר המחלוקת

2. אין חולק, כי ביום 27.7.97 בסמוך לשעה 19:45 נשמעו בתדר נתב”ג שידורי רדיו, אשר הפריעו לקיום הקשר שבין מגדל הפיקוח לבין המטוסים. ההפרעה סיכנה את בטיחות הטיסות האזרחיות. מטוסים ששהו באוויר לא קלטו את הוראות פקחי הטיסה, ומטוס של חברת התעופה התורכית “קיבריס” אף נאלץ לסטות מנתיבו. על ההפרעה העידו הפקח לאונדרו קנטור (עמ’ 611-613) ואחראי המשמרת במגדל הפיקוח יצחק שליפשטיין (עמ’ 614-615). ההפרעה צויינה ביומן המבצעים של מגדל הפיקוח (ת/822) ואף הוקלטה (ת/821). כפי שניתן להיווכח מהאזנה לקלטת, מדובר בשידורים שלא היו ברורים כלל ועיקר. אנשי מגדל הפיקוח ביקשו טלפונית מחנן גולן לאתר את מקור ההפרעה ולפעול להפסקתה. ההפרעה פסקה בסמוך לחצות. על האירוע הנדון הגיש מנהל מגדל הפיקוח תלונה בכתב למשטרה למחרת היום (נ/15), ולאחר יומיים נוספים גם נגבתה מחנן גולן הודעה בעניין זה (ת/840).

3. לטענת המאשימה, שידור הרדיו האמור היה של ערוץ 7, ומקורו ככל הנראה בתקלה או בשיבוש במשדרי התחנה המצויים על אניית הצבי, אשר אפשרו “זליגות והפרעות לתדרים אחרים” (עמ’ 48 לסיכומי המאשימה). את טענתה האמורה, בדבר מקור השידורים, מבססת המאשימה על עדותו היחידה של חנן גולן, שרובה ככולה נסמכה על הקפאת זכרונו מהודעתו במשטרה (ת/840), אשר נגבתה ממנו ביום 30.7.07, קרי – שלושה ימים לאחר האירועים.

4. הסנגוריה גורסת, כי אין לקבוע ממצא כלשהו על-יסוד עדותו של גולן בדבר זיהוי השידורים האמורים על-ידו כשידורי ערוץ 7; וזאת, נוכח – הסתירות הפנימיות שמצאה בגרסאותיו, הסתירות שנתגלו בין עדותו לבין עדויותיהם של עדים אחרים, ואי יכולתו של העד להיזכר במרבית פעולותיו בעניין איתור מקור ההפרעה. עוד טוענת הסנגוריה, כי תלונתו של גולן במשטרה – על איתור שידורי ערוץ 7 כגורם ההפרעה לתדר נתב”ג – הייתה כוזבת, ונעשתה על-מנת להפליל את מפעילי התחנה ביצירת סיכון לתעופה האזרחית. יתירה מכך, היא אף העלתה סברה, כי היה זה גולן עצמו שגרם להפרעה האמורה, בכך שיצר ממסר בין שידורי ערוץ 7 לתדר נתב”ג, וזאת על-מנת להניע את אנשי מגדל הפיקוח להגיש תלונה במשטרה נגד מפעילי ערוץ 7.

5. בטענה – בדבר יצירת הממסר על-ידי גולן – אין כל ממש, והיא הופרחה לחלל האוויר ללא כל תשתית ראייתית. גם בלתי מתקבל על הדעת, שעל-מנת להפליל את מפעילי ערוץ 7, החליט גולן לפברק ראיות בדרך של יצירת שידורי ממסר של התחנה לתדר התקשורת של נתב”ג אגב יצירת סיכון של ממש לתעופה האזרחית. מדובר היה בהפרעה לתדר מתחנה פיראטית, וגולן הופעל לאיתורה על-ידי צוות מגדל הפיקוח.

 

גרסתו של גולן

6. על פעילותו באירוע הנדון, למן הרגע שבו קיבל תלונה טלפונית מעובדי מגדל הפיקוח, נחקר גולן בבית המשפט בשלוש ישיבות שבהן מסר את עדותו (חקירה ראשית – עמ’ 728-734, וחקירה נגדית – עמ’ 782-817). מחקירתו נתחוור, כי מרבית פרטי האירוע אינם זכורים לו, וכי הוא מבסס את עדותו על תוכן הודעתו במשטרה (ת/840). בנסיבות אלו ביקשה המאשימה מבית המשפט לקבוע ממצאים הן על סמך האמור בהודעה – במסגרת “כלל הקפאת הזכירה שבעבר”, והן על-יסוד פרטים שגולן הוסיף מזיכרונו בעדותו (הודעת ב”כ המאשימה בעמ’ 922 לפרוטוקול ובעמ’ 41 לסיכומים).

7. להלן תמצית גרסתו של גולן, המבוססת כאמור בעיקרה על הקפאת זכרונו מהודעתו במשטרה.

בסמוך לשעה 20:30 קיבל גולן הודעה טלפונית ממגדל הפיקוח, על שידורי רדיו בלתי ברורים המפריעים לתדר התקשורת של נתב”ג, עד כדי חסימת התדר. באמצעות מקלט של יחידת הפיקוח האלחוטי, שנמצא בביתו, איתר גולן את השידורים הבלתי ברורים בתדרים שונים שבין 120 ל-121 AM. לטענת גולן, באמצעות מעבר במקלט מאפנון AM לאפנון FM WIDE, נשמעו השידורים באותו תדר בצורה ברורה יותר, ומתוכנם הבין שמדובר בשידורי ערוץ 7. הוא הוסיף וטען, כי ביקש מהפקחים להשמיע לו את ההפרעות, וכאשר אלו הושמעו לו בטלפון, נוכח לדעת כי מדובר באותם השידורים שאותרו על-ידו כשידורי ערוץ 7. עוד העיד גולן, כי בהמשך נסע מביתו לחוף תל-אביב, ואיתר – באמצעות מגלה כיוון – את כיוון השידורים ממערב. עם איתור מקור ההפרעה, עידכן גולן טלפונית את דוברת משרד התקשורת בדבר התלונה וממצאי בדיקתו, וביקש את סיועה בקבלת הנחיות להמשך טיפול. זמן קצר לאחר מכן, יצר עמו קשר צבי האוזר, עוזר שרת התקשורת, אשר עודכן בנושא על-ידי הדוברת. האוזר מסר לגולן, שהנאשם מס’ 2 יצור קשר עם מגדל הפיקוח לבירור מקור ההפרעה לתשדורות האלחוטיות בנתב”ג. גולן העיר בעדותו, כי החליט שלא להתקשר לנאשם מס’ 2, הואיל ובאותה תקופה קיבל הנחיות, שלא ליצור קשר עם מפעילי תחנות שידור פיראטיות. בסמוך לאחר חצות פסקה ההפרעה לתדר נתב”ג, מבלי שגולן ביצע כל טיפול נוסף בנושא.

 

גרסת הנאשם מס’ 2 ועדותו של מר נטף

8. על פעילות תחנת ערוץ 7 באותו ערב, בעקבות תלונת אנשי מגדל הפיקוח, נשמעה מטעם הסנגוריה עדותו של הנאשם מס’ 2. הלה העיד, כי לאחר שצבי האוזר הודיע לו ששידורי ערוץ 7 זולגים לתדר התקשורת של נתב”ג, טלפן לנאשם מס’ 5 וביקש ממנו לבדוק התלונה. לדבריו, בתכוף לכך טלפן לפקחי מגדל הפיקוח, ואלו אמרו לו כי לא היו כל הפרעות לתדר התקשורת של נתב”ג (עמ’ 1987). הנאשם מס’ 2 קיים שיחה טלפונית נוספת עם מר האוזר, ובעניינה מסר בעדותו גרסאות שונות. בתחילה טען, כי הודיע להאוזר ששידורי ערוץ 7 הופסקו, למרות שהדבר לא היה כך (עמ’ 1987). כשנשאל הנאשם מס’ 2 בחקירתו הנגדית – מדוע מסר דיווח כוזב להאוזר – שינה גרסתו, וטען כי רק הודיע להאוזר שאין הפרעות לתדר התקשורת של נתב”ג (עמ’ 1989). כאשר הוצגה לנאשם מס’ 2 הסתירה שבין שתי גרסאותיו האמורות, טען כי כלל אינו זוכר מה אמר להאוזר (עמ’ 1990-1991). לבסוף מסר הנאשם מס’ 2 גרסה רביעית, לפיה אמר להאוזר כי ערוץ 7 הפסיק את השידור והמשיך אותו מאוחר יותר (1992).

לבד מהסתירות הפנימיות האמורות בגרסאותיו של הנאשם מס’ 2, הגרסה שהעלה – לפיה פקחי מגדל הפיקוח מסרו לו שאין כל הפרעות לתדר – נסתרת בעדויותיהם של פקחי הטיסה קנטור ושליפשטיין, הנתמכות כאמור גם ברישום ביומן המבצעים ובהקלטה של ההפרעה עצמה (ת/821, ת/822).

9. הסנגוריה נמנעה, כאמור, מלהעיד את הנאשם מס’ 5, שהוא “איש הטכניקה של ערוץ 7” (כלשונו של הנאשם מס’ 2 – עמ’ 1985), למרות שהנאשם מס’ 2 ביקש ממנו לבדוק באותו הערב האם מקור ההפרעה הוא בשידורי ערוץ 7. לא ניתן לדעת, אפוא, מה עשה הנאשם מס’ 5, ולקבוע האם הפנייה אליו הביאה בסופו של דבר להפסקת ההפרעה לתדר נתב”ג בסמוך לאחר חצות.

10. הסנגוריה הזמינה לעדות מטעמה את גי נטף, שעבד בתקופה הרלבנטית ביחידת הפיקוח האלחוטי ושימש כעוזרו של גולן. נטף מסר עדות מזיכרונו, מבלי שערך תיעוד כלשהו על האירוע, אשר התרחש שלוש שנים לפני מועד עדותו. הוא העיד, כי לבקשת גולן איתר מביתו, באמצעות מקלט, את ההפרעה לתדר התקשורת של נתב”ג, אך לא עלה בידו לייחס ההפרעה לשידורי ערוץ 7 (עמ’ 1714-1718).

 

הערכת הראיות

11. ומכאן להערכת הראיות בנושא איתור מקור ההפרעה לתדר התקשורת של נתב”ג.

עיקר עדותו של גולן, על הפעולות שנקט באותו ערב, נשמעה אמינה. עם זאת, נתגלו בגרסאותיו בנושא הנדון מספר סתירות, בין השאר, באשר לחלק מפרטי הבדיקות שביצע. סתירות אלו נבעו בראש ובראשונה מכך שגולן לא זכר את רוב ההתרחשויות באירוע הנדון, והעיד עליהן, בעיקר, על סמך הקפאת זכרונו מהודעתו, בתוספת סברות שהתבססו על שיטות עבודתו בדרך כלל. גולן גם אישר בחקירתו הנגדית, כי חלק מפרטי האירוע שהעיד עליהם לכאורה מזיכרונו, כלל אינם זכורים לו. התרשמתי, כי הסתירות בעדותו של גולן שהסנגורים הצביעו עליהן בסיכומיהם (עמ’ 109-137) – אשר רובן התייחסו לנושאים שוליים – נבעו מבלבול ומזיכרון לקוי של האירועים הנדונים, כפי שאישר העד בעצמו (עמ’ 814), ואינן מצביעות על מתן גרסה כוזבת על-ידי העד לפעילויות ולאירועים שלא היו ולא נבראו. מרבית הסתירות היו כאמור בנושאים שוליים, והתייחסו, בין השאר, לשאלות: מניין זכר כי קיבל את הדיווח מנתב”ג בשעה 20:30 דווקא ולא בשעה אחרת; האם הורה לאנשי מגדל הפיקוח לעבור לתדר חלופי, או שמא הפקחים היו אלו שהודיעו לו כי שינו את התדר; האם את התלונה הטלפונית הראשונה מנתב”ג קיבל מאחראי המשמרת דני רוזן, או שמא ממנהל מגדל הפיקוח אילון טל; האם מי מהפקחים השמיע לו בטלפון את ההפרעות לתדר נתב”ג, ואם כן מי מהם; כמה בדיקות נערכו באזור חוף הים בתל-אביב, והיכן הן בוצעו; וכיצד דווח לו לאחר חצות על הפסקת ההפרעה, אם בכלל.

12. הסנגוריה אינה חולקת על כך, שהודעתו של גולן במשטרה מיום 30.7.97 (ת/840), משקפת נאמנה את הגרסה שהשמיע העד באוזני החוקר סנ”צ עופר גמליאל.

ההודעה הנה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה, וזאת במסגרת “כלל הקפאת הזכירה שבעבר”. למסקנה זו הגעתי, על-רקע התרשמותי כי העד העלה על הכתב את פרטי ההתרחשויות ברישום מהימן ומדוייק ימים ספורים לאחר האירועים, וכי טענתו – כי אינו זוכר את פרטי ההתרחשויות הנדונות – הנה כנה ואמינה. (קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ’ 576, מהד’ 1999).

על-פי הודעתו של גולן במשטרה (ת/840), איתורו את השידורים שהפריעו לתדר נתב”ג כשידורי ערוץ 7 התבסס על שמיעת ההפרעה בטלפון, איתור ההפרעה במקלט שבביתו בתדרים משתנים שבין 120-121 מגה-הרץ, וזיהוי תוכן השידורים כשידורי ערוץ 7 – לפי המלל והג’ינגלים – עם המעבר במקלט מאפנון AM לאפנון FM. בעדותו הוסיף גולן, כי גם ביצע השוואה של השידורים בתדר התקשורת של נתב”ג לשידורים של ערוץ 7 בתדר 105.2 FM אשר קלט במקלט נוסף. לדבריו, זיהה כי מדובר באותו שידור (עמ’ 729). דא עקא, שבדיקה נוספת זו – של השוואת השידורים מתדר נתב”ג לשידורים שנקלטו במקלט נוסף בתדר 105.2 FM – לא הוזכרה בהודעתו של העד במשטרה. הואיל והעד טען, כי רובן ככולן של הבדיקות שעשה לאיתור מקור ההפרעה אינן זכורות לו ונסמכות בעיקר על הקפאת זכרונו מהודעתו, והיות שבהודעה לא מוזכרת הבדיקה ההשוואתית האמורה – אמנע מקביעת ממצא ודאי על בדיקה זו.

13. לא שוכנעתי, אפוא, במידת הודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי השידורים הבלתי ברורים שהפריעו לתדר התקשורת של נתב”ג מקורם – כנטען על-ידי המאשימה – בזליגת שידורי ערוץ 7 מתדר 105.2 FM. מדובר, כאמור, בשידורים בלתי ברורים, שלא שודרו בתדר קבוע, ולא ניתן לשלול האפשרות, כי גולן טעה שאיתר שידורים אלו – על-פי תכנם – כשידורי ערוץ 7; ובפרט, כאשר הלה לא זכר בעדותו את פרטי בדיקותיו לזיהוי התחנה, והסתמך רק על הודעתו שנמסרה שלושה ימים לאחר הבדיקות, מבלי שערך בזמן אמת רישומים אותנטיים להנצחת פעולותיו ובדיקותיו.

גם העובדה, שמי ששימש כעוזרו של גולן, מר נטף, לא הצליח לשייך את השידורים הבלתי ברורים שאיתר בביתו לערוץ 7, מקשה על קביעת מסקנה – על-סמך עדותו היחידה של גולן – כי מדובר בשידורי התחנה. מסקנתי הינה, אפוא, כי זיהוי מקור השידור שגרם להפרעה בתדר נתב”ג כשידור של ערוץ 7 לא הוכח בעדותו היחידה של גולן בודאות הנדרשת במשפט פלילי.

 

סיכום

סיכומם של דברים: לא הוכח, מעבר לספק סביר, כי השידורים הבלתי ברורים שנקלטו ביום 27.7.97 בתדר התקשורת של נתב”ג מקורם במשדרי ערוץ 7, וממילא לא הוכח – בנטל המוטל על המאשימה במשפט פלילי, כי שידורי התחנה הפריעו לתקשורת האלחוטית של התעופה האזרחית באותו מועד, ובכלל.

 

 

פרק י”ח: השידורים מן היבשה – סיכום

 

1. ממארג הראיות הרבות והמגוונות שהובא לעיל, עולה כי בתקופה הרלבנטית לאישום, בנוסף לשידורים מן האנייה (שבוצעו כאמור בעת שזו עגנה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים), בוצעו שידורי רדיו אלחוטיים של תחנת ערוץ 7 מאתרי שידור שונים שהוצבו על-פני היבשה במקומות שונים ברחבי הארץ. מתקני השידור על-פני היבשה הוקמו והופעלו על-ידי התחנה הן לשם הרחבת אזורי הקליטה של השידורים מן הים, והן על-מנת להפיץ שידורים שמקורם באולפנים בבית-אל. הרחבת אזורי הקליטה, באמצעות הממסרים והמשדרים על-פני היבשה, נעשתה בין השאר גם בתדרי UHF, ששימשו כתדרי קישור (תדרי “לינק”) בין אתרי השידור השונים של ערוץ 7 ברחבי הארץ ובאנייה. פרישת אתרי השידור ביבשה הייתה הדרגתית ודינמית, ובמהלך השנים אף הועתקו משדרים וממסרים למקומות חלופיים. אתרי שידור פעילים נחשפו במועדים שונים בתקופה הרלבנטית לאישום בישובים: ינוח, חיפה, קשת, אלוני-הבשן, פסגות, הר-ברכה, בית-אל וירושלים. השידורים האמורים מהאתרים ביבשה נעשו מטעם ערוץ 7, במסגרת מערך מתואם ומשולב של הפצת השידורים לכל רחבי הארץ. במסגרת מערך זה, רכשו החברות הנאשמות מס’ 11-13 ציוד שידור רב שכלל בין השאר משדרים ואנטנות, התקינו את הציוד באתרי השידור השונים והפקידו את מלאכת תפעול האתרים והחזקתם בידי הנאשם מס’ 5.

2. את דבר ביצוע השידורים מן היבשה הוכיחה המאשימה, מעבר לכל ספק סביר, בתשתית ראייתית ניכרת בהיקפה ובמשקלה, שכללה ראיות רבות ומגוונות שהשתלבו זו בזו ותמכו האחת ברעותה. תשתית ראייתית זו נסמכה, בין השאר: על עדויותיהם של מספר עדים, רובם מומחים בתחום שידורי רדיו ואיכונם, שאיתרו בבדיקותיהם את מקור השידורים מן האתרים; על ממצאים שונים, לרבות ציוד שידור ואנטנות, שנתגלו באתרים; על עדויות בדבר רכישת ציוד שידור רב עבור תחנת ערוץ 7; ועל ראיות רבות נוספות בעניין זיקתה של התחנה לאתרי השידור, ובכללן תיעוד שנמצא במסמכי החברות הנאשמות מס’ 11-13.

3. מול התשתית הראייתית הענפה שהניחה המאשימה להוכחת ביצוע השידורים של ערוץ 7 מן היבשה באתרים השונים במהלך השנים, נמנעו כאמור הנאשמים מהשמעת עדות קבילה כלשהי שתערער את ממצאי בדיקות האיכון של עדי התביעה והמסקנות הנובעות מהן, שתזם או תפריך את העדויות בדבר ציוד השידור והאנטנות שנתגלו באתרי השידור, או שתתן הסבר אחר לפשרם של הממצאים המפלילים שנמצאו באתרים השונים. הנאשמים, אשר נמנעו מלמסור גרסה בחקירתם במשטרה, טענו בעדותם במשפט כי הבינו, מהסברים כלליים שקיבלו מהנאשם מס’ 2, כי ערוץ 7 אינו מבצע שידורים כלשהם מהיבשה. ואולם, בחקירתו הנגדית של הנאשם מס’ 2 מסר הלה, כי גרסתו האמורה נסמכת על סברות ועדויות שמיעה בלתי קבילות מפי הנאשם מס’ 5. כאמור, הנאשם מס’ 5 בחר שלא להעיד במשפט, והסנגוריה אף נמנעה מלבקש להפריד את הדיון בעניינו על-מנת להעידו מטעם יתר הנאשמים.

בסיכומו של הדיון, בעניין שידורי תחנת ערוץ 7 מן היבשה, נשוב ונמנה את אתרי השידור שהוקמו והופעלו על-ידי התחנה ברחבי הארץ במהלך התקופה הרלבנטית לאישום.

4. האתר בינוח – שכלל מקלטים, משדרים ואנטנות – הותקן על גג ביתו של תושב הכפר, סולימאן נזאל. הוא נחשף כאתר שידור פעיל במחצית השנייה של שנת 1996, בבדיקות שבוצעו בקיץ על-ידי רוני אמירה וזוהר כהן, ובבדיקות נוספות שנעשו בסוף אותה שנה על-ידי שני צוותים נפרדים של יחידת הפיקוח האלחוטי. באמצעות מתקני האתר, הופצו שידורי ערוץ 7 לציבור בצפון הארץ בשני תדרי FM, לאחר שנקלטו במקום בתדרי לינק באפנון UHF. השידורים שנקלטו בינוח בתדר 768.5 UHF שודרו מהר-ברכה, והומרו באתר לשידורים לציבור בתדר 105.2 FM. שידורים אחרים שנקלטו במקום בתדר UHF נוסף, הופצו מהאתר כשידורים לציבור בתדר 97.3 FM. מתקני השידור בינוח פורקו בסוף שנת 1996, בסמוך לאחר חשיפת אתר השידור בכתבת התחקיר בעיתון “מעריב”.

5. האתר בחיפה הופעל בבניין מגורים ברח’ לסקוב 3 על רכס הכרמל. הוא כלל משדרים שהוצבו במרפסת דירתו של ג’ים בנט בקומה השביעית והאחרונה שבבניין, וכן אנטנות אשר הותקנו על תורן שניצב על גג הבית. שידורים מהאתר בתדרים 105.2 ו-97.3 FM אותרו על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי בשני ביקורים במקום שנערכו בחודשים ינואר ומאי 1997, שלאחרון בהם התלווה חוקר משטרתי. האתר נועד לשפר את שטח הכיסוי של קליטת שידורי ערוץ 7 באזורי הכרמל והגליל, והוא הופעל בתכוף לאחר פירוק מתקן השידור בכפר ינוח. אתר השידור הנדון קלט את השידורים מהאולפנים ומן האנייה בדרך של ממסר בתדרי לינק, והפיצם לשידור לציבור בשני תדרי ה-FM האמורים אשר נקלטו על-ידי הציבור מאיזור חוף הכרמל וצפונה.

6. האתר בקשת שברמת-הגולן שימש במהלך שנת 1996 להפצת שידורי ערוץ 7 בתדר 105.2 FM לאזור צפון מזרח המדינה, לאחר המרתם משידורי UHF שנקלטו במקום מכיוון הר-ברכה בתדר 768.5. מתקן האתר כלל תורן עם אנטנות קליטה ושידור, אשר בבסיסו הוסתר בתוך ארגז מתכתי משדר מבנייה עצמית. פעילותו של האתר אותרה בקיץ 1996 ובחודשים נובמבר ודצמבר אותה שנה – בבדיקות ובניסויים שבוצעו במקום הן על-ידי כהן ואמירה, והן על-ידי גולן ובריילובסקי מיחידת הפיקוח האלחוטי. פעילות האתר הופסקה ביוזמת התחנה, עם חשיפת מתקן השידור בתחקיר עיתון מעריב בסוף חודש דצמבר 1996, ובמקומו הופעל אתר שידור חדש – בהר בני-צפת ליד ישוב אלוני-הבשן.

7. האתר באלוני-הבשן הותקן בביתן שנמצא במתחם טורבינות הרוח “רוחות הגולן” על הר בני-צפת, והופעל במחצית הראשונה של שנת 1997. הוא אותר בבדיקות שנערכו במקום בחודש מאי 1997 על-ידי יחידת הפיקוח האלחוטי בנוכחות חוקרים משטרתיים. המתקן – שכלל, בין השאר, משדר שהוסלק בתוך ביתן ואנטנות קליטה ושידור שהותקנו על גג המבנה – קלט את שידורי התחנה באפנון UHF ושידרם לציבור לאזור רמת הגולן וצפון הארץ בתדר 105.2 FM. ממסמכי הנהלת החשבונות של החברות הנאשמות עולה, כי האתר הופעל החל מחודש פברואר 1997, בסמוך לאחר פירוקו של אתר השידור בקשת שנחשף בכתבת התחקיר בעיתון מעריב. פעילותו של האתר הופסקה בסמוך לחודש יוני אותה שנה, בתכוף לאחר איתורו על-ידי אנשי משרד התקשורת והמשטרה.

8. האתר בפסגות פעל ברציפות בשנים 1996-1998. הוא שימש להפצת שידורי ה-FM של תחנת ערוץ 7 לאזורי פסגות, בית-אל וירושלים. שידורי האתר בוצעו ממשדרים ומאנטנות שהותקנו בבניין של המועצה המקומית מטה בנימין, המשמש כמרכז להתפתחות הילד. השידורים מהאתר אותרו על-ידי מספר עדים בתשע בדיקות שנערכו במקום במהלך השנים האמורות. הבדיקות הצביעו, בין השאר, על קליטת שידורי ערוץ 7 באתר בתדרי לינק שונים, ובין היתר בתדרי UHF: 768.5, 790.55, 421.6, 783 ו-785 – ששודרו בחלקם מהר-ברכה. שידורים אלו שנקלטו במקום, הומרו באתר לשידורים לציבור בשלושת ערוצי התחנה (הערוץ הראשי, הערוץ התורני והערוץ לעולים) בתדרי FM 105.2, 98.7 ו-97.3. המרת שידורי הלינק מתדרי UHF לשידורים לציבור בתחום ה-FM, נעשתה באמצעות מערך אנטנות לקליטה ולשידור שחוברו בכבלים למקלטים ולמשדרים שהותקנו בתוך חדרון בבניין. המערך הנדון, של הפצת השידורים לציבור מפסגות, נועד לשפר את איכות קליטת שידורי התחנה, ולהרחיב את שטחי הקליטה באזורי פסגות, בית-אל וירושלים. אתר שידור זה, פעל ברציפות בשנים 1996-1998, ולאחר חשיפתו בחודש יוני 1998 בחיפוש המשטרתי, החל ערוץ 7 להפעיל אתר שידור חלופי לאזור ירושלים – על גג בניין רב-קומות ברח’ ריינס בשכונת קריית משה בירושלים.

9. האתר בירושלים הופעל על-ידי ערוץ 7 בחודשים יוני עד ספטמבר 1998 בבניין מגורים ברח’ ריינס 6. הוא כלל משדרים, מקלטים ואנטנות שהותקנו על גגו של בניין בן 12 קומות בשכונת קרית משה, בסמוך לכניסה המערבית לבירה. באתר נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדרי לינק UHF מכיוון מערב (קרי – מכיוון אניית הצבי), אשר הומרו לשידורים לציבור לאיזור ירושלים בתדרי 105.2 ו-98.7 FM. פעילותו של האתר אותרה במועדים 13 ו-14 בספטמבר 1998, על-ידי רמי בריילובסקי, מיחידת הפיקוח האלחוטי. האתר הותקן בחודש יוני 1998, בתכוף לאחר איתורו ופירוקו של האתר בפסגות, והוא פעל כשלושה חודשים עד לחשיפתו ותפישת ציודו על-ידי בריילובסקי וחוקרי המשטרה.

10. האתר בהר-ברכה הופעל בשנים 1996-1998 מביתן אשר ניצב בסמוך לחדר האוכל של ישיבת ההסדר. בתוך הביתן הותקנו מקלטים ומשדרים ועל גגו ניצב תורן עם מערך אנטנות לקליטה ולשידור בתחומי ה-UHF וה-FM. המקום שימש בעיקר כמוקד להפצת שידורי ערוץ 7 ביבשה בתדרי UHF שונים, שהשתנו מעת לעת, אשר נועדו לשמש כשידורי לינק לאתרי שידור אחרים של התחנה ברחבי הארץ. באתר נקלטו שידורי ערוץ 7 בתדרי FM אשר הומרו לשידור בתדרי UHF, וזאת לצורך העברתם לאתרי שידור אחרים (כמו למשל: קשת, אלוני הבשן, ינוח, חיפה ופסגות) שמהם הופצו שוב לציבור בתדרי FM. בשלב מסויים, החל בשנת 1997, אף בוצעו מהאתר שידורים לציבור בתדר 97.3 FM בערוץ לעולים של התחנה. השידורים מהאתר אותרו בבדיקות שנעשו במקום על-ידי מספר עדים בשמונה מועדים במהלך השנים האמורות, ובכללן – ניסויי שידור ובדיקות שבהן נחשף ציוד שידור בביתן.

11. באתר בבית-אל היו הן אולפני שידור – שמהם בוצעו בשלושת ערוצי התחנה שידורים חיים ושידורים מוקלטים מראש, והן מתקן שידור שהוקם על גג בניין הישיבה – שכלל מערך של משדרים ואנטנות. ממכלול הראיות שהובאו לעיל, ובכללן עדויות בדבר שבע בדיקות שבוצעו בבית-אל על-ידי מספר עדים במהלך השנים 1996-1998, הוכח כי בתקופה הרלבנטית לאישום התקיימו מבניין הישיבה בבית-אל שידורים של ערוץ 7 בתדרי UHF שונים. השידורים שימשו כתדרי לינק לאתרי שידור אחרים של התחנה ביבשה ובאנייה, שבהם הומרו לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. מקור השידורים המופצים – חלקם שידורים חיים – היה באולפנים. בנוסף לשידורי הלינק האמורים באפנון תדרים בתחום ה-UHF, אותרו מבניין האולפנים בשנת 1998, גם שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים. השידורים בערוץ זה הופצו באמצעות משדר שהותקן בחדרון השירותים בבניין האולפנים ואנטנות שידור שהוצבו על גג הבניין. ההסבר הכללי והסתמי שניתן על-ידי הנאשמים – בדבר דרך הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל לאנייה באמצעות קו של טלפון סלולרי – לא הוכח על-ידם בראיות קבילות כלשהן. ההסבר גם הופרך במכלול עדויות התביעה שהובאו לעיל; והימנעות הסנגוריה מהשמעת עדים שיכלו לתמוך בהסבר זה – מלמדת כי אין בו ממש. נותרת, אפוא, בעינה המסקנה הברורה והחד-משמעית, הנסמכת על ממצאי הבדיקות הרבות שנערכו על-ידי עדי התביעה בבית-אל במהלך השנים, כי התוכניות מן האולפנים הופצו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים כדלקמן: בערוצים הראשי והתורני – בשידורי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים, ובערוץ לעולים – בשידורים לציבור בתחום ה-FM.

באופן האמור הפעילה תחנת ערוץ 7 בתקופה הרלבנטית לאישום את מערך הפצת שידורה ברחבי הארץ, לרבות הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל, וזאת תוך נסיון להסתיר את דבר ביצוע שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, ויצירת מצג לפיו כל שידורי התחנה מופצים מהמשדרים שבאנייה, ומהם בלבד.

 

פרק י”ט: העבירות הנדונות באישום הראשון – הרקע הנורמטיבי

 

העבירות

1. הוראות החיקוק הרלבנטיות לאישום הראשון הנן סעיפים 32(א), 90(א) ו-98 לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש”ן-1990, וסעיפים 7(א), 5ד ו-10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], התשל”ב-1972.

האיסור הפלילי שבעבירה לפי סעיף 32(א) לחוק הרשות השניה, קובע לאמור:

“לא יקים אדם ולא יפעיל תחנת שידור ולא יקיים שידורים, אלא אם כן קיבל לכך זיכיון מאת המועצה”.

המונחים שאוזכרו ביסודות העבירה הוגדרו בחוק האמור כדלהלן:

“שידורים – שידורי רדיו וטלוויזיה …”;

“שידורי רדיו – שידורי תכניות שמע הניתנים לשידור והמופצים בדרך אלחוטית”;

“תחנת שידור – מיתקן או התקן המשמש או המיועד לשמש לצרכי שידורים קליטתם או הפצתם, למעט אולפן”.

היסוד העובדתי של העבירה כולל, אפוא, ביצועו של אחד מן המעשים שלהלן: הקמת תחנת שידור, הפעלתה וקיום שידורי רדיו; וכן רכיב נסיבתי של העדר זיכיון כדין לכך. היסוד הנפשי שבעבירה, דורש הוכחתה של מחשבה פלילית, קרי – מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. (ראו סעיפים 18-20 לחוק העונשין, התשל”ז-1977, בעניין יסודותיה של עבירה פלילית).

2. העבירות מפקודת הטלגרף האלחוטי, שלפיהן הואשמו הנאשמים, הוגדרו כדלהלן:

7(א) – “המקים או מקיים תחנת טלגרף אלחוטי בלי רשיון, או מתקין, מפעיל או מקיים, מכשיר לטלגרף אלחוטי בלי רשיון, דינו – מאסר שנה או קנס 92,800 שקלים חדשים…”.

5ד(א) – “לא ישתמש אדם בתדר רדיו אלא בהתאם להועדת התדר ולפי הקצאה שקיבל מאת הגוף שהממשלה הסמיכה… ובהתאם לצרכי ניצול התדר ואופן השימוש בו, כפי שנקבעו בתנאי ההקצאה”.

שלושה מן המונחים שאוזכרו בהוראות החיקוק הנ”ל הוגדרו בסעיף 1 לפקודת הטלגרף האלחוטי, כדלהלן:

“טלגרף אלחוטי – שיטה של תקשורת באמצעות מכשירים לשידור או לקליטה של ידיעות או תקשורות אחרות על-ידי אותות חשמל, שלא בעזרת תיל המחבר את נקודות השידור והקליטה”;

“קים – לרבות החזק במכשיר, אף הם אינו במצב תקין”;

“תדרי רדיו – תדרי גלים אלקטרומגנטיים בתחום שאינו עולה על 3,000 גיגה-הרץ, המשמשים לטלגרף אלחוטי”.

היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 7 (א) לפקודה כולל, אפוא, את המעשים של הקמת, הפעלת וקיום תחנת טלגרף אלחוטי או מכשיר לטלגרף אלחוטי; וזאת ללא רשיון כדין. היסוד הנפשי שבעבירה, דורש הוכחתה של מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות.

בעבירה לפי סעיף 5ד(א) לפקודה היסוד העובדתי הנו שימוש בתדר רדיו שלא בהתאם להועדתו והקצאתו, והיסוד הנפשי דורש מודעות לכך.

 

האבחנה בין השותפות הישירה לבין זו העקיפה בעבירה רבת משתתפים

3. בענייננו מדובר בעבירות רבות משתתפים, שכן בהפעלת תחנת השידור וביצוע השידורים היו מעורבים גורמים רבים, וביניהם: מנהלים בחברות שהפעילו את התחנה, עורכי תכניות, שדרנים וטכנאי שידור.

אחריותם של הצדדים השותפים לעבירה רבת משתתפים הוסדרה בתיקון 39 לחוק העונשין. ההבחנה העיקרית הינה בין שותפים ישירים לבין שותפים עקיפים. השותפים הישירים נוטלים חלק בביצוע העיקרי של העבירה, ואלו הם המבצעים בצוותא או המבצעים באמצעות אחר (סעיף 30 לחוק העונשין); ואילו השותפים העקיפים נוטלים חלק עקיף בביצוע העבירה, ואלו הם המסייעים והמשדלים (סעיפים 30 ו-31 לחוק). האבחנה בין צורות השותפות – הישירה והעקיפה – היא פונקציונלית, ונעשית על-פי התפקיד השונה שיש לשותפים השונים בהגשמת המזימה העבריינית המשותפת. (ע”פ 2769/95 פלונים נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(3) 388, בעמ’ 401; וכן ראו על האבחנות שבין השותפים הישירים לעקיפים: ש”ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב, תשמ”ז, בעמ’ 179, 186).

 

השותף הישיר – המבצע בצוותא

4. העבירות הנדונות לפנינו, בעניין הפעלת תחנת ערוץ 7 וקיום שידוריה, הנן עבירות רבות משתתפים.

השותפים הראשיים בביצוע עבירה רבת משתתפים הם המבצעים בצוותא. סעיף 29 לחוק העונשין קובע, כי מבצע העבירה הוא “לרבות מבצעה בצוותא”; וכי מבצעים בצוותא הם “המשתתפים בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה”, “ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר”.

המבצעים בצוותא פועלים כגוף אחד לביצוע המשימה העבריינית, מהווים יחדיו יד אחת השולטת על הביצוע וכל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה (ע”פ 4389/93 מרדכי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(3)239, בעמ’ 250). “החוק רואה במבצעים בצוותא גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. פעולתה של כל זרוע משוייכת לגוף כולו, ולכל אחד ממשתתפיו” (ע”פ 2796/95 בעניין פלונים, לעיל, בעמ’ 402 ).

על מהותו של הביצוע בצוותא ומאפייניו עמד כב’ הנשיא ברק בע”פ 2796/95 (בעניין פלונים, לעיל):

“המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש ‘פנים’. תרומתו היא ‘פנימית’. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת”. (בעמ’ 403).

על המאפיין את הביצוע בצוותא כפעילות יחדיו ביד אחת השולטת על הביצוע, גם עמד פרופ’ קרמניצר במאמרו, “המבצע בדיני העונשין – קווים לדמותו”, פלילים א (תש”ן) 65, בעמ’ 73):

“לכל אחד מן המבצעים ביחד יש שליטה יחד עם האחרים על התפתחות העניינים… כל אחד מהם פועל עם חברו ובאמצעות חברו. לכן, גם יש לראות כל אחד מהם כאילו ביצע במו ידיו את כל מה שבוצע בידיו או בידי האחרים…”

היסוד הנפשי בעבירת רבת משתתפים הנו היסוד הנפשי של העבירה המתבצעת, ובענייננו – מודעות למעשה העבירה ולנסיבות, וכן נדרש כי המבצעים יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא.

 

השותף העקיף – המסייע

5. השותפות העקיפה הרלבנטית לענייננו הנה זו של המסייע. ככזו נתפסה על-ידי המאשימה תרומתו של הנאשם מס’ 10 לביצוע השידורים מתחום מי החופין, ולחלופין – אף תרומתם של הנאשמים מס’ 6-9 (קרי – השדרנים) אם לא יקבע שמדובר במבצעים בצוותא של העבירות.

סעיף 31 לחוק, כפי שנחקק בתיקון מס’ 39, מגדיר את המסייע כדלהלן:

“מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע”.

6. המסייע, כשותף עקיף לפעילות העבריינית, הוא גורם חיצוני המצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע. תרומתו מתבטאת במעשי עזר, הנפרדים מביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי, אשר מסייעים ביצירת התנאים לביצוע העבירה (ע”פ 2976/95 בעניין פלונים, לעיל, בעמ’ 405). אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית, אין הוא מחליט על הביצוע ואין הוא שולט בו (ע”פ 4389/93 בעניין מרדכי, לעיל בעמ’ 251).

האבחנה בין השותפות הישירה לבין השותפות העקיפה אמורה להיות לא קלה במקרים הגבוליים, דהיינו – ככל שמתרחקים מ”גרעין” ההגדרה אל עבר “אזור האפלולית היחסית” שלה ( ע”פ 2796/95 בעניין פלונים, לעיל, בעמ’ 406) או “לתחום האפור” שבין הביצוע העיקרי לסיוע (ע”פ 4188/93 לוי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(1) 539, בעמ’ 559). האבחנה במקרים קשים שכאלו תבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (על האבחנה בין השותפים השונים, ראו: מ’ גור-אריה, “צורות של ביצוע עבירה פלילית”, פלילים א (תש”ן), 29; ומ’ קרמניצר במאמרו לעיל).

7. היסוד העובדתי בעבירת הסיוע הוא “המעשה” וה”נסיבה”. ה”מעשה” הוא התנהגות מסייעת שיש בה כדי לאפשר להקל או לאבטח את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה העיקרית על-ידי המבצע העיקרי. (ע”פ 320/99 פלונית נ’ מדינת ישראל; ע”פ 4317/97 פוליאקוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(1) 289, 307); ש”ז פלר, בספרו הנ”ל, בעמ’ 240). ה”נסיבה” בעבירת הסיוע “היא הפליליות של ההתנהגות לה מהווה הסיוע גורם משני ועקיף” (ע”פ 320/99, לעיל).

8. באשר ליסוד הנפשי הנדרש מהמסייע כשותף עקיף – ההלכה שנפסקה בע”פ 320/99 פלונית נ’ מדינת ישראל, אשר שינתה את ההלכה הקודמת שנפסקה בעניין פוליאקוב (לעיל), קבעה כי בנוסף לדרישת המודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולנסיבות הרלבנטיות, נדרש אף “מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי”, מתוך כוונה ומגמה לתרום תרומה מסייעת לביצוע העיקרי. (על דרישה זו, של המטרה לסייע, ראו: ש”ז פלר, בספרו הנ”ל, בעמ’ 260-262).

 

על הכלל בדבר “עצימת עיניים”

9. בעניינם של חלק מהנאשמים, מבקשת המאשימה לבסס את היסוד הנפשי של המחשבה הפלילית על הכלל, לפיו “עצימת עיניים” שקולה למודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות.

כלל זה, שמקורו עוד בהלכה הפסוקה מקדמת דנא, עוגן בחקיקה בסעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין, במסגרת תיקון מס’ 39.

בפסיקה שקדמה לתיקון מס’ 39 נקבע, כי מקום שבו נדרשת ידיעה ממשית בדבר קיומה של עובדה, תבוא הדרישה על סיפוקה גם ב”עצימת עיניים” מודעת ומכוונת כלפי אותה עובדה. “עצימת העיניים” או “העיוורון המכוון” משמעם – “כי הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו’לא רצה לדעת’, פן תאושר העובדה ואזי לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע עליה” (ד”נ 8/68 המרטפרסט נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד כב(2) 543, 546; וכן ראו: ע”פ 564/83 מדינת ישראל נ’ דהרי ואח’, פ”ד מג(1),617, 625). ויודגש: מדובר בכלל מהדין המהותי – שמשמעותו היא קביעת טיבה של דרישת הידיעה בהגדרתה של עבירה, להבדיל מכלל של דיני ראיות – שעניינו הוכחתה של דרישה שכזו.

באשר לרמת החשד הדרושה כתשתית ליישום הלכת “עצימת העיניים”, הובעו בפסיקה שקדמה לתיקון מס’ 39 אמרות שונות, שנעו בין “רמה מסתברת” (“חשד ממשי” או “חשד מעשי-רציונלי”) לבין רמה “בדרגה גבוהה”. (י’ קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עדכון והשלמה לתיקונים עמ’ 39, 43 ו-44 לחוק העונשין, עמ’ 37; ע”פ 539/89 ורשבסקי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מד(2) 870).

10. בתיקון מס’ 39 לחוק העונשין הוגדר – בסעיף 20(א) – היסוד הנפשי של “המחשבה הפלילית” בעבירת התנהגות כ”מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות… הנמנים על פרטי העבירה”.

ההסדר החקיקתי שבתיקון מס’ 39 הרחיב את מושג “המודעות” מעבר למשמעותו המילולית-גרעינית והחיל בעניינו את כלל “עצימת העיניים” שהוגדר כדלהלן:

“רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”.

11. הכלל בדבר עצימת עיניים – כפי שנתגבש בתיקון 39 לחוק העונשין, חל על התייחסותו ההכרתית-סובייקטיבית של עושה העבירה למציאות האובייקטיבית, בכל הנוגע לרכיבים ההתנהגותי והנסיבתי שביסודות העבירה. הכלל קובע, כאמור, כי חשד מצד עושה העבירה בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות – שקול ושווה-ערך למודעות בפועל; וזאת אם נמנע עובר למעשה מלבררם. לשון אחר: התעלמות מודעת מטיב ההתנהגות ומאפשרות קיום הנסיבות, על אף החשד בדבר התקיימותם, והימנעות עובר למעשה מבדיקת החשד לאשורו, יראו כמעשה המלווה במודעות בפועל. הכלל “כמו מטיל על הנדון – מכללא – נטל בירור התנהגות ונסיבות, שאם חדל ולא בירר – ‘חשד’ יהא שקול כנגד ‘מודעות’, ומעשה שיעשה יראוהו כמעשה המלווה במועדות”. (כב’ השופט חשין, בע”פ 3417/99 הר שפי נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון 2001(1), 904; וכן ראו: ע”פ 5938/00 ניסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(3) 873, בעמ’ 895; ע”פ 115/00 טייב נ’ מדינת ישראל פ”ד נד(3) 289, בעמ’ 304; י’ קוגלר “על דרישת המודעות כלפי הנסיבות בחלק הכללי החדש של חוק העונשין”, פלילים ה, ינואר 1996, עמ’ 149; ודברי ההסבר להצעת החוק, ה”ח תשנ”ב 115, בעמ’ 125).

12. על הרציונל של הכלל, לפיו עצימת העיניים הנה שוות ערך למודעות בפועל, עמד פרופ’ פלר, בספרו יסודות בדיני עונשין (כרך א’ תשמ”ד), עת התייחס לחשד בדבר אפשרות קיומן של נסיבות הנמנות ביסוד העובדתי של העבירה:

“מודעות לאפשרות קיום הנסיבה, בה תלויה העבירה, מחייבת את האדם לבדוק, עובר לביצוע מעשהו, את המצב בכל הנוגע לאותה נסיבה, כדי להימנע ממנו, במקרה שקיום הנסיבה מתאושש. אם, חרף החשד, לא עשה האדם כן, בין משום שבכל תנאי היה מנוי וגמור עמו לעשות את המעשה, ובין משום שהיה לו נוח יותר שלא לדעת או מכל שיקול אחר, פירוש הדבר שהשלים גם עם דבר קיומה של הנסיבה.

לכן, שקולה, ההתעלמות המודעת מאפשרות הקיום של מערכת נסיבות כנגד מודעות לעצם קיום זה; שהרי מערכת נסיבות זו עמדה לנגד עיני האדם, אלא שלא טרח לבדוק את מצב הדברים כדי לבררם. אם מתברר בדיעבד כי הנסיבות הרלוונטיות אכן התקיימו, שקולה המודעות לאפשרות קיומן עקב החשד בכך, כנגד מודעות לעצם קיומן” (עמ’ 519 – ההדגשות במקור).

13. על היסוד הלוגי האמור של הכלל, גם עמדה כב’ השופטת בייניש בע”פ 5938/00 בעניין אזולאי (לעיל):

“התפיסה המעוגנת בסעיף הנה, כי האנטי-חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם, שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול מבלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו, שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה”.

הרציונל, שהוצג לעיל, בעניין המודעות לקיום הנסיבות, חל גם על ההתעלמות המודעת מטיב ההתנהגות.

14. על הטעם המצדיק את החלת הכלל האמור, הצביע כב’ השופט חשין בע”פ 3417/99 בעניין הר-שפי, לעיל. בהתייחסו לעבירות של עשיית מעשה (קרי – העבירות הנדונות בענייננו) הוא ציין:

“בעבירות הנסבות על עשיית מעשה, ניתן להבין ולהצדיק את החלתו של מושג הידיעה על עצימת עיניים גם-היא; שאומרים לו למי שמבקש לעשות מעשה: אל תעשה מעשה – עד אם תברר חשד שעלה בדעתך; חדל – הרף ידך – עד אם תבטיח ותדע כי מעשה אשר אתה עומד לעשותו לאו מעשה פלילי הוא” (לעיל, בפיסקה 38 לפסק-הדין)”.

על החשד להיות אישי-סובייקטיבי ולהתעורר בלבו של עושה העבירה, ואין די בכך שהחשד היה מתעורר אצל אדם מן היישוב. (ע”פ 5938/00 בעניין אזולאי, לעיל; וכן ראו: ש”ז פלר “טעות במצב דברים”, מחקרי משפט יב תשנ”ה 5, 17).

15. באשר לרמת החשד, ציינה הפסיקה, שמנוסחו של סעיף 20(ג)(1) עולה, כי לצורך קיום מצב של “עצימת עיניים” די בחשד ממשי (או בלשונו של פרופ’ פלר – “חשד מעשי-רציונלי”) ושלא נדרש חשד ברמה גבוהה. (ע”פ 115/00 בעניין טייב, לעיל, בעמ’ 304; ע”פ 5938/00 בעניין אזולאי, לעיל, בעמ’ 896). עם זאת, קבעה הפסיקה, כי “תתכנה עבירות של מחשבה פלילית, אשר נוכח מהותן ומאפייניהן אין זה ראוי להסתפק במסגרתן בחשד ממשי כתחליף למודעות בפועל” (ע”פ 5938/00 בעניין אזולאי, בעמ’ 896). כך למשל נפסק, כי העבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין, מהווה דין ספציפי ביחס לסעיף 20(ג)(1) לחוק, וכי במסגרתה נדרש להוכיח ידיעה ממשית של התקיימות הנסיבות. (ע”פ 3417/99 הר שפי נ’ מדינת ישראל, לעיל; ע”פ 5938/00, בעניין אזולאי, לעיל).

בעבירות הנדונות לפי פקודת הטלגרף האלחוטי וחוק הרשות השניה – של הפעלת תחנת שידור וקיום שידורים ללא רשיון וללא זיכיון – די בחשד ממשי לצורך החלת כלל עצימת העיניים, ואין טעמים המצדיקים דרישת חשד בדרגה מוגברת יותר.

בענייננו, יבחן בהמשך הכלל של עצימת העיניים באשר לחלק מהנאשמים, בהקשר לטענתה החלופית של המאשימה, לפיה אם לא תוכח בעניינו של מי מהנאשמים מודעות בפועל לביצוע השידורים מן היבשה ו/או מתחום מי החופין, אזיי יש לראותו, למצער, כמודע לנסיבות מכוח כלל עצימת העיניים.

 

פרק כ’: הנאשם מס’ 2 – יואל צור

 

הוראות החיקוק שלפיהן מואשם הנאשם מס’ 2

1. הנאשם מס’ 2 הואשם, כאמור, בעבירות של קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – לפי סעיפים 32(א) ו-90(א) לחוק הרשות השנייה; קיום תחנת טלגרף אלחוטי והפעלת מכשיר טלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי; ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים ולהקצאתם – לפי סעיפים 5ד’ ו-10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי. בעבירה הראשונה – קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – הואשם הנאשם הן כמבצע עיקרי, והן, לחלופין, מכוח אחריותו כמנהל בתאגיד שביצע את העבירה – לפי סעיף 98 לחוק הרשות השנייה.

 

היסוד העובדתי

2. הנאשם מס’ 2 ביצע בהתנהגותו את רכיב “מעשה העבירה” שביסוד העובדתי של כל אחת מן העבירות שיוחסו לו, וזאת הן כמבצע עיקרי והן כמבצע בצוותא יחד עם שאר חבריו בערוץ 7.

בחלק הראשון של הכרעת-הדין נקבע, כי במהלך התקופה הרלבנטית לאישום, קרי – בשנים 1995-1998, קיימה תחנת ערוץ 7 שידורי רדיו מתחום המדינה – הן מתחום המים הטריטוריאליים והן מן היבשה. כאמור, השידורים מן הים בוצעו מאניית הצבי בעת שזו עגנה בדרך כלל בתחום המים הריבוניים של המדינה מול חופי תל-אביב, והשידורים מן היבשה נעשו תוך שימוש במשדרים שהופעלו באתרים שונים ברחבי הארץ.

3. הנאשם מס’ 2 שימש כמנהל בשלוש החברות הנאשמות מס’ 11-13, יחד עם הנאשמים מס’ 1 ו-3. הסנגוריה והנאשמים לא חלקו על כך, כי שלוש החברות פעלו כגוף אחד בהפעלת שידורי ערוץ 7 (עמ’ 1899). כפי שעולה מהראיות, והנאשם מס’ 2 אף אישר זאת בעדותו, כיהן הנאשם מס’ 2 כמנהל תפעולי של שלוש החברות בכל הנוגע להפעלת תחנת ערוץ 7 (עמ’ 1815, 1896), ושימש כגורם מרכזי בבנייתו ובהפעלתו השוטפת של מערך שידורי התחנה. במסגרת הניהול השוטף, הוא היה אחראי – בין השאר – על ניהול כל המערך הלוגיסטי של התחנה, אולפניה ושידוריה (עמ’ 1894), וכן על תפעולה של אניית הצבי (עמ’ 1820). ממכלול הראיות עולה, כי התחנה הפיצה את שידוריה תחת שרביטו הניהולי של הנאשם מס’ 2.

פעילותו של הנאשם מס’ 2 בהפעלת תחנת ערוץ 7 – כמנהל התפעולי של החברות הנאשמות ושל התחנה – מהווה הן ביצוע עיקרי והן ביצוע בצוותא של מעשי העבירות שהואשם בהן: קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון, קיום תחנת טלגרף אלחוטי והפעלת מכשיר טלגרף אלחוטי ללא רשיון ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להקצאתם ולהועדתם. כמבואר ברקע המשפטי לעיל, סעיף 29 לחוק העונשין קובע, כי מבצע העבירה הוא “לרבות מבצעה בצוותא”; ומבצעים בצוותא הם “המשתתפים בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה”, “ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר”.

4. הרכיבים הנסיבתיים שביסודות העובדתיים של כל אחת מן העבירות, קרי – העדר רשיונות וזיכיונות, הוכחו כדבעי כמבואר בחלק הראשון של הכרעת-הדין, ולא היו שנויים במחלוקת. הנאשם מס’ 2 אישר בעדותו, כי לערוץ 7 לא ניתנו היתרים כחוק לביצוע שידורים בתחומי המדינה ובאזורי יהודה ושומרון, וכי התחנה לא קיבלה הקצאה רשמית לשימוש בתדרים שבהם שידרה ומעולם לא שילמה עבור תדרים אלו (עמ’ 1912-1913).

המחלוקת היחידה שהציגה הסנגוריה בסיכומיה באשר ליסודות העובדתיים של העבירות שיוחסו לנאשם מס’ 2, התמקדה אך בשאלה האם שידורי ערוץ 7 – שאין חולק שנעשו ללא רשיונות וזיכיונות – בוצעו מתחומי המדינה, אם לאו. משנקבע, כי השידורים בוצעו מתחום המדינה – הן מן המים הטריטוריאליים והן ממשדרים ביבשה – וכי הנאשם מס’ 2 נטל חלק פעיל בביצועם כמנהל התפעולי של התחנה, הוכחו בעניינו היסודות העובדתיים של העבירות שהואשם בהן.

 

היסוד הנפשי

6. היסוד הנפשי של כל אחת מן העבירות הנדונות הנו מחשבה פלילית, דהיינו – מודעות לטיב מעשה העבירה ולנסיבות הנמנות בהגדרתה. המחלוקת בסוגיית היסוד הנפשי של כל אחת מן העבירות התמקדה אך בשאלת מודעותו של הנאשם מס’ 2 לביצוע השידורים מן היבשה ומתחום המים הטריטוריאליים. כאמור, לא הייתה מחלוקת בעניין מודעותו של הנאשם מס’ 2 לקיום הנסיבות של העדר רשיונות, זיכיונות והיתרים כחוק.

7. על מודעותו של הנאשם מס’ 2 בדבר מיקום ביצוע השידורים, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתפקידו בתחנה ומחלקו בבניית מערך שידוריה והפעלתו. לאור תפקידו המרכזי של הנאשם מס’ 2 כמנהל בחברות הנאשמות – בכלל, וכמנהל תפעולי של תחנת ערוץ 7 – בפרט, נעלה מכל ספק, כי הלה היה מודע לכך שהאנייה שהתה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה בעת ביצוע השידורים מאולפניה, ולעובדת ביצוע השידורים מן היבשה ממערך אתרי השידור שנפרש ברחבי הארץ. מסקנה זו נלמדת מראיות רבות ומגוונות, המצביעות על חלקו הדומיננטי בהפעלת שידורי ערוץ 7 ובתפעול האנייה, ועל היותו מי שאישר את כל הוצאותיה של התחנה, לרבות ההוצאות לרכישת המערכים הרבים של המשדרים והאנטנות – שעל-פי הקביעה בחלק הראשון של הכרעת-הדין – הותקנו והופעלו באתרי השידור ביבשה. על מודעותו של הנאשם מס’ 2 למיקום ביצוע השידורים מן היבשה ומתחום מי החופין, ניתן גם להסיק מראיות רבות, לרבות תיעוד בכתב הנושא את “טביעות אצבעותיו”, המעידות על מעורבותו הפעילה והישירה בהקמת מערך אתרי השידור והפעלתם.

8. ניתן ללמוד על מודעותו של הנאשם מס’ 2 לכך שערוץ 7 שידר בתקופה הרלבנטית לאישום בניגוד לחוק, בין השאר, מדברים שהשמיע באוזני העיתונאי עד התביעה נדב שרגאי, בשיחה טלפונית שקיים עמו בתחילת חודש פברואר 1999 (קרי – לאחר הגשת כתב האישום), על-רקע ניסיונות שנעשו באותה עת להכשיר את שידורי התחנה באמצעות חוק התקציב. הנאשם אמר לשרגאי, כי לציבור המאזינים של ערוץ 7 לא נותרה ברירה אלא לתבוע הסדרת פעילותה של התחנה בחקיקה, והוסיף: “יקראו לזה מחטף, יגידו שזה מכוער, אבל אחרי עשר שנות שידור… ואחרי עשרות הבטחות סרק של ראש הממשלה ושריו, זו הדרך היחידה שנותרה לנו”. באותה שיחה אישר גם הנאשם מס’ 2, כי ערוץ 7 מעולם לא שילם בגין התדרים שבהם השתמש בשידוריו, ואמר בעניין זה: “אני מתחייב בזאת בשם ערוץ 7, שהערוץ ישלם על כל התדרים שבהם השתמש מיום הקמתו ועד היום הזה. נשלם את כל מה שיושת עלינו, גם רטרואקטיבית, וגם אם הסכומים יגיעו למיליונים” (ת/344א’, עמ’ 946).

