תמ”ש (משפחה ראשון-לציון) 30560/07 ה’ ש’ נ’ ה’ א’ (02/12/2008)

תמ”ש (משפחה ראשון-לציון) 30560/07 ה’ ש’ נ’ ה’ א’ (02/12/2008) – DOCX / PDF

 

בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון

תמ”ש 30560/07

תמ”ש 30561/07

 

לפני:

כב’ השופטת חנה קיציס

 

התובעת:

ה’ ש’

ע”י ב”כ עו”ד דיבון עדו מאיר

נ ג ד

הנתבע:

ה’ א’

 

פסק-דין

 

1. בפני שתי תביעות אותן הגישה ש’ ה’ (להלן: “התובעת“) כנגד בעלה, א’ ה’ (להלן: “הנתבע“): האחת, תביעת מזונות מעוכבת בחמתו להינשא (תמ”ש 30560/07); השנייה, תביעה לפיצויי כספי בגין סירובו של התובע להעניק לה גט (תמ”ש 30561/07).

 

העובדות והשתלשלות העניינים

 

2. התובעת והנתבע נישאו זל”ז כדמו”י ביום 79.X.X. מנישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים, כולם בגירים בעת הגשת התביעה.

בשנת 1990 הגיש הנתבע תביעת גירושין כנגד התובעת בבית הדין הרבני, אולם בית הדין הרבני דחה את התביעה “היות והבעל לא השמיע שום עילה מספיקה שניתן לחייב את האישה בגט נגד רצונה. לכן דוחים תביעת הבעל לגירושין וביה”ד ממליץ לצדדים לפנות לייעוץ נישואין כדי לשפר מערכת היחסים ביניהם ועל הצדדים לשתף פעולה בנידון” (ר’ נספחים א1-א3 לכתב הגנתו של הנתבע).

הצדדים התגוררו משך השנים בדירת מגורים השייכת להורי התובעת, ברחוב —- ב—-, עד אשר ביום 1.2.94 הגיש אבי התובעת תביעה לקבלת צו מניעה כנגד הנתבע, בו דרש לאסור על הנתבע את הכניסה לדירה. ביום 25.6.97 ניתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, האוסר כניסתו לדירה (ר’ נספח א’ לכתב התביעה בתמ”ש 30560/07), ומאז מתגוררים הצדדים בנפרד.

בשנת 1997 הגישה התובעת תביעה לגירושין לבית הדין הרבני.

ביום 17.5.98 נתן ביה”ד פסק דין המחייב את הנתבע ליתן גת לתובעת. לאחר שעמד על העילות למתן הגט הוסיף וציין ביה”ד, כי:

“… יש לביה”ד התרשמות חזקה שגם הבעל מודע למצב זה היטב ורק יצר הנקמה דוחק אותו לעגנה, על שהוציאה אותו מהבית ועל כן אנו פוסקים שהבעל א’ חייב לגרש את אשתו ש’ בג”פ כדמו”י …” (ר’ נפסח ג’ לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07).

על פסק דין זה ערער הנתבע לבית הדין הרבני הגדול. דא עקא, בית הדין הרבני הגדול דחה ערעורו ביום 21.10.99 בקובעו, כי:

“ערעורו של המערער חסר טעם. נתנו רשות ערעור, לפנים משורת הדין, על מנת לאפשר לצדדים להגיע לפתרון. אולם המערער “סוחב” את הדיון מישיבה לישיבה, בטענה כי רצונו להיות מיוצג ע”י עורך דין. לגופם של דברים … התרשמנו כי ביה”ד האזורי צדק בהחלטתו לחיוב גט, וכי המערער עושה את כל התחבולות שבידו בכדי שלא למלא אחר החלטת ביה”ד בנדון. אנו דוחים את הערעור, ופונים לכב’ ביה”ד למצות את כל ההליכים המשפטיים על מנת שהמערער ייתן גט לאשתו”. (ר’ נספח ד’ לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07)

בקשת הנתבע מבית הדין הרבני הגדול לעיכוב ביצוע פסק דינו נדחתה ביום 25.5.00 בנימוק, כי “אין מקום להיענות לבקשה… בפסק הדין שניתן על ידנו קבענו שביה”ד האזורי צדק בהחלטתו לחיוב גט, וכי המערער עושה כל התחבולות כדי שלא למלא אחר החלטת ביה”ד…” (ר’ נספח ה’ לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07).

משעמד הנתבע בסירובו ליתן גט הגישה התובעת לבית הדין הרבני תביעה לכפיית גט ולהטת צווי הגבלה על הנתבע, בה עתרה לאסור את הנתבע. בפסק דינו של ביה”ד הרבני בתביעה זו מיום 12.6.00 ציין ביה”ד כי על אף שנקבעו מספר תאריכים לסידור הגט “הבעל התחמק מלהופיע בתירוצים שונים…”. ביה”ד קבע כי הוא “מצווה על מאסרו של הבעל … כפי שהחוק מאפשר וזאת עד לחמש שנים מהיום או עד שייתן גט הכל לפי המוקדם יותר”(ר’ נספח ו לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07).

לאחר ששהה הנתבע במאסר כשנתיים, ומאחר ואף מאסרו לא הועיל והוא נותר בסירובו, הורה בית הדין בפסק דינו מיום 9.4.02 על הטלת מגבלות על הנתבע בהתאם לסעיף 2(7) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ”ה- 1995, לרבות: שלילת חופשה, שלילת ביקורים, איסור החזקת חפצים אישיים, איסור עבודה בשכר, איסור קבלת רישיון להתהלך חופשי ועוד (ר’ נספח ז’ לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07).

ביום 16.7.02, ולאחר שהנתבע הופיע בפני בית הדין ועמד בסירובו ליתן הגט, קבע ביה”ד בפסק דינו כי “ביה”ד מחליט להכניס אותו לצינוק עד לתאריך י”ב אדר ב’ תשס”ג 16.3.03 וזה החל מיום ראשון כ”ג תשרי תשס”ג, 29.9.02” (ר’ נספח ח’ לתמ”ש 30561/07).

