ת”פ (שלום ירושלים) 11271-09-18 מדינת ישראל נ’ מאיר גורודצקי (30/04/2019)

ת”פ (שלום ירושלים) 11271-09-18 מדינת ישראל נ’ מאיר גורודצקי (30/04/2019) – DOCX / PDF

 

בית משפט השלום בירושלים

ת”פ 11271-09-18

 

בפני:

כבוד השופט ירון מינטקביץ

 

המאשימה:

מדינת ישראל

ע”י עו”ד שיר קמה

 

נגד

 

הנאשם:

מאיר גורודצקי

ע”י עוה”ד מירה אמסלם וסלבה רודנקו

 

גזר דין

הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

על פּי עובדות הכרעת הדין, בסמוך לשנת 1992 התחתן הנאשם עם גב’ ס”ב (להלן: האשה). בשנת 1998 הגישה האשה נגד הנאשם תביעה למתן גט לבית הדין הרבני בירושלים וביום 29.6.99 הורה בית הדין לנאשם לתת לאישה גט (להלן: צו הגט), אך הנאשם לא ציית לצו.

בשל סירובו של הנאשם לציית לצו, הופעלו כלפיו הליכי כפייה והוא נאסר החל מחודש יולי 2000 ועד יום 23.10.18, כאשר ביטל בית הדין את הליכי כפיית הגט, לבקשתה של האשה.

לאורך תקופת המאסר, משנוכח בית הדין כי הליכי הכפייה שננקטו לא הביאו את הנאשם לציית לצו, הוחמרו תנאי כליאתו של הנאשם באופן הדרגתי. בין היתר הועבר הנאשם לבתי סוהר אשר תנאי הכליאה בהם קשים, לצד אסירים השפוטים בגין עבירות אלימות חמורות, נשללו ממנו זּכויות שונות, כגון החזקת ציוד אישי, שיחות טלפון וקבלת ביקורים והוא אף הוחזק בתנאי בידוד לפרקי זמן ממושכים. וחרף כל אלה סרב הנאשם לציית לצו ולתת למתלוננת את גטה, עד עצם היום הזה.

להשלמת התמונה אוסיף, כי לא היתה בין הצדדים מחלוקת שהנאשם לא ציית לצו הגט. עם זאת נטען, כי האשה אינה יהודיה ועל נישואיה לנאשם חסרי תוקף והוא כלל אינו צריך לתת לה גט, והועלו טענות שונות ביחס לפגמים שנפלו במסגרת העמדתו של הנאשם לדין.

טענותיו של הנאשם נדחו בהכרעת הדין, ועל כן הוא הורשע הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

 

עמדות הצדדים

המאשימה עתרה להשית על הנאשם את העונש המירבי שבצד העבירה בה הורשע, שנתיים מאסר בפועל. ב”כ המאשימה טענה, כי מדובר בנסיבות הקשות והחמורות ביותר של הפרת הוראה חוקית אשר ניתן להעלות על הדעת, לאור הפגיעה הקשה והמתמשכת באשה, ועל כן יש להשית על הנאשם את העונש החמור ביותר שניתן.

ב”כ הנאשם בקשו לקבוע מתחם עונש הולם, שבין מאסר מותנה ועד מספר חודשי מאסר. לטענתם, האשה מצאה פתרון למצבה וכיום היא אינה מעוניינת בהמשך ההליכים נגד הנאשם – ועל כן אין ערך במתן עונש לנאשם. עוד הפנו לכך שהנאשם ריצה מאסר של 18 שנה בגין הפרת צו הגט, בתנאים קשים, ועל כן הטלת עונש נוסף מהווה “ענישה כפולה”. כמו כן הפנו לכך שהאישום הוגש בחלוף 19 שנים מהפרת צו הגט.

הנאשם ביקש לומר את המילה האחרונה. בדבריו חזר על טענותיו, כי הליך גיורה של האשה לא היה תקין, והוסיף כי האשה נסתה להרוג את אחד מילדיה. הנאשם הבהיר, לשאלת בית המשפט, כי לא יציית לצו הגט גם בעתיד.