התבטאויותיו האמורות של הנאשם מס’ 2 באוזני העיתונאי נדב שרגאי, מלמדות על כך שהיה מודע לעובדה ששידורי ערוץ 7 נעשו במהלך השנים בניגוד לחוק, ללא הקצאת תדרים, וממילא ללא תשלום עבורם. התבטאותו האמורה, לא מתיישבת כלל עם הגרסה שהעלה בעדותו, לפיה הפעלת ערוץ 7 במהלך השנים נעשתה אך ורק מלב ים מתוך הקפדה על קיום הוראות החוק.

אסקור להלן את הראיות, שמהן עולה כי הנאשם מס’ 2 היה מודע לביצוע השידורים מאתרי השידור ביבשה ומתחום המים הטריטוריאליים.

המודעות לשידורים מן היבשה

9. בתשתית הראיתית שהובאה לפניי, מצויות עדויות בשפע ולמכביר, המובילות למסקנה וודאית, כי הנאשם מס’ 2 היה מודע לשידורים שנעשו מן היבשה – הן להפעלת אתרי השידור שנפרשו ברחבי הארץ לשיפור איכות הקליטה, והן למערך הפצת השידורים מבית-אל. יתרה מכך, מהתשתית הראיתית עולה, כי כמנהל התפעולי של ערוץ 7 נטל הנאשם מס’ 2 חלק פעיל בהקמת אתרי השידור האמורים ובהפעלתם.

10. מכלול הראיות הרבות והמגוונות שהוכיחו את דבר קיומו של מערך השידורים של ערוץ 7 מן היבשה – אשר פורטו בהרחבה בחלק הראשון של הכרעת-הדין – טופחות על פני טענתו של הנאשם מס’ 2 לפיה השידורים בוצעו מלב ים בלבד. הוכח כאמור, כי מדובר במערך משולב ומתואם להפצת השידורים, אשר הקמתו והחזקתו נעשו על-ידי התחנה ובמימונה, וזאת תחת שרביטו הניהולי – הדומיננטי והריכוזי – של הנאשם מס’ 2, שאישר את התשלומים עבור הוצאות ההקמה והתפעול של האתרים. הכחשתו הכוזבת של הנאשם מס’ 2 את עובדת ביצוע שידורי התחנה מתחום היבשה, מלמדת אף היא על מודעותו למיקום ביצוע השידורים.

11. לפני הנאשם מס’ 2 הוצגו ממצאים רבים המצביעים על קיום השידורים מן היבשה, אשר הובאו לידיעתו הן בכתבה בעיתון “מעריב” (עמ’ 1860), הן בחקירותיו במשטרה והן בחומר הראיות שהוצג לסנגוריה עם הגשת כתב האישום. טענתו, כי כלל לא גילה עניין לבירור פשרם של הממצאים הרבים – לא נשמעה אמינה כלל ועיקר, ומלמדת על מודעותו לקיומם של השידורים מן היבשה. בלתי מתקבל על הדעת, שהנאשם מס’ 2, כמי שניהל את תחנת הרדיו וטען כי סבר לתומו שכל שידוריה מבוצעים מן הים, לא התעניין לברר פשרם של הממצאים הרבים שהוצגו לו בדבר הימצאותו של מערך שידורים מורכב ומתואם שנפרש באתרי שידור רבים ברחבי הארץ. הימנעותו של הנאשם מס’ 2 מעריכת בירור כאמור, מצביעה על כך שלא מדובר באתרי שידור אשר הוקמו על-ידי זרים ללא ידיעת מנהלי התחנה, אלא במערך הפצת שידורים מורכב ומתואם של ערוץ 7, שהוקם והופעל תחת הוראותיו והנחיותיו.

12. על מעורבותו של הנאשם מס’ 2 בהקמת מערך אתרי השידור ברחבי הארץ והפעלתו, ניתן גם ללמוד מתיעוד רב שנמצא במסמכי הנהלת החשבונות של החברות הנאשמות מס’ 11-13. מדובר, בין היתר, בקבלות שהונפקו על-פי הוראותיו של הנאשם מס’ 2 ובמסמכים שנכתבו על-ידו. תיעוד זה מלמד על חלקו הדומיננטי והפעיל ברכישת ציוד השידור והאנטנות, אשר הותקנו – כפי שנקבע בחלק הראשון של הכרעת-הדין – באתרי השידור ביבשה, ובתשלום הוצאות הפעלת אתרי השידור.

13. הנאשם מס’ 2 אישר בכתב ידו את תשלום הוצאות החשמל בדירתו של ג’ים בנט ברח’ לסקוב בחיפה, שם הותקנו משדרים של ערוץ 7, אשר נועדו להרחיב את אזורי קליטת שידורי התחנה בצפון הארץ (ת/610, ת/414 א’). כאמור, הסברה שהעלה הנאשם, לפיה יתכן שמדובר בהוצאות חשמל לדירה שבה שוכנו מלחי האנייה, נדחתה כבלתי אמינה. התשלום התיישב עם העובדה ששידורי ערוץ 7 הופצו מהבניין באמצעות קו חשמל שנמשך מדירתו של בנט, ואישור החשבון על-ידי הנאשם מס’ 2 הצביע על מודעותו לשימוש במשדרים שהופעלו במקום.

14. הנאשם מס’ 2 אישר את תשלום הוצאות החשמל של המשדרים באתר “רוחות גולן” ליד אלוני הבשן, ואף ציין בכתב ידו כי מדובר בתשלום עבור הוצאות חשמל (ת/611). כאמור, במכתב שבו נתבקש האישור, צויין במפורש כי מדובר בתשלום בגין חשבון חשמל במערכת המותקנת בהר בני צפת שליד אלוני הבשן (ת/665). הסברה שהעלה הנאשם מס’ 2 בעדותו – לפיה מדובר בתשלום עבור פעולה משותפת עם הוועד למען הגולן – לא נשמעה אמינה, מה גם שהיא לא התיישבה עם תוכן הרישום במסמכים האמורים, שהתייחס לקריאת מוני החשמל במשך שלושה חודשים ב”מערכת המותקנת בהר בני צפת”. בנסיבות אלו, אין תמה, שהנאשם מס’ 2 חזר בו בעדותו מן הסברה האמורה, והשאיר את עובדת אישורו את חשבונות החשמל של האתר ללא כל הסבר (עמ’ 1869, 1995-1997). מן הרישומים, המתיישבים עם ממכלול הראיות, עולה כי הנאשם מס’ 2 אישר את הוצאות תפעולו של אתר זה, כמו אתרי שידור נוספים על-פני היבשה, בידעו – כמי שהיה מופקד על הקמת אתרי השידור – כי מהמקום מבוצעים שידורים של ערוץ 7 שלא כחוק.

כשנשאל הנאשם מס’ 2 בחקירתו הנגדית, האם ניסה לברר לקראת עדותו למה נועדו ההוצאות שתשלומן אושר על-ידו, טען כי לא מצא זמן פנוי לברר זאת, והוסיף “זה עורר אצלי סקרנות, אבל היו לי דברים נוספים לעשות” (עמ’ 2000). תשובה שכזו – המתייחסת למסמך שבו מופיעה “טביעת אצבעו” באשר לזיקה שבין ערוץ 7 לאתרי השידור – אינה משכנעת ואינה אמינה על רקע גרסתו שלא היו שידורים מהיבשה ושממילא לא שילם עבור תחזוקת אתרי שידור. ניסיונו של הנאשם מס’ 2 להסתיר את עובדת קיומם של המשדרים במקום, לרבות התשלום עבור הפעלתם – מלמדת על מודעותו לקיומם של המשדרים; ויתירה מכך, היא מצביעה על זיקתו הישירה להקמתו ולהפעלתו של אתר שידור זה כמו הנוספים ברחבי הארץ.

אישורו של הנאשם מס’ 2 את תשלום הוצאות הנסיעה של מיכאל בשן מקשת לאתר השידורים באלוני-הבשן (ת/665), בהתאם לבקשתו של הנאשם מס’ 5 שהיה אחראי על המערך הטכני של ערוץ 7, מצביע אף הוא על הזיקה שבין אתר השידור ב”רוחות הגולן” לבין התחנה ועל מודעותו של הנאשם מס’ 2 לקיומו של האתר. העדר הסבר מצד הנאשם מס’ 2 לאישורו את התשלום בכתב ידו – אינו מפתיע (עמ’ 2000-2002), נוכח הכחשתו הכוזבת את מעורבותו בהקמת אתרי השידור והפעלתם.

15. תשלום חשבון החשמל של אתר השידור בקשת בחודש מאי 1996, על-ידי הנאשם מס’ 2, מלמד אף הוא על החלק שנטל – כמנהל התפעולי של התחנה – בהפעלת מערך השידורים ביבשה. כפי שצויין בחלק הראשון של הכרעת-הדין, על-פי הוראתו בכתב של הנאשם מס’ 2 – “בבקשה להכין שיק ע”ס 2,000 ₪ עבור קשת גיבורים ע”ש יואל צור”, נופק לו שיק בסכום זה מחשבונה של הנאשמת מס’ 12. בספח השיק נרשם “עבור חשמל קשת גיבורים”. בהתחשב בכך שבמקום הופעל באותה עת אתר שידור של ערוץ 7, בעובדה שהנאשם מס’ 2 נתן הוראות לתשלום חשבונות החשמל באתרי שידור נוספים ביבשה, ובהעדר כל הסבר מצד הנאשם לפשר התשלום (עמ’ 1870-1871) – מתחייבת המסקנה, כי התשלום היה בגין הוצאות חשמל לאתר השידור בקשת, וכן המסקנה הנוספת כי הנאשם מס’ 2 היה מודע לקיומו של אתר השידור.

הנאשם מס’ 2 ידע, אפוא, כמנהל התפעולי של החברות הנאשמות, על אתרי השידור, וכמי שהופקד על ההוצאות השוטפות של הנאשמות, נתן הוראות לתשלום הוצאות הפעלת האתרים ותחזוקתם.

16. למארג הראיות הישירות והנסיבתיות, הקושר את הנאשם מס’ 2 לאתרי השידור ביבשה, יש להוסיף את העובדה שאתר השידור ברח’ ריינס בירושלים הופעל מדירתה של משפחת וסרטיל, שהנאשם מס’ 2 נמצא עמה בקשרי ידידות. עדותו – לפיה לא ניסה לברר עם בני המשפחה פשרם של הממצאים בדבר ביצוע שידורים של ערוץ 7 מגג ביתם אגב שימוש בקו החשמל של דירתם – מתיישבת עם העובדה שהאתר הופעל על-ידי התחנה בידיעתו המלאה.

17. גם באשר לאתר השידור בבית-אל, נמצאו במסמכי החברות הנאשמות ראיות המצביעות על מודעותו של הנאשם מס’ 2 לקיום שידורים מן המקום, ולחלק שנטל בהפעלת שידורים אלו; וזאת, כאמור, בנוסף למסקנה הנלמדת מעצם תפקידו ופעילותו כמנהל התפעולי של התחנה.

כפי שצויין בחלק הראשון של הכרעת-הדין, בפתק מיום 20.1.94 אשר הוצג במסמכי הנהלת החשבונות של הנאשמת מס’ 12 (ת/580א’) ביקש הנאשם מס’ 2 מעובדיו להכין שני שיקים מחשבונה של הנאשמת מס’ 12 לפקודת צבי פרנק, וזאת “עבור תכנון, ייעוץ ואספקת אנטנות לשידור בית-אל – אנייה” (ההדגשה אינה במקור). המסמך מהווה ראייה לכך, שהנאשם מס’ 2 היה מודע למערך השידורים מבית-אל לאנייה, ויתירה מכך – אף היה מי שנטל חלק בהקמתו. בחקירתו הנגדית לא היה בפיו הסבר מהימן בעניין מהות התרשומת, וממילא – בדבר אופי האנטנות שהותקנו במקום. טענתו של הנאשם מס’ 2, כי לא היו שידורי לינק מבית-אל לאנייה, הוצגה על-ידו כסברה בלבד (עמ’ 2018-2022), ולשאלת בית המשפט – האם ייתכן שהופצו שידורי לינק מבית-אל לאנייה – לא השיב הנאשם בשלילה, אלא במילים “לא זכור לי” (עמ’ 2019). הרישום האותנטי על-גבי הפתק האמור, מהווה, אפוא, ראייה להתקנת והפעלת מערך שידורי הלינק מבית-אל לאנייה, וזאת לא רק בידיעת הנאשם מס’ 2, אלא ביוזמתו ועל-פי הנחיותיו.

18. תימוכין נוספים למודעותו של הנאשם מס’ 2 לקיומן של אנטנות שידור בבית-אל, ניתן אף למצוא בחשבון מיום 1.3.94 שהגיש הנאשם מס’ 5 לנאשמת מס’ 12, שבו נכללו, בין השאר, עבודות התקנת אנטנות לינק בבית-אל ובאנייה, ובאישורו של החשבון על-ידי הנאשם מס’ 2 (ת/723 על שני נספחיו).

19. כפי שכבר צויין בחלק הראשון של הכרעת-הדין, טענתו של הנאשם מס’ 2 בעדותו – כי אנטנת הלינק בבית-אל שימשה רק לקליטת שידורים מן האנייה של פרסומות שהוקלטו מראש ברמת-גן והועברו בסירה לאנייה (עמ’ 1926, 1852-1857) – נדחתה כבלתי אמינה. היא גם נדחתה כנטולת כל היגיון, הואיל וניתן היה להעביר ההקלטות באופן ישיר מרמת-גן לבית-אל בדרך היבשה או בקו של סיפרנט; מה גם, שהגרסה נסתרה, כאמור, הן בעדותו של השדרן חקק, אשר העיד כי שידורי הפרסומת שודרו ישירות מהאנייה (עמ’ 184), והן בגרסתו של העד מסאלו, שציין כי ההקלטות של הפרסומות נשלחו מרמת-גן לאנייה ולעיתים גם במקביל לבית-אל בקו של סיפרנט (ת/828, עמ’ 691).

20. מעורבותו הפעילה של הנאשם מס’ 2 בהקמת מערך המשדרים ביבשה, לשם שיפור קליטת שידורי התחנה ברחבי הארץ, וממילא – מודעותו להפעלת מערך זה, הוכחה גם בראיות בדבר מעורבותו בהתקנת אתר השידור בינוח.

כאמור בחלק הראשון של הכרעת-הדין, בחודשים יוני עד דצמבר 1996 הופעל אתר שידור של ערוץ 7 בכפר ינוח, על גג ביתו של סולימאן נזאל. האתר הותקן ב”תיווכו” של העד סרגיי שבדשנקו. הלה נתן לערוץ 7 בשנים 1995-1996 ייעוץ לשיפור איכות השידורים והרחבת אזורי קליטתם. הוא גם מכר לנאשמים מס’ 2 ו-5, עבור התחנה, משדרים רבים. על-פי עדותו של שבדשנקו, הוא נתבקש על-ידי נציגי ערוץ 7, ולמיטב זכרונו על-ידי הנאשם מס’ 2, לאתר נקודה גבוהה בגליל לשיפור הקליטה (עמ’ 463-464). הנאשם מס’ 2 הכחיש בעדותו כי הייתה פנייה שכזו מצדו.

נזאל זיהה את הנאשם מס’ 2 כמי שהגיע בסוף שנת 1996 לפרק את המתקנים מגג ביתו בעקבות פרסום הכתבה בעיתון “מעריב”; ואולם, כפי שנקבע בחלק הראשון של הכרעת-הדין, ספק אם ניתן לסמוך ממצא ודאי על זיהויו. על כן, לא ניתן לקבוע ממצא, כי הנאשם מס’ 2 עסק “במו ידיו” – כטענת המאשימה בסיכומיה (עמ’ 65 שו’ 17) – בהתקנת המשדרים בינוח ובפירוקם לאחר כחצי שנה. עם זאת, כמי שניהל את תחנת ערוץ 7 ואישר את רכישת כל מערכות המשדרים והאנטנות, לא יכול להיות ספק שהדבר נעשה על דעתו ועל-פי הוראתו.

21. הנאשם מס’ 2 אף היה מודע לדרך העברת השידורים מניידת השידור, באמצעות שידור רדיו אלחוטי לבית-אל. הוא היה אחראי לכלל מערך השידורים, ובמסגרת זו ניידת השידור הייתה כפופה לאחריותו (עמ’ 1876). ההסברים שנתן בדבר אופן העברת השידור מן הניידת היו כלליים ותמוהים. הוא לא הסביר מדוע בשידור מה”חי כיף” בראשון לציון הופעלו משדר ואנטנת שידור UHF אשר הוסתרו בשיחים. טענתו, לפיה מדובר במקלט ובאנטנת קליטה, לא תאמה את הממצאים בזירה כפי שהובהרו בעדותו של זוהר כהן. ההסבר שנתן הנאשם מס’ 2, בדבר דרך העברת השידורים מן השטח היה כללי וסתמי, ובסופה של חקירתו נתחוור כי התבסס על סברות ושמועות בלתי קבילות (עמ’ 1953-1958). הימנעותו מלהזמין לעדות את טכנאי השידור, שבשמותיהם נקב (יואב פינקל ושמואל פלדמן), אשר מסרו לו לטענתו את המידע שעליו העיד בדבר אופן העברת השידור מן האתר, נזקפת לחובתו ומקימה חזקה שלו היו השניים מעידים – הם לא היו תומכים בגרסתו. מכל מקום, גם אם הועבר השידור מראשון-לציון לבית-אל בקו “סיפרנט”, הרי ששידור התוכנית בוצע מן היבשה, ולו בחלק שבו הופץ מבית-אל בתדרי לינק, כפי שבואר בהרחבה בחלק הראשון של הכרעת-הדין.

22. הרכישות המאסיביות של משדרים ואנטנות על-ידי התחנה, נועדו כאמור לאתרי השידור השונים ברחבי הארץ, כמבואר בהרחבה בחלק הראשון של הכרעת-הדין. הנאשם מס’ 2 היה מי שאישר את ביצוע התשלומים עבור רכישת הציוד האמור במהלך השנים, ואף היה מעורב בפועל בחלק מהרכישות. ממכלול הראיות עולה, כי בתוקף תפקידו כמנהל התפעולי של ערוץ 7, הוא נטל חלק פעיל בהקמת מערך המשדרים והפעלתו, והיה אפוא מודע גם מודע לביצוע השידורים מן האתרים השונים ביבשה.

23. הנאשם מס’ 2 נטל חלק פעיל ברכישות ציוד השידור מסרגיי שבדשנקו – שהיה מי שנתן ייעוץ לתחנת ערוץ 7 בעניין הקמת מערך הפצת השידורים ומכר לה ציוד רב (עמ’ 450). הציוד שנמכר כלל, בין השאר: ארבעה משדרים מבנייה עצמית בתחום ה-FM וארבע מערכות לינק בתדרי 700 מגה-הרץ הכוללות כל אחת משדר ומקלט. ציוד זה נמסר על-ידי שבדשנקו לנאשם מס’ 2 (עדות שבדשנקו – עמ’ 458, עדות הנאשם מס’ 2 – עמ’ 1918, 1923). התשלומים עבור המשדרים בוצעו על-ידי הנאשם מס’ 2 , שהיה בקשר הדוק עם שבדשנקו ואף רשם, לבקשתו, בחשבוניות את פרטי הרכישה (עמ’ 448-459). החשבוניות – מהשנים 1995 ו-1996 – מסתכמות בעשרות אלפי שקלים (ת/804-ת/809 א’). רכישת הנאשם מס’ 2 את ציוד השידור משבדשנקו – ובעיקר את משרדי הלינק ואת משדרי ה-FM מבנייה עצמית ששימשו לשידורים מן היבשה, מצביעה על כך שהנאשם מס’ 2, כמנהל התפעולי של ערוץ 7, נטל חלק פעיל בהקמת מערך המשדרים ביבשה וממילא היה מודע לשידורים שבוצעו ממשדרים אלו.

24. הנאשם מס’ 2 אף נטל חלק פעיל ברכישת משדרים וחלקי משדרים ממקורות נוספים, אשר כמבואר בחלק הראשון של הכרעת-הדין שימשו את אתרי השידור ביבשה. ההוצאות בגין רכישות משדרים וחלקי משדרים בארץ ובחו”ל בשנים 1995 ו-1996 תועדו בחשבוניות (ת/583, ת/584, ת/587, ת/719, ת/722 ו-ת/588; עדות הנאשם מס’ 2 עמ’ 1934-1943), וחלקו של הנאשם מס’ 2 בקניית המשדרים אף הונצח בכתב ידו בקבלות ובאישורי התשלום שנמצאו במסמכי הנהלת החשבונות של החברות הנאשמות.

25. כפי שנקבע בחלק הראשון של הכרעת-הדין, בפיו של הנאשם מס’ 2 לא היו הסברים אמינים ומשכנעים לשאלה מדוע היה צורך ברכישת כמות גדולה של משדרים בתקופה כה קצרה. הסבריו, בדבר הצורך בהחלפת משדרים באנייה, היו בגדר עדות שמיעה בלתי קבילה, מדברים שנמסרו לו – לטענתו – מפי הנאשם מס’ 5, אשר בחר שלא להעיד. טענתו – כי המשדרים החדשים הותקנו באנייה עקב קורוזיה שפגעה במשדרים הישנים – לא הוכחה בעדות כלשהי של גורם מקצועי כלשהו מטעם ערוץ 7, ולא התיישבה עם עדותו של עד התביעה חיים שטולצמן, אשר תחזק את המשדרים באנייה במשך שנים ארוכות, לרבות בתקופה הרלבנטית לאישום; מה גם, שלא היה בטענה כדי להסביר מדוע היה צורך להתקין באנייה ארבע מערכות לינק וארבעה משרדים מבנייה עצמית. זאת ועוד: הנאשם מס’ 2 טען, כאמור, כי כל המשדרים החדשים החליפו משדרים מקולקלים שהוחזקו גם במועד עדותו במחסן האנייה, וכי יש באפשרותו להציג תצלומים של המשדרים הישנים הבלתי תקינים (עמ’ 1978-1979). הימנעותו מהצגת התצלומים, מלמדת כי לא היה בטענה כל ממש. המשדרים, רובם ככולם, נרכשו, על-כן, על-ידי הנאשם מס’ 2 עבור אתרי השידור ביבשה.

26. רכישות של אנטנות רבות בארץ ובחו”ל, אשר תועדו בחשבוניות שאושרו בכתב ידו של הנאשם מס’ 2 (ת/597-ת/605, ת/596), מלמדות אף הן, כי הנאשם מס’ 2 נטל חלק פעיל בהצטיידות התחנה במערכי האנטנות שהוקמו באתרי השידור השונים ברחבי הארץ. טענתו של הנאשם מס’ 2, לפיה רכישת האנטנות נועדה להחלפת אנטנות ישנות שהתבלו ולשיפור מערך האנטנות באנייה (עמ’ 1967, 1972, 1841-1842) – הועלתה כסברה ולא נתמכה בעדות קבילה של גורם מקצועי כלשהו מטעם ערוץ 7; מה גם, שהנאשם מס’ 2 טען כי אינו יודע היכן הותקנו האנטנות (עמ’ 1958). מכל מקום, הראיות בדבר שיפוץ מערך האנטנות באנייה בחודש מארס 1995 על-ידי שבדשנקו (עמ’ 450, ת/803) ובחודש נובמבר 1996 על-ידי צבי פרנק (עמ’ 256, ת/761), מצביעות על כך שרכישת הכמות הגדולה של האנטנות במשך כשנה – החל בסמוך לתום השיפוץ שביצע פרנק במערך האנטנות – לא נועדה לאנייה אלא לאתרי השידור של ערוץ 7 ברחבי הארץ. הנאשם מס’ 2 – כמי שהיה אחראי על תפעול תחנת ערוץ 7 ועל רכישת הציוד עבורה – נטל, אפוא, חלק פעיל בהתקנת אנטנות השידור על-פני היבשה.

27. הנאשם מס’ 2 לא נתן הסבר משכנע ואמין לפשרם של התשלומים הרבים שהוציא לרכישת המשדרים והאנטנות שהותקנו באתרי השידור ביבשה ולהוצאות תפעול האתרים שאושרו על-ידו; וממכלול הראיות – המשתלבות זו בזו והתומכות אחת ברעותה – עולה כי הציוד הותקן על-פי הוראותיו, וממילא בידיעתו, באתרי השידור ברחבי הארץ.

כאמור, הנאשם מס’ 2 אף לא טרח להפריך או לסתור – בעדותו או בעדות קבילה של עד אחר – את כל הממצאים שנתגלו בבדיקותיהם של עדי התביעה באתרי השידור השונים ביבשה, ובכללם – המשדרים, האנטנות ואיכון השידורים. הוא נמנע מליתן הסבר, בעדויות קבילות, לפשרו של מערך אתרי השידור של ערוץ 7 על-פני היבשה, אשר אותר על-ידי התביעה.

28. כפי שבואר בהרחבה בחלק הראשון של הכרעת-הדין, בפיו של הנאשם מס’ 2 גם לא היה כל הסבר אמין, משכנע ומתקבל על הדעת, בדבר אופן הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל לאנייה, ובפרט – השידורים החיים. גרסתו הכללית והסתמית – כי השידורים הועברו מבית-אל לאנייה ב”פלאפון” או בטלפון אלחוטי דירתי, לבד מהיותה עדות שמיעה בלתי קבילה מפיו של הנאשם מס’ 5 (עמ’ 2062-2063), הייתה גרסה כוזבת שנולדה אך לקראת המשפט; ואין תמה שהלה לא העלה אותה בחקירתו במשטרה, לא השמיע עדות של איש טכני או מומחה שיאשרה, ונמנע מלהציג נתונים על הפלאפון, מספרו וחשבונותיו, לאישוש גרסתו. הטיעון, כי שידורי ערוץ 7 בכל שעות היממה, לרבות שידורי מוסיקה ושידורים חיים, הועברו מן האולפנים המשוכללים מבית-אל למשדר בלב-ים באמצעות טלפון סלולרי – נשמע אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת.

29. ולסיכומם של דברים: מהתשתית הראייתית העניפה, בדבר פרישת מערך המשדרים ברחבי הארץ, ועל החלק הפעיל והמרכזי שנטל הנאשם מס’ 2 – כמנהל התפעולי של תחנת ערוץ 7 – בהקמת מערך שידורים זה ובהפעלתו, עולה כי הלה ממילא היה מודע לקיום השידורים מן היבשה. לפיכך, הוכחה כדבעי מודעותו לביצוע השידורים מן היבשה.

 

המודעות לקיום השידורים מתחום המים הטריטוריאליים

30. ומכאן לשאלת מודעותו של הנאשם מס’ 2 לקיום השידורים מן האנייה מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

כפי שנקבע בחלק הראשון של הכרעת-הדין, הפיצה אניית הצבי את שידורי ערוץ 7 בתקופה הרלבנטית לאישום בשנים 1995-1998 בדרך כלל מתחומי המים הריבוניים.

ממכלול הראיות עולה, כי הנאשם מס’ 2 היה מודע לעובדה זו.

31. כפי שכבר צויין בחלק הראשון של הכרעת-הדין בדיון בשאלת מיקום השידורים מן הים, גרסתו של הנאשם מס’ 2 בעניין מיקום האנייה ביחס לתחום המים הטריטוריאליים הוצגה על-ידו כעדות שמיעה בלתי קבילה, ולא נשמעה אמינה כלל ועיקר. בעדותו בחקירה הראשית טען הנאשם מס’ 2, באופן נחרץ, כי על-פי ידיעתו האישית לא נמצאה האנייה בתחום המים הריבוניים של המדינה (עמ’ 1823 ש’ 22). ואולם, לאחר שנתבקש על-ידי בית המשפט, להבהיר האם גרסתו נסמכת על ידיעתו האישית, ציין הלה כי מקור ידיעתו בעניין מיקום האנייה הוא בעדות שמיעה מרבי-החובלים של האנייה: “אני אומר את זה לא על סמך ראייה אלא על סמך בירור עם האנייה … בשלבים הראשונים של האנייה, כשהתחלנו, אז הייתי עושה את זה תכופות יותר. אחר-כך, כשנכנסנו לרוטינה, לא היה צריך בכלל לברר, ולא עלה הנושא הזה. מדי פעם דיברנו על הדבר הזה, אבל הידיעות שלי הן לא מתוך שום בדיקות שביצעתי, אלא מתוך דיבור עם רב-החובל על המיקום שלו” (עמ’ 1835). גרסתו של הנאשם מס’ 2 – על הדיווחים שקיבל מרבי-החובלים בדבר הימצאות האנייה מחוץ למי החופין של המדינה – הייתה כללית וסתמית. היא אף הייתה עדות כבושה ובלתי אמינה, והימנעות הנאשמים מהזמנת רבי-החובלים לעדות מקימה חזקה כי לו הוזמנו להעיד – לא היו מאשרים את עדותו של הנאשם מס’ 2 והיו תומכים דווקא בגרסת המאשימה בדבר הימצאות האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

32. אין חולק, כי במסגרת תפקידו – כמנהל בחברות שהפעילו את ערוץ 7 וכמנהל תפעולי של התחנה – היה הנאשם מס’ 2 אחראי על הפעלת אניית הצבי, ועסק בטיפול השוטף בענייני האנייה. פעילותו כללה, בין השאר: אספקת מזון וציוד, העסקת הצוות וטיפול בתקלות; ובכלל זה – מגע עם כל הסוכנים שסיפקו שירותים לאנייה ולאתר השידור שהותקן בה. על פעילות זו העידו כל העדים שהיו קשורים להפעלת האנייה, והנאשם מס’ 2 לא חלק על כך. הנאשם מס’ 2 גם היה בקשר טלפוני יומיומי עם רב-החובל של האנייה, על-מנת לקבל עדכונים שוטפים (עמ’ 1824). הוא גם שוחח עם רבי-החובלים בביקוריו באנייה, וכן בפגישות שקיים עמם בבית-אל (עמ’ 1826).

נוכח תפקידו המרכזי של הנאשם מס’ 2 בטיפול השוטף בכל הנושאים הקשורים לתפעול אניית הצבי ובקשר היומיומי עמה, לרבות ביקוריו באנייה, נעלה מכל ספק, כי הלה ידע שהאנייה נמצאת במרבית ימות השנה בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, ועוגנת בדרך כלל במרחק של כ-3-5 מייל מערבית לחופי תל-אביב.

33. טענתו של הנאשם מס’ 2, כי האנייה שייטה כל השנים מעבר לטווח של 12 מייל ימי מהחוף, נסתרה כאמור בראיות התביעה. הפרכת טענתו של הנאשם מס’ 2, בדבר מיקום האנייה, מצביעה על כך שהלה היה מודע למיקום וניסה להסתיר זאת בעדותו.

עובדת הימצאותה של האנייה בדרך כלל בתחום מי החופין של המדינה, מלמדת כי הדבר נעשה על-פי הוראת הנאשם מס’ 2, שהיה אחראי על תפעולה מטעם ערוץ 7. בלתי מתקבל על הדעת, כי רבי-החובלים פעלו מתוך יוזמה עצמית, עת העמידו את האנייה במצב של עגינה בתחומי מי החופין תוך המריית הוראות שניתנו להם – על-פי הנטען – להימצא מחוץ לתחום המים הריבוניים; ובפרט כשלא הושמעה מטעם הנאשמים עדות של מי מרבי החובלים לתימוכין בנטען. אין זה כלל סביר, כי מי שהיה אחראי על הקשר המתמיד עם האנייה במשך שנים רבות, לא היה מודע לאזור מיקומה. גם אין זה הגיוני, כי מי שהיה אחראי להוצאות התפעול והאחזקה של האנייה – לרבות הובלת צוותים לסיפונה ואספקת דלק – סבר שהאנייה משייטת תדיר במהלך כל השנים בלב ים מחוץ למים הטריטוריאליים, ולא ידע שהיא עוגנת בדרך כלל בתחומי מי החופין.

34. כפי שבואר בחלק הראשון של הכרעת-הדין, על מודעותו של הנאשם מס’ 2 בדבר מיקום האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים, ניתן אף ללמוד מעדותו של אלחנן מירוצ’ניק – אשר העניק שירותי הפלגה יומיומיים לאניית הצבי מהמרינה בתל-אביב החל משנת 1992, והיה בקשר מתמיד עם הנאשם. כפי שהעיד מירוצ’ניק, התשלומים שדרש מהנאשם מס’ 2 וקיבל ממנו על שירותי ההסעה, נעשו על בסיס חישוב מרחק ההפלגה לאניית הצבי (עמ’ 236). על כן הוא דאג לתעד ביומניו את טווחי ההפלגות (ת/788-ת/791) – שמרביתן היו בתוך תחומי מי החופין של המדינה ובמרחקים של כ-3-4 מייל ימי מהחוף. טענתו של הנאשם מס’ 2 בעדותו, כי לא היה לו מושג כיצד מחשב מירוצ’ניק את תשלום הוצאותיו (עמ’ 1828) – לא הייתה אמינה ומשכנעת, שכן ישנו הבדל ממשי ומשמעותי בין הפלגות יומיות למרחק של 3-4 מייל לעומת הפלגות למרחק של 12 מייל – ולו בהיבטים של זמן עבודה, שעות הפלגה והוצאות דלק. טענתו הנוספת של הנאשם מס’ 2, לפיה התשלום למירוצ’ניק נקבע לפי בסיס גלובלי שנתי (עמ’ 1827), נסתרה בעובדה שהנאשם מס’ 2 שילם למירוצ’ניק תוספת כספית בגין הסעות במקרים חריגים שבהם התרחקה האנייה למרחק של 12 מייל מהחוף (כמו למשל השיק ת/826 מיום 24.9.95 על-סך 11,700 ₪). ההסבר שהעלה הנאשם מס’ 2, לפשרם של הרישומים ביומנו של מירוצ’ניק בדבר מרחקי ההפלגות, היה בגדר סברה שנמסרה על-בסיס עדות שמיעה בלתי קבילה. הוא טען, כי במקרים מעטים וחריגים – עקב תנאי מזג-אוויר קשים וחוסר כשירות תפעולית של סירותיו של מירוצ’ניק – התקרבה אניית הצבי לחוף לשם חבירה עם ספינת ההספקה בטווחים המצויינים ביומנים (עמ’ 1828), וציין כי הדבר נודע לו מפי רבי-החובלים (עמ’ 1835). טענה זו לא הוכחה בראיות קבילות, שכן הנאשמים לא הזמינו את רבי-החובלים למתן עדות לשם אישושה. הטענה גם נסתרת, כאמור, ברישומים ביומניו של מירוצ’ניק, ובעדותו של הלה, אשר ציין כי המפגש עם אניית הצבי נעשה בדרך כלל במקום עגינתה הקבוע (עמ’ 241). על כך שמדובר בתזה שנולדה לראשונה בעת עדותו של הנאשם מס’ 2, ניתן ללמוד מאי הצגתה בעת החקירה הנגדית של מירוצ’ניק, ובמהלך חקירתו הנגדית של יקיר – אשר עבד יחד עם מירוצ’ניק בשירותי ההסעה הימית.

הנאשם מס’ 2, היה מודע, אפוא, למרחקי ההפלגה לאניית הצבי בתוך תחומי מי החופין. על כן, הוא אישר את כל התשלומים על-פי דרישותיו של מירוצניק; וכאשר התרחקה האנייה במקרים חריגים אל מעבר לתחום המים הריבוניים – גם אישר למירוצניק תוספת תשלום.

35. ומכאן לטענתו של הנאשם מס’ 2 בדבר מתן הנחיות לרבי-החובלים בדבר מיקום האנייה: הנאשם מס’ 2 טען בעדותו, כי הוא משוכנע שהאנייה נמצאה מחוץ למים הטריטוריאליים, הואיל ונתן הנחיות ברורות בנושא זה לרבי-החובלים – שהוא מניח שקויימו על-סמך הדיווחים שקיבל מהם. הוא העיד, כי הנחה – הן בנהלים בכתב והן בהוראות בעל-פה – את כל רבי-החובלים והמכונאים הראשיים של אניית הצבי, כי על האנייה להימצא בעת השידורים מעבר לתחום המים הטריטוריאליים (עמ’ 1822, 1829, 1835). עדותו האמורה, בדבר הנהלים בכתב ובעל-פה, הנה גרסה כבושה, שכן היא לא הועלתה בחקירתו במשטרה. טענתו – כי בחר בשתיקה בחקירה המשטרתית בשל היותה חקירה “פוליטית” (כלשונו) – לא נשמעה אמינה; מה גם, ששתיקתו לא הייתה מוחלטת, אלא סלקטיבית. מכל מקום, הימנעות הסנגוריה מלהציג נוהל או הנחייה בכתב כלשהם ומלהזמין את אחד מרבי-החובלים או המכונאים לאימות הטענה – מלמדת כי אין בה ממש. לא ניתנו הנחיות כאלו מעולם, שכן האנייה עגנה, בדרך כלל, באזור קבוע בתחום המים הטריטוריאליים. זאת ועוד: העובדה שלא ניתנו הנחיות כאמור לא בכתב ולא בעל-פה, הוכחה בהודעתו במשטרה של עד התביעה רב-החובל אבינועם בר (ת/787 עמ’ 3) – שאותה העדפתי, כאמור, על-פני עדותו בבית המשפט, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לא זו אף זו: הימנעות הסנגוריה מלהציג לעד בר, בעת חקירתו הנגדית, את הטענה בדבר קיומו של נוהל בכתב – כנטען על-ידי הנאשם מס’ 2 – מלמדת אף היא כי הטענה נולדה לראשונה בפרשת ההגנה.

36. ולשאלת העגינה: כפי שהוכח בעדויות המאשימה, לא ניתן לעגון במרחק של 12 מייל מחופי המדינה, והנאשם מס’ 2 אף אישר בחקירתו, כי היה מודע לכך (עמ’ 2037-2038).

על-רקע האמור, ניתן למצוא במכתבו של הנאשם מס’ 2 מיום 6.8.91 למשרד הפנים (ת/359) משום הודאה, כי האנייה נמצאה בתחום המים הטריטוריאליים. במכתב, בעניין העובדים הזרים הנמצאים באנייה, ציין הנאשם מס’ 2 בין השאר: “מזה כשנתיים וחצי אני מחזיק על אניית הצבי העוגנת מול חופי תל-אביב מספר זרים המשמשים כאנשי צוות של האנייה” (ההדגשה אינה במקור). בעת שנחקר הנאשם מס’ 2 על התבטאותו במסמך זה באשר לעגינת האנייה, טען כי אינו זוכר אם באותה שנה האנייה הייתה במצב של עגינה בדרך כלל (עמ’ 2035). התבטאותו של הנאשם במכתבו האמור מתיישבת עם גרסאות עדי המאשימה, לפיהן מיום הפעלת האנייה כפלטפורמה לתחנת שידור, היא עגנה בתחום המים הטריטוריאליים. תוכן המכתב סותר את טענת הנאשם בעדותו, בעניין הקפדתו המתמדת עוד מראשית ימי הפעלת התחנה שלא לעבור על החוק ולבצע את השידורים מחוץ למי החופין. כשנשאל הנאשם מס’ 2 האם ניתנה על-ידו במהלך השנים הוראה לשנות את מיקום האנייה, השיב בחיוב, וטען כי הוראה שכזו ניתנה עם השינוי התחיקתי בדבר הגדרת תחום מי החופין. דא עקא, ששינוי התחום נקבע בשנת 1990 – קרי כשנה לפני משלוח המכתב.

37. מן המקובץ לעיל עולה, כי הנאשם מס’ 2 – כמי ששימש כמנהל התפעולי של תחנת ערוץ 7 וכאחראי מטעם החברות הנאשמות על תפעול האנייה ועל הקשר היומיומי עם צוותה – היה מודע לכך, שהאנייה נמצאת בדרך כלל בתחומי המים הריבוניים וששידוריה לציבור נעשו מתחום זה.

 

כבישת הגרסה ומסירת תשובות כוזבות בחקירה המשטרתית

38. שתיקתו של הנאשם מס’ 2 בחקירה המשטרתית מהווה חיזוק לראיות התביעה בדבר ביצוע השידורים – בידיעתו המלאה – מתחום המים הטריטוריאליים ומן היבשה; והגרסה שהעלה בעדותו הייתה גרסה כבושה ובדויה.

הנאשם מס’ 2 נחקר ארבע פעמים במשטרה בחשד להפעלת שידורים שלא כחוק של ערוץ 7 מן הים ומן היבשה, ובחר – בנוגע למרבית השאלות – בשתיקה (ת/464-ת/467). השתיקה הייתה סלקטיבית ולא גורפת, שכן למקצת השאלות השיב. טענתו בעדותו, כי בחר לשתוק בחקירתו לאות מחאה בשל היותה של החקירה “פוליטית” (כלשונו), לא נשמעה כאמור אמינה, ואין תמה שההגנה לא הציגה כלל לממונה על החקירה – עד התביעה סנ”צ עופר גמליאל – בחקירתו הנגדית את הטענה כי מדובר היה בחקירה “פוליטית”. מכל מקום, זכות השתיקה מוענקת לחשוד רק לתכלית אחת – החסיון מפני הפללה עצמית, והנאשם מס’ 2 ציין בעדותו כי ניצל את הזכות שלא לתכליתה. עם זאת, ממכלול הראיות עולה, כי הנאשם מס’ 2 – כמו יתר חבריו להפעלת התחנה – בחר בשתיקה על-מנת שלא להפליל את עצמו בעבירות הנדונות.

השאלות שהופנו לנאשם מס’ 2 בארבע חקירותיו היו רבות ומגוונות, והתייחסו בין השאר: לשידורים מן היבשה, לשידורים ממי החופין, לפעילותו בתחום השידורים, למסמכים שחתם עליהם, לתפקידיו בחברות הנאשמות, לתשתית הראייתית שנאספה על-ידי המשטרה בדבר תפקידיו ופעילותו בתחנה, לשאלת מודעותו לקיום השידורים מן הים ומן היבשה ולשיחותיו עם הנאשם מס’ 1 לקראת הכנת התצהיר לבג”צ. על מרבית השאלות האמורות הוא סרב להשיב.

שתיקתו של הנאשם מס’ 2 בחקירתו במשטרה מהווה חיזוק למכלול ראיות המאשימה, בדבר מודעותו לשידורים שבוצעו מן היבשה ומתחום מי החופין, וזאת אף אם בחר בזכות השתיקה על-מנת שלא להפליל עצמו בעבירות הנדונות. הלכה הפסוקה מורה, כי למרות שנתונה לחשוד הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – לפי סעיף 47(א) לפקודת הראיות ולפי סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – בחירתו בזכות השתיקה בחקירתו, מהווה חיזוק ממשי לגרסת המאשימה ולראיותיה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

39. כאמור, למרבית השאלות שהופנו אליו בחקירה במשטרה בחר הנאשם מס’ 2 שלא להשיב. תשובותיו הסלקטיביות המעטות למקצת מהשאלות היו כוזבות.

הלכה פסוקה היא, כי שקריו של נאשם במהלך חקירתו במשטרה יכולים לשמש סיוע מקום שנדרשת ראייה מסייעת, וממילא מהווים חיזוק לראיות המאשימה; וזאת, אם מדובר בשקר ברור וחד משמעי בעניין מהותי, המכוון לשיבוש החקירה והמוכח בראיות עצמאיות. (ראו: ע”פ 161/72 סרסור ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2) 203, בעמ’ 219; ע”פ 231/92 אבו סאלח ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(2) 736, בעמ’ 756; י’ קדמי, על הראיות, תשנ”ט-1999, עמ’ 214-218).

כזביו של הנאשם בחקירתו במשטרה, שיפורטו להלן, היו בעניינים מהותיים, וכוונו לסכל את החקירה. הם אף היו ברורים וחד-משמעיים והוכחו בעדויות עצמאיות. על כן, הם מהווים חיזוק לראיות התביעה. כאשר נשאל הנאשם מס’ 2 בחקירתו בחודש יוני 1995 (ת/464) מי הבעלים של אניית הצבי ומי מנהל את תחנת ערוץ 7 – השיב בכזב כי אינו יודע. הנאשם מס’ 2, שהיה אחד ממנהלי תחנת ערוץ 7 והחברות הנאשמות שהפעילו אותה, ידע מי מנהלי התחנה ומי הבעלים הרשומים של האנייה, ואין על כך כיום מחלוקת. בעדותו בבית המשפט הוא לא מסר הסבר סביר לפשר מסירת תשובותיו הכוזבות האמורות במשטרה, זולת התירוץ הדחוק – כי היה “לחוץ” וייתכן “שלא דייק” בתשובותיו (עמ’ 2053-2055). הכזב שבתשובות, מהווה אפוא חיזוק לראיות התביעה, ותימוכין למסקנה כי ערוץ 7 הפיץ שידוריו שלא כחוק; שאם לא כן – מה מצא הנאשם מס’ 2 טעם שלא למסור תשובות אמת בחקירה משטרתית לשאלות בדבר זהות הבעלים של האנייה ומנהלי תחנת השידור.

 

סיכום

40. בעניינו של הנאשם מס’ 2 הוכחו, מעבר לכל ספק סביר, כל יסודות העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: קיום שידורים ותחנת שידור ללא זכיון – לפי סעיפים 32(א) ו-90(א) לחוק הרשות השנייה; קיום תחנת טלגרף אלחוטי והפעלת מכשיר טלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי; ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים ולהקצאתם – לפי סעיפים 5ד’ ו-10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי. הנאשם מס’ 2 – כמנהל בחברות הנאשמות וכמנהל התפעולי של תחנת ערוץ 7 שנטל חלק דומיננטי ומרכזי בניהול התחנה – ביצע את מעשה העבירה, של כל עבירה ועבירה, כמבצע עיקרי וכמבצע בצוותא, בכך שקיים שידורי רדיו והפעיל תחנת שידור ללא זיכיון, ללא רשיון וללא היתר לשימוש בתדרי הרדיו, וזאת מדתחומי המדינה, קרי – הן מתחום המים הטריטוריאליים והן מתחום היבשה. היסוד הנפשי של ביצוע העבירות, דהיינו – המחשבה הפלילית, הוכח אף הוא, שכן הנאשם מס’ 2 היה מודע לקיום השידורים מן היבשה ומתחום המים הריבוניים ללא היתר כדין. אשר על כן, מן הדין להרשיע את הנאשם מס’ 2 בעבירות שהואשם בהן.

 

פרק כ”א: הנאשמות מס’ 11-13 – התאגידים

 

האישום ועיקר טיעוני הצדדים

1. הנאשמות מס’ 11-13, כמו מנהליהן הנאשמים מס’ 1 ו-2, הואשמו בעבירות שלהלן:

א. הפעלת תחנת שידור ללא זיכיון מאת המועצה – עבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה.

ב. קיום תחנת טלגרף אלחוטי, הפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי; וכל זאת ללא רשיון מאת הממשלה – עבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

ג. עשיית שימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים והקצאתם – עבירה לפי סעיף 5ד בשילוב עם סעיף 10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

באשר לשידורים שבוצעו, על-פי הנטען, משטחי יהודה ושומרון, להוראות החיקוק הנ”ל מתווספים החיקוקים שלהלן: סעיף 2(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ”ז-1967, בצירוף הצו בדבר תיקון תקנות הטלפון (תיקון מספר 2) (יהודה ושומרון) (מספר 951) התשמ”ב-1981, והצו בדבר שידור ואיתות (אזור הגדה המערבית) (מספר 79), תשכ”ז-1967.

2. המאשימה מייחסת בסיכומיה לתאגידים – החברות הנאשמות מס’ 11-13 – אחריות פלילית לעבירות הנדונות מכוח מעשיהם ומחשבתם הפלילית של הנאשמים מס’ 1 ו-2, אשר שימשו כמנהלי החברות.

סיכומי הסנגוריה, בשאלת אחריותן הפלילית של החברות הנאשמות, היו לקוניים (עמ’ 241). גרסתה, בעניין אחריות הנאשמות הנ”ל, התמצתה בטיעון – כי לא נעברו עבירות כלשהן על-ידי מי מהמנהלים, ועל-כן ממילא לא ניתן לייחס אחריות פלילית לתאגידים. הסנגוריה לא חלקה בסיכומיה על כך שהטלת אחריות פלילית על מי מהמנהלים בעבירות הנדונות תחייב אף הרשעה בדין של החברות בעבירות אלו.

 

המסגרת הנורמטיבית לחיוב התאגידים בפלילים

3. סעיף 23 לחוק העונשין, אשר נחקק במסגרת תיקון מס’ 39 לחוק, קובע את התנאים שבהם ניתן לייחס לתאגיד אחריות בפלילים, ומורה כדלהלן:

“(א) תאגיד יישא באחריות פלילית –

(1) לפי סעיף 22, כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד.

(2) לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם בנסיבות העניין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול ענייני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד.

(ב) בעבירה שנעברה במחדל כאשר חובת העשייה מוטלת במישרין על התאגיד, אין נפקה מינה אם ניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד פלוני בתאגיד, אם לאו”.

4. הוראת סעיף 23 לחוק העונשין אימצה למעשה את “תורת האורגנים” שפותחה בהלכה הפסוקה.

דוקטרינת תורת האורגנים נתפתחה על-רקע העובדה שתאגיד – שהוא יציר מלאכותי של המחוקק – אינו ניחן בתכונות אנושיות, ואינו מסוגל, כשלעצמו, לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי וליצור עמדה נפשית משלו. הדוקטרינה – שאינה מוגבלת לתחום הפלילי וחלה בכל התחומים – נועדה להתגבר על העדרו של מימד אנושי לחברה, ובכך לאפשר לה לקיים את דרישות החוק באשר לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות או לשם מתן הגנה או חסינות מאחריות. “מטרתה ותפקידה של תורת האורגנים אינה אלא להבטיח, כי נורמה משפטית, הדורשת קיומן של תכונות אנושיות, תוכל עקרונית לחול על תאגיד”. (ע”פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע”מ נ’ מדינת ישראל פ”ד מה(4) 364, בעמ’ 381).

על-פי תורת האורגנים נתפסת אחריותו של התאגיד כאחריות נספחת לאחריות אישית של אדם, בשר ודם, שהוא אורגן או בעל תפקיד בכיר בחברה. הרעיון העומד ביסוד הדוקטרינה של תורת האורגנים, מזהה את פעולת האורגן והלך נפשו כפעולתו ומחשבתו של התאגיד, בדומה לזיהוי פעולתם של אברי הגוף בפעולות ה”אני” האנושי. ודוק: אחריות החברה למעשי האורגנים שלה אינה אחריות שילוחית, אלא אחריות ישירה, והיא אינה מותנית באחריותו האישית של האורגן. עמד על הדברים פרופ’ א’ פרוקצ’יה בספרו “דיני חברות חדשים לישראל”, תשנ”ד-1993, עמ’ 76:

“משמעותה של הדוקטרינה הידועה כ”תורת האורגנים” היא, שישנם פונקציונרים בחברה שמזהים אותם עם החברה עצמה, כשם שמזהים זיהוי אפיסטמולוגי את אברי הגוף עם ה”אני” האנושי. כשם שאין אומרים על כייס שנתפס וידו בכיס חברו שהוא אחראי על בסיס שילוחי למעשיה של היד, כך גם אין גורסים כי אחריות החברה למעשי האורגנים שלה היא אחריות שילוחית, כי אם אישית, או ישירה”.

על מהות התורה ותכליתה עמד כב’ השופט ברק (כתארו דאז) בע”פ 3027/90 בעניין חברת מודיעים בע”מ:

“תורת האורגנים מייחסת לתאגיד את המחשבות והפעולות של האורגנים, ובכך מעניקה לתאגיד מימד אנושי. היא רואה באורגנים של התאגיד את ה”מוח” ואת “מרכז העצבים” שלו” (בעמ’ 380).

“על-פי תורה זו – שאיננה מוגבלת לתחום הפלילי אלא חלה בכל התחומים – היסוד הנפשי שמתקיים אצל האורגן נתפס כיסוד הנפשי של התאגיד. בדומה, הרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיים אצל האורגן נתפס כרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד (ראה ע”פ 137/79 גלנט נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(4) 746, בעמ’ 749). באמצעות תורה זו ניתן לייחס לתאגיד – חרף העדר תכונות אנושיות – מחשבה ומעשה של האורגן, ובכך לקיים הוראותיו של כל דין (או חוזה), המתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אנושיות אלו”. (בעמ’ 379).

5. סעיף 23 לחוק העונשין יישם – בתיקון 39 לחוק – את תורת האורגנים במשפט הפלילי, בהתאם לעקרונותיה שנתגבשו בפסיקה שקדמה לתיקון.

לפי סעיף 23(א)(1) ישא התאגיד באחריות פלילית בעבירה של אחריות קפידה – על-פי סעיף 22 לחוק העונשין – אשר תבוצע על-ידי כל אדם המועסק בו, ובלבד שתבוצע במהלך מילוי תפקידו.

באשר לעבירות שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית, או עבירות רשלנות, מורה הסעיף כי תאגיד ישא באחריות פלילית, כאשר האדם שעשה את מעשה העבירה, הוא, לפי סדרי המינהל של התאגיד, בעל תפקיד בכיר בניהול התאגיד עד כדי כך שניתן לראות את מעשהו כמעשה התאגיד, ואת מחשבתו הפלילית או את רשלנותו, כמחשבה פלילית או רשלנות של התאגיד עצמו. (ראו: דברי ההסבר לתיקון מס’ 39 לחוק העונשין, הצעות חוק 2098 תשנ”ב-1992, 117 בעמ’ 127).

אורגן של תאגיד – במשמעות האמורה – יכול שיהיה: אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל או מנהל עסקים; אך כפי שנפסק, “גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להחשב כאורגן של התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או מקור נורמטיבי אחר רואים את פעולתו ומחשבתו כפעולת התאגיד עצמו” (ע”פ 3027/90 בעניין חברת מודיעים בע”מ, לעיל, בעמ’ 382).

למותר לציין, כי ייחוס מעשה עבירה ומחשבה פלילית לתאגיד, על סמך התנהגותו של האורגן והלך נפשו, אינו גורע מאחריותו הפלילית האישית של האורגן עצמו, אם בהתנהגותו ובהלך נפשו הוא מקיים את יסודותיה של הנורמה הפלילית. (ראו: ע”פ 3027/90 בעניין חברת מודיעים בע”מ, לעיל, בעמ’ 384; ע”פ 137/79, גלנט נ’ מדינת ישראל, לעיל, בעמ’ 749; ע”א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס נ’ אורן ואח’, פ”ד לה(4) 253).

 

מן הכלל אל הפרט

6. ותחילה לרקע העובדתי: כפי שצוין במבוא להכרעת-הדין, החברות הנאשמות מס’ 11-13 התנהלו בפועל כגוף אחד, שעיסוקו – הפעלת תחנת ערוץ 7 וקיום שידוריה. כאמור, הנאשמת מס’ 11 עסקה בעיקר בשיווק ומכירת זמני שידור לפרסומות; הנאשמת מס’ 12 העסיקה עובדים והפעילה אולפנים לצורך קיום שידורי הערוץ; והנאשמת מס’ 13 התמקדה בעניינים הקשורים בהפעלת אניית הצבי. פעילותן של שלוש החברות התנהלה באופן בלעדי לצורך קיומם של שידורי ערוץ 7, והוצאותיהן התפעוליות של הנאשמות מס’ 12 ו-13 מומנו בחלקן הארי מהכנסותיה של הנאשמת מס’ 11. ניהול שלוש החברות התבצע במשותף, ולעיתים בוצעה פעילות האופיינית לאחת החברות על-ידי רעותה. הנאשמים מס’ 1-3 שימשו כדירקטורים וכמנהלים באשכול החברות הכולל הן את הנאשמות מס’ 11-13, והן את עמותת “אגודת בית המדרש סוכת עובדיה בית-אל ב” ו”החברה לפיתוח קריית הישיבה בית-אל ובית-אל ב’ בע”מ”. שלושת הנאשמים שלטו בנאשמות מס’ 11-13, בין השאר, באמצעות העמותה והחברה הנ”ל.

העובדות האמורות, בעניין מהות פעילותן של החברות הנאשמות מס’ 11-13 ובדבר זיקתם של הנאשמים מס’ 1-3 לתאגידים, נטענו על-ידי המאשימה בכתב האישום, והוכחשו רובן ככולן על-ידי הסנגוריה במענה לאישום. נוכח הכחשה זו נאלצה המאשימה להוכיח הטענות האמורות בעדויות ובמסמכים רבים. בפרשת ההגנה נתחוור, כי העובדות הנ”ל כבר אינן שנויות במחלוקת, והנאשמים מס’ 1 ו-3 הודו בתפקידם כדירקטורים וכמנהלים במארג החברות. הם אף אישרו, כי כל החברות פעלו כגוף אחד בהפעלת תחנת ערוץ 7 (הנאשם מס’ 1 – עמ’ 1501-1503; הנאשם מס’ 2 – עמ’ 1896-1899).

על-רקע התשתית הראייתית שהביאה המאשימה בפרשת ראיותיה והודאת הנאשמים מס’ 1-3, לא חלקה הסנגוריה בסיכומיה על העובדות האמורות בדבר פעילות מארג החברות וניהולו על-ידי הנאשמים.

7. לצורך ההכרעה בשאלת אחריותן הפלילית של הנאשמות מס’ 11-13, ניתן להסתפק בקביעות דלעיל, בדבר מעשיו ואחריותו הפלילית של הנאשם מס’ 2 באשר לעבירות שביצע בעניין שידורי תחנת ערוץ 7 מן הים ומן היבשה.