ביום 25.6.03 חתם הנתבע בפני ביה”ד על שטר בו התחייב לקבל עליו כבורר את הרב מרדכי אוירבך, וכן התחייב כי יבצע מיידית אל כל אשר יפסוק הרב אוירבך, לרבות אם יפסוק כי עליו ליתן גט לתובעת, בלי שום תניות או עיכובים מצידו (נספח ט’ לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07). עוד באותו היום הפנה בית הדין את הצדדים לרב אוירבך (ר’ נספח א’ לכתב התביעה בתמ”ש 30561/07).

ככל העולה מטענות התובעת, אף לאחר שקבע הרב אוירבך כי על הצדדים להתגרש מיאן הנתבע ליתן הגט לתובע.

משכך, הגישה התובעת ביום 16.8.07 תביעתה לקבלת מזונות מחמת היותה “מעוכבת מחתמו להינשא”, וביום 25.9.07 הגישה תביעת נזיקין על סך 1,500,000 ש”ח בגין הנזקים שנגרמו לה עקב העיכוב במתן הגט.

כאן המקום לציין, כי הנתבע לא ציית להחלטותיי ולא הגיש תצהירי עדות ראשית ואף לא סיכומים (וזאת על אף שניתנה לו אורכה נוספת לצורך הגשת סיכומיו). פסק הדין ניתן אפוא בהעדר סיכומי הנתבע.

 

תמ”ש 30560/07 – תביעת מזונות מעוכבת מחמתו להינשא

 

3. בתביעתה עותרת התובעת לחיוב הנתבע במזונותיה מדין “מעוכבת מחמתו להינשא”, לאור סירובו ליתן לה גיטה.

בכתב התביעה מציינת התובעת, כי היא משתכרת כ- 5,000 ש”ח לחודש כגמלאית של משרד החינוך (סעיף 22). בתצהירה מיום 11.3.08 מציינת התובעת, כי היא משתכרת כ- 6,000 ש”ח לחודש, לאור עלייה בסכום הפנסיה, וכן מקבלת קצבת זקנה בסך 1,700 ש”ח לחודש (סעיף 22).

לדבריה, כאשר נתבעים מזונות מדין “מעוכבת מחמתו” בנסיבות בהן חוייב הבעל ליתן גט ואינו עושה כן, כי אז אין להתחשב בהכנסות האישה מעבודתה או מרכושה ויש לפסוק לה מזונות כאילו אינה משתכרת. לטענתה, עכב מעשי הנתבע אין ביכולתה לבנות מחדש את חייה ולהינשא מחדש ועליה לחסוך כספים לעת זקנה, וגם מטעם זה אין להתחשב בהכנסותיה.

עוד לדבריה, הנתבע הינו אדם מוכשר, אשר ניהל משרד עמילות מכס. היא אינה יודעת מה עיסוקו כיום אולם, לדבריה, פוטנציאל השתכרותו גבוה. לאחרונה אף נמכר נכס אשר חלקו של הנתבע בו הינו כ- 400,000$ וביכולתו לזון את התובעת מרכוש זה. לדבריה, הנתבע לא הגיש הרצאת פרטים, לא טען כל טענה בדבר השתכרותו או כושר השתכרותו ולא הכחיש את הנטען ע”י התובעת בכתב התביעה בהקשר זה.

כמו כן לטענתה, התביעה לא התיישנה, וזאת בהתאם לסעיף 13 לחוק ההתיישנות, התשי”ח- 1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”) (ר’ סעיף 13 לסיכומיה).

התובעת מעמדיה את צרכיה על סך של 5,360 ש”ח לחודש + 1,900 ש”ח בגין אחזקת מדור (סה”כ 7,160 ש”ח לחודש), וזאת החל מיום חיוב הנתבע בגט, דהיינו: 15.5.98.

הנתבע בכתב הגנתו מפרט את הרקע לסכסוך בין הצדדים, אשר לטענתו נעוץ ב”תפקודה הירוד [של התובעת – ח.ק.] בטיפול בילדים” ובפרט בבן ט’, וכן בהתנכלות משפחת התובעת אליו וסילוקו מדירת המגורים.

4. בהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי”ט- 1959 על בני הזוג בנדון, בהיותם יהודים, חל חיוב במזונות מכוח הדין העברי.

עפ”י הדין העברי אישה המעוכבת מחמתו להינשא הינה אישה שברצונה להינשא לאחר, אך אינה יכולה לעשות כן מאחר שבעלה מסרב לתת את גיטה; בכך נמנעת ממנה היכולת להינשא וליצור חבות של תשלום מזונות מצד בן זוג אחר (ב”צ שרשבסקי דיני משפחה (1993) 182).

ודוק: תנאי הכרחי לצורך פסיקת מזונות מדין מעוכבת הינו קיומו של פסק דין של בית הדין הרבני המחייב או כופה את הבעל לגרש את אשתו. בהעדר חיוב מסוג זה, אין נחשבת האישה למעוכבת, ואין ביכולתה לזכות במזונות מדין מעוכבת (ע”א 672/83 גינזבורג נ’ גינזבורג, פ”ד לח(2) 637, סעיפים 8-12 לפסק הדין); ע”מ (ת”א) 1357/04 נ’ ר’ נ’ נ’ כ’, תק-מח 2005(4) 10536, סעיף ו לפסק הדין).