 

מתחם העונש ההולם

לאורך תקופה של כמעט עשרים שנה מפר הנאשם ברגל גסה פסק דין של בית דין רבני, אשר ניתן בסמכות ואושר בהליכי ערעור. בהכרעת הדין התייחסתי לטענת הנאשם, כי אינו צריך לציית לצו הגט משום שהוא שגוי. קבעתי, שהנאשם הסכים בעבר לתת לאשה גט בתנאים מסוימים, ובהם עניינים רכושיים וחזרה שלה מתלונות שהגישה נגדו, וכי טענותיו בעניין קשיים בהליך הגיור של האשה עלו בשלבים מאוחרים, ועל כן נראה שנועדו להצדיק בדיעבד את סירובו לתת גט, בין בפני עצמו בין בפני אחרים.

מכל מקום, יהא הטעם לסרבנותו של הנאשם אשר יהא, מדובר בהתרסה בוטה ומתמשכת כנגד שלטון החוק, אשר לא ניתן לקבלה. משנתנה הוראה חוקית על ידי מי שמוסמך לתיתה, זכאי אדם להחזיק בדיעה כי היא שגויה, אך חובתו לציית לה. ועל אחת כמה וכמה דברים אמורים כאשר מדובר בפסק דין שניתן לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ואושר על ידי ערכאת הערעור ואף על ידי בית המשפט העליון (ר’ סקירת ההליכים בבש”פ 4072/12, פסקאות 3-7 לפסק דינו של כב’ הש’ זילברטל).

חומרה מיוחדת יש בכך שמדובר בפסק דין המחייב מתן גט. אחזור על דברים שכתבתי בהכרעת הדין, ביחס לאופיו המיוחד של צו הגט:

שיקול נוסף התומך בהגשת האישום, הוא ייחודו של חיוב במתן גט לעומת החלטות שיפוטיות אחרות:

כמעט כל החלטה שיפוטית ניתנת לאכיפה על ידי הרשות: אדם שאינו מציית לפסק דין כספי חשוף להליכי הוצאה לפועל ועיקול רכושו. אדם שאינו הורס בניה בלתי חוקית, חשוף לביצוע הצו על ידי הרשות (ולרוב על חשבונו). אדם שמפר תנאי שחרור, עלול להעצר. אדם שאינו משלם קנס, צפוי למאסר תחתיו. אך חיוב במתן גט אינו ניתן לביצוע על ידי אף אדם, זולת הבעל, והוא היחיד היכול להתיר אשה מעגינותה – ומטעם זה נקבעו בדין אמצעי כפייה חריפים.

מעבר לכך, הפרת חיוב במתן גט חורגת ממערכת היחסים שבין הצדדים להליך הגירושין, שכן מדובר בענייני מעמד אישי, שיש לו תשפעה גם על אחרים, שאינם צד להליך.

בנסיבותיו של מקרה זה, הפרת צו הגט על ידי הנאשם גרמה לכך שלאורך כמעט עשרים שנה נותרה האשה בעגינותה, כבולה לנאשם. כשם שהנאשם הוחזק במאסר לשם כפיית הגט, האשה הוחזקה כאסירה בידיו, מבלי יכולת להתחיל חיים חדשים במנותק ממנו, נתונה לגחמותיו. מהחלטות בית הדין הרבני עולה, כי בית הדין לא חסך מאמצים למצוא פתרון למצבה של האשה, אך לא עלה בידו למצוא מוצא אחר לעגינותה, זולת מתן גט על ידי הנאשם – אשר סרב לציית לפסק הדין, ועמד במריו לאורך כל השנים. ר’ לענין חומרתה של סרבנות גט ופגיעתה באשה את בג”צ 5185/13, פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים:

ערכי מדינת ישראל, וכבוד האדם וחרותו בתוכם, כוללים גם חרות מכבלי נישואין שהחלידו ואין בהם עוד חפץ, אך הם נותרים על ידיה ועל רגליה של העגונה החיה, וראוי לשחררה מהם. מהו כבוד האדם אם לא – בין השאר – שלא יתעמרו בו נפשית, ומקום שבו אשה לא תוכל להמשיך ולממש את עצמה, ליצור זוגיות חדשה וגם הורות, ואף עלולה להפסיד סיכויי הורות בשל “השעון הביולוגי”, אין מערכת המשפט יכולה לעמוד מנגד, והדברים פשוטים; וכך גם בתי הדין הרבניים, בפרשם את ההלכה באורח שישיג ככל האפשר את תכלית חרות האשה מעיגונה. מטרת ההרחקות משתלבת בכך. הדברים קדמו כמובן לחוק היסוד.