אין חולק, כי הנאשם מס’ 2 שימש כאורגן בשלוש החברות הנאשמות. כפי שנקבע בהכרעתי דלעיל בעניין העבירות שבוצעו על-ידו, הפעיל הלה את שידורי ערוץ 7 באמצעות שלוש החברות, תוך כדי ביצוע העבירות שבהן הואשמו הוא והחברות. בנסיבות אלו, ולאור תפקידו של הנאשם מס’ 2, כדירקטור וכמנהל תפעולי בתאגידים, יש לראות בהתנהגותו ובהלך נפשו את מעשיו ומחשבתו הפלילית של כל אחד מהתאגידים – כאמור בסעיף 23 לחוק העונשין.

8. סיכומם של דברים: על-יסוד ההכרעה שניתנה בעניינו של הנאשם מס’ 2 – ששימש כאורגן בשלוש החברות במסגרת הפעלת ערוץ 7 – לפיה הלה ביצע את כל העבירות שנמנו לעיל, של הפעלת תחנת שידור וביצוע שידורים ללא רשיון וללא זיכיון מן הים ומן היבשה, מתחייבת אף הרשעתן של שלוש החברות – הנאשמות 11-13 בעבירות אלו. הואיל והוכח, כי התאגידים הנ”ל הפעילו במשותף את שידורי ערוץ 7, וכי שידורים אלו נעשו כמבואר לעיל שלא כחוק, יש לראות את שלוש החברות כמבצעות בצוותא של כל העבירות שיוחסו להן בכתב האישום. כאמור ברקע המשפטי לעיל, מבצע עיקרי של עבירה פלילית הוא גם כל מי שנוטל חלק בביצוע עבירה על-פי תוכנית משותפת, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם מקצתם נעשו בידי אחד ומקצתם בידי אחר.

 

סוף דבר

9. אשר על-כן: משהוכחו יסודות העבירות הנדונות בעניינו של הנאשם מס’ 2, המנהל של החברות הנאשמות מס’ 11-13, הוכחה אף אחריותם הפלילית של התאגידים בעבירות אלו, וזאת מכוח תורת האורגנים שנתגבשה בסעיף 23 לחוק העונשין. לפיכך, מתחייבת הרשעתן של שלוש החברות הנאשמות בעבירות שיוחסו להן בכתב האישום, דהיינו: הפעלת תחנת שידור ללא זיכיון מאת המועצה – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה; קיום תחנת טלגרף אלחוטי, הפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון מאת הממשלה – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי; ועשיית שימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים והקצאתם – לפי סעיף 5ד בשילוב עם סעיף 10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי. את העבירות ביצעו הנאשמות מס’ 11-13 בכל התקופה הרלבנטית לאישום, קרי – בשנים 1995-1998, עת הפעילו את תחנת הרדיו ערוץ 7 וקיימו ממנה שידורים – הן מן היבשה והן מתחום המים הריבוניים – כמבואר וכמתואר בחלק הראשון של הכרעת-הדין.

 

פרק כ”ב: הנאשם מס’ 3 – הרב זלמן מלמד

 

העבירה המיוחסת לנאשם מס’ 3

1. בכתב האישום הואשם הנאשם מס’ 3, הרב זלמן מלמד, בכל העבירות שיוחסו לנאשמים מס’ 1 ו-2 ולחברות הנאשמות מס’ 11-13. ואולם, במהלך שמיעת הראיות ובטרם החלה פרשת ההגנה, הודיעה ב”כ המאשימה, כי היא חוזרת בה מהאישום נגדו בכל הנוגע לעבירות לפי פקודת הטלגרף האלחוטי (עמ’ 1133). לפיכך, נותר על כנו בעניינו של הנאשם מס’ 3 רק האישום בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיפים 90(א) ו-98 לחוק הרשות השנייה, בכך שהפעיל תחנת שידור ללא זיכיון מאת המועצה.

2. סעיף 32(א) לחוק הרשות השנייה מורה, כי “לא יקים אדם ולא יפעיל תחנת שידור ולא יקיים שידורים, אלא אם כן קיבל לכך זיכיון מאת המועצה”. הסנקציה העונשית בגין הפרת ההוראה האמורה נקבעה בסעיף 90(א) לחוק לאמור: “העובר על הוראת סעיף 32(א), דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 3,158,000 שקלים חדשים”. סעיף 98 לחוק הרשות השנייה קובע – לגבי עבירה שנעברה על-ידי תאגיד – כי “יואשם בעבירה גם כל נושא משרה בו, אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה”.

3. ב”כ המאשימה לא הסבירה – בעת מתן ההודעה הנ”ל או בסיכומיה – מה היו הטעמים למהלכה האמור. ניתן להניח, כי ביסוד החלטתה האמורה של התביעה הכללית, עמדה באותה עת הערכתה, כי בעניינו של הנאשם מס’ 3 יקל עליה לבסס אחריות פלילית מכוח העברת נטל ההוכחה על שכמו לפי סעיף 98 לחוק הרשות השנייה. עם זאת, בסיכומיה טענה המאשימה הן למודעותו בפועל של הנאשם מס’ 3 להפעלת תחנת השידור וקיום השידורים מן היבשה ללא זיכיון, ולמצער – לעצימת עיניים מצדו לעובדה זו, שהנה שקולה לידיעה של ממש; והן – בנוסף ולחלופין – לאחריותו כמנהל לעבירות שבוצעו על-ידי התאגידים – מכוח סעיף 98 לחוק הרשות השנייה.

 

זיקתו של הנאשם מס’ 3 לתחנה ופעילותו במסגרת הקמתה והפעלתה

4. הנאשם מס’ 3, מכהן כרב היישוב בית-אל, ועומד בראש הישיבה שביישוב ובראש מוסדות חינוך נוספים. הוא היה הוגה רעיון הפעלת תחנת השידור של ערוץ 7 ויזם את הקמתה. למן הרגע שהרעיון קרם עור וגידים, עמד הלה בראש התאגידים – הנאשמות מס’ 11-13 – שעסקו בהקמת התחנה ובהפעלתה, ושימש בהם כדירקטור, כמנהל וכמורשה חתימה.

הנאשם מס’ 3 העיד, כי יזם את הקמת התחנה ככלי שידור חינוכי ותורני, שיתן ביטוי לרוח הציונות הדתית, ולאהבת התורה, העם והארץ. לדבריו, הצורך בהקמת התחנה נבע מהשקפתו, כי הקו הרעיוני והאידיאולוגי שבו הוא דוגל, אינו זוכה לביטוי הולם ברשתות השידור הקיימות (עמ’ 1797). על-פי עדותו, המודל שעמד לנגד עיניו היה תחנת “קול השלום” שהופעלה מן הים על-ידי אייבי נתן, והוא הטיל על צוות מצומצם – שכלל את הנאשמים מס’ 1 ו-2 – להגשים את הרעיון ולהוציאו לפועל. הוא אישר, כי התחנה הוקמה והופעלה באמצעות התאגידים שבראשם עמד ושבהם שימש כדירקטור וכמנהל, והוסיף והעיד כי עקב אחר ההפעלה וההקמה אשר נעשו על-פי הנחיותיו על-ידי תלמידיו ועושי דברו. לטענתו, עיקר תפקידו היה בהיבטים הרוחניים והחינוכיים, והוא לא התמצא בפרטים הטכניים. עם זאת, הוא אישר בעדותו, כי ראה עצמו אחראי להקמת התחנה ולכלל פעילותה, שכן זו הופעלה על-ידי צוות שיש לו אמון מלא בו, אשר פעל על-פי הנחיותיו (עמ’ 1766-1770).

בהתייחסו לאחריות שהוא נוטל על עצמו להקמת התחנה ופעילותה – כמי שעמד בראש התאגידים שהפעילו אותה ונתן הנחיות לתלמידיו ולעושי דברו בעניין זה – העיד הנאשם מס’ 3 כדלהלן:

“אני לא התעסקתי בשום דבר טכני, אני רק לחצתי, ואני נוטל את כל האחריות עליי. אני לחצתי להקמת ערוץ 7, למרות שעל הצוות שלנו זה הכביד מאד” (עמ’ 1768).

“בסך הכל התפקיד שלי הוא תפקיד רוחני. אני לא עוסק בשום עניין פרטי, בשום עניין מעשי. והלוואי ואני אעמוד בכל המטלות הרוחניות המוטלות עליי. ככה שאני עומד בראש כל החברות, ואני רואה את עצמי אחראי על כל המעשים שלהם. אבל בפועל יש לנו צוות שאני סומך עליו, לחלוטין, שכל מה שהוא עושה, הוא עושה על-פי הנחיותיי, שאני מדריך אותם. משתדלים בשום פנים ואופן לא להכשיל אותי ולא לעבור על דבריי” (עמ’ 1769).

5. בנוסף להיותו דירקטור ומנהל בשלוש החברות שבאמצעותן הופעלה תחנת השידור, היה הנאשם מס’ 3 שותף בפועל לניהול התאגידים והתחנה. מדי שבוע הוא כינס בביתו ישיבת צוות של הנהלת ערוץ 7, בראשותו, שבה השתתפו שני עמיתיו להנהלת החברות – הנאשמים מס’ 1 ו-2 – וכן רעייתו הנאשמת מס’ 4 אשר שימשה כמנהלת התכניות של הערוץ. במהלך ישיבות שבועיות אלו גם נהג הנאשם מס’ 3 לחתום על שיקים שהוצאו על-ידי החברות במסגרת הפעלת התחנה, בצד חתימה נוספת של הנאשם מס’ 1 או הנאשם מס’ 2 ( עמ’ 1779, 1783-1784).

הנאשם מס’ 3 גם היה פעיל במסגרת התחנה עצמה. הוא הגיש תכניות ששודרו שלוש פעמים בשבוע, אשר הוקלטו מראש באולפנים בבית-אל (עמ’ 1787-1788), ואף נהג לראיין את כל השדרנים החדשים שהגיעו לעבוד בתחנה (2108-2109).

הנאשם מס’ 3 היה מעורה בהתנהלות התחנה גם בהיבט אישי-משפחתי. רעייתו, הנאשמת מס’ 4, הייתה מופקדת על כל תכניות השידורים, וכלשונו: “היא מנהלת התכניות, היא מזמינה את האנשים שיעשו תכניות, היא מנחה אותם, היא מבקרת אותם, היא מנהלת את כל התכניות של ערוץ 7” (עמ’ 1772). הוא התגורר בבית-אל בבניין שבו מוקמו אולפני ערוץ 7, ביקר פעמים רבות באולפנים (עמ’ 1789), ואף נכח במקום בשעה ששודרו מהם תכניות בשידור חי (עמ’ 1787).

 

גדר המחלוקת בעניין יסודות העבירה המיוחסת לנאשם מס’ 3

6. סעיף 32(א) לחוק הרשות השנייה מורה, כאמור, כי “לא יקים אדם ולא יפעיל תחנת שידור ולא יקיים שידורים, אלא אם כן קיבל לכך זיכיון מאת המועצה”.

לאור קביעתי לעיל, כי תחנת ערוץ 7 הפיצה שידורי רדיו אלחוטיים ללא זיכיון מתחום המדינה – הן מן היבשה והן מאזור המים הטריטוריאליים – מצטמצמת המחלוקת בין המאשימה לנאשם מס’ 3, בעניין יסודות העבירה שיוחסה לו, לשאלת היסוד הנפשי בלבד.

7. רכיב מעשה העבירה שביסוד העובדתי של העבירה – קרי: הקמת והפעלת תחנת שידור וקיום שידורים – הוכח בעניינו של הנאשם מס’ 3; שכן, כמבואר ברקע העובדתי לעיל, הלה יזם את ייסוד התחנה, עמד מאחורי הקמתה והיה שותף בפועל להפעלתה באמצעות שלושת התאגידים שבהם שימש כמנהל. הואיל והעבירה הנדונה בענייננו, מעצם טיבה ומהותה, הנה עבירת רבת משתתפים, יש לראות במכלול פעילותו האמורה של הנאשם מס’ 3 משום “ביצוע בצוותא” של היסודות העובדתיים של העבירה – כמשמעות המונח בסעיף 29(ב) לחוק העונשין – כמי שעשה מקצת המעשים לביצוע העבירה, עת פעל יחד עם חבריו כגוף אחד להגשמת המשימה העבריינית המשותפת. (ע”פ 2769/95 פלונים נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(3) 388; ע”פ 4389/93 מרדכי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(3)239).

הרכיב הנסיבתי שביסוד העובדתי של העבירה – העדר זיכיון לביצוע שידורים מתחום המדינה ומאיו”ש – הוכח אף הוא, ולא היה שנוי במחלוקת.

8. נותרת, אפוא, להכרעה המחלוקת בסוגיית היסוד הנפשי, קרי – בשאלה האם הנאשם מס’ 3 היה מודע לביצועם של השידורים מתחום המים הריבוניים ומן היבשה.

המאשימה טוענת, כי הנאשם מס’ 3 היה מודע בפועל למיקום השידורים, ולמצער – כי הייתה מצדו עצימת עיניים מכוונת בקשר לכך, השקולה למודעות. בנוסף ולחלופין, היא ביקשה לבסס הרשעה בעניינו, מכוח אחריותו הנגזרת כמנהל לעבירה שבוצעה על-ידי התאגיד שבראשו עמד, וזאת מכוח סעיף 98 לחוק הרשות השנייה.

הסנגוריה גורסת, כי לא הוכחה בעניינו של הנאשם מס’ 3 מודעות לביצוע שידורים מתחום המדינה, אף לא בדרך של עצימת עיניים, וכי גם אין בסיס לחיובו של הנאשם בפלילים מכוח האחריות הנגזרת שבסעיף 98 לחוק.

גרסתו של הנאשם מס’ 3 בדבר ההנחיות שנתן לעושי דברו, ובדבר אי מודעותו לביצוע שידורים מתחום המים הריבוניים ומן היבשה:

9. גרסתו הראשונה של הנאשם מס’ 3 נמסרה בעדותו בבית המשפט; ומדובר בעדות כבושה, שכן הלה בחר שלא למסור גרסה בחקירתו במשטרה וסירב להשיב לכל השאלות שהופנו אליו על-ידי חוקריו.

בחקירתו במשטרה מיום 22.6.98 (ת/473), הודיע הנאשם מס’ 3 כי לא ישיב לשאלות חוקריו, והצהיר בפתח ההודעה ובסיומה, כי הוא נמנע מלענות לשאלות בטענה שמדובר בחקירה “שנעשית ממניעים פוליטיים”. הוא סירב לענות לכל השאלות שהופנו אליו על-ידי ראש צוות החקירה סנ”ץ עופר גמליאל, ובין השאר – לשאלות בעניין החברות הנאשמות וזיקתן לתחנת ערוץ 7, ובדבר תפקידיו ופעילותו בתאגידים אלו. במהלך החקירה במשטרה, ציין סנ”ץ גמליאל באוזני הנאשם מס’ 3, בין השאר, כי מבדיקות שבוצעו על-ידי משרד התקשורת וחיל הים בשנים 1997 ו-1998 עולה שהאנייה עוגנת בעת שידוריה בטווח של 3-4 מייל מחופי תל-אביב; כי ערוץ 7 מפעיל משדרים ביבשה – בחיפה, בצפת, בינוח, בקשת, בהר-ברכה, בפסגות ובבית-אל; וכי ממצאי חיפושים שבוצעו על-ידי המשטרה בחלק מהאתרים מצביעים לכאורה על הפעלת משדרים ביבשה. כשנדרש הנאשם מס’ 3להגיב לממצאים אלו, בחר, כאמור, בשתיקה.

10. את גרסתו העלה הנאשם מס’ 3 לראשונה בבית המשפט. הוא העיד, כי הסתפק במתן הנחיות כלליות לאנשי הצוות להפעיל את התחנה מבלי לעבור על החוק. לדבריו, כאשר הועלו חשדות באשר לחוקיות ביצוע השידורים, רק שאל את עושי דברו אם השידורים נעשים בהתאם לחוק, ומשהשיבו לו בחיוב – סמך על דברתם, מתוך האמון המלא שהוא רוחש להם, ולא מצא לנכון לערוך בדיקות או בירורים כלשהם בעניין מקום ביצוע השידורים.

כאשר נשאל הנאשם מס’ 3 על-ידי הסנגור, מהי תגובתו לטענה שהועלתה בכתב האישום, בדבר ביצוע השידורים מן הים מתחום המים הטריטוריאליים, השיב:

“המגמה שלנו הייתה שהאנייה תעמוד במקום כזה שהיא לא עוברת על החוק. זו הייתה ההנחיה, וכך היא פעלה. לא שאני בדקתי את זה פעם, אבל אני מאמין שכל אלו שעסקו במלאכה, הם השתדלו שהאנייה תעמוד במקום כזה שהיא לא תעבור על החוק” (עמ’ 1770).

לשאלת בא-כוחו – מה תגובתו לטענה בדבר ביצוע שידורים משורה של אתרים ברחבי הארץ – השיב הנאשם מס’ 3, כי נתן לאנשיו הנחייה כללית שלא לעבור על החוק, וסמך על עושי דברו באופן מוחלט בעניין זה, ללא כל צורך בבדיקה אם הללו מצייתים להנחיה:

“ההנחיות שלנו… אני בטוח שהם התקיימו, שערוץ 7 לא יעבור על החוק…

הביטחון בנוי על האמון שיש לי בכל הצוות…

אבל הביטחון הוא בנוי על זה שהצוות שלנו הוא צוות אמין, ואני מוכן לקבל אחריות על מה שהוא עושה, מפני שאני בוטח בו” (עמ’ 1171).

“יש לנו צוות מאד מאד אמין, שאני נותן בו אמון בעיניים עצומות, ומוכן גם להיות אחראי למה שהם עושים” (עמ’ 1780).

“אני אמרתי כבר שהאמון שלי בצוות הוא לא אני אמרתי הנחיות יצאתי ידי חובה. הצוות הזה הוא אמין ואני לוקח על עצמי את כל האחריות לכל מעשיו. אבל אני לא צריך יותר לבדוק מאשר הדבר הזה, כי זה מבנה אחר של אמון בין אנשים… אני לא מנהל שלהם, אני הרב שלהם, ולרב שומעים באופן אבסולוטי. ולכן אני חושב שברגע שאני אומר, זו בדיקה אבסולוטית, זו בדיקה מלאה” (עמ’ 1785).

על-פי עדותו, הנחיותיו לעושי דברו, בכל התחומים, היו כלליות – שהתנהלות התאגידים והתחנה תהיה תקינה וחוקית – מבלי לרדת לפרטים:

“… ובערוץ 7 ההנחיות הן כלליות ביותר ואינני מתעסק בפרטים” (עמ’ 1773).

“אני יודע שהחתימה שלי (על השיקים) מחייבת את הצוות שלנו לשמור על כל ההנחיות, שהכל יהיה בסדר, שהכל יהיה תקין, ושום דבר לא יהיה שלא כחוק” (עמ’ 1779).

“האמון שלי בהם הוא אמון מלא לחלוטין, לכן אני לא נכנס לפרטים, בכל פרטי העבודות שהם עושים, מפני שאני סומך עליהם” (עמ’ 1770).

כאשר נתבקש הנאשם מס’ 3 בחקירתו הנגדית להסביר, מה היו הנחיותיו בעניין מיקום השידורים והאם הורה לצוות לבצע השידורים רק מלב הים, השיב כי ההנחיה הייתה כללית – שלא לעבור על החוק, אך משמעותה הייתה ברורה – שלא לשדר מתחומי המדינה (עמ’ 1785).

11. הנאשם מס’ 3 אישר בעדותו בחקירה הראשית, כי מעת לעת פורסמו בתקשורת ידיעות על ביצוע שידורים של ערוץ 7 מן היבשה, שלדידו היו השמצות גרידא: “השמצות היו עלינו מכאן ועד להודעה חדשה. בכל כמה ימים מספרים לי שיש איזה סיפור עליי בתקשורת, ואין לנו בכלל כוח להתמודד עם ההשמצות האלו” ( עמ’ 1770-1771). הוא העיד, כי בשנים 1995-1998 היו לא מעט פרסומים בעניין זה (עמ’ 1784-1785). מעדותו אף עולה, כי סביר להניח שהובאה לידיעתו הכתבה בעיתון מעריב משנת 1996 ( ת/ 522) בדבר ביצוע שידורי ערוץ 7 מאתרי שידור שונים ברחבי הארץ (עמ’ 1781, 1784). לדבריו, במקרים הללו – כאשר הועלו נגד התחנה חשדות בדבר ביצוע שידוריה מהאתרים ביבשה – הסתפק בתשובות כלליות שקיבל מאנשי הצוות, לפיהן בהפעלת התחנה אין משום עבירה על החוק:

“בכל פעם שנשמעו דברים כאלה ושמעו אנשים, אמרו שהיו כתבות, או ששאלו אנשים, אני תמיד הוריתי וביררתי האם יש דברים בגו, או אין; ומהצוות קיבלתי את התשובות, שלא עושים שום דבר בניגוד לחוק” (עמ’ 1783; וכן ראו עמ’ 1782).

למרות שהנאשם מס’ 3 טען בעדותו, כי את הבירורים האמורים ערך עם רעייתו הנאשמת מס’ 4, ועם הנאשמים מס’ 1 ו-2 בישיבות הצוות (עמ’ 1784), לא נתבקשו השלושה האחרונים על ידי הסנגוריה להתייחס בעדותם לבירורים הנטענים.

12. כאשר נשאל הנאשם מס’ 3 – האם ערך בירור בקרב אנשיו לאחר שהוצגו לו נתונים בחקירתו במשטרה מיום 22.6.98, בדבר ביצוע שידורים מן המים הריבוניים ומן היבשה – נמנע תחילה מלהשיב לשאלה, וטען כי הפרטים שהוצגו לו בחקירה המשטרתית הם “המצאה” של המשטרה (עמ’ 1798). לאחר שנתבקש פעם נוספת לענות לשאלה, השיב: “גם לאחר החקירה נשארתי באותה ההכרה שהייתי מקודם, לא השתנה שום דבר, שהדברים הללו הם שהצוות שלנו בסדר, ולא עבר על החוק” (עמ’ 1799). כאשר נשאל פעם נוספת, האם לא מצא עניין לבדוק את הטענות שהועלו על-ידי המשטרה, בדבר ביצוע השידורים ממקומות שונים בארץ, הגיב: “אני לא הלכתי לבדוק אם הדברים שהוא אמר, הוא לא היה נראה לי בכלל אמין בכל החקירה שלו, שאני צריך ללכת ואחר-כך לבדוק את הדברים” (עמ’ 1800). הימנעותו של הנאשם מעריכת בירור עם אנשיו, בעניין המידע שנמסר לו בחקירה המשטרתית, אינה מתיישבת עם הבירור שערך עמם, לטענתו, כל אימת שמידע דומה פורסם בתקשורת. הימנעות זו תומכת במסקנה שהנאשם מס’ 3 היה מודע לנתונים שהוצגו לו בחקירה, שאלמלא כן – היה אמור לחקור ולברר מדוע עושי דברו הפרו לכאורה את הנחיותיו.

13. באשר לערך השמירה על החוק, בכל הנוגע לשידורי הערוץ, העלה הנאשם מס’ 3 בתחילת עדותו טעם ערכי-רעיוני – “אצלנו זה קו אידיאולוגי שצריך לשמור על החוק” (עמ’ 1771); ואולם בהמשך הוא העלה גם טעם פרקטי – של חשש שהפרת החוק תגרום להפסקת השידורים על-ידי רשויות אכיפת החוק (עמ’ 1785, 1809-1810). הטעם הראשון, כפי שהוצג, אינו מתיישב עם שתיקתו של הנאשם מס’ 3 בחקירה המשטרתית, ועם הימנעותו מלערוך בירור ענייני עם אנשיו – לאחר הפרסומים בתקשורת והמידע שהוצג לו בחקירתו במשטרה – האם השידורים מבוצעים אגב הפרת החוק, אם לאו. מכל מקום, טענתו של הנאשם מס’ 3 – בדבר החשיבות שראה בשמירה על החוק בכל הנוגע לשידורי התחנה – לא התיישבה עם תגובתו בעניין החקירה המשטרתית, עת התלונן באוזני ראש צוות החקירה, כי גם אם לדידה של המשטרה נעברה על-ידי ערוץ 7 העבירה המיוחסת לו, הרי שמדובר (כלשונו ) “בדבר כל כך שולי” שלא הצדיק את קיומה של החקירה הנדונה (עמ’ 1797).

14. באשר לשידורים מן האולפנים בבית-אל, העיד הנאשם מס’ 3 כי חלק מהתכניות הוקלטו מראש באולפנים, וחלקן אף שודרו בשידורים חיים (עמ’ 1787-1788). עם זאת, הוא טען, כי כל השידורים הופצו ממשדרי האנייה בלבד. לדבריו, תכניות שהוקלטו מראש בבית-אל נשלחו לאנייה לשידור בסלילי הקלטה, והשידורים החיים מבית-אל הועברו לאנייה, להערכתו, באמצעות טלפון אלחוטי או “פלאפון”. הערכה זו, התבססה, לטענתו, על התרשמותו הכללית מדברים ששמע מעושי דברו, מבלי שירד לפרטי העניין, ומבלי שמצא אף צורך לברר כיצד מופצים השידורים מן האולפנים. וכך העיד הנאשם מס’ 3 בחקירתו הנגדית, כאשר נדרש לסוגיית הפצת השידורים מבית-אל:

“ש: והשידור החי שדיברת עליו, שמבוצע מבית-אל, איך הוא יוצא לשידור?

ת: שידור חי אני חושב עובר דרך טלפון, לאיזה קשר, אינני יודע, בפרטי הדברים הללו, בטלפון האלחוטי” (עמ’ 1788).

“אני יודע שיש אפשרות להעביר דרך טלפונית, אל המשדר, ומשם זה יוצא לאוויר.

ש: וזה גם יואל צור אמר לך?

ת: יואל צור, ואולי עוד אנשים, אני לא יודע, כן” (עמ’ 1789).

“ת: אני חשבתי שזה טלפון. אני חושב שזה טלפון, איזה סוג של טלפון או פלאפון, או צורה אחרת אני לא יודע את הפרטים…

ש: ואף פעם לא שאלת את מי מהאנשים שאמונים עליך, איך זה נעשה?

ת: לא בפרטים, לא שמעתי, אבל אמרו לי שזה מסודר… אמרו לי שזה, זאת אומרת אני לא, אולי יותר נכון להגיד שמעולם לא חשבתי שיש עם זה בעיה, שאני יודע שיש בעיה לשדר לציבור הרחב, אבל לא חשבתי שיש איזה בעיה חוקית לטלפן ממקום למקום…

ש: מעבר לזה שאתה לא חשבת… שיש עם זה איזה שהיא בעיה, אבל כששאלת לגבי הטכניקה…

ת: אני לא שאלתי לגבי הטכניקה… לא אמרו לי, אמרו לי שסך הכל אני יודע שזה מועבר באופן ישיר לאנייה מפעם לפעם, לא כל השידורים באופן ישיר, אבל יש חלק באופן ישיר, ושאין בזה שום בעיה חוקית. זה אני לא עלה בדעתי, אני חושב, אני לא יודע אם שאלתי אי פעם, אבל זה כלול בכל ההנחיות הכלליות של לשמור על החוק”. (עמ’ 1790-1792).

כפי שכבר נקבע לעיל, בפרק הדן בשידורים מן היבשה, הופצו השידורים מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, ולא באמצעות קו של טלפון סלולרי, והגרסה בדבר העברת השידורים ב”פלאפון” הייתה גרסת בדים כבושה שנרקמה על-ידי הנאשמים לאחר הגשת כתב האישום.

 

אחריותו של הנאשם – מכוח סעיף 98 לחוק הרשות השנייה – לעבירות שביצעו התאגידים

15. כבר נקבע, כי החברות הנאשמות מס’ 11-13 עברו, בין השאר, עבירה של הפעלת תחנת שידור וקיום שידורים ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) לחוק הרשות השנייה, וזאת בהתייחס לשידורי התחנה בתקופה הרלבנטית לאישום הן מתחום המים הריבוניים והן מן היבשה.

כאמור, סעיף 98 לחוק הרשות השנייה קובע – לגבי עבירה שנעברה על-ידי תאגיד – כי יחוב בפלילים בגינה גם “כל נושא משרה בו, אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה”. סעיף זה מעביר, אפוא, לשכמו של הנאשם מס’ 3 – כמנהל וכדירקטור בתאגידים הנ”ל – את הנטל להוכיח שהעבירה האמורה, שנעברה על-ידי החברות הנאשמות, בוצעה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. מדובר בשני תנאים מצטברים, שעל הנאשם להוכיחם בנטל של מאזן הסתברות.

16. המאשימה גורסת, כי הנאשם מס’ 3 לא הרים את הנטל האמור לפי סעיף 98 לחוק. היא מוסיפה וטוענת, כי בכל הנוגע לשידורים מן היבשה, אף עלה בידה להוכיח כי הנאשם מס’ 3 היה מודע לקיומם של שידורים אלו, ולמצער – עצם את עיניו בקשר לכך.

17. בסיכומיה בעניין אחריותו של הנאשם לפי סעיף 98 לחוק כנושא משרה בתאגיד, טענה הסנגוריה כי אף אם נעברה העבירה על-ידי התאגידים, הרי שהנאשם מס’ 3 הוכיח שזו בוצעה שלא בידיעתו, ושנקט אמצעים סבירים למניעתה. לטענתה, האמצעים הסבירים היו מינוי “אנשי מקצוע ואנשי אמונו” של הנאשם מס’ 3 “לתפקידים המרכזיים” בערוץ 7, דבר שאפשר לו – “בהיררכיה שבין רב לאנשיו לסמוך עליהם בצורה מוחלטת” (עמ’ 206 לסיכומים).

18. הנאשם מס’ 3 לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לפי סעיף 98 לחוק הרשות השנייה, כנושא משרה בחברות הנאשמות. הוא לא הוכיח את קיומם של כל אחד משני התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 98 לחוק, על-מנת להסיר מעל שכמו את האחריות הפלילית האישית הנגזרת מביצוע העבירה האמורה – של הפעלת תחנת שידור וקיום שידורים ללא זיכיון – על-ידי התאגידים שבראשם עמד ושבהם שימש כדירקטור ומורשה חתימה.

19. ראשית לכל, הנאשם מס’ 3 לא הוכיח את קיומו של התנאי השני שנקבע בסעיף 98 לחוק, קרי – כי “נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה” של העבירה שנעברה על-ידי התאגידים; ודי בכך כדי להטיל עליו אחריות פלילית לביצוע העבירה כנושא משרה בתאגידים.

כאמור, הנאשם מס’ 3 העיד, כי נתן לעושי דברו הנחיות כלליות לשמור על החוק; ועל-פי עדותו, מתוך אמון מוחלט באנשיו, לא מצא מקום לוודא ולבדוק אי-פעם אם הנחיותיו מבוצעות הלכה למעשה.

אף אם נתן הנאשם מס’ 3 לאנשיו, כטענתו, הנחיות שלא לעבור על החוק, אין לראות בהסתפקותו במתן הנחיה כללית שכזו משום “אמצעי סביר” של בעל משרה בתאגידים למניעת ביצועה של העבירה, כמשמעותו בסעיף 98 לחוק. כמי שהקים תחנת רדיו והפעילה באמצעות שלושה תאגידים שבראשם עמד ושבהם שימש כדירקטור, היה על הנאשם מס’ 3 להיות מעורה בדבר דרך הפצת השידורים ומיקום המשדרים, ליתן הנחיות ברורות וספציפיות לעושים במלאכה בדבר מיקום ביצוע השידורים מחוץ לתחום המדינה ומי החופין שלה, לוודא ביצוען של ההנחיות ולפקח אחר קיומן. באמצעים אלמנטריים אלו לא נקט הנאשם מס’ 3 אי-פעם. הוא נמנע מנקיטת אמצעים אלו גם כאשר הוקמו והופעלו האולפנים בבית-אל, שמהם בוצעו, בין השאר, שידורים חיים, ואף לאחר שהובאו לידיעתו לא פעם (על-פי עדותו) פרסומים בתקשורת בדבר ביצוע שידורים של ערוץ 7 מתחום היבשה. בדרך המחדל האמורה, של הימנעות מנקיטת כל אמצעי סביר למניעת ביצועה של העבירה, המשיך הנאשם מס’ 3 לנהוג אף לאחר שדווח לו על חיפושים שביצעו אנשי יחידת הפיקוח האלחוטי וחוקרי המשטרה באתרים שונים ביבשה, וגם לאחר חקירתו במשטרה בחודש יוני 1988 – שבמהלכה הוצגו לו על-ידי החוקרים פרטי החשדות בדבר ביצוע השידורים שלא כדין מן היבשה ומתחום המים הריבוניים.

20. הנאשם מס’ 3 אף לא הרים את הנטל שהוטל עליו להוכחת קיומו של התנאי הראשון שנקבע בסעיף 98 לחוק. לא עלה בידו להוכיח ולשכנע, כי העבירות שבוצעו על-ידי התאגידים – בשידורים שנעשו על-ידם מן היבשה ומתחום מי החופין – נעברו שלא בידיעתו.

עדותו של הנאשם מס’ 3 – כי סבר שהשידורים החיים מן האולפנים בבית-אל מועברים לשידור לאנייה בקו של טלפון סלולרי – הייתה גרסה כבושה, שכן בחקירתו במשטרה בחר בשתיקה; וכבר נקבע, כאמור, כי הגרסה – בדבר העברת השידורים ב”פלאפון” – הנה גרסה שנרקמה על-ידי כל הנאשמים לראשונה לאחר הגשת האישום. זאת ועוד: טענתו של הנאשם מס’ 3 – כי הנחה את הכפופים לו להפעיל את התחנה מבלי לעבור על החוק – אף אינה מתיישבת עם העובדה, שהלה, על-פי עדותו, נמנע מלערוך בירורים בעניין ביצוע השידורים מן היבשה כאשר הובאו לידיעתו מעת לעת החשדות בעניין זה, ובין השאר – בכתבות בתקשורת ובחקירות המשטרה. שוויון הנפש שהפגין כנגד החשדות ושתיקתו הרועמת בחקירתו במשטרה, אינם מתיישבים עם גרסתו, לפיה השמירה על החוק בהפעלת התחנה הייתה נר לרגליו, ויש בהם משום חיזוק ותימוכין למסקנה כי כלל לא הופתע מהחשדות שכן היה מודע להם.

21. למרות החשד הכבד, שהנאשם מס’ 3 – כמי שעמד בראש התאגידים שהפעילו את התחנה – היה מודע להפצתם של שידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה, ולפחות אלו שהופצו מבית-אל, לא אכריע בשאלת מודעותו בפועל לדרך העברת השידורים; וזאת מן הטעם שבעניין אישומו הודיעה המאשימה עם סיום פרשת התביעה, כי היא חוזרת בה מהאישומים בעבירות לפי פקודת הטלגרף האלחוטי (אשר חייבו הוכחת מודעות לביצוע השידורים מתחומי המדינה ומימיה הריבוניים), ומסתפקת בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 32(א) לחוק הרשות השנייה בשילוב עם סעיף 98 לחוק הנ”ל. אחריותו הנגזרת של הנאשם מס’ 3, כמנהל בחברות הנאשמות מס’ 11-13, לביצוע השידורים ללא זיכיון הוכחה כדבעי לעיל, משלא עלה בידו להוכיח את שני התנאים המצטברים הנדרשים – כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה של העבירה, וכי העבירה בוצעה שלא בידיעתו.

 

מודעות מכוח “עצימת עיניים”

22. גם מבלי להכריע בשאלה האם הנאשם מס’ 3 – כמי ששימש בעיקר כסמכות רוחנית לצוות מפעילי התחנה – היה מודע בפועל לביצוע השידורים מן היבשה, הרי שניתן לייחס לו לכל הפחות מודעות מכוח כלל “עצימת העיניים”.

כמבואר לעיל, בפרק שסקר את הרקע המשפטי, על-פי כלל “עצימת העיניים” – שקול “העיוורון המכוון” למודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הנמנים על פרטי העבירה. הכלל, כפי שנתגבש בסעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין, במסגרת תיקון מס’ 39, מורה, כי “רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”.

הכלל קובע, אפוא, כי חשד מצד עושה העבירה בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות – שקול ושווה-ערך למודעות בפועל; וזאת אם נמנע עובר למעשה מבדיקת החשד לאשורו. ( ראו: ע”פ 3417/99 הר שפי נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון 2001(1), 904; ע”פ 5938/00 ניסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(3) 873, בעמ’ 895; ע”פ 115/00 טייב נ’ מדינת ישראל פ”ד נד(3) 289, בעמ’ 304; ודברי ההסבר להצעת החוק, ה”ח תשנ”ב 115, בעמ’ 125). באשר לרמת החשד בעבירה הנדונה לפנינו – של הפעלת שידורים והפעלת תחנת שידור ללא זיכיון – די בחשד ממשי ולא נדרש חשד ברמה גבוהה (ראו והשוו: ע”פ 115/00 בעניין טייב, לעיל, בעמ’ 304; וע”פ 5938/00 בעניין אזולאי, לעיל, בעמ’ 896).

23. ממכלול הראיות ומהתרשמותי מעדותו של הנאשם מס’ 3 עולה, כי למצער הוא עצם את עיניו במכוון מלברר אם האנייה משדרת מתחום המים הטריטוריאליים ואם התחנה מבצעת שידורים מן היבשה, למרות שעלה בלבו חשד בעניין זה, אם לא למעלה מכך.

על החשד האמור ניתן ללמוד, בין היתר, מידיעות שונות שהגיעו אליו במהלך השנים, מפרסומים חוזרים ונשנים בתקשורת לרבות כתבת התחקיר בעיתון מעריב, מפעילות המשטרה באתרי השידור של ערוץ 7 ובאולפנים, וכן מהנתונים שהוצגו לו בחקירת המשטרה בעניין השידורים מן הים ומן היבשה. הנאשם מס’ 3 לא טרח לערוך בירורים כלשהם בעניין החשדות, אף לא לאחר החקירה המשטרתית. הימנעות זו מעריכת בירורים, אינה מתיישבת עם גרסתו לפיה הייתה הקפדה בהפעלת התחנה בהתאם לחוק; ואף תומכת במסקנה, שהוא לא היה מופתע מן החשדות.

מכל מקום, אף אם לא היה הנאשם מס’ 3 מודע לנסיבות ביצוע השידורים מתחום המדינה, ורק חשד בכך, הוא נמנע מעריכת בדיקות כלשהן לשם בירור החשדות. על-פי עדותו, שהובאה לעיל, הוא נתן בצוות התחנה “אמון בעיניים עצומות”, סמך על כך שהנחיותיו הכלליות “לשמור על החוק” מתקיימות ולא מצא אי פעם מקום לבדוק את החשדות. טענתו, לפיה ערך בירור כללי עם הנאשמים מס’ 1 ו-2 בעקבות פרסומים שבהם נטען כי ערוץ 7 עובר על החוק (עמ’ 1791), לא זכתה לתימוכין בעדותם של השניים. הללו לא העידו על בירורים כלשהם שערך עמם הנאשם מס’ 3, והימנעות הסנגוריה מלחקרם אודות הבירורים הנטענים מחזקת את המסקנה כי בירורים כאמור לא היו ולא נבראו. מכל מקום, מעדותו של הנאשם מס’ 3 עולה, כי הוא לא ערך בירורים בשאלת מיקום האנייה (עמ’ 1770), בעניין דרך העברת השידורים מן האולפנים בבית-אל (עמ’ 1792), וכן בדבר החשדות שהועלו – הן בפרסומים והן בחקירתו במשטרה – כי התחנה משדרת גם ממשדרים ביבשה (עמ’ 1799-1780).

 

סוף דבר

24. ולסיכומם של דברים: הנאשם מס’ 3, כמנהל בחברות הנאשמות מס’ 11-13, חב בפלילים בעבירה של הפעלת תחנת שידור וקיום שידורים ללא זיכיון לפי סעיף 32(א) לחוק הרשות השנייה שבוצעה על-ידי התאגידים – בהתייחס לשידורים הן מן המים הטריטוריאליים והן מן היבשה; וזאת מכוח האחריות הנגזרת לפי סעיף 98 לחוק הנ”ל, היות שלא עלה בידו להוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה.

באשר לשידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה שהופצו מן האולפנים בבית-אל, הוכחה אף מעבר לספק סביר אחריותו האישית בפלילים של הנאשם מס’ 3 לעבירה לפי סעיף 32(א) לחוק, כמבצע בצוותא של עבירת רבת משתתפים, ולו מכוח כלל “העיוורון המכוון”, הואיל ועצם עיניו בשאלת דרך ביצוע השידורים, למרות שחשד כי השידורים מופצים מן היבשה.

נוכח מסקנתי האמורה, מתייתר הצורך להכריע בעניינו של הנאשם מס’ 3 בשאלה, האם הלה היה מודע בפועל לדרך העברת התכניות מן האולפנים באמצעות שידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה, או שמא לא הייתה לו מודעות של ממש לפרטים מחמת אופי פעילותו בתחנה שהתמקד בעיקר בהיבטים של סמכות רוחנית.

אשר על כן, הוכחה אשמתו של הנאשם מס’ 3 בעבירה לפי סעיף 32(א) לחוק הרשות השנייה, בכך שהקים תחנת שידור והפעילה מתחום היבשה ומאזור המים הטריטוריאליים של המדינה.

 

פרק כ”ג: הנאשמת מס’ 4 – שולמית מלמד

 

העבירות המיוחסות לנאשמת מס’ 4

1. הנאשמת מס’ 4, שולמית מלמד, הייתה מהוגי הקמת ערוץ 7, יחד עם בעלה הרב זלמן מלמד הנאשם מס’ 3, ושימשה כמנהלת התכניות של התחנה. היא הואשמה בכתב האישום בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, בכך שהפעילה תחנת שידור וקיימה שידורים ללא קבלת זיכיון מאת המועצה, ובעבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, בכך שקיימה תחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון. באשר לשידורים שבוצעו, על-פי הנטען, משטחי יהודה ושומרון, להוראות החוקים הנ”ל מתווספים החיקוקים שלהלן: סעיף 2(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ”ז-1967, בצירוף הצו בדבר תיקון תקנות הטלפון (תיקון מספר 2) (יהודה ושומרון) (מספר 951) התשמ”ב-1981, והצו בדבר שידור ואיתות (אזור הגדה המערבית) (מספר 79), תשכ”ז-1967.

2. הסנגוריה לא חלקה בסיכומיה על כך שהנאשמת מס’ 4 “הייתה מנהלת התכניות של ערוץ 7 וככזו הייתה פעילה מאוד בכל הקשור לערוץ” (עמ’ 207 לסיכומים). לטענת הסנגוריה, המחלוקת בעניינה של הנאשמת מתמקדת אך בשאלת מודעותה לביצוע העבירות הנדונות – אם ייקבע ששידורי התחנה בוצעו מן היבשה.

3. בסיכומיה טענה המאשימה, כי הנאשמת מס’ 4 הייתה מודעת לביצוע השידורים מן היבשה, ולמצער – עצמה את עיניה בעניין זה. המאשימה זנחה בסיכומים את הטענה, כי הנאשמת מס’ 4 אף הייתה מודעת למיקום האנייה בעת ביצוע השידורים מן הים. על כן, המחלוקת בעניינה של הנאשמת מתמקדת בשאלת מודעותה לביצוע השידורים מן היבשה.

תפקידיה של הנאשמת מס’ 4 בערוץ 7 והיסוד העובדתי של העבירות

4. במסגרת תפקידה, כמנהלת התכניות של ערוץ 7, הייתה הנאשמת מס’ 4 אחראית, בין השאר, על האולפנים, על גיוס שדרנים ומנחים, על שיבוצם של העובדים באולפנים בים וביבשה, על תכני השידורים והתכניות, על לוח השידורים ועל סידור העבודה של השדרנים והטכנאים. וכך תארה הנאשמת מס’ 4 בעדותה בחקירה הראשית את מכלול תפקידיה בתחנה:

“אני אחראית על לוח השידורים. אני קובעת אילו תכניות ישודרו ומתי, ומי יהיה המנחה, ואיזה סוג מוסיקה ומתי. אני מקבלת גם את האנשים לעבודה. אני גם אחראית על האולפן בבית-אל על התיפקוד שלו… שתהיה תורנות של הטכנאים, תורנות של השדרנים, שיהיה מספיק כוח אדם, שיהיה שדרן תורן כל הזמן, שתהיה מזכירה שמקבלת טלפונים; על הכל, שהעסק יפעל”. (עמ’ 2092; וכך גם תיאר בעלה – הנאשם מס’ 3 – את פעילותה בתחנה בעמ’ 1772).

בהיותה מנהלת התכניות של ערוץ 7, ושותפה בפועל לניהול התחנה, השתתפה הנאשמת מס’ 4 בישיבות השבועיות של הצוות המנהל של התחנה, אשר נערכו בביתה בהשתתפות בעלה – הנאשם מס’ 3 – והנאשמים מס’ 1 ו-2.

5. כפי שנקבע לעיל, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, בתקופה הרלבנטית לאישום, בנוסף לשידורים מן האנייה, הפיצה תחנת ערוץ 7 שידורי רדיו אלחוטיים מאתרי שידור שונים שהוצבו ברחבי הארץ, וביניהם – בית-אל. מהאתר בבית-אל הופצו שידורי רדיו אלחוטיים של כל התכניות ששודרו מן האולפנים בשלושת ערוצי התחנה. הפצת השידורים נעשתה בתדרי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, שבהם נעשתה המרה לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. החל משנת 1998 החלה התחנה גם להפיץ ישירות מבית-אל שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים בשפות הרוסית והצרפתית. עוד נקבע, כאמור, כי בהפעלת מערך השידורים האמור מן היבשה, בוצעו עבירות של הפעלת תחנת שידור וקיום שידורים ללא קבלת זיכיון מאת המועצה, ושל קיום תחנת טלגרף אלחוטי ומכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון.

6. היסוד העובדתי של העבירות כולל רכיבים התנהגותיים של הפעלת תחנת שידור וקיום שידורים, ושל קיום תחנת טלגרף אלחוטי ומכשירים לטלגרף אלחוטי; וכן רכיב נסיבתי של ביצוע האמור מתחום המדינה ללא זיכיון וללא רשיון.

7. היסוד העובדתי של העבירות המיוחסות לנאשמת מס’ 4 הוכח כאמור בממצאים שנקבעו עד כה. חלקה של הנאשמת מס’ 4 בביצוע העבירות נתפס כביצוע עיקרי של מבצעת בצוותא של עבירה רבת משתתפים, שכן היא הייתה אחראית על כל מערך הפקת השידורים ותחת שרביטה הניהולי בוצעו כל השידורים מן האולפנים.

 

היסוד הנפשי והמודעות לביצוע השידורים מבית-אל

8. היסוד הנפשי בעבירות הנדונות, שהנן עבירות של מחשבה פלילית, דורש בענייננו מודעות לכך ששידורי ערוץ 7 הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים. ממכלול הראיות שהובאו לפניי, הוכח כדבעי כי הנאשמת מס’ 4 הייתה מודעת בפועל לעובדת הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים של התחנה מבית-אל. בנוסף ולחלופין, היא עצמה עיניה בעניין מכלול השידורים שהופצו מן האתרים השונים ביבשה, ועצימת עיניים זו שקולה למודעות.

9. כבר נקבע, כאמור, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, כי השידורים מן האולפנים הופצו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, וכי גרסת הנאשמים – בדבר העברת השידורים מבית-אל לאנייה בקו של טלפון או או טלפון סלולרי – הנה גרסה כבושה וכוזבת שהועלתה לראשונה במהלך המשפט. מדובר בגרסה בדויה ובלתי אמינה, שהופרכה בראיות התביעה ושלא זכתה לאישוש בראיה קבילה כלשהי מטעם הנאשמים.

10. נוכח הקביעה העובדתית דלעיל, לפיה השידורים מן האולפנים הופצו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים – הן שידורים חיים והן תכניות שהוקלטו מראש, מתחייבת המסקנה כי הנאשמת מס’ 4 הייתה מודעת להפצת השידורים האמורה מן היבשה, וזאת נוכח תפקידה כאחראית על האולפנים ועל מערך השידורים ותכניות השידור. במסגרת תפקידיה, קבעה הנאשמת אלו תכניות תשודרנה מן האולפנים בבית-אל, ואלו – מן האולפן שבאנייה; ומהן התכניות שתשודרנה מבית-אל בשידורים חיים. על-רקע פעילותה האמורה, והימצאותה באולפנים בבית-אל במסגרת ניהולם השוטף על-ידה, היא ידעה גם ידעה, שהשידורים מופצים בתדרי רדיו אלחוטיים מן היבשה.

11. המסקנה האמורה, בדבר מודעות הנאשמת מס’ 4 להפצת השידורים מן היבשה, מתחייבת בראש ובראשונה מן הטעם שהשידורים מבית-אל הופצו לגלי האתר, ושלא היה קיים כאמור קו תקשורת שאינו אלחוטי בין האולפנים בבית-אל לבין אניית הצבי.

המסקנה אף נלמדת מההסבר הכוזב שהעלו הנאשמים – ובכללם הנאשמת מס’ 4 – לפיו השידורים מן האולפנים בבית-אל הועברו לאנייה בקו של “פלאפון או טלפון” (כלשונם) לשם הפצתם לציבור ממשדריה. כאשר נשאלה הנאשמת מס’ 4 בעדותה – כיצד לטענתה הועברו השידורים מן האולפנים לאנייה – השיבה:

“אנחנו מעבירים, והעברנו בתחילה חלק מהחומר בסלילים וקלטות; והשידורים החיים העברנו דרך טלפונים ופלאפונים. איך, פרטים, יותר מזה אני לא יודעת. וכמה שהטלפונים השתכללו, אפשר היה יותר להעביר יותר שידורים מן האולפן לאנייה” (עמ’ 2095)

לשאלה – על סמך מה נמסרה גרסתה האמורה בדבר אופן העברת השידורים – השיבה הנאשמת מס’ 4, כי מקור תשובתה בעדות שמיעה מהנאשם מס’ 2, ושהיא ערה לכך שלא ציינה הדבר בפתח הדברים, למרות שבתחילת עדותה הובהר לה כי עליה לציין מראש אם חלק מעדותה מקורו בעדות מפי השמועה (לעיל).

12. גרסתה של הנאשמת מס’ 4 בדבר אופן העברת השידורים באמצעות טלפונים ו”פלאפונים” – אשר נסתרה כאמור בראיות התביעה – הייתה עדות כבושה, שכן הנאשמת לא העלתה אותה בחקירה במשטרה ביום 21.6.98, שבה בחרה בזכות השתיקה (ת/474). אילו אכן הופצו שידורי ערוץ 7 מן היבשה בקו של טלפון (קרי – בדרך שאינה מהווה עבירה), ניתן היה לצפות לכך שהנאשמת מס’ 4 תציין זאת בחקירתה ושלא תבחר בזכות השתיקה, שנועדה להעניק חסיון מפני הפללה עצמית בביצוע עבירה פלילית. בהודעתה במשטרה הצהירה הנאשמת מס’ 4, כי החקירה “פוליטית” והיא שומרת על זכות השתיקה, והוסיפה וציינה כי עורכי-הדין שלה ישיבו לכל השאלות בבית המשפט. לאחר שסירבה לענות לכ-40 שאלות, שהתייחסו לתפקידיה בערוץ 7 ולהפעלת התחנה, מאנה הנאשמת מס’ 4 גם לחתום על ההודעה, וציינה שהיא לא בוטחת בשוטרים שלא יוסיפו רישומים בהודעה לאחר לכתה מהמקום (ת/474 עמ’ 7). בעדותה בבית המשפט ציינה הנאשמת, כי בחירתה בזכות השתיקה וסירובה לחתום על הודעתה לא נבעו מחשש שערוץ 7 ביצע שידורים שלא כדין, אלא ממחאה כנגד חקירה שהייתה, על-פי תחושתה, פוליטית. (וכך גם הוצגה עמדתה של הנאשמת על-ידי הסניגורים בסיכומיהם –עמ’ 212). הטענה – בדבר היותה של החקירה “פוליטית” – לא הוצגה לראש צוות החקירה בחקירתו הנגדית, לא הוסברה על-ידי הנאשמת מס’ 4 בעדותה (ש: “איזו ידיעה יש לך על חקירה פוליטית? ת: “אני לא רוצה להיכנס לזה” – עמ’ 2158- 2159), ואין תמה שלא הועלתה על-ידי הסניגורים בסיכומיהם. למותר לציין, כי חקירת העבירות הנדונות הייתה עניינית ולא נבעה ממניעים פוליטיים כלשהם. מכל מקום, סירובה של הנאשמת מס’ 4 להשיב לשאלות החוקרים כמחאה על היותה של החקירה, על-פי הנטען, “פוליטית”, מהווה ניצול של זכות השתיקה שלא לתכלית שלה נועדה – החסיון מפני הפללה עצמית.

בתשובה לאחת מהשאלות שהופנו אליה על-ידי החוקרים – זו שבה הוצגו לה ממצאי המשטרה ואנשי משרד התקשורת בדבר איתור אנטנות ומשדרים מעל גג בניין האולפנים ומעל גג הישיבה – השיבה הנאשמת מס’ 4: “אני שומרת על זכות השתיקה, ועורכי הדין שלי יענו על כל השאלות ועל העיוותים שיש בשאלות” (ת/474 עמ’ 3-4). בחקירתה הנגדית בבית המשפט לא היה בפי הנאשמת מס’ 4 הסבר לאילו עיוותים התכוונה בהצהרתה האמורה ( עמ’ 2162-2163).

שתיקתה של הנאשמת מס’ 4 בחקירתה במשטרה מהווה חיזוק למכלול ראיות המאשימה, בדבר מודעותה לשידורים מן היבשה ומעורבותה הפעילה בשידורים אלו, וזאת אף אם בחרה בזכות השתיקה על-מנת שלא להפליל עצמה בעבירות הנדונות. הלכה הפסוקה מורה, כי למרות שנתונה לחשוד הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – לפי סעיף 47(א) לפקודת הראיות ולפי סעף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – בחירתו בזכות השתיקה בחקירתו, מהווה חיזוק, ואף חיזוק ממשי, לגרסת המאשימה ולראיותיה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

13. טענתה של הנאשמת מס’ 4 – בדבר דרך הפצת השידורים מבית-אל לאנייה באמצעות טלפונים ו”פלאפונים” – אף לא נתמכה בראיה קבילה כלשהי מטעמה ומטעם יתר הנאשמים, ולא הייתה אמינה כלל ועיקר. כמי ששימשה כמנהלת האולפנים, היא לא ידעה למסור פרטים, ולו מינימליים, על דרך העברת השידורים הנטענת באמצעות “פלאפון”, ועל מספר הטלפון שבאמצעותו הועברו על-פי הנטען השידורים לאנייה. היא אף לא יכלה להעיד, האם מדובר בקו טלפון שונה מזה שבאמצעותו שוחחה עם האנייה, ולציין אם השידורים בוצעו בדרך אלחוטית (עמ’ 2119-2121). גם לא היה בפיה – כמו בפי יתר הנאשמים – הסבר משכנע להימנעותה מהשמעת הגרסה בעניין זה בחקירתה במשטרה ומהמצאת ראיות קבילות כלשהן לתימוכין בטענתה. זאת ועוד: גרסתה, בדבר העברת תכניות שלמות מהאולפנים לאניית בקו של טלפון לשם שידורם מהאנייה, גם אינה סבירה, וזאת בין השאר לאור העובדה, שאף הייתה ידועה לנאשמת, כי איכותו של שידור המועבר בטלפון – ובפרט בטלפון סלולרי – הנה ירודה.

14. על רקע האמור, גם לא הייתה מהימנה טענתה של הנאשמת מס’ 4, כי היה זה הנאשם מס’ 2 שמסר לה על דרך העברת השידורים האמורה; ובפרט כשמדובר בטענה כבושה שהועלתה לראשונה בעדותה, אשר לא הוזכרה בעדותו של הנאשם מס’ 2. הלה לא נשאל על-ידי הסנגוריה בעדותו – אם אי-פעם נשאל על-ידי הנאשמת מס’ 4 או על-ידי נאשם אחר כיצד מופצים השידורים מבית-אל, וממילא לא העיד כי דיווח למי מהם על דרך העברת השידורים לאנייה באמצעות טלפון ו”פלאפון”. זאת ועוד: בלתי מתקבל על הדעת, כי הנאשם מס’ 2 בחר להונות את צוות התחנה, טכנאיה ומנהליה, ובכללם את הנאשמת מס’ 4, בכך שמסר להם גרסה בדויה ואבסורדית בדבר דרך העברת השידורים באמצעות טלפון נייד, שכן הללו – מתוקף תפקידם – היו מודעים לאופן העברת השידורים, ולאי קיומו של כל נוהל בדבר התקשרות לאנייה להפצת שידורי ערוץ 7 מהאולפנים בקו של טלפון או טלפון סלולרי. גם לא הייתה סיבה להונאה פנים-מערכתית שכזו.

15. על מודעותה של הנאשמת מס’ 4 לביצוע שידורי רדיו אלחוטיים מבית-אל, ניתן אף ללמוד מניסיונה להסתיר בעדותה את קיומו של אולפן הערוץ לעולים בבית-אל – אולפן שבעניינו נקבע, כאמור, כי החל משנת 1997 הפיץ ישירות את שידוריו לציבור בתדר FM באמצעות המשדר שהוסתר בבניין האולפנים. בתחילה, הכחישה הנאשמת מס’ 4 באופן חד-משמעי כי האולפן ברוסית נמצא בבית-אל (עמ’ 2115 ש’ 5). כשנשאלה – האם יש אולפן ברוסית באנייה – השיבה: “לא יודעת איך זה מאורגן, איך זה מטופל” (לעיל, ש’ 7), למרות שעל-פי עדותה הייתה אחראית על האולפנים, על התכניות המשודרות ועל השדרנים. רק בהמשך חקירתה היא אישרה, כי האולפן ברוסית היה בבית-אל, וכי השידורים ברוסית ובצרפתית שודרו החל משנת 1997 רק מהאולפן בבית-אל ולא מאולפני האנייה (עמ’ 2115, 2117).

