ת”פ (מחוזי ירושלים) 109/98‏ ‏מדינת ישראל נ’ דמיאן פקוביץ (30/03/1999)

ת”פ (מחוזי ירושלים) 109/98‏ ‏מדינת ישראל נ’ פקוביץ (30/03/1999)

 

בית משפט מחוזי ירושלים

ת”פ 109/98

 

בפני

כב’ השופט משה רביד

 

מאשימה:

מדינת ישראל

ע”י ב”כ עו”ד נחמני-רוט

נגד

נאשם:

דמיאן בן רצקו פקוביץ

ע”י ב”כ עו”ד בביאן

 

הכרעת דין

האישומים

1. הנאשם מואשם בשלוש עבירות שיפורטו להלן.

במבוא לכתב האישום נטען שהנאשם ואביגדור אסקין (להלן – אסקין) הינם פעילי ימין קיצוניים שפעלו, בין היתר ברוח תורתו של מאיר כהנא ועל פי דרכה של תנועת כך, שהוצאה אל מחוץ לחוק.

הנאשם ואסקין שמו להם למטרה להביא להתנגשויות בין יהודים וערבים ולכן קשרו קשר לבצע פעולות פרובוקטיביות שיביאו לפגיעה חמורה במרקם היחסים בין ערבים מוסלמים לבין יהודים. בין היתר קשרו הנאשמים קשר לבצע את הפעולות שנקובות בכתב האישום. בין אסקין והנאשם נוצרו יחסי כפיפות, שבהם נתפס אסקין כמנהיג והנאשם כסר למרותו.

2. באישום הראשון מואשם הנאשם בקשירת קשר עם אסקין לקנות ראש חזיר ולהניחו על קברו של אז אדין אלקסאם, כדי לפגוע ברגשות ערבים מוסלמים, להסיתם ולגרום לתסיסה ולאלימות בין ערבים ליהודים. הקשר לביצוע עבירה זו נוצר לאחר הפיגוע החבלני שארע ביום 04/09/1997 במדרחוב בן יהודה בירושלים. הנאשם ואסקין, שנפגשו לאחר הפיגוע, סיכמו ביניהם להניח ראש חזיר על קברו של עז אדין אלקסאם בבית הקברות בנשר ובכך להתסיס את הרוחות ולגרום למעשי אלימות בין יהודים למוסלמים.

כדי לקדם את מטרת הקשר, נסע הנאשם ביום 07/09/1997 לתל אביב ושם קנה מחנות בשר בשוק הכרמל ראש חזיר. משם נסע הנאשם לבית הקברות בנשר, הגיע אליו בערך בשעה 18:40 והניח את ראש החזיר במקום שסבר שזהו קברו של אז אדין אלקסאם. אסקין הוא שרקם את אופן ביצוע התכנית ואף צייד את הנאשם בכספים לרכישת ראש החזיר ולמימון הנסיעה לנשר.

בהתאם לסיכום מוקדם בין הנאשם לאסקין, התקשר הראשון לאחר מעשה למספר עיתונאים והודיע להם שאלמונים הניחו ראש חזיר על קברו של אז א-דין אלקסאם.

ביום 10/09/1997, שלושה ימים לאחר הנחת ראש החזיר בבית הקברות בנשר, התקהלו בסמוך לשעה 13:00, הנאשם ואסקין ואחרים מול בית הקברות בנשר. בהתקהלות זו, שהיתה בלתי חוקית, נישאו שלטים נגד עז א-דין אלקסאם בנוסח “לפרק אנדרטאות על קברי רוצחים” וזאת במטרה להמשיך ולפגוע באמונתם וברגשותיהם הדתיים של בני העדה המוסלמים.

במעשים האמורים עבר הנאשם את העבירות הבאות:

קשירת קשר להנחת ראש חזיר בבית הקברות המוסלמי, בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות את דתו, או כשהוא יודע שהמעשה האמור עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות את דתו, עבירה על סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977 (להלן – החוק); כניסה ללא רשות למקום קבורה והנחת ראש חזיר בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות את דתו, עבירה על סעיף 172 לחוק; השתתפות בהתקהלות בלתי חוקית במטרה להפר את שלום הציבור, עבירה על סעיף 151 לחוק.

3. באישום השני מואשם הנאשם בקשירת קשר עם אסקין להצית סניף של מועדון תנועת דור שלם. ההצתה נעשתה בתגובה להצתה שהיתה באוקטובר 1997 בבית הוריו של יגאל עמיר. מטרת הקשר היתה לפגוע במי שהללו – אסקין והנאשם – ראו כשמאלנים אלימים, על מנת שיבינו שיש להרפות ממשפחת עמיר. הנאשם נטל על עצמו להצית את הסניף, כאשר אסקין ישהה ברוסיה, בכדי להסיר חשד מעליו.

כשבוע לפני 29/10/1997, ערך הנאשם סיור ובחן את דלת הכניסה לסניף. אסקין התייעץ עם אדם אחר, על אופן הכנת בקבוק תבערה והפנה את הנאשם לאותו אדם והנאשם אכן התייעץ עמו. ביום 27/10/1997 נסע הנאשם לתחנה המרכזית בתל אביב וקנה, כדי לא לעורר חשד, במספר חנויות, שמונה בקבוקים למילוי בנזין למציתים. ביום 28/10/1997 העביר הנאשם את תכולת הבקבוקים לבקבוק בעל תכולה של 1.5 ליטר.

בסמוך לחצות הלילה שבין 29/10/1997 ל- 30/10/1997 הגיע הנאשם לפתח סניף דור שלם כדי להציתו. הנאשם שפך דרך החרך של דלת הכניסה לסניף את תכולת בקבוק הבנזין והצית את המשרד. לאחר ההצתה נמלט הנאשם מן המקום.

דקות מספר לאחר ההצתה הוזעקו למקום מכבי אש, שהשתלטו על האש ומנעו את התפשטותה. כתוצאה מהשרפה נגרם נזק לסניף. בין היתר, נשרף השטיח בכניסה למשרד, בגדים, שלטי מרפסת וציוד משרדי. כמו כן נגרם נזק לדלת הכניסה וזכוכית הדלת נופצה.

למחרת ההצתה התקשר אסקין, ששהה ברוסיה, עם הנאשם וקיבל ממנו דיווח על ביצוע ההצתה, מושא הקשר המתוכנן.

הנאשם מואשם בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק והצתה, עבירה על סעיף 448 לחוק.

4. באישום השלישי מואשם הנאשם בשותפות לקשר עם הראל הרשטיק (להלן – הרשטיק) ואסקין להשליך ראש חזיר, עם פסוקי קוראן בפיו, לעבר הר בית.

ביום 10/09/1997, היום שבו נעצרו אסקין והנאשם, שהשתתפו בהפגנה בנשר, הם הובאו לבית המעצר, שבו שהה באותה עת גם הרשטיק. השלושה התוודעו זה לזה והתפתחה ביניהם שיחה שבה דובר על פעילותם של אסקין, הנאשם ואחרים נגד האוכלוסייה הערבית המוסלמית.

ביום 9/11/1997, בשיחה טלפונית שהיתה בין אסקין להרשטיק ביקש האחרון מאסקין שהלה יבוא אליו בדחיפות לכלא. אסקין ביקש מהנאשם שילך במקומו לפגוש את הרשטיק. למחרת, ביום 10/11/1997, נסע הנאשם בהוראת אסקין לפגוש הרשטיק.

באותה פגישה העלה הרשטיק תכנית, לפיה ישגרו באמצעות משגר ראש חזיר שבפיו קוראן לרחבת הר הבית, בעת תפילה, באחד מימי צום הרמדאן, שאז צפויים להגיע לרחבת הר הבית אלפי מאמינים. הרשטיק התייעץ עם הנאשם איזה אזור הסמוך להר הבית, מתאים להנחת המשגר והנאשם השיב לו שהוא מכיר טוב את ירושלים ויבדוק זאת. כמו כן הוסכם, שיש להזהיר את כוחות הביטחון מחשש לחייהם.

ב- 15/12/1997 טלפן הרשטיק לנאשם והודיע לו שהיו שולח אליו מכתב. באותו היום הגיע אורי פולק (להלן – פולק) בשליחות הרשטיק לביתו של הנאשם והביא לו מכתב ממנו. במכתב נשאל הנאשם מהו התאריך המתאים ביותר לזריקת ראש חזיר להר הבית. הנאשם היה אמור לאתר באינטרנט מבנה של משגר לשם תכנונו ובנייתו של משגר, שיתאים למימוש התכנית.

הנאשם במכתב התשובה השיב שהיום המתאים ביותר לשגר את ראש החזיר הוא יום השישי האחרון של חג הרמדאן והוסיף, שלדעתו, יש מועד מתאים נוסף בתקופת חג הרמדאן או בסמוך אליו והבטיח לברר מהו אותו יום.

יומיים לאחר מכן, ביום 17/12/1997, פגש הנאשם את אסקין ועדכן אותו בפרטי התכנית ואסקין נתן את הסכמתו העקרונית לתכנית ואמר לנאשם שעל המבצעים להיזהר פן יתפסו.

אסקין והנאשם היו אמורים להיפגש עם הרשטיק בכלא בכדי לקדם את מטרת הקשר, אך שניהם נעצרו על ידי כוחות הביטחון ביום 21/12/1997.

באישום זה מואשם הנאשם בקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגיעה ברגשות כלפי אותו מקום, עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק, מתוך התייחסות לסעיף 2(א)(ב) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, ה’תשכ”ז-1967; המרדה, עבירה על סעיף 133 לחוק, מתוך התייחסות לסעיף 136(4) לחוק.

 

תשובת הנאשם לאישום

5. אין לנאשם קשר לכ”ך, לדרכה, או לרוחה.

6. אסקין הוא מודיע פרובוקטור של רשויות החקירה. הוא שהדיח את הנאשם בשני האישומים הראשונים. אסקין ניצל את הנאשם למספר פעולות בכתב האישום, בלי שהיה מעורב בעבירה פלילית, תוך ניצול נאמנותו. הנאשם השתתף במשמרת מחאה חוקית. מעצרו הינו בלתי חוקי. המעצר תוכנן כדי שהנאשם ייפגש עם הרשטיק ובדרך זו להטמיע או לנסות להטמיע במוחו תוכנית לשיגור ראש חזיר לכיוון הר הבית ולתפור לו תיק. רשויות החקירה השתמשו באסקין, שיזם את ההתקהלות ששימשה עילה למעצר, להפגשת הנאשם עם הרשטיק.

7. הנאשם לא הניח ראש חזיר בבית הקברות בנשר. הנאשם נענה לבקשת אסקין לארגן חברים משותפים להתקהלות חוקית ליד בית הקברות המוסלמי. אסקין הציע להניף ראש חזיר במהלך ההפגנה, כדי להביע סלידה מפעילות אנשי החמאס וביקש מהנאשם לקנות ראש חזיר למטרה זו. הנאשם נסע לתל אביב, קנה ראש חזיר בשוק הכרמל ומסרו לאסקין. זמן קצר לפני ההתקהלות, הודיע אסקין לנאשם כי בהתייעצות שערך שינה דעתו והגיע למסקנה שהנפת ראש החזיר אינה חוקית ועלולה לסבכם בעבירה פלילית.

הנאשם הוסיף וטען שביום 07/09/1997, שעה 18:40, מועד בו הונח ראש החזיר על קברו של עז א-דין אלקסאם, שהה בביתו.

8. לאחר ההצתה של בית משפחת עמיר, הציע אסקין לבצע הצתה נגדית בסניף דור שלם בירושלים. הנאשם סבר שיש להצית את המקום בלילה. הוא ואסקין עשו סיור מוקדם במקום. לאחר מכן שלח אסקין את הנאשם לתל אביב, לרכוש חומרים הדרושים להצתה. הנאשם נסע לתל-אביב וקנה את החומרים ומסרם לאסקין. זמן קצר לאחר מכן מסר הנאשם לאסקין שהוא חוזר מהרעיון. אסקין בתגובה אמר לו שגם הוא מתחרט ולא יגשים את הרעיון.

רשויות החקירה: השב”כ, היחידה הסמויה של המשטרה והמשטרה, שעימהן קשור אסקין, היו מעורבות במידה זו או אחרת בביצוע ההצתה.

הנאשם עשה הכל, כדי למנוע מאסקין לבצע את שני האישומים הראשונים ובא כוחו הבטיח לתת פרוט מה שעשה הנאשם בנידון. פרוט כזה לא ניתן לא על ידי הנאשם ולא על ידי בא כוחו.

9. האישום השלישי הוא מזימה של השב”כ, שבאמצעות אסקין הדיח את הנאשם. רשויות החקירה רצו להראות לרשות הפלסטינאית ששירותי הביטחון נלחמים בימין הקיצוני, כדי שהרשות הפלסטינאית תילחם אף היא באותה נחישות בגופים קיצוניים אצלה.

הרעיון לשגר ראש חזיר הוא רעיון של השב”כ והשב”כ ניסה להטמיע אותה בראשו של הנאשם ללא הצלחה. כדי לממש תוכנית זו, נערכה פגישה בין הרשטיק, הנאשם ואסקין, שהושבו בתא מעצר אחד בחיפה. לאחר המעצר המשותף בחיפה, נקשרו יחסי חברות בין הרשטיק לבין הנאשם.

הרשטיק הופעל מלכתחילה על ידי השב”כ, כדי ליצור ולרקוח ראיות ועדויות שקר שיגרמו למעצרו של הנאשם ולהעמדתו לדין. עובדת הפעלתו של הרשטיק כסוכן שב”כ היתה אמורה להיות חסויה מהמשטרה ומבתי המשפט ושירותי הביטחון ניסו להעלים עובדה זו גם מהיועץ המשפטי, שנתן את אישורו להגשת כתב אישום בעבירה של המרדה ולכן אין לכתב האישום תוקף, ככל שהוא מתייחס לעבירה זו. הרשטיק היה אמור להעיד עדות שקר נגד הנאשם ועל סמך עדות זו להפלילו. תמורת שיתוף פעולה זה קיבל הרשטיק טובות הנאה בלתי חוקיות.

בעת ששהו בבית המעצר בחיפה, נקשרו יחסי ידידות בין הנאשם להרשטיק. הרשטיק תודרך להזמין את הנאשם לבית המעצר לבקרו. אסקין, שהוזמן על די הרשטיק, התחמק מלבוא ושלח את הנאשם תחתיו.

הנאשם נשלח על ידי אסקין לפגוש את הרשטיק. בפגישה זו העלה הרשטיק בהנחיית השב”כ את הרעיון של שיגור ראש חזיר לכיוון הר הבית. לנאשם לא היתה כוונה לקחת חלק פעיל או עקיף בביצוע הרעיון השטני והוא לא עשה שום דבר להוציא את הרעיון מהכוח על הפועל. פולק, שגויס כסוכן נוסף, לא הצליח אף הוא להניע את הנאשם לעשות מעשה לקידום רעיונו של הרשטיק.

שירותי החקירה, שראו שמזימתם לא צלחה, יזמו פגישה ביום 18/12/1997 בין הרשטיק לחוקר השב”כ המכונה גידי. בפגישה זו תודרך הרשטיק לספר סיפורי שקר, כאילו נקשר הקשר בינו לבין הנאשם ואסקין לביצוע מזימה זו. שלושה ימים לאחר מכן נשלח הרשטיק למשטרה לשם מתן הודעה כביכול מצד שותף לקשר, שהחליט לחשוף אותו.

המכתב שכתב הנאשם להרשטיק ומסר לו באמצעות פולק היה מהשפה ולחוץ. כשאסקין חזר מחו”ל סיפר לו הנאשם על התכנית של הרשטיק ופולק לשגר ראשי חזיר להר הבית ורעיון זה נפסל על ידי שניהם.

דבר הפעלתו של הרשטיק כסוכן שב”כ נודע באקראי, לאחר שב- 28/12/1997 הוא הפסיק לשתף פעולה עם רשויות החקירה וחזר בו מהסכמתו להעיד עדות שקר. עקב זאת, ניסו ומנסים שירותי הביטחון למנוע מהרשטיק לתת עדות במשפט. אין צריך לומר שגם טענה זו איננה נכונה וב”כ הנאשם אף לא טרח לשאול את הרשטיק שאלה או בדל שאלה בנקודה זו.

רשויות החקירה יצרו, סילפו ועיוותו ראיות והיתה להן כוונה להשתמש בהרשטיק כעד שקר ולא לגלות את דבר הפעלתו.

10. כתב האישום הוא עלילת דם שמן הראוי שלא היה מוגש. הנאשם חף מפשע.

 

הערות כלליות

11. לנאשם, כפי שנטען במבוא לכתב האישום, יש השקפות היונקות השראתן מתורתו של מאיר כהנא ותנועת כך. הוא חפץ לגרום להתנקשויות בין יהודים וערבים ולצורך כך קשר קשר לביצוע פעולות פרובוקטיביות שונות לשם השגת מזימה זו. כמו כן הוא הצית אש, אש זרה תרתי משמע, במועדון דור שלם, כדי להביע סלידתו מאנשי השמאל. על שנאת חינם זו נאמר ב-תלמוד בבלי יומא ט ב:

“… מקדש שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות:עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים”.

וכן,

“אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים” (תלמוד בבלי גיטין נה ב).

12. מכוח סעיף 8 לפקודה למניעת טרור, ה’תש”ח-1998, הוכרזו התנועות ‘כך’ ו’כהנא חי’ על “צירופיהן ונגזרותיהן” ארגון טרוריסטי. הכרזה זו חלה על פי תכלית הפקודה, שהיא לעקור טרור קיים מן השורש וכן למנוע ולהצמית מן השורש צמיחתו של טרור חדש, גם על חבר אנשים שפועלים, אם הם פועלים, להשגת מטרות דומות באמצעים דומים ואין נפקא מינה שחבר אנשים שבחר בדרך הטרור משנה את שמו, את הרכבו ואת ארגונו או סמליו, ללא שנוי מהותו, או אם חבר אנשים זה לא היה קיים בעת האכרזה, או שהוא אינו מזוהה (בג”צ 6897/95 כהנא נ’ קצין אג”מ – משטרת ישראל, פ”ד מט(4) 853, 862-863).

כדי לתהות על קנקנו של הנאשם ומהי השקפת עולמו, ניתן לפנות לאמרות שאמר הנאשם לפני חוקרי השב”כ, באשר ליחסו כלפי מי שאינו יהודי, במעשים שעשה ושהתכוון לעשות בצוותא, לבדו, או עם מנהיגו הנערץ אז, אסקין. ברם, מאחר ואין אישום ספציפי בכתב האישום המגדיר מחשבות ומעשים אלה כעבירה פלילית, לא ראיתי מקום לבחון לעומק הצהרות ומעשים של הנאשם, שאינם מתייחסים לאישומים המפורטים בכתב האישום.

13. הנאשם בחר לא רק להכחיש את המיוחס לו, אלא הוא אף טיפס על עץ גבוה, הגיע עד לצמרותיו, אך לא מצא סולם לרדת. כוונתי להאשמות החמורות שהטיח ב”כ הנאשם ברשויות החקירה ובמיוחד בשירותי הביטחון, אמרות שלא נמצא להן סימוכין במהלך שמיעת הראיות.

אמנם נכון, שבעת חקירותיו לא ליקק הנאשם דבש, אך היחס שקיבל לא שלל את רצונו החופשי. ארוחות לא נמנעו ממנו וזולת שני לילות, גם שנתו לא הופרעה. צרכי הדת סופקו לפי בקשתו ובסופי השבוע הוא לא נחקר.

ציפיתי שבא כוח הנאשם יחזור בו מהדברים שאמר בתשובתו לכתב האישום, אך הלה חזר ואמר שכל מה שטען בתשובתו לאישום שריר, בריר וקיים.

ככל שפשפשתי בדברים שנאמרו, לא מצאתי אחיזה בראיות לדברים החמורים הללו.

הטענות חזרו ונשנו במהלך הדיון, מתוך התעלמות מהחלטות של בית המשפט העליון, שאף לא הובאו לתשומת לבי, אלא בשלב הכמעט סופי של המשפט. הדברים מפורטים בהחלטה שנתתי ביום ז’ באדר תשנ”ט (23.2.99) ואין טעם לחזור עליהם.

חבל שב”כ הנאשם לא נרמז מהדברים שאמר השופט חשין בבש”פ 1522/98 פקוביץ נ’ מדינת ישראל (12/03/1998):

“הערתי לבא כוח העורר במהלך הדיון, ואחזור על הדברים שוב: ככל שהאשמותיו כנגד שירות הביטחון הכללי הן חמורות יותר, כן מוטל עליו נטל כבד והולך להמציא ראיות להוכחת גרסתו, ומשהעלה גרסה כה קיצונית, מצפה אני לראיות של ממש להוכחתה. אחר ששמעתי את ששמעתי ועיינתי באשר עיינתי, אוכל לומר בפה מלא כי לא נמצאו לי ראיות של ממש להוכחת האשמות הקשות מנשוא שהעלה בא כוח העורר נגד שירות הביטחון הכללי. אכן יש תמיהות מסוימות שאזכירן בסמוך, אך רחוקים הדברים – על פי הראיות שלפני – מהסקת המסקנות שבא כוח העורר מבקש להסיק.”

התקלות שמעלה השופט חשין היו פגם בלתי ראוי בגלוי חומר החקירה לב”כ הנאשם ואי גילוי העובדה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, שהרשטיק פעל החל מיום 30/11/1997 על דעת השב”כ ובהדרכתו (ראו גם בג”צ 2892/98 פקוביץ נ’ היועץ המשפטי לממשלה (19/08/1998)).

לא אוכל, לאחר שמיעת הראיות, להגיע לסיכום טוב יותר מהדברים שאמר השופט חשין. לא הוכח מאומה מכל מה שטפל ב”כ הנאשם על השב”כ ועל רשויות חקירה האחרות. למשל, ב”כ הנאשם טען שהצתת דור שלם נעשתה בידי רשויות החקירה, אך אף נציג מטעם רשויות אלה לא נחקר בשאלה זו ולא עוד אלא, שב”כ הנאשם בחקירתו ובסיכומיו הפנה אצבע מאשימה על כך שרשויות החקירה לא מיצו, לטענתו, את החקירה בכיוונים אחרים. במלים אחרות, נוכל לומר שטיעון זה הוא מהסוג פתח בכד וסיים בחבית.

לא הוכח שאסקין הינו סוכן שב”כ שטמן פח יקוש לנאשם. אסקין לא הודה וקל וחומר לא הפליל את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. היפוכו של דבר, הנאשם הוא שמסר לרשויות החקירה אמרות המפלילות לכאורה את אסקין. ספק אם ניתן היה להעמיד את אסקין לדין, לפחות בחלק מהעבירות המיוחסות לו, לולי התיר הנאשם את חרצובות לשונו. ניתן להפנות גם לעימות בין אסקין לנאשם, שבו מספר הנאשם מה אמר על עצמו ועל אסקין, בכל הנוגע לכתב האישום ואילו אסקין פיו היה חתום, אינו משיב לו כגמולו ואינו מנדב מידע למכונה דניאל שנכח בעימות.

נימוק נוסף לחשד נגד אסקין, שהוא סוכן השב”כ, הינו שהיו דברים שרק אסקין והנאשם ידעו ולפתע הסתבר לנאשם שמידע זה הגיע לחוקרי השב”כ, שהעידו על כך בבית המשפט (עמ’ 498). הנאשם סתם ולא פירש את דבריו וכמו שדבריו סתומים גם טענתו זו נשארה סתומה, שכן אינני יודע למה ירמזון מיליו.

הוא הדין ביחס לאליעזר פאפו (להלן – פאפו), שכונה אף הוא “סוכן שב”כ”. הנאשם סיפר לחוקרי השב”כ שפאפו שאל אותו בשפה הסרבית אם הוא קשור להנחת ראש חזיר על קבר בבית הקברות המוסלמי והוא השיב בחיוב. והנה, פאפו “סוכן השב”כ”, העיד בניגוד למצופה על ידי ב”כ הנאשם, שלא היו דברים מעולם (עמ’ 380; וראו גם עמ’ 147). אף הדברים שאמר פאפו באשר להשתתפותו של הנאשם בכנס הרמבמיסטים ביום 29/10/1997 בביתו של הרב בן אברהם אינם מפלילים את הנאשם. בשיחה בין הרשטיק למכונה גידי ביום 18/12/1997, אומר העד שאמר משהו לאסקין שקשור לפאפו (מסמך ב’, עמ’ 54). גם מאמירה זו עשה ב”כ הנאשם מטעמים, אך הרשטיק בעדותו (עמ’ 414) נתן תשובה פשוטה והיא, שהוא חשב שכאשר אסקין מזכיר את פאפו הכוונה לנאשם. רק בשלב מאוחר יותר, הסתבר לו שמדובר בשני אנשים שונים.

הבוץ שהוטח בפולק כדי לפגום באמינותו אינו רלבנטי. השיחות בין פולק לנאשם הוקלטו ואם הוסיף העד תוספות כל שהן בהודעתו (ת/37), אין לכך חשיבות, שכן מה שקובע בעיני, לשם הכרעת הדין, הן ההקלטות והתמלילים שהנאשם לא כפר בהן למעט מילה אחת. מסקנה זו מייתרת את השאלה האם עד זה מהימן. למעלה מהצורך אומר, שהעד השאיר בעיני רושם שלא טובות הנאה מגלוי המידע לשב”כ על התכנית להשליך ראש חזיר להר הבית, היו נר לרגליו, אלא חששו האמיתי וחרדתו לתוצאות של מימוש הקשר.

14. לא זו אף זו, כפי שנאמר לי בעל פה בתחילת הדיונים בתיק, היה מו”מ בין עו”ד ורצברגר, בא כוחו דאז של הנאשם, לפרקליטות, לנסות להגיע להסדר טיעון. מסיבות שונות התחלפו עורכי הדין והנאשם בחר לכפור ברוב העובדות שבכתב האישום. מאחר שבא כוח הנאשם, עו”ד בביאן, הזכיר בסיכומיו ענין זה מצאתי מקום להידרש לכך. אינני נותן משקל לנטייתו של הנאשם להודות, לחזרתו מדרך זו ולרצונו לכפור ולנהל משפט הוכחות ארוך ומיגע. אך עובדה זו, של נכונות להגיע להסדר טיעון מטעם הפרקליטות, טופחת על פני הטענה שהמדינה עם אסקין שלוחה, חפשה לפגוע בנאשם ולהכניסו מאחורי סורג ובריח לשנים רבות. מטרת המגעים להסדר טעון היתה להביא להרשעת הנאשם, אך בעיקר להביאו בהקדם כעד במשפט נגד אסקין.

15. הפשר היחיד לטענותיו של הנאשם, שהוא חף מפשע, שהוא חש כמו בועה שהתפוצצה. הנאשם נגרר ונסחף על פי אמונתו האידיאולוגית והערצתו העיוורת לאסקין לעשיית מעשים חמורים. יחד עם זאת, מקננת בו מידי פעם גם רוח ההיגיון והשפיות. כאשר רוח זו נחה עליו הוא מבין שעשה דברים חמורים, או שהוא עתיד לעשות מעשים מסוכנים לו ולאחרים. ניתן לראות זאת בבקשתו למנוע את פרסום שמו ומשאלתו שהמשפט יתנהל בדלתיים סגורות, באשר לעבירת ההצתה של סניף דור שלם. רצונו לפוצץ עצמו בהר הבית, בשל אהבה נכזבת, ביום שבו נקהלים לרחבת הר הבית מוסלמים רבים, ורצונו להתחמק ולא להוציא מהכח אל הפועל את התכנית המטורפת להשליך ראש חזיר להר הבית, מצביעים על השניות שבנפשו. גם התוודותו של הנאשם ובמיוחד גלוי חלקו של אסקין בכל אחד מהאישומים שבתיק זה, נובעת מהפן הרציונלי של אישיותו. זהו גם הסבר לעמידתו על מה שהודה בעימותים עם אסקין ואי חזרתו מהגרסאות המפלילות גם לאחר שנפגש עם עו”ד ורצברגר ביום 30/12/1997 (ראו גם דבריו של הנאשם בשיחה עם פולק בתמליל ד’ מיום 22-23/12/1997; כמה טוב שהרעיון נפל בשלב התכנון). מסקנה זו מוליכה למסקנה נוספת. התבטאויותיו במהלך החקירה, הדברים שכתב ומה שאמר לשופטי המעצרים נובעים מהלחץ הפנימי שבו היה שרוי. הודאותיו נבעו מהצורך לשחרר את הלחץ הנפשי והמתח שבו היה שרוי. יש אמירות של הנאשם, שאמר דברים ברורים שיש בהם הודיה, באמירות אחרות הוא הסתפק רק בחצי הודיה או בתחילת הודיה, או שהודה במעשיו, אך טען שאין בהם עבירה. האמירות הללו לפני השופטים והשחזורים שנעשו, משמשים דבר מה להודאות שנמסרו לרשויות החקירה. מבחן ה”דבר מה” בא להראות שהלחץ הפנימי לא גרם לנאשם ליטול על עצמו דברים שלא עשה (ע”פ 744/78 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3) (1978) 228, 234).

במהלך המשפט שוב גבר הצד האידיאולוגי באישיותו של הנאשם. הוא ניסה, בקו ההגנה שאותו נקט, לאסוף את שברי אישיותו המנותצת בעיני חבריו לשעבר ולאחותם מחדש. הוא מנסה לשקם את דמותו ולהראות “שלא בגד” וכל מה שעשה היה משום שלא יכל לעמוד בלחצים של חוקרי השב”כ.

16. ניתן לראות את חיבוטי הנפש של הנאשם גם בפתקים שכתב לאסקין בתרגיל השוטר ת/16 ובאמרות שלו לשוטר יצחק הלל, שפעל כביכול, כמקשר ביניהם.

הנאשם טען באשר לתרגיל השוטר (ת/16), תרגיל שהתקיים בימים 27/12/1997-03/01/1998, כאשר יצחק הלל ניסה לשכנע את הנאשם ואסקין להעביר באמצעותו מסרים מהאחד לשני, כדי לעמוד על המידע שבידי כל אחד מהם ביחס לעבירות שבתיק זה והאם הנאשם מסתיר חומר נוסף מעבר לזה שאותו כבר גילה. אסקין לא נפל בפח ולא מסר מאומה. לעומת זאת, הנאשם, שהאמין שהשוטר יצחק הלל מוכן באמת ובתמים לסייע לו, העביר לו מסרים כדי שיעבירם לאסקין במה הודה ובמה לא הודה, תוך שהוא מצטדק לפניו על ש’נשבר’. מי שמעיין בפתקים ובתרשומות שנעשו, יכול להיווכח עד כמה הנאשם היה שרוי במצוקה על אשר נשבר בחקירה ומסר מידע מפליל. הוא אמר לשוטר יצחק הלל למסור לאסקין שהוא מבקש את סליחתו, על שלא החזיק יותר מעמד וסיפר להם הכל (תרשומת של יצחק הלל מיום 30/12/1997), בפתקה שנכתבה בכתב ידו של הנאשם (ת/31ב) נאמר:”סדרו אותי עם השחזור. אתה רואה שעכשיו יודעים את הכל.”

כמו כן בפתקה ת16/יז’ מיום 2/01/1998 כתב הנאשם:

“הודתי בהצתת סניף ובהנחת ראש חזיר בנשר. סיפרתי אפילו יותר ממה שדרשו. תבין אי אפשר היה לעמוד”, או “אביגדור הצליחו לקחת ממני הכל.” (ת16/א)

אלה הודאות שעומדות בזכות עצמן ואינן מצריכות דבר מה או סיוע (ע”פ 2831/95 אלבה נ’ מדינת ישראל, פד”י נ(5) (1996) 221, סעיף 55 לפסק הדין).

טענתו שידע שמדובר בתרגיל ושהוא למד על כך ממה שעשו לרב עידו אלבא וכי העמיד פנים, כדי שהשב”כ לא יחזור ויחקור אותו, סותרת את רוח הדברים המשתקפת מהפתקים, רוח נכאים של אדם שהודה, אך חש ששותפיו לדעה בזים לו והוא מתנצל על מה שעשה (ראו תרשומת של השוטר יצחק הלל מיום 30/12/1997 שאמר לנאשם שאסקין, כביכול, אינו כועס עליו שהפליל אותו וכי גם הוא הודה. הנאשם הודה ליצחק הלל על קבלת ההודעה ונראה שמח). שמדובר ברעיון, שזה מקרוב צץ בראשו של הנאשם, ניתן לראות בדברים שאמר הנאשם בעדות שמסר במסגרת משפט הזוטא (עמ’ 298):”אין לי להוסיף על עדותי עד כה”. במעמד זה מסרה ב”כ המדינה את המקור של התרשומות והפתקים שבת16/. בישיבה הבאה פתח הנאשם ואמר שידע מראש על תרגיל השוטר והשוטר יצחק הלל לא הצליח ‘לעבוד’ עליו (עמ’ 300 ואילך). זו גרסה כבושה והנאשם לא תרץ מדוע שמר את הדברים בלבו. מה שאמר בהקשר זה, לא נראה לי אמין.

17. כאמור, הנאשם גם התוודה לפני מספר שופטים על העבירות שעשה, אם כי לא תמיד ההודאה לוותה גם בתחושת אשמה. טענתו של הנאשם שעשה כן, כי חשש שאם לא יתוודה יחזור השב”כ ויחקור אותו, אף היא טענה התלויה על בלימה ואיננה ראויה לאמון.

עו”ד ורצברגר סיפר לבית המשפט על היחס המשפיל של חוקרי השב”כ כלפי הנאשם, כפי ששמע ממנו והנאשם הודה שהעביר לו מידע זה. הטענות על יחס משפיל נדחו על ידי בהחלטה שנתתי במשפט הזוטא. הנאשם אישר שלאחר הדברים החמורים הללו שהועלו בבית המשפט, לא הורע היחס אליו. טענתו היא שעו”ד ורצברגר אמר את הדברים על דעת עצמו ובלא הסכמתו. קשה לקבל את דברי הנאשם, שעו”ד ורצברגר אמר את הדברים למורת רוחו. עו”ד ורצברגר אמר את הדברים לפחות בשתי ישיבות, שבהן נידונו בקשות להארכת מעצר והנאשם יכל למשוך בשולי בגדו של בא כוחו ולבקש ממנו לסכור את פיו, אם בישיבה הראשונה ואם בישיבה השנייה ואם מבעוד מועד, לפני הישיבה הנוספת.

אמנם הנאשם לא הודה מייד בכל העבירות המיוחסות לו, אלא טיפין טיפין. תחילה הוא הודה מייד לאחר שנעצר, ביום 21/12/1997, בחלקו בפרשת הר הבית. ביום 25/11/1997 הוא החל להודות בעובדות הנוגעות להנחת ראש החזיר בנשר ורק ביום 30/12/1997 הוא הודה בחלקו בפרשת הצתת סניף דור שלם. העובדה שהנאשם לא הודה מייד בכל הפרשיות היא דבר ידוע. לא אחת ולא שתיים מנסה הנאשם שנתפס בכף הקלע למזער את הנזק שבתפיסתו ולהודות רק כאשר אין לו ברירה, נוכח המידע שבידי החוקרים, או מחמת לחצים פנימיים (ע”פ 2109/90 אלעביד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1) (1997) 673, 715). כאמור לנאשם היו לחצים פנימיים להודות והוא חיפש זיזים להתלות בהם כדי לפתוח את סגור לבי ולפיכך לא חשש מבדיקות פוליגרף, למרות שידע שהדבר יוביל להתוודותו.

סיכומו של דבר, התורן להניף עליו את הטענות נגד השב”כ ו’עושי דברו’ לא התרומם ונשאר מוטל על האדמה.

 

הנחת ראש חזיר בנשר

18. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של הנאשם ואסקין, שעשו והתכוונו לעשות שימוש בחזיר למטרותיהם הטמאות, מה עוד שימות המשיח טרם הגיעו והחזיר עדין אינו היה המעלה גרה.

ב-תלמוד בבלי סוטה מט ב, נאמר:

“כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה … בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקפה והיו מעלין להם תמידין. היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחכמה יונית. לעז להם בחכמה יונית, אמר להם כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכן. למחר שלשלו להם דינרים בקפה והעלו להם חזיר. כון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים.”

על יחסם של גדולי ישראל לחזיר ניתן למצוא מובאות באנציקלופדיה אוצר ישראל עמ’ 257 ואילך.

בעמ’ 258, נאמר על החזיר שהוא כמו צואה (תלמוד בבלי ברכות כה א; ראו גם שולחן ערוך אורח חיים עו). אסור לאיש לעבור בין שני חזירים (קיצור שולחן ערוך ג ח). כאמור, יחס המסורת היהודית לחזיר ישתנה בימות המשיח, שאז הוא יהיה מותר באכילה, כי יעלה גרה (שם, עמ’ 258).

19. כפי שעולה מהזכ”דים ומהודאותיו במשטרה של הנאשם, הרעיון להנחת ראש חזיר נבט בראשם של אסקין והנאשם לאחר הפיגוע שהיה במדרחוב. הנאשם ניסה תחילה להרחיק ולהדחיק את חלקו של אסקין בפרשה, אך ככל שנקפו ימי החקירה, מסר לבסוף פרטים מלאים לא רק על חלקו שלו, אלא גם על חלקו של אסקין.

הנאשם בעדותו הודה שנסע לקנות ראש חזיר בשוק הכרמל בתל אביב. גרסתו בבית המשפט איננה הגיונית ואיננה אמינה. לדבריו, נסעו הוא ואסקין למחרת הפיגוע במדרחוב, ביום 05/09/1997, לסייר באזור בית הקברות המוסלמי בנשר, אך לא נכנסו לתוכו. שניהם נסעו באוטובוסים לחיפה ומשם לנשר. לאחר שבחנו את השטח במשך זמן קצר, הם נסעו חזרה לחיפה, שם נפרדו דרכיהם. אסקין נסע לירושלים ואילו הנאשם נסע לתל אביב, קנה ראש חזיר וחזר לירושלים, נסע לדירת אסקין והשאיר אצלו את ראש החזיר, כשהוא מודיע לו שהוא מתחרט ואינו מוכן להניחו.

הנאשם מסר כמה גרסאות בשאלה מתי אסקין אמר לו שהוא מתחרט ולא יניף ראש חזיר בעת ההפגנה המתוכננת בנשר (עמ’ 501, 502). זולת זאת, מדובר בגרסה כבושה, שכן ב”כ הנאשם בטיעונו אמר שהחזיר שהנאשם קנה היה לצורך הנפתו בעת ההפגנה ולא כדי להניחו בבית הקברות. אין, אפוא, לקבל גרסה זו שלא נטענה עד כה ושאינה אמינה.

20. גרסה זו לוקה בכמה פירכות. ראשית, לפי שיטת הנאשם היה צורך בשני ראשי חזיר, האחד כדי להניח על קברו של עז אדין אלקסאם והשני, כדי להניפו בהפגנה. שנית, אם רצו להניח ראש חזיר על קבר עז אדין אלקסאם ולהניף אחר ביום ההפגנה מה יעשו עם ראש חזיר מסריח במשך חמישה ימים עד לשימוש בו. דעת לנבון נקל, שבנסיעה לחיפה היה מקום לסטות לשוק הכרמל, כדי לקנות שם ראש חזיר, ולהביאו לנשר ולהניפו. ושלישית, אם הנאשם התחרט ולא חפץ ליטול חלק בפרשה זו מדוע נסע ביום 10/09/1997 לנשר והניף בהתלהבות שלט ברחבה שמול בית הקברות והכיצד, למרות שחשד באסקין, החריש ולא שאל אותו אם הוא שהוציא את המזימה מהכוח אל הפועל (עמ’ 503). הרי, לדבריו, הנחת ראש החזיר היה המעשה מקדים להפגנה (מסמך 17 וכן מסמך י’, דו”ח השחזור). במלים אחרות, הא בהא תליה. אם אין מניחים ראש חזיר כמעשה מקדים אין טעם בהפגנה ולפיכך אין להפריד בין הדבקים.

21. כאמור, אינני מאמין לנאשם שהוא ערך סיור עם אסקין ביום שישי 05/09/1997. לדעתי, כפי שעולה מחומר הראיות, הגיע הנאשם בגפו לחיפה ב- 07/09/1997 ומשם נסע לבית הקברות נשר, לא לפני שהתקשר לשנידרמן שהתגורר בחיפה, כדי לוודא את מיקומו של בית הקברות וכיצד להגיע אליו (מסמך 22; ראו גם עדות הנאשם עמ’ 499). ב-ת16/א מיום 30/12/1997 מתוודה הנאשם במכתב לאסקין שנסע ביום 07/09/1997, קנה חזיר בתל אביב, בשוק הכרמל, הניח את החזיר וצילם אותו, התקשר לביפרים ולעיתונאים וכן שהתקשר לזינגר ולזקן בטלפון ואמר להם שארגון חגי עשה זאת. גרסה זו מצויה גם בדברים שאמר הנאשם לשוטר יצחק הלל, על פי דיווח של זה האחרון מיום 31/12/1997 ב-ת/16. זהו דבר מה המאשר את גרסת הנאשם בפני רשויות החקירה. שנידרמן לא אישר שהנאשם פנה אליו לברר כיצד להגיע לבית הקברות בנשר, משום שמדובר באדם חשדן שלא חפץ לנדב שום מידע או להעביר מסר באמצעות פולק, שנשלח אליו, למשפחת אסקין. גם כשזומן לשתות קפה אצל חוקרי השב”כ, סרב (ת37/). לפיכך, אין תימה, ששנידרמן לא היה מוכן לאשר שהנאשם דיבר איתו לפני שהגיע לבית הקברות (ראו עדות פולק, עמ’ 243, נ/12 ו-ת/37). שנידרמן עצמו לא נחקר במישרין בשל מצב בריאותו.

הנאשם ידע בדיעבד שלא הניח את ראש החזיר על קברו של עז אדין אלקסאם, אלא על קברו של מוסלמי אחר. פעולה זו נעשתה בעצה אחת עם אביגדור אסקין, שסיפר לו שהקבר של עז אדין אלקסאם מצוי בנשר. אמנם תחילה ניסה הנאשם להסתיר את חלקו של אסקין (ראו למשל מסמכים 9-11, 15, 17 ו-ח; במסמך 16 מיום 29/12/1997, מתנה הנאשם גלוי שמו של השותף להנחת ראש חזיר בנשר, אם אסקין יבוא ויודה בפניו מי יזם עמו הנחת ראש חזיר בנשר, אך לאחר השחזור בנשר, הוא הודה שאסקין יזם עמו, כמעשה מקדים להפגנה, את הנחת ראש החזיר (מסמך 17 מאותו יום בשעה מאוחרת יותר וכן מסמך י, שהוא דו”ח השחזור בנשר).

22. בעימות בין הנאשם לאסקין (ת/28א מיום 08/01/1998) חזר הנאשם בנוכחות אסקין על הודאתו שהוא תכנן הנחת ראש החזיר בנשר, שם קבור עז אדין אלקסאם, לפי מה ששמע מאסקין, כהכנה להפגנה שהיתה מספר ימים לאחר מכן ושהניח את ראש החזיר. הוא גם סיפר בעימות על פנייתו לשנידרמן שיסביר לו איך להגיע לנשר, שהתקשר לעיתונאים זמן קצר לאחר שיצא מבית הקברות, לפי רשימה שקיבל מאסקין (נספח ה) ושסיפר לאסקין למחרת על המעשה שעשה, שהניח ראש חזיר על קבר אחר. גם בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם שקיבל את הרשימה מאסקין (ראו גם ת16/א).

גם בזכ”ד מיום 29/12/1997 (מסמך 14) אישר הנאשם שצלצל למספר עיתונאים מטלפון ציבורי סמוך לבית הקברות, ואמר להם שיוסי מסוכנות ידיעות צפון מוסר שאלמונים הניחו ראש חזיר על קברו של עז אדין אלקסאם. כמו כן הוא התקשר לצבי זינגר ודני זקן וסיפר להם שארגון חגי הוא שהניח את ראש החזיר (ראו גם מסמך י’ מיום 29/12/1997 וכן ת/16א). הוא אף אישר שצילם את ראש החזיר, כדי שאם יקדימו ויסלקו את ראש החזיר בטרם תגיע התקשורת, ניתן יהיה להראות שאכן הונח ראש חזיר על קבר עז אדין אלקסאם. לדברי הנאשם את הפילם של צילום ראש החזיר הוא הוציא מהמצלמה ושם אותו בתיבת הדואר של העיתונאי צבי זינגר. צבי זינגר, בהודעתו במשטרה, לא אישר פרט זה, יתכן משום שהנאשם טעה בתיבת הדואר (ראו הודעתו של צבי זינגר, מסמך יב מיום 31/12/1997). לפי האמור בהודעתו, שהוגשה בהסכמה, הוא קיבל שיחת טלפון משונה מאדם בעל מבטא מוזר שדיבר מהר ובצורה בלתי מובנת. מהשיחה הוא הבין שמדובר במעשה שנעשה או שיעשה על קברו של עז אדין אלקסאם. צבי זינגר לא זכר אם קיבל לפני הודעה זו, או אחריה, ביפר שמתייחס לפעולה על ידי ארגון חגי.

 

דבר מה נוסף להודאות

23. כאמור, הנאשם הודה לא רק בפני גורמי חקירה – השב”כ והמשטרה – אלא גם בפני השופטים צור וכרמל. לפני השופט צור הוא אישר (מסמך טז מיום 26/12/1997) שיום לפני כן הוא הודה בהנחת ראש חזיר בקבר עז אדין אלקסאם. הודאה זו ניתנה ללא הסתייגות. בהצהרתו בבית המשפט הוא גם אישר את פנייתו לעיתונאים לאחר הנחת ראש החזיר. טענתו, כמו גם טענת עו”ד ורצברגר באותו דיון, היתה שהנחת ראש החזיר אינה מעשה בלתי חוקי ועו”ד ורצברגר הוסיף שמדובר בחופש הביטוי (ראו גם מסמך יח’, דברי הנאשם לפני השופט כרמל ביום 9/01/1998). הצהרות אלה משמשות לפחות כדבר מה להודאות שמסר הנאשם (יעקב קדמי על הראיות כרך א 93; ראו ביקורת על הלכה זו, שגם אומצה בדו”ח ועדת גולדברג, קמר, דבר מה נוסף מפי הנאשם, פלילים ה-1 277, 280 ואילך). כמו כן קיימות ראיות עצמאיות, בפתקים שכתב הנאשם לאסקין (קדמי, שם, עמ’ 157). גם השחזור שעשה הנאשם בנשר (מסמך י), משמש דבר מה נוסף להודאתו (יעקב קדמי על הראיות כרך א 82). הוא הדין בעדותו של שלוה זדאשווילי שסילק את החזיר באותו לילה מהקבר שעליו הונח ראש החזיר (עמ’ 443 ו- ת/69). לקבר זה – ולא אחר – הוליך הנאשם בעת השחזור.

 

האם העובדות האמורות מצביעות כך שהנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו

24. עבירת הקשר עם אסקין הוכחה. אסקין והנאשם קשרו קשר להניח את ראש החזיר על קבר של עז אדין אלקסאם בבית הקברות המוסלמי בנשר.

הנוסח הקודם של סעיף 172 לחוק היה כדלקמן:

“Every person, who with the intention of wounding the feelings of any person and of insulting the religion of any person, or with the knowledge that the feelings of any person are likely to be wounded, or that the religion of any person is likely to be insulted thereby, commits any trespass in any place of worship or in any place of sepultre or in any place set apart for the performance of funeral rites or as a depository for the remains of the dead, or offers any indignity to any human corpse, or causes disturbance to any persons assembled for the purpose of funeral ceremonies, is guilty of a misdemeanour.”

אנו רואים שבנוסח המקורי לפקודת החוק הפלילי, 1936, נקט המחוקק בלשון משיג גבול –

“commits any trespass”.

חרף זאת נפסק, שאין לתת למונח זה את הפרשנות שניתנה לו בהגדרת העבירה של השגת גבול (סעיף 447 לחוק; ראו ע”פ 176/71 הרב ברוך נ’ מדינת ישראל, פ”ד כו(2) (1972) 667).

כיום בסעיף 172 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, זנח המחוקק הניסוח הטכני של השגת גבול והוא משתמש במלים:

“הנכנס שלא ברשות למקום … קבורה, או נוהג במת שלא בכבוד … והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות את דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות את דתו …”.

החלופה הראשונה מדברת על “כניסה ללא רשות”. הנאשם לא טען שניתנה לו רשות מפורשת או מכללא להיכנס לבית הקברות. העובדה שבית הקברות מוזנח או אינו מתוחם או שיש מחלוקת ביחס לבעלות עליו, אינה מתירה לו כניסה לבית הקברות בלא שנטל רשות. הרשות יכולה להיות מפורשת או משתמעת, או מכוח הדין (יעקב קדמי על הדין בפלילים כרך ג 1232). היסוד של המעשה הוא “כניסה”. הרכיב הנסיבתי של היסוד העובדתי הינו שהמקום המשמש כמקום קבורה.

החלופה העובדתית האחרת אף היא נתקיימה:”נוהג במת שלא בכבוד”. לכבוד המת יש לתת בהקשר זה משמעות רחבה. לפיכך, כל התנהגות בלתי מכובדת כלפי המת עצמו נתפסת בהגדרת היסוד העובדתי של העבירה (קדמי, שם).

ליסוד הנפשי שבעבירה יש שתי חלופות שיש לפרשן לאור סעיף 90א לחוק העונשין (תיקון מס’ 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), התשנ”ה-1995. חלופה אחת מדברת על “יודע” ויש לפרשה לפי סעיף 20 שבתיקון 39 לחוק העונשין, כמודעות לקיום המעשה והנסיבות. חלופה אחרת היא, שהמטרה של המעשה היא להשיג את היעד של פגיעה ברגשות אדם או ביזוי דתו. החלופה הראשונה מדברת על עבירת התנהגות והחלופה השנייה דנה בסוג מיוחד של עבירות התנהגותיות שהן עבירות מטרה (יעקב קדמי הדין בפלילים חלק ראשון עדכון והשלמה 35). כאן הערך המוגן שנפגע הוא המטרה הפלילית שלשמה נעשה המעשה (ע”פ 2831/95 הנ”ל).

25. בא כוחו דאז של הנאשם טען בהליכי המעצר, שהנחת ראש חזיר הינה ביטוי לחופש הדיבור. מאחר והנאשם עשה תפנית בגרסתו, אין הוא יכול לטעון קים לי חופש הביטוי ולכן מה שעשיתי איננו מהווה עבירה. טענה זו גם לא תוכל לעמוד לו לאור פסק הדין שניתן לאחרונה בע”פ 697/98 סוסצקין נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(3) (1998) 289. חופש הביטוי מטבעו עלול לפגוע בחופש הדת או הפולחן. סעיף 173 לחוק העונשין, כפי שפורש בפסק הדין האמור, קובע את האיזון הראוי בין הגנה מפני פגיעה ברגשות הדת של חלק מהציבור לבין חופש הביטוי.

חופש הביטוי נסוג רק אם הפגיעה ברגשות הדת יש בה פוטנציאל לפגיעה קשה ומשמעותית ברגשות והמבחן הוא מבחן אובייקטיבי.

האינטרס המגולם בעבירה, האוסרת פגיעה ברגשות הדת, הוא האינטרס של בני אותה הדת בכללותם, והפגיעה היא פגיעה ברוב או בחלק ניכר מהציבור להבדיל מפגיעה ברגשות דת של פרט זה או אחר.

בין אם חל המבחן של אפשרות סבירה לפגיעה ברגשות ובין אם נבחר במבחן של וודאות קרוב לפגיעה ברגשות, אין ספק שהנחת ראש החזיר על הקבר בנשר, היה בה פוטנציאל לפגיעה קשה ברגשות בני העדה המוסלמים. החזיר הוא הטומאה ביהדות ובאסלם והנחת ראש חזיר על קבר מוסלמי הינה פגיעה קשה ברגשות המוסלמים (ע”פ 697/98 הנ”ל).

גם אנו, היהודים, נפגעים קשות כאשר אנו קוראים או שומעים על חילול קברי יהודים. אין לי ספק שעוצמת הפגיעה תהיה רבה יותר אם נראה, נשמע או נקרא, שהונחו ראשי חזירים על קברי יהודים.

כאמור, הדברים הללו הם למעלה מהצורך.

לסיכום, הנאשם עבר עבירה על סעיף 172 לחוק וכן עבירה של קשירת קשר מסוג של עוון, סעיף 499(א)(2) לחוק וזאת על פי הודאתו.

 

ההפגנה בנשר ביום 10/09/1997

26. לאחר תום פרק הנחת ראש החזיר, הגיע העת לביצוע החלק השני של תוכנית הקשר והיא ההפגנה סמוך לבית הקברות בנשר. להפגנה כזו צריך, כדי שתהא לה תהודה, עיתונות ואכן עיתונאים הגיעו למקום הארוע ולא מפני שעוף השמים הוליך את הקול.

אסקין נסע ברכבו והביא עמו חמישה אנשים מירושלים. אחרים נסעו באוטובוס, שיצא מירושלים לתחנת האוטובוסים בחיפה, שם הם נפגשו עם שנידרמן שהסיע אותם לנשר. לנשר הם נסעו בשני רכבים (עמ’ 507). כאשר הם הגיעו למקום הם הוציאו כרזות בנוסח “להוציא עצמות רוצחים” או “לפרק אנדרטאות רוצחים”, כשהכוונה לקברו של עז אדין אלקסאם.

נצ”מ גיסיס, מפקד תחנת זבולון, אמר לאסקין שאותו הכיר מהתקשרות, שמדובר בהתקהלות בלתי חוקית ושיצאו מהמקום. אסקין התווכח עמו ולאחר עימות מילולי, הוא הסכים לחזור לרכבו, אלא שאז הסתבר “שאין” לו מפתחות לרכב. את הדרך לרכב, כמאה מטר, עשו אסקין, הנאשם ויתר המשתתפים בהפגנה, כשהם ממשיכים להניף את הכרזות. הנאשם טען שאף אחד לא אמר לו לגולל את הכרזות וגם נצ”מ גיסיס לא העיד שהורה לעשות כן. בחקירתו אמר נצ”מ גיסיס שההתקהלות סמוך לכביש לחיפה היתה עלולה לגרום להפרעה לתנועה, משום שהכביש, שלצדו עמדו הנאשמים, משמש ציר תנועה חשוב ואם יעצרו מכוניות להסתכל על המפגינים, ייגרם פקק תנועה (עמ’ 395, 396; ראו גם ת/57 וכן עדות סנ”צ אלכס גולדשטיין עמ’ 424). ב”כ הנאשם ניסה להסתמך על דברי העד גולדשטיין בת”פ 108/98 מדינת ישראל נ’ אסקין (נ/18) וטען שדבריו שם עומדים בסתירה לדבריו לפני. לא מצאתי שיש סתירה בדברים שאמר העד בפני ובפני השופטת צור. בשני המקרים העיד העד על האפשרות לחסימת התנועה, אם ההפגנה היתה נמשכת.

 

האם עבר הנאשם עבירה על סעיף 151 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977.

27. סעיף 151 לחוק מכיל שתי חלופות:האחת, שהמתקהלים עצמם יעשו מעשה שיפר את השלום או שהמתקהלים בעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום.

לענין החלופה הראשונה, אין ספק שאסקין, הנאשם והאחרים התקהלו למטרה משותפת להפגין נגד קברו של עז אדין אלקסאם. הנאשם ואסקין טרחו לאסוף אנשים במטרה להפגין מול בית הקברות בדרישה לסלק את קברו או את המצבה שעל קברו של עז אדין אלקסאם. בעשותם כן ובאופן התנהגותם, הם היו עלולים להפריע לתנועת כלי הרכב ולכן צדק נצ”מ גיסיס שהורה להם להתפנות (ראו המ’ 740/81 הרב בלוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1) (1982) 274, 276-277; דוד ליבאי “הזכות להתקהל ולהפגין בישראל” עיוני משפט 2 (1972-1973) 54, 60-61).

גם אם אין ההתקהלות האסורה באה לשם ביצוע עבירה, די בחשש להפרת השלום על ידי הנהגים שיגרמו להפרעה לתנועה, כדי שחלופה זו תתקיים. מה שקובע, איפוא, בחלופה זו, אינה המטרה המשותפת הבלתי חוקית, בין אם ישנה כזאת ובין אם אין מטרה כאמור, במובן סעיף 172 הנזכר, אלא הסכנה לשלום הציבור שנוצרה עקב מיקומה של ההפגנה סמוך לכביש הראשי והחשש לחסימת התנועה (ראו גם ע”פ 100/51 דרשוביץ נ’ היועץ המשפטי, פ”ד ו (1952) 276, 281; קדמי שם 1178 ואילך). ההתקהלות הבלתי חוקית הופכת לכזו מרגע ההכרזה, כפי שהיה כאן. הנאשם היה מודע להוראה זו, אך הוא וחבריו המשיכו ללכת הלוך וחזור עד שעוכבו לחקירה.

לסיכום, יש להרשיע את הנאשם גם בעבירה של סעיף 151 לחוק.

 

הצתת סניף דור שלם

28. הנאשם מואשם באישום זה בקשירת קשר עם אסקין להצית את סניף דור שלם ברחוב פייר קניג בירושלים ובהצתת הסניף. במשך תשעה ימים הכחיש הנאשם כל קשר לעבירה זו ואף בהקלטה עם פולק, בלילה שבין 21/12/1997 ל- 22/12/1997, הכחיש כל קשר למעשה. הכחשה זו עולה בקנה אחד עם הדרך החשדנית שבה נוהג הנאשם. אנו נראה זאת גם כשאתייחס להקלטה הראשונה בין פולק לנאשם, באישום השלישי.

סיבה שנייה לשתיקתו או הכחשתו של הנאשם היא, שהוא הבין שגילוי מעשיו הנלוזים עלול לגרום לשנאה בעם, למלחמות בין היהודים (ראה גם מסמך 24) ולהתנכלויות נוספות למשפחת עמיר.

29. ב- 30/12/1997, לפני פגישתו עם עורך דינו דאז, עו”ד ורצברגר, נרשם זכ”ד על ידי המכונה עמי (מס’ 19), שבו התוודה הנאשם לראשונה במעשה. הוא גם סיפר שהתייעץ לפני כן עם יורי רוזנצוויג (להלן – רוזנצוויג) איך להכין את בקבוק התבערה ושנסע לתל-אביב לקנות בנזין למצתים. רוזנצוויג אישר שאסקין פנה אליו וביקש ממנו ללמד את הנאשם איך להכין בקבוק תבערה. בשיחה זו מסר הנאשם תאריך שגוי של ההצתה – 05/11/1997. אילו אכן היה בכוונת השב”כ להוציא מהנאשם וידוי, היה המכונה עמי צריך להדריכו למסור את התאריך הנכון.

הנאשם לאחר שמסר הודעה זו נפגש עם עורך דינו, אך הוא לא חזר בו מהודעתו, למרות שעורך דינו נזף בו (ראו מסמך 22א’). הוא עמד על גרסתו שהיא אמת וביקש שהמשפט יהיה בדלתיים סגורות, מהסיבה הנזכרת. הנאשם סיפר שבמשטרה הסבירו לו שטעה בתאריך ולמרות שנשאל שוב על ידי חוקר בשב”כ המכונה עמי, ענה שהוא עומד על גירסתו, למרות שבגרסתו הראשונה הוא טעה בתאריך.

30. הרעיון להצית את סניף דור שלם היה של אסקין והנאשם הציע שהדבר יעשה בשעות הלילה. על פי התכנון היה הנאשם אמור לבצע את ההצתה כאשר אסקין יהיה ברוסיה ובכך יוסר החשד ממנו. אסקין נסע לדברי הנאשם ביום 27/10/1997 (ראו זכ”ד מס’ 21 של המכונה גידי). טרם נסיעתו של אסקין, ערך הנאשם סיור בסניף, המשמש כגן ילדים ועדכן את אסקין בתוצאות סיורו. לאחר טיסתו של אסקין לחוץ לארץ, נסע הנאשם לתל אביב לקנות בקבוקי בנזין, כשהוא מקפיד לקנות בכל חנות בקבוק אחד. בעדותו בבית המשפט טען הנאשם שמסר את הבקבוקים שקנה לאסקין ואמר לו שהוא מתחרט, משום שפקפק בצדקת המעשה וגם משום שפחד (עמ’ 466, 491, 492). גרסה זו סותרת את גרסתו בפני החוקרים ולטענתו הוא מסר גרסה זו כי רצה לחפות על אסקין (עמ’ 491).

בעדותו טען תחילה הנאשם שערך סיור מוקדם עם אסקין בסניף דור שלם, אך בהמשך חקירתו הוא חזר לדבוק בגרסתו הראשונה שהוא סייר לבדו במקום שבו נמצא סניף דור שלם. אינני מאמין לגרסה זו, שכן הנאשם תפר אותה בחוטים גסים ובמהלך עדותו, כפי שהראיתי, הוא חזר לדבוק בגרסתו המקורית. בכך יש למצוא דבר מה לגרסתו המקורית (ע”פ 312/73 מצרווה נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2) (1974) 805, 809).

בחקירתו סיפר הנאשם שאסקין התקשר מרוסיה והוא סיפר לו בקיצור על השריפה ולאחר שהוא חזר, הוא סיפר לו בפרוט את אשר ארע. בעדותו התכחש הנאשם לדברים הללו. לדבריו לא דיבר עם אסקין אחרי השריפה מטוב ועד רע ואמר את אשר אמר בחקירה כי לחצו עליו. אפס, כפי שנאמר לעיל, בהמשך עדותו חזר הנאשם ואמר שערך את הסיור לבדו, ללא השתתפות אסקין, אך אסקין ידע על כוונותיו (עמ’ 492). כאמור הנאשם הכחיש שדיבר עם אסקין לאחר ההצתה, אך הוא העיד באותה נשימה שהוא דיבר עם אסקין יום יום, גם כשאסקין היה בחו”ל (עמ’ 466). אם הנאשם דיבר עם אסקין מידי יום ביומו, אין ספק שהוא גם דיבר עמו על השריפה.

31. הנאשם לא התכחש לעצם הקשר עם אסקין (עמ’ 490) אך בעדותו הוא התנער מהודעותיו במשטרה בכל הנוגע לשליחת אש במשרדי דור שלם. לשיטתו, הוא היה בשיעור של חוג הרמבמיסטים בבית הרב בן אברהם בגבעת שאול ושהה שם עד לתום השיעור בחצות הלילה ולא יצא לפני כן. נושא השיעור היה ספר המדע מתוך ספרו של הרמב”ם היד החזקה. גם פאפו העיד שנושא השיעור היה ספר המדע. אמנם במקום אחר הוא טען שדיברו בשיעור על ספר האהבה, אך נראה לי שמדובר בטעות (עמ’ 378; אך ראו עדות המכונה עמי, עמ’ 147), שהרי גם הנאשם העיד שהנושא של השיעור היה ספר המדע (עמ’ 498). לנושא השיעור יש חשיבות ואחזור אליו בסמוך.

פאפו לא היה נחרץ בשאלה האם הנאשם נשאר עד לתום השיעור. הוא לא זכר האם הנאשם עזב לפני תום השיעור, אך הוסיף שאם מישהו עוזב לפני תום השיעור, הדבר בולט (עמ’ 379-380). השיעורים נמשכו עד השעה 23:00-23:50.

משנשאל הנאשם מדוע בעימות עם פאפו לא חזר על גרסתו שנשאר עד לסוף השיעור, ענה שלא יכל לומר שהיה בשיעור עד חצות, כי אמר בחקירה שיצא לפני תום השיעור (עמ’ 490) וכן שאמר את אשר אמר (הכוונה למסמך 21 עמ’ 3, סעיף יח’) כי נשבר בחקירה ולא רצה להפליל אחרים ולכן טען שיצא מהשיעור מוקדם יותר (עמ’ 489).

משנשאל הנאשם מדוע לא חזר מגרסתו כאשר עומת עם אסקין (מסמך 28א עמ’ 9), ענה שחשש לחזור בו מגרסתו הראשונה, שמא תחודש החקירה (עמ’ 497) וכן משום שלא רצה להפליל אותו בעימות (עמ’ 494). טענות אלה אין בהן ממש. אנו רואים שכמספר התשובות כך מספר התירוצים.

32. כדי לחזק את האליבי שלו הביא הנאשם לעדות את אלעד אפשטיין, ששמו שעלה רק לקראת סיום הראיות, בישיבה מיום 23/02/1999 (עמ’ 488). שמו של אפשטיין לא הועלה בבקשות להארכת מעצר והוא לא נמסר לעו”ד ורצברגר. שמו גם לא הועלה במהלך ההוכחות בכל הקשר שהוא, וזאת למרות שלדברי העד כבר לפני שנה הוא הבין שעליו לבוא להעיד ולגלגל בזכותו של הנאשם (עמ’ 525). אמנם הנאשם לא היה חייב לגלות את שמו של העד ודי היה שיציין שהיה בביתו של הרב בן אברהם, אך נראה לי ששתיקת הנאשם, שלא נתן הסבר מדוע ‘צץ’ העד רק לאחרונה, עלולה לפגום במהימנות עדותו (ע”פ 567/80 אביטל נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1) (1982) 684, 689-690). אך לא רק שיש חשש למהימנות עדותו של זה, אלא שבפועל נראה למקרא עדותו, שהעד מתאר שיעור אחר לגמרי מזה שעליו העידו פאפו והנאשם. העד אמר שהשיעור האחרון בביתו של הרב שלמה בן אברהם, חרג מהנוהג לדון בספר מסוים של היד החזקה והשיחה נסובה על הארגון בעתיד, איך ילמדו ובאיזה מתכונת וכן דנו בחשבון הנפש של הקבוצה כלפי רבנים וקבוצות אחרות, שאינם מסכימים עם דרכו של החוג בהלכה. לדבריו, הנאשם היה פעיל במהלך השיעור ואף הציע, על דרך הלצון, שמי שיחרוג מהכללים יענש בנידוי. העד נשאל במישרין אם היה דיון על ספר המדע והשיב שאינו זוכר, אם כי הדבר ייתכן. הדיון התרכז בתכניות לעתיד ואילו ספר המדע נידון שנה קודם לכן. מעדותו מצטיירת תמונה, שלפיה מדובר בשיעור אחר שהתקיים במועד כלשהו, אך לא במועד של 29/10/1997, שבו ארעה ההצתה.

מחקירתו התברר שלעד לא נהיר במה מואשם הנאשם, מה מיוחס לו ובמה הוא הודה.

לסיכום, אין לסמוך על עדותו של עד ההגנה, שהוא רק משענת קנה רצוץ לנאשם.

33. הנאשם הוא ששלח אש בסניף דור שלם. סיוע לגרסה זו ניתן למצוא בעדותו של יורי רוזנצוויג. במשך כל מהלך עדותו היה הלה נתון בין הפטיש לסדן (עמ’ 385). הוא חברו של הנאשם והולך עמו באותה דרך רעיונית ולכן עליו למזער את הדברים שאמר בחקירות השב”כ והמשטרה. העד טען שחקירת השב”כ גרמו לו לשוק ולטראומה ושניסו לשים בפיו דברים. חרף זאת, הוא אישר שהוא יודע תיאורטית להכין בקבוקי תבערה ושהוא בעבר, לפני המקרה הקונקרטי, העביר לנאשם קובץ מהאינטרנט איך להכין בקבוקי תבערה והדבר אושר על ידי הנאשם. כמו אכן הוא הוסיף וספר שכשבועיים לאחר ההצתה הוא פגש בנאשם בשיעור הרמבמיסטים ואמר לו יישר כוח והנאשם חייך ואמר תודה. משהופנה לת/58, שרשם המכונה גידי ונשאל האם, לאור האמור שם, הנאשם התוודה לפניו ענה שאז זכר יותר טוב והיום אין הוא זוכר (עמ’ 385, 390). יש בכך אימוץ מתוך הפניה לגרסה שאכן הנאשם התוודה בפניו בפה מלא שהוא ששרף את דור שלם. לאותה תוצאה ניתן להגיע מתוך שימוש בכלל הקפאת הזכירה (ע”פ 869/81 שניר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(4) (1984) 169, 212 ואילך; ראו גם ההודעה במשטרה ת/56 ועדות אייל גורן, בעמ’ 446-447, שאמר שבעת גביית העדות לא נראה לו רוזנצוייג המום). בהקשר זה יש להוסיף, שב”כ של הנאשם, עו”ד ורצברגר, אמר לפני השופט כרמל וזאת ללא שום הסתייגות, שהנאשם הודה בפרשה זו (מסמך יח).

34. לסיכום, הנאשם יצא באותו ערב מהשיעור בשעה 23:00, שזו בערך שעת הסיום של השיעור, הלך או נסע לביתו ברחוב המלך ג’ורג’ והגיע לשם בשעה 23:30 ואז יצא לדרכו לסניף של דור שלם. הנאשם העיד שפרק זמן זה דיו כדי להגיע מגבעת שאול לסניף דור שלם ברחוב פייר קניג (מסמך 23, עמ’ 496). לדברי הנאשם, במסמך יא’, הוא הגיע לדלת הזכוכית של דור שלם, הדליק את החומר ברווח שבין הדלת למשרד ונמלט מהמקום.

לפי הדו”ח של נידם דוד (ראו גם מסמכים יג-יד, וכן ת/60, ת/61), מוקד השפיכה של החומר הדליק היה בדלת הכניסה והזגוגיות נמצאו מנופצות. מסקנה זו מופיעה גם בדו”ח של כבוי אש, שלפיו נמצאו מתחת לדלת שטיח וסמרטוטים בוערים. השטיח היה חרוך בכניסה. השריפה כנראה פרצה על ידי השלכת חומר דליק ברווח שבין הדלת לרצפה (עמ’ 432).

35. עמי חשש שהודאת הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם ממצאים אלה, שכן ניתן להסיק שכאילו מי שהצית את הסניף שבר את זכוכית הדלת, שפך את החומר הדליק ואז הצית את התבערה (תרתי משמע). מסקנתו של עמי היתה מוטעית. נראה שהחום הוא שגרם לפיצוץ הזכוכית של הדלת, כאמור בהודעת בועז אפרתי, ת/53, שאת הודעתו יש לקבל ולהעדיף במסגרת סעיף 10א’ לפקודת הראיות [נוסח חדש]. (ראו גם עדותו בעמ’ 352-354). התנאים שבסעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. התקיימו כולם. הודעתו במשטרה נראית לי עדיפה, גם מאופן מסירת עדותו בחקירה הנגדית של ב”כ המדינה, מה עוד שהעד אף אמר שכל מה שכתוב בהודעתו – אמת (עמ’ 352). הודעה זו משתזרת עם העדויות של העדים האחרים ובכך הם משמשים דבר לחיזוקה, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. מעדותו ברור שהיה לו מניע לחזור מעדותו במשטרה על רקע אידיאולוגי (עמ’ 355).

אמנם לא נמצאו שרידי חומר דליק (ת/52 וכן ת/59), אך אהרון לוי, שכתב את חוות הדעת ת/54, הסביר שהממצא “לא זוהו שרידי חומר דליק”, פירושו שאין יכולים להגדיר מהו החומר שגרם לדליקה, או שלא מזהים אותו, או שזה מתחת לסף מסוים. במקרה שלפנינו לא ניתן היה לשייך חומר דלק ספציפי לתוצאה חיובית. יתכן למשל שלא ימצא חומר בבדיקה למרות שבזירה היה חומר דליק. הסיבה לכך היא שמדובר בחומרים נדיפים מאוד ולכן יש חשיבות לאופן האריזה של הממצאים בשטח. ככל שהמוצג ארוז בצורה לא מתאימה. החומר מתאדה מהר יותר. כאן לא הגיעו המוצגים באריזות מתאימות, אלא בשקיות פלסטיק רגילות (עמ’ 336-337).

בועז אפרתי, היה הראשון שהבחין בעשן הלבן והדבר היה אחרי חצות (עמ’ 353). שי שלוש העיד שבועז אפרתי, שישב ליד הטלפון בתחנת מוניות באותו בנין בקומה גבוהה יותר, הזעיק אותו בשעה 24:15-24:20 (ראו עדות שי שלוש, עמ’ 350) ומכבי האש הגיעו למקום כעבור שבע דקות נוספות. נראה שהעד טעה באשר למועד שבו הוא הוזעק, שכן נידם סלומון, מפקד מכבי אש העיד שהכבאים יצאו ב- 00:09 והגיעו למקום כעבור שלוש ארבע דקות כלומר בשעה 00:14 (עמ’ 423). גם אם ניקח את הזמן הנוח ביותר לנאשם, נגיע למסקנה שהשרפה פרצה סמוך לשעת חצות, ולכל המוקדם חמש עשר דקות לפני חצות. אפילו אם הנאשם יצא בשעה 23:00 ולא ב- 22:30, כפי שטען בפני החוקרים, עדיין היה סיפק בידו, לפי דבריו, להגיע למקום להצית אש ולשאת את רגליו בריצה מהמקום.

36. בא כוח הנאשם ניסה להעלות השערות שאת ההצתה ביצעו אחרים. המשטרה חשדה תחילה בשני אנשים שקנו דלק במיכל בתחנת דלק שבפייר קניג. לאחר שרכבם נתקע הם הזעיקו אח שלישי, שהביא להם דלק במיכל. אף אחד מהם אינו תלמיד. כמו כן התברר שהמקרה ארע בשעה 22:30 (עמ’ 438). חשד נוסף התעורר בעקבות מה שאמרה דבורה אבנת, תלמידה בבית ספר, שספרה שראתה שני נערים שנראים כמו ערסים, שדברו על משהו שקשור לשריפת דור שלם.

דבורה לא הצליחה לזהות מישהו מהנערים, שאת שיחתם שמעה (עמ’ 436-438). לא ניתן היה להפגישה עם הבחורים שקנו דלק במיכל, כי דבורה אבנת טענה שראתה את שני הנערים מאחור (עמ’ 438). קשה משיחה זו, להסיק מסקנה כלשהי ואין בשיחה זו שהיא עדות שמועה, על עדות שמועה לשלול את מסכת הראיות הקושרות את הנאשם להצתה.

במסמך יא מיום 30/12/1997 שעה 14:30, לאחר שהנאשם הודה, הוא סרב לצאת לשחזור בטענה “שזה כבד בשבילו”. במסמך 25 מיום 05/01/1998, לאחר שנפגש עם עורך דינו, הסכים הלה לצאת לשחזור, אך ביקש לגבש את מחשבתו. לאחר הפסקה קצרה, הסכים הנאשם לצאת לשחזור (ת61/, עמ’ 92). לאחר שיצא הנאשם לשחזור, הוא הוליך בבטחה את החוקרים למקום והצביע כיצד הצית את האש (ראו גם התמונות בנספח יג ו-ת/61). השחזור תואם את הראיות על אופן ההצתה (ע”פ 869/81 הנ”ל, שם, עמ’ 232-233).

בשחזור ניסה הנאשם להיכנס דרך דלת שהיתה סגורה, ואז הוא הוביל את החוקרים לדלת אחרת. אייל גורן סיפר, שהקריא לנאשם את דו”ח השחזור והוא חתם עליו. בשחזור טען הנאשם שברח דרך הדלת הנעולה. בחקירתו הנגדית ניסה הנאשם לעשות מטעמים מכך שדלת זו היתה סגורה ומסר גרסה שהיא מבולבלת בתוספת העובדה שהיא נמסרה כשהעד אינו זוכר מה אמר לחוקרי השב”כ וטען שבחר בעת השחזור, בדלת שנראתה לו, הגיונית, כמתאימה לבריחה. בשחזור הוא הצביע על דלת שבמסמך 21. לא נראה לי שסתירות בגרסאות הנאשם כיצד נמלט לאחר מעשה, שומטות את השטיח מתחת לגרסתו של הנאשם על אופן ההצתה, התואמת את מסקנות מכבי אש.

37. נראה לי שמטרתו של הנאשם היא לפזר ערפל על השחזור שעשה ולטעון שלמרות שהשחזור היה מרצון חופשי, הוא לא שיקף את המציאות. אינני מוכן לקבל את גרסתו המבולבלת של הנאשם. ברור שהעובדה העיקרית, אופן ההצתה, תואמת את הדו”ח של מכבי אש והנאשם לא חזר מגרסתו הראשונית גם לאחר שנפגש עם עו”ד ורצברגר וגם בעימות עם אסקין.

בנוסף להודאותיו ולשחזור שעשה, יש ראיות עצמאיות להרשעתו בעבירות שבאישום זה והן הפתקאות שכתב לאסקין ת16/י, ת16/יא, ת16/יז, ת16/יח, שבהן מפרט הנאשם את גרסתו המקורית על אופן ההצתה.

38. לסיכום, יש להרשיע את הנאשם בעבירת הקשר על פי הודאתו, עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק ובעבירת ההצתה, עבירה על סעיף 448 על פי חומר הראיות, כאמור. בעבירה זו נתקיים יסוד מעשה ה’הצתה’, הרכיב הנסיבתי ‘דבר לא לו’ וכן נתקיים היסוד הנפשי של מודעות לטיב התנהגותו ולנסיבות, שמדובר ברכוש שאינו שלו.

 

התכנית להטיל ראש חזיר בהר הבית

39. הנאשם מואשם באישום זה בהשתתפות בתכנית להטיל ראש חזיר על הר הבית, ביום שבו יאספו מוסלמים ברחבת הר הבית, באחד מימי חודש הרמדאן. העבירות שבהן מואשם הנאשם באישום זה הן המרדה וקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגוע ברגשות כלפי אותו מקום.

הקשר שמיוחס באישום זה לנאשם מקורו בהתקשרות בין הנאשם, הרשטיק ואסקין. הרשטיק, הוגה הרעיון, הינו עד בעייתי. הוא בעיני ‘יוסף בעל החלומות’. אין גבול ואין גדר לדמיונו המתפרץ. העד מסר גרסאות שונות, נוגדות וסותרות האחת את השנייה אם במעט ואם בהרבה. הוא מסר שהתכנית כבר נכנסה להילוך גבוה, שנעשו ניסויים בקטלפולטה, סיפר שיש בידיו אוגדן עם תוכנית מפורטת, מחשב נישא שיש בו תוכנה הנוגעת לקשר. גויסו כספים בחו”ל, הוקמו שלוש קבוצות למימוש התכנית, אחת מהן בחוץ לארץ ועוד כהנה וכהנה סיפורים, כיד דמיונו הטובה של הרשטיק. גם בעדותו לפני לא חדל העד לגלגל בלשונו ולספר סיפורי מעשיות המצביעים על דמיונו הפורה, אך ראשו לא היה עליו כגלגל. ככל שאקלף את הקליפות שאינן אמת ושהן גוזמאות בעלמא, עדין ישאר הלוז, שהוא הקשר שנקשר בין השניים ואולי אף עם אחרים, להשליך על הר הבית ראש חזיר באמצעות קטפולטה. אף כאן ניתן לעשות שימוש בסעיף 10א’ לפקודת הראיות ביחס למוצגים ב’, ת/27 ו-ת/54. כאמור יש לקחת מכל האמירות של העד רק את גרעין הקשר, שיש לו תמיכה בראיות אחרות. יש לצרוף את הסיגים, כל ההתפארויות האחרות של העד, שאין להן בסיס בחומר הראיות וזאת במסגרת הכלל פלגינן דיבורא (ע”פ 611/80 מטוסיאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(4) (1981) 85, 108, 112). גם הנאשם הודה לפני המכונה עמי בתכנון הקשר (מסמך 5; עמ’ 151). הנאשם אמנם נסוג מגרסתו זו בחקירתו הנגדית (עמ’ 468) והוסיף ואמר שסיפר זאת כדי לעזור לעמי לפענח את הפרשה (עמ’ 484), אך אני מאמין שמה שאמר למכונה עמי בזכ”ד 5 ובדברים אחרים שאמר לחוקרים בכיוון זה, הינו אמת. כמו כן ניתן למצוא דבר מה לקשר בדברים שאמר הנאשם ובמעשים שעשה, כמפורט להלן.

40. הרשטיק אמנם ניסה בעדותו להציג את התכנית כתכנית שאין בה ממש אלא כמעשה קונדס, צחוק וליצנות, אך ברור שאין בכך אמת, שכן במקום אחר הוא אומר שקשר את הקשר עם אסקין ואילו לנאשם סיפר רק פרורים ושיריים מהרעיון, כי לא שם בו את מבטחו. ברם בחקירתו הנגדית הוא הודה שהנאשם היה בסוד הענינים וידע כמעט הכל (ראו למשל עמ’ 364). גם הנאשם לא טען שהוא והרשטיק דברו על הרעיון מתוך שחוק, אלא טענתו מיד כשנעצר היתה, שהוא לא התייחס לרעיון ברצינות (דבריו במסמך ד’ עם פולק, הודעתו מיום 21/12/1997, מסמך ו’; הודעה מיום 29/12/1997, מסמך ט; פרוטוקול הדיון בבקשה להארכת מעצר מיום 21/12/1997 מסמך טו; עדותו בעמ’ 467, 468, 469, 483).

זולת זאת, בעוד שהרשטיק טען ב-נ/1 מיום 28/12/1997, שמדובר בעלילת דם נגד אסקין ובפאקס שכתב למכונה רוני (נ/3 מיום 25/03/1998) טען שהשב”כ יודע שתפרו תיק לאסקין ולנאשם, הרי בעדותו הוא ניסה להפריד בין הנאשם שהוא איש תם וישר ויושב אוהלים, שאינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו, לאסקין, שהוא אדם מסוכן ושהרעיון המטורף שהעלה בפניו, נעשה מתוך מטרה לשרוף אותו פוליטית.

41. הנאשם מסר גרסה שלשת רבעי שעה לאחר שנעצר וזאת אחרי שהסתבר לו שחוקרי השב”כ יודעים הכל, כפי שסיפר לפולק (מסמך ד).

הנאשם, אסקין והרשטיק נפגשו בבית המעצר קישון. הרשטיק בגין אישום בעבירת רצח, שבגינה הורשע בינתיים ואסקין והנאשם בגין ההפגנה הנזכרת באישום הראשון. בפגישה זו נטוו קשרי ידידות בין השלושה. הנאשם ואסקין נפלו שבי בקסמי סיפוריו ורעיונותיו של הרשטיק.

ביום 09/11/1997 פנה הרשטיק לאסקין והפציר בו שיבוא לבקרו. אסקין שלח את הנאשם ושם צמח הרעיון השטני, שאותו הגה הרשטיק – בהשפעת הנחת ראש חזיר על הקבר בבית הקברות המוסלמי בנשר – להשליך ראש חזיר לרחבת הר הבית. הנאשם התלהב מהרעיון. בהתלהבותו הוא שכח את שאמר הנשר הגדול, הרמב”ם משנה תורה שופטים מלכים יב ב:

“אמרו חכמים, תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר (בואו של המשיח – מ’ ר’), כמו שבארנו” (ראו גם שם יא ד).

גם הנאשם טרח בעדותו וציטט מהתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי כתובות קיא א), ששם נאמר:

“שלא יגלו את הקץ ושלא ירחקו את הקץ.”

רש”י, על התלמוד (שם) מפרש, שלא ירחיקו את הקץ בכך שירבו בתחנונים, על ביאת הקץ, יותר מידי.

42. הנאשם סיפר בזכ”דים (3 ו- 22א) על יחסו לגויים בארץ ישראל, יחס שאותו הוא שואב מדברי חז”ל (ראו גם דברי הרמב”ם שם המדע עבודה זרה י ו, קדושה איסורי ביאה יד ז-ח, זרעים שמיטה ויובל י ט).

בחקירתו הנגדית ניסה הנאשם להסתייג ולהמעיט מהדברים שאמר בחקירתו בשב”כ. בעדותו הוא אמר שאין זה מדויק שלמושמדים ולנוכרים אין מקום בארץ ושיש לעקרם ממנה (עמ’ 478). הוא גם הכחיש את הדברים שנאמרו בשמו במסמך 3 (עמ’ 479).

ברם, משנלחץ בחקירה נגדית, אמר שנכון שיש הלכה המצדיקה הריגת גויים. משום מה אין הנאשם מביא ציטוטים מתורת קודשנו ויחסה לגר:

“וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים …” (ויקרא יט לג-לד).

43. השקפותיו של הנאשם הצמיחו עוד לפני הקשר הנוכחי שורש ולענה: רעיון העיוועים להתאבד על הר הבית, ביום שנאספים בו מוסלמים רבים. הנאשם חשב להתפוצץ עם מטען של 20 ק”ג בשל אהבה נכזבת. הוא אף נסע למכללה למינהל לחפש מתכון להכנת חומרי נפץ (מסמך 2א). מזלו של הנאשם, ואולי של כולנו, שהוא שיתף במחשבה זו אחת מהבחורות שאותן אהב וזו החזירה לו את שפיות הדעת והצליחה לגרש ממוחו מחשבת טרוף זו. הסיפור הזה הועלה על ידי הנאשם גם במסמך ו’, הודעה במשטרה מיום 21/12/1997 וכן במהלך משפט הזוטא (עמ’ 309). רק בחקירתו הראשית, בתום ראיות התביעה, אמר הנאשם לראשונה, שסיפר את סיפור ההתאבדות כדי לא לגלות ממי קיבל את הדיסקט שיש בו מידע על הכנת חומר נפץ (עמ’ 468, 471-472). אין צריך לומר שמדובר בגרסה כבושה שאין לתת בה, אמון באין הסבר מדוע צצה גרסה זו רק לאחרונה.

44. התנהגותו של הנאשם, לאחר שהקשר בא לעולם, מצביעה על הלך נפשו. הוא נתפס לרעיונות מסמרי שיער אך לא פעם הוא מתעשת והשפיות חוזרת לשכון בראשו. כך היה גם באישום השלישי. הנאשם התלהב מהרעיון של הרשטיק, היה מוכן לחפש אתר באינטרנט, כפי שהוא ביקש ממנו ואז, אחרי שנפרד ממנו, החלו הפקפוקים לחלחל בראשו. הוא נרתע קמעה, אך המשיך לפעול לקידום התכנית לפחות עד 15/12/1997, כאשר נפגש עם פולק, שהביא לו מכתב מהרשטיק והנאשם השיב על מכתב זה. מדובר בראיה מאוחרת, שכן הרשטיק כבר הופעל בשלב זה על ידי השב”כ. אפס, ראיה זו משליכה אחורנית על מחשבתו הפלילית של הנאשם, שקשר קשר עם הרשטיק (ע”פ 228/77 זקצר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לב(1) (1978) 704, 718; ע”פ 611/80 הנ”ל, עמ’ 111). בפגישתו עם פולק, שאל הלה את הנאשם “האם יש כוונה לעשות את זה?” והנאשם משיב ב”כן” חלש. בתמליל (סוף מסמך א’) כתוב שהמילה שאמר הנאשם היתה “ברור”. הנאשם בחקירתו בבית המשפט הכחיש שאמר מילה זו. גם סניגורו בנה על כך תילי תילים של טענות התלויים בשערה. הנאשם אכן צדק.

במטה הארצי, שמעתי, באמצעות מכשירים משוכללים המנחיתים רעשים, את המילה “כן”. הקטע ששמעתי מדגים את יחסו האמביולנטי של הנאשם: לעמוד על קיום התכנית עם חבריו לקשר, שלא יאמר עליו שהוא פחדן ומרפה את ידיהם, אך גם לנסות להרחיק עצמו ממימושה.

שקריו של הנאשם בנקודה מהותית זו, אף מהווים סיוע ולא רק חיזוק לגרסת התביעה (ע”פ 611/80 הנ”ל, שם, עמ’ 108-111).

45. במכתב שקיבל הנאשם מהרשטיק על פי הנחיות השב”כ, הוא נשאל שאלות שמטרתן להראות שהוא עדין קשור לתכנית. המכתב בחלקו כולל דברים שהרשטיק כתב מיוזמתו ובחלקו שאלות שהושתלו על ידי השב”כ. בחלק המושתל שואל הרשטיק את הנאשם איזה יום עדיף להטיל ראש החזיר, שיהיו בו הכי הרבה אנשים בהר הבית, עיד אל פיטר, או יום אחרון של הרמדאן, או תאריך אחר (מסמך א(ב) וכן ת/29)) הנאשם משיב לו (מסמך א(ג) וכן ת30/) שיש יום שישי האחרון של הרמדאן, אך יש עוד יום שמתאים בסביבות הרמדאן שכל דבר שקורה בו יש לו משקל גדול פי 10,000 והוא יבדוק איזה יום זה. “פשוט כרגע אינני יכול למצוא איזה יום זה בדיוק, אבל אבדוק מתי היום הזה”. שוב רואים אנו התחמקות של הנאשם להעביר את מלוא המידע שבידיו, שכן פאפו העיד (עמ’ 378), שאמר לנאשם, שליל 27 לחודש רמדאן שווה פי 10,000. גם הנאשם אישר ששמע על כך מפאפו (עמ’ 469), אך לא מצא לנכון להעביר מידע זה להרשטיק. אין זה נכון, כפי שאמר בעדותו (שם) שלא סיפר על כך להרשטיק, כי הרעיון לא נראה לו רציני. הוא נמנע מלהעביר לו את המידע משום שהוא כל הזמן ניסה להלך בין הטיפות ומשום שידע שמדובר בתכנית שקורמת עור וגידים. זו דרך העקלתון של הנאשם, להעמיד פנים שהוא מוכן להגשים את התכנית, אך גם להניח מקלות בגלגליה.

46. אחרי שגם הרשטיק נבהל מהרעיון שעלה במוחו הקודח, הוא פנה באמצעות פולק ואמו לשב”כ, כשכל אחד מהם אינו יודע על משנהו (עמ’ 320), וסיפר את סיפור הקשר. הדבר היה ביום 30/12/1997 (עמ’ 372). נראה שהרשטיק חשש מהתוצאות של הגשמת רעיונו והוא גם דאג לאחיו, ששרת אז בצבא.

השב”כ לא נתן אמון מלא בהרשטיק, שסיפר סיפורי אלף לילה ולילה, ורצה לוודא באמצעות תרגיל המכתב, שאכן נרקמה תכנית כזאת בין הרשטיק לנאשם. ואכן תשובתו של הנאשם מלמדת שהקשר אכן נקשר.

השיחה בין פולק לנאשם ביום 15/12/1997, מדגימה את חשדנותו של הנאשם בפולק. הוא אינו מראה לו את המכתב שקיבל מהרשטיק, אלא הוא משמידו וגם אינו קורא לו את תשובתו להרשטיק. הוא גם חשש שבדירתו מותקנת האזנת סתר. חשש זה מדגים את אמונתו של הנאשם שמדובר בתכנית רצינית, שעלולה להתגלות למי שמאזין לו. הוא מבכר לדבר עם פולק על התכנית מחוץ לביתו, כפי שסיפר בחקירתו, מפני שלא רצה לדבר בענינים מבצעיים בדירה. פולק שאל אותו, בהיותם מחוץ לדירה, שאלות על התכנית והאם היא בת ביצוע (עמ’ 486-487). הנאשם אינו מתבטא כמי שעומד מהצד, אלא הוא משיב כמי שבקי ורגיל בנושא וכאחד מהמתכננים. כך, למשל, הנאשם אמר לפולק שאת הקטפולטה צריך לשלוח מאיזה גג (עמ’ 486).

הוא נשאל על ידי פולק האם שעת ה”ש” היא בחודש פברואר 1998, שאז העד יוכל לצאת ולסייע והנאשם משיב שאינו יודע. אך לאחר שפולק אומר לו שעיד אל פיטר הוא היום האחרון של הרמדאן, הנאשם ‘נדלק’ ואומר לו, שאז כל דבר הוא פי 10,000 ומוסיף שזה יהיה היום היותר מוצלח מבחינתו האישית. הנאשם נסחף והתפאר שיש להם גם תשתית. אך כאשר פולק ממשיך ושואל על טווח ועל חישובים, עונה הנאשם, כפי שכבר צוטט, שעליו לדבר על כך עם הרשטיק, כי הוא עדין לא נתן לנאשם חישובים. הוא אף העמיד פני מופתע ואמר שלא היה בסוד הענינים (עמ’ 12 מסמך א(1)).

אני מסכים עם הנאשם שהוא לא דיבר עם הרשטיק על מקום ספציפי כמו חצר גליציה (מסמך 5). המיקום המדויק לשילוח ראש החזיר היה צריך להקבע לאחר קבלת החישובים מהרשטיק, אך ציון חצר גליציה מראה שהנאשם העסיק את מוחו בשאלה על איזה גג יש להעמיד את הקטפולטה.

עוד דוגמא להססנותו של הנאשם היא, שהרשטיק ביקש ממנו לחפש באינטרנט פרטים אודות חישובי מיקום הזריקה של ראש החזיר, אך הנאשם התחמק מכך, כפי שהדבר גם עולה בשיחתו עם פולק (מסמך א(1) מסמך 4; מסמך ו, סעיפים 5, 8 ו- 10; מסמך ט, הודעה מיום 29/12/1997).

עדותו של הנאשם שהרשטיק לא פנה אליו לחפש אתר באינטרנט (עמ’ 483) – אינה אמת.

47. הנאשם אמר לפולק לאחר שנעצר (מסמך ד(ג) שמלכתחילה לא חפץ לממש את התכנית (ראו גם מסמך ו’, ההודעה של הנאשם מיום 21/12/1997, עמ’ 2, שבה טען שלא עשה שום צעד לקידום הקשר; מסמך ז’, הודעה מיום 25/12/1997).

גרסה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם תשובת ב”כ של הנאשם לאישום. בתשובתו הוא אמר שבשיחה זו פסלו הנאשם ואסקין את התוכנית.

48. טענת הנאשם שהוא חשב שמדובר בבדיחה (עמ’ 483, 486), אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם העובדה, שביום 17/12/1998, לאחר חזרתו של אסקין מרוסיה, ישבו הנאשם אסקין ועמנואל שירבינט במסעדה והנאשם ניצל את ההזדמנות ששרבינט יצא לרגע וסיפר לאסקין על רגל אחת את תכנית המבצע. השיחה נקטעה כאשר שירבינט חזר לשולחן (עמ’ 472-473). הנאשם הודה שלא אמר לאסקין שמדובר בבדיחה ואם מדובר בבדיחה, מדוע להמתיק סוד ולהסתיר זאת משירבינט. לנאשם הפתרונים (עמ’ 489; ראו גם ההודעה נספח ו מיום 21/12/1997; נספח ו, סעיף 9). מכל מקום הנאשם לא טען בעדותו שהתכנית נפסלה על הסף על ידי שניהם. אין בפי הנאשם הסבר ראוי מדוע לא אמר לאסקין שזו תוכנית שאין בה ממש. הנאשם טען בעדותו שלא אמר לאסקין שלהרשטיק יש חישובים (עמ’ 473), אך גם טענה זו אינה אמת.

גם העובדה שהנאשם השמיד את המכתב שקיבל מהרשטיק ושדיבר מחוץ לדירתו עם פולק על התוכנית, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהנאשם חשב שמדובר בתוכנית שאינה רצינית.

49. בחקירתו הנגדית העלה הנאשם קו הגנה נוסף והוא שמדובר בתכנית שתתבצע רק תוך כמה שנים (ד(ג), עמ’ 5) ולכן אינה רצינית. אף זו טענה אין בה ממש. במסמך 4 סיפר הנאשם שהרשטיק ופולק היו אמורים להשתחרר בקרוב מהכלא ולא רצו “לפספס” את התאריך הקרוב של הרמדאן 4/02/1998. הנאשם אף שמע מפולק, כשנפגש עמו ב- 15/12/1997, שהוא ישתדל לסייע במימוש התכנית, שהוא היה קצין בצה”ל ויש לו ידע באמל”ח (א(1) עמ’ 10). הנאשם הוסיף וטען שהרשטיק סיפר לו שיושבים עמו ימנים קיצוניים (משוגעים), שמעונינים לזרוק ראש חזיר להר הבית (מסמך 5). אמירה זו אינה סותרת את העובדה שגם הנאשם חבר בהתלהבות למחשבת טרוף זו.

הנאשם, חרף הכחשותיו בחקירה נגדית, גם אמר לגידי (מסמך 3) שלאחר מעצרו ומעצר אסקין לא נראה לו שהתכנית תצא לפועל. דברים דומים אמר הנאשם בתמליל ד(ג) לפולק. בתמליל יש דיון באשר לעונש שיושת על שניהם – פולק והנאשם (ראו גם מסמך ו’ הודעת הנאשם מיום 21/12/1997, עמ’ 2; מסך ז, הודעה מיום 25/12/1997). מי שחושב שלא עשה כלום ומצפונו נקי, אינו מתעניין איזה עונש יקבל.

בפרוטוקול המעצר מיום 21/12/1997, מסמך טו, אמר הנאשם לשופט צור שהוא שמע את הדברים הללו (הרעיון של הרשטיק) והוסיף “אני אמרתי שלא התכוונתי לעשות שום צעד ממשי”. ביום 26/12/1997 אמר הנאשם לשופט צור (מסמך טו), שהוא מתחרט על רעיון השלכת ראש החזיר בהר הבית והדגיש שלא היה בכוונתו להשתתף בכך. דברים אלה מחזקים את מסקנתי שמלכתחילה קשר הנאשם קשר עם הרשטיק ואחרים ורק לאחר מכן החל מהסס ופעל בשתי דרכים סותרות מחד ליישומה של התכנית ומאידך להכשלתה.

 

עבירת הקשר

50. כדי לבחון אם שנים או יותר חברו לקשור קשר, יש לבדוק האם המדובר בחילופי דברים או בהבעות דעה שאינם בגדר הסכם וקשר לביצוע עבירה, לבין מקרה שבו נוצרה הסכמה בין שניים או יותר לבצע עבירה. עבירת הקשר נשלמת ברגע שנעשה ההסכם בין הקושרים. זהו הקו האדום. אין צורך שיתחילו להוציא את התכנית מהכוח אל הפועל (ע”פ 196/75 בן-שושן נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(3) (1976) 215, 218; ע”פ 228/77 הנ”ל, בעמ’ 718).

עמד על כך

Glanville Williams,

בספרו

Text Book of Criminal Law (1978),

בעמ’ 349:

“So long as a crime lies in the mind it is not punishable, because criminal thoughts often occur to people without any serious intention of putting them into execution.”

(ראו גם ע”פ 129/54 גולדשטיין נ’ היועץ המשפטי, פ”ד י (1956) 505, 515).

הסכמה זו בין שניים או יותר לבצע עבירה, מקרבת ומגדילה את הסיכון לביצועה. לכן, יש לציבור אינטרס לקבוע כעבירה מסוג קשר חילופי דברים בין שניים או יותר, שהגיעו להסכמה לבצע תכנית פלילית, להבדיל ממקרה שהיחיד היה מעלה אותם רעיונות, כהרהורים בינו לבינו, שאז מחשבותיו אינן נתפסות כעבירה.

בניגוד לחוזה בתחום המשפט הפרטי, אין צורך שהקושרים יסכימו על הפרטים המצביעים על מסוימות, שהיא תנאי להיווצרות חוזה ודי אם יגיעו להגדרה כללית של המטרה המוסכמת (ע”פ 491/92 זכאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(3) (1993) 580, 585, 587, 588 – 589). כמו כן נדרש שלקושרים תהא כוונה לבצע את העבירה המהותית (ע”פ 611/80 הנ”ל, שם, עמ’ 114).

העובדה שלכל אחד מהקושרים – הרשטיק והנאשם – היו מניעים שונים לקשירת הקשר, אינה גורעת מיסוד השיתוף שבעבירות הקשר (ע”פ 345/62 כהן נ’ היועץ המשפטי, פ”ד יח(1) (1964) 679, 687).

51. לו היתה תכנית זו מתבצעת, היא היתה מציתה אש זרה של שנאה והיתה מעוררת “מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין” (סעיף 136(4) לחוק). אבל זו לשון המעטה, כי התוצאה של מעשה חמור זה, לו עלה בידי הקושרים להפיק את זממם, שהיתה פורצת מלחמת גוג ומגוג ומי יודע כמה קורבנות תמימים היו נופלים. לפיכך טענתו של הנאשם שהוא מאמין שאסור לקרב את הקץ, נאמרה מהשפה ולחוץ. מדובר בקשירת קשר לחלל מקום קדוש ולפגוע ברגשות המוסלמים כלפי הר הבית (סעיף 2(א)(ב) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, ה’תשכ”ז-1967).

52. הנאשם קשר קשר עם הרשטיק להשליך ראש חזיר עם פסוקי קוראן לעבר הר הבית באחד מימי חודש הרמדאן. הנאשם חפץ גם במימוש העבירה עצמה. רק לאחר שהתלהב מביצוע העבירה חש כמי ששפכו עליו צוננים. הוא המשיך לעזור להרטשיק באופן חלקי, אך בסתר לבו קיווה שיקרה נס והתכנית תיכשל. אני גם סבור שבמעצרו נגולה אבן מעל ליבו.

 

עבירת ההמרדה

53. עבירת ההמרדה מוגדרת בסעיף 133 לחוק, הן כעבירה מושלמת והן כעבירת ניסיון. המעשה מוגדר כעשיית מעשה או ניסיון לעשות מעשה או מי שמכין עצמו או קושר קשר. הרכיב הנסיבתי של היסוד העובדתי. הוא “לשם המרדה”. “לשם המרדה” מהווה גם את היסוד הנפשי של מודעות לטיב המעשה ולנסיבות. אין נפקא מינה אם אכן המעשה עורר המרדה, דהיינו מדובר בעבירה התנהגותית (ע”פ 6696/96 כהנא נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(1) (1998) 535). זו עבירה שגבולות התפרסותה רחבים ולא מוגדרים. בעבירה זו יש קיבוץ של התנהגויות מעבירה מושלמת ועד ניסיון, הכנה, שבדרך כלל אינה עבירה וקשירת קשר. שלושה מקרים אחרונים אלה דינם כדין העבירה המושלמת. התוצאה היא שעבירה זו עלולה לכרסם בעיקרון החוקיות שבסעיף 1, שהוסף בתיקון 39 לחוק העונשין. נוסח גורף זה עלול לגרום שהפרט יעבור עבירה פלילית, משום שהוא סבור שהמעשה אינו נופל בגדר האיסור הפלילי. יתרה מזו, נוסח גורף זה עלול לפגוע בחירות יסוד והיא חופש הביטוי והדיבור ותגרום להימנעות ממתיחת ביקורת חריפה על רשויות השלטון (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ‘הסתה, לא המרדה’: ההמרדה בדיני העונשין (1997) 11). מטרתה של העבירה היא למנוע התקוממות כלפי סמכות שלטונית, כשהכוונה למבנה הפורמלי של המשטר ובראש ובראשונה המסגרות המוסדיות לקבלת הכרעה מדינית וחברתית.

כדי למצוא את האיזון הנאות ולמנוע פגיעה גורפת בחופש הביטוי, נפסק בע”פ 6696/96 הנ”ל, ברוב דעות, שהעבירה אינה חלה על פגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה. בכך ניתן להתגבר, במידת מה, על הטענה שהנוסח הגורף של העבירה פוגם בעיקרון החוקיות ובחופש הביטוי. כמו כן נפסק שהאיזון הראוי בין הגנה על חופש הביטוי לבין הגנה על המבנה הדמוקרטי, הוא מבחן האפשרות הסבירה.

54. המעשה של השלכת ראש חזיר לו היה מצליח, היה עלול לגרום לפגיעה באושיות המדינה ואולי בקיומה, שכן קיים חשש רציני שהיתה מתרגשת ובאה מלחמה עקב מעשה זה. גם אם התוצאה לא היתה כה חמורה, ברור שהיה נגרם שסע עמוק בין יהודים וערבים ואף בין יהודים, בינם לבין עצמם (ע”פ 6966/96 הנ”ל). אין ספק שהפוטנציאל לסצנריו כזה הוא ממשי. מעשה ההכנה, כשלעצמו, הינו בעל פוטנציאל להמרדה ויש בו כאפשרות סבירה להביא להתממשות ההמרדה.

55. לאור האמור, יש להרשיע את הנאשם גם בעבירה של המרדה, סעיף 133 לחוק ובקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגיעה ברגשות כלפי אותו מקום, עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1975 בהתייחס לסעף 2(א)(ב) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, ה’תשכ”ז-1965.

 

סיכום

56. יש להרשיע את הנאשם בשתי עבירות על סעיף 499(א)(1) לחוק, בעבירה על סעיף 499(א)(2) לחוק, בעבירה על סעיף 133 לחוק, בעבירה על סעיף 172 לחוק, בעבירה על סעיף 151 לחוק ובעבירה על סעיף 448 לחוק.

 

ניתן היום, יג ניסן ה’תשנ”ט (30/03/1999), במעמד עו”ד נחמני-רוט, עו”ד בביאן והנאשם. בקשת הערעור לבית המשפט העליון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.