ור’ גם אמירה המיוחסת ל ר’ מנחם מענדיל שטנגי-מרגליות: “כל המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה“.

לבסוף, האשה מצאה מצור למצבה, בדמות קביעה של בית דין פרטי, אשר הפקיע את הנישואין. לדברי האשה היא רואה את עצמה כיום רווקה, ועל כן בקשה מבית הדין הרבני להפסיק את הליכי כפיית הגט ולהמנע מהגשת האישום (ר’ נ/1). בית הדין הרבני נעתר לבקשה והורה בפסק דינו מיום 23.10.18 (ת/17) על סיום המאסר האזרחי והליכי כפיית הגט. עם זאת, עולה מפסק הדין, כי בית הדין סבור שקביעתו של בית הדין הפרטי שגויה מהבחינה ההלכתית, ובית הדין הדגיש בפסק דינו, כי צו הגט שניתן שריר וקיים חרף עמדתה של האשה. יובהר, כי אין בדברים אלו כדי לחוות דעה בשאלה ההלכתית בדבר תוקף נישואי הנאשם והמתלוננת, וככל שמצאה המתלוננת דרך לנתק את כבלי עגינותה, יש לברך על כך. עם זאת, בית הדין הרבני הוא המוסמך לפרש את החלטותיו, והוא שיקבע אם צו הגט עודו בתוקף, ולא הצדדים להליך. במיוחד דברים אמורים, כאשר ברור בעליל שבקשת המתלוננת להפסיק את הליכי כפיית הגט באה לאחר תשע עשרה שנות עגינות, משנואשה מהתקווה כי המוצא לעגינותה ימצא באמצעי הכפייה.

אדגיש בהקשר זה, כי הערך המוגן שבהפרת צו הגט אינו רק הפגיעה שנגרמה לאשה, אלא גם ההתרסה כנגד שלטון החוק, והפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים. מטעס זה, גם על פי הדין האזרחי וגם על פי הדין הדתי, ניתן ליזום הליכי כפיית גט שלא לבקשת האשה. ר’ בהקשר זה בג”צ 852/86, אלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 10 לחוות דעתו של כב’ הש’ אלון: ועיקרון נוסף נקבע בפרשה גדולה זו, ועניין מיוחד לנו בו למקרה שלפנינו. לרבי שלמה בן רבי שמעון דוראן, רבה של אלג’יריה במאה החמש-עשרה, הופנתה שאלה (שו”ת הרשב”ש, מו [י]) מקהילה אחת, שבה הופיע הבעל, שהשאיר את אשתו בקהילה אחרת עגונה, בלי לתת לה גט. בית הדין שבקהילה שבה הופיע הבעל ביקש להזמין את הבעל לפניו ולכפותו לתת גט לאשתו, בלי שהוגשה לפניו תביעה לכך על-ידי האישה (שככל הנראה לא ידעה להיכן נעלם בעלה). השאלה הייתה, האם רשאי בית הדין ”בעיר אחרת או במדינת הים”, לפתוח בהליכי הגירושין מיוזמתו, שיביאו לכפיית הבעל ליתן גט לאשתו, בלי שבאה לפניו תביעה מטעם האישה, דבר שנגד את הכלל שבמשפט העברי, שאין בית הדין נזקק לדיון אלא אם הוגשה תביעה לפניו. הרשב”ש השיב בחיוב, וזו לשונו:

“נראה לי שרשאים הם הבית דין בכך, אף על פי שלא תבעתו (האישה את הבעל לפני אותו בית-דין – מ’ א’), שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עיגון.”