16. תימוכין נוספים, לדבר מודעותה של הנאשמת מס’ 4 לביצוע שידורי רדיו אלחוטיים מבית-אל, גם ניתן למצוא בהתנהגותה במהלך החיפוש שנערך במקום 17.6.98 על-ידי חוקרי המשטרה ועובדי יחידת הפיקוח האלחוטי. כפי שנקבע בפרק הדן בביצוע השידורים מבית-אל, איתר חנן גולן שידורי לינק של ערוץ 7 מכיוון גג בניין הישיבה בתדרי UHF שונים בתחומים שבין 700 ל-800 מגה הרץ, אשר תכנם היה זהה לזה שנקלט בו זמנית במקלט הרדיו בשידורי ערוץ 7 לציבור בתדרי ה- FM(עמ’ 743, ת/251). הוא גם איכן את מקור שידורי הערוץ לעולים בתדר 97.3 FM מכוון האנטנות שניצבו על גג בניין האולפנים (עמ’ 744). משביקשו גולן והחוקרים להיכנס לאולפני ערוץ 7, על-מנת לערוך בו חיפוש, הם עוכבו בפתח האולפנים על-ידי הנאשמת מס’ 4 במשך שעה ארוכה, למרות שהזדהו כשוטרים וכאנשי משרד התקשורת והציגו צו חיפוש. כאשר נתאפשר לשוטרים – באיחור רב – להיכנס לבניין ולערוך חיפוש באולפנים, נתחוור, כי במהלך עיכובם על-ידי הנאשמת מס’ 4 הופסקו שידורי ערוץ 7 בתדרים ששודרו מהאתר, ובמקומם שודר רק הגל הנושא של השידור ללא האודיו. ההסבר שמסרה הנאשמת בעדותה, לפשר עיכובם הממושך של השוטרים – “היה לי קשה לקבל על עצמי אחריות להחליט מה לעשות אתם… אני גם לא רציתי להיות אתם לבד” (עמ’ 2153) – לא היה משכנע כלל ועיקר, ולא הלם את העובדה שבאולפן היו עובדים נוספים. לשאלה – מדוע לא אפשרה לחוקרי המשטרה לבצע צו חיפוש במקום שעל-פי טענתה לא בוצעה בו כל עבירה – השיבה: “גם אם סתם יבואו אלי הביתה אני לא יודעת אם אכניס אנשים” (עמ’ 2154). כפי שנקבע בדיון בעניין האתר בבית-אל, עיכובם של השוטרים על-ידי הנאשמת מס’ 4 מלהיכנס לבניין נועד לשיבוש החקירה ולניצול העיכוב להפסקתם של השידורים; וזאת בהמשך לשיבוש החקירה שנעשה באותו היום בפסגות, עת נוצל העיכוב המכוון לפירוק ציוד השידור והסתרתו. התנהגותה של הנאשמת מס’ 4 במהלך החיפוש, ועיכוב השוטרים על-ידה עד להפסקת השידורים, משתלבים במכלול הראיות, בדבר מודעותה לביצוע שידורי רדיו אלחוטיים מהמקום, ועל ניסיונה למנוע חשיפת הדבר על-ידי רשויות החקירה.

17. על מודעותה של הנאשמת מס’ 4 לביצוע השידורים מבית-אל, ניתן אף ללמוד מעדותו של כתב מעריב, בעז גאון, אשר ציין כי הביא לידיעת הנאשמת בשיחה טלפונית את עיקר ממצאי תחקירו על שידורי ערוץ 7 לקראת פרסום כתבתו בעיתון מעריב בחודש דצמבר 1996 (ת/ 522 ; עמ’ 702-703). ממצאי התחקיר התייחסו לשידורי התחנה מן היבשה, ובכלל זה – להפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן האולפנים בבית-אל. לא מצאתי מקום לפקפק באמינותו של העד בעניין תוכן שיחתו עם הנאשמת מס’ 4; מה גם, שהנאשמת לא הכחישה בעדותה בחקירה הראשית כי גאון הציג לפניה את ממצאי תחקירו, אלא רק טענה כי אינה זוכרת זאת (עמ’ 2096).

18. ממכלול הראיות האמורות הוכח, מעבר לספק סביר, כי הנאשמת מס’ 4 הייתה מודעת בפועל לעובדת הפצת שידורי ערוץ 7 מבית-אל בדרך של שידורי רדיו אלחוטיים. היא גם הייתה מודעת לכך שלערוץ 7 לא היו זיכיון ורשיון להפצת שידורים מן היבשה, ואין מחלוקת על כך; מה גם, שעובדות אלו הובאו לידיעתה פעם נוספת בחקירתה במשטרה בחודש יוני 1998.

 

היסוד הנפשי בהיבט של “עצימת עיניים” בעניין השידורים מאתרים נוספים ביבשה

19. באשר לשידורים מאתרי השידור הנוספים ברחבי הארץ – הוכחה מודעותה של הנאשמת מס’ 4 לשידורים אלו, ולו מכוח כלל “עצימת העיניים”.

כמבואר לעיל, בפרק שסקר את הרקע המשפטי, על-פי כלל “עצימת העיניים” – שמקורו בהלכה הפסוקה מקדמת דנא ואשר עוגן בחקיקה בסעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין במסגרת תיקון מס’ 39 – שקול “העיוורון המכוון” למודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הנמנים על פרטי העבירה. הכלל, כפי שנתגבש בסעיף 20 (ג) (1) לחוק מורה, כי “רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”. הכלל קובע, אפוא, כי חשד מצד עושה העבירה בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות – שקול ושווה-ערך למודעות בפועל; וזאת אם נמנע עובר למעשה מבדיקת החשד לאשורו. ( ראו: ע”פ 3417/99 הר שפי נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון 2001(1), 904; ע”פ 5938/00 ניסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(3) 873, בעמ’ 895; ע”פ 115/00 טייב נ’ מדינת ישראל פ”ד נד(3) 289, בעמ’ 304; ודברי ההסבר להצעת החוק, ה”ח תשנ”ב 115, בעמ’ 125). באשר לרמת החשד בעבירות הנדונות לפנינו – של הפעלת תחנת שידור ותחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון וללא זיכיון – די בחשד ממשי ולא נדרש חשד ברמה גבוהה. (ראו והשוו: ע”פ 115/00 בעניין טייב, לעיל, בעמ’ 304; וע”פ 5938/00 בעניין אזולאי, לעיל, בעמ’ 896).

20. ותחילה לשאלת החשד: מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי הנאשמת מס’ 4 חשדה כי שידורי ערוץ 7 מופצים כשידורי רדיו אלחוטיים מאתרים שונים ביבשה, וזאת בנוסף לאתר בבית-אל, שבעניינו הייתה לה, כאמור, מודעות בפועל של ממש.

החשדות הובאו לידיעתה של הנאשמת מס’ 4 עוד בשנת 1996 בדיווח ששמעה מהעיתונאי בועז גאון, לקראת פרסום כתבתו בעיתון מעריב בחודש דצמבר אותה שנה (ת/ 522 ; עמ’ 702-703), על עיקר ממצאי תחקירו בדבר שידורי ערוץ 7 מאתרי שידור שונים שנפרשו על-פני היבשה.

בעדותה בחקירה הראשית טענה הנאשמת מס’ 4, כי הייתה מודעת לעצם פרסום הכתבה, ואף הייתה ערה לפרסומים נוספים שבהם הועלו טענות כנגד חוקיות שידורי ערוץ 7. היא לא שללה את האפשרות, ששוחחה עם הנאשמים האחרים בעקבות פרסום הכתבה בעיתון מעריב:

“מדי פעם, כשעלו שאלות כאלו, ואולי אנשים שאלו בעקבות המאמר הזה, או בעקבות דברים נוספים, אז באופן טבעי… אני לא יודעת אם דווקא בעקבות הכתבה הזאת, אבל במשך השנים בוודאי שנשאלו שאלות… “. (עמ’ 2097).

לשאלה – מה היו עיקר הדברים שהטרידו אותה בעניין הכתבות – השיבה הנאשמת מס’ 4:

“האם באמת אנו עוברים על החוק, או לא. ואז באופן טבעי, על אף האמון, ועוד פעם לשמוע את זה, וכדי להתחזק בדעתי, אז כן הייתי שואלת את יואל – מה זה כל הדיבורים האלה, מה זה כל הכתבות האלה. והוא היה מרגיע אותי ואומר לי: לא, הכל בסדר. את יכולה להיות רגועה הכל לפי החוק”. (עמ’ 2098).

בחקירתה הנגדית נשאלה הנאשמת מס’ 4 – האם ביצעה בדיקה עם הנאשם מס’ 2 בקשר לממצאים בעניין קיומם של משדרים בפסגות, בינוח, בהר ברכה ובקשת – ותשובתה הייתה:

“אני שאלתי אותו מה הוא אומר על כל החשדות האלה… [והוא אמר] שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג, ויש בכתבה הזאת כזבים ושקרים”; והוסיפה שתשובתו זו הניחה את דעתה. (עמ’ 2148).

21. הנאשמת מס’ 4 טענה בעדותה, כי כל אימת ששבו ועלו פרסומים שהעלו חשדות כנגד ערוץ 7 בדבר ביצוע שידורים שלא כחוק, ובין השאר שידורים מן היבשה, פנתה שוב ושוב לנאשם מס’ 2, שעליו סמכה, והלה השיב לה באופן כללי, כי “הכל כשר למהדרין”, ושהשידורים מועברים בטלפונים ופלאפונים בדרך כשרה (עמ’ 2121, 2137). לשאלה – מדוע פנתה אליו פעם אחר פעם באותה השאלה אם כבר קיבלה בעבר את תשובתו וסמכה עליו – ענתה הנאשמת מס’ 4:

“אני סמכתי עליו מאד. אבל בכל זאת, כשאתה עוד פעם שומע שכותבים עליך, ועוד פעם שומע שזה, אז אתה רוצה להיות בטוח. אני חושבת שזה טבע האדם, שהוא רוצה להיות עוד יותר בטוח, ושוב לשמוע את התשובה הזאת” (עמ’ 2141).

22. החשד בדבר ביצוע השידורים שלא כדין מן היבשה, אף הובא לידיעתה של הנאשמת מס’ 4 בחקירתה במשטרה בחודש יוני 1998. היא טענה בעדותה, כי אינה זוכרת אם בעקבות הנתונים שהוצגו לה בחקירתה במשטרה פנתה פעם נוספת לנאשם מס’ 2 על-מנת לערוך עמו בירור בעניין החשדות שהועלו לפניה, והוסיפה וציינה כי סמכה על תשובותיו הכלליות שניתנו לה במהלך השנים: “הכל בסדר, הכל לפי החוק, את לא צריכה לדאוג ואת לא צריכה להתעסק בזה” (עמ’ 2164).

23. ממכלול הראיות ומהתבטאויותיה האמורות עולה, כי אף אם לא הייתה הנאשמת מס’ 4 מודעת בפועל להפצת שידורי רדיו אלחוטיים מן האתרים השונים ביבשה (בנוסף לאתר בבית-אל – שבעניינו נקבע לעיל כי הייתה לה מודעות של ממש להפצת השידורים), הרי שלמצער היה לה חשד ממשי שערוץ 7 מבצע שידורים מאתרים שונים ביבשה, אשר אוזכרו בפרסומים בתקשורת לרבות הכתבה בעיתון מעריב, ובכללם האתרים בפסגות, בינוח, בהר ברכה ובקשת.

24. ומכאן לשאלת בירור החשד. בהתייחסו לרציונל של בירור החשד ולמהות הבירור, ציין כב’ השופט חשין בע”פ 3417/99 (בעניין הר-שפי, לעיל):

“שאומרים לו למי שמבקש לעשות מעשה: אל תעשה מעשה – עד אם תברר חשד שעלה בדעתך; חדל – הרף ידך – עד אם תבטיח ותדע כי מעשה אשר אתה עומד לעשותו לאו מעשה פלילי הוא” (פיסקה 38 לפסק-הדין).

25. המסקנה העולה ממכלול הראיות הנה, כי הנאשמת מס’ 4 נמנעה מלברר את חשדותיה בדבר ביצוע שידורים מאתרים שונים ביבשה. כפי שנקבע לעיל, הנאשמת הייתה מודעת לביצוע השידורים מבית-אל, ועל כן בלתי סביר כי הטריד אותה החשד בדבר ביצוע שידורים ממקומות נוספים ביבשה, וכי ערכה בירור אצל הנאשם מס’ 2 בעניין חשדות אלו. גרסתה של הנאשמת, לפיה מחד – פנתה לנאשם מס’ 2 פעם אחר פעם כל אימת שהיו פרסומים בנושא השידורים מן היבשה, ומאידך – נתנה בו אמון מלא והסתפקה בתשובותיו הכלליות ש”הכל בסדר”, “שהכל כחוק” ושהיא “לא צריכה לדאוג”, הייתה עדות כבושה שלא נשמעה אמינה כלל ועיקר; ובפרט, כשהנאשמת הייתה מודעת להפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מבית-אל. זאת ועוד: כפי שכבר צויין – לא הובאו בעניין גרסה זו תימוכין כלשהם, שכן הנאשם מס’ 2 לא נשאל על-ידי הסנגוריה ולו שאלה אחת על הבירורים לכאורה שעשתה עמו הנאשמת מס’ 4. למעלה מן הצורך יאמר, כי הבירור הנטען, כפי שתואר על-ידי הנאשמת, הנו כה כללי וסתמי עד שנתפס כהימנעות מבירור במסגרת כלל עצימת העיניים. אם עלה בלבה של הנאשמת חשד בדבר ביצוע השידורים מן היבשה, רואים אותה כמודעת לעובדה, אם נמנעה מלברר זאת. הסתפקותה, על-פי טענתה, בקבלת תשובה כללית וסתמית – כמו “הכל חוקי וכשר” – מבלי לוודא כיצד מועברים השידורים, אינה נתפסת כבירור המסיר את החשד. (ראו: דברי כב’ השופט חשין בע”פ 3417/99 לעיל, והשוו: ע”פ 621/76 באשי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(3) 60, בעמ’ 77). מכל מקום, כבר נקבע, כי טענת הנאשמת – שבירורה העלה שהשידורים מבית-אל מועברים ב”פלאפון” – הייתה עדות כבושה ובלתי אמינה שנולדה לאחר הגשת כתב האישום.

26. מן המקובץ עולה, כי הנאשמת מס’ 4 הייתה מודעת לכך ששידורי ערוץ 7 מופצים מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים. בנוסף, היא חשדה, כי שידורי התחנה מופצים גם ממקומות שונים בארץ, אך עצמה את עיניה ונמנעה מלברר החשד, ובהתאם לסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין יש לראותה כמי שהייתה מודעת לדבר.

 

סיכום

27. על יסוד האמור לעיל, הוכח – מעבר לספק סביר – כי הנאשמת מס’ 4 הייתה מודעת לביצוע שידורי הרדיו האלחוטיים של התחנה מתחום היבשה, הן מבית-אל והן מאתרי שידור נוספים, ואף הייתה ערה לכך ששידורים אלו נעשים שלא כחוק, קרי – ללא רשיון וללא זיכיון כדין. כמי שנטלה חלק פעיל ומרכזי בניהול התחנה – במסגרת תפקידה כמנהלת האולפנים ומערך תכניות השידור – היא הייתה בגדר מבצעת בצוותא של העבירות יחד עם עמיתיה בערוץ 7.

אשר על כן, מן הדין להרשיע את הנאשמת מס’ 4 בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום: לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, בכך שהפעילה תחנת שידור וקיימה שידורים ללא קבלת זיכיון מאת המועצה, ולפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, בכך שקיימה תחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון.

 

פרק כ”ד: הנאשם מס’ 5 – יאיר מאיר

 

העבירות המיוחסות לנאשם מס’ 5

1. הנאשם מס’ 5, יאיר מאיר, הנו ממייסדי עמותת “אגודת בית מדרש סוכת עובדיה” וטכנאי במקצועו. הוא שימש בתקופה הרלבנטית כאחראי על כל המערך הטכני של תחנת ערוץ 7, והיה מי שסיפק לתחנה יעוץ ושירותים מקצועיים טכניים בתחום השידורים. בפעילותו זו הוא טיפל, בין היתר, בהתקנת ובאחזקת ציוד שידורי הרדיו האלחוטיים של התחנה, וקיבל תשלום חודשי עבור עבודתו כקבלן עצמאי. מעדויותיהם של הנאשמים וממכלול הראיות עולה, כי כל הטיפול המקצועי – של רכישת ציוד השידור, התקנתו, הפעלתו ותחזוקתו – הופקד בידי הנאשם מס’ 5, ונעשה על-פי תכנונו, ייעוצו והנחיותיו.

הנאשם מס’ 5 הואשם בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה, ובעבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, בכך שהפעיל תחנת שידור וקיים שידורים ללא זיכיון, ובכך שקיים תחנת טלגרף אלחוטי ומכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון. העבירות מתייחסות הן לשידורים מן הים מתחום מי החופין, והן לשידורים שהופצו מן היבשה. באשר לשידורים שבוצעו, על-פי הנטען, משטחי יהודה ושומרון, להוראות החיקוק הנ”ל מתווספת הוראת סעיף 2(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ”ז-1967.

2. הסנגוריה לא חלקה בסיכומיה על כך שהנאשם מס’ 5 נתן ייעוץ וסיפק שירותים טכניים לערוץ 7 (עמ’ 214 לסיכומים). לטענתה, ערוץ 7 לא ביצע שידורים מן היבשה ומתחום מי החופין, וממילא לא הוכח כי הנאשם מס’ 5 היה מעורב בהפצת שידורים שלא כחוק. היא הוסיפה וטענה, לחלופין, כי אף אם נעשו שידורי התחנה מתחום המדינה ללא רשיון וללא זיכיון, לא הוכח כי הנאשם מס’ 5 היה מודע לביצוע העבירות, ואין לראות בפעילותו – כספק שירותים בתחום המקצועי הטכני – משום סיוע לביצוע העבירות, לא כל שכן – ביצוע עיקרי שלהן.

3. הנאשם מס’ 5 שתק בחקירותיו במשטרה וסירב להשיב לכל השאלות שהופנו לו על-ידי חוקריו. הוא אף נמנע מלעלות לדוכן העדים בפרשת ההגנה, על-מנת למסור את גרסתו או הסבריו למכלול הראיות שהובאו בעניינו.

 

תפקידו של הנאשם מס’ 5 במערך הפצת השידורים של ערוץ 7 ביבשה ובים

4. כבר נקבע, כאמור, כי ערוץ 7 הפיץ את שידוריו הן מאניית הצבי שעגנה בדרך כלל בתחום מי החופין, והן ממערך של משדרים שנפרשו ברחבי הארץ.

ממכלול הראיות עולה, כי הנאשם מס’ 5 עסק בהקמתו ובאחזקתו השוטפת של מערך המשדרים של תחנת ערוץ 7, הן באניית הצבי והן באתרים השונים ביבשה. הוא היה מי שתכנן את דרך הפצת השידורים והוציאה לפועל, ואף טיפל בשם התחנה ברכישת ציוד השידור, בהתקנתו ובתחזוקתו.

5. הנאשם מס’ 2 העיד, כי הנאשם מס’ 5 היה מופקד מטעם ערוץ 7 על רכישת ציוד השידור ותחזוקתו, ואף היה אחראי על בחינת אזורי הקליטה ברחבי הארץ. לטענת הנאשם מס’ 2, הוא עצמו לא היו מעורה בהיבטים הטכניים ונדרש להסבריו של הנאשם מס’ 5 בדבר אופן הפצת השידורים, לרבות דרך העברת השידורים מבית-אל (הנאשם מס’ 2 עמ’ 2008-2011, 2022, 2062, 2067).

6. הנאשם מס’ 5 יצר, בשם ערוץ 7, את הקשר עם ספקים שמכרו לערוץ 7 ציוד שידור (עדות שבדשנקו עמ’ 461), ועם מי שסיפקו שירותי תיקון לציוד זה (עדות דרור הראל עמ’ 443). הוא הציג עצמו, לפני גורמי החוץ שסיפקו שירותים טכניים לערוץ 7, כאדם האחראי על המערך הטכני של התחנה. כך הציג עצמו, בין השאר, לחיים שטולצמן, שאת שירותיו שכר בשם ערוץ 7 לסיוע בתחזוקת המשדרים באניית הצבי במשך כעשור, ושאליו התלווה בחלק מביקוריו באנייה במהלך השנים. (וכלשונו של שטולצמן בעמ’ 192: “הוא הציג עצמו כטכנאי ראשי בנושא טכני של ערוץ 7”).

7. על תפקידו של הנאשם, בהקמת אתרי השידור ביבשה ובתחזוקתם, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהעובדה שהלה היה מופקד מטעם ערוץ 7 על הקמת ותחזוקת המערך הטכני של שידורי התחנה. משנקבע, כי המערך כלל גם פרישה יבשתית במערך מתואם ומשולב, מתחייבת המסקנה, כי הנאשם מס’ 5 היה אחראי גם על מערך זה, בנוסף למשדרים שבאנייה.

על הקשר שבין הנאשם מס’ 5 לאתרי השידור ביבשה, אף נמצאו חיזוקים ותימוכין במארג של ראיות רבות ומגוונות המצביעות על מעורבותו בהקמת ובתחזוקת האתרים הספציפיים, שהדיון בעניין הפעלתם כמתקני שידור יבשתיים הובא בהרחבה לעיל.

8. זיקתו של הנאשם מס’ 5 להקמת מתקן השידור בינוח בשנת 1996, הוכחה בעדותו של העד שבדשנקו, אשר לפי גרסתו, נסע עם הנאשם למקום במסגרת החיפוש אחר אתר גבוה בגליל שיוכל לשמש לשיפור קליטת שידורי ערוץ 7 בצפון הארץ. אמנם בחקירה הנגדית ציין העד, במענה לשאלה בדבר וודאות עדותו בעניין זה, כי אינו בטוח “במליון אחוז” (כלשונו) שמדובר בנאשם מס’ 5 (עמ’ 472); ואולם, אין בתשובה כדי להקים ספק סביר בעובדה שהנאשם מס’ 5 היה זה אשר הגיע עמו לינוח, שכן הלה היה אחראי לפעילות הטכנית של ערוץ 7, וכפי שיוצג בהמשך – נטל חלק מרכזי ודומיננטי בהקמת ובתחזוקת כל האתרים ביבשה. תימוכין למסקנה האמורה אף ניתן למצוא בקבלות שהגיש הנאשם מס’ 5 לערוץ 7, בגין תדלוק רכבו בשתי הזדמנויות בתחנת הדלק בינוח בחודש אוקטובר 1995 (ת/721). הנאשם מס’ 5, אשר נמנע ממתן עדות, לא נתן הסבר לפשר הגעתו לינוח במסגרת עבודתו, ובפרט כאשר לטענת הנאשמים לא היו לערוץ 7 מתקני שידור כלשהם בצפון הארץ ובכל מקום אחר ביבשה.

9. חלקו של הנאשם מס’ 5 בהפעלת אתר השידור באלוני הבשן בתחילת שנת 1997 זוכה לחיזוק בתיעוד בדבר פנייתו בכתב מיום 31.3.97 לנאשם מס’ 2, שבה ביקש להכין למיכאל בשן שיק עבור נסיעותיו לאתר (ת/665, שעל-פי עדותו של הנאשם מס’ 2 נרשם על-ידי הנאשם מס’ 5).

10. הקשר שבין הנאשם מס’ 5 להקמת ולתחזוק מערך המשדרים בבית-אל, זוכה לתימוכין, בין השאר, בחשבון שהגיש הלה לערוץ 7 בגין “הרכבת אנטנת לינק בבית אל” (ת/723), אשר אושר לתשלום על-ידי הנאשם מס’ 2 במסמך שבו צויין “אנטנות לשידור בית-אל – אנייה” (ת/580א); וכן בעדותו של אליעוז שפילמן, שכנו של הנאשם מס’ 5 ביישוב כוכב השחר, אשר סייע לנאשם – תמורת תשלום – באחת מההזדמנויות שבהן בדק הלה ציוד טכני בבית-אל (עמ’ 934-936, ת/578).

11. תפקידו של הנאשם מס’ 5 בתכנון פרישת המשדרים והאנטנות ביבשה – בכלל, ובבית-אל – בפרט, גם נלמד מפעילותו להקמת תורן לאנטנות בבית-אל. הוא פנה למהנדס בלוך בבקשה שיתכנן הקמת תורן לאנטנות בבית-אל (עמ’ 150-152, ת/524, ת/526ג); ביקש הצעת מחיר להקמת התורן בבית-אל מקבלן התרנים אליהו סעדה (עמ’ 154); והזמין את ביצוע העבודה מראובן גנזי מחברת “התורן” (עמ’ 155-158, ת/569, ת/563-564, ת/553 ו-ת/557-562).

12. המסקנה בדבר חלקו של הנאשם מס’ 5 בהפצת השידורים מחיפה, נתמכת בעובדה שההפרעות שהסבו שידורי ערוץ 7 לשידורי גלי-צה”ל בחיפה, פסקו בעקבות פנייתו של העד חיים שטולצמן – ששימש אותה עת כטכנאי מערכות שידור בגלי-צה”ל ושעבד בעבר כטכנאי בערוץ 7 – לנאשמים מס’ 5 ו-2 בעניין זה (עמ’ 197-198).

13. על תפקידו המרכזי של הנאשם מס’ 5, בהקמת מערך אתרי השידור ברחבי הארץ, ניתן ללמוד מכך שהלה היה מי שפעל בשם ערוץ 7 ברכישת ציוד השידור הרב בארץ ובחו”ל. כפי שהעיד הנאשם מס’ 2 וכפי שעולה מהתיעוד בכתב, היה זה הנאשם מס’ 5 שנסע לאיטליה לבחירת המשדרים, בדיקתם ורכישתם ( עמ’ 1939; ת719-ת/722, ת/583 ו- ת/587). הוא היה גם זה שקנה עבור התחנה, מהעד סרג’ שבדשנקו, שלושה או ארבעה משדרים מבנייה עצמית בתחום ה-FM ואת ארבע המערכות של מקלטי ומשדרי הלינק (עמ’ 457-458). ציוד השידור הרב שנרכש על-ידו עבור התחנה במהלך השנים כלל, בין השאר, גם אנטנות רבות וחלקי אנטנות.

ההחלטות המקצועיות בעניין קניית ציוד השידור הרב, ובדבר השימוש שנעשה בציוד זה, היו של הנאשם מס’ 5. אישור לכך נמצא בעדותו של הנאשם מס’ 2, שציין בחקירתו הנגדית, כי הוא לא בקי כלל בהיבטים הטכניים של הציוד שנרכש והשימוש שנעשה בו, ובדבר אופן הפצת השידורים, וכי כל המידע שברשותו בנושאים אלו מקורו בנאשם מס’ 5.

כבר נקבע לעיל, בפרק הדן ברכישת ציוד השידור, כי רובו של הציוד האמור יועד למערך השידורים ביבשה והותקן באתרי השידור השונים ברחבי הארץ. הנאשם מס’ 5 – שהחליט על קניית ציוד השידור, הופקד על בחירתו ורכישתו והיה אחראי על התקנתו באתרים – נטל אפוא חלק מרכזי ודומיננטי בבניית מערך אתרי השידור ביבשה.

14. בנוסף לפעילותו ברכישת ציוד השידור והתקנתו באתרים השונים, היה הנאשם מס’ 5 מי שתחזק באופן שוטף את הציוד. אין מחלוקת כי הלה היה אחראי מטעם ערוץ 7 על תחזוק כל כל מערך המשדרים; ומשנקבע כי מערך זה כלל גם פרישה יבשתית – מתחייבת המסקנה כי שירותי התחזוקה השוטפים שנתן כללו גם את אתרי השידור ברחבי הארץ. מסקנה זו מקבלת חיזוק ותימוכין במסמכי הנהלת החשבונות של החברות הנאשמות, בכל הנוגע לתשלומים שהועברו לנאשם מס’ 5 עבור פעילות זו. הלה קיבל מהחברות הנאשמות בשנים 1996-1998 תשלומים בסכומים שבין 6,000 ל-7,000 ₪ מדי חודש עבור “החזקת משדרים ואנטנות” (כמצויין במסמכי הנאשמות), וזאת בתוספת הוצאות נסיעה בהיקף ניכר שהשתנו מחודש לחודש (ת/677-ת/723). כך למשל, בחשבון מחודש יוני 1996 (ת/717) אישר הנאשם מס’ 2 לנאשם מס’ 5 קבלת החזר הוצאות נסיעה בהיקף של 1,792 ק”מ, בגין נסיעותיו בחודש זה למטרת תחזוקת משדרים ואנטנות. גם העובדה שחלק מהתשלום האמור שולם לנאשם מס’ 5 על-ידי הנאשמת בית-אל ספנות בע”מ – שעסקה בעיקר באחזקת אניית הצבי, וחלק על-ידי הנאשמת ארץ הצבי ערוץ 7 בע”מ – אשר עסקה בעיקר בהוצאות היבשתיות של התחנה, מתיישבת עם המסקנה, כי התחזוקה השוטפת הייתה הן של משדרי האנייה והן של המשדרים באתרי השידור ביבשה. גם הראיות בדבר החזרים הכספיים שקיבל הנאשם מס’ 5 מערוץ 7, עבור תדלוקי רכבו בינוח (ת/721), תומכות במסקנה האמורה, כי פעילותו בתחזוקת המשדרים לא הצטמצמה לאנייה בלבד אלא כללה גם את האתרים ביבשה.

15. ממכלול הראיות האמורות עולה, כי הנאשם מס’ 5 הופקד על כל המערך הטכני של ערוץ 7 והיה אחראי עליו, ובמסגרת פעילותו זו – תכנן, הקים ותחזק, את מערך אתרי השידור של התחנה הן באנייה והן באתרי השידור השונים ביבשה.

 

מודעותו של הנאשם מס’ 5 לשידורי האנייה מתחום המים הטריטוריאליים

16. כבר נקבע, כי בתקופה הרלבנטית לאישום שידרה אניית הצבי מתחום מי החופין של המדינה, למעט מקרים חריגים שבהם הפליגה אל מעבר לתחום בעקבות חקירות שנפתחו בעניין מיקום האנייה או פרסומים בתקשורת בנושא זה.

מודעותו של הנאשם מס’ 5 למיקום האנייה, נלמדת בראש ובראשונה מתפקידו כמי שתכנן, התקין והפעיל, את מערך שידורי התחנה בים וביבשה. כפי שבואר, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, מערך השידורים היבשתי והימי – ובכלל זה שידורי הלינק – היה מתואם ומשולב. הפעלת המערך והתיאום בין אתריו נעשו תחת שרביטו המקצועי הבלעדי של הנאשם מס’ 5. ניתן לקבוע בוודאות, כי הלה היה מודע למיקומה המדויק של האנייה בעת שידוריה, שכן היא היוותה חלק ממערך של משדרים מקושרים שתוכנן והופעל על-ידו. כפי שהעיד המומחה מטעם הסנגוריה, ד”ר אקסלרוד, מרחק האנייה מן החוף, הוא נתון רלוונטי לצורך קביעת אזורי הכיסוי של משדריה, ולשם קביעת עוצמת השידור של המשדרים. נוכח תפקידו של הנאשם מס’ 5, כמי שהיה אחראי על התכנון הטכני של מערך הפצת השידורים ותפעולו המקצועי, לא יכול להיות ספק כי הלה היה מודע למיקומה של האנייה, שכן בהתאם למיקום זה תוכננה הפעלת המשדרים והאנטנות שבאנייה ושילובם במערך הכולל של אתרי השידור והממסר ביבשה.

המסקנה, בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 5 למיקומה של אניית הצבי בתחום המים הריבוניים בעת שידוריה, אף נלמדת מביקוריו הרבים באנייה במסגרת התפעול והתחזוקה השוטפת של משדריה.

 

שתיקת הנאשם מס’ 5 בחקירה המשטרתית ובבית המשפט

17. המסקנות האמורות – בדבר חלקו הפעיל והמרכזי של הנאשם מס’ 5 בשידורים מן היבשה ומן הים ובדבר מודעותו לכך שהאנייה משדרת מתחום המים הטריטוריאליים – מקבלות חיזוק של ממש בשתיקתו של הנאשם בחקירותיו במשטרה מיום 22.6.98 (ת/479) ומיום 14.7.98 (ת/480). בחקירותיו האמורות סירב הנאשם מס’ 5 להשיב ל-80 (!) שאלות מפורטות שהופנו אליו בעניין שידורי ערוץ 7 מן הים ומן היבשה ובדבר זיקתו לתחנה ולשידוריה. את הסברו לבחירתו בשתיקה העלה הנאשם מס’ 5 בפתח חקירתו, כדלהלן: “מאחר והחקירה נגד ערוץ 7, שבגללה זומנתי לכאן, הנה חקירה ממניעים פוליטיים, שנועדה לסתום פיות, ולמנוע את חופש הדיבור מציבור של מאות אלפים, אינני מתכוון להשתתף בפשע זה, ולכן אשתמש בזכות השתיקה” (ת/480 עמ’ 1 ש’ 11-14; וכן ראו – ת/ 479 עמ’ 1 ש’ 14).

18. כאמור, ההלכה הפסוקה מורה, כי למרות שנתונה לחשוד הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – לפי סעיף 47(א) לפקודת הראיות ולפי סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – בחירתו בזכות השתיקה בחקירתו, מהווה חיזוק, ואף חיזוק ממשי, למכלול ראיות התביעה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

19. בענייננו, שתיקתו של הנאשם מס’ 5 בחקירה המשטרתית מהווה חיזוק של ממש למארג המקיף של ראיות התביעה, בדבר זיקתו לשידורים שלא כחוק שנעשו מן היבשה ומתחום המים הריבוניים. סעיף 47 (א) לפקודת הראיות קובע, כי “אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה”. על-פי הצהרתו בחקירתו – כי הוא בוחר בזכות השתיקה כמחאה כנגד חקירה פוליטית – ניצל הנאשם מס’ 5 את זכות השתיקה שלא לתכליתה ומעבר לתחומי החסיון. זאת ועוד: הסנגוריה לא הציגה לראש צוות החקירה, סנ”צ גמליאל, בחקירתו הנגדית את הטענה, כי מדובר היה בחקירה פוליטית ולא הביאה ראיות לגבי טענה זו. מכל מקום, הנאשם מס’ 5 – שבחר כאמור שלא להעיד במשפטו – זנח את הטענה בסיכומיו.

20. המסקנות האמורות, בעניין חלקו של הנאשם מס’ 5 בשידורים מן היבשה ומודעותו למיקום האנייה, גם זוכות לתוספת ראייתית עצמאית נוכח הימנעותו ממתן עדות.

סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, מורה כי “הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע…” , פרט לסיוע הנדרש מכוח סעיף 11 לחוק לתיקון פקודת הראיות (הגנת ילדים). החוק מעניק, אפוא, לשתיקת הנאשם בבית המשפט מימד ראייתי עצמאי, עד כדי ראייה מסייעת. במקום שאין דרישה לתוספת ראייתית, כמו במקרה דנן, תוכל השתיקה להימנות בין הראיות המבססות את גירסת התביעה. (ראו: י’ קדמי, על הראיות, חלק שני, דיונון-תל-אביב, תשנ”ט-1999, בעמ’ 597). משקלה הראייתי של ההימנעות ממתן עדות, נבחן ונקבע בהתאם לנסיבות, וניתן לראות בשתיקה אף “חיזוק משמעותי לראיות התביעה”, כאשר “הרצון להימנע מהפללה עצמית, אינו שולל הסקת מסקנות לפי סעיף 62 לחוק” (ע”פ 1497/92 צוברי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4) 177 בעמ’ 202).

הימנעותו של הנאשם מס’ 5 מלעלות לדוכן העדים, אף אם זו נבעה מרצונו שלא להפליל את עצמו, מהווה חיזוק משמעותי למכלול ראיות התביעה, שמהן הוכח באופן וודאי חלקו של הלה בתכנון הקמת מערך משדרי ערוץ 7 בים וביבשה, התקנתו ותחזוקתו השוטפת.

 

סיכום – אחריותו של הנאשם מס’ 5 לעבירות שהואשם בהן

21. הנאשם מס’ 5 – ששימש כאחראי על המערך הטכני של שידורי ערוץ 7 – נטל תפקיד מרכזי בהקמתו ובתחזקתו השוטפת של מערך המשדרים באנייה ועל-פני היבשה. הוא היה ממתכנני מערך הפצת השידורים, פעל לרכישת ציוד השידור עבור התחנה, עסק בהקמת אתרי השידור ברחבי הארץ והיה מופקד על תחזוקתם השוטפת של המשדרים בים וביבשה. הוא היה מודע לקיום השידורים מן היבשה שלא כדין, קרי – ללא זיכיון וללא רשיון, ועל כן גם היה שותף לנסיון להסתרת דרך הפצת השידורים. הוא אף היה מודע לכך שהשידורים מן האנייה מופצים מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

22. מעשיו האמורים של הנאשם מס’ 5 נתפשים כביצוע בצוותא יחד עם אחרים של עבירה רבת משתתפים, ולא כפעולות עזר של מסייע המצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע.

על האבחנה בין צורות השותפות – הישירה והעקיפה – עמדתי לעיל בפרק הדן ברקע המשפטי לעבירות הנדונות באישום הראשון. אבחנה זו היא פונקציונלית, ונעשית על-פי התפקיד השונה שיש לשותפים השונים בהגשמת המשימה העבריינית המשותפת (ע”פ 2769/95 פלונים נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(3) 388, בעמ’ 401; וכן ראו על האבחנות בין השותפים השירים לעקיפים: ש”ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב, תשמ”ז, בעמ’ 179, 186).

כפי שנפסק, “המאפיין את המבצע בצוותא, שהוא אדון לפעילות העבריינית, בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מההחלטה המשותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה” (כב’ הנשיא ברק בע”פ 2796/95, בעניין פלונים, לעיל, בעמ’ 403).

הנאשם מס’ 5 פעל יחד עם יתר המבצעים בצוותא כגוף אחד לביצוע פרוייקט השידורים של ערוץ 7 ללא רשיון וללא זיכיון. כמי שהיה לו חלק מרכזי ודומיננטי בתכנון פריסת מערך המשדרים בים וביבשה, ברכישת הציוד, בהתקנתו ובתחזוקתו השוטפת – נטל הלה חלק בהחלטה המשותפת לביצוע העבירות, בהוצאתן לפועל יחד עם יתר המבצעים בצוותא ובשליטה עמם על הביצוע.

23. סיכומם של דברים: הנאשם מס’ 5 הפעיל תחנות שידור וקיים שידורים ללא זיכיון, וכן קיים תחנות טלגרף אלחוטי ומכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון; ובכך עבר את העבירות לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה, ולפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

 

פרק כ”ה: הנאשם מס’ 6 – חגי סגל

 

הנאשם מס’ 6, העבירות המיוחסות לו ויריעת המחלוקת בעניין אישומו:

1. הנאשם מס’ 6, חגי סגל, הנו עיתונאי ואיש תקשורת, ומשמש כמנהל מחלקת החדשות של תחנת ערוץ 7 משנת 1992. עבודתו בתחנה נעשתה באולפנים בבית-אל, והיקפה עמד על שלושה עד ארבעה ימים בשבוע. בפעילותו האמורה הוא ערך את החדשות, הגיש מעת לעת את יומני החדשות, השמיע דברי קישור וראיין אנשים שונים בנושאי אקטואליה. מרבית התכניות – שערך, שהגיש ושהיה מופקד על הפקתן ושידורן – הופצו בשידור חי. במסגרת תפקידו כמנהל מחלקת החדשות, הוא היה אחראי על צוות של כחמישה עד שמונה עובדים (עמ’ 2169-2170, 2200, 2208).

הנאשם מס’ 6 הואשם בעבירה של קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, ובעבירה של קיום תחנת טלגרף אלחוטי ושל קיום והפעלת מכשיר טלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי. העבירות האמורות יוחסו לו בעניין התכניות שערך והגיש מן האולפנים בבית-אל.

2. הסנגוריה – שחלקה כאמור על עובדת ביצועם של שידורים מן היבשה – טענה בסיכומיה, לחלופין, כי אף אם ייקבע על-ידי בית המשפט, שערוץ 7 הפיץ שידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה ובכלל זה את השידורים מן האולפנים בבית-אל, אזי לא הוכח כי הנאשם מס’ 6 היה מודע לדרך הפצה זו של השידורים. בעניינו של הנאשם מס’ 6, כמו בעניינם של יתר השדרנים, היא צמצמה בסיכומיה את המחלוקת אך לשאלת הוכחת היסוד הנפשי של העבירות.

3. כפי שנקבע לעיל, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, בתקופה הרלבנטית לאישום הופצו מהאתר בבית-אל שידורי רדיו אלחוטיים של כל התכניות ששודרו מן האולפנים בשלושת ערוצי התחנה, ובכלל זה כל התכניות בשידור חי. כאמור, הפצת השידורים נעשתה בתדרי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, שבהם נעשתה המרה לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. החל משנת 1997 החלה התחנה גם להפיץ ישירות מבית-אל שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים בשפות הרוסית והצרפתית. כל השידורים האמורים נעשו ללא זיכיון וללא רשיון על-פי דין. נקבע גם, כי גרסתם הכבושה של הנאשמים – לפיה כל השידורים מבית-אל הועברו לאנייה “בפלאפון” – הייתה גרסת בדים שבאה לעולם לאחר האישום ובעקבותיו. כאמור, הסברם של הנאשמים – על “השידור הפלאפוני” – לא הוכחה בראייה קבילה כלשהי, נסתרה בעדויות המאשימה, לא אוזכרה על-ידי מי מהנאשמים בחקירה המשטרתית ולא הועלתה על-ידי הנאשם מס’ 1 בתצהיריו לבג”צ משנת 1998 (שבהם הסתיר את דבר קיומם של השידורים החיים מבית-אל, וטען כי כל התכניות מבית-אל מועברות לאנייה לשידור בסלילי הקלטה באמצעות ספינות מהמרינה בתל-אביב).

4. משנקבע לעיל, כי התכניות ששודרו מבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים ללא רשיון וללא זיכיון, יש לראות בפעילותו של הנאשם מס’ 6 – כמנהל מחלקת החדשות, כמי שהיה אחראי על עובדי המחלקה וכעורך החדשות – משום ביצוע עיקרי של היסוד העובדתי של העבירות של קיום תחנת שידור וקיום תחנת טלגרף אלחוטי. כמו-כן, יש לראות בפעילותו כשדרן וכמגיש חדשות ותכניות אקטואליה, משום ביצוע עיקרי של היסוד העובדתי של העבירות של קיום שידורים וקיום מכשירי טלגרף אלחוטיים והפעלתם. בנוסף, הואיל והעבירות הנדונות בענייננו הנן עבירות רבות משתתפים, יש לראות במכלול פעילותו האמורה של הנאשם מס’ 6 משום “ביצוע בצוותא” של היסודות העובדתיים של העבירות – כמשמעות המונח בסעיף 29(ב) לחוק העונשין – כמי שעשה מקצת המעשים לביצוע העבירות, עת פעל עם חבריו כגוף אחד להגשמת המשימה העבריינית המשותפת. (ע”פ 2769/95 פלונים נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(3) 388; ע”פ 4389/93 מרדכי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(3)239). לפיכך, הוכח לגביו היסוד העובדתי של העבירות, ומכאן נותרת בעניינו להכרעה אך שאלת היסוד הנפשי, דהיינו – שאלת מודעותו להפצת תכניותיו בשידורי רדיו אלחוטיים מבית-אל.

5. על-פי גרסת המאשימה, לנאשם מס’ 6 הייתה מודעות של ממש להפצת השידורים מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים; ולחלופין – הוא נתפס כמי שהיה מודע לכך מכוח כלל “עצימת העיניים”, הואיל וחשד שהשידורים מופצים מן היבשה ונמנע מלברר זאת.

6. הסנגוריה טוענת, כי הנאשם מס’ 6 סבר, בין השאר על סמך מידע שקיבל ממנהלי ערוץ 7 ומטכנאים בתחנה, שתכניות התחנה מבית-אל שודרו מן האנייה בלבד ומעבר לתחום מי החופין, והועברו אליה עד לשנת 1995 באמצעות סלילי הקלטה, ומאותה השנה – בקו של “פלאפון”.

 

הצהרותיו של הנאשם מס’ 6 בחקירתו במשטרה

7. גרסתו הנטענת של הנאשם מס’ 6 – בדבר העברת השידורים מן היבשה ללב ים באמצעות טלפון סלולרי – לא הוזכרה על-ידו בהודעתו במשטרה מיום 23.6.98 (ת/478), עת נחקר כחשוד בביצוע שידורים שלא כחוק במסגרת פעילותו כשדרן באולפנים בבית-אל.

בהודעתו במשטרה בחר הנאשם מ’ 6 בשתיקה חלקית. בפתח ההודעה הוא רשם, בכתב ידו, הצהרה בת שלושה עמודים, שבה העלה ביקורת כנגד עצם החקירה ומניעיה, והודיע כי בכוונתו שלא להשיב לשאלות החוקרים ולא לסייע להם בחקירתם. בהצהרתו האמורה ציין הנאשם, בין השאר, כי עבודתו בתחנה היא בעלת אופי עיתונאי מובהק, כי הוא אינו מעורה כלל בהיבטים הטכניים של הפעלת הערוץ, כי נתן אמון במנהליו אשר טענו ש”אין סתירה בין פעילות הערוץ לבין חוקי מדינת ישראל”, וכי התחנה – שלא כתחנות פיראטיות – מקפידה לשדר מהאנייה על-מנת שלא לעבור על החוק. עוד הוא ציין בהצהרתו, כי עצם הסכמתם של אישים שונים להתראיין בתחנה, כמו גם בתחנת קול השלום, שכנעה אותו שהפעלת השידורים אינה מנוגדת לחוק. בהתייחסו למידע שקיבל ממנהליו על אופן הפצת השידורים מבית-אל, ועל הסיבה שבעטייה בחר שלא לשתף פעולה בחקירה המשטרתית, ציין הנאשם מס’ 6 בהצהרתו כדלהלן:

“תמיד גם נאמר לי על-ידי מנהליי, שהאולפנים בבית-אל (שם ממוקמת מחלקת החדשות) עולים בקנה אחד עם החוק, ושהתמסורת בין אולפנים אלה לאנייה אף היא תקינה מבחינה חוקית. ובכלל, במהלך עבודתי העיתונאית בערוץ, לא ראיתי צורך להתעמק יותר מדי בסוגייה זו, כיוון שהאמנתי שמדינת ישראל היא מופת לחופש הביטוי, חופש העיתונות וכו’. עתה מתברר שטעות הייתה בידי. עצם פשיטת המשטרה על מתקני ערוץ 7, מוכיחה שישראל היא רק דמוקרטיה למקוטעין. יש כאלה שרשאים להינות מכל מנעמי חופש הביטוי, ויש כאלה שמוזמנים להחקר במשטרה בעקבות דברים שהם כתבו או שידרו. אשר על כן, אני מתייחס לכל החקירה הזאת כניסיון לסתום פיות, ומשום כך אינני רוצה לעזור לך/לכם לבצע אותה, וככלל אשמור על זכות השתיקה המוקנית לי”.

8. בהמשך הודעתו במשטרה בחר הנאשם מס’ 6 בשתיקה סלקטיבית. הוא השיב למקצת השאלות, אך סירב להשיב לשאלות בעניין חוקיות השידורים ואופן העברתם, וכן למסור פרטים על הממונים עליו והכפופים לו בתחנה; וזאת – כלשונו – מתוך “חוסר חשק לעזור (למשטרה) בביצוע חקירה אנטי דמוקרטית” (לעיל, עמ’ 8 ש’ 17). כאשר נשאל, אם היה מודע לכך שהתחנה פועלת ללא רשיון כדין, גייס את זכות השתיקה, לטענתו – לא למענו אלא על-מנת שלא לסייע למשטרה בהפללת חבריו:

” אני לא מוכן לענות על השאלה הזאת, כדי לא לעזור לכם בחקירה הלא דמוקרטית המתנהלת נגד הערוץ. השאלה הזאת גם איננה נוגעת לי אישית, ואני לא הולך להפליל פה אף אחד” (לעיל, עמ’ 5 ש’ 15-17).

כאשר נדרש הנאשם מס’ 6, בהמשך הודעתו במשטרה, להתייחס לשאלת חוקיות השידורים, אישר כי “ההתעניינות התקשורתית” בשאלה זו אכן עלתה לדיון, אך טען כי לא מצא מקום להתעניין בסוגיה זו, בין השאר מן הטעם שלדידו – כעיתונאי – לא קיים כלל מושג של כלי תקשורת בלתי חוקי:

“מפעם לפעם הייתה התעניינות תקשורתית בנו, ואז מדרך הטבע שוחחנו גם אנו על הנושא הזה. כעיתונאי, דווקא כעיתונאי, אני לא מכיר בכלל במושג (כלי תקשורת בלתי חוקי), וממילא לא ראיתי צורך עמוק כלשהו להתעניין יותר מדי בסוגייה זו. רוב היום אני עסוק בעריכת חדשות, בעיבוד מידע ואין לי זמן וראש לדברים אחרים” (לעיל, עמ’ 5 ש’ 1-6).

 

גרסתו של הנאשם מס’ 6 בבית המשפט

9. בעדותו בחקירה הראשית נתבקש הנאשם מס’ 6 על-ידי בא-כוחו להתייחס לטענה, כי ביצע שידורים לציבור מן האולפנים בבית-אל. הלה השיב, כי לא היה בקי בפרטי העברת השידור: “אני מוכן לאשר שאני נמצא בקצה האחד של השידור – הקצה של המיקרופון, ואני יודע שבצד השני יש מאזינים… איך זה מגיע ממני לאוזני המאזינים – אני לא בקי בפרטים הללו” (עמ’ 2171). לדבריו, עם הצטרפותו לצוות התחנה, נאמר לו שהשידורים מופצים מאנייה הנמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים, והנחת היסוד שלו הייתה שהשידורים אכן מופצים מהאנייה, שאם לא כן – לא הייתה כל תכלית לרכישת האנייה ולהפעלתה. עוד הוא ציין, כי כאשר פנה למנהליו – הנאשמים מס’ 1, 2 או 4 – בעקבות טענות שהועלו מעת לעת על-ידי “אויבים פוליטיים – אם זה חברי כנסת או בעלי טורים בעיתונות”, נענה ששידורי הערוץ נעשים על-פי החוק (“אנחנו חוקיים”), ולא מצא כל סיבה לפקפק בכך. לדבריו, למד בשעתו מפרוטוקול דבריה בכנסת (נ/26) של שרת התקשורת דאז, לימור לבנת, כי הערוץ משדר כחוק מחוץ לתחום מי החופין. על-פי עדותו, גם העובדה שאישי ציבור בכירים ורמי מעלה הסכימו להתראיין לערוץ 7 במהלך השנים – לרבות ראש הממשלה, שרים וחברי-כנסת – חיזקה אותו בדעתו כי בהפעלת התחנה אין משום עבירה על החוק (עמ’ 2171-2173). עם זאת, הוא אישר בחקירתו הנגדית, לאחר התחמקויות והתפתלויות, כי לא אמר למרואיינים – אשר עמם שוחח בטלפון – כי השידור נעשה מבית-אל: “אני לא טרחתי להגיד להם… אם אני יושב בבית-אל או באנייה. אני גם לא ראיתי צורך ליידע אותם, אני לא מסתובב עם איזה תסביך נחיתות מפני החוק…” (עמ’ 2210).

10. כאשר נתבקש הנאשם מס’ 6 על-ידי הסנגור להתייחס לכתבת התחקיר של עיתון מעריב מחודש דצמבר 1996 (ת/522), בעניין ביצוע השידורים מן היבשה, אישר כי קרא את הכתבה. לטענתו, בעקבות הפרסום שוחח עם הנאשם מס’ 1 או עם הנאשם מס’ 2, אשר אמרו לו שאין אמת בפרסום. על-פי עדותו, הוא לא מצא מקום לפקפק באמינות התשובה הלקונית האמורה והסתפק בה, מבלי לערוך בירורים נוספים (עמ’ 2185-2188).

11. את תזת “השידור הפלאפוני” הזכיר הנאשם מס’ 6 לראשונה רק לקראת סוף חקירתו הראשית, עת השיב לשאלת הסניגור, כיצד הגיעו שידוריו למאזינים: “אני יודע שבגדול, יש קשר בין האולפן לבין האנייה, הקשר הזה… התבצע באמצעות טלפון או פלאפון או איזה שיפור של טלפון, כך נאמר לי וכך לפי מיטב ידיעתי גם היה” (עמ’ 2189). על-פי עדותו, מידע כללי זה נמסר לו על-ידי הנאשם מס’ 2 (לעיל).

בחקירתו הנגדית, טען הנאשם מס’ 6, כי על העברת השידורים מן האולפנים לאנייה באמצעות “פלאפון” שמע מהנאשמים מס’ 2 ו-4 עוד בשנת 1992 עם כניסתו לתפקידו בתחנה. משהוצגה לו התמיהה, כי בשלב כה מוקדם הועברו השידורים באמצעות “פלאפון”, ציין שעד לשנת 1995 לא בוצעו שידורים חיים מן היבשה, ושלאנייה הועברו שידורים מוקלטים בלבד – בדרך כלל על-ידי העברת סלילי הקלטה בדרך הים, ובחלק מהמקרים אף באמצעות קו של “פלאפון” – לפי שיקול דעתם של הטכנאים. הנאשם מס’ 6 העיד, כי רק משנת 1995 ואילך הועברו כל השידורים מבית-אל לאנייה ב”פלאפון”, לרבות התכניות שהיה מופקד עליהן, ובכללן התכניות היומיות בשידור חי. הוא לא ידע למסור פרטים על מספר הקו ועל דרך ההתקשרות לאנייה, וטען כי הנושא היה בטיפולם הבלעדי של הטכנאים (עמ’ 2193-2205).

12. כאשר נשאל הנאשם מס’ 6, האם העתירה לבג”צ שהגיש חבר-הכנסת איתן כבל בעניין ערוץ 7 עוררה בלבו חשד שמא השידורים לא נעשים כחוק, הציג את כל מי שהעלה חשדות כנגד חוקיות השידורים – לרבות העיתונות, המשטרה והתביעה הכללית – כאויב התחנה: ” הנה עוד אחד … מחפש דרך לסתום לנו את הפה. יש כאלה שעושים את זה באמצעות התקשורת, יש כאלה ששולחים את המשטרה לפשוט עלינו, יש כאלו שמגישים נגדנו כתבי אישום. זה עוד אחד מאלה, סליחה שאני משתמש במילה קשה – קמים עלינו לכלותנו” (עמ’ 2214).

עם זאת, הוא הוסיף וציין, שמדי פעם עלו בלבו ספקות בנושא חוקיות השידורים, אך לדבריו ספקות אלו הוסרו בדברי הרגעה כלליים ששמע מהנאשם מס’ 1 או מהנאשם מס’ 2, שבהם נתן אמון: “שאני זוכר בדיוק את המעמד שבו שאלתי את יואל צור או את כצל’ה (הנאשמים מס’ 1 ו-2) ? זה רשום בגדול. מעת לעת כשעלו ספקות, התייעצתי עם יואל או עם כצל’ה, והם תמיד הביעו בטחון עצמי, שאנחנו צודקים ושאין לאף אחד שום עילה להגיש נגדנו כתב אישום או לפשוט עלינו. דיברו על זה בביטחון, ואפילו האשימו אותי באיזושהי דאגת יתר… בין להאמין ליואל צור, להאמין לאיתן כבל – אז אני מאמין ליואל צור” (עמ’ 2215).

על-פי עדותו של הנאשם מס’ 6 – גם לאחר קריאת כתבת התחקיר של עיתון מעריב ואף בהזדמנויות נוספות כשהנושא עלה לדיון בתקשורת – הוא הסתפק בדבריו הלקוניים של הנאשם מס’ 2, שהתנהלות השידורים הנה חוקית ותקינה, ולא ראה צורך “להתעמק יותר מדי בסוגייה זו” (עמ’ 2219-2220). בהמשך החקירה הנגדית ציין הנאשם מס’ 6, כי עיקר פניותיו לבירור שאלת חוקיות השידורים היו לנאשם מס’ 2, וכי פנה אליו בעניין זה “כמה עשרות פעמים” במהלך השנים, בעיקר בעקבות פרסומים בעיתונות. לא היה בפיו מענה לשאלה – מדוע נדרש לעשרות רבות של בירורים עם הנאשם מס’ 2, אם לטענתו נתן בו אמון מלא ובלתי מסוייג (עמ’ 2222-2223).

13. בהמשך חקירתו הנגדית הופנה הנאשם מס’ 6 להודעתו במשטרה, שבה טען כי מנהליו “תמיד” מסרו לו “שהתמסורת בין האולפנים לאנייה תקינה מבחינה חוקית”. הוא נשאל, פעמיים, למי ממנהליו הפנה שאלה לגבי חוקיות התמסורת, והשיב: “אני יודע מהידע האישי, שאני מדבר בפלאפון ובטלפון זה לא עבירה על החוק” (עמ’ 2232).

כשנדרש הנאשם מס’ 6 לשאלה – מדוע ציין בהודעתו במשטרה “שהתמסורת בין האולפנים לאנייה היא תקינה מבחינה חוקית”, ורק בעדותו ציין לראשונה שהשידורים הועברו בקו של “פלאפון” – השיב: “נכון, אני לא חשתי אז צורך גדול לשתף את המשטרה בכל הידע שלי. אמרתי לך שהחקירה הזאת די קוממה אותי, אבל מצד שני לא היה לי מה להסתיר, ולכן שמרתי על זכות השתיקה רק באופן חלקי. שמרתי גם על זכות המחאה באותה חקירה, איך שבא לי אז”.