פסיקת מזונות “מעוכבת” מטרתה הסדרת מחייתה וכלכלתה של האישה בתקופה שאינה יכולה להינשא לאחר היות ועדיין נשואה לבעל עקב סירובו ליתן גט. בית המשפט סיווג את מזונות המעוכבת כחיוב מזונות כשלעצמו ולא כמזונות עונשיים או כקנס. העובדה שפסיקת מזונות מדין מעוכבת מהווה תמריץ לבעל ליתן גט הינה תוצאה נילוות, אולם אינה מהווה מטרתה בתביעת מזונות “מעוכבת” הנדונה בבית המשפט (ע”א 664/82 סלומון נ’ סלומון, פ”ד לח(4) 365, סעיף 17 לפסק הדין).

מזונות מעוכבת מחמתו עשויים להיפסק אף כאשר על פי הדין הכללי בעניין המזונות ייתכן ולא היה יסוד לחיוב: כך לדוגמה, לצורך פסיקת מזונות מעוכבת האישה אינה חייבת לגור עם הבעל, ואין גם צורך לבחון מהי עילת החיוב בגירושין (האם קיימת עילה מוצדקת להעדר המגורים המשותפים). אף אישה שזינתה תחת בעלה והיא אסורה לו, אם חוייב הבעל ע”י בית הדין ליתן גט והוא מסרב הרי שיש מקום לחייבו במזונותיה שכן הוא מעגנה.

בנוסף, מזונות האישה נפסקים ללא שתקוזזנה הכנסותיה מעבודתה. הבעל חייב במזונות אפוא בלי להיות זכאי למעשה ידיה, ואלה שייכים לה בלבד. הטעם לכלל שרשאי הבעל בזמן הנישואין לאמר לאישה “צאי מעשה ידייך למזונותיך” ולקזז הכנסותיה מדמי המזונות הינו בכדי למנוע איבה בין בני הזוג, שכן הבעל עלול להעלות טינה בליבו כנגד האישה שהוא מפרנסה והיא שומרת הכנסותיה לעצמה. ברם בנסיבות בהן בית הדין סבור שיש לסיים הנישואין והבעל אף חוייב במתן גט ממילא כבר קיימת איבה וטינה ביניהם והחשש שלעיל אינו מתקיים עוד; משכך אין להתיר לבעל לומר כי מעשה ידיה יהיו תחת מזונותיה ולקזז ממזונותיה את הכנסותיה ממעשי ידיה, ובקביעת דמי המזונות לא יילקח בחשבון “מעשה ידיה” של האישה.

(תמ”ש (משפחה תל-אביב) 17820/96 פלונית נ’ אלמוני, תק-מש 96(2) 6, סעיף 22 ואילך לפסק הדין והפסיקה המאוזכרת שם; תמ”ש (משפחה ירושלים) 6557/99; ב”צ שרשבסקי, לעיל, עמ’ 182-183).

גובה המזונות מדין מעוכבת מחמתו ייפסק תוך התחשבות בצרכי האישה וביכולתו הכלכלית של הבית.

בעוד שבמזונות המשולמים לאישה במהלך הנישואין יכולה האישה לדרוש מבעלה לחיות בהתאם לרמה שמצבו החומרי והחברתי של הבעל מרשה (“עולה עמו ואינה יורדת עמו”), וזכאית היא תמיד לקבל את מזונותיה “לפי עושרו” או “לפי כבודו”, באשר מזונות מעוכבת חל דין אחר. אישה הזכאית לקבל מזונות מדין מעוכבת מחמתו, אינה עולה עמו ומקבלת מזונותיה לפי הרמה הרגילה המקובלת, ואין הוא מחוייב לשאת בהבדלי הוצאותיה למזונות הנובעים מהעובדה שבמקומה החדש מחייתה עולה יותר.

(ר’ לעניין זה תמ”ש (משפחה תל-אביב) 17820/96 פלונית שלעיל, סעיף 66 לפסק הדין).

6. בנדון הנתבע חוייב במתן גט לתובעת ואף ננקטו נגדו סנקציות חמורות על ידי בית הדין הרבני. דא עקא, הנתבע מסרב בעקשנות, שוב ושוב, ליתן הגט, ולא הואילו כלל הסנקציות שננקטו כנגדו, לרבות מאסרו.

התובעת הינה אפוא בבחינת “מעוכבת מחמתו”, ויש לחייב הנתבע במזונותיה מדין מעוכבת.

כאמור לעיל, בעת פסיקת מזונות מדין מעוכבת אין לקחת בחשבון את היקף השתכרותה של האישה.

באשר להשתכרות הנתבע מציינת התובעת, כאמור לעיל, כי הנתבע הינו אדם מוכשר, אשר ניהל משרד עמילות מכס. כיום אין היא יודעת מה עיסוקו, אולם לדבריה, פוטנציאל השתכרותו גבוה. לטענתה, לאחרונה אף נמכר נכס אשר חלקו של הנתבע בו הינו כ- 400,000$ וביכולתו לזון את התובעת מרכוש זה. התובעת מציינת, כי הנתבע לא הגיש הרצאת פרטים, לא טען כל טענה בדבר השתכרותו או כושר השתכרותו, ולא הכחיש את הנטען בכתב התביעה בהקשר זה. כמו כן, לדבריה לא הגיש תצהיר עדות ראשית כתגובה לתצהירה, ולפיכך נחשב הוא כמי שהודה בנכונות טענותיה, ויש לראותן כמוכחות ובלתי מוכחשות.

7. אכן, כטענת התובעת, הנתבע לא כלל כל התייחסות לנושא הכנסותיו ורכושו בכתב טענותיו, לא הכחיש טענותיה בעניין זה בכתב הגנתו, ולא הגיש תצהיר עדות ראשית בהתאם להחלטתי.

תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984 (להלן: “התקסד”א“) קובעת כי “כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד במפורש או מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה, זולת אם היא נטענת כנגד פסול- דין, אך בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לדרוש שעובדות כאמור יוכחו שלא על דרך ההודיה האמורה”.

ומוסיפה וקובעת תקנה 85 לתקסד”א, אשר כותרתה “הכחשה מפורשת”, כי: “לא די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה, חוץ מטענה לדמי נזק”.