הצלת אישה מעגינותה הפכה להיות עניינו של הציבור, ולא רק עניינה של האישה העגונה בלבד, וכל אחד ואחד מישראל נחשב לצד ולבעל דין לנקיטת כל דרך משפטית אפשרית שיש בה כדי להתיר את האישה מכבלי עגינותה. דרך אגב נציין, כי העיקרון שבתשובה זו שימש כמקור להוראה המיוחדת שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש”ך, תקנה צו (2) [ג], לפיה “בית הדין רשאי לדון בבקשה לעיכוב יציאת אדם מהארצ מתוך טענת חשש עיגון, גם אם הבקשה הוגשה שלא על ידי בעל הדין, אם נראה לבית הדין שמטרת הבקשה היא למנוע עיגון” (לגופו של עיכוב יציאה מהמקום כדי למנוע עיגון האישה ראה שו”ת הרא”ש, מג, יג[יא]; שו”ת התשב”ץ, ח”א, א [יב]; שויית הרשב”ש, תצח [י]).

בקביעת מתחם העונש, אביא בחשבון את התקופה הארוכה בה מפר הנאשם את הצו ואת הפגיעה הקשה באשה שנגרמה עקב זאת. לאור אלה, מתחם העונש ההולם הוא מאסר, לתקופה שבין עשרה חודשים ועד שנתיים.

אני ער לכך שהרף העליון של המתחם אותו קבעתי הוא העונש המירבי שבצד העבירה בה הורשע הנאשם, אך כפי שטענה ב”כ המאשימה, מעשיו של הנאשם נמצאים ברף החומרה העליון של העבירה, ומצדיקים עונש זה.

 

נסיבות שאינן קשורות לעבירה

הנאשם יליד 1957. אין לחובתו הרשעות קודמות. כפי שפורט למעלה, הנאשם לא קיבל אחריות למעשיו, אלא עודו דבק בעמדתו, כי אינו אמור לציית לצו הגט, ואף הצהיר בפה מלא כי אין בכוונתו לציית לצו גם בעתיד.

דיון והכרעה

הנתונים היחידים העומדים לזכותו של הנאשם, הם העדר הרשעות נוספות, והעובדה שמדובר במקרה הראשון בו מועמד אדם לדין בנסיבות דומות, ועל כן יש לנהוג מתינות בגזירת עונשו.

מלבד שני נתונים אלו, כל יתר שיקולי הענישה פועלים לחובת הנאשם ומצדיקים השתת עונש ברף העליון של המתחם: מדובר במי שלאורך עשרים שנה הפר צו שיפוטי באופן מתריס, תוך התבצרות בעמדתו, כאילו הצו שגוי ואינו חייב לציית לו. גם מאסר אזרחי של 18 שנה בו נשא הנאשם לא הביא אותו לציית לצו, אלא רק ביצר אותו יותר בעמדתו. וכאמור למעלה – הנאשם הצהיר בפה מלא כי יפר את הצו גם בעתיד.

התקשיתי לתת משקל לזכות הנאשם לאמצעי הכפייה שהוטלו עליו ולא ראיתי מקום להביא בחשבון בקביעת העונש את משך המאסר האזרחי בו נשא. המפתח לבית האסורים היה בידיו של הנאשם כל העת, והוא שבחר להשאר אסיר. לטעמי, המאסר האזרחי בו נשא הנאשם לאורך 18 שנה, לא רק שאינו נתון מקל אלא הוא דווקא נתון מחמיר, שכן הוא משקף את עצמת ההתרסה של הנאשם כלפי בית הדין והחלטותיו. וכפי שכבר הערתי, כשם שהנאשם שהה בבית סוהר של ממש, האשה היתה אסירה בידיו – שכן הנאשם הוא שבחר לכלוא את האשה ואת עצמו בנישואין שתאריך התפוגה שלהם חלף, רק על מנת לראותה בבדידותה מבעד לסורגי תאו, כשסיכוייה להתחיל חיים בלעדיו ולהקים משפחה חדשה פגים והולכים. ואת הזמן שחלף לא ניתן יהיה להשיב.

ר’ לענין משמעות המאסר האזרתחי גם את רע”פ 5034/15 פירממדוב נ’ מדינת ישראל, שם נבחן היחס בין הפרת תנאי שחרור והחזרת נאשם למעצר, לבין הגשת כתב אישום נגדו בשל הפרת הוראה חוקית, והיחס בין סמכויות שיפוטיות שמטרתן אכיפת החלטה שהופרה לבין התוצאה העונשית שבגין הפרתה (פסקאות 55-56):

אשר לטעמים המונחים ביסוד הסעיף הנ”ל, וכפי שניתן ללמוד “ממקומה הגיאומטרי” של עבירת הפרת הוראה חוקית הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין, הרי שהתכלית המונחת ביסודה של עבירה זו – יש בה בהחלתה על ענייננו – הטלת סנקציה עונשית על מפר תנאי המעצר, אשר עקרון הגמול למבצע העבירה מהווה שיקול משמעותי בגדרה. מדובר, איפוא, באמצעי ענישתי צופה פני עבר המבוון לגמול לנידון על הפרה שכבר ביצע, בצד מטרתו לשמש כאמצעי למיצוי הדין עם מי שהביא לזילות הוראות בית המשפט, או הרשות.