לשאלה נוספת – מדוע השתמש במונח “תמסורת” ולא במונחים “פלאפון” או “טלפון” – ענה: “לא יודע. אני לא זוכר עכשיו. אל תייחס לזה חשיבות” (עמ’ 2233).

14. הנאשם מס’ 6 ציין בעדותו, כי לאחר החקירה המשטרתית המשיך בשידוריו מבית-אל, משום שהאמין שמדובר בשידורים חוקיים (עמ’ 2239). כאשר נשאל פעם אחר פעם – האם לאחר הגשת כתב האישום וחשיפת חומר החקירה לסנגוריה ניסה לברר או לבדוק שמא בוצעו שידורים מן היבשה – לא השיב לשאלה באופן ישיר, ורק טען כי אינו מאמין שאנשי ערוץ 7 מיקמו משדרים ביבשה (עמ’ 2231).

 

היסוד הנפשי בעניינו של הנאשם מס’ 6

15. התרשמותי ממכלול הראיות הנה, כי הנאשם מס’ 6 היה מודע להפצת תכניותיו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, ושגרסתו – כי סבר ששידורים אלו הועברו לאנייה ב”פלאפון” – הנה עדות כבושה וכוזבת שנולדה תוך כדי המשפט בתיאום עם יתר חבריו הנאשמים. למעלה מן הצורך יאמר, כי אף אם לא ידע הנאשם מס’ 6 על אופן העברת השידורים בפועל, הרי שעצימת עיניו בעניין זה שקולה למודעותו בדבר דרך הפצת התכניות מן היבשה באמצעות שידורי רדיו אלחוטיים.

16. מודעותו של הנאשם מס’ 6 לביצוע השידורים מן היבשה, נלמדת בראש ובראשונה מהעובדה שהלה נטל חלק פעיל ומרכזי בביצוע שידורים חיים של התחנה מבית-אל, ומההסבר הכוזב שהעלה בעניין אופן הפצת השידורים, שכן כבר נקבע כי גרסת העברת השידורים בטלפון סלולרי היא סיפור בדים מופרך שנרקם על-ידי כל הנאשמים לאחר הגשת האישום. בלתי מתקבל על הדעת, כי מאן-דהו מעובדי התחנה הגה את הרעיון לפני היוולדו על-מנת להטעות את עמיתו לעבודה.

17. גרסתו של הנאשם מס’ 6 – על ההסבר הכללי שקיבל בדבר העברת השידור בפלאפון – בנוסף לאי סבירותה, לא נשמעה אמינה כלל ועיקר. כאמור, בעניין “סיפור התמסורת”, גם נתגלו סתירות בין הודעתו במשטרה לבין עדותו. זאת ועוד: הלה ציין, כי רק שמע על אופן העברת השידור ב”פלאפון”, אך לא העיד כי ראה אי פעם שהדבר נעשה בפועל. אילו הועברו מאות שעות השידור החי של תכניותיו היומיות, בנות השעה כל אחת, בקו של טלפון סלולרי, הוא אמור היה להיות מודע לכך ממקור ראשון מטבעה של התנהלות השידור באולפן.

18. תימוכין נוספים למסקנה האמורה, בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 6 לדרך הפצת השידורים שננקטה בפועל, ניתן למצוא בעובדה שגרסתו בדבר “השידור הפלאפוני” הועלתה לראשונה בבית-המשפט. אי העלאת הגרסה בעת החקירה המשטרתית, מלמדת על כך שבאותו שלב היא טרם נולדה. לו היה מדובר בגרסת אמת, לא היה טעם שבהגיון להסתירה מהחוקרים בשלב החקירה, ונהפוך הוא – היה מקום להציג אותה לשוטרים על-מנת להזים את החשדות שיוחסו לו ולחבריו. אין תמה, שבפי הנאשם מס’ 6 לא היה הסבר של ממש בעדותו לשאלה – מדוע לא ציין בהודעתו שהשידורים מן האולפנים הועברו לאנייה ב”פלאפון”. הסבריו לשתיקתו הסלקטיבית בחקירה לא נשמעו משכנעים ואמינים; וניכר, כי ביסוד השתיקה עמדה הכרתו כי שידוריו בוצעו מן היבשה שלא כדין, והרצון שלא לחשוף זאת, ולהקשות על המשטרה בגילוי האמת. בשתיקתו הסלקטיבית של הנאשם מס’ 6 בחקירה, אף אם נבעה מחשש להפללה עצמית, יש משום תימוכין של ממש לראיות המאשימה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

19. חיזוק ממשי למסקנה האמורה ניתן אף למצוא בהימנעותו של הנאשם מס’ 6, כמו יתר חבריו הנאשמים, מהבאת ראיות שיתמכו בגרסתו. הוא נמנע מלהשמיע ולו עדות קבילה אחת – של מי מעובדי התחנה וטכנאיה – שתאשש את תזת “השידור הפלאפוני” לאנייה. אילו הועברו השידורים ב”פלאפון”, ניתן היה לצפות שהנאשם מס’ 6 ויתר חבריו הנאשמים היו מביאים לפני בית המשפט מצעד של טכנאים שיאשרו כי כך אכן הופצו השידורים, והיו מציגים לבית המשפט את מספר קו ה”פלאפון” וחשבונותיו, לתמיכה בטענתם כי שעות רבות של שידורים חיים הועברו באמצעותו ברציפות מדי יום במהלך השנים. הימנעות מעשות כן, נזקפת לחובת הנאשם מס’ 6 ויתר הנאשמים, ומקימה חזקה – כי לו היו מוזמנים הטכנאים למסור עדות, הם היו תומכים דווקא בגרסת המאשימה כי סיפור “הממסור הפלאפוני” הנו בדייה שנרקמה על ידם במהלך המשפט. גם אי המצאת מספר “פלאפון”, וכן חשבון שיאשר ביצוע שיחות רצופות של שעות בין האולפנים לאנייה, מהווה תימוכין למסקנה כי לא היה קו “פלאפון” ששימש לתכלית הנטענת של העברת שידורים רצופה וממושכת. (ע”א 548/78 אלמונית נ’ פלוני, פ”ד לה(1) 736, בעמ’ 760; וכן ראו: ע”פ 437/82 אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 97; י’ קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, תשנ”ט-1999, עמ’ 1391).

20. זאת ועוד: טענתו של הנאשם מס’ 6, כי ערך בירורים כלליים עם הנאשמים מס’ 1 ו-2, בדבר חוקיות השידורים ודרך העברתם, לא הייתה משכנעת כלל ועיקר. מחד – הוא טען, כי נתן אמון מלא בדבריו של הנאשם מס’ 2 כי השידורים חוקיים, הסתפק בכך ולא מצא מקום לערוך בירור מעמיק כלשהו; אך מאידך העיד – שפנה אל הנאשם מס’ 2 “עשרות פעמים” לבירור הנושא ואף הוחשד על-ידי האחרון “בדאגת יתר”. התשובה השנייה אינה מתיישבת עם הראשונה, ושתיהן לא נשמעו אמינות.

21. יתר על כן: איש מהנאשמים מס’ 1, 2 ו-4 לא אישר בעדותו את גרסת הנאשם מס’ 6, על פניותיו אליהם ועל הסברים כלשהם שנתנו לו בעניין חוקיות השידורים ודרך העברתם. הימנעות הסנגוריה מלהפנות למי מהנאשמים הללו שאלות בעדותם, בעניין טענתו של הנאשם מס’ 6 על בירורים כלשהם שערך עמם, לא כל שכן על “עשרות רבות” של בירורים שערך על-פי טענתו עם הנאשם מס’ 2 – נזקפת אף היא לחובתו של הנאשם מס’ 6 ומקימה חזקה כי שיחות ובירורים כאמור לא היו ולא נבראו.

22. הימנעותו של הנאשם מס’ 6 מלברר את הטענות שהועלו – בתקשורת באופן כללי, בכתבת מעריב באופן ספציפי, בחקירת המשטרה ובכתב האישום – בדבר הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, מתיישבת עם העובדה, כי הוא היה מודע, גם מודע, כמו יתר חבריו השדרנים ומפעילי התחנה, לדרך הפצת השידורים שננקטה בפועל, ועל כן לא ראה כל צורך לברר את החשדות.

23. הראיות הספורות שהביא עמו הנאשם מס’ 6 לדיון – הקלטת ראיונות עם אישי ציבור בכירים וקטע מפרוטוקול דיון בכנסת, שבו אמרה שרת התקשורת בשנת 1996 כי ערוץ 7 משדר מחוץ למים הטריטוריאליים ועל כן אינו פועל בניגוד לחוק – אינם תומכים בגרסת הנאשם.

הנאשם מס’ 6 טען, כי יצא מהנחה שאם אישים בכירים ניאותו להתראיין על-ידו, אות הוא לכך שבשידורי התחנה לא נפל פגם של אי חוקיות. אין בטענה כל ממש, ובפרט כאשר הנאשם אישר, כמפורט לעיל, שלא עדכן את מרואייניו בשיחות הטלפוניות, כי השידור נעשה מן היבשה – מבית-אל (עמ’ 2210).

24. את קטע הפרוטוקול של דיוני הכנסת שמר הנאשם מס’ 6, לטענתו, הן כהסטוריון והן לשם עשיית שימוש בו כל אימת שיטען שערוץ 7 משדר בניגוד לחוק : “יש לי גם מעבר לעיסוק ההיסטורי את הרעיון הזה שאני אוכל לשלוף את זה, בראיון עיתונאי או במעמדים מהסוג הזה” (עמ’ 2212-2213). שמירת המסמך על-מנת לעשות בו שימוש, בין השאר, בהליכים משפטיים, מלמדת על מודעותו של הנאשם מס’ 6 לבעייתיות בעניין חוקיות השידורים. מכל מקום, הנאשם ידע היטב, כי אין בפרוטוקול התייחסות כלשהי לשידורים מבית-אל שהנאשם נטל בהם חלק פעיל ודומיננטי, אלא רק לשידורים מן הים. פרט לפרוטוקול – שאין בו כאמור כדי לתמוך בגרסת הנאשם מס’ 6 בעניין דרך הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל – בחר הנאשם שלא להביא לפני בית-המשפט ראיות ישירות לתמיכה בגרסתו, כמו: הזמנת הטכנאים למתן עדות על דרך העברת השידור, הפניית שאלות למנהלי התחנה על המידע שמסרו לו על-פי הנטען והמצאת תיעוד וראיות על ה”פלאפון” העלום והשימוש הקבוע והרצוף שנעשה בו להעברת שידורים.

25. בחקירתו במשטרה ניסה הנאשם מס’ 6 להשוות בין אניית “קול השלום” של אייבי נתן (אשר הוטבעה כאמור בשנת 1993), לבין אניית הצבי. הוא הביא עמו לחקירה תמונה של השר יוסי שריד על אניית קול השלום, וטען כי מעמד זה שכנע אותו “שאין פסול חוקי באופן שבו עובד ערוץ 7” ( ת/478 עמ’ 3). ואולם, בחקירתו הנגדית הוא ציין, כי ראה את ספינת “קול השלום” ממרחק ולא ידע אם היא נמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים (עמ’ 2227, 2229), ובהמשך אף רמז לכך שאניית “קול השלום” שידרה בניגוד לחוק: “אייבי נתן, כל הרעיון היה שהוא משדר מחוץ למים הטריטוריאליים… זה שבעקבות השנים הוא, אני יודע, עשה כל מני טריקים זה כבר לא חשוב כרגע” (עמ’ 2230). מטרת הדוגמא שהביא הנאשם מס’ 6, לא נועדה להוכיח את חוקיות הפעלת ערוץ 7 אלא להביע מחאה על אכיפה סלקטיבית של החוק, לטענתו, רק כנגד ערוץ 7.

26. ממכלול הטעמים האמורים, הוכחה באופן ודאי מודעותו של הנאשם מס’ 6, לכך שתכניות החדשות היומיות בשידור חי – שהפיק, שערך וששידר מן האולפנים בבית-אל – הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, כמו יתר שידורי התחנה מן האולפנים.

 

היסוד הנפשי בהיבט של “עצימת עיניים”

27. משנקבע, כי הנאשם מס’ 6 היה מודע להפצת תכניותיו בשידורי הרדיו האלחוטיים מן מבית-אל, אין עוד צורך להכריע בטענה החלופית שהעלתה המאשימה, בדבר העיוורון המכוון מצדו של הנאשם בעניין אופן העברת השידורים. למעלה מן הנדרש אציין, כי אף אם לא היה מודע הנאשם מס’ 6 לעובדת הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מבית-אל, הרי שהיו לו, לכל הפחות, חשדות ממשיים בדבר ביצוע השידורים שלא כחוק מן היבשה, וזאת מן הטעמים הראיתיים שבוארו לעיל, והחשדות שהובאו לידיעתו בכתבת התחקיר בעיתון מעריב (ת/522) ובחקירתו במשטרה (ת/478). זאת ועוד: הוא עצמו העיד כאמור, כי מעת לעת התעוררו בלבו ספקות בנושא, וציין כי חבריו אף “האשימו אותו בדאגת יתר” (עמ’ 2215). הנאשם – שציין בהודעתו במשטרה “לא ראיתי צורך להתעמק יותר מדי בסוגיה זו” (ת/478) – לא עשה דבר על-מנת לברר את החשדות, אף לא לאחר החקירה המשטרתית וגם לא לאחר הגשת כתב האישום (עמ’ 2238-2239); וכפי שכבר נקבע – טענותיו לגבי הדברים שנאמרו לו בעניין דרך הפצת השידורים היו כוזבות.

כמבואר ברקע המשפטי, לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין – “רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”. על כן, עצימת העיניים של הנאשם מס’ 6 מול החשדות וההימנעות מבירורם – כפי שהוצגה בעדותו – שקולה למודעות בפועל. מכל מקום, בעניינו של הנאשם מס’ 6 הגעתי למסקנה, כי הייתה לו מודעות של ממש להפצת תכניותיו בשידורי רדיו אלחוטיים.

 

סיכום

28. על יסוד האמור לעיל, הוכח כי הנאשם מס’ 6 היה מודע לכך שתכניות החדשות והאקטואליה שערך והגיש מן האולפנים בבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, וזאת שלא כדין – ללא רשיון וללא זיכיון. לפיכך, הוכחו, מעבר לכל ספק סביר, יסודות העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: עבירה של קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, ועבירה של קיום תחנת טלגרף אלחוטי ושל קיום והפעלת מכשיר טלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

 

פרק כ”ו: הנאשם מס’ 7 – גדעון שרון

 

הנאשם מס’ 7, העבירות המיוחסות לו וגדר המחלוקת בעניינן:

1. הנאשם מס’ 7, גדעון שרון, שימש כשדרן בתחנה משנת 1992 ואילך. בתקופה הרלבנטית הוא הגיש מספר תכניות שבועיות, בנות כשעה, אשר הוקלטו מראש, כדלקמן: “שירת כל חי” (בימי שישי בין השעות 11:00 ל-12:00), “ערוגות הבושם” (בימי חמישי בין השעות 18:00 ל-19:00) ו”מצעד לבי במזרח” (אחת לשבועיים בימי שלישי בין השעות 17:00 ל-19:00) (כפי שפירט בהודעתו במשטרה ת/481 א ובעדותו בעמ’ 2246-2247, 2257-2258). על-פי עדותו, החל מתחילת שנת 1998 שידר מן האולפנים בבית-אל שתי תכניות בשידור חי אחת לשבועיים: תכנית ד”שים וחלק מתכניות “לבי במזרח”. ככלל, תכניות אלו שודרו על-ידו בשידור חי, אלא אם נבצר ממנו להגיע לאולפנים (ת/481 א דף 3, עמ’ 2247, 2257).

2. כפי שנקבע לעיל, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, בתקופה הרלבנטית לאישום הופצו מהאתר בבית-אל שידורי רדיו אלחוטיים של כל התכניות ששודרו מן האולפנים בשלושת ערוצי התחנה. הפצת השידורים נעשתה בתדרי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, שבהם נעשתה המרה לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. החל משלהי שנת 1997 החלה התחנה גם להפיץ ישירות מבית-אל שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים בשפות הרוסית והצרפתית. כל השידורים האמורים נעשו ללא זיכיון וללא רשיון על-פי דין.

הנאשם מס’ 7 הואשם בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, בכך שקיים שידורים ללא קבלת זיכיון מאת המועצה, ובעבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, בכך שהפעיל וקיים מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון מאת הממשלה. העבירות האמורות יוחסו לו בעניין התכניות ששודרו על-ידו מן האולפנים בבית-אל.

3. הסנגוריה, שהכחישה כאמור קיומם של שידורים מן היבשה, טענה בסיכומיה, לחלופין, כי אם ייקבע על-ידי בית המשפט, שערוץ 7 הפיץ שידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה ובכלל זה את השידורים מן האולפנים, אזי לא הוכח כי השדרנים בתחנה – ובכללם הנאשם מס’ 7 – היו מודעים לכך. היא צמצמה בסיכומיה את המחלוקת בעניינם של השדרנים אך לשאלת היסוד הנפשי של כל אחד מהם בביצוע העבירות הנדונות.

4. משנקבע, כי התכניות ששודרו מבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים ללא רשיון וללא זיכיון, יש לראות בפעילותו של כל אחד מהשדרנים, ובכלל זה הנאשם מס’ 7, בעת שידור תכניתו, משום ביצוע בצוותא של העבירות הנדונות – של קיום שידורים ללא זיכיון ושל הפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון, שהנן כאמור בענייננו עבירות רבות-משתתפים. אשר על כן, הוכח בעניינו של הנאשם מס’ 7 היסוד העובדתי של העבירות שהואשם בהן. רק שאלת היסוד הנפשי עומדת, אפוא, במחלוקת בעניינו, קרי – השאלה האם הלה היה מודע לכך שהתכניות ששידר מבית-אל הופצו כשידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה.

 

היסוד הנפשי בעניינו של הנאשם מס’ 7

5. המאשימה טוענת, כי לכל השדרנים, לרבות הנאשם מס’ 7, הייתה מודעות של ממש להפצת שידוריהם מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים; ולחלופין – כי הללו נתפסים כמי שהיו מודעים לכך מכוח כלל “עצימת העיניים”, הואיל וחשדו כי שידוריהם מופצים מן היבשה ונמנעו מלברר חשד זה.

6. הסנגוריה טוענת, כי הנאשם מס’ 7 סבר, כמו יתר עמיתיו השדרנים, בין השאר על סמך מידע שקיבל ממנהלי ערוץ 7, ששידורי התחנה מועברים מן היבשה לאניית הצבי באמצעות קו של טלפון או טלפון סלולרי, ומופצים כשידורי רדיו אלחוטיים מן האנייה בלבד ומחוץ לתחום מי החופין. היא הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי “גישת התביעה הייתה נכונה לולא הייתה קיימת אניית הצבי, או אז – כל אדם מן היישוב היה צריך לשאול את עצמו כיצד ומהיכן משדרת התחנה”; אך על רקע עובדת קיומה של האנייה, לא הייתה לנאשמים השדרנים סיבה לפקפק בהצהרות המנהלים בעניין זה” (עמ’ 220-221 לסיכומים).

7. ממכלול הראיות שהובאו לפניי, הוכח כי הנאשם מס’ 7 היה מודע בפועל להפצת תכניותיו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, ושטענתו – כי סבר ששידורים אלו הועברו לאנייה בטלפון או ב”פלאפון” – הנה גרסה כבושה ובלתי אמינה שנולדה תוך כדי המשפט. למעלה מן הצורך יאמר, כי אף אם לא ידע הלה על אופן העברת השידורים, הרי שלמצער הוא עצם עיניו בעניין זה, ו”העיוורון המכוון” שקול למודעותו בדבר דרך הפצת התכניות מן היבשה באמצעות שידורי רדיו אלחוטיים.

8. אסקור תחילה את הגרסאות השונות והסותרות שהעלה הנאשם מס’ 7 בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט.

בחקירתו במשטרה מיום 28.6.98 (ת481 א’) אישר הנאשם מס’ 7, כי הוא שידר את תכניותיו השבועיות מן האולפנים בבית-אל, וכי התכניות כללו שידורים חיים, לרבות שיחות עם מאזינים אשר התקשרו לאולפנים בבית-אל. הוא בחר להשיב לכל השאלות אשר נגעו לפעילותו שלו. כאשר נשאל – האם ידוע לו שערוץ 7 משדר בניגוד לחוק – השיב: “לא ידוע לי”, ולא הוסיף דבר. עם זאת, הוא ציין, כי אין לא ידע כלשהו בהיבטים הטכניים של השידורים – אשר הופקדו בידי הטכנאים של התחנה, ושלא ידוע לו מן הבחינה הטכנית כיצד בוצעו השידורים החיים שאותם הגיש (עמ’ 3 ש’ 6-8). למרות שהשיב לשאלות שנגעו לפעילותו במסגרת עבודתו כשדרן ומגיש תכניות, הוא סירב לענות לשאלות בעניין קשריו עם יתר הנאשמים ובעלי תפקידים אחרים בתחנה. כך למשל, הצהיר כי הוא בוחר בזכות השתיקה בתגובה לשאלות: מי מנהל את האולפנים בבית-אל, מי מנהל את ערוץ 7 והאם הוא מכיר את הנאשמים מס’ 1, 2 ו-4 ומה תפקידיהם בתחנה. למותר לציין, כי הנאשם מס’ 7 ניצל, על-פי גרסתו, את זכות השתיקה שלא לתכליתה – ההימנעות מהפללה עצמית; וסירובו להשיב לשאלות בעניין עמיתיו ומעסיקיו, מצביע על מודעותו לאי חוקיות שידורי התחנה.

9. הנאשם מס’ 7 מסר בעדותו תשובות שונות, מגוונות וסותרות, בדבר מודעותו לדרך העברת השידורים, ומקור המידע בעניין זה.

כאשר נשאל הנאשם מס’ 7 בחקירה הראשית על-ידי בא-כוחו פעם אחר פעם – מה ידע ומה נאמר לו על דרך הפצת השידורים מן האולפנים – השיב כי הבין שאלו מועברים בטלפון לאנייה, למרות שלטענתו הדבר לא הוסבר לו ואף לא היה בידיעתו האישית:

“איך הועברו השידורים – ודאי שאין לי ידיעה אישית בעניין הזה, אבל בהלך הרוחות הבנתי שניתן לשדר גם בשידורים חיים. שמעתי או ששאלתי, אני לא בדיוק זוכר, אבל הבנתי שהדברים מועברים בטלפון וזה הספיק לי להיות בטוח שזה באמת עובר בשיטה הזאת. מה גם, שקיבלתי חיזוקים באותה תקופה מהרבה אנשים חשובים שדיברו בתחנה, כמו חברי כנסת ואנשים חשובים שהתראיינו בתכניות האחרות, הבנתי שהכל כשיר והכל בסדר.

ש: מיהם האנשים החשובים שמהם קיבלת את החיזוקים שהרגע התייחסת אליהם?

ת: יואל צור.

ש: הסברת לנו שהיו אנשים וחברי כנסת שהתראיינו.

ת: אני ממש לא זוכר… אני זוכר שדיברו אנשים, וזה נראה לי טבעי וכשיר, אם אפשר להגדיר את זה כך” (עמ’ 2249).

“ש: אני מבקש לקבל ממך עוד פעם הבהרה, איך השידור הזה נעשה בפועל לפי מיטב ידיעתך, מה אתה עשית?

ת: דיברתי אל המיקרופון ומעבר לזה אני לא יודע… אני ממש לא מבין בזה

ש: עוד פעם אני רוצה לדעת, שמעת ממישהו, קיבלת ממישהו הסבר איך מתבצע בפועל השידור החי, ואם כן – ממי קיבלת הסבר שכזה?

ת: לא קיבלתי הסבר כזה, אבל הבנתי שזה עובר דרך הטלפון או על הטלפון.

ש: ואתה לא יודע אם זה עבר בטלפון או בפלאפון.

ת: יכול להיות. אני לא יודע. יכול להיות שזה טלפון, פלאפון” (עמ’ 2250-2251).

10. בסיום עדותו בחקירה הראשית ובמהלך חקירתו הנגדית, אישר הנאשם מס’ 7 כי היה מודע לכתבה בעיתון מעריב ( ת/522 משנת 1996), שבה נטען כי ערוץ 7 מבצע שידורים שלא כחוק מן היבשה, וכן לטענות דומות שהועלו, בין השאר, לאחר החיפושים שביצעה המשטרה בחודש יוני 1998. הוא העיד, כי לא מצא צורך לערוך בירורים בנושא, והחליט “לתת לזמן לעשות את שלו ולראות איך ייפול דבר”. לדבריו, משראה כי, “עולם כמנהגו נוהג” ו”אנשים ממשיכים לדבר בתחנה, והעסק ממשיך לעמוד על מקומו בשלום”, הבין ש”אפשר להמשיך לשדר” (עמ’ 2254, 2262-2263). על-פי עדותו, החשדות חזרו ועלו פעם אחר פעם בעקבות שמועות ופרסומים שונים, ואף הטרידו את מנוחתו (“אתה חרד מה בדיוק קורא בתחנה” – עמ’ 2271), אך הוא לא ערך כל בירור בעניין, ומשראה כי אישים שונים ממשיכים להתראיין בתחנה – הניח שאין כל פגם בתקינות הפצת השידורים. הוא הוסיף וציין בחקירתו הנגדית, כי גם לאחר החקירה המשטרתית בחודש יוני 1998 עלה בלבו החשד האמור, בדבר אי חוקיות השידורים, אבל הוא אינו זוכר אם ערך בירור בנושא, אם לאו (עמ’ 2297). בהמשך, תיקן את תשובתו וציין כי לאחר החקירה לא שוחח עם איש בנדון (עמ’ 2299).

11. כאשר נשאל הנאשם מס’ 7 – האם שוחח אי פעם עם הממונים עליו או עם עמיתיו על הפרסומים בעניין החשדות שערוץ 7 מבצע שידורים מן היבשה – מסר רצף של תשובות סותרות. בתחילה טען, כי הוא חושב שדיבר על כך פעם או פעמיים עם הנאשם מס’ 2, וכי הלה אמר לו שהשידורים עוברים בטלפון ושהוא יכול להסיר כל דאגה מלבו. הוא טען, כי אינו זוכר מתי התקיימה השיחה – האם לפני הגשת כתב-האישום או לאחר מכן, והעריך שזו נערכה כשנה לפני עדותו (קרי – לאחר הגשת האישום). בהמשך, חזר בו הנאשם מס’ 7 מדבריו בדבר שיחתו עם הנאשם מס’ 2. הוא ציין, כי לא זכור לו ששוחח עם הנאשם מס’ 2 או עם מאן-דהו – בין לפני הגשת האישום ובין לאחריו – על שאלת חוקיות השידורים, וטען כי בנושא הנדון רק “ניזון מהרגשה כללית” (עמ’ 2263-2264).

12. כשנדרש הנאשם מס’ 7 בהמשך חקירתו הנגדית להבהיר, מה הוסבר לו ביום שבו החל לבצע שידורים חיים מבית-אל, טען לראשונה – ובשונה ממה שמסר בחקירתו הראשית – כי הנאשם מס’ 2 שוחח עמו פעם אחת על הנושא ואמר לו שהשידור מועבר דרך טלפון או “פלאפון”: “אמרו לי שאפשר לשדר בשידור חי, יש אפשרות להעביר את השידור דרך הטלפון או הפלאפון, אני לא זוכר בדיוק… דיברתי עם יואל (הנאשם מס’ 2) פעם אחת על העניין הזה, וזה הכל” (עמ’2267). לשאלה – האם ביקש לברר כיצד נתאפשר לתחנה לשדר באמצעות טלפון – השיב בשלילה, וטען כי עצם השידור החי הקסים אותו והוא לא מצא מקום להתעניין בדבר פרטי דרך העברתו (עמ’ 2269). בהמשך עדותו הוא ציין, כי ככל הנראה הוא שאל את הנאשם מס’ 2 כיצד מועברים השידורים החיים עם תחילת ביצועם, וזאת מחמת הספק והחשד שהתעוררו בלבו בשאלת חוקיות דרך הפצתם, בעקבות פרסומים לא מעטים שהיו בתקשורת בנושא זה, לרבות הכתבה במעריב, אך התשובה הכללית שקיבל – כי השידורים מועברים בטלפון – הניחה את דעתו ( עמ’ 2274-2279, 2286). בהמשכם של הדברים, הוא טען, לראשונה, כי יתכן ששמע על דרך העברת השידור הטלפונית אף מטכנאים באולפן, אך סייג את דבריו וטען כי הוא “לא זוכר בדיוק” (כלשונו) את הדברים ובמי מהטכנאים מדובר (עמ’ 2280).

13. כאשר נשאל הנאשם מס’ 7 – מדוע טען בהודעתו במשטרה, כי הוא אינו יודע כיצד מועברים השידורים החיים ועל כן שומר על זכות השתיקה (ת/481 א עמ’ 2 ש’ 2), ומדוע נמנע מלציין כי נמסר לו שהשידורים מועברים בטלפון – מסר חמש תשובות שונות וסותרות. האחת – כי העדיף שלא לדבר על סיטואציות הקשורות לאנשים אחרים (עמ’ 2281); השנייה – כי לא מסר הדברים מתוך “בלבול” (עמ’ 2282, אך לא היה לו הסבר להישנותו של “הבלבול” הנדון בהמשך הודעתו – בעמ’ 3 ש’ 6); השלישית – שהאבסורדיות שבה מחייבת להביאה בלשונה: “החקירה הייתה כל כך כזאת ‘סחבית’, שלא יודע אם היא באמת הייתה זקוקה לשמוע ממני אם זה דרך פלאפון או טלפון. אני לא הבנתי שחוקר המשטרה גם מבין בדברים האלה שאני צריך להתחיל לדבר על זה” (עמ’ 2282); הרביעית – כי לא חשב להסתיר את הדברים, אך מאידך לא ראה כל חשיבות להזכירם (עמ’ 2286); והחמישית – כי חשש שאם יציין את דרך העברת השידורים, עלולים לשאול אותו שאלות נוספות בתחומים שהוא אינו בקי בהם (עמ’ 2293).

14. המסקנה, בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 7 להפצת שידוריו מן היבשה, נלמדת בראש ובראשונה מעצם ביצוע השידורים החיים מבית-אל, וזאת על רקע הקביעה כי השידורים מן האולפנים הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים. כבר נקבע לעיל, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, כי טענת הנאשמים – בדבר העברת השידורים לאנייה בקו של טלפון או טלפון סלולרי – הנה גרסה כבושה וכוזבת, אשר נולדה לראשונה במהלך המשפט. גם גרסתו של הנאשם מס’ 7, בעניין הדיווח שנמסר לו על דרך העברת השידורים האמורה, הייתה כבושה ובלתי אמינה. שתיקתו הסלקטיבית בחקירה במשטרה בעניין דרך העברת השידורים, מהווה תימוכין לכך שהוא היה מודע לדרך ההפצה שננקטה בפועל, ועל כן ניסה להסתירה. ההסברים השונים והסותרים שמסר הנאשם מס’ 7 בעדותו, בעניין אי אזכור הגרסה בחקירתו במשטרה, מצביעים אף הם על הכזב שבגרסה. גם הגרסאות הסותרות והשונות שהעלה הלה בעדותו, בעניין המידע שנמסר לו בדבר אופן העברת השידורים – אשר שינו גוון וצורה תוך כדי החקירה כמבואר לעיל – מלמדות על היות הגרסה בדויה. חיזוק למסקנה האמורה – בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 7 לדרך הפצת השידורים בפועל – ניתן למצוא בהימנעות הסנגוריה, מלהפנות לנאשם מס’ 2 בעדותו ולו שאלה אחת בעניין המידע שמסר על-פי הנטען לנאשם מס’ 7, לשם אישוש גרסתו. כפי שכבר צוין בעניינם של נאשמים אחרים, גם בלתי מתקבל על הדעת שהנאשם מס’ 2 בחר להונות את כל צוות התחנה בנושא דרך העברת השידורים בהונאה חסרת תכלית ותוחלת, שכן בהעברת השידורים האלחוטיים נטלו חלק כל הגורמים המעורבים בהפצת השידורים. ממכלול הטעמים האמורים עולה, כי הנאשם מס’ 7 מעולם לא בירר מהי דרך הפצת השידורים מן היבשה של התכניות ששודרו מבית-אל. ההימנעות מעריכת בירור, והעלאת הגרסה הכבושה הכוזבת בדבר המידע שנמסר לו בעניין דרך ביצוע השידורים, מלמדות כי הנאשם מס’ 7 היה מודע לדרך הפצת השידורים בפועל.

15. משנקבע, כי הנאשם מס’ 7 היה מודע לדרך הפצת תכניותיו בשידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, מתייתר הצורך להתייחס לטענה החלופית שהעלתה המאשימה, בדבר עצימת העיניים מצדו של הנאשם בעניין אופן העברת השידורים. למעלה מן הנדרש אעיר, כי על-פי גרסתו של הנאשם מס’ 7, הוא חשד, לא פעם, שהשידורים מופצים שלא כדין – כמו לאחר פרסום הכתבות באמצעי התקשורת, לאחר שהודע לו על-ידי מעסיקיו ששידוריו מופצים בשידור חי ולאחר החיפוש המשטרתי וחקירתו בתחנת המשטרה; ואולם, הוא לא עשה דבר על-מנת לברר את העובדות, וכפי שכבר נקבע – טענותיו לגבי הדברים שנאמרו לו בעניין דרך ההפצה היו כוזבות. כמבואר ברקע המשפטי דלעיל, עצימת העיניים מול החשדות והימנעות מבירורם – שקולה ושוות ערך למודעות בפועל בעניין זה.

 

סיכום

16. בסיכום הדיון בעניינו של הנאשם מס’ 7, הוכח כי הלה היה מודע לכך ששידוריו מבית-אל, ולו השידורים החיים, הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, וזאת שלא כדין – ללא רשיון וללא זיכיון. למצער, הוא חשד בכך ונמנע מלברר העובדות, ועל כן רואים אותו – מכוח כלל “עצימת העיניים” שבסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין – כמי שהיה מודע לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות של העבירות הנדונות. אשר על כן, הוכחו, מעבר לכל ספק סביר, יסודות העבירות שיוחסו לו בכתב האישום; קרי: קיום שידורים ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, והפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

 

פרק כ”ז: הנאשם מס’ 8 – אדיר זיק

 

הנאשם מס’ 8, האישום נגדו ויריעת המחלוקת בעניין אישומו:

1. הנאשם מס’ 8, אדיר זיק, שימש אף הוא – כמו עמיתיו הנאשמים מס’ 6-9 – כשדרן בתחנה. הוא בעל השכלה פורמלית בתחום התקשורת והעיתונאות, עוסק בתחום זה מעל לשלושה עשורים ועבד בעבר שנים רבות בטלוויזיה הישראלית. הוא היה מהוגי הקמת תחנת ערוץ 7, והצטרף לשורותיה כשדרן בשנת 1992, לדבריו – על רקע אידיאולוגי ומתוך הכרת השליחות שבדבר. מאז החל את עבודתו בתחנה, הוא מגיש בה תכנית שבועית בת כ-45 דקות בכל יום שישי. עד לשנת 1996 הוקלטו תכניותיו מראש, ומאז אותה שנה שודרו התכניות על-ידו בשידור חי מן האולפנים בבית-אל (עמ’ 2303-2309).

2. כפי שנקבע לעיל, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, השידורים מבית-אל, ובכללם השידורים החיים, הופצו בתקופה הרלבנטית לאישום מן היבשה כשידורי רדיו אלחוטיים. הפצת השידורים בערוץ הראשי של התחנה – לרבות שידוריו השבועיים של הנאשם מס’ 8 – נעשתה בתדרי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, שבהם נעשתה המרה לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף.

3. הנאשם מס’ 8 הואשם בקיום שידורים ללא קבלת זיכיון מאת המועצה – עבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, ובהפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון מאת הממשלה – עבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי. העבירות האמורות יוחסו לו בעניין התכנית השבועית ששודרה על-ידו בשידור חי מן האולפנים בבית-אל.

4. הסנגוריה, שהכחישה כאמור קיומם של שידורים מן היבשה, טענה בסיכומיה, לחלופין, כי אם ייקבע על-ידי בית המשפט, שערוץ 7 הפיץ שידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה ובכלל זה את השידורים מן האולפנים, אזי לא הוכח כי הנאשם מס’ 8 היה מודע לדרך זו של הפצת השידורים. היא צמצמה בסיכומיה את המחלוקת בעניינו של הנאשם מס’ 8 אך לשאלת הוכחת קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירות הנדונות.

5. משנקבע, כי התכניות ששודרו מבית-אל הופצו מהמקום בשידורי רדיו אלחוטיים ללא רשיון וללא זיכיון, יש לראות בפעילותו של הנאשם מס’ 8, בעת שידור תכניתו, משום ביצוע בצוותא של העבירות הנדונות – של קיום שידורים ללא זיכיון ושל הפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון – שהנן כאמור בענייננו עבירות רבות-משתתפים. אשר על כן, הוכח לגביו היסוד העובדתי של העבירות. הנאשם מס’ 8 אישר בעדותו, כי היה מודע לכך שלערוץ 7 אין רשיון וזיכיון לביצוע שידורים מן היבשה (עמ’ 2352), ועל כן הוכחה מודעותו לרכיב הנסיבתי של העבירות בדבר העדר רשיון וזיכיון. נותרת, אפוא, במחלוקת אך שאלת מודעותו של הנאשם לרכיב ההתנהגותי של מעשה העבירה, קרי – השאלה האם הלה היה מודע לכך שתכניותיו בשידור חי מן האולפנים בבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, אם לאו.

6. המאשימה טוענת, כי הנאשם מס’ 8 ידע שתכניותיו משודרות מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים; ולחלופין – כי רואים אותו כמי שהיה מודע לכך מכוח כלל “עצימת העיניים”, הואיל וחשד כי השידורים מופצים מן היבשה ונמנע מלברר חשד זה.

7. הסנגוריה גורסת, כי לא הוכח שהנאשם מס’ 8 היה מודע לדרך הפצת השידורים, וכי הלה סבר – על-סמך הסברים שקיבל ממנהליו ומעמיתיו – ששידורי התחנה מועברים מן היבשה לאניית הצבי באמצעות קו של טלפון או טלפון סלולרי, ומופצים כשידורי רדיו אלחוטיים מן האנייה בלבד ומחוץ לתחום מי החופין. כפי שכבר צויין, היא הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי “גישת התביעה הייתה נכונה לולא הייתה קיימת אניית הצבי, או אז – כל אדם מן היישוב היה צריך לשאול את עצמו כיצד ומהיכן משדרת התחנה”; אך על רקע עובדת קיומה של האנייה, לא הייתה לנאשמים השדרנים “כל סיבה לפקפק בהצהרות המנהלים בעניין זה” (עמ’ 220-221 לסיכומים).

 

גרסתו של הנאשם מס’ 8

8. את גרסתו בעניין פעילותו בתחנה והעבירות המיוחסות לו, העלה הנאשם מס’ 8 לראשונה בעדותו בבית המשפט, שכן בחקירתו במשטרה בחר לשתוק וסירב להשיב לשאלות חוקריו, כמו יתר חבריו לתחנה.

בחקירתו במשטרה מיום 22.6.98, הודע לנאשם מס’ 8 כי הוא חשוד בביצוע עבירה לפי חוק הרשות השנייה בכך שקיים שידורים של ערוץ 7 שלא כחוק, וכי בחומר החקירה ישנן ראיות לכך שביצע עבירות של ביצוע שידורים ללא זיכיון (ת/ 477 עמ’ 1 ש’ 1-6, 27; עמ’ 2 ש’ 19-21). הנאשם מס’ 8 הצהיר בפתח חקירתו, כי הואיל והחקירה היא פוליטית, הוא שומר על זכות השתיקה ולא ישיב לשאלות חוקריו. כאשר נשאל – מה הוא יכול לומר “על אולפני השידור של ערוץ 7 הנמצאים בבית-אל, בפסגות ובהר ברכה” – הגיב: “אילולא הייתה זו חקירה פוליטית ואני שומר על זכות השתיקה, הייתי עונה לך בשמחה על שאלה זו ואחרות” (ת/477 עמ’ 2 ש’ 1-3). כמו יתר חבריו הנאשמים, הוא ניצל את זכות השתיקה שלא לתכליתה – החסיון מפני הפללה עצמית, וחזר על הצהרתו האמורה במענה לכל השאלות שהופנו אליו על-ידי חוקריו בעניין עיסוקו בערוץ 7, השידורים שביצע והיכרותו את בעלי התפקידים הנוספים בתחנה.

9. את שתיקתו במשטרה, הסביר הנאשם מס’ 8 בעדותו בבית המשפט כמחאה על כך שהחקירה נבעה להערכתו ממניעים פוליטיים, וגלשה למימדים לא פרופורציונליים ביחס למהות העבירות. הוא הוסיף וציין, כי העבירות שיוחסו לערוץ 7 היו פעוטות ערך, ולא הצדיקו חקירה כלשהי, לא כל שכן – מאמץ חקירתי כמו שנעשה במקרה הנדון על-ידי היחידה הארצית לחקירת פשעים. לדבריו, ראה את החקירה כמסע פוליטי נגד ערוץ 7, לא סמך על המשטרה ולא האמין ביושרם של החוקרים; ועל כן – מחוסר אמון מוחלט ברשויות החקירה ומתוך אמון מלא במערכת המשפט – החליט לשתוק בחקירתו ולמסור גרסתו בעתיד בבית המשפט (עמ’ 2316-2319, 2341-2345).

10. בעדותו בחקירה הראשית ציין הנאשם מס’ 8, כי עד לשנת 1995 הוקלטו תכניותיו מראש, והחל מאותה השנה נתאפשר לו לשדר את תכניתו השבועית בשידורים חיים מבית-אל. הוא העיד, כי לא היה בקי בפרטי דרך העברת השידורים, ואף לא התעניין בהיבטים הטכניים של הפצתם, ואולם הבין כי השידורים החיים מבית-אל מועברים לאנייה לשידור באמצעות טלפון או פלאפון. לטענתו, מקור ידיעתו הכללית בעניין זה, מבוסס על תשובות שקיבל מטכנאי התחנה ומהנאשם מס’ 2, אך לא פירט – מה היו השאלות, באילו נסיבות הן הועלו ומה אמר לו כל אחד מהשניים (עמ’ 2310). כאשר נדרש הנאשם מס’ 8 להתייחס לנושא זה בחקירה הנגדית, ונשאל על ההסברים שקיבל בדבר אופן העברת השידורים החיים מבית-אל, וממי קיבל ההסברים, השיב כי נאמר לו עם תחילת ביצוע השידורים החיים, על-ידי הטכנאי שמואל פלדמן, שהקשר עם האנייה מושג באמצעות טלפון או פלאפון, אך הוא לא קיבל ממנו פרטים נוספים ואף לא התעניין בכך (עמ’ 2331-2332). בסיום חקירתו הנגדית הוא העיד, כי השידורים מן האולפנים, בצרפתית, באנגלית וברוסית, הועברו בקו של טלפון לאנייה, כפי שבוצע באולפן שלו. ואולם, בהמשך דבריו אישר, כי מעולם לא ראה את המכשירים, וציין כי דבריו האחרונים נסמכו על הסבר כללי שקיבל מהטכנאי פלדמן ומהנאשם מס’ 2 (עמ’ 2355).

11. הנאשם מס’ 8 אישר בעדותו בחקירה הראשית, כי קרא את כתבת התחקיר בעיתון מעריב בחודש דצמבר 1996 (ת/522) – שבה צויין כאמור כי ערוץ 7 משדר בין השאר מן היבשה – אך טען כי היה רגיל ל”השמצות”, ועל כן הכתבה לא הטרידה אותו ולא הניעה אותו לעשות דבר: “לאור העובדה שערוץ 7 היה מושמץ כל הזמן, אז זה לא גרם לי לשום דבר מיוחד” (עמ’ 2311). לשאלת בא-כוחו – מה עשה בעניין ההשמצות הללו – מסר הנאשם מס’ 8 תשובה שלא התייחסה לבירור ישיר של המידע שפורסם בכתבה, אלא לשיחות שקיים עם הנאשמים מס’ 1 ו-2, בדבר תלונות של מאזינים על קשיים בקליטת שידורי התחנה, אשר מהן הסיק כי שידורי התחנה מבוצעים מן האנייה בלבד: “אני בלבלתי כל הזמן את המוח ליואל צור ולכצל’ה (הנאשמים מס ‘ 1 ו-2), ואמרתי להם: ‘תראו, אם באמת משמיצים אותנו, אז למה לא קולטים אותנו בארץ?’ טענות שאני שומע כל הזמן… אמרו לי: ‘אדיר תשמע, זה המקסימום שאנו יכולים לעשות… זה המכסימום שהאנייה יכולה לשדר’… אז אם אני שואל את כצל’ה: ‘תשמע, למה לא קולטים?’, והוא עונה שזה מה שאפשר לשדר מן האנייה, היה ברור לי שהשידורים מהאנייה בלבד” (עמ’ 2312-2314).

12. בחקירתו הנגדית שב וטען הנאשם מס’ 8, כי מעולם לא עלתה במוחו המחשבה, שמא חלק מהשידורים מבוצעים שלא כחוק, וסבר לתומו כי כל השידורים מופצים מן האנייה מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. לדבריו, למרות שהתייחס לכתבת מעריב ככתבה פוליטית, שאל את הנאשם מס’ 1 או את הנאשם מס’ 2 האם יש ממש באמור בכתבה, ונענה שהערוץ מקפיד על שמירת החוק ומשדר מן האנייה בלבד (עמ’ 2330-2331).

13. כאשר נשאל הנאשם מס’ 8 בחקירתו הנגדית – האם בעקבות החקירה המשטרתית מחודש יוני 1998 התעורר בלבו חשד כלשהו בדבר חוקיות שידורי התחנה – השיב בלאו מוחלט (עמ’ 2345). לשאלה נוספת – האם בעקבות החשדות שהוצגו לו בחקירתו במשטרה בעניין ביצוע שידורים מאתרים ביבשה מצא לנכון עד למועד עדותו לברר האם יש בחשדות ממש – השיב: “בהחלט לא. זה לא שטח שלי וזה לא מעניין אותי” (עמ’ 2348).

14. בהתייחסו למיקומה של אניית הצבי, טען הנאשם מס’ 8 בעדותו בחקירה הראשית, כי הניח שהיא משדרת מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. הוא ציין בעדותו, כי היה מהוגי הרעיון לחקות את פרוייקט תחנת “קול השלום”, והציע כי ערוץ 7 ישדר לצדה: “אמרתי לו (לנאשם מס’ 1) הקדוש ברוך הוא סידר לך מימי בראשית את אייבי נתן, כדי שאתה תוכל להיתלות במה שהוא עושה. תעמיד אנייה לידו ותתחיל לשדר. וכך היה. …אייבי נתן היה תקדים, שהוא היה עוגן מצויין לגבי ההכשר של ערוץ 7 כתחנה שמשדרת. אם מותר לאייבי נתן, מותר גם לכצל’ה (הנאשם מס’ 1). (עמ’ 2305-2306). כאן המקום להזכיר, כי עדות זו הלמה את הממצאים העובדתיים שנקבעו בעניין מיקומם של שני כלי השיט בתחומי המים הטריטוריאליים במהלך השנים. בחקירה הנגדית ניסה הנאשם מס’ 8 להעתיק את רעיון הצבתן של אניית הצבי וספינת “קול השלום” ללב ים, ושינה את גרסתו בעניין הרעיון שהוצע על-ידו לנאשם מס’ 1: “אמרתי לו … זה רעיון מצויין, אתה באמת יכול לקחת כדוגמא את אייבי נתן. קח אנייה, תעמיד אותה ליד האנייה של אייבי נתן, תעמיד אותה בלב ים, תתחיל גם אתה לשדר” (עמ’ 2321). בהמשך דבריו, נאלץ הנאשם מס’ 8 לאשר, כי ספינת “קול השלום” עגנה בדרך כלל ליד החוף (עמ’ 2322, 2326) ולא בלב ים, ועל כן טען כי המלצתו להעמיד את אניית הצבי ליד ספינת קול השלום לא נתקבלה, וכי האנייה עגנה למיטב ידיעתו בלב ים (לעיל).

15. כאשר נשאל הנאשם מס’ 8 – האם בירר את שאלת מיקום האנייה לאחר שנאמר לו בחקירתו במשטרה כי זו משדרת מתחום מי החופין – השיב בתחילה, שלא לשאלה, ואמר: “לא התייחסתי לכל השאלות. הם יכלו לשאול מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, באיזה שפה שהם רוצים. יכלו לעמוד על הראש ולנפנף באזניים. אני החלטתי שאני שם לא מדבר, כי החקירה היא פוליטית. אני לא התייחסתי עניינית לאף אחת מהשאלות”. משהוער לו, כי לא השיב לשאלה – האם לאחר החקירה המשטרתית (עת המשיך בשידוריו) ניסה לברר היכן נמצאת האנייה – השיב בשלילה: “לא היה צורך לברר… לי היה ברור שהאנייה נמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים” (עמ’ 2350). הוא הוסיף וטען, כי החקירה אף לא העלתה בלבו צל של חשד בעניין ביצוע השידורים מתחום מי החופין, משום שהאנייה נועדה לשדר מחוץ למים הטריטוריאליים “ואם ערוץ 7 היה משדר מתוך המים הטריטוריאליים, אז הוא לא היה נמצא על האנייה, היה נמצא בבית- אל”. (עמ’ 2350-2353).

ומכאן לדיון במחלוקת בשאלת הוכחת היסוד הנפשי של העבירות בעניינו של הנאשם.

 

היסוד הנפשי – מודעות בפועל לקיום שידורים מן היבשה

16. ממכלול הראיות הוכח באופן ברור וחד-משמעי, כי הנאשם מס’ 8 היה מודע לקיומם של שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה של תכניותיו ששודרו בשידורים חיים מבית-אל. עדותו – לפיה נמסר לו על-ידי הטכנאי פלדמן והנאשם מס 2 שהשידורים מועברים לאנייה “בטלפון או פלאפון” – הייתה גרסה כבושה ולא אמינה; מה גם, שלא היה כל ניסיון מצדו לאשש אותה בראיות קבילות כלשהן. למצער, הוא עצם את עיניו בעניין דרך הפצת השידורים, כך שהעיוורון המכוון נתפס כשקול ושווה ערך למודעות של ממש לאופן שבו בוצעו השידורים בפועל.

נוכח הקביעה העובדתית דלעיל, לפיה השידורים מן האולפנים – הן שידורים חיים והן תכניות שהוקלטו מראש – הופצו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, מתחייבת גם המסקנה כי הנאשם מס’ 8 היה מודע להפצת השידורים האמורה מן היבשה, וזאת נוכח תפקידו כשדרן של תכנית שבועית ששודרה מבית-אל בשידור חי.

17. מודעותו של הנאשם לדרך העברת השידורים שננקטה בפועל, נלמדת בין השאר מההסבר הכוזב שהעלה בעניין אופן העברת השידורים, שכן כבר נקבע כי העברת שידורים טלפונית לא הייתה ולא נבראה, ומדובר בבדותה שנולדה לאחר הגשת כתב האישום.

על רקע קביעתי, כי תזת השידור הטלפוני ו/או הפלאפוני, נרקמה ונולדה לאחר האישום, בלתי מתקבל על הדעת, כי מאן דהו מעובדי התחנה הגה את הרעיון לפני היוולדו על מנת להטעות את עמיתו לעבודה. עדותו של הנאשם מס’ 8, על ההסבר שקיבל מחברו לאולפן על דרך העברת השידור – לא הייתה סבירה ולא נשמעה אמינה כלל ועיקר.

18. זאת ועוד: הנאשם מס’ 8 ציין, כי רק שמע על אופן העברת השידור בפלאפון אך לא ראה מעולם שהדבר נעשה בפועל. אילו הועברו תכניותיו הרבות בשידור חי בקו של טלפון או טלפון סלולרי, הוא אמור היה להיות מודע לכך ממקור ראשון מטבעה של התנהלות השידור באולפן.

19. תימוכין נוספים למסקנה האמורה, ניתן למצוא בעובדה שמדובר בגרסה כבושה שהועלתה לראשונה בבית המשפט. שתיקתו של הנאשם מס’ 8 בחקירתו במשטרה מהווה חיזוק למכלול הראיות, בדבר מודעותו לשידורים מן היבשה, ובפרט כאשר השתיקה, על-פי גרסתו, לא נבעה מטעם של חסיון מפני הפללה עצמית. אילו אכן נמסר לנאשם מס’ 8 על-ידי מי מעמיתיו, כי השידורים מן היבשה מועברים לאנייה בקו של טלפון או פלאפון, לא הייתה סיבה שיסתיר זאת מחוקרי המשטרה. הסברו, כי בחר בשתיקה מחמת היות החקירה “פוליטית”, לא נשמע אמין ומשכנע; מה גם, שאין קשר בין אי האמון שהנאשם רוחש למשטרה, לבין ההימנעות ממתן תשובות אשר לגרסתו יש בהן כדי להעמיד את החוקרים על טעותם, להסיר ממנו כל חשד ולהבטיח את המשך הפעלתו של הערוץ הקרוב ללבו. זאת ועוד: הטענה – כי החקירה נוהלה ממניעים פוליטיים – לא הוצגה לחוקרי המשטרה בחקירתם הנגדית ונזנחה כאמור על-ידי הסנגוריה בסיכומיה. לשתיקתו של הנאשם מס’ 8 במשטרה לא ניתן, אפוא, הסבר סביר ואמין; ואי העלאת הגרסה על דרך הפצת השידורים הטלפונית בעת החקירה המשטרתית, מלמדת על הכזב שבגרסה, ועל כך שבאותו שלב היא טרם נולדה. שתיקתו של הנאשם בנסיבות אלו מהווה חיזוק של ממש לראיות המאשימה.

20. אף אם בחר הנאשם מס’ 8 בזכות השתיקה על-מנת שלא להפליל עצמו בעבירות הנדונות, ניתן לראות בשתיקתו משום חיזוק למסקנה האמורה העולה מראיות המאשימה. ההלכה הפסוקה מורה, כי למרות שנתונה לחשוד הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – לפי סעיף 47(א) לפקודת הראיות ולפי סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – בחירתו בזכות השתיקה בחקירתו, מהווה חיזוק, ואף חיזוק ממשי, לגרסת המאשימה ולראיותיה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

21. המסקנה האמורה נלמדת גם מעובדת הימנעותו של הנאשם מס’ 8 מהבאת ראיות שיתמכו בטענתו, לפיה היו אלו הנאשם מס’ 2 והטכנאי פלדמן שמסרו לו כי השידורים החיים מועברים בטלפון או בפלאפון. הוא נמנע מלהזמין את פלדמן לעדות לאישוש עדותו האמורה, וכן נמנע מלהפנות לנאשם מס’ 2 בחקירתו ולו שאלה אחת בעניין ההסבר שניתן לו על-ידו, לטענתו.

הלכה פסוקה ונטועה היא, כי “מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו” (ע”א 548/78 אלמונית נ’ פלוני, פ”ד לה(1) 736, בעמ’ 760; וכן ראו: ע”פ 437/82 אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 97; י’ קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, תשנ”ט-1999, עמ’ 1391).

22. על מודעותו של הנאשם מס’ 8, לדרך הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, ניתן אף ללמוד מהעובדה שהלה קרא את כתבת התחקיר של עיתון מעריב בחודש דצמבר 1996 (ת/522), ושמע מחוקרי המשטרה בחודש יוני 1998 מהם החשדות בעניין השידורים הבלתי חוקיים מן היבשה (ת/477). עדותו – כי המידע שהובא לידיעתו בכתבה ובחקירה לא עורר בו כל חשד לאי חוקיות השידורים – לא נשמעה מהימנה. המשך פעילותו בביצוע שידורים חיים מבית-אל, מבלי לברר את הטענות שהועלו בתקשורת ובחקירה המשטרתית, בדבר הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, מתיישבת אף היא עם המסקנה, כי הלה היה מודע לדרך השידור שנעשתה בפועל, לא הופתע מחשיפתה וממילא לא מצא מקום לערוך בירור בעניינה.

אשר על כן, הוכחה כדבעי מודעותו של הנאשם מס’ 8 לכך שתכניותיו השבועיות בשידור חי מן האולפנים בבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים.

 

היסוד הנפשי בהיבט של “עצימת עיניים”

23. כמבואר לעיל, בפרק שסקר את הרקע המשפטי, על-פי כלל “עצימת העיניים” – שמקורו בהלכה הפסוקה מקדמת דנא ואשר עוגן בחקיקה בסעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין במסגרת תיקון מס’ 39 – שקול “העיוורון המכוון” למודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הנמנים על פרטי העבירה. הכלל, כפי שנתגבש בסעיף 20 (ג) (1) לחוק מורה, כי “רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”. הכלל קובע, אפוא, כי חשד מצד עושה העבירה בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות – שקול ושווה-ערך למודעות בפועל; וזאת אם נמנע עובר למעשה מבדיקת החשד לאשורו. ( ראו: ע”פ 3417/99 הר שפי נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון 2001(1), 904; ע”פ 5938/00 ניסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(3) 873, בעמ’ 895; ע”פ 115/00 טייב נ’ מדינת ישראל פ”ד נד(3) 289, בעמ’ 304; ודברי ההסבר להצעת החוק, ה”ח תשנ”ב 115, בעמ’ 125). באשר לרמת החשד בעבירות הנדונות לפנינו – של הפעלת תחנת שידור ותחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון וללא זיכיון – די בחשד ממשי ולא נדרש חשד ברמה גבוהה. (ראו והשוו: ע”פ 115/00 בעניין טייב, לעיל, בעמ’ 304; וע”פ 5938/00 בעניין אזולאי, לעיל, בעמ’ 896).

24. משנקבע, כי הנאשם מס’ 8 היה מודע לדרך הפצת תכניותיו בשידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, מתייתר הצורך להתייחס לטענה החלופית שהעלתה המאשימה, בדבר עצימת העיניים מצדו של הנאשם בעניין אופן העברת השידורים. למעלה מן צורך אציין, כי על-פי גרסתו של הנאשם, היו לו, למצער, חשדות ממשיים בדבר ביצוע השידורים שלא כחוק מן היבשה, וזאת מן הטעמים הראיתיים שבוארו לעיל והחשדות שהובאו לידיעתו בכתבת התחקיר בעיתון מעריב בחודש דצמבר 1996 (ת/522), ובמהלך חקירתו במשטרה בחודש יוני 1998 (ת/477). ואולם, הוא לא עשה דבר על-מנת לברר את החשדות, וכפי שכבר נקבע – טענותיו לגבי הדברים שנאמרו לו בעניין דרך הפצת השידורים היו כוזבות. כמבואר ברקע המשפטי דלעיל, עצימת העיניים מול החשדות וההימנעות מבירורם – שקולה ושוות ערך למודעות בפועל בעניין זה.

 

סיכום

25. בסיכומם של דברים, הוכח כי הנאשם מס’ 8 היה מודע לכך שתכניותיו השבועיות בשידור חי מן האולפנים בבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, וזאת שלא כדין – ללא רשיון וללא זיכיון. אשר על כן, הוכחו, מעבר לכל ספק סביר, יסודות העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: קיום שידורים ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, והפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

 

פרק כ”ח: הנאשם מס’ 9 – דוד שפירא

 

הנאשם מס’ 9, העבירות המיוחסות לו וגדר המחלוקת בעניינן:

1. הנאשם מס’ 9, דוד שפירא, היה מי שהגה את הרעיון להקמת ערוץ השידור בצרפתית, כערוץ ייעודי לעולים חדשים. הוא שימש בערוץ זה כעורך התכניות וכשדרן החל מאמצע שנת 1996. פעילותו בתחנה כללה עריכת והגשת תכנית יומית בת שעתיים, אשר שודרה החל משנת 1997 בשידור חי מן האולפנים בבית-אל. התכנית – ששודרה בתדר 97.3 FM מאולפן שיוחד לשידורים בצרפתית – עסקה במגוון נושאים, ובין השאר: בחדשות, באקטואליה ובייעוץ לעולים, ושולבו בה שיחות עם מרואיינים (עמ’ 2357-2364). בתדר האמור, ששימש לכלל השידורים לעולים, שודרו באותה מתכונת מאולפנים סמוכים בבניין השידורים ברוסית ובאנגלית (עמ’ 2376-2377).

2. הנאשם מס’ 9 הואשם בעבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, בכך שקיים שידורים ללא קבלת זיכיון מאת המועצה, ובעבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, בכך שהפעיל וקיים מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון מאת הממשלה. העבירות האמורות יוחסו לו בעניין התכניות ששודרו על-ידו מן האולפנים בבית-אל.

3. הסנגוריה – שחלקה כאמור על עובדת ביצועם של שידורים מן היבשה – טענה בסיכומיה, כי אף אם ייקבע על-ידי בית המשפט, שערוץ 7 הפיץ שידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה ובכלל זה את השידורים מן האולפנים בבית-אל, אזי לא הוכח כי הנאשם מס’ 9 היה מודע לדרך הפצה זו של השידורים. בעניינו של הנאשם מס’ 9 , כמו בעניינם של יתר השדרנים, היא צמצמה בסיכומיה את המחלוקת אך לשאלת הוכחת היסוד הנפשי שבעבירות.

4. כפי שנקבע לעיל, בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, בתקופה הרלבנטית לאישום הופצו מהאתר בבית-אל שידורי רדיו אלחוטיים של כל התכניות ששודרו מן האולפנים בשלושת ערוצי התחנה. הפצת השידורים נעשתה בתדרי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, שבהם נעשתה המרה לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. החל משנת 1997 החלה התחנה גם להפיץ ישירות מבית-אל שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים בשפות הרוסית והצרפתית. כל השידורים האמורים נעשו ללא זיכיון וללא רשיון על-פי דין. גם נקבע, כי גרסתם הכבושה של הנאשמים – לפיה כל השידורים מבית-אל הועברו לאנייה בקו של טלפון או פלאפון – הייתה גרסת בדים שבאה לעולם לאחר האישום ובעקבותיו. כאמור, תזת הנאשמים – על “השידור הפלאפוני” – לא הוכחה בראייה קבילה כלשהי, נסתרה בעדויות המאשימה, לא אוזכרה על-ידי מי מהנאשמים בחקירה המשטרתית ולא הועלתה על-ידי הנאשם מס’ 1 בתצהיריו לבג”צ משנת 1998 (שבו הסתיר את דבר קיומם של השידורים החיים מבית-אל וטען כי כל התכניות מבית-אל מועברות לאנייה לשידור בסלילי הקלטה באמצעות ספינות).

5. משנקבע, כי השידורים של הערוץ לעולים הופצו ישירות מבית-אל כשידורים לציבור בתדר 97.3 FM, יש לראות בפעילותו של הנאשם מס’ 9, בעת שידור תכניותיו היומיות, משום ביצוע היסוד העובדתי של העבירות הנדונות – של קיום שידורים ללא זיכיון ושל הפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון. בנוסף ולחלופין – בהיות הנאשם מס’ 9 השדרן ומגיש התכניות של הערוץ בשפה הצרפתית, ניתן לראות בו מבצע בצוותא של עבירה רבת משתתפים – כהגדרת המונח בסעיף 29(ב) לחוק העונשין, כמי שעשה מקצת המעשים לביצוע העבירות. לפיכך, הוכח לגביו היסוד העובדתי של העבירות, ורק שאלת היסוד הנפשי נותרת בעניינו במחלוקת, דהיינו – שאלת מודעותו להפצת תכניתו בשידורי רדיו אלחוטיים מבית-אל.

6. המאשימה גורסת, כי לנאשם מס’ 9 – כמו ליתר חבריו השדרנים בתחנה – הייתה מודעות של ממש להפצת השידורים מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים; ולחלופין – כי הוא נתפס כמי שהיה מודע לכך מכוח כלל “עצימת העיניים”, הואיל וחשד שהשידורים מופצים מן היבשה ונמנע מלברר זאת.

7. הסנגוריה טוענת, כי הנאשם מס’ 9 סבר, בין השאר על סמך מידע שקיבל ממנהלי ערוץ 7 ומטכנאים בתחנה, ששידורי התחנה מועברים מן היבשה לאניית הצבי באמצעות קו של טלפון סלולרי, ומופצים כשידורי רדיו אלחוטיים מן האנייה בלבד ומחוץ לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

 

גרסתו של הנאשם מס’ 9

8. הנאשם מס’ 9, כמו יתר עמיתיו להפעלת התחנה, בחר לשתוק בחקירתו המשטרתית מיום 14.7.98, שבה הוחשד בביצוע שידורים ללא זיכיון, ונמנע מלהשיב לשאלות הרבות שהופנו אליו בעניין שידורי התחנה ופעילותו במסגרתה (ת/475). בעדותו בבית המשפט הוא הסביר, כי שתיקתו בחקירה נבעה משלושה טעמים: הראשון – כהבעת התנגדות לכך שהחקירה נעשתה ממניעים פוליטיים, ונועדה לפגוע בחופש העיתונות; השני – כתגובה לכך שהמדינה לא הפנימה לחלוטין את ערכי הדמוקרטיה, שראשיתם עוד במהפכה הצרפתית, בכך שלא אפשרה למגזרים שלמים למצוא לעצמם אמצעי תקשורת לביטוי עמדותיהם; והשלישי – כמחאה על כך שהמשטרה השקיעה בפרשייה הנדונה מאמץ חקירתי מופרז לחקירת אנשים עתירי זכויות בחשד לביצוע עבירות על “חוקים אנכרוניסטיים לחלוטין” (כלשונו), במקום להפנות את משאביה לחקירת הפשיעה החמורה (עמ’ 2405-2413). בהקשר זה, הוסיף וטען הנאשם מס’ 9, כי סבר שהמשטרה פועלת ממניעים לא ענייניים כאשר הפכה את החקירה לאירוע “סנסציוני”, בדומה למשפט עצמו, שהוא לדידו “משפט ראווה” (עמ’ 2413). בסיום החקירה הנגדית, חשף הנאשם מס’ 9 טעם נוסף – רביעי – לשתיקתו בחקירה, והוא העצה שקיבל בעניין זה מחבריו הנאשמים שנחקרו לפניו ובחרו אף הם בזכות השתיקה (עמ’ 2413-2421).

9. בעדותו בחקירה הראשית טען הנאשם מס’ 9, כי הנאשמים מס’ 1 ו-2 וכן טכנאי או טכנאים בתחנה, אמרו לו שהתכניות מן אולפנים בבית-אל מועברות לאנייה לשידור באמצעות “פלאפון” וטלפון אלחוטי, וסבר על כן שכך נעשה הדבר בפועל (עמ’ 2362).

כשנתבקש הנאשם מס’ 9 בחקירתו הנגדית ליתן פרטים על הנסיבות שבהן קיבל את ההסבר האמור – ציין כי הדברים נמסרו לו בתחילת עבודתו ואף יתכן שלא נאמרו לו ישירות, אך הבין מהתבטאויות של המנהלים “שהכל חוקי” ומהעובדה שהללו לא הושמו בבית האסורים – כי השידורים מבית-אל מופצים כחוק:

“ש: מי הסביר לך על דרך השידור של ערוץ 7 ?

ת: אמרתי – יואל (הנאשם מס’ 2), יעקב כץ (הנאשם מס’ 1) וטכנאי.

ש: ומתי זה היה?

ת: כשהתחלתי לעבוד.

ש: שאלת אותם?

ת: לא שאלתי אותם פעם אחת, אבל אני שומע את הדיבורים גם. הם התייחסו לנושא הזה מספר פעמים, לא ישירות אליי, אבל בשיחה עם אנשים.

ש: אבל אתה שאלת אותם?

ת: אני מניח ששאלתי אותם, אני לא זוכר את הרגע ששאלתי אותם – תגידו העסק הזה חוקי?, כי שוב פעם אני חוזר ואומר, שיערתי שאם אחרי שמונה שנים האנשים האלו היו עומדים למשפט או לא יושבים בכלא, אז סימן שהדבר בסדר… כשאני נכנס לבית עסק, אני לא שואל את בעל הבית תראה לי את הרשיון שלך למכור מכנסיים… אז ברגע שהמנהלים והטכנאים אמרו לי שזה חוקי, אני לא בלש ולא חוקר, אני מאמין להם.

ש: אז הפעם היחידה ששאלת את מנהליך או את הטכנאים לגבי חוקיות השידור , הייתה בתחילת דרכך?

ת: כנראה כן… אבל הנושא הזה עולה הרבה פעמים. אני לא שואל, גם מאזינים שואלים, אולי פעם אחת שאלתי בתחילת דרכי את המנהלים, וגם המרואיינים שואלים :’התחנה חוקית?’, אני אומר להם: ‘ כן, היא מנוהלת דרך פלאפון’.

ש: כשאתה מגיע לעסק שפועל כבר מספר שנים, אז אתה מניח שהוא חוקי ולכן לא שואל?

ת: כן. (עמ’ 2369-2371)

10. בהמשך חקירתו הנגדית נשאל הנאשם מס’ 9, האם קיבל תדרוך בעניין דרך הפצת השידורים עם תחילת ביצוע השידורים החיים מבית-אל, והשיב בשלילה:

“לא, לא תודרכתי. כל הזמן היה טכנאי, וכנראה שיום אחד הוא אמר שאפשר לשדר בשידור דרך טלפון, דרך פלאפון, מבית-אל לפלאפון לאנייה”. (עמ’ 2375).

כאשר נאמר לנאשם מס’ 9 בחקירתו הנגדית, כי האנייה כלל לא שידרה (מאמצע שנת 1997) שידורים בתדר 97.3 FM, השיב כי אין לו מושג בנושא, וכי קיבל כאמינים את דברי מנהליו ולא מצא סיבה לערוך בירורים ובדיקות כלשהם (עמ’ 2385). בהמשך עדותו אמר, כי הוא הסתפק בקבלת תשובה אחת כללית מהנאשם מס’ 2, לפיה התחנה מתנהלת באופן חוקי:

“אני לא בלש ולא חוקר. אני הזכרתי פה, פעם אחת שאלתי וקיבלתי תשובה המספקת אותי. אני לא בודק אם הדברים אמינים או לא. אני מאמין למנהלים… ואם יואל צור (הנאשם מס’ 2) אמר לי שהעסק הזה חוקי, אני לא מאמין שהוא ניסה להכשיל אותי” (עמ’ 2386).

11. הנאשם מס’ 9 מסר בחקירתו הנגדית תשובות שונות ומגוונות לשאלה מתי נודע לו על החשדות שעלו בעניין חוקיות שידורי התחנה. בתחילה טען, כי יתכן שהדבר נודע לו לראשונה רק לאחר פרסום כתבת התחקיר בעיתון מעריב (ת/522), קרי – בחודש דצמבר 1996 (עמ’ 2386). בהמשך עדותו נתחוור, כי הוא שמע על החשדות בעניין פעילות התחנה כבר בעת החיפוש המשטרתי שנערך על האנייה באשדוד כשנה לפני כן; ואולם, לדבריו, למרות פשיטת המשטרה על האנייה באשדוד, לא עלה בדעתו כי קיים חשד שהתחנה משדרת שלא כחוק:

“ב-95 בכלל לא התייחסתי לטענות האלו, כי ידעתי שהן טענות כוזבות ושקריות, ולכן אין לי מה להתייחס לזה. אני התייחסתי לזה בדיוק כאל ידיעה ששוחטים תינוק יהודי, לחלוב את דמו לאפיית מצות לפסח… ולכן, בפשיטה באשדוד ב-1995 לא עלה על דעתי בכלל, שיש חשד כלשהו שהתחנה לא חוקית או כן חוקית” (עמ’ 2388).

תשובתו האחרונה, שבה השווה את החקירה המשטרתית משנת 1995 לעלילת דם, אינה מתיישבת עם עדותו הקודמת, לפיה בעת שהשתלב בעבודה בשנת 1996 יצא מהנחה ששידורי התחנה נעשים כחוק הואיל וסמך על כך שרשויות אכיפת החוק יפעלו כנגדה אם זו אינה פועלת כחוק.

12. באשר לחשד שעלה מקריאת כתבת התחקיר בעיתון מעריב – שבה הועלו החשדות שערוץ 7 משדר ממתקני שידור שונים ביבשה – ציין הנאשם מס’ 9 בעדותו, כי עיין בכתבה, ואולם לדבריו, ידע שהתקשורת “מחפשת” את ערוץ 7 ולא התייחס ברצינות לחשדות. הוא מסר תשובות שונות בעניין מידת התעמקותו בקריאת הכתבה. בתחילה העיד: “אולי עברתי על הכתבה הזאת”; ובהמשך אמר כי קרא אותה ברפרוף: “אני עברתי, אני אמרתי אני גם קורא באלכסון, אני לא מתעקש על כל מילה” (עמ’ 2386-2387). כאשר נשאל – אם כשדר בתחנה לא היה סקרן לקרוא את פרטי כתבת התחקיר – ענה: “זה סיקרן, אבל מסקרנים אותי הרבה דברים, מסקרנים אותי דברים יותר חמורים מהכתבה שמופיעה על ערוץ 7, יש דברים יותר מעניינים פשוט, יותר מושכים… זה לא היה משהו כל כך בומבסטי וכל כך מושך” (עמ’ 2389). לשאלה – האם ניסה לברר עם הנאשמים מס’ 1 ו-2, או עם מי מעמיתיו לעבודה, האם יש ממש בחשדות שפורסמו – השיב כי אינו זוכר שערך בירור או בדיקה בעקבות הכתבה בעניין ביצוע שידורים מן היבשה, וכי הוא מניח ששאל את הנאשמים מס’ 1 ו-2 – לפני הכתבה או לאחריה וללא קשר לתוכנה – שאלה כללית – “האם העסק מנוהל באופן חוקי”, ונענה “שהתחנה חוקית”. לדבריו, הסתפק בתשובה זו, ולא מצא כל הצדקה או עניין להתעמת עם הממונים עליו, לשאול שאלות נוספות ו”להיות בלש או חוקר מטעם משרד התקשורת” (אגב השוואת החשדות לפרשת דרייפוס, עמ’ 2390-2394).

13. הנאשם מס’ 9 גם נדרש בחקירתו הנגדית לשאלה – האם בעקבות החקירה המשטרתית מצא לנכון לברר את פרטי החשדות שהוצגו לו על-ידי חוקריו. הוא השיב בשלילה, והוסיף: “יש לי אמינות מלאה באנשים, במנהלים של ערוץ 7, ולכן לא הייתי זקוק לברר על החשדות, אם בכלל ידעתי עליהם”. (עמ’ 2421).

14. על מודעותו של הנאשם מס’ 9 לשטח הכיסוי של שידורי ערוץ 7 ניתן ללמוד מהחוזה שנכרת בין התחנה לבין יועץ השיווק ז’אן-קלוד אוחיון, בעניין מכירת זמן שידור לפרסומות בתכנית התחנה בשפה הצרפתית. בהקדמה לחוזה, נאמר כי “התכנית משודרת לרוב תושבי המדינה ולרוב שטחי המדינה” (ת/579). הנאשם מס’ 9 – אשר כתב את החוזה – ניסה להסתיר בעדותו את מודעותו לשטח הכיסוי של השידורים, ומסר שלל גרסאות על נסיבות אזכורו של המשפט האמור בחוזה. בתחילה ציין, כי סביר להניח שהוא היה זה שמסר לז’אן-קלוד אוחיון על אזורי הקליטה של התחנה בעת ניהול המשא ומתן; וכאשר נשאל – האם אמר לאוחיון את המצויין בהקדמה לחוזה בדבר שטח הכיסוי של השידורים – ענה “אולי, אני לא זוכר”. לשאלה – כיצד ידע שהתכנית משודרת לרוב שטחי המדינה ולרוב תושביה – השיב: “אני משער שמהטלפונים של המאזינים אז יכולתי לדעת שמנתניה שומעים אותנו, מהרצליה שומעים אותנו, בתל אביב”. משהובהר לו, כי בחוזה לא צוינו הערים האמורות במישור החוף, אלא נאמר “רוב שטחי המדינה”, שינה הנאשם מס’ 9 את תשובתו פעם נוספת, וטען כי אינו זוכר אם כתב את המשפט האמור, או שמא הודרך על-ידי הנאשם מס’ 1 בניסוח הדברים, אך לבסוף אישר כי אכן הניח ששידורי התחנה מכסים את רוב שטחי המדינה (עמ’ 2398-2400).

 

היסוד הנפשי בעניינו של הנאשם מס’ 9

15. ממכלול הראיות שהובאו לפניי, שוכנעתי כי הנאשם מס’ 9 היה מודע בפועל להפצת תכניותיו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, ושטענתו – כי סבר ששידורים אלו הועברו לאנייה ב”פלאפון” או בטלפון אלחוטי – הנה גרסה כבושה וכוזבת שנולדה תוך כדי המשפט בתיאום עם יתר הנאשמים. למעלה מן הצורך יאמר, כי אף אם לא ידע הלה על אופן העברת השידורים בפועל, הרי שעצימת עיניו בעניין זה שקולה למודעותו בדבר דרך הפצת התכניות מן היבשה באמצעות שידורי רדיו אלחוטיים.

16. לאור הקביעה העובדתית דלעיל – כי השידורים בערוץ השידור בצרפתית הופצו מבית-אל כשידורים לציבור בתדר 97.3 FM, מתחייבת גם המסקנה כי הנאשם מס’ 9 היה מודע לדרך הפצת השידורים האמורה מן היבשה, וזאת נוכח העובדה שהוא היה זה ששימש כשדרן וכמגיש תכניות הערוץ ששודרו מדי יום בשידור חי של כשעתיים.

17. מודעותו של הנאשם מס’ 9 לביצוע השידורים לציבור מן היבשה, נלמדת בין השאר מההסבר הכוזב שהוא העלה בעניין אופן הפצת השידורים, שכן כבר נקבע כי גרסת העברת השידורים בטלפון סלולרי היא סיפור בדים שנרקם על-ידי כל הנאשמים לאחר הגשת האישום. בלתי מתקבל על הדעת, כי מאן-דהוא מעובדי התחנה הגה את הרעיון לפני היוולדו על מנת להטעות את עמיתו לעבודה.

18. עדותו של הנאשם מס’ 9, על ההסבר הכללי שקיבל על דרך העברת השידור בפלאפון – בנוסף לאי סבירותה – גם לא הייתה מהימנה כלל ועיקר. אין תמה, שהוא לא ידע למסור פרטים על מהות ההסברים שקיבל ועיתויים, ומסר בעניין זה – כמפורט לעיל – גרסאות שונות, סותרות ומגוונות, שכן הסברים שכאלו לא ניתנו לו מעולם.

19. טענתו של הנאשם מס’ 9 – כי הניח ששידורי התחנה מבית-אל נעשים כחוק הואיל ומנהלי התחנה לא הושמו מאחורי סורג ובריח על-ידי רשויות אכיפת החוק – נשמעה בלתי אמינה. היא לא הלמה את גרסתו לפיה חשדות המשטרה משנת 1995 נתפשו על-ידו כעלילת דם, ולא התיישבה עם עדותו כי גם לאחר החקירה המשטרתית מחודש יולי 1998 המשיך להניח שהשידורים נעשים כחוק ולא מצא כל צורך לברר החשדות.

20. זאת ועוד: הלה ציין, כי רק שמע על אופן העברת השידור בפלאפון, אך לא העיד כי ראה אי פעם שהדבר נעשה בפועל. אילו הועברו מאות שעות השידור החי של תכניותיו היומיות בנות השעתיים בקו של טלפון סלולרי, הוא אמור היה להיות מודע לכך ממקור ראשון מטבעה של התנהלות השידור באולפן.

21. תימוכין נוספים למסקנה האמורה, ניתן למצוא בעובדה שמדובר בגרסה כבושה שהועלתה לראשונה בבית המשפט. שתיקתו של הנאשם מס’ 9 בחקירתו במשטרה מהווה חיזוק של ממש למכלול הראיות, בדבר מודעותו לשידורים מן היבשה, ובפרט כאשר השתיקה, על-פי גרסתו, לא נבעה מטעם של חסיון מפני הפללה עצמית. אי העלאת הגרסה בעניין דרך הפצת השידורים הטלפונית בעת החקירה המשטרתית, מלמדת על כך שבאותו שלב היא טרם נולדה. לו היה בגרסה ממש, לא היה טעם שבהגיון להסתירה מהחוקרים בשלב החקירה. התירוץ שהעלה הנאשם מס’ 9 בעניין שתיקתו כתגובה לחקירה שנבעה ממניעים זרים ופוליטיים, היה תירוץ סרק שכלל לא הוצג לראש צוות החקירה בחקירתו הנגדית ואשר נזנח בסיכומי הסנגוריה. גם ההסבר הנוסף שנתן הנאשם מס’ 9 לשתיקתו – בשם עקרונות דמוקרטיים של חופש הביטוי – לא היה אמין ומשכנע. ניכר, כי ביסוד השתיקה עמדה הכרתו כי שידוריו בוצעו מן היבשה שלא כחוק, וכן ההחלטה הקולקטיבית של שלו ושל חבריו הנאשמים שלא למסור גרסה במשטרה, על-מנת שלא לחשוף ביצועם של השידורים הבלתי חוקיים ולהקשות על המשטרה בחשיפת האמת. שתיקתו של הנאשם מס’ 9 בחקירה, אף אם נבעה מחשש להפללה עצמית, מהווה חיזוק של ממש לראיות המאשימה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

22. חיזוק נוסף למסקנה האמורה ניתן אף למצוא בהימנעותו של הנאשם מס’ 9 מהבאת ראיות שיתמכו בגרסתו. הוא נמנע מלהזמין לעדות מטעמו את טכנאי התחנה אשר אמר לו, על-פי הנטען, כי השידורים מועברים בפלאפון. בעניין הימנעות שכזו מורה הפסיקה, כאמור, כי היא נזקפת לחובת הנאשם, ומקימה חזקה כי לו היה מוזמן העד למסור עדות הוא היה תומך דווקא בגרסת המאשימה. (ע”א 548/78 אלמונית נ’ פלוני, פ”ד לה(1) 736, בעמ’ 760; וכן ראו: ע”פ 437/82 אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 97; י’ קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, תשנ”ט-1999, עמ’ 1391).

23. על מודעותו של הנאשם מס’ 9, לדרך הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, ניתן גם ללמוד מהעובדה שהוא לא טרח כלל לערוך בירור בעניין אופן העברת השידורים לאחר שקרא את כתבת התחקיר של עיתון מעריב בחודש דצמבר 1996 (ת/522), ולאחר ששמע מחוקרי המשטרה בחודש יולי 1998 מהם החשדות בעניין השידורים הבלתי חוקיים מן היבשה (ת/475). עדותו – כי החשדות שהובאו לידיעתו בכתבה העיתונאית ובחקירה המשטרתית לא עוררו בו סקרנות ולא העלו חשד בלבו בשאלת חוקיות השידורים – לא נשמעה מהימנה. המשך פעילותו בביצוע שידורים חיים מבית-אל, והימנעותו מלברר את הטענות שהועלו בתקשורת ובחקירת המשטרה, בדבר הפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה, מתיישבת אף היא עם המסקנה, כי הוא היה מודע, גם מודע, לדרך הפצת השידור שננקטה בפועל, ועל כן לא ראה כל צורך לברר את החשדות.

24. גם התייחסותו של הנאשם מס’ 9 בעדותו להצהרה שהובאה בפתיח לחוזה הפרסום שנכרת עם ז’אן-קלוד אוחיון (ת/579) – בדבר קליטתה של התכנית ברוב שטחי המדינה – תומכת במסקנה האמורה בעניין מודעותו להפצת השידורים מן היבשה, ובפרט נוכח ניסיונו להכחיש בעדותו את זיקתו להצהרה הנ”ל.

25. לכך יש להוסיף את התבטאותו של הנאשם מס’ 9, כי ראה את העבירות שיוחסו לו ולחבריו כעבירות אנכרוניסטיות שאכיפתן פוגעת בערכי יסוד של חופש הביטוי. גישתו זו, שהמעיטה בחשיבותן של העבירות הנדונות, מתיישבת עם עובדת היותו שותף פעיל, ובמודע, להפצת השידורים מן היבשה, על מנת להרחיב, ככל הניתן, את אזורי הקליטה של התחנה ברחבי הארץ.

bb26. ממכלול הטעמים האמורים, הוכחה באופן ודאי מודעותו של הנאשם מס’ 9, לכך שתכניותיו השבועיות בשידור חי מן האולפנים בבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים לציבור.

 

היסוד הנפשי בהיבט של “עצימת עיניים”

27. משנקבע, כי הנאשם מס’ 9 היה מודע להפצת תכניותיו בשידורי הרדיו האלחוטיים מן מבית-אל, מתייתר הצורך להכריע בטענה החלופית שהעלתה המאשימה, בדבר עצימת העיניים מצדו של הנאשם בעניין אופן העברת השידורים. למעלה מן הנדרש אציין, כי אף אם לא היה מודע הנאשם מס’ 9 לעובדת הפצת תכניותיו מבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים, הרי שהיו לו, לכל הפחות, חשדות ממשיים בדבר ביצוע השידורים שלא כחוק מן היבשה, וזאת מן הטעמים הראייתיים שבוארו לעיל והחשדות שהובאו לידיעתו בכתבת התחקיר בעיתון מעריב (ת/522), ובחקירתו במשטרה (ת/475). ואולם, הוא לא עשה דבר על-מנת לברר את החשדות, וכפי שכבר נקבע – טענותיו לגבי הדברים שנאמרו לו בעניין דרך הפצת השידורים היו כוזבות. כמבואר ברקע המשפטי, לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין – “רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”. על כן, יש לראות את עיוורונו המכוון של הנאשם מס’ 9 מול החשדות בדבר ביצוע השידורים מן היבשה והימנעותו מבירורם – כשקולים ושווי-ערך למודעות בפועל בעניין זה.

 

סיכום

28. אשר על כן, הוכח כי הנאשם מס’ 9 היה מודע לכך שתכניותיו היומיות בשידור חי מן האולפנים בבית-אל הופצו מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, וזאת שלא כדין – ללא רשיון וללא זיכיון. לפיכך, הוכחו, מעבר לכל ספק סביר, יסודות העבירות שהואשם בהן: קיום שידורים ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה, והפעלת וקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

 

פרק כ”ט: הנאשם מס’ 10 – שאול אבני

 

הנאשם מס’ 10 והעבירות המיוחסות לו

1. הנאשם מס’ 10, שאול אבני, הועסק על-ידי הנאשמת מס’ 13 כרב-החובל של אניית הצבי. בהודעותיו במשטרה מיום 31.7.95 (ת/468) ומיום 28.6.98 (ת/481) הגדיר הנאשם מס’ 10 את תפקידו “כרב החובל של הספינה של ערוץ 7”, וציין כי הוא נמצא באנייה כעשרה ימים בחודש, וביתר הימים מחליפים אותו בתפקיד שני רבי-חובלים אחרים, שכל אחד מהם עובד אף הוא – לסירוגין – במשמרות של כעשרה ימים. הוא שימש בתפקיד זה ברציפות במשך כתשע שנים – החל מהפעלת התחנה בשנת 1989 ועד למועד הגשת כתב האישום, ובכלל זה – בארבע השנים הרלבנטיות לאישום; ולא בכדי כינה אותו העד יחזקאל חקק, שעבד כשדרן באנייה במהלך כל השנים האמורות, “כרב החובל המרכזי” של האנייה (עמ’ 187).

2. בפרק הדן בשידורים מן הים, נקבע, כאמור, כי בתקופה הרלבנטית לאישום, דהיינו – בשנים 1995-1998, נמצאה אניית “הצבי” בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, ולרוב – במצב של עגינה בטווחים של כ-3-5 מייל ימי מערבית לחופי תל-אביב, וכי שידורי ערוץ 7 מהאולפן שהוקם בה נעשו, אפוא, רובם ככולם, מתחום המים הריבוניים ללא רשיון וזיכיון על-פי דין. רק במקרים נדירים ויוצאי דופן שייטה האנייה בתקופה הרלבנטית אל מחוץ לתחום מי החופין, קרי – מעבר לטווח של 12 מייל ימי מהחוף, וזאת בעיקר לפרקי זמן קצרים, בעת שנוהלה חקירה בעניין שידורי התחנה, או כאשר היה הד תקשורתי בשאלת מיקומה של האנייה. כפי שכבר נקבע, בשידורי תחנת ערוץ 7 מן האנייה מתחום מי החופין, עברו התאגידים שהפעילו את התחנה ומנהליהם, עבירות של הפעלת תחנת שידור ללא זיכיון וקיום תחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון.

3. הנאשם מס’ 10 הואשם בסיוע להפעלת תחנת שידור ללא זיכיון – עבירה לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה, ובצירוף סעיף 32 לחוק העונשין, התשל”ז-1977. בנוסף, הואשם הנאשם מס’ 10 בסיוע לקיום תחנת טלגרף אלחוטי, להפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ולקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי, וכל זאת ללא רשיון – עבירה לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי בצירוף סעיף 32 לחוק העונשין.

4. בהודעותיו במשטרה, ובפרט בזו האחרונה מיום 28.6.98 (ת/481), בחר הנאשם מס’ 10 בזכות השתיקה, בכל הנוגע לשאלות בעניין השידורים מן הים ומקום ביצועם, ומסר תשובות סלקטיביות בנושאים שאינם קשורים למיקום האנייה. בפרשת שמיעת הראיות הוא נמנע ממסירת עדות להגנתו.

 

גרסאותיו של הנאשם מס’ 10 בחקירות המשטרתיות

5. בחקירתו הראשונה במשטרה בחודש יולי 1995 הוזהר הנאשם מס’ 10, כי הוא חשוד בקיום תחנת טלגרף אלחוטי ותחנת שידור ללא זיכיון. בתגובה לאזהרה, הודיע הלה, כי הוא מבקש לשמור על זכות השתיקה. על אף הצהרה זו, השיב הנאשם לחלק מן השאלות, אך נמנע מלענות לשאלות: מי מנהל את תחנת הרדיו ואת השידורים מן האנייה, והאם ידוע לו שאף החזקה בלבד של משדרי רדיו הנה בלתי חוקית (ת/468).

6. בחקירתו השנייה במשטרה, שנערכה כשלוש שנים לאחר מכן – בחודש יוני 1998 – שב והוזהר הנאשם מס’ 10, כי הנו חשוד בהפעלת תחנת ערוץ 7 ללא זיכיון מהאנייה בעת שזו עגנה בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה. בתגובה, הוא הצהיר, כי הוא בוחר בשתיקה משני טעמים: האחד – הואיל ולהערכתו מדובר בחקירה פוליטית, והשני – היות שזו ההמלצה שקיבל מבא-כוחו (ת/ 481). ניכר היה מחקירתו של הנאשם מס’ 10, כי ביסוד שתיקתו עמד בנוסף לחסיון מפני הפללה עצמית, גם הרצון שלא להפליל את מעסיקיו ומנהלי התחנה והתאגידים, וכך למשל לא ענה אף לשאלה האם הנאשם מס’ 1 משמש כמנהל בערוץ 7. הנאשם מס’ 10 סרב לענות על כל שאלה הנוגעת למיקום האנייה, ונמנע מלהשיב למרבית משאלות חוקריו, גם כאשר נאמר לו שאניית הצבי משדרת שלא כחוק מתחומי המים הטריטוריאליים, ואף כשהוצגו לו נתונים, ובכללם נתונים של חיל הים, בדבר עגינתה של האנייה בדרך כלל בטווח של 3.5-4 מייל מהחוף. עם זאת, הוא השיב לחלק מן השאלות, כאשר סבר שאין במענה עליהן כדי להפליל אותו או את מעסיקיו. תשובותיו הסלקטיביות, אשר מקצתן תוצגנה להלן, בצד שתיקותיו, התיישבו עם עובדת מיקומה הקבוע של האנייה בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים במצב של עגינה:

” ש: על סמך בדיקות שעשיתי ובירורים, הוברר לי שאניית הצבי לא מסוגלת לעגון במרחק מעבר ל-12 מייל מהחוף, האם אתה יכול לפרט לי למה?

ת: כי המים עמוקים מדי.

ש: אני מבין מתשובתך זו, כי אניית הצבי אינה יכולה לעגון מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, דהיינו – 12 מייל, ולכן בגלל שסמוך לחוף, ואני מדבר בין 3.5 מייל ל-4 מייל, האנייה עוגנת, כי שם המים פחות עמוקים, ומדובר בעשרות מטרים ולא מאות, כפי שהעומק באזור 12 מייל והלאה. מה תשובתך לכך?

ת: ראה את התשובה הקודמת שלי.

ש: על סמך תשובתך זו, אני מבין כי היה ברור לך, וגם לבעלי אניית הצבי ערוץ 7 היה ברור, כי אניית הצבי עוגנת ומשדרת בתחום המים הטריטוריאליים… ואינה יכולה או מסוגלת לעגון מעבר ל-12 מייל. מה יש לך לומר על כך?

ת: שהאנייה, מבחינת עומק הים, מעל 12 מייל היא מסוגלת רק לשוט ולא לעגון.

ש: דיברתי קודם עם רב-החובל השני של האנייה (יש עוד), אלון משה, שאמר לי שעוגן האנייה מקסימום יכול להיות עד לעומק של 100 מטר, ולכן עוגנים בעומק פחות. האם זה נכון?

ת: תרשה לי לשמור על זכות השתיקה בעניין זה.

ש: האם זה נכון, שאם האנייה הייתה עוגנת רחוק, דהיינו – מעבר ל-12 מייל, קשה מאד היה להגיע לאנייה, וכוונתי להביא אספקה יומית לאנייה ולהחליף את הצוותים?

ת: כן.

ש: מה הבעיות של האנייה בחורף ומה בקיץ, מבחינת עגינה קרוב לחוף?

ת: בחורף האנייה יכולה להיגרר, אם יש רוח חזקה והיא קרובה לחוף. העוגן יכול להיקרע ולהתנתק. ובמצב כזה, כשיש חשש לאבד עוגן, אז שטים לחיפה למפרץ, שם עוגנים עד שהסערה חולפת. בקיץ אין בעיות.

ש: האם אתה מוכן לומר לי, מה מרחק האנייה מהחוף בקיץ, ומה מרחק האנייה מהחוף בחורף, כשהיא עוגנת ומשדרת במזג אוויר רגיל?

ת: זכות שתיקה.

ש: אני מבין משתיקתך, כי איש לא אמר לך לעגון מעבר ל-12 מייל… והיה ברור לכם … ולהנהלת ערוץ 7, שאניית הצבי אינה יכולה לעגון ולשדר מעבר ל-12 מייל.

ת: זכות שתיקה.

ש: האם היית בקשר עם חיל הים, ומקבל מהם דיווח לגבי מיקום האנייה?

ת: כן, הייתי מקבל מיקום של האנייה… הקשר עם חיל הים אפשר לומר יומי, לפעמים פעמיים ביום.

ש: אם כן, היה ברור לך ולכולם, שאתם עוגנים במרחק של בין 3.5 ל-4 מייל מהחוף. מה תשובתך?

ת: לא. הקשר הבוקר זה בתחום הטווח של 12-13 מייל…

ש: אני לא שואל אותך לגבי הימים האחרונים. אני שואל אותך לגבי כל תקופת שהייתכם ועגינתכם מ-90 ועד 17.6.98 לפני כשבוע וחצי. מה יש לך לומר?

ת: זכות שתיקה” (ת/481 עמ’ 3-5).

פיקודו של הנאשם מס’ 10 על האנייה בעת ביצוע השידורים מתחום מי החופין

7. הסנגוריה טוענת בסיכומיה, כי אף אם ייקבע שהאנייה שידרה מתחום המים הריבוניים, לא הוכיחה המאשימה כי שידורים אלו נעשו באותם ימים שבהם שימש הנאשם מס’ 10 כרב-החובל של האנייה, קרי – בתקופות של כעשרה ימים בכל חודש שבהם עבד לסירוגין בסבב משמרות עם רבי-חובלים נוספים.

8. משנקבע לעיל בפרק הדן בשידורים מן הים, כי במהלך כל התקופה של ארבע השנים הרלבנטיות לאישום עגנה אניית הצבי דרך קבע בתחום מי החופין, ורק במקרים נדירים ויוצאי דופן – בעיקר כשנערכה חקירה משטרתית בדבר מיקומה או כאשר נושא המיקום הועלה בתקשורת – שייטה אל מעבר לטווח של 12 מייל ימי מהחוף, מתחייבת אף המסקנה, כי הנאשם מס’ 10, שאמנם עבד במשמרות של עשרה ימים בחודש, פיקד על האנייה כשזו עגנה בתחום המים הטריטוריאליים.

9. מסקנה זו מקבלת חיזוק של ממש בשתיקתו של הנאשם מס’ 10 בחקירתו במשטרה, בכל הנוגע לשאלת מיקום האנייה. הלכה פסוקה ונטועה היא, כי למרות שנתונה לחשוד הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, בחירתו בזכות השתיקה בחקירתו, מהווה חיזוק, ואף חיזוק ממשי, למכלול ראיות התביעה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

10. לא זו אף זו: בצד שתיקותיו הרועמות של הנאשם מס’ 10 בחקירתו במשטרה באשר לשאלות הישירות בדבר מיקומה של אניית הצבי, מסר כאמור הלה תשובות חלקיות למקצת השאלות, שהיה בהן למעשה אישור לכך שהאנייה עגנה בדרך כלל בתחום המים הריבוניים של המדינה.

11. זאת ועוד: המסקנה האמורה – בדבר הימצאות האנייה בעת שידוריה בתחום מי החופין גם תחת פיקודו של הנאשם – זוכה אף לתוספת ראייתית עצמאית נוכח הימנעותו של הנאשם מס’ 10 ממתן עדות בפרשת ההגנה.

סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, מורה כי “הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע…” , פרט לסיוע הנדרש מכוח סעיף 11 לחוק לתיקון פקודת הראיות (הגנת ילדים). החוק מעניק, אפוא, לשתיקת הנאשם בבית המשפט משקל ראייתי עצמאי, עד כדי ראייה מסייעת. במקום שאין דרישה לתוספת ראייתית, כמו במקרה שלפנינו, תוכל השתיקה להימנות בין הראיות המבססות את גרסת התביעה (ראו: י’ קדמי, על הראיות, חלק שני, דיונון-תל-אביב, תשנ”ט-1999, בעמ’ 597). משקלה הראייתי של ההימנעות ממתן עדות, נבחן ונקבע בהתאם לנסיבות, וניתן לראות בשתיקה אף “חיזוק משמעותי לראיות התביעה”, כאשר “הרצון להימנע מהפללה עצמית, אינו שולל הסקת מסקנות לפי סעיף 62 לחוק” (ע”פ 1497/92 צוברי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4) 177 בעמ’ 202).

שתיקתו של הנאשם מס’ 10 בבית המשפט, אף אם נבעה מרצונו שלא להפליל את עצמו, מהווה חיזוק משמעותי למכלול ראיות התביעה, שמהן עולה כי פרט למקרים חריגים שידרה האנייה בדרך כלל, תחת פיקודם של כל רבי-החובלים – ובכללם הנאשם מס’ 10 – מתחום מי החופין של המדינה.

 

יסודות עבירת הסיוע המיוחסת לנאשם מס’ 10

12. הנאשם מס’ 10 הואשם, כאמור, בסיוע להפעלת תחנת שידור ללא זיכיון, וכן בסיוע לקיום תחנת טלגרף אלחוטי, להפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ולקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי, וכל זאת ללא רשיון.

סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר את המסייע כדלהלן:

“מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע”.

13. כמבואר ברקע המשפטי בעניין העבירות הנדונות באישום הראשון, המסייע – כשותף עקיף לפעילות העבריינית – הוא גורם חיצוני המצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע. תרומתו מתבטאת במעשי עזר, הנפרדים מביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי, אשר מסייעים ביצירת התנאים לביצוע העבירה (ע”פ 2796/95 בעניין פלונים, לעיל, בעמ’ 405 ). אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית, אין הוא מחליט על הביצוע ואין הוא שולט בו (ע”פ 4389/93 בעניין מרדכי, לעיל בעמ’ 251).

14. היסוד העובדתי בעבירת הסיוע הוא “המעשה” וה”נסיבה”. ה”מעשה” הוא התנהגות מסייעת שיש בה כדי לאפשר להקל או לאבטח את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה העיקרית על-ידי המבצע העיקרי, ולא נדרש כי הסיוע יהיה תנאי שבלעדיו לא הייתה מתבצעת העבירה (ע”פ 320/99 פלונית נ’ מדינת ישראל; ע”פ 4317/97 פוליאקוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(1) 289, 307); ש”ז פלר, בספרו הנ”ל, בעמ’ 240). ה”נסיבה” בעבירת הסיוע “היא הפליליות של ההתנהגות לה מהווה הסיוע גורם משני ועקיף” (ע”פ 320/99, לעיל).

15. הסנגוריה גורסת, כי לא הוכח היסוד העובדתי של עבירת הסיוע. לטענתה, לא בוצעו שידורים שלא כדין מתחום מי החופין; ולחלופין – אף אם בוצעו שידורים כאמור – לא היה בהתנהגותו של הנאשם מס’ 10 משום מעשה סיוע לכך, הואיל והפעלת התחנה הייתה מנותקת ממילוי תפקידו כרב חובל של האנייה, ובפעילותו כקברניט הספינה לא עשה דבר שהיה בו משום יצירת תנאים או אמצעי עזר לקיומם של שידורים ללא רשיון וללא זיכיון מאולפניה.

16. בעניינו של הנאשם מס’ 10, הוכחו הן הרכיב הנסיבתי והן רכיב מעשה העבירה של עבירת הסיוע שבה הוא מואשם. כבר נקבע, כאמור, כי תחנת ערוץ 7 הפעילה באנייה מכשירי טלגרף אלחוטי ותחנת טלגרף אלחוטי ללא רשיון, וכן כי במקום הופעלה על-ידה תחנת שידור ללא זיכיון, וזאת במהלך ארבע השנים הרלבנטיות לאישום עת עגנה האנייה בדרך כלל בתחומי מי החופין. על כן, הוכח הרכיב הנסיבתי של עבירת הסיוע, קרי – פליליות השידורים שביצעו התאגידים ומנהליהם מן האנייה בניגוד לסעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי ולסעיף 32(א) לחוק הרשות השניה.

17. גם הרכיב של מעשה הסיוע הוכח בעניינו של הנאשם מס’ 10. הנאשם מס’ 10 שימש כרב-החובל של אניית הצבי, אשר היוותה פלטפורמה צפה לביצוע שידורי תחנת ערוץ 7 מן הים. הפעלת האנייה נועדה לתכלית אחת ויחידה – הפצת שידורי ערוץ 7 מאולפניה וממשדריה. מעצם תפקידו של הנאשם מס’ 10 כרב חובל של אניית הצבי, כל פעילותו באנייה נועדה לאפשר לתחנה לבצע את שידוריה מהים ולתרום ליצירת התנאים לכך. מדובר, אפוא, במעשים שנועדו לאפשר קיומם של שידורים, שנקבע כאמור כי היו פליליים מחמת ביצועם מתחום מי החופין ללא רשיון וללא זיכיון.

18. באשר ליסוד הנפשי הנדרש מהמסייע כשותף עקיף, ההלכה הפסוקה, כפי שנתגבשה לאחרונה, מורה, כי בנוסף לדרישת המודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולנסיבות הרלבנטיות, נדרש אף “מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי”, מתוך כוונה ומגמה לתרום תרומה מסייעת לביצוע העיקרי (ע”פ 320/99 פלונית נ’ מדינת ישראל; על דרישת המטרה לסייע, ראו: ש”ז פלר, בספרו הנ”ל, בעמ’ 260-262).

19. הסנגוריה טוענת, כי לא הוכחה מודעותו של הנאשם מס’ 10 לכך שהשידורים נעשו ללא רשיון וללא זיכיון, ולכך שמעשיו תרמו ליצירת התנאים לשם ביצוע העבירה העיקרית; וכי אף לא הוכח בעניינו הלך הנפש התכליתי הנדרש, של רצון לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי לקיום שידורים שלא כדין.

20. סבורני, כי גם היסוד הנפשי של עבירת הסיוע הוכח בעניינו של הנאשם מס’ 10. היסוד הנפשי נלמד הן מהנסיבות, הן מהודעותיו של הנאשם במשטרה והן מהימנעותו מלהעיד בבית המשפט. אין חולק, כי הנאשם מס’ 10 ידע ששידורי ערוץ 7 מופצים מן האנייה באמצעות משדרי רדיו אלחוטיים. הוא אף היה מודע לכך שלערוץ 7 אין רשיון וזיכיון לביצוע שידוריו בתחומי המדינה, שכן זו הייתה הסיבה שבעטייה לא הופעלה התחנה ביבשה ונדרשה אופרציה מורכבת של שידורים מפלטפורמה ימית. עובדת העדר הזיכיון וביצוע השידורים שלא כדין, אף הובאה לידיעתו בחקירתו הראשונה במשטרה בחודש יולי 1995 (ת/468), דהיינו – בתחילת התקופה הרלבנטית לאישום. הוא גם ידע ששידורי התחנה נעשו מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה. כפי שנקבע לעיל, בעת פיקודו על האנייה, היא עגנה בדרך כלל בתחום מי החופין, ומשם בוצעו השידורים. כרב-חובל מקצועי היה מודע הנאשם מס’ 10 למיקום אזור עגינת כלי השייט בתחום המים הריבוניים; מה גם, שהוא אישר בהודעתו במשטרה כי לא ניתן לעגון מחוץ לתחום זה בשל עומק קרקעית הים, ושהוא קיבל נתונים על מיקומו מדי יום מחיל הים. גם הלך הנפש התכליתי של עבירת הסיוע – קרי המטרה לתרום תרומה מסייעת לביצוע העיקרי של העבירות – הוכח בעניינו של הנאשם מס’ 10, שכן הלה כאמור ידע, למצער מחודש יולי 1995, כי שידורי התחנה נעשים ללא זיכיון ושלא כדין, וכל תכלית פעילותו כרב-חובל האנייה בשנים 1995-1998 נעשתה מתוך מטרה לאפשר המשכם של שידורים בלתי חוקיים אלו מן הים.

21. טענה נוספת שהעלתה הסנגוריה הנה, כי האיסור להפעלת תחנת טלגרף אלחוטי ולביצוע שידורי טלגרף אלחוטיים בכלי שייט חל רק על כלי שייט הרשום בישראל. היא הפנתה בעניין זה להוראת סעיף 5(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי, המורה כי “לא יקים אדם ולא יקיים תחנת טלגרף אלחוטי, ולא יתקין ולא יפעיל ולא יקיים מכשיר טלגרף אלחוטי, בכל מקום בישראל או בכלי שייט או בכלי טייס הרשומים בישראל, אלא לפי רשיון מאת הממשלה”. בעניין זה הסניגור לא דק פורתא, שכן בענייננו האישום בעבירה לפי סעיף 7(א) לפקודה הנו בזיקה לחלופה הראשונה שבסעיף 5(א) של שידור ללא רשיון מתחום המדינה – הכולל גם את מי החופין שלה, ולא לחלופה השנייה של שידור מכלי שייט או טייס הרשומים בישראל.

22. על יסוד האמור לעיל, הוכחה אשמתו של הנאשם מס’ 10 בעבירות שהואשם בהן: סיוע להפעלת תחנת שידור ללא זיכיון – לפי סעיף 32(א) בשילוב עם סעיף 90(א) לחוק הרשות השניה, ובצירוף סעיף 32 לחוק העונשין, התשל”ז-1977, וסיוע לקיום תחנת טלגרף אלחוטי, להפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ולקיום מכשירים לטלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי בצירוף סעיף 32 לחוק העונשין.

 

פרק ל’: הנאשם 1 – יעקב כץ – והעבירות המיוחסות לו באישום הראשון

 

הנאשם מס’ 1 ותפקידו בערוץ 7

1. יעקב כץ, הנאשם מס’ 1, עומד בראש התאגידים המפעילים את ערוץ 7 ומשמש כמנהל התחנה. הוא נכה צה”ל בעקבות פציעתו הקשה במלחמת יום הכיפורים, ועיקר פרנסתו משתי תחנות דלק שבבעלותו וממשכורת (סמלית לטענתו) מעבודתו בחברה לפיתוח קריית הישיבה בבית-אל (שהנה תאגיד בעל שליטה בחברות הנאשמות מס’ 11-13). הנאשם מס’ 1 נמנה עם ראשי ההתיישבות ביש”ע, היה בין מקימי גוש אמונים ותנועת אמנה ונטל חלק פעיל ומרכזי במפעלי התיישבות רבים. במסגרת פעילותו האמורה, הוא היה ממקימי היישוב בית-אל ומוסדות החינוך שבו, ועמד בראש הפרוייקט להקמת ערוץ 7 והפעלתו. (עמ’ 1241-1244).

2. הנאשם מס’ 1 העיד על עצמו, כי היה זה שהוציא לפועל את חזונו של הנאשם מס’ 3 להקמת “תחנת רדיו לאומית ציונית”, המיועדת לציבור הישראלי – בכלל, ולציבור המתיישבים – בפרט (עמ’ 1244). הלה ייסד את שלוש החברות הנאשמות מס’ 11-13 שבאמצעותן הופעלה תחנת השידור, נטל על עצמו את החלק הדומיננטי והמרכזי בהקמת התחנה ובהפעלתה – על שלוחותיה הן באניית הצבי והן באולפנים – והיה מי שייצג את ענייניה כלפי הרשויות בעת הצורך. הוא שימש – יחד עם הנאשמים מס’ 2 ו-3 – כמנהל בתאגידים הנ”ל, אשר נוהלו כגוף אחד לתכלית הפעלת שידורי ערוץ 7 (עמ’ 1293, 1501-1503). במסגרת פעילותו האמורה, הוא שימש, בין השאר, כמנהל הכספי של החברות, וטיפל הן בגיוס כספים עבור התחנה והן בהוצאותיה (עמ’ 1245-1248, 1358, 1820). הוא היה בקשר מתמיד עם יתר המנהלים, והשתתף עמם בישיבות שבועיות שבמהלכן אף חתם יחד עם הנאשמים מס’ 2 ו-3 על השיקים שהוצאו על-ידי התאגידים לשם הפעלת התחנה. במסגרת חלוקת תחומי הפעילות בין המנהלים, הוא התמקד בפרט בתחום הפיננסי, הנאשם מס’ 2 – בעיקר בתחום הלוגיסטי, והנאשמת מס’ 4 – בתכני השידורים (עמ’ 1250-1251).

 

העבירות המיוחסות לנאשם מס’ 1 ויריעת המחלוקת בעניינן

3. באישום הראשון הואשם הנאשם מס’ 1 בעבירות של קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – לפי סעיפים 32(א) ו-90(א) לחוק הרשות השנייה; קיום תחנת טלגרף אלחוטי והפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי; ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים ולהקצאתם – לפי סעיפים 5ד’ ו-10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי. בעבירה הראשונה – של קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – הואשם הנאשם מס’ 1 כמבצע עיקרי, ובנוסף ולחלופין – מכוח אחריותו לפי סעיף 98 לחוק הרשות השניה כמנהל בתאגיד שביצע את העבירה. האישומים בעבירות הנדונות מתייחסים הן לשידורי ערוץ 7 מתחום מי החופין של המדינה, והן לשידורי התחנה שבוצעו מהאתרים השונים ביבשה, ובכללם השידורים מן האולפנים בבית-אל.

4. הסנגוריה גרסה כאמור בסיכומיה, כי לא הוכח שערוץ 7 ביצע שידורים מן היבשה ומתחום מי החופין, ואם ייקבע שאכן בוצעו שידורים כאמור – כי לא הוכח שהנאשם מס’ 1 היה מודע לכך. לחלופין – אם ייקבע שערוץ 7 שידר מתחום המים הריבוניים ומן היבשה – היא לא חלקה על דבר הוכחת קיומם של היסודות העובדתיים של העבירות שיוחסו לנאשם מס’ 1 באישום הראשון, וצמצמה אפוא את טיעוניה בעניין אחריותו הפלילית לסוגיית היסוד הנפשי בלבד, קרי – לשאלת מודעותו למיקום ביצוע השידורים.

 

היסוד העובדתי

5. היסודות העובדתיים בעבירות המיוחסות לנאשם מס’ 1 באישום הראשון הוכחו כדבעי.

כבר נקבע כאמור, בחלק הראשון של הכרעת-הדין, כי בשנים הרלבנטיות לאישום – 1995-1998 – קיימה תחנת ערוץ 7 שידורי רדיו אלחוטיים מתחום המדינה – הן מתחום המים הטריטוריאליים והן מן היבשה. כאמור, השידורים מן הים בוצעו מאניית הצבי בעת שזו עגנה בדרך כלל בתחום המים הריבוניים של המדינה מול חופי תל-אביב, והשידורים מן היבשה נעשו תוך שימוש במשדרים שהופעלו באתרים שונים ברחבי הארץ: בפסגות, בהר ברכה, בירושלים, בינוח, בחיפה, בקשת, באלוני הבשן ובבית-אל. מהאתר האחרון הופצו שידורי רדיו אלחוטיים של כל התכניות ששודרו מן האולפנים בבית-אל בשלושת ערוצי התחנה. הפצת השידורים מבית-אל נעשתה בתדרי לינק באפנון UHF לאתרי שידור נוספים ביבשה ובאנייה, שבהם נעשתה המרה לשידורים לציבור בתדרי FM או לתדרי לינק אחרים לשם ביצוע ממסר נוסף. החל משנת 1997 החלה התחנה גם להפיץ ישירות מבית-אל שידורים לציבור בתחום ה-FM – בתדר 97.3 בערוץ לעולים בשפות הרוסית והצרפתית. נקבע גם, כי גרסתם הכבושה של הנאשמים – לפיה כל השידורים מבית-אל הועברו לאנייה בקו של “פלאפון” – הייתה גרסת בדים שבאה לעולם לאחר האישום ובעקבותיו; וכי אין תמה שהסברם של הנאשמים על “השידור הפלאפוני” – לא הוכחה בראייה קבילה כלשהי, לא אוזכרה על-ידי מי מהנאשמים בחקירה המשטרתית, לא הועלתה על-ידי הנאשם מס’ 1 בתצהיריו לבג”צ משנת 1998 והופרכה בראיות הרבות והמגוונות שהובאו על-ידי המאשימה.

6. פעילותו הדומיננטית והמרכזית של הנאשם מס’ 1 בהקמת תחנת ערוץ 7 ובהפעלתה – כמנהל בתאגידים שהפעילו אותה וכמי ששימש כאחראי על התחום הפיננסי שלה – מהווה ביצוע עיקרי של מעשי העבירות שהואשם בהן: קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון, קיום תחנת טלגרף אלחוטי והפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ללא רשיון, ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להקצאתם ולהועדתם. בנוסף, הואיל והעבירות הנדונות בענייננו הנן עבירות רבות משתתפים, יש לראות במכלול פעילותו האמורה של הנאשם מס’ 1 משום “ביצוע בצוותא” של היסודות העובדתיים של העבירות – כמשמעות המונח בסעיף 29(ב) לחוק העונשין – כמי שעשה מקצת המעשים לביצוע העבירות, עת פעל יחד עם חבריו כגוף אחד להגשמת המשימה העבריינית המשותפת. (ע”פ 2769/95 פלונים נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(3) 388; ע”פ 4389/93 מרדכי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(3)239).

הרכיבים הנסיבתיים שביסודות העובדתיים של כל אחת מן העבירות, קרי – העדר רשיונות וזיכיונות לשידורים מתחום המדינה ומימיה הריבוניים, הוכחו אף הם, כמבואר בחלק הראשון של הכרעת-הדין, ולא היו שנויים במחלוקת.

לפיכך, הוכחו בעניינו של הנאשם מס’ 1 היסודות העובדתיים של העבירות שהואשם בהן, ונותרת להכרעה לגביו שאלת היסוד הנפשי.

 

היסוד הנפשי וגדר המחלוקת בעניינו

7. היסוד הנפשי של כל אחת מן העבירות הנדונות הנו מחשבה פלילית, כאמור בסעיף 20 לחוק העונשין; דהיינו – מודעות לטיב מעשה העבירה ולנסיבות הנמנות בהגדרתה. המחלוקת בסוגיית היסוד הנפשי של העבירות התמקדה, כאמור, אך בשאלת מודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע השידורים מן היבשה ומתחום המים הטריטוריאליים. לא הייתה מחלוקת בעניין מודעותו של הנאשם לקיום הנסיבות של העדר רשיונות, זיכיונות והיתרים כחוק, לשידורי התחנה.

8. על-פי גרסת המאשימה, לנאשם מס’ 1 הייתה מודעות של ממש להפצת השידורים מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים; ולמצער – הוא נתפס כמי שהיה מודע לכך מכוח כלל “עצימת העיניים”, הואיל וחשד שהשידורים מופצים מן היבשה ונמנע מלברר זאת. בנוסף ולחלופין טוענת המאשימה, כי הנאשם מס’ 1 אחראי בפלילים לעבירות לפי חוק הרשות השנייה אשר נעברו על-ידי התאגידים, היות שלא הרים את נטל ההוכחה שהוטל עליו על-פי סעיף 98 לחוק הנ”ל, המורה – לגבי עבירה שנעברה על-ידי תאגיד – כי “יאשם בעבירה גם כל נושא משרה בו, אלא אם כן הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה”.

9. הסנגוריה טוענת, כי לא הוכחה מודעותו של הנאשם מס’ 1 להפצת שידורי התחנה מתחום המדינה ומימיה הריבוניים. היא ביקשה מבית המשפט לאמץ את גרסתו של הנאשם מס’ 1, לפיה סבר – כי תכניות התחנה שודרו אך ורק מהאנייה ומעבר לתחום המים הטריטוריאליים; כי לא הופצו שידורי רדיו אלחוטיים ממשדרים ביבשה; וכי התכניות מן האולפנים בבית-אל שודרו מן האנייה בלבד, והועברו אליה בשנים הראשונות באמצעות סלילי הקלטה, ולאחר-מכן – בקו של “פלאפון”.

 

מודעותו של הנאשם מס’ 1 לקיום שידורי האלחוטיים מבית-אל

10. ממכלול הראיות שהובאו לפניי, שוכנעתי כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לדבר הפצתם של שידורי הרדיו האלחוטיים מן האולפנים בבית-אל. הנאשם מס’ 1 – ששימש כמנהל התאגידים שהפעילו את ערוץ 7 ושהגדיר עצמו בתצהיריו לבג”צ כמנהל התחנה (ת/483 סעיף 41) וכמי שאחראי להפעלתה (ת/486 סעיף 6א) – ידע גם ידע כי השידורים מן האולפנים, לרבות התכניות הרבות בשידורים חיים, מופצים מן היבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, כפי שידעו זאת יתר הנאשמים.

11. הנאשם מס’ 1 לא הכחיש בעדותו, את מודעותו לקיומם של שידורים חיים שמקורם באולפנים בבית-אל, ובכללם – התכניות ששודרו על-ידי הנאשמים מס’ 6-9, יומני חדשות ותכניות ראיונות שבמסגרתן אף הוא עצמו התראיין (עמ’ 1462-1463, 1476 ו-1522). הוא רק טען, כאמור, כי סבר – על סמך מידע כללי שנמסר לו על-ידי הנאשם מס’ 2 – כי השידורים מועברים לאנייה בקו של טלפון סלולרי.

כבר נקבע לעיל – בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה – כי כל השידורים מן האולפנים בבית-אל, לרבות השידורים החיים, הופצו מהיבשה בשידורי רדיו אלחוטיים, וכי הגרסה הכוזבת של “השידור בפלאפון”, נולדה לראשונה לאחר הגשת כתב-האישום.

12. הנאשם מס’ 1 – כמו יתר חבריו לספסל הנאשמים – לא הביא בפרשת ההגנה כל ראייה קבילה מטעמו לאישוש תזת “הממסור הטלפוני” הנטענת. הוא בחר שלא להשמיע בעניין זה עדות של טכנאי, ולו אחד מאלו שעבדו בתחנה, על אופן העברת השידורים הנטען. הוא גם נמנע, כאמור, מלהציג את חשבונות קו הפלאפון שעל-פי גרסתו שימש להעברת שידורים בני שעות מדי יום, ואף מלציין את מספרו של הקו. הלכה פסוקה ונטועה היא, כי “מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו”. (ע”א 548/78 אלמונית נ’ פלוני, פ”ד לה(1) 736, בעמ’ 760; וכן ראו: ע”פ 437/82 אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 97; י’ קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, תשנ”ט-1999, עמ’ 1391).

13. המסקנה, כי הנאשם מס’ 1 היה מודע להפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה של השידורים מהאולפנים בבית-אל, נלמדת בין השאר מעובדת היותו של הנאשם מס’ 1 מנהל התחנה ומי שעמד בראש התאגידים שהפעילו אותה. חזקה שהנאשם מס’ 1 – כמי שהקים את התחנה ואת כל מערך שידוריה לרבות האולפנים המשוכללים בבית-אל – היה מודע לדרך הפצת השידורים שננקטה בפועל, ושהדבר נעשה בידיעתו ובאישורו. בלתי סביר, שהכפופים לו התקינו והפעילו מערך בלתי חוקי של שידורים מן היבשה מאחורי גבו ושלא בידיעתו.

זאת ועוד: אין זה סביר כלל, כי הנאשם מס’ 2 בחר להונות את הנאשם מס’ 1 ולדווח לו במהלך השנים על דרך העברת שידורים שלא הייתה ולא נבראה. מכל מקום, שני הנאשמים והסנגוריה אינם טוענים שהנאשם מס’ 2 כיזב לנאשם מס’ 1 בעניין זה, וגם לא היו כל תכלית וטעם במרמה שכזו. על-כן, משנקבע כי דרך “ההעברה הפלאפונית” לא היו ולא נבראה, מתחייבת אף המסקנה כי דיווח על העברה שכזו לא נמסר מעולם לנאשם מס’ 1 על-ידי הנאשם מס’ 2 או על-ידי מאן-דהוא אחר.

עצם העלאת הגרסה הבדויה על-ידי הנאשם מס’ 1, על “הממסור הפלאפוני”, מצביעה על כך שהלה היה מודע לדרך הפצת השידורים שננקטה בפועל וניסה להסתיר זאת באמתלה שנרקמה על-ידו ועל-ידי חבריו בשלב מאוחר.

14. יתר על כן: כפי שנקבע לעיל, בפרקים שדנו בביצוע השידורים מן היבשה, רכשה תחנת ערוץ 7, באמצעות התאגידים, במהלך השנים בארץ ובחו”ל ציוד שידור רב, שכלל: משדרים, מקלטים ואנטנות. ציוד זה הותקן על-ידי התחנה והופעל על-ידה באתרי השידור השונים ביבשה, ובכללם בבית-אל. גם נקבע, כאמור, כי תחזוקתם השוטפת של המשדרים ביבשה נעשתה במהלך כל השנים על-ידי הנאשם מס’ 5, אשר קיבל על כך תשלום חודשי מהתאגידים, לרבות הוצאות נסיעה בגין נסיעותיו לתכלית זו ברחבי הארץ. הנאשם מס’ 1 ידע על רכישת הציוד השידור האמור, התקנתו ותחזוקתו, וממילא על הפעלתו, שכן הוא עמד בראש התאגידים, שימש כמנהל התחנה, והיה מופקד – בין השאר – על כל הניהול הכספי שלה. על מודעותו של הנאשם מס’ 1 לכלל ההוצאות הכספיות של התחנה, נמצאנו למדים אף מעדותו של הנאשם מס’ 2, אשר ציין כי על הוצאות התחנה נהג להחליט בעצה אחת עם הנאשם מס’ 1.

15. על הכזב שבטענותיו של הנאשם מס’ 1 – הן בדבר עצם “הממסור הפלאפוני” והן על כך שדיווח על הממסור הנטען נמסר לו על-ידי הנאשם מס’ 2 – ניתן אף ללמוד מכך שמדובר בטענות כבושות שלא אוזכרו לפני הגשת האישום בהזדמנויות שונות – שתפורטנה להלן – שבהן היה מקום להעלותן, אם היה בהן שמץ של אמת.

הנאשם מס’ 1 לא העלה את הגרסה הנ”ל בשיחתו בשנת 1996 עם היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, בתצהירו הראשון לבג”צ מיום 8.4.98 (ת/483), בחקירתו במשטרה מיום 21.6.98 (ת/470), בתצהירו המשלים לבג”צ (ת/486) אשר נחתם למחרת היום (22.6.98) ובהודעתו הנוספת במשטרה מיום 13.7.98 (ת/471). כבישת הגרסה בכל ההזדמנויות האמורות, ללא מתן הסבר סביר ואמין לכך, מלמדת על הכזב שבה ועל כך שנולדה רק בשלבי ההליכים המשפטיים הנדונים.

16. הנאשם מס’ 1 לא העלה את גרסתו האמורה בשיחה שקיים בחודש מארס 1996 במשרד ראש הממשלה עם העד עו”ד אחז בן ארי, לשעבר היועץ המשפטי של משרד המשרד, בסוגיית הכשרת שידורי ערוץ 7. על-פי עדותו של בן ארי, הוא העלה באוזני הנאשם מס’ 1 את הטענה שערוץ 7 משדר מבית-אל, אך הנאשם הכחיש זאת (עמ’ 279-280, ת/574). הנאשם לא הכחיש בעדותו את קיומו של המפגש, ורק טען כי אינו זוכר את פרטי השיחה (עמ’ 1474). אילו סבר הנאשם מס’ 1 בעת פגישתו עם בן ארי, כי התכניות מבית-אל שודרו באמצעות קו של פלאפון, לא הייתה סיבה להכחשת עצם ביצוע השידורים מבית-אל, ולאי אזכורה של דרך “הממסור הטלפוני” הנטענת.

17. בתצהירו הראשון לבג”צ (ת/ 483) טען הנאשם מס’ 1, בין השאר, כי ערוץ 7 אינו משדר מתחומי מדינת ישראל אלא מהאנייה בלבד מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. הוא הוסיף וטען בתצהירו, כי בבית-אל אין משדרים כלשהם, כי האולפנים שבמקום משמשים להקלטות בלבד וכי ההקלטות מועברות מדי יום על-ידי סירה לאניית הצבי ומשודרות ממנה (סעיפים 25-28 לתצהיר).

בעדותו בבית המשפט לא עלה בידי הנאשם מס’ 1 ליתן הסבר אמין ומשכנע להימנעותו מלציין בתצהירו, כי מהאולפנים ביבשה שודרו שידורים שלא הוקלטו מראש, אשר הועברו על-פי הנטען מבית-אל לאנייה בקו של “פלאפון” (עמ’ 1518-1526). בהסברו בעדותו – כי הנושא הוזכר בסעיף 29 לתצהיר – אין כל ממש, שכן בסעיף האמור הוא התייחס אך לשידורים ישירים של כתבים מן השטח (שעל-פי גרסתו בוצעו ישירות מן השטח לאנייה), ולא לתכניות ששודרו מן האולפנים עצמם; מה גם, שהנאשם מס’ 1 הדגיש כאמור בתצהירו, כי באולפנים בבית-אל בוצעו הקלטות בלבד שהועברו לאנייה בסלילי הקלטה. הסתרת העובדה שמהאולפנים שודרו מדי יום החל משנת 1996 תכניות לא מעטות בשידורים חיים, מצביעה על מודעותו של הנאשם מס’ 1 לדרך הפצת השידורים שהייתה בפועל. העובדה שהנאשם מס’ 1 לא ציין בתצהיר, כי השידורים מן האולפנים הועברו לאנייה בקו של “פלאפון”, מלמדת על כך שגרסת “השידור הפלאפוני” הנה סיפור בדים שטרם נולד במועד הכנת תצהירו.

18. בחקירתו במשטרה מיום 21.6.98 (ת/470) הודע לנאשם מס’ 1, כי הוא חשוד בביצוע שידורים שלא כחוק מתחום המים הטריטוריאליים ומאתרי שידור שונים ביבשה, וביניהם בית-אל. כמו-כן הוא הוחשד במתן תצהיר כוזב לבג”צ בנושא מיקום השידורים. תגובתו להחשדתו האמורה הייתה – “זה שקר”. הוא סירב להשיב לכל השאלות שהופנו אליו (למעלה משלושים !), והגיב על מרביתן במילים: “החקירה פוליטית, ואם תחליטו להעמידני למשפט עורך דיני יענה במשפט” (עמ’ 2 ש’ 11). במהלך חקירתו האמורה במשטרה הוצגו לפני הנאשם מס’ 1 עיקרם של ממצאי החקירה, לרבות פרטים על איכונם של שידורים ואיתורם של משדרים באתרים השונים ביבשה, ובכללם בבית-אל. אילו סבר הנאשם מס’ 1, כטענתו, כי שידורי התחנה נעשים מן האנייה בלבד ומועברים אליה בקו של טלפון סלולרי, לא הייתה כל סיבה להימנעותו מציון הדבר בחקירתו וממתן תשובות לשאלות חוקריו. בהסבר שנתן הנאשם מס’ 1 לשתיקתו – היותה של החקירה פוליטית – לא היה כל ממש, וניכר כי השתיקה נועדה למנוע את הפללתו והפללת חבריו.

19. גם בתצהירו המשלים לבג”צ (ת/486) שנחתם בתאריך 22.6.98 – למחרת חקירתו במשטרה שבה עומת עם החשדות שערוץ 7 משדר מן היבשה ומבית-אל – לא הזכיר הנאשם מס’ 1, ולו ברמז, את תזת העברת השידורים בפלאפון מן האולפנים שביבשה לאנייה, והותיר אפוא לפני בג”צ את המצג הכוזב שהעלה בתצהירו הראשון – לפיו האולפנים בבית-אל משמשים להקלטה בלבד וההקלטות מועברות מדי יום לאנייה בהובלה ימית באמצעות סירות. למרות שתכלית התצהיר המשלים – כמו התצהיר הראשון – הייתה להפריך את החשדות שהועלו נגד ערוץ 7 ולהניח לפני בג”צ תשתית עובדתית בדבר מקום ביצוע השידורים ואופן הפצתם, לא נתן הנאשם מס’ 1 בעדותו הסבר ממשי ואמין לפשר המשך כבישת גרסתו הנטענת – בעניין העברת השידורים ב”פלאפון” – גם בתצהירו השני.

20. בחקירתו הנוספת במשטרה מיום 13.7.98 (ת/471) – שבה הוחשד הן בביצוע שידורים שלא כדין והן במתן תצהירים כוזבים לבג”צ – שב ובחר הנאשם מס’ 1 בשתיקה, וסירב להשיב לשאלות הרבות שהופנו לו על-ידי חוקריו. ממילא הוא אף לא הזכיר את תאוריית “השידור הפלאפוני” שעדיין לא נולדה. למרות בחירתו בשתיקה, הוא מצא מקום להעיר, בפתח הודעתו, כי החקירה נעשית מרדיפה פוליטית של המשטרה והפרקליטות מתוך מגמה לפגוע בחופש הביטוי של המתנחלים והציבור הדתי. הוא אף השווה את החשדות, בעניין ביצוע השידורים מנמל אשדוד בשנת 1995, לעלילת דרייפוס ולעלילת דמשק שנולדו מתוך “שנאת השלטונות”.

21. ניכר, כי הנאשם מס’ 1 בחר בשתיקה במשטרה, לא כצעד מחאתי על “חקירה פוליטית”, אלא על-מנת שלא להפליל עצמו ואת חבריו בעבירות הנדונות. שתיקתו בחקירה, גם אם נבעה מהחשש להפללה עצמית, תומכת במסקנה האמורה בדבר מודעותו להפצת שידורי הרדיו האלחוטיים מבית-אל. כפי שכבר בואר ברקע המשפטי לעיל, מורה ההלכה הפסוקה, כי למרות שנתונה לחשוד הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – לפי סעיף 47(א) לפקודת הראיות ולפי סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) – בחירתו בשתיקה בחקירתו, מהווה חיזוק, ואף חיזוק ממשי, לגרסת המאשימה ולראיותיה. (ראו: ע”פ 597/88 אנג’ל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 221, בעמ’ 252; ע”פ 230/84 חג’בי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1) 785, בעמ’ 789; בש”פ 1132/91 ג’רבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 50, בעמ’ 54; ע”פ 5730/96 גרציאני נ’ מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98(2), תשנ”ח/תשנ”ט-1998, עמ’ 834; ע”פ 3575/99 אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(2) 721, בעמ’ 766).

22. עדותו הכבושה של הנאשם מס’ 1, בדבר דרך הפצת השידורים מן האולפנים בבית-אל – שהועלתה כגרסה כללית, סתמית ומעורפלת – גם לא נשמעה אמינה כלל ועיקר, וניכר ממנה כי מדובר בבדותה שנולדה לצורך המשפט.

הנאשם מס’ 1 לא ידע לציין בעדותו, אם מדובר בקו של טלפון או של “פלאפון”, ומסר גרסאות שונות בעניין זה. בעדותו בחקירה הראשית טען, כי השידורים מן האולפנים ביבשה הועברו דרך “מערכות טלפון” (עמ’ 1250). בהמשך החקירה הראשית הוא ציין, כי אינו זוכר אם מדובר היה בטלפון או ב”פלאפון”: “שאלתי את יואל איך השידורים נעשים, אז הוא אמר לי: ‘כצל’ה, הכל חוקי, הכל נעשה דרך מערכת טלפון’, טלפון או פלאפון, אני לא נכנסתי אף פעם למינוחים האלה” (עמ’ 1268). בחקירתו הנגדית טען בתחילה, כי העברת השידור נעשתה בטלפון, ומיד בהמשך ציין כי מדובר היה ב”מערכת פלאפונית” (עמ’ 1477). כשנדרש להבהיר מדוע הוא משתמש לסירוגין במונחים שונים – טלפון ופלאפון – מסר תשובה שונה, לפיה מדובר במערכת משולבת – “מערכת טלפונית שהיא עוברת דרך, אני יודע, דרך פלאפון, זה גם טלפון וגם פלאפון… ” (עמ’ 1477). בסמוך לאחר מכן שינה שוב את תשובתו, והבהיר שמדובר במערכת של פלאפון בלבד: “אני יודע שמבית-אל זה עבר דרך מערכת פלאפון של ‘קומרקס’ לאנייה, זה מה שיואל אמר לי, וזה אני יודע שככה זה עובד” (עמ’ 1478).

באשר למקור ידיעתו, בדבר דרך העברת השידורים הנטענת מהאולפנים לאנייה, מסר הנאשם מס’ 1 בעדותו בחקירה הראשית, כי הדבר נודע לו מפי הנאשם מס’ 2 (כמצוטט לעיל מעמ’ 1268). ואולם, בחקירתו הנגדית הוא הוסיף וציין, כי הידיעה אף נובעת מהסקת מסקנה הגיונית: “זה ידוע שהשידורים מבית-אל נעשים דרך מערכת פלאפונית, זה ידוע. אין משדרים בבית-אל, זה בלתי אפשרי לשדר אחרת … זה מה שיואל אמר לי, וזה אני יודע שככה זה עובד” (עמ’ 1477-1478).

בעניין התקופה שבה החלה על-פי הנטען העברת השידורים ב”פלאפון”, מסר הנאשם מס’ 1 בעדותו גרסאות שונות וסותרות. בחקירה הראשית (מיום 26.6.00) העמיד את התקופה על שנתיים בלבד ממועד עדותו (קרי – מאמצע שנת 1998) : “הקימונו אולפנים בבית-אל וברמת-גן, אולפנים שהיו אולפני הקלטה, ואני חושב שבשנתיים האחרונות גם אולפנים שהועברו מהם שידורים לאנייה דרך מערכות טלפון” (עמ’ 1250). כשעומת הנאשם מס’ 1 בחקירתו הנגדית עם דבריו אלה, בחר בתחילה בהכחשה – הן של התקופה והן של עצם אמירת הדברים – “לא יודע אם שנתיים, אני לא זוכר שאמרתי שנתיים”. כאשר נאמר לו כי כך העיד, הגיב: “יכול להיות חמש, יכול להיות ארבע, יכול להיות שלוש שנים, אני מצטער, אני לא יודע… אם אמרתי בפעם הקודמת שנתיים, אני מסייג את הדברים, אני לא יודע באיזה משפט, כי אמרתי הרבה דברים, נאמתי פה הרבה נאומים והארכתי אולי בדיבור, יכול להיות שאמרתי דבר, אני לא יכול להגיד שנתיים, אני גם לא יכול להגיד לך שזה לא שנתיים, אני לא יודע להגיד לך מתי” (עמ’ 1480). בהמשך, כאשר נשאל – אם הבחין בשינוי משמעותי בחשבונות הפלאפון עם המעבר לשידור באמצעותו במשך שעות שלמות – השיב: “אני לא הבחנתי בלפני או אחרי… אני אמרתי זה יכול להיות גם לפני חמש שנים או לפני שבע שנים או לפני שמונה שנים, אני לא יודע” (לעיל).

בהקשר לתשובתו האחרונה, נשאל הנאשם מס’ 1, האם בכוונתו בהמשך פרשת ההגנה להמציא כראיות מטעמו את חשבונות הפלאפון, על-מנת לתמוך בטענתו בדבר העברת שעות רבות שידורים בטלפון סלולרי. בתחילה לא השיב לעניין, וכשנדרש פעם נוספת לשאלה, השיב כי ההחלטה תתגבש בעתיד יחד עם הסנגורים. כפי שכבר צוין, נמנע הנאשם מס’ 1, כמו יתר הנאשמים, מלהמציא חשבונות טלפון לאישוש גרסתו, ואף מלציין את מספרו של קו הפלאפון שעל-פי הנטען הועברו באמצעותו מדי יום שידורים ממושכים ורצופים. הימנעותו זו, תומכת כאמור במסקנה, כי הוא ידע שמעולם לא הופעל קו של “פלאפון” להעברת תכניות מן האולפנים בבית-אל למשדרי האנייה, וכי התכניות מבית-אל הופצו בשידורי רדיו אלחוטיים – כפי שהוכח מהבדיקות והממצאים שהעידו עליהם עדי התביעה.

הגרסאות השונות והמעורפלות שהעלה הנאשם מס’ 1 – על דרך העברת השידורים הנטענת, על התקופה שבה ננקטה דרך זו ועל מקור המידע בעניין זה – נבעו מהעובדה שמדובר בדרך שידורים שלא הייתה ולא נבראה.

23. ממכלול הטעמים האמורים ומהתרשמותי מהעדויות, עולה כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לדבר הפצתם של תכניות התחנה מן האולפנים בבית-אל בשידורי רדיו אלחוטיים; וכי עדותו הכבושה, בדבר העברת השידורים מבית-אל לאנייה ב”פלאפון”, היא גרסה בדויה שנרקמה יחד עם חבריו בעקבות הגשת כתב האישום.

 

מודעותו של הנאשם מס’ 1 לקיום השידורים מאתרי השידור הנוספים ביבשה

24. הנאשם מס’ 1 אף היה מודע לקיומם של אתרי שידור נוספים ביבשה, שמהם הופצו שידורי רדיו אלחוטיים של תחנת ערוץ 7.

כפי שנקבע בפרקים שדנו בשידורים מן היבשה, האתר בבית-אל (שבעניינו יוחד הדיון לעיל) היה חלק ממערך מתואם ומשולב של אתרי שידור, אשר הותקנו והופעלו על-ידי תחנת ערוץ 7 ביבשה לשם הפצת שידוריה בכל רחבי הארץ. כאמור, מתקני השידור על-פני היבשה הוקמו והופעלו על-ידי התחנה הן על-מנת להפיץ שידורים שמקורם באולפנים בבית-אל, והן לשם הרחבת אזורי הקליטה של השידורים מן הים ומן היבשה. הרחבת אזורי הקליטה, באמצעות הממסרים והמשדרים על-פני היבשה, נעשתה בין השאר גם בתדרי UHF, ששימשו כתדרי קישור (“לינק”) בין אתרי השידור השונים של ערוץ 7 ברחבי הארץ ובאנייה. פרישת אתרי השידור ביבשה הייתה הדרגתית ודינמית, ובמהלך השנים אף הועתקו משדרים וממסרים למקומות חלופיים. אתרי שידור פעילים נחשפו במועדים שונים בתקופה הרלבנטית לאישום בישובים: ינוח, חיפה, קשת, אלוני הבשן, פסגות, הר ברכה, בית-אל וירושלים. במסגרת הקמת והפעלת מערך אתרי השידור היבשתיים, רכשו החברות הנאשמות מס’ 11-13 ציוד שידור רב – שכלל בין השאר משדרים ואנטנות, התקינו את הציוד באתרי השידור השונים והפקידו את מלאכת תפעול האתרים והחזקתם בידי הנאשם מס’ 5.

על מודעותו של הנאשם מס’ 1, להפצת שידורי הרדיו האלחוטיים של התחנה מאתרי השידור השונים שהותקנו והופעלו על-ידי התחנה ביבשה, ניתן ללמוד ממכלול הטעמים שיבוארו להלן.

25. כבר נקבע לעיל, כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לקיומו והפעלתו של אתר השידורים בבית-אל, שממנו הופצו התכניות מן האולפנים בשידורי רדיו אלחוטיים. על רקע קביעה זו ודחיית גרסתו לפיה לא היה מודע לשידורים כלשהם מן היבשה, ונוכח הראיות שתוצגנה בהמשך, הגעתי למסקנה, כי הלה – כמי שהקים את תחנת ערוץ 7 וניהל אותה – אף היה מודע לקיומם ולהפעלתם של יתר אתרי השידור הנוספים שנפרשו על-ידי התחנה ברחבי הארץ והיוו יחדיו (יחד עם מתקני השידור בבית-אל) מערך מתואם ומשולב להפצת שידוריה.

26. זאת ועוד: גם נקבע כאמור, כי ציוד השידור שהותקן והופעל באתרי השידור השונים ברחבי הארץ, נרכש על-ידי ערוץ 7 לתכלית האמורה של ביצוע שידורים מן היבשה. מדובר בציוד שידור רב – הכולל משדרים, מקלטים ואנטנות – שנרכש בארץ ובחו”ל בכמויות ניכרות העולות על אלו שנדרשו לאתר שידור בודד באנייה, ואשר יועד למתקני השידור שנפרשו ברחבי הארץ. על-רקע העובדה, שהנאשם מס’ 1 היה מופקד – כפי שאישר בעדותו – על כל המערך הכספי של התחנה, ושבמהלך ישיבות ההנהלה השבועיות של התאגידים שהפעילו אותה נהג לחתום על שיקים שהוצאו מחשבונותיהם (עמ’ 1251), ולאור עדותו של הנאשם מס’ 2, לפיה ההחלטות על רכישת ציוד עבור התחנה התקבלו דרך קבע בתיאום עם הנאשם מס’ 1 ובידיעתו (עמ’ 1842) – מתחייבת המסקנה, כי האחרון היה מודע לרכישת ציוד השידור שהותקן ביבשה ולהפעלתו מאתרי השידור השונים. הלה אף היה מודע, כמנהל הפיננסי של התאגידים, לתשלומים החודשיים שניתנו לנאשם מס’ 5 במהלך השנים עבור תחזוקתם השוטפת של המשדרים.

27. המסקנה, בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 1 לשידורים הבלתי חוקיים שביצעה התחנה מהאתרים השונים ביבשה, זוכה לחיזוק ותימוכין בהתנהגותו של הנאשם בחקירותיו במשטרה בחודשים יוני ויולי 1998 (ת/470, ת/471). כמבואר ברקע המשפטי לעיל, עצם שתיקתו בחקירה מהווה חיזוק של ממש למסקנה האמורה; ולכך יש להוסיף את ההסבר חסר היסוד והבלתי משכנע שהעלה הלה לפשר שתיקתו – מחאתו כנגד חקירה שנעשתה לטענתו ממניעים פוליטיים. שתיקתו המוחלטת בחקירה, לאחר שהוצגו לו עיקר החשדות והממצאים בעניין השידורים מרחבי הארץ, אינה מתיישבת עם טענותיו כי לא בוצעו שידורים כלשהם מן היבשה, וכי התחנה הקפידה שלא לעבור על החוק וביצעה את שידוריה רק מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. מדובר, אפוא, בשתיקה רועמת, אשר ניכר כי נועדה להסתיר את עובדת ביצוע השידורים מתחומי המדינה והיבשה; ויש בשתיקה שכזו, כאמור, כדי לחזק את המסקנה המפלילה העולה מראיות המאשימה.

28. המסקנה האמורה, בעניין מודעותו של הנאשם מס’ 1 לשידורי התחנה מן האתרים השונים ביבשה, אף עולה מהתייחסותו של הלה בעדותו בבית המשפט לחשדות שהועלו נגד התחנה בכתבת התחקיר בעיתון מעריב מחודש דצמבר 1996 (ת/522). הכתבה סקרה, באריכות ובפירוט, את הבדיקות שנעשו להוכחת החשד כי ערוץ 7 משדר מאתרים שונים ביבשה, וביניהם: ינוח (שהוזכר ככפר דרוזי בגליל), הר ברכה, פסגות וקשת.

בעדותו בחקירה הראשית אישר הנאשם מס’ 1, כי בשעתו, בשנת 1996, קרא את הכתבה. לשאלת סנגורו – האם עשה בדיקות או בירורים בעקבות קריאת הכתבה – השיב: “שאלתי את יואל (הנאשם מס’ 2), ויואל חזר ואמר לי – ‘כצל’ה, זה הכל עורבא פרח, זה לא ערוץ 7’… זה יכול להיות, אני לא מוציא מכלל אפשרות הרבה אפשרויות”. כאשר העיר לו בא-כוחו “אל תיתן לנו אפשרויות, יש בלי סוף, אני שואל אותך על דברים שאתה יודע ועל בירורים שאתה עשית”, ענה: “נאמר לי במפורש על-ידי יואל, שאין לנו לערוץ 7 שום דבר מהם, לא שייך לערוץ 7” (עמ’ 1272-1273). ודוק: על-פי גרסתו האמורה, הוא הסתפק בתשובתו של הנאשם מס’ 2 שלערוץ 7 אין קשר לאתרי השידור שצוינו בכתבה, ולא בירר עמו האם מתקני השידור הנטענים קיימים ומופעלים.

בחקירתו הנגדית ציין הנאשם מס’ 1, כי הוא אינו יכול להיזכר בסיטואציה הספציפית שבה נערך הבירור: “אני היום לא יכול לתת תמונה צילומית בדיוק איפה דיברתי עם יואל על זה, אבל אני באיזה שהוא מקום טבוע בזיכרוני שאני שאלתי את יואל, מה זה הדברים, והוא אמר לי זה עורבא פרח, זה לא ערוץ 7” (עמ’ 1421). לשאלת באת-כוח המאשימה – האם לא ניסה לברר בשטח מה פשרם של האנטנות שצולמו בכתבה – השיב, כי הנושא מחד לא עניין אותו, ומאידך – הטריד אותו, וכי הסתפק בתשובה הכללית האמורה של הנאשם מס’ 2: “הנושא הזה לא עניין אותי, אני שאלתי את השאלה והדבר הזה הובא לידיעתי… זה הטריד אותי, שאלתי את יואל, קיבלתי תשובה, ואני לא התעסקתי בזה מעבר לזה ” (עמ’ 1423).

29. הנאשם מס’ 2 אישר אמנם בעדותו, כי קיים שיחה עם הנאשם מס’ 1 על הכתבה בעיתון מעריב (עמ’ 1860). עם זאת, כאשר נשאל – על רקע החברות האמיצה בינו לבין הנאשם מס’ 1 – “אתה לא היית משקר לו ואומר לו שהדברים בכתבת מעריב לא נכונים בזמן שאתה יודע שהם נכונים, נכון?”, תשובתו הייתה חד-משמעית: “ודאי שלא” (עמ’ 2082).

30. עדויותיהם של שני הנאשמים, על הבירור שערך הנאשם מס’ 1 בעקבות הכתבה, לא הייתה סבירה ולא נשמעה אמינה. כבר נקבע, כי מערך הפצת השידורים מן היבשה, הוקם והופעל על-ידי תחנת ערוץ 7 תחת שרביטו הניהולי של הנאשם מס’ 2 – ששימש כמנהל התפעולי של התחנה. לא הייתה סיבה לכך שפעילותו האמורה תעשה שלא בידיעתו ואישורו של הנאשם מס’ 1, והדבר אף לא נטען על-ידי מי מהנאשמים בעדותם ובסיכומיהם. יתר על כן: על רקע הידידות העמוקה בין השניים, האמון שנתנו איש ברעהו והעובדה שניהלו את התחנה בתיאום ובשיתוף פעולה מלא – גם לא הייתה סיבה לכך שהנאשם מס’ 2 ימסור לחברו הטוב פרטים כוזבים בנושא השידורים, ויסתיר ממנו את מערך השידורים הבלתי חוקיים מן היבשה. גם הנאשם מס’ 2 עצמו אישר, כאמור, כי לא היה מכזב לנאשם מס’ 1 בנסיבות כאלו (עמ’ 2082), ואף הנאשם מס’ 1 טען כי אינו מאמין שהנאשם מס’ 2 “הוא כה כשרוני” עד כדי הפעלת מערך שידורים מאחורי גבו (עמ’ 1425). לפיכך, עדותם של השניים, על הבירור הנטען בעקבות הכתבה, אינה מתקבלת על הדעת ולא נשמעה מהימנה, ומדובר בגרסה כבושה וכוזבת שנולדה לאחר הגשת כתב-האישום מתוך ניסיון לחלץ את הנאשם מס’ 1 מן האישום בעדות שקר, החמור מבין האישומים הנדונים. זאת ועוד: גרסתו של הנאשם מס’ 1 – כי לא התעניין בפרטי הממצאים שפורסמו בכתבה והסתפק בהכחשה כללית ששמע מהנאשם מס’ 2 – לא נשמעה אמינה כשהובאה מפיו של מנהל התחנה אשר הציג עצמו, בעדותו ובתצהירו לבג”צ, כמי שהשמירה על החוק הייתה נר לרגליו. הנאשם מס’ 1 לא ערך, אפוא, כל בירור עם הנאשם מס’ 2 בעניין כתבת התחקיר שפורסמה בעיתון מעריב, הואיל והיה מודע לפרטים שצוינו בה בדבר ביצוע השידורים מן היבשה ולא הופתע מהם.

31. על מודעותו של הנאשם מס’ 1 לקיום מערך השידורים ביבשה, ניתן גם ללמוד מהגרסאות הבלתי אמינות, שהעלה בעניין מהות הבירורים שערך עם הנאשם מס’ 2 במהלך השנים ולקראת הכנת תצהירו לבג”צ, אשר לא תאמו את עדותו של הנאשם מס’ 2 בנושא.

הנאשם מס’ 1 ציין בחקירתו הראשית, כי את התצהיר המשלים לבג”צ הגיש בעקבות פרסומים של המשטרה בשנת 1998 על איתור ותפיסת משדרים של התחנה ביבשה. לדבריו, פנה אל הנאשם מס’ 2 לבירור פשר הפרסומים, וזה השיבו כי שום משדר לא נקנה על-ידי ערוץ 7 ולא הותקן על-ידו. לטענתו, ערך הבירור האמור פעמים אין ספור, והסתפק בתשובתו החוזרת ונשנית של חברו: “כמובן, כל הדברים אחרי בירורים יסודיים מאוד, עם יואל צור, שיואל צור חוזר ואומר לי מאה פעמים – ‘כצל’ה, אין לערוץ 7 משדרים ביבשה’. אני אומר לו – ‘מה זה האנטנות שמצאו?’ , ‘זה לא ערוץ 7, זה עורבא פרח, זה לא אנחנו’. לכן אני אמרתי… שהמשטרה תחקור ותמצא ראיות. אני אשמח מאוד. גם אני רוצה לדעת פעם למי שייכים הדברים האלה” (עמ’ 1270-1271).

על גרסה זו הוא גם חזר בחקירתו הנגדית: “אני בדקתי עם יואל מספר פעמים, גם כשנתתי את התצהיר. שאלתי את יואל. הוא אומר לי – ‘כצל’ה, אתה סומך עליי? אני קצין, סמג”ד בצה”ל, זה לא ערוץ 7′. ובשבילי, כשיואל אומר לי את זה מאה פעמים כך, אז זה לא ערוץ 7. ויש – תחקרו מי הקים את זה…. אמרתי מאה פעמים, אז אני לא התכוונתי מאה פעמים… אני שאלתי אותו עוד פעם ועוד פעם” (עמ’ 1425). בעניין השאלות שהפנה לנאשם מס’ 2 הוא הוסיף והעיד: “וידאתי עם יואל עוד פעם, שהאם יש דבר כזה, שאנחנו כערוץ 7 שכרנו, רכשנו… אמרתי ליואל – ‘תסתכל לי בעיניים, יש דבר כזה?’, אמר לי – ‘ אין דבר כזה, אין משדרים…” (עמ’ 1532). הוא ציין, כי מעבר לשאלות – האם הציוד שייך לערוץ 7 – לא ערך בירורים ובדיקות נוספות בנושא.

32. גרסתו של הנאשם מס’ 1 בעניין הבירורים שערך עם הנאשם מס’ 2 לא נשמעה אמינה כלל ועיקר. טענתו, כי פנה לחברו הנאשם מס’ 2 פעמים רבות בשאלה האם התחנה משדרת מן היבשה, לא מתיישבת עם עדותו לפיה נתן אמון מלא בדברי חברו כי ערוץ 7 אינו משדר מן היבשה. אם סמך הנאשם מס’ 1 באופן מוחלט ובלתי מסויג על דברי חברו, מדוע נדרש להפנות לו את השאלה הזהה “מאות פעמים”?

לא זו אף זו: עדותו של הנאשם מס’ 1, על פניותיו הרבות החוזרות ונשנות לנאשם מס’ 2, בשאלה האם ערוץ 7 משדר מן היבשה, לא זכו לתימוכין בעדותו של האחרון. הנאשם מס’ 2 לא ציין בעדותו בחקירה הראשית, כי הנאשם מס’ 1 ערך עמו אי פעם בירור כלשהו בעניין הטענות שהתייחסו לשידורים מן היבשה. כשנשאל בחקירה הנגדית, האם פרט לשאלה שהפנה אליו הנאשם מס’ 1 בעקבות הכתבה במעריב, שאל אותו הלה פעם נוספת על שידורים של התחנה מן היבשה, או על דרך הפצת השידורים מבית-אל, השיב כי איננו זוכר (עמ’ 2075). בלתי הגיוני שהנאשם מס’ 2 זכר בירור בודד וחד-פעמי שנעשה עמו על-פי הנטען בשנת 1996 לאחר פרסום הכתבה, אך לא זכר את עשרות הבירורים החוזרים והנשנים ובפרט אלו בעלי האופי הדרמטי, שבמהלכם אמר הנאשם מס’ 1 כביכול: “יואל, תסתכל לי בעיניים”, וחברו השיבו: “כצל’ה, אתה סומך עליי? אני קצין, אני סמג”ד בצה”ל” (לעיל). מקור הסתירה ואי ההתאמה שבין עדויות השניים הוא בעובדה שהנאשם מס’ 1 מעולם לא ערך בירור עם חברו בנושא השידורים מן היבשה. כשם שלא נעשה כל בירור עם הנאשם מס’ 2 לאחר פרסום הכתבה במעריב, כך גם עשרות (ואף “מאות”) הבירורים החוזרים ונשנים הנטענים על-ידי הנאשם מס’ 1 באשר לשידורים מן היבשה לא היו ולא נבראו.

33. מודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע השידורים מן היבשה אף נלמדת מעדותו בדבר הימנעותו מלברר פשרם של הממצאים המפלילים אותו ואת חבריו בביצוע השידורים, עם חשיפת הראיות שנאספו בתיק החקירה המשטרתי ושמיעת העדויות. כאשר נשאל הנאשם מס’ 1 בחקירתו הנגדית, האם מצא לנכון, לאחר העיון בראיות ושמיעת העדויות, לערוך בירור בעניין הממצאים המחשידים את ערוץ 7 בביצוע שידורים מן היבשה, השיב בשלילה, וטען כי התשובות שקיבל בעבר מהנאשם מס’ 2 – כי אין מדובר בשידורים של התחנה – סיפקו אותו. הוא הוסיף וטען, כי עם חשיפת חומר הראיות, התחזקה בו הסברה כי מתקני השידור הותקנו על-ידי עדי התביעה כמעשה של פרובוקציה (עמ’ 1426). סברה מופרכת ודמיונית זו לא הוצגה על ידי הסנגוריה לעדי התביעה בחקירתם הנגדית, ואף לא אוזכרה על-ידה בסיכומים. עדותו של הנאשם מס’ 1 בדבר הימנעותו מעריכת בירורים כלשהם בעניין מתקני השידור ביבשה, לאחר שנחשפו בפניו הראיות בתיק החקירה והעדויות שנשמעו בבית-המשפט, תומכת במסקנה כי הממצאים לא הפתיעו אותו, וכי היה מודע לקיומם של השידורים מן היבשה. לא מתקבל על הדעת, כי מי שמואשם כמנהל תחנת שידור בביצוע שידורים מן היבשה ובמתן עדות שקר לבג”צ בעניין מיקום השידורים, ואשר טוען כי אין לו ולתחנה כל קשר לממצאים הראייתיים המצביעים על ביצוע שידורים מן היבשה, יימנע מעריכת בירורים ממשיים כלשהם בשאלת הממצאים וזיקתם לתחנה.

34. ממכלול הטעמים האמורים, הוכח בוודאות כי מערך הפצת השידורים המתואם והמשולב שהפעילה תחנת ערוץ 7 ברחבי הארץ נעשה באישורו, וממילא בידיעתו, של הנאשם מס’ 1, אשר עמד בראש התאגידים שהפעילו את התחנה ושימש כמנהל הפיננסי שלה.

35. נוכח המסקנה דלעיל, בדבר מודעותו בפועל של הנאשם מס’ 1 לביצועם של שידורי הרדיו האלחוטיים של התחנה מן היבשה, מתייתר הצורך לדון בטענתה החלופית של המאשימה, לפיה ניתן לראות את הנאשם מס’ 1 כמי שהיה מודע לדרך הביצוע האמורה של השידורים, מכוח כלל “עצימת העיניים”. בעניינו של הנאשם מס’ 1 נקבע, כאמור, כי הלה היה מודע להפצת שידורי התחנה בשידורי רדיו אלחוטיים מן היבשה, ואין מדובר כלל בעצימת עיניים אלא במודעות בפועל של ממש. עם זאת, למעלה מן הנדרש אעיר, כי גרסתו של הנאשם עצמו – אשר נדחתה כבלתי אמינה – מקימה נגדו מכוח כלל “עצימת העיניים” את החזקה בדבר מודעותו לעובדות בדבר אופן העברת השידורים. הכלל, כפי שנתגבש בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, מורה כי “רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם”. הנאשם מס’ 1 העיד כאמור, כי שאלת ביצוע השידורים מן היבשה “הטרידה” אותו מעת לעת, כי על רקע זה פנה פעמים רבות לנאשם מס’ 2 על-מנת לברר אם יש דברים בגו, וכי התשובה הכללית שקיבל מהאחרון – לפיה התחנה אינה משדרת מן היבשה – הניחה את דעתו. עדותו זו, נדחתה כאמור כבלתי אמינה, אך היא מסבכת אותו, למצער, במודעות לשידורים מן היבשה מכוח כלל “עצימת העיניים”, שכן הלה חשד (על-פי גרסתו) שהשידורים מבוצעים מן היבשה ונמנע מלברר החשד. הסתפקותו (על-פי טענתו) בקבלת תשובה כללית וסתמית מהנאשם מס’ 2 – כי הכל חוקי וכשר – ואי עריכת בירור ממשי כלשהו בנושא החשדות שעלו פעם אחר פעם, נתפסת כהימנעות מבירור החשד (השוו: ע”פ 621/76 באשי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(3) 60, בעמ’ 70). מכל מקום, התייחסות זו, לעניין עצימת העיניים, הובאה למעלה מן הצורך; שכן הנאשם מס’ 1 ידע גם ידע על ביצועם של השידורים מן היבשה, וממילא לא נזקק ולא נדרש לבירורים כלשהם בנושא.

36. אשר על כן, הוכחה מודעותו בפועל של הנאשם מס’ 1 למערך הפצת השידורים של תחנת ערוץ 7, ובכלל זה לעובדת הפצתם של שידורי הרדיו האלחוטיים מן היבשה – הן מבית-אל והן מאתרי השידור הנוספים.

 

מודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע השידורים מתחום המים הטריטוריאליים

הרקע העובדתי

37. ומכאן, נפנה לשאלת מודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע שידורי תחנת ערוץ 7 מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

בחלק הראשון של הכרעת-הדין נקבע, כי בתקופה הרלבנטית לאישום, בשנים 1995-1998, נמצאה אניית הצבי בדרך כלל בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, ולרוב – במצב של עגינה בטווחים של כ-3-5 מייל ימי מערבית לחופי תל-אביב, וכי שידורי ערוץ 7 מן האולפן שהוקם בה וממשדריה נעשו, אפוא, רובם ככולם, מתחום המים הריבוניים שלא בהיתר על-פי דין. כמו-כן נקבע, כי רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, שייטה האנייה אל מחוץ לתחום מי החופין, קרי – מעבר לטווח של 12 מייל ימי מהחוף, וזאת בעיקר בתקופות שבהן נפתחה חקירה בעניין השידורים, או כאשר היה הד תקשורתי בשאלת מיקומה של האנייה. גם נקבע, כאמור, כי עד לשנת 1993, שבה הוטבעה אניית “קול השלום”, עגנה אניית הצבי דרך קבע בקרבת אניית “קול השלום”. הראשונה עגנה בטווח של 2-2.5 מייל מחופי תל-אביב, והשנייה – במרחק של 3-3.5 מייל מהחוף. לאחר הטבעת אניית “קול השלום”, חלו מדי פעם שינויים במיקום עגינתה של אניית הצבי בתוך תחום המים הריבוניים, בטווחים שצוינו לעיל.

עוד נקבע לעיל, באשר לרקע לביצוע השידורים מן הים, כי מקימי תחנת ערוץ 7 ומפעיליה ביקשו לאמץ כמודל את מתכונת הפעלת תחנת “קול השלום” בכל הנוגע לשידורים מן הים, ואף אימצוה בפועל. משראו, כי במשך שנים רבות נמנעו הרשויות מלאכוף את החוק בכל הנוגע לשידורי רדיו המופצים מאניית שידור הנמצאת בתחום המים הטריטוריאליים – הן לגבי אניית “קול השלום” והן לגבי אניית הצבי – כלל לא עמד נגד עיניהם הצורך להשיט את האנייה ללב ים אל מעבר לתחום מי החופין של המדינה, וממילא לא ניתנו על-ידם הוראות בעניין זה לרבי החובלים. כבר ציינתי, כי בנסיבות אלו הם הופתעו מהגשת כתב-האישום כתשע שנים לאחר הפעלת השידורים מהפלטפורמה הצפה מתחום המים הטריטוריאליים, ובפרט כשעובדת עגינת האנייה בתחום המים הריבוניים הייתה כל העת בידיעת רשויות המדינה השונות – חיל הים, משטרת ישראל ומשרד התקשורת.

38. המאשימה גורסת, כי הנאשם מס’ 1, היה מודע לדבר הימצאותה של אניית הצבי בתחום המים הטריטוריאליים בעת ביצוע השידורים; ולחלופין – כי הייתה מצדו עצימת עיניים לגבי האפשרות כי האנייה נמצאה בתחום האמור בשעה שביצעה ממנו את שידוריה לציבור.

הנאשם מס’ 1 טען, כי בבסיס ההחלטה להקמת התחנה והפעלתה, עמד העיקרון שלא לעבור על החוק, ומטעם זה ביצעה האנייה את שידוריה מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים, וזאת בדומה למתכונת הפעלת השידורים מאניית “קול השלום” ששימשה לו ולחבריו מודל לחיקוי. לדבריו, למעט מקרים חריגים, נמצאה האנייה בעת ביצוע השידורים מחוץ לתחום מי החופין.

ממכלול הראיות שהובאו לפניי הוכח, כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לכך שהשידורים מאניית הצבי בוצעו בדרך כלל מתחום המים הטריטוריאליים. למסקנה זו הגעתי מהצטברותם של הטעמים שיפורטו להלן.

 

מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקום השידורים הנלמדת ממעמדו ותפקידו בתאגידים

39. מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקומה של האנייה נלמדת, בין השאר, מתפקידו ומעמדו בתחנה. הוא הקים את התחנה, עמד בראש התאגידים שהפעילו אותה ונטל על עצמו את תפקיד המנהל ואיש הכספים. הנאשם מס’ 1 נפגש תכופות עם יתר עמיתיו להנהלת התאגידים, השתתף עמם בישיבות צוות שבועיות, וכפי שהעיד הנאשם מס’ 2 – הוא היה שותף מלא לכל החלטה שנתקבלה בעניין הפעלת התחנה. בנסיבות אלו, ועל רקע מעורבותו הפעילה בניהול התאגידים והתחנה, קשה להלום כי הלה לא היה מודע לעובדה שהאנייה עגנה בדרך כלל במהלך השנים הרבות בתחום מי החופין, וסבר כי היא משייטת כל העת בלב ים מעבר לתחום המים הטריטוריאליים. בלתי סביר, כי עובדת מיקומה של האנייה בתחום המים הריבוניים – שהייתה ידועה לכל עובדי תחנת ערוץ 7 שפעלו מן הים – לא הייתה ידועה למי שעמד, מן הבחינה ההיררכית, בראש התחנה.

40. זאת ועוד: כמי שהופקד על כל המערך הפיננסי של התאגידים אשר הפעילו את התחנה, ידע הנאשם מס’ 1 מהן ההוצאות התפעוליות של האנייה, ובכללן – הוצאות לתקשורת יומית באמצעות ספינות הובלה ואספקה. ישנו הבדל ניכר בין הוצאות תפעוליות של אנייה המשייטת דרך קבע בלב ים מעבר לטווח של 12 מייל ימי מקו החוף, לבין אלו של אנייה העוגנת באופן קבוע בתחום המים הריבוניים ובדרך כלל במרחק של 3-5 מייל ימי מחופי תל-אביב. מודעותו של הנאשם מס’ 1 להוצאותיה התפעוליות של אניית הצבי, מהווה אינדיקציה נוספת לכך שהלה ידע על דבר הימצאותה של האנייה במרבית הזמן בתחום מי החופין במצב של עגינה מול חופי תל-אביב.

41. לא זו אף זו: הנאשם מס’ 1 העיד, כי התחנה ראתה לה למטרה לבצע שידורים מלב ים על-מנת שלא לעבור על החוק, ואף טען זאת בתצהירו הראשון לבג”צ: “האנייה נמצאת בקביעות מחוץ לתחומי הריבונות של מדינת ישראל, לפי הנחיותינו המפורשות, כדי שלא לעבור חלילה על חוקי המדינה” (סעיף 19 לתצהיר). גרסתו זו אינה מתיישבת עם העובדה, שככלל, למעט מקרים חריגים, עגנה האנייה בתחום המים הריבוניים ובקרבת החוף, בידיעתו ותחת שרביטו הניהולי-תפעולי של הנאשם מס’ 2. בלתי מתקבל על הדעת, כי הנאשם מס’ 2 – אשר שימש כמנהל התפעולי של התחנה – המרה את פיהם של הנאשם מס’ 1 וחבריו להנהלת התאגידים והונה אותם במשך שנים בעניין זה, ואין תמה אפוא שהסנגוריה אף לא העלתה בסיכומיה טענה לפיה הנאשם מס’ 2 הפעיל את האנייה מתחום מי החופין בניגוד להנחיות הנטענות ותוך הסתרת הדבר מעמיתיו; מה גם, שהנאשם מס’ 2 ציין כאמור בעדותו, כי התנהלות התחנה והתאגידים נעשתה תוך עדכון הדדי ושיתוף פעולה מלא בינו לבין הנאשם מס’ 1 וכי לא כיזב לחברו במאומה.

 

הימנעות מהבאת ראיות

42. טענתו של הנאשם מס’ 1 – בנוגע להנחיות שניתנו לרבי החובלים בדבר מיקומה של האנייה בלב ים – נעדרת הגיון ואינה אמינה, שכן אין זה סביר כלל ועיקר שרבי החובלים קיבלו הוראות לשייט בלב ים, ועל דעת עצמם הונו את מעסיקיהם בכך שעגנו בדרך קבע בקרבת החוף.

הטענה אף ניגפת בעובדת הימנעותו של הנאשם מס’ 1 מהבאת ראיות מטעמו לתימוכין בגרסתו. הלה נמנע מלהשמיע ולו עדות אחת מטעמו של מי מרבי-החובלים על מיקום האנייה ועל הנחיות שניתנו להם, לטענתו, להימצא בקביעות מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים. הימנעות זו נזקפת לחובתו, ומקימה חזקה שלו הוזמנו הללו לדוכן העדים, היו מעידים כי לא ניתנו להם הנחיות כאמור, וכי ממילא לא שייטו דרך קבע מעבר לתחום המים הטריטוריאליים.

 

עדותו של הנאשם מס’ 1 בשאלת מיקומה של האנייה

43. על מודעותו של הנאשם מס’ 1 לעובדת הימצאותה של אניית הצבי בדרך כלל בתחומי מי החופין, ניתן אף ללמוד מגרסאותיו השונות והסותרות בעניין מיקומה של אניית “קול השלום”, אשר שימשה לו, לטענתו, מודל לחיקוי.

בעדותו בבית המשפט ציין הנאשם מס’ 1, כי ביסוד הקמת תחנת השידור באניית הצבי עמדה המטרה לבצע שידורים מעבר לתחום המים הטריטוריאליים, בהתאם למודל של אניית “קול השלום”, שנמצאה, על-פי טענתו, מחוץ למים הריבוניים. בעניין זה הוא העיד: “אז החלטנו לשאול את הרעיון … כפי שעשה אייבי נתן… להרים דבר כזה ולשדר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, כפי שעשה אייבי נתן, כחוק, לשדר שידורים במתכונת של אייבי נתן” (עמ’ 1245 ש’ 7-11). עוד הוא ציין: “ישבתי מספר פעמים עם אייבי נתן… והובהר לי על-ידו… שזה בור שאין לו תחתית – החזקת אנייה בלב ים… אבל התייעצנו… ואז החלטנו לפעול במהירות בדרך הזו, כאשר כל המגמה היא לפעול כחוק, ולפעול במתכונת שפעל אייבי נתן” (עמ’ 1246 ש’ 1-10); וכן הוסיף: “זה היה במהות של התחנה, כמו אייבי נתן, שכל קניית האנייה, כל חכירת האנייה, כל המהלך שהיה קשור בהחזקת, בשידורים ממשדרים שנמצאים בלב ים, כל המגמה הייתה שלא לעבור על החוק” (עמ’ 1264 ש’ 1-5).

44. כאמור, הוכח כי אניית “קול השלום” עגנה כל השנים, עד להטבעתה בשנת 1993, בתחום מי החופין ובקרבת החוף – במרחק של 2-2.5 מייל ימי ממנו, וכי אניית הצבי עגנה עד לאותה שנה במרחק של כמייל ימי מערבית לה, ולאחר מכן – בדרך כלל בטווחים שבין 3-5 מייל מהחוף. עדותו של הנאשם מס’ 1, בדבר השידורים מחוץ לתחום מי החופין שבוצעו לטענתו על-ידי אניית הצבי, בדומה לאניית “קול השלום” ששימשה לה כמודל, הייתה אפוא כוזבת.

זאת ועוד: לא רק שהוכח, כי שתי האניות שידרו מתחום המים הטריטוריאליים, ושהמודל היה על כן דוגמא לאי ציות לחוק בהיבט של ביצוע שידורי רדיו אלחוטיים מתחום מי החופין, אלא שאף הנאשם מס’ 1 עצמו אישר בהתבטאויות שקדמו למשפט, שתובאנה בהמשך, כי היה מודע לכך שאניית “קול השלום” עגנה תדיר בקרבת החוף ושאניית הצבי ניצבה בסמיכות לה במשך שנים רבות.

למרות שאניית “קול השלום” הוטבעה כשנתיים לפני התקופה הנדונה באישום, מיקומה רלבנטי לשאלת מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקומה של אניית הצבי, שכן הלה הצהיר בתצהירו לבג”צ: “ההשראה להקמת ערוץ 7 נשאבה מהאנייה של אייבי נתן, שהפעיל במשך 22 שנה את “קול השלום”; האניות ניצבו בשכנות זו לזו במשך שנים רבות” (ת/483 סעיף 4). גם בעדותו אישר הנאשם מס’ 1, כי בשנים הראשונות ראה את שתי האניות כשהן נמצאות בסמיכות האחת לשנייה (עמ’ 1432 ש’ 1).

 

התבטאותו של הנאשם מס’ 1 בראיון לעיתון “מקור ראשון”

45. על מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקומה הקבוע של אניית “קול השלום” בקרבת החוף, בניגוד לעדותו בעניין זה בבית המשפט, ניתן ללמוד מדברים שהשמיע הלה בחודש אוגוסט 1998בראיון לעיתון “מקור ראשון”. בראיון העיתונאי (ת/ 329 עמ’ אחרון), אשר הוגש כראיה בהסכמת הסנגוריה (הודעתה מיום 15.9.99, ת/828), אמר הנאשם מס’ 1: “כל המדינה, כולל פרקליטים ושרים, ידעו שאייבי עומד מרחק של קילומטר וחצי מהחוף, ואף אחד לא נגע בו. 22 שנים המשטרה והפרקליטות הגנו עליו בחירוף נפש”. התבטאות דומה, בעניין אי אכיפת החוק כנגד אייבי נתן, גם השמיע הנאשם מס’ 1 בחקירתו הנגדית, עוד בטרם הוצגה לו הכתבה האמורה: “כואב לי גם שאייבי נתן שידר 22 שנה, ומעולם לא פתחו נגדו חקירה…” ( עמ’ 1408).

46. כאשר עומת הנאשם מס’ 1 בחקירתו הנגדית, עם הדברים שהשמיע בראיון, לא הכחיש את אמירת הדברים. עם זאת, הוא טען – כי הוא עצמו לא ידע ממקור ראשון שאייבי נתן משדר משדר מקרבת החוף ואינו זוכר על מה השתית את דבריו, כי קיימת אפשרות שביסס דבריו על ראיון עם אייבי נתן משנת 1995 שבו ציין הלה ששידר בדרך כלל מתחום מי החופין על-מנת לשמור על בטחון צוות האנייה (עמ’ 1433), וכי אף יתכן שהשמיע דברים לא מבוססים: “אני לא זוכר מה אמרתי… אולי אמרתי את זה בצורה פובלציסטית, אולי אמרתי את זה בצורה שכעסתי על משהו… קחי את האמירה הזו בסוגריים ותסייגי אותה, אין לי שום ראיות שאייבי נתן באמת עמד 22 שנה… אני לא יודע על סמך מה ביססתי את זה, יכול להיות שהאמירה לא מבוססת, אם היא נאמרה על-ידי… אני הייתי, יכול להיות שלצורך העניין, סתם אומר דברים, גם אם הם אינם מבוססים” (עמ’ 1435).

47. עדותו הפתלתלה של הנאשם מס’ 1 – שבה ניסה לנטרל את המשמעות המפלילה של התבטאותו בראיון לעיתון “מקור ראשון” – לא הייתה אמינה. דבריו בראיון, כמו גם תגובתו לדברים בבית-המשפט, מעידים על מודעותו לכך שאניית הצבי עגנה לצדה של אניית “קול השלום” בתחום המים הטריטוריאליים. אמנם אניית “קול השלום” הוטבעה כשנתיים לפני התקופה הרלבנטית לאישום, ואולם מודעותו של הנאשם מס’ 1 לעובדה שהאנייה האמורה עגנה בתחום מי החופין, טופחת על פני טענתו, לפיה מטרת השידורים הייתה לאמץ את דרך פעולתה על-ידי ביצוע השידורים מחוץ לתחום המים הריבוניים על-מנת שלא לעבור על החוק. משהודה הנאשם מס’ 1, כי שתי האניות עגנו במשך מספר שנים בסמיכות זו לזו, ומשנתחוור כי הלה היה מודע לכך שאניית “קול השלום” שידרה כל השנים מקרבת החוף, אין ליתן עוד אמון בגרסתו בדבר המודל שמצא בה לביצוע שידורים כחוק מעבר לתחום המים הטריטוריאליים, ומתחייבת אפוא המסקנה, כי הלה היה מודע לאורך כל התקופה למיקום אניית הצבי בתחום מי החופין של המדינה; ובפרט, כאשר לא טען כי לאחר הטבעת אניית “קול השלום” חל שינוי במיקומה של אניית הצבי או כי סבר שחל שינוי שכזה.

 

שיחתו של הנאשם מס’ 1 עם עו”ד אחז בן ארי

48. על מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקומה של האנייה בתחום המים הטריטוריאליים, ניתן גם ללמוד משיחתו עם עו”ד אחז בן ארי מיום 21.3.96, שאוזכרה לעיל, בשאלת מיקומה של האנייה, ומהגרסאות שהעלה בעדותו באשר לשיחה זו ולתוכנה. מעדותו של עו”ד בן ארי על תוכן השיחה, עולה כי כאשר עומת הנאשם מס’ 1, עוד בתחילת שנת 1996, עם הטענה שהאנייה משדרת מתחום המים הריבוניים, הוא לא הגיב כמי שהופתע מן המידע, אלא טען שמדובר במקרים חריגים, תוך שהוא מגייס תירוץ “בטחוני” של ביצוע הנחיות שניתנו בעניין זה על-ידי הים – דבר שלא היה ולא נברא.

49. עו”ד בן ארי, ששימש כאמור כיועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, העיד שבשיחה האמורה, אשר נתקיימה במשרד ראש הממשלה, אמר לנאשם מס’ 1, כי למיטב ידיעתו אניית הצבי עוגנת דרך קבע בתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, ואף הטיח בפניו כי יש לו מידע אישי בעניין זה כמי שמשייט מעת לעת ביאכטה באזור. לדבריו, הנאשם מס’ 1 טען, כי האנייה עוגנת בדרך-כלל מחוץ למים הטריטוריאליים, ואם היא סוטה ממנהג זה ועוגנת במימי החופין של המדינה – הרי שהדבר נעשה על-פי בקשת חיל הים ובעידודו בעתות שבהן הוא מתקשה לאבטח אותה בלב ים (עמ’ 279-280). אמינות דבריו של בן ארי על השיחה ותוכנה לא הועמדה על-ידי הסנגוריה במחלוקת, והלה – אשר הנציח את הדברים בתרשומת אותנטית בסמוך לפגישתו עם הנאשם מס’ 1 (ת/474) – לא נחקר על-ידה בחקירה נגדית בעניין זה.

50. כשנדרש הנאשם בחקירתו הנגדית להתייחס לעדותו האמורה של בן ארי, ציין כי השיחה נסבה על בירור האפשרות ליתן לערוץ 7 היתר לשדר מתחומי יהודה ושומרון, אך טען כי אינו זוכר שנושא מיקום האנייה עלה בשיחה (עמ’ 1437). עם זאת, הוא לא שלל האפשרות, כי הנושא אכן עלה בשיחתם: ” אני לא זוכר, אבל אם הוא אומר, אני לא שולל… הוא איש ישר, אז יכול להיות שהוא שאל ואני אמרתי לו שהיא מחוץ למים” (עמ’ 1440). כאשר הופנתה לנאשם מס’ 1 בהמשך חקירתו הנגדית שאלה ספציפית לגבי הדברים שיוחסו לו על-ידי עו”ד בן ארי – לפיהם הסיבה שהאנייה נכנסת לפעמים לתחום המים הטריטוריאליים היא כביכול לפי דרישת חיל הים – הכחיש הדברים המיוחסים לו והעלה אפשרות שמדובר בפרי דמיונו של בן ארי: “זה לא שאני לא זוכר, אני זוכר דברים אחרים, אני לא זוכר את זה לחלוטין… זה יכול להיות גם בגדר המצאות שלו, אני לא יודע” (עמ’ 1517). ואולם, מיד בהמשך עדותו ציין, כי קיימת אפשרות שהוראות כאמור ניתנו על-ידי חיל הים, ושהוא אכן אמר הדברים לאחז בן ארי אך לא זכר זאת: “לא זוכר שאמרתי לאחז דבר כזה, ואני לא שולל שיכולה להיות אפשרות שחיל הים נותן הוראות להכנס… לגבי אחז, אני לא זוכר שבשיחה בינינו עלה דבר כזה, ואני אמרתי שלמרות שאני לא זוכר, יכול להיות בהחלט שהוא בעל זיכרון פנומנלי וכן זוכר” (לעיל).

51. לא מצאתי מקום לפקפק באמינות עדותו של עו”ד אחז בן ארי על תוכן שיחתו עם הנאשם מס’ 1, ובפרט כשהלה הנציח את הדברים בכתב בתכוף לאירועים; ואף הנאשם מס’ 1 עצמו והסנגוריה לא ערערו למעשה על עדותו. מתוכן התנהלות השיחה בינו לבין הנאשם מס’ 1, עולה כי האחרון לא הופתע מהמידע שנמסר לו בדבר מיקומה של האנייה בתחום מי החופין. התירוץ “הביטחוני” שמסר לעו”ד בן ארי – לפיו האנייה נכנסת לעיתים לתחום המים הריבוניים בהתאם להוראות והנחיות חיל הים – היה בדוי, וחסר יסוד. הסנגוריה לא הביאה כל ראייה על הוראות שניתנו על-ידי חיל הים לאניית הצבי להימצא בתחום מי החופין מטעמי בטחון, ונמנעה מלהציג את התזה האמורה בחקירותיהם הנגדיות של רב-החובל אבינעם בר, ושל קציני חיל הים שהיו מופקדים על מערך השליטה הימית, סא”ל ש’ ורס”ן א’. גם הנאשם מס’ 2, אשר היה מופקד מטעם מארג החברות של ערוץ 7 על תפעול האנייה, לא הזכיר בעדותו, ולו ברמז, קבלת הוראה שכזו מחיל הים. על רקע זה, גם אין תמה שהנאשם מס’ 1 לא חזר על ההסבר בשום הזדמנות נוספת – לא בתצהיריו לבג”צ ולא בעדותו – וניסה לגייס לעזרתו בחקירתו הנגדית את חוסר זכרונו, עת טען כי אינו זוכר שהשמיע הדברים באוזניו של בן ארי.

52. בתצהירו לבג”צ (ת/483) לא הזכיר הנאשם מס’ 1, ולו ברמז, את התירוץ הביטחוני הבדוי שהעלה בשעתו באוזניו של היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה. בהתייחסו למיקום האנייה, הוא ציין בתצהיר כדלהלן: “האנייה נמצאת בקביעות מחוץ לתחומי הריבונות של מדינת ישראל, לפי הנחיותינו המפורשות, כדי שלא לעבור חלילה על חוקי המדינה. אם כי לא נכחד מבג”צ, כי כפי שלא ניתן לציין ביחס לשום מכונית כי לא קרה אי פעם, שהיא עברה על המהירות המותרת, כך לא ניתן להצהיר בפני בג”צ, שלא קרה, בדינמיות של הפלגה בלב ים, שהאנייה לא חדרה אי פעם לתחומי המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. ואולם, אם קרה כדבר הזה הרי שזהו יוצא דופן לא שכיח שתוקן מיד… אם חלילה קרה, שהאנייה באופן חריג ויוצא דופן חדרה למים הטריטוריאליים, ניתן כמובן להפנות את תשומת לבה לכך, והדבר יתוקן לאלתר” (פסקאות 19-20).

53. תגובתו של הנאשם מס’ 1 לדברי עו”ד בן ארי, בנוגע למיקום האנייה בתחום המים הטריטוריאליים, וטענתו בעדותו כי אינו זוכר את תוכן השיחה שהתקיימה ביניהם, יש בהן כדי להצביע על מודעותו לעובדת ביצוע השידורים מתחום מי החופין. בלתי מתקבל על הדעת, כי מי שעמד בראש התאגידים שהפעילו את התחנה וסבר לטענתו שהאנייה משדרת רק מחוץ למים הריבוניים, לא זכר שהוטחה בו האשמה קשה על-ידי היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, לפיה האנייה משדרת ממי החופין. יש להסיק, אפוא, כי הלה לא הופתע כלל מדבריו של בן ארי, בעניין מיקומה של האנייה בתחום המים הטריטוריאליים, שכן היה מודע לדברים, ועל-כן מיהר להאחז באותה השיחה בתירוץ הביטחוני הבדוי, שכאמור נזנח על-ידו בתצהירו לבג”צ ובעדותו במשפט.

54. זאת ועוד: הנאשם מס’ 1 ציין בעדותו, כי במהלך השנים לא ערך בירור כלשהו בעניין מיקומה של האנייה (למעט בעת הכנת התצהיר לבג”צ) שכן לדידו לא עלתה כלל לדיון השאלה האם היא משדרת מתחום המים הריבוניים: “זה לא היה בכלל נושא שצריך לדון בו, השהייה של האנייה, בתוך המים ומחוץ למים, זה ברור שהאנייה כל מגמתה להיות מחוץ למים, זה המהות שלה, זה לא דבר שהתעסקנו בו בכלל, אני לא זוכר שהנושא הזה עלה בצורה חדה” (עמ’ 1264). אי עריכת בירור על-ידי הנאשם מס’ 1 בעניין הטענות שהטיח בו בן ארי עוד בשנת 1996, בדבר הימצאותה של האנייה בתחום המים הטריטוריאליים, מלמדת אף היא כי הנאשם מס’ 1, כמנהל התחנה, היה מודע למיקום ביצוע השידורים ממי החופין, ועל-כן לא הופתע מהדברים שהוטחו באוזניו וממילא לא נדרש לעריכת בירורים כלשהם בנושא, אלא רק נזקק לתירוץ הביטחוני הכוזב האמור.

55. שיחתו של הנאשם מס’ 1 עם עו”ד בן ארי על מיקומה של האנייה, ההסברים הבדויים שמסר על ההנחיות שנתקבלו מחיל הים והכחשתו הכוזבת את אמירת הדברים – מתווספים, אפוא, למכלול הראיות המצביעות על מודעותו לכך שהאנייה ביצעה שידורים מתחום המים הטריטוריאליים.

 

הגרסה שהועלתה בשיחה עם החוקר המשטרתי עופר דגן

56. תימוכין נוספים, לדבר מודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע שידורי ערוץ 7 שלא כדין, ובכללם השידורים מתחום מי החופין, ניתן למצוא בגרסאות הבלתי אמינות והכוזבות שהעלה בחקירותיו במשטרה בחודש אוגוסט 1995, בשעה שניסה להסתיר את זיקתו לתחנה ולתאגידים שהפעילו אותה, ובעדותו הבלתי מהימנה לפניי – עת ניסה להתחמק מאמירת אמת גם בבית המשפט. כמי שהקים את התחנה ושימש כמנהל בשלושת התאגידים שהפעילו אותה – ניסיונו להסתיר בטיעונים כוזבים בעת חקירתו המשטרתית את זיקתו לתחנה, תומכת במסקנה כי היה מודע לביצוע השידורים על-ידה שלא כדין. אילו ביצעה האנייה את שידוריה מחוץ לתחום מי החופין, מבלי לעבור על החוק, לא הייתה כל סיבה לכך שמנהלה יסתיר בחקירה משטרתית את זיקתו אליה ואף ימסור פרטים כוזבים בנושא.

57. הנאשם מס’ 1 ניסה להסתיר את זיקתו לערוץ 7 עוד בשלב זימונו לחקירה על-ידי החוקר עופר דגן בשיחה טלפונית מיום 15.8.95. את תוכן השיחה שהתקיימה בין השניים הנציח החוקר דגן במזכר אשר הוגש בהסכמת הסנגוריה כראיה (ת/334, וכן ראו – עמ’ 1133, ת/857). במזכר, המתאר את מהלך השיחה, מציין דגן כי שאל את הנאשם מס’ 1 “מה תפקידו בערוץ 7 ומי הבעלים של האנייה ‘הצבי’ שעליה ממוקמת תחנת השידור”, וכי הלה השיבו כי “הוא בסה”כ ידיד הבעלים של ערוץ 7 וכי הבעלים היא שילה סימנוביץ שאיננה אזרחית ישראל”.

58. הנאשם מס’ 1 – שעמד כאמור בראש התאגידים שהקימו והפעילו את התחנה ושימש בהם כמנהל – ניסה בתשובה הכוזבת האמורה שנתן לחוקר דגן, להכשיל את המשטרה בחקירתה ולמנוע את חשיפתם של מי שהפעילו את התחנה, ובכללם הוא עצמו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוא לא הכחיש ששילה סימנוביץ אינה הבעלים של ערוץ 7, וכי מדובר רק באחת מן הפעילות האמריקאיות התומכת בענייני ההתיישבות בחברון ובבית-אל (עמ’ 1410-1411).

כאשר נדרש הנאשם מס’ 1 בחקירה הנגדית להתייחס לתרשומת של דגן (שכאמור הוגשה כראיה בהסכמת הצדדים), הגיב: “לא יכול להיות שנתתי לו תשובה כזאתי”, ואף הוסיף כי איננו זוכר מה הייתה השאלה שהופנתה אליו על-ידי החוקר (עמ’ 1410). הכחשתו בעדותו את מתן התשובה האמורה לדגן, לא התיישבה עם גרסה שונה שהעלה בעניין זה בחקירתו במשטרה מיום 5.9.95 (ת/469) כשלושה שבועות לאחר השיחה הטלפונית. כאשר ביקשה החוקרת מירב אברהם מהנאשם מס’ 1 את התייחסותו לתרשומת של החוקר דגן, הגיב הנאשם מס’ 1: “אני חושב שהוא טעה בשם, ואני יכול לאמר שלפי מה שפורסם בכלי התקשורת, האנייה היא אנייה זרה, והבעלים שלה הם כנראה תושב חוץ” (ת/469 עמ’ 2 ש’ 11-14). כאשר ניסה הנאשם מס’ 1 ליישב בעדותו את הסתירה – שבין הכחשתו בעדותו את אמירת הדברים שנכתבו על-ידי דגן לבין טענת הטעות ברישום השם שהועלתה על-ידו בעת גביית הודעתו – מסר הסבר מבולבל ובלתי אמין, אגב ייחוס טעות גם לחוקרת שרשמה את ההודעה: “אני מכיר את האשה, שהיא לא הבעלים, לא יכולתי לומר דבר שהוא לא נכון, אני אמרתי לו, לכן אני אמרתי שיש פה טעות, אני לא יודע איך היא כתבה את זה פה, אבל אני אמרתי שהוא טעה בכתיבת השם, אני התכוונתי לא, מה היא כתבה את זה בכתיבת השם, בקשר שלה לערוץ 7 כבעלים, זו הייתה הכוונה” (עמ’ 1412).

לאור הגשת שני המסמכים – התרשומת של החוקר של דגן (ת/334) והודעת הנאשם מס’ 1 (ת/469) – בהסכמה וללא הסתייגות, ונוכח הגרסאות הסותרות שהעלה הנאשם מס’ 1, עולה כי הלה כיזב שלוש פעמים בנושא הגב’ סימנוביץ וזיקתה לערוץ 7: לראשונה – כאשר טען בשיחתו עם החוקר דגן כי הגב’ סימנוביץ היא הבעלים של ערוץ 7; בשנית – משטען בחקירתו במשטרה, כשלושה שבועות לאחר השיחה הנ”ל, כי דגן טעה בכתיבת השם; ובשלישית – כאשר הכחיש בעדותו בבית המשפט את אמירת הדברים באופן שנרשמו מפיו בשני המסמכים האמורים.

הנאשם מס’ 1 ניסה, אפוא, להטעות את החוקר דגן, בשיחתו הטלפונית עמו, בשאלת זיהוים של מי שהפעילו את תחנת ערוץ 7, בכך שהכחיש בכזב את זיקתו לתחנה למרות שכיהן כמנהל התאגידים שהפעילו אותה, ובכך שמסר פרטים בדויים על מי שמשמשת כבעלים של התחנה. התנהגותו זו טופחת על פני גרסתו, לפיה סבר שלא נפל פגם חוקי כלשהו בהפעלת התחנה, ותומכת במסקנה, כי היה מודע לביצוע השידורים שלא כדין מתחום מי החופין וניסה לשבש החקירה בעניין זה.

 

הודעתו של הנאשם מס’ 1 במשטרת אשדוד בקיץ 1995

59. חיזוק נוסף למסקנה, בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 1 לשידורים שלא כחוק שנעשו מתחום המים הטריטוריאליים, ניתן אף למצוא גם בפרטים כוזבים שמסר בהודעה בכתב שנגבתה ממנו בתחנת אשדוד ביום 5.9.95 (ת/469), ובניסיונו להטעות את חוקריו ולהסתיר מהם פרטים שיחשפו את זיקתו לתחנת ערוץ 7 – שהופעלה על-ידי התאגידים שבראשם עמד.

כבר הפנינו לעיל להלכה הפסוקה המורה, כי כזביו של נאשם במהלך חקירתו במשטרה יכולים לשמש סיוע מקום שנדרשת ראייה מסייעת, וממילא מהווים חיזוק לראיות המאשימה; וזאת, אם מדובר בשקר ברור וחד משמעי בעניין מהותי, המכוון לשיבוש החקירה והמוכח בראיות עצמאיות. (ראו: ע”פ 161/72 סרסור ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2) 203, בעמ’ 219; ע”פ 231/92 אבו סאלח ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(2) 736, בעמ’ 756; י’ קדמי, על הראיות, תשנ”ט-1999, עמ’ 214-218).

במהלך חקירתו בתחנת אשדוד בחודש ספטמבר 1995 נמנע הנאשם מלחשוף את מי שהפעילו את תחנת ערוץ 7, הסתיר את זיקתו שלו לתחנה ולאניית הצבי, ואף מסר בעניינים אלו פרטים כוזבים. כזביו של הנאשם מס’ 1 בחקירה במשטרה היו בעניינים מהותיים לחקירה וכוונו לסכלה.

60. בפתח הודעתו – שנגבתה תחת אזהרה בעניין זיקתו לשידורי ערוץ 7 – הצהיר הנאשם מס’ 1: “אני אדם פרטי, יש לי תחנת דלק בבית-אל בהיותי נכה צה”ל, זו עבודתי ומשם משכורתי” (ת/469 עמ’ 1 ש’ 10). הצהרתו זו הייתה כוזבת, וכוונה להטעות את החוקרים בעניין הקשר שלו לתחנה. הוא הסתיר את העובדה ששימש כמנהל בתאגידים שהפעילו את התחנה, ושקיבל שכר חודשי של כ-4,000 -5,000 ש”ח נטו לחודש מהחל”פ (במימון הנאשמת מס’ 12), וזאת בין השאר עבור פעילותו בערוץ 7 (הנאשם מס’ 1 – עמ’ 1246, 1333-1334; הנאשם מס’ 2 – עמ’ 1903; וכן ראו המסמכים ת/533 ו-ת/533ב ). בעדותו לא העלה הנאשם מס’ 1 הסבר משכנע ואמין לפשר אי אזכור פעילותו כמנהל בתאגידים שהפעילו את ערוץ 7 והשכר שקיבל על כך. טענתו, כי מדובר במשכורת “סמלית”, אינה מסבירה את הסתרת העובדה. ניכר, כי ההימנעות מאמירת האמת בפתיח להודעתו של הנאשם מס’ 1 הייתה מכוונת.

61. כאשר נשאל הנאשם מס’ 1 על-ידי חוקריו, בהמשך ההודעה, “האם יש לך קשר לערוץ 7”, ענה: “אין לי שום קשר לאנייה” (ת/469 עמ’ 1 ש’ 12). גם תשובה זו הייתה כוזבת, שכן הנאשם מס’ 1 אישר בעדותו, כי כמנהל בתאגידים שהקימו את התחנה והפעילו אותה, ארגן את רכישת האנייה באמצעות חברה זרה בשם Blue Waves Shipping Ltd. , אשר התנהלה על-ידו ועל-ידי הנאשמים מס’ 2 ו-3 יחד עם החברות הנאשמות מס’ 11-13 כגוף אחד (עמ’ 1395).

יצוין, כי בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם מס’ 1 גרסאות שונות בעניינה של חברת Blue Waves. בחקירה הראשית הוא ניסה לתאר בכזב את החברה כתאגיד זר ועצמאי שהחברות הנאשמות משלמות לו מדי חודש בחודשו דמי חכירה שנתיים בסכומי עתק, וטען כי אינו יודע מי הבעלים שלה (עמ’ 1263). ואולם, בחקירה הנגדית כבר אישר, כי לו ולנאשם מס’ 2 הייתה הרשאה מטעם Blue Waves לעשות כרצונם בכספים המגיעים לה, כולל קבלת החלטה בדבר מחילת חובות של 6 מיליון דולר (!) מהחברות הנאשמות מס’ 11-13 (עמ’ 1369), וכי דמי החכירה היוו למעשה את התשלום עבור העובדים באנייה (עמ’ 1365). בהמשך חקירתו הנגדית הוא אף הודה, כאמור, כי כל החברות – כולל Blue Waves – פעלו באמצעותו ובאמצעות הנאשם מס’ 2 כגוף אחד להפעלת ערוץ 7 (עמ’ 1395).

62. לשאלה נוספת בחקירתו במשטרת אשדוד – מניין קיבל את המידע שנמסר על-ידו בהודעתו בקשר לשידורי האנייה מיום 27.7.95 – השיב הנאשם מס’ 1 כי הידיעות הגיעו אליו כ”אוהב התחנה” הן מן התקשורת והן ממסמך שקיבל מחבר הכנסת שאול יהלום. לאחר שסרב לענות לשאלה למי שייכת התחנה, ונשאל “האם יש לך קשר עם הבעלים של ערוץ 7”, השיב: “קשר משפטי אין לי, מעבר לזה אני שומר על זכות השתיקה ומנוע מלדבר” (לעיל, עמ’ 2 ש’ 21).

גם בתשובתו האחרונה התחמק הנאשם מס’ 1 ממתן מענה של אמת לשאלה, ואף מסר תשובה כוזבת, שכן שימש כאמור כמנהל ודירקטור בשלושת התאגידים שהקימו והפעילו את ערוץ 7. הנאשם מס’ 1, אשר היה ער בעדותו לכזב ולמשמעותו, נתן הסבר מתחמק, מתחכם ובלתי אמין, לפשר תשובתו האמורה. הוא טען, כי בדבריו לא היה משום אי אמירת אמת אלא העדר “שקיפות”; וכלשונו: “אני לא הייתי שקוף, אני לא באתי להיות שקוף… היא שאלה אותי על ערוץ 7, אין גוף משפטי שנקרא ערוץ 7, אני לא חייב לענות לה על ערוץ 7 כשאני לא שקוף. אם השופט עכשיו ישאל אותי ‘כצל’ה, יש לך קשר לערוץ 7?’ , אז יכול להיות שלשופט אני אגיד מה שאני אגיד, כי אני סומך עליו יותר, נניח, אבל לה, כשכולי כועס? היא שאלה אותי על ערוץ 7, אין דבר כזה שנקרא ערוץ 7 לכן לא הייתי חייב לענות על ערוץ 7; אתה שואל אותי ערוץ 7 – יכול להיות שהייתי צריך לענות לה” (עמ’ 1404-1405). בתשובה זו הוסיף הנאשם את חטא אי אמירת האמת שבהודעתו גם לעדותו לפניי; ואין מדובר אך ב”אי שקיפות” (כלשונו), אלא בטישטוש מכוון של העובדות ובמתן תשובות כוזבות לשם מניעת חשיפת הבעלים של התחנה ומנהליה.

63. ולסיכומם של דברים: התחמקויותיו של הנאשם מס’ 1 מאמירת אמת בחקירתו משנת 1995 בתחנת אשדוד בעניין שידורי האנייה, ותשובותיו הכוזבות באותה החקירה באשר לקשריו עם ערוץ 7 ואניית הצבי, יש בהם כדי להוות חיזוק ותימוכין לראיות המצביעות על מודעותו לעובדה שערוץ 7 ביצע שידוריו מתחום המים הטריטוריאליים, שאם לא כן – מה טעם מצא לכזב בעניין זיקתו לערוץ 7 ולהסתיר מהחוקרים מידע על מפעילי התחנה.

 

השתיקה בחקירות בקיץ 1998

64. תימוכין נוספים לכך שהנאשם מס’ 1 היה מודע למיקומה של האנייה בתחום מי החופין, ניתן למצוא בהחלטתו לשתוק בחקירותיו במשטרה בחודשים יוני ויולי 1998 (ת/470 ו-ת/ 471), שבהן הוחשד בביצוע שידורים של ערוץ 7 מתחום המים הטריטוריאליים.

כבר צוין לעיל, לא אחת, כי שתיקה בחקירה, מהווה חיזוק, ואף חיזוק ממשי, לגרסת המאשימה ולראיותיה. אם הנחה הנאשם מס’ 1, כטענתו, את חבריו לתחנה ואת רבי החובלים להקפיד על הימצאות האנייה מחוץ לתחום מי החופין, ואם סבר לתומו, כגרסתו, כי האנייה משייטת כל העת מחוץ למים הטריטוריאליים, לא הייתה סיבה שלא יציין זאת בחקירתו, עת הואשם בביצוע שידורים “פיראטיים” מתחום מי החופין.

 

הבירור עם הנאשם מס’ 2 בעת הכנת התצהיר לבג”צ

65. על דבר מודעותו של הנאשם מס’ 1 לכך שהאנייה שידרה בדרך כלל מתחום מי החופין, ניתן אף ללמוד מהעובדה שבעת הכנת התצהיר לבג”צ מצא הלה לנכון לוודא עם הנאשם מס’ 2 שבאותה השעה האנייה נמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים. הנאשם מס’ 2 העיד, כי הנאשם מס’ 1 התקשר אליו במהלך הכנת התצהיר על-מנת לברר היכן נמצאת האנייה באותה עת (עמ’ 1892, 2070). הנאשם מס’ 1 לא שאל את חברו על מיקומה של האנייה במהלך כל השנים, שכן היה מודע לכך שהאנייה משדרת בדרך כלל מתחום מי החופין, הוא רק ביקש לוודא כי בעת הגשת התצהיר לבג”צ היא הפליגה ללב ים – כפי שנהגה לעשות לפרקי זמן קצרים כאשר התעורר הד תקשורתי בשאלת מיקומה או כאשר נפתחו חקירות בנושא זה.

 

הימנעות מעריכת בירורים בשאלת מיקום האנייה לאחר חשיפת ראיות התביעה

66. הנאשם מס’ 1 לא מצא לנכון לערוך בירור עם אנשיו בעניין פשרם של הממצאים שהצביעו לכאורה על מיקומה של האנייה בתחום מי החופין. ממצאים אלו כללו, כאמור, בין השאר: עדויות של שוטרי יחידת השיטור הימי, עדויות של קציני חיל הים, תוויינים של מערך השליטה והבקרה של החיל, גרסאות של מירוצ’ניק ויקיר שסיפקו שירותי הפלגה לאנייה וממנה, וכן סרט ודיאו מיום 1.6.98 שבו צולמה האנייה משדרת מתחום מי החופין.

הימנעותו של הנאשם מס’ 1 מעריכת בירורים בשאלת מיקום האנייה לאחר שנחשף לפניו חומר החקירה ולאחר ששמע את העדויות, ושוויון הנפש שהפגין כנגד ראיות אלו (שוויון נפש שבא אף לידי ביטוי בהימנעותו מהבאת עדות קבילה כלשהי בשאלת מיקום האנייה וההנחיות שניתנו לקברניטים) תומכים אף הם במסקנה כי הלה כלל לא הופתע מהראיות המפלילות, ולא ראה צורך בעריכת בירורים כלשהם הואיל והיה מודע למיקום האנייה בתחום מי החופין.

 

עצימת עיניים בעניין מיקום האנייה

67. נוכח מסקנתי, בדבר מודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע השידורים מתחום מי החופין, מתייתר הצורך לדון בטענתה החלופית של המאשימה, לפיה התקיימה לגביו, למצער, עצימת עיניים בשאלה זו, השקולה למודעות של ממש. למעלה מן הנדרש אציין, כי גרסתו של הנאשם מס’ 1, לפיה עד להכנת תצהירו לבג”צ לא מצא מקום לערוך בירור בשאלת מיקומה של האנייה (עמ’ 1264), מלמדת על עצימת עיניים מכוונת בנושא השידורים מתחום מי החופין, ובפרט לאחר שדבר ביצוע השידורים מן המים הטריטוריאליים הובא לידיעתו עוד בתחילת שנת 1996 על-ידי היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה.

 

סיכום שאלת מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקום השידורים מן הים

67. ממכלול הטעמים האמורים ומהתרשמותי מהעדויות, הוכיחה המאשימה, בנטל המוטל עליה במשפט פלילי, כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לכך שאניית הצבי ביצעה את שידורי ערוץ 7 בתקופה הרלבנטית לאישום בדרך כלל מתחום המים הטריטוריאליים של המדינה.

 

סיכום אחריותו של הנאשם מס’ 1 לשידורים מן הים ומן היבשה

68. על-רקע קביעתי, כי תחנת ערוץ 7 ביצעה שידוריה בתקופה הנדונה מגבולות המדינה ומימיה הריבוניים ומתחום איו”ש, ללא רשיון וללא זיכיון, ונוכח מסקנתי כי הנאשם מס’ 1 היה מודע למיקום השידורים ונטל חלק מרכזי ופעיל בהקמת התחנה ובהפעלתה, הוכיחה המאשימה, מעבר לכל ספק סביר את אשמתו הפלילית בכל העבירות שיוחסו לו.

 

סוגיית האחריות מכוח סעיף 98 לחוק הרשות השנייה

69. משהוכחה אחריותו האישית של הנאשם מס’ 1, כמבצע עיקרי של העבירות שהואשם בהן בעניין שידורי ערוץ 7 מתחום מי החופין ומן היבשה, איו עוד צורך לדון בשאלת אחריותו מכוח סעיף 98 לחוק הרשות השנייה לעבירות שנעברו על ידי התאגידים שבראשם עמד.

כאמור, סעיף 98 לחוק הרשות השנייה קובע – לגבי עבירה שנעברה על-ידי תאגיד – כי יחוב בפלילים בגינה גם “כל נושא משרה בו, אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה”. על התנאים להחלת אחריות לפי סעיף 98 עמדנו לעיל בדיון בעניינו של הנאשם מס’ 3.

כפי שבואר בהרחבה בפרק שדן באחריותן של החברות הנאשמות מס’ 11-13, סעיף 23 לחוק העונשין – אשר יישם בתיקון 39 לחוק את תורת האורגנים במשפט הפלילי – קובע כי תאגיד ישא באחריות פלילית, כאשר האדם שעשה את מעשה העבירה, הוא, לפי סדרי המנהל של התאגיד, בעל תפקיד בכיר בניהול התאגיד עד כדי כך שניתן לראות את מעשהו כמעשה התאגיד, ואת מחשבתו הפלילית או את רשלנותו, כמחשבה פלילית או רשלנות של התאגיד עצמו.

בענייננו, אחראים התאגידים לעבירות הנדונות, נוכח ביצועם של כל יסודות העבירה על ידי המנהלים – כפי שהוכח בעניינם של הנאשמים מס’ 1 ו-2. לפיכך, ומשהוכח כי הנאשם מס’ 1 ביצע את העבירות כמבצע עיקרי, אין עוד מקום לדון בשאלת אחריותו הנגזרת לפי סעיף 98 לחוק הרשות השנייה, שכן היא למעשה נגזרת ממעשיו הוא.

במאמר מוסגר, ולמעלה מן הנדרש אעיר, כי גם אם לא הייתה מוכחת מודעותו של הנאשם מס’ 1 למיקום השידורים ביבשה ובמי החופין, מן הדין היה להרשיעו בעבירה לפי סעיפים 32(א) ו-90(א) לחוק הרשות השנייה, ולו מכוח אחריותו הנגזרת לפי סעיף 98 לחוק הנ”ל לעבירות התאגידים (שנעברו על ידי הנאשם מס’ 2 כאורגן שלהם), שכן הלה לא נקט אמצעים סבירים כלשהם למניעתן (אותם אמצעים סבירים שעליהם הורחב הדיבור בדיון בעניינו של הנאשם מס’ 3).

 

סוף דבר

70. על יסוד האמור לעיל, ומשנקבע כי הנאשם מס’ 1 היה מודע לשידורי התחנה שהופצו הן משטח המדינה ומתחום איו”ש והן מן המים הטריטוריאליים, הוכחה, מעבר לספק סביר, אשמתו של הלה בעבירות שהואשם בהן באישום הראשון, דהיינו: קיום שידורים ותחנת שידור ללא זיכיון – לפי סעיפים 32(א) ו-90(א) לחוק הרשות השנייה; קיום תחנת טלגרף אלחוטי והפעלת מכשירי טלגרף אלחוטי ללא רשיון – לפי סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי; ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להועדת התדרים ולהקצאתם – לפי סעיפים 5ד’ ו-10(ב) לפקודת הטלגרף האלחוטי.

 

פרק ל”א: האישום השני בעניינו של הנאשם מס’ 1

 

מבוא – העבירות, הרקע לאישום וגדר המחלוקת:

1. באישום השני הואשם הנאשם מס’ 1 בשתי עבירות של שבועת שקר – לפי סעיף 239 לחוק העונשין, ובשתי עבירות של עדות שקר – לפי סעיף 237 לחוק הנ”ל, בעניין שני התצהירים שהגיש לבית המשפט הגבוה לצדק.

2. ברקע לאישום זה – שתי עתירות שהוגשו לבג”צ בעניין הפעלת תחנת ערוץ 7.

ביום 5.4.98 הגיש חבר הכנסת איתן כבל עתירה לבג”צ נגד רשויות המדינה ונגד ערוץ 7 (בג”צ 2198/98). במסגרת עתירה זו נתבקש מתן צו על תנאי שיורה, בין היתר, כדלהלן: לשרת התקשורת – להשיב מדוע אינה משתמשת בסמכותה על-פי החוק ומורה לבדוק את חוקיות הפעלת תחנת ערוץ 7; ולשר לביטחון הפנים – להשיב מדוע אינו נוקט בסמכויות הנתונות לו על-פי החוק נגד שידורי התחנה.

בעקבות הגשת העתירה, ונוכח התרעה שקיבל הנאשם מס’ 1 משרים בממשלה, כי מתוכננת פשיטה משטרתית על אניית הצבי, הגישה הנאשמת מס’ 12, ארץ הצבי – ערוץ 7 בע”מ, ביום 4.5.98 עתירה לבג”צ כנגד רשויות המדינה (בג”צ 2754/98). בעתירה זו נתבקש צו זמני שיורה לרשויות, בין השאר, להימנע מביצוע פעולות שעלולות להביא להשבתת שידורי ערוץ 7, ומניסיון לאכוף מחוץ לשטח ישראל חוקים שתחולתם מוגבלת לתחומי המדינה.

לעתירה האחרונה צורף תצהירו מיום 8.4.98 של הנאשם מס’ 1, אשר נתחם לפני עו”ד אברהם וינרוט (ת/483; להלן – התצהיר הראשון). תצהיר זה גם הוגש כתצהיר תגובה לעתירה הראשונה שהוגשה על-ידי ח”כ כבל.

הנאשם מס’ 1 הגיש לבג”צ בשתי העתירות הנ”ל תצהיר משלים ביום 23.5.98 (ת/ 486; להלן – התצהיר המשלים או התצהיר השני). מדובר בתצהיר שנחתם לפני עו”ד אורי בר (ממשרדו של עו”ד וינרוט) בתאריך 22.6.98 – למחרת חקירתו של הנאשם במשטרה בחשד לביצוע העבירות הנדונות.

בתצהיריו האמורים ציין הנאשם מס’ 1, בין היתר, כי ערוץ 7 אינו משדר מן היבשה, וכי שידורי התחנה נעשים רק מאניית הצבי, המצויה דרך קבע מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, וזאת בהתאם להנחיות מפורשות שניתנו לקברניטיה, על-מנת שלא לעבור על החוק. בנוסף, ציין הנאשם מס’ 1 בתצהיריו, כי האולפן בבית-אל משמש כאולפן הקלטות בלבד, וכי התכניות המוקלטות בו מועברות לאנייה לשידור באמצעות סלילי הקלטה המשוגרים לאנייה מדי יום בהובלה ימית בספינות מהמרינה בתל-אביב.

3. על-פי הנטען על-ידי המאשימה, ההצהרות האמורות היו כוזבות, שכן ערוץ 7 שידר הן מן היבשה – מבית-אל ומאתרי שידור נוספים, והן מהאנייה – בעת שזו עגנה בתחומי המים הטריטוריאליים מבלי שניתנו למפעיליה הוראות שלא לשדר מתחום מי החופין.

4. הסנגוריה – שגרסה כאמור בסיכומיה כי לא הוכח שערוץ 7 ביצע שידורים מן היבשה ומתחום המים הריבוניים – טענה לחלופין, כי הנאשם מס’ 1 לא היה מודע לקיומם של שידורים מתחום המים הטריטוריאליים ומתחום היבשה, והוסיפה וטענה כי הצהרותיו בתצהיריו נמסרו לפי מיטב אמונתו, לאחר בירורים שערך עם הנאשם מס’ 2.

5. המסקנה העובדתית והמשפטית באישום השני בשאלת הכזב שבתצהירים, הנה פועל-יוצא של ההכרעה באישום הראשון בעניין ביצוע השידורים מן היבשה ומתחום מי החופין, ומודעותו של הנאשם מס’ 1 לכך.

משנקבע לעיל, כי ערוץ 7 ביצע שידוריו הן מתחום המים הטריטוריאליים והן מאתרי השידור ביבשה, וכי הנאשם מס’ 1 – אשר עמד בראש התאגידים אשר הקימו את התחנה והפעילו אותה – היה מודע גם מודע במהלך השנים לעובדה זו, מתחייבת אף המסקנה שהצהרותיו האמורות בתצהירים היו כוזבות.

 

עבירות שבועת שקר ועדות שקר – המסגרת הנורמטיבית

6. עבירת שבועת השקר הוגדרה בסעיף 239 לחוק כדלהלן:

“מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שמוסמך לקבל את התצהיר, דינו – מאסר שלוש שנים”.

אין חולק, כי בשני תצהיריו הוזהר הנאשם מס’ 1 כדין לפי סעיף 15 לפקודת הראיות, על-ידי מי שהוסמכו לכך.

7. סעיף 237 לחוק העונשין, שכותרתו “עדות שקר”, קובע בסעיף משנה (א) לאמור:

“המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים;…”

המונח “עדות” הוגדר בסעיף 236 לחוק, ככולל גם “אמרות בעל-פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה”; ואין חולק, כי תצהיר שהוגש כראיה בעתירה לבג”צ הנו בגדר “עדות” לעניין עבירת עדות השקר – לפי סעיף 237 לחוק.

8. כאשר מדובר, כמו באישום הנדון, בהכנת תצהיר כוזב והגשתו כראיה לבית משפט, העבירה של שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק (המסווגת לפי מדרג הענישה כעבירת עוון) משתכללת, מבחינת עיתויה, בעת החתימה על התצהיר לאחר אזהרת המצהיר כדין. היסוד העובדתי של העבירה הנו מסירת ההצהרה הכוזבת בתצהיר לאחר האזהרה כדין, והיסוד הנפשי – מודעות לעובדת החתימה על התצהיר ולכזב שבתוכנו.

9. עבירת עדות השקר לפי סעיף 237 לחוק (המסווגת בעניין חומרתה כעבירת פשע) משתכללת בעת הגשת התצהיר לטריבונל השיפוטי. היסוד העובדתי של העבירה כולל, בנוסף למסירת הפרט הכוזב בתצהיר, גם רכיב נסיבתי של היות הפרט הכוזב “מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך”. דרישת זו – בדבר מהותיות הכזב להליך המשפטי – אינה קיימת בעבירת העוון לפי סעיף 239.

היסוד הנפשי של עבירת עדות השקר, הנו מודעות לפרט הכוזב הנמסר בעדות, ולהיותו מהותי לשאלה שנדונה באותו הליך.

בהתייחסה להוכחת היסוד הנפשי בעבירה הנדונה, העלתה הפסיקה מקדמת דנא שתי דרישות מצטברות בדבר מודעותו של הנאשם לפרטים הכוזבים: האחת – כי “הייתה לו ידיעה שהם אינם מתאימים למציאות”, והשנייה – כי “הבחין שעדותו עלולה להטעות את בית המשפט … שלפניו מסר אותה” (ע”פ 6/59 זינגר נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יג 1457, בעמ’ 1464).

המשמעות של שתי הדרישות האמורות בהצטברותן, הנה, כי לצורך הרשעה בעבירה הנדונה נדרש שהנאשם יעיד “שקר מחושב” ((a deliberate lie ולא יאמר רק דברים מתוך היסח הדעת, טעות, או אי-הבחנה בחוסר הדיוק שבהם, וכי הלה אף יהיה ער לכך שדבריו עלולים להוליך שולל את בית המשפט. (ע”פ 377/82 אשכנזי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 374, בעמ’ 379).

באשר לדרישת המודעות לדבר אי התאמת העדות למציאות, נפסק על-ידי כב’ השופט אגרנט (כתארו אז) בע”פ 6/59 בעניין זינגר, כי “הדרישה של ידיעת המצב העובדתי לאשורו תתמלא גם כאשר מוכח שלמעשה לא ידע מוסר העדות בעת העידו, אם היא מתאימה למציאות ואם לאו, ובלבד שהיה אז ער לעובדה זו” (לעיל, בעמ’ 1465). עמד על דברים אלו גם כב’ השופט זילברג בע”פ 21/61 סהר נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טו(1) 561: ” ידיעת המעיד על אמיתות הגדרתו היא, למעשה, חלק אינטגרלי של ההגדה גופה – היא מהווה ‘אקדמה מכללא’ לכל עדות ועדות; והעולה מזה הוא, כי עד שאינו מאמין בתוכן עדותו, אומר ביודעין דברי שקר ממש” (בעמ’ 578, ההדגשה אינה במקור).

דרישת “המהותיות”, קרי – התייחסות העדות הכוזבת ל”דבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך”, הנה דרישה אובייקטיבית. על טיבו של יסוד המהותיות עמדה הפסיקה בע”פ 6702/95 טרודי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(4) 607: “מהותיותה של עדות אינה תלויה בשאלה אם השפיעה בפועל על החלטת בית המשפט, שכן המבחן לכך הוא מבחן אובייקטיבי. יסוד המהותיות מתקיים כאשר העדות הכוזבת עשויה להשפיע על תוצאות ההליך, ולו השפעה קלה או עקיפה בלבד, כגון עדות בנוגע לפרטים משניים ביחס לפלוגתא העיקרית במשפט או עדות הקשורה להערכת מהימנות של עד” (בעמ’ 622).

10. עבירת עדות השקר היא מן העבירות הבודדות שבעניינן נותרה דרישת הסיוע גם לאחר חקיקת סעיף 54א לפקודת הראיות. הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה מורה, כי אין מרשיעים בעבירה של עדות שקר על-פי עדות יחידה, אלא אם קיימת ראיית סיוע לצדה לעניין הכזב שבעדות. דרישה זו נובעת משני טעמים: הראשון – “כדי למנוע כי שבועת עד אחד תכריע את הכף לרעת הנאשם כנגד דברי הנאשם שנאמרו אף הם בשבועה במשפט הקודם שממנו נובעת האשמה”; והשני – “כדי להעניק חסינות מיוחדת לאדם הנקרא להעיד במשפט ולהבטיח לו, שלא על נקלה ייתבע לדין לאחר שמילא חובתו הציבורית ונתן עדותו כפי שנדרש” (ע”פ 190/82 מרקוס נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(1) 225, בעמ’ 293).

דרישת הסיוע לא הוחלה על-ידי הפסיקה לגבי עבירת שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק. הרציונל להבחנה שבין שתי העבירות בעניין זה, נובע הן מן ההבדל במדרג החומרה השונה שביניהן, והן, ובעיקר, מן הטעמים שפורטו לעיל העומדים ביסוד דרישת הסיוע; שהרי לא דומה מקרהו של מי שנותן תצהיר מרצונו בנושא מסוים, לעניינו של מי “שנקרא להעיד במשפט”, אשר לגביו קיימת מגמה להחיל את הסייג הראייתי האמור של הסיוע הנדרש כנגד עדות יחידה במקרה של אישום בעדות שקר.

בעניין עבירת עדות השקר שיוחסה לנאשם מס’ 1 אין נדרשת בענייננו ראייה מסייעת, שכן הכזב שבעדות, אשר צוין לעיל ויפורט להלן, לא נסמך על עדות יחידה, אלא הוכח בראיות רבות ומגוונות שתמכו האחת בשנייה והשתלבו זו בזו.

 

מודעות הנאשם מס’ 1 לתוכן תצהיריו ולחשיבות הדיוק במסירת הפרטים

11. הנאשם מס’ 1 אישר בעדותו ובסיכומיו, כי בעת הכנת התצהירים והחתימה עליהם, היה ער לכל הפרטים שצוינו בהם, ואף מודע לחשיבות הגשתם כתצהירים מדויקים לבית המשפט העליון. לא הועלתה על-ידו טענה בדבר מסירת פרטים לא נכונים או לא מדויקים מתוך טעות או היסח הדעת. הוא העיד, כי עו”ד אברהם וינרוט הבהיר לו את חשיבות הדיוק במסירת הפרטים, ואת משמעותו של תצהיר כראיה המוגשת לבית המשפט העליון (“כשכותבים תצהיר צריך לברר כל דבר… כי זו הודעה לבית המשפט העליון עמ’ 1259). הנאשם מס’ 1 אף ציין, כי סעיפי התצהיר הוקראו לו בדקדקנות וכי חשיבות הדיוק הובהרה לו פעם אחר פעם (“אני ישבתי מולו כמו ילד והוא הקריא לי סעיף סעיף, וכל סעיף הוא רצה שיהיה מדוייק במאה אחוז… ” עמ’ 1265). על רקע עדות זו, הבהירה הסנגוריה בסיכומיה, כי אין חולק שהתצהירים נערכו ביישוב דעת ומתוך מתן תשומת לב לכל הפרטים, ושהנאשם מס’ 1 אינו טוען כי נמסרו בהם פרטים מתוך היסח הדעת, בלבול או אי ירידה לסופם של דברים (עמ’ 8 לכרך השני של הסיכומים).

 

התצהיר הראשון

 

הכזב שבהכחשת ביצוע השידורים מתחום מי החופין

12. בתצהירו הראשון (ת/483) הצהיר הנאשם מס’ 1, כי השידורים מן האנייה נעשים אך ורק מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה. בעניין זה הוא הצהיר, בין היתר, כדלהלן:

“ערוץ 7 היא חברה ישראלית… הפועלת מזה שנים רבות, בהפעלת שידורי רדיו בתדרים שונים מאנייה המצויה מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל” (סעיף 2).

“אין לו (לערוץ 7) שום משדר בתחומי מדינת ישראל הימיים” (סעיף 16).

“מדובר באנייה עם דגל זר, והיא מצויה בקביעות ובמכוון מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל” (סעיף 18).

“האנייה נמצאת בקביעות מחוץ לתחומי הריבונות של מדינת ישראל, לפי הנחיותינו המפורשות, כדי שלא לעבור חלילה על חוקי המדינה.

אם כי, לא נכחד מבג”צ, כי כפי שלא ניתן לציין ביחס לשום מכונית כי לא קרה אי פעם, שהיא עברה על המהירות המותרת, כך לא ניתן להצהיר בפני בג”צ, שלא קרה, בדינמיות של הפלגה בלב ים, שהאנייה לא חדרה אי פעם לתחומי המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. ואולם, אם קרה כדבר הזה הרי שזהו יוצא דופן לא שכיח שתוקן מיד” (סעיף 19).

13. ההצהרות האמורות היו כוזבות והנאשם מס’ 1 היה מודע לכזב שבהן; שכן כבר נקבע, כי בשנים הרלבנטיות לאישום, לרבות בתקופת הכנת התצהיר, השידורים מן האנייה בוצעו בדרך כלל מתחום המים הטריטוריאליים, וכי הנאשם מס’ 1 היה מודע לכך.

כפי שכבר צוין לעיל, בפרק שדן במודעותו של הנאשם מס’ 1 לביצוע השידורים מתחום מי החופין, גם אם נערכו שיחה או שיחות בין הנאשם מס’ 1 לבין הנאשם מס’ 2 בעת הכנת התצהירים לבירור מיקומה של האנייה, עצם קיומן אינו מכרסם במסקנה בעניין ביצוע השידורים בדרך כלל מתחום המים הטריטוריאליים, ובדבר מודעותו של הנאשם מס’ 1 לכך. כבר נקבע, כי השניים, כמנהלי התחנה היו מודעים בפועל לקיום השידורים מתחום המים הריבוניים. איש מהם לא הונה את רעהו, חברו הטוב, בעניין זה.

אם נעשה בירור טלפוני, הוא התמקד בעיקר בשאלת מקום הימצאותה של האנייה בעת הכנת התצהיר, וזאת על רקע בקשותיו של עו”ד וינרוט מהנאשם מס’ 1 לקבל אימות לטענה כי האנייה נמצאת מחוץ למי החופין. בעניין זה העיד עו”ד וינרוט: “השאלה, האם האנייה היא בתוך המים הטריטוריאליים או מחוצה להם, הייתה לי קריטית לעתירה, ולכן אני שאלתי אותו שוב ושוב, האם זה בטוח; וכל פעם ששאלתי אותו, הוא אמר לי שיברר, והרים טלפון והכל היה מאומת כתוצאה משיחות הטלפון שהוא קיבל” (עמ’ 695). עו”ד וינרוט הוסיף וציין, כי באופן דומה קיים הנאשם לבקשתו שיחות טלפוניות בשאלת הימצאותם של משדרים בתחום המדינה (לעיל). עוד הבהיר עו”ד וינרוט, כי הבירורים הטלפוניים היו בעיקר בעת הכנת התצהיר המשלים (עמ’ 696). הנאשם מס’ 2 העיד, כאמור, כי הנאשם מס’ 1 התקשר אליו במהלך הכנת התצהיר על-מנת לברר היכן נמצאת האנייה באותה עת (עמ’ 1892, 2070). הנאשם מס’ 1 לא שאל את חברו על מיקומה של האנייה במהלך כל השנים, שכן, כפי שכבר בואר בפרקים הקודמים, היה מודע לכך שהאנייה משדרת בדרך כלל מתחום מי החופין. הוא רק ביקש לברר, אם בעת הגשת התצהיר לבג”צ היא הפליגה ללב ים – כפי שנהגה לעשות לפרקי זמן קצרים כאשר התעורר הד תקשורתי בשאלת מיקומה או כאשר נפתחו חקירות בנושא זה.

לא ניתן לשלול כי שיחה כאמור, לבירור מיקומה של האנייה, התקיימה בעת הכנת התצהיר הראשון, אם כי ממכלול הראיות סביר להניח שהשיחה הטלפונית נערכה בעת הכנת התצהיר המשלים. משהעיד הנאשם מס’ 2 כי הבירור נערך בשעות הצהריים (עמ’ 1892), ומשנתחוור מתווייני חיל הים כי במועד הכנת התצהיר הראשון עגנה האנייה במרחק של 3.6 מייל ימי מהחוף (ת/ 98, ת/99) – קשה להלום כי בירור של הנאשם מס’ 2 עם רב החובל במועד הכנת התצהיר הראשון העלה שהאנייה נמצאת מחוץ לתחום מי החופין; מה גם, שהסנגוריה נמנעה מלהזמין את רב-החובל להעיד על הבירור הנטען לשם אישוש טענת הנאשמים בעניין זה. הבירור, בדבר מיקומה של האנייה, נערך אפוא ככל הנראה לקראת הכנת התצהיר השני, שכן באותה תקופה פתחה המשטרה בחקירה גלויה נגד ערוץ 7; וכפי שכבר צוין, בתקופות שבהן סוגיית מיקום אניית הצבי הייתה במוקד התעניינות משטרתית או תקשורתית – נהגה האנייה להפליג ללב ים לפרקי זמן קצרים.

מכל מקום, כפי שנקבע בפרקים הקודמים, שני הנאשמים היו מודעים היטב לדבר ביצוע השידורים בדרך כלל מתחום המים הריבוניים, ולעובדה שהאנייה הפליגה ללב ים רק במקרים נדירים – כמו אלו שצוינו לעיל. ממילא הם היו מעונינים להטעות בעניין זה הן את הרשויות החוקרות, והן את בית המשפט העליון אשר נדרש לדון בעתירות השונות שהגישו חבר הכנסת כבל וערוץ 7. השיחה הטלפונית שערך הנאשם מס’ 1 עם הנאשם מס’ 2, לבקשת עו”ד וינרוט, שהתמקדה בעיקר בבירור שאלת מיקום האנייה בשעת עריכת התצהיר, אינה מכרסמת במסקנות האמורות, אלא דווקא משתלבת בהן.

אשר על כן, וממכלול הטעמים שבוארו בפרקי הדיון הקודמים, הצהרותיו של הנאשם מס’ 1 בתצהירו הראשון, כי האנייה משדרת בקביעות מחוץ לתחום המים הריבוניים של המדינה, הייתה כוזבת.

 

הכחשת קיום השידורים מתחומי מדינת ישראל

14. בהתייחסו בתצהירו הראשון לשידורים מן היבשה, הצהיר הנאשם מס’ 1, בין השאר, כדלהלן:

“ערוץ 7 אינו משדר מתחומי ישראל” (סעיף 10).

“יודגש ויובהר באופן חד משמעי, לערוץ 7 אין שום משדר בישראל” (סעיף 11).

“בפועל, אני שב ומצהיר כי לערוץ 7 אין שום משדר בישראל” (סעיף 15).

“לא זו בלבד שערוץ 7 אין שום משדר בתחומי מדינת ישראל היבשתיים אלא שגם אין לו שום משדר בתחומי מדינת ישראל הימיים” (סעיף 16).

“הכיצד זה ניתן אפוא להעליל על ערוץ 7 כי הוא פועל מתוך תחומי מדינת ישראל” (סעיף 24).

המאשימה טוענת, כי ההצהרות האמורות היו כוזבות, שכן הנאשם מס’ 1 ידע שערוץ 7 ביצע במהלך השנים שידורים מאתרים שונים ביבשה.

15. סבורני, כי ההצהרות בסעיפים ה