עוד יצויין, כי הנתבע אף לא צירף לכתב הגנתו הרצאת פרטים, כמצוות תקנה 264 לתקסד”א.

בהרצאת הפרטים על בעלי הדין לפרוש בפני בית המשפט את העובדות והנתונים אשר על בסיסן ניתן לקבוע מהי הכנסת נתבע ומהם צרכי התובע. התקנה מעניקה מדרג סנקציות אשר ניתן להפעילן כנגד מי שאינו ממלא אחר החובה הקבועה בה ואינו מוסר פרט בהרצאת פרטים. בעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל דין שכנגד בפרט הנדון (ר’ לעניין זה פלוני נ’ פלונית, תק-מח 2005(4) 2967, סעיפם 31-33 לפסק הדין).

“החובה על פי תקנה 261(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984 … לצרף הרצאת פרטים לפי טופס 27 לתביעת מזונות כשמה כן היא – חובה … תובע בתביעת מזונות (כמו גם נתבע ור’ תקנה 262(ב) לתקנות), אשר אינו ממלא אחר חובה זו, או ממלא אחריה כלאחר יד, ולעתים אף מציג נתונים לא נכונים, נוטל על עצמו סיכון. יכול והרצאת הפרטים תציג תמונה חסרה, בלתי שלמה ובלתי אמינה באשר להכנסותיו ורכושו. או אז עלולה תביעתו להידחות”.

תמ”ש (משפחה תל-אביב) 3882/00 רזניק נ’ רזניק, דינים משפחה ב 329.

במצב של אי בהירות הנתונים המוצגים בפני בית המשפט, וכאשר הדברים נותרים על פניהם בלתי שלמים ובלתי אמינים – יוצא נפסד מי שלא אמר אמת וערער את האמון בגרסתו; “נתונים בלתי אמינים יכולים במקרה ראוי למנוע הכרעה בנקודה רלוונטית, ומי שערער את האמון בדבריו עלול להישאר ללא קביעה של מחסורו ועצם הצורך בסילוקו” (ע”א 5814/91 גיא נ’ גיא, תק-על 92(4) 653, סעיף 4(ב) לפסק הדין).

הנתבע בנדון לא עמד בדרישות התקסד”א. הוא לא סייע בידי בית משפט לעמוד על הכנסותיו החודשיות, ועל אף שהיה עליו להגיש פירוט מלא של הכנסותיו ושל רכושו, ולתמוך אותו באסמכתאות מתאימות – לא מצא לנכון לעשות כן.

בהתאם לתקסד”א, כמפורט לעיל, אין לי אלא לקבל את טענות התובעת בדבר יכולתו הכלכלית והשתכרותו הפוטנציאלית של הנתבע.

8. התובעת עותרת לתשלום מזונותיה, כאמור לעיל, בסך 5,360 ש”ח לחודש (לא כולל הוצאות אחזקת מדור): כלכלה- 1,000 ש”ח, ביגוד והנעלה 500 ש”ח, קוסמטיקה- 250 ש”ח, מתנות לילדים ולנכד- 250 ש”ח, תרופות ו- וויטמינים 200 ש”ח, חוג התעמלות- 70 ש”ח, דיאטנית- 200 ש”ח, לימודים- 100 ש”ח, נסיעות- 600 ש”ח, בילויים- 500 ש”ח, משקפיים- 140 ש”ח, טיפולי שיניים- 100 ש”ח, חופשה שנתית- 400 ש”ח, טלפון נייד- 300 ש”ח, תשלום חוב לבנק דיסקונט- 750 ש”ח.

דא עקא, התובעת לא צירפה אסמכתאות להוכחת ההוצאות הנטענות.

כלל ידוע הוא כי תביעת מזונות הינה תביעה כספית לכל דבר ועניין. חובה על התובע את מזונותיו להוכיח את צרכיו והוצאותיו באופן מדוייק ונאות, ולא להניח לבית המשפט לעסוק בהשערות, הנחות וניחושים. כאשר אין טיעון עובדתי סביר לגבי הצרכים, יש באפשרות בית המשפט לדחות תביעת המזונות רק בשל אי הוכחה נאותה ומדויקת של הצרכים וההוצאות (בע”א 130/85 כהן נ’ כהן, פ”ד מ(1) 69, סעיף 4 לפסק הדין).

בבואו להחליט על גובה המזונות הראוי רשאי בית המשפט לאמוד את סכום ההוצאות גם על פי שיקול דעתו וניסיון חייו כשופט שבתוך עמו הוא יושב, ולאו דווקא על פי המפורט בכתב התביעה (ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 825, סעיף 7 לפסק הדין).

לאור כלל האמור הינני קובעת את מזונות התובעת כדלקמן:

כלכלה – 900 ש”ח.

ביגוד והנעלה – התובעת עתרה לפסיקת רכיב זה בסכום של 500 ש”ח לחודש, בציינה, כי היא אישה דתיה, החובשת כובעים ופאות שעלותם גבוהה. דא עקא, התובעת לא צירפה כל קבלה או אסמכתא אחרת להוכחת עלות הרכישה. לפיכך, הינני מעמידה רכיב זה על סך של 300 ש”ח.

קוסמטיקה – אני מעמידה רכב זה על סך של 100 ש”ח לחודש.

מתנות לילדים ולנכד – היות ולא צורפה קבלה או אסמכתא להוכחת רכיב זה אינני פוסקת תשלום בגינו.

תרופות ו- וויטמינים – התובעת עתרה, כאמור לתשלום רכיב זה בסך של 200 ש”ח באשר לטענתה, היא זקוקה לכדורים לשמירה על לחץ דם, צורכת ווטמין B12, וזקוקה לתרופות שונות כאשר היא חולה. היות ולא צורפה כל אסמכתא רפואית להוכחת הצורך של התובעת בתרופה זו או אחרת ואף לא צורפה כל קבלה המעידה על גובה הרכישה, הינני מעמידה רכיב זה על סך של 50 ש”ח לחודש, וזאת לצורך תשלום הוצאות בריאות של התובעת אשר אינן כלולות בסל הבריאות.

חוג התעמלות, דיאטנית, משקפיים, טיפולי שיניים – התובעת לא צירפה אסמכתאות להוכחת היזקקותה להוצאות אלה, ואף לא הוכיחה את גובה ההוצאות. אינני פוסקת אפוא תשלום בגין רכיבים אלה.

לימודים – לטענת התובעת ,החל משנה”ל הקרובה תחל לימודיה באונ’ בר אילן במסלול גימלאים. לטענתה העלות המוערכת של לימודיה הינה בסך 100 ש”ח לחודש והקבלות תימסרנה לבית המשפט לאחר התשלום.

כאמור לעיל, אישה הזכאית לקבל מזונות מדין מעוכבת מחמתו, אינה עולה עם הבעל ומקבלת מזונותיה לפי הרמה הרגילה המקובלת, ואין הוא מחוייב לשאת בהבדלי הוצאותיה למזונות הנובעים מהעובדה שבמקומה החדש מחייתה עולה יותר. התובעת לא הוכיח כי אף בעבר, בעת שהתגוררה עם הנתבע, למדה באונ’, מה גם שכלל לא צירפה כל אסמכתא המעידה על רישומה ללימודים. אינני פוסקת אפוא תשלום בגין רכיב זה.

נסיעות – לטענת התובעת, לאור גילה ולאור העובדה כי היא סובלת מכאבי רגליים, עליה להתנייד לכל מקום באמצעות אוטובוסים או מוניות. התובעת עותרת לתשלום רכיב זה בסך של 600 ש”ח לחודש. גם בעניין זה, לא צירפה התובעת כל אסמכתא להוכחת טענותיה. הינני מעמידה רכיב זה אפוא על סך של 200 ש”ח.

בילויים וחופשה שנתית – הינני מעמידה רכיב זה על סך של 150 ש”ח לחודש.

טלפון נייד – הינני מעמידה רכיב זה על סך של 150 ש”ח לחודש.

תשלום חוב לבנק דיסקונט – לטענת התובעת, חשבון בנק זה נפתח לבקשת הנתבע, והנתבע הוא היחד שעשה בו שימוש, משך כספים ויצר בו יתרת חוב בסכום גבוה. כיום, לטענתה, פועל הבנק לגביית החובות ממנה, באשר לא ניתן לאתר את הנתבע, כך היא נאצלת לשלם מידי חודש סך של 750 ש”ח לבנק ועל הנתבע להשיב לידיה סכום זה.

הנני דוחה טענה זו. חוב בבנק עניינו במישור היחסים הרכושיים שבין הצדדים; אין הוא מהווה רכיב מרכיבי מזונות האישה, ואין מקומו בתביעת מזונות.

לסיכום האמור, הנתבע ישלם בעבור כלל הצרכים שלעיל סך של 1,850 ש”ח לחודש.

בנוסף לאמור עותרת התובעת לתשלום דמי אחזקת מדור בסך של 1,900 ש”ח לחודש; ארנונה- 240 ש”ח, מים וביוב- 175 ש”ח, חשמל- 350 ש”ח, טלפון- 300 ש”ח, גז- 75 ש”ח, ועד בית- 100 ש”ח, אגרת טלויזיה- 30 ש”ח, אינטרנט- 60 ש”ח, טיהור מים- 60 ש”ח, כלחי בית, חומרי ניקוי והיגיינה- 300 ש”ח, תיקונים ואחזקת בית- 200 ש”ח.

התובעת צירפה קבלות וחשבונות להוכחת מרבית הרכיבים, פרט לרכיב “כלי בית, חומרי ניקוי והיגיינה” ו”אחזקת בית”.

התובעת מציינת בכתב התביעה, כי היא מתגוררת בדירה שהייתה שייכת לאביה ז”ל יחד עם שני ילדיה (סעיף 26 לכתב התביעה).

משכך, הוצאות התובעת בגין מדורה מגיעות לשליש בלבד מכלל הוצאות הדירה ולשליל מהסכום הנתבע.

הינני קובעת אפוא, כי הנתבע ישלם בגין רכיב אחזקת מדורה של התובעת סך של 600 ש”ח לחודש.

לסיכום, על הנתבע לשלם למזונותיה של התובעת סה”כ 2,450 ש”ח לחודש.

 

תביעת מזונות העבר:

9. כאמור לעיל, עותרת התובעת לתשלום מזונות עבר, החל מיום מתן פסק הדין המחייב את הנתבע במתן הגט, דהיינו: 17.5.98.

לטענתה, הנתבע אינו משלם מזונותיה מזה שנים רבות, ואין מניעה שתתבע מזונות בגין התקופה שקדמה להגשת כתב התביעה, היות והחזקה במשפט העברי ולפיה נשים נשואות מוחלות על מזונותיהן אינה חלה בנדון. עניינה של חזקה זו בהנחה כי “דרך נשים לגלגל בעליהן”, כאשר מתוך ציפייה לשלום בית אין האישה עומדת על מלוא זכויותיה לשעבר. בנדון הצדדים חיים בנפרד זה מזה שנים רבות, והנתבע אף חויב מספר פעמים במתן גט, כך שאין כל היגיון בהחלת החזקה האמורה, ואין לומר כי התובעת מחלה על מזונותיה.

10. בהתאם לעמדת המשפט העברי, הדין האישי חל על הצדדים כאמור לעיל, ההנחה היא שכל עוד בני הזוג נשואים (להבדיל מאלמנה, גורשה ופנויה), אין הם מתייחסים זה לזה כ”יריבים עסקיים”, והם מוחלים זה לזה על חובות הדדיים הנוצרים כדבר שבשגרה, באשר “דרך נשים לגלגל עם בעליהן”. משכך, כל עוד בני הזוג נשואים אישה שלא תבעה את מזונותיה נחשבת כמוחלת עליהם.

ברם, הנחת המחילה אינה אלא כלל ראייתי, המשקף תפיסה ערכית בדבר היחס הראוי בין בני זוג, אולם ככל הנחה ראייתית היא ניתנת לסתירה.

כך לדוגמא, נקבע כי בשני המקרים כלל אין מקום להנחת המחילה: המקרה הראשון הינו ביחס לבני זוג שכבר התגרשו והתביעה מתייחסת לתקופה שאחר מתן הגט. המקרה השני הינו כאשר חלה עקרונית הנחת המחילה, אך היא נסתרת על ידי ראיות אחרות המצביעות כי לא היתה מחילה, וזאת כאשר האישה גילתה דעתה בדרכים שונות ולפיה היא מתכוונת לדרוש את מזונותיה בחזרה.

על בית המשפט, לו נדון שיקול הדעת להכריע האם נסתרה החזקה, לבדוק כל מקרה ומקרה לגופו ולנסיבותיו.

(ר’ לעניין זה בע”מ 7664/05 פלונית נ’ פלוני, תק-על 2006(1) 1564, סעיף ד’ ואילך לפסק הדין; בע”מ 57/08 פלוני נ’ פלוני, תק-על 2008(1) 3940, סעיף ח’ לפסק הדין).

11. בנדון, נחה דעתי, כטענת התובעת, כי אכן נסתרת חזקת המחילה.

מקובלת עלי טענת התובעת (במיוחד לאור העובדה כי הנתבע לא התייחס לטענה זו ולא הכחיש או סתר אותה בכתב הגנתו), כי לא תבעה מזונותיה משך השנים באשר לא ניתן היה לאתר את הנתבע, ולא היה כל רכוש הרשום על שמו שניתן יהיה להיפרע ממנו. כאמור לעיל, הצדדים אינם מתגוררים יחדיו מאז שנת 1997, עת ניתן כנגד הנתבע צו מניעה האוסר עליו להיכנס לדירת המגורים; משכך, ההנחה היא שאין לראות בבני זוג יריבים עסקיים, כמו גם ההנחה ש”דרך נשים לגלגל עם בעליהן” – אינן חלות בנדון, ואין לראות בתובעת כמי שמחלה על מזונותיה.

התובעת טוענת בסיכומיה (סעיף 13), כי אין לומר שהתביעה בנדון התיישנה, באשר בהתאם לסעיף 13 לחוק ההתיישנות בחישוב תקופת ההתיישנות לא תבוא במניין הזמן התקופה בה בעלי הדין היו נשואים זה לזה. אין בידי לקבל טענה זו; הרציונל העומד בבסיס סעיף 13 לחוק הוא בקיומה של חזקה לפיה ברצון אחד הצדדים לשמור על שלמות התא המשפחתי ולהימנע מסכסוכים משפטיים אשר ישמטו את הקרקע תחת מוסד זה. בענייננו כאשר דרכי הצדדים נפרדו והתובעת גמרה אומר לשים קץ לדרכם המשותפת של הצדדים הרי החזקה אינה מתקיימת.

לפיכך בכל הקשור לתביעת מזונות העבר התובעת אינה יכולה להתעלם מתקופת ההתיישנות.

לאור כל האמור נקבע כדקלמן:

12. הנתבע ישלם את מזונות התובעת כמפורט בסעיף 8 לעיל.

תחילת החיוב ממועד מתן פסק הדין המחייב בגט, היינו לתקופה של 7 שנים שקדמה להגשת התביעה, מיום 16.8.00 ותוקפו עד ליום מתן הגט.

הסכום החודשי יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע היום ויתעדכן מדי 3 חודשים.

הסכום ישולם לידי התובעת החל מיום 15.12.08 ומידי 15 לכל חודש שלאחריו.

הסכומים אשר הצטברו מיום החיוב ועד למועד זה ישולמו תוך 60 יום מהיום.

סכום אשר לא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום החיוב ועד לתשלום בפועל.

 

תמ”ש 30561/07 – תביעה נזיקית

 

13. בתביעה זו עותרת התובעת לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה בגין סרבנות הנתבע ליתן לה גט, על אף שחוייב לעשות כן בבית הדין הרבני.

הנתבע בכתב הגנתו, כאמור לעיל, מפרט את הרקע לסכסוך בין הצדדים, אשר לטענתו נעוץ ב”תפקודה הירוד בטיפול בילדים” ובפרט בבן ט’, וכן בהתנכלות משפחת התובעת אליו וסילוקו מדירת המגורים.

אין כל התייחסות מצד הנתבע בכתב הגנתו לטענות התובעת לגופה של התביעה הנזיקית.

בדיון שהתקיים בפניי שב הנתבע וטען, כי כלל אינו מעגן את התובעת, וכי יש לראות בפינויו מביתו בשל צו הפינוי שניתן כנגדו משום גט שנתן לתובעת; הוא שב וציין פעמים מספר, כי הפינוי מדירת המגורים ע”י אבי התובעת נעשה בתרמית:

“הסיפור של הגט היא קיבלה אותו לפני 14 שנה, כי היא פינתה אותי מביתי בתוך הצהרת כזב שהבית שייך לאביה. שקר וכזב…” (דיון מיום 6.2.08, עמ’ 2, שורות 28-29).

“… לפני 14 שנה עזבתי את ביתי זה הגט הכי טוב, שיחררתי אותה, אני מאז מנותק מי שמעוגן זה אני…” (שם, עמ’ 3, שורות 5-6).

“אני לא נותן גט כי הוא הושג בתרמית כמו כל ההליכים שהיא נקטה בהם, כולל הדיון בבית הדין הרבני כאשר אני ביקשתי את הגט ואולם יסודם בשקר, אני לא כופה מאומה על ש’, הגט לא דרוש כלל ל- ש’ הסיבה היחידה שהיא עתרה לביהמ”ש על מנת לתבוע אותי במיליון הש”ח היא רק אחת היא הסיבה שהיא רוצה את הכסף, הגט לא מעניין אותה, היא לא חשבה לפתוח חיים חדשים, אני לא מנעתי ממנה את זה, ישבתי איתה שעות וימים וביקשתי להגיע איתה לפרידה והיא לא בחרה בדרך הזאת, אני יודע שפסק הדין שהוצא נגדי יבוטל, עוד אין החלטה של הרב אורייבך, אני עדיין לא העליתי בפני את טיעוניי אני מקווה שהאמת תצא לאור” (דיון מיום 13.7.08, עמ’ 16, שורה 19, עמ’ 17 שורה 5).

“ת. לא עיכבתי את ש’ ולא גם שעה אחת.

ת. אתה מציג את הדבר כאילו אני מעגן אותה וכאילו אני נוקם בה – אין שום שחר” (שם, עמ’ 17, שורות 11-14).

“אין אפשרות להיפרד בשלב זה, ש’ עשתה דבר בלתי יסלח, אני הוא המעוגן, יכולתי לפתוח בחיים חדשים כמו שכתוב בדיון שנערך בפני בית הדין, אם היא לא הייתה מציגה את ההצגה שהציגה לא הייתה לי התנגדות לזה” (שם, עמ’ 17, שורות 29-31).

בהחלטתי בדיון מיום 6.2.08 הבהרתי לנתבע כי “… המפתחות לפיתרון הסוגיה המונחת לפתחי מצויות בידיו. על פי הדין החל במדינת ישראל העובדה שהנתבע פונה לטענתו בתרמית מדירה בה גרו הצדדים, אינה מביאה לניתוק הקשר המשפטי בין בני הזוג ואין הדבר מהווה הפסקת חיי הנישואין. הפסקת הנישואין נעשית בדרך אחת בלבד והיא סידור גט. האישה מסכימה להתייצב לכל מועד שיקבע לסידור הגט ועל כן אם חפץ הנתבע להסיר מעל עצמו את חרב התביעה למזונות, כל שעליו לעשות הוא לצקת תוכן להצהרתו כי הוא אינו מעגן את האישה, לקבוע מועד לסידור הגט, מועד אליו תתייצב האישה. כמובן שאם הבעל אינו מתגרש בהליך הראוי בפני בית הדין הרבני, אין לי אלא לדון בתביעות שהגישה האישה” (שם, עמ’ 3-4).

דא עקא, עד עצם היום הזה טרם ניתן הגט המיוחל לתובעת.

משעומד הנתבע בסירובו ליתן הגט אין לי אלא להידרש לתביעת התובעת.

14. התובעת מבססת תביעתה לקבלת פיצויי נזיקי בגין עגינותה על שתי עוולות:

הראשונה, הפרת חובה חקוקה, בהתאם סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין“); לטענתה, דברי החקיקה אותם הפר הנתבע הינם סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, ה’תשנ”א- 1991 (להלן: “חוק למניעת אלימות במשפחה“), סעיפים 2 ו- 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וסעיף 287 לחוק העונשין, התשל”ז- 1977 (להלן: “חוק העונשין“).

השנייה, עוולת הרשלנות, בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

כאן המקום לציין כי הנתבע לא העלה כל טענה בדבר חשש שפסיקת פיצויים תהפוך את הגט שיינתן, אם וכאשר יינתן, לגט מעושה, ולפיכך אין בכוונתי לדון בה, מה גם שלא לי לקבוע, האם במידה והתביעה המונחת בפני תתקבל, ובעקבות כך יתרצה הנתבע וימסור לתובעת את הגט – יהיה זה גט מעושה או לא.

להרחבה בשאלה האם יש בפיצוי הנפסק בגין עגינות בכדי להפוך את הגט שיינתן לגט מעושה רק פסק דינו של כב’ השופט ויצמן בתמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלוני נ’ עזבון המנוח פלוני ז”ל, תק-מש 2006(2) 98, וכן פסק דינו של כב’ השופט גרינברג בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ נ’ כ’, תק-מש 2008(3) 96, סעיף 10 לפסק הדין.

 

הפרת חובה חקוקה:

15. סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע:

“(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני- אדם בכלל או של בני- אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני”.

סעיף 63 כולל חמישה יסודות מצטברים: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק. (ר’ ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד ל”ז(1) 113, סעיפים 32-47).

בהתקיים התנאים המפורטים לעיל עשויה הפרת חובה חקוקה להקים לניזוק זכות לתרופות המנויות בפקודה.

אבחן את סעיפי החוק אשר לטענת התובעת הופרו בנדון.

 

סעיף 287 לחוק העונשין:

16. לטענת התובעת, הפר הנתבע את ההוראות שניתנו בפסקי הדין של בית הדין הרבני. הוראות אלו הינן בבחינת חובה חקוקה, בהתאם לאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, והפרתן מקימה לה עילה לפיצוי.

17. סעיף 287 (א) לחוק העונשין קובע:

“(א) המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו- מאסר שנתיים”.

הדיבור “בית המשפט” שבסעיף 287 שלעיל כולל גם את בית הדין הרבני (ע”א 741/83 גידרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(2) 698, פיסקה 4 לפסק הדין).

כב’ הש’ מ’ כהן דן בפסק דינו בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ נ’ כ’ פ’, תק-מש 2004(4) 353 בשאלה האם הפרת סעיף 287 לחוק העונשין ע”י סרבן גט עשויה להקים עילה של הפרת חובה חקוקה, באשר אין זה ברור האם מתקיים התנאי ולפיו החיקוק שביסוד החובה, לפי פירושו הנכון, נועד “לטובתו או להגנתו” של התובע. היינו: האם החיקוק קובע נורמות ורמות התנהגות אשר נועדו להגן על האינטרסים של הפרט שמא מטרת החיקוק להגן על האינטרסים של המדינה ושל מירקם החיים הקולקטיביים ואורחות חיי האומה (סעיפים 35-37 לפסק הדין).

לבסוף, בחר שלא להכריע בסוגיה זו, בציינו כי:

“במקרה שלפני, נראה כי ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט. לפיכך, ולאור התוצאה אליה הגעתי בסיום בחינת סוגיית העוולה הראויה, אינני מכריע האם ניתן להשתית את העוולה של הפרת חובה חקוקה, על בסיס הפרת סעיף 287 א’ לחוק העונשין”. (סעיף 38 לפסק הדין).

לעומת זאת, בתמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל הביע כב’ השופט ויצמן דעה נוגדת בציינו, כי הוראת סעיף 287 לחוק העונשין עניינה לשרת את האינטרס הציבורי- חברתי הכללי אך מאידך נועדה היא אף להבטיח את אינטרס הפרט כי פסק דין בו זכה ימומש; משכך, יש לומר כי תכלית הסעיף הינה הגנה על אינטרס האישה שבעלה ייתן לה גיטה כפי שחויב, ומניעת הנזק שעלול להיגרם לה בגין אי מתן גט (סעיף 23 לפסק הדין).

דעה דומה הובעה ע”י כב’ השופט גרינברגר בפסק דינו בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, ולפיה יש לראות בסירובו של הבעל לציית להוראות בית הדין למתן גט לאשתו כהפרת חובה חקוקה המקימה לאישה זכות לפיצוי, באשר לצד המטרה בדבר הגנה על האינטרס הציבורי (ציות להוראות הערכאות המוסמכות במדינה) שואף סעיף 287(א) לחוק העונשין לכך שלא ייגרם נזק לאותם אנשים אשר ההוראה החקוקה באה להגן עליהם, דהיינו: לאישה מסורבת הגט (סעיף 11(1)).

אף לגישתי יש לקבל את הדעה המוצעת בפסקי הדין שלעיל בעניין תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל ובעניין תמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, ולקבוע כי בנוסף למטרה הציבורית-חברתית שביסוד הוראת סעיף 287(א) לחוק העונשין בדבר אכיפת הוראות בית הדין, נועד הסעיף אף לשמור על אינטרס הפרט – האישה – לקבלת הגט בהתאם לפסק דינו של בית הדין הרבני.

בענייננו, מאז 17.5.98 אז ניתן פסק הדין המחייב את הנתבע במתן גט, טרם נאות הנתבע למסור את הגט לידי התובעת. התנהגותו זו הינה בבחינת הפרה ברורה של חובתו החקוקה לציית להוראות בית הדין הרבני, ויש בה כדי לזכות את התובעת בפיצויים.

 

סעיפים 2 ו- 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

18. מוסיפה התובעת וטוענת, כי מזה שנים רבות היא מחויבת בעל כורחה לקשר הנישואין בו אינה חפצה עוד, מבלי כל יכולת להשתחרר ממנו. לדבריה, הנתבע פגע קשות בכבודה, בחירותה וברצונה החופשי. סרבנותו העיקשת והנקמנית ליתן לה גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בסעיפים 2 ו- 5 חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: כבוד, חופש בחירה, זכות למימוש עצמי, אוטונומיה עצמית והזכות להינשא.

19. סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר כותרתו “שמירה על החיים, הגוף והכבוד”, קובע, כי “אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם”. סעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר כותרתו “חירות אישית” קובע כי: “אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת”.

ראה בעניין זה דברי בית המשפט העליון בעניין ע”א 5942/92 פלוני נ’ אלמוני, פ”ד מח(3) 837, סעיף 7 (ב) לפסק הדין:

“כבוד האדם, בהקשר החוקתי, הוא מושג משפטי, אולם ביטויו המעשי, כאמור, בהוויה האנושית היום-יומית וביחסם של המדינה והחברה, ובכלל זה בתי המשפט, אל הפרט החי בה. כבוד האדם משתקף, בין היתר, ביכולתו של ייצור אנוש בתור שכזה לגבש אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתם, לבחור בחירותיו הרצוניות, שלא להיות משועבד לכפיה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, להינות מן השיוויון אשר בין בני אנוש, לזכות לתשומת הלב הראויה של החברה בה הוא חי, להשיג דעת או לסרב לדעת, כרצונו”.

דא עקא, בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה הועלו ספקות באשר לאפשרותה של אישה לסמוך על הוראת חוק זה כבסיס לתביעת עגינות.

בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל סירב כב’ השופט הכהן להכיר בעוולת הפרת חובה חקוקה כבסיס לפסיקת פיצוי בהתייחס לסעיפי חוק אלה. בפסק דינו עומד הוא על הפגיעה הקשה בכבודה ובחירותה של אישה, אשר מוצאת עצמה מחויבת בעל כורח, משך שנים רבות, לקשר נישואין בו אינה חפצה ואשר ברצונה להשתחרר ממנו. פגיעה אנושה זו בחירותה וברצונה כאדם חופשי הינם בתחום שהוא “לב לבם של חיי הפרט, ובו אמורים להשתקף מאווייו, רצונותיו ויכולת הבחירה שלו באופן מלא ומוחלט… אין לפיכך ספק, כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, זכויות חברתיות והזכות להינשא ולהוליד ילדים” (סעיפים 48-49 לפסק הדין). יחד עם זאת, כך נקבע שם, לא די בקביעה כי בסרבו להעניק גט פוגע הבעל פגיעה מתמשכת בכבודה וחירותה של אשתו, כדי לחייבו בפיצויים מכוח הפרת חובה חקוקה במסגרת החיקוק הספציפי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והכרה בקיום עילות תביעה חוקתיות בין פרטים (להבדיל מתביעה שבין