גישה זו מתחזקת לנוכח בחינת תכליתם של כלים משלימים נוספים המצויים בידי בית המשפט, אשר נועדו לשם השגת התכלית של ניהול ההליך השיפוטי באופן תקין. דוגמא לכך היא פקודת בזיון בתי המשפט, אשר באופן דומה לשאלה הפרשנית שבפנינו, נקבע בעבר כי סמכות בית המשפט לבפעול על-פי פקודה זו, הינה במקביל לסמכות המשיבה להעמיד לדין את מי שהפר את הוראות הפקודה, מכוח הוראות 287 לחוק העונשין. זאת, מפני שביסוד פקודת בזיון בתי המשפט עומדת המטרה האכיפתית, אשר נועדה לקיים את ההליך השיפוטי, ואילו הוראות סעיף 287 לחוק העונשין מהוות, כאמור, סנקציה עונשית שעקרונות גמול עומדים בבסיסה (ראו בעניין זה: ע”פ 519/82 גרינברג נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2) 187 (1983); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין, 303-302 (כרך ד’, 2010)).

לאור אלה, ראיתי להשית על הנאשס עונש במרכז המתחם, ולצד זאת להשית גס מאסר מותנה מכביד. אני ער לכך שלאור עמדתו של הנאשם, כי ימשיך להפר את הצו, יש סיכוי גבוה שהמאסר המותנה יופעל, אך עניין זה נתון לבחירתו של הנאשס ורובץ לפתחו.

לטעמי היה מקום גם לחייב את הנאשם בפיצויים לאשה, אך המאשימה לא עתרה לכך, מה גם שהנאשם נמצא במאסר מזה כעשרים שנה, כך שספק רב אם ניתן יהיה לגבות פיצויים, ככל שיפסקו. לאור זאת אמנע מהשתת פיצויים.

 

ניכוי תקופת המעצר

הנאשם נעצר בשל תיק זה ביום 12.9.18. ב”כ הנאשם ביקשו לנכות את מלוא ימי מעצרו וכן להביא בחשבון את תקופת המאסר האזרחי בו נשא. המאשימה התנגדה לכך. הדין בענין זה ברור. סע’ 47(א) לחוק העונשין קובע, כי: “מי שהוטל עליו מאסר אזרחי, ישאנו נוסף לכל תקופת מאסר אחרת שעליו לשאת, בין שהמאסר האחר הוא מאסר פלילי ובין שהוא מאסר אזרחי.” ועל פי סע’ 47(ג)(4), מאסר לכפיית גט מהווה מאסר אזרחי. משכך, לא ניתן לנכות תקופה בה נשא הנאשם במאסר האזרחי במקביל למעצרו בתיק זה.

אוסיף על כך את אשר אמרתי קודם: הנאשם הוא שהכניס את עצמו למאסר האזרחי והיה יכול להפסיקו בכל רגע נתון. גם טעם זה מצדיק שלא להביא את תקופת המאסר האזרחי בחשבון בעת גזירת העונש, לא בניכוי של תקופת המאסר האזרחי מהעונש וגם לא באופן “רעיוני”, בקביעת העונש בתוך המתחם, באופן שיבטא את תקופת המאסר.

לאור את ימי מעצרו של הנאשם ינוכו רק החל מיום סיום המאסר האזרחי, 23.10.18.

 

לפיכך גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א. חמישה עשר חודשי מאסר בפועל, אשר ימנו מיום 23.10.18.

ב. שבעה חודשי מאסר, אותו לא ירצה אלא אם יעבור עבירה של הפרת הוראה חוקית תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.

 

ניתן היום, כ”ה ניסן תשע”ט, 30 אפריל 2019, במעמד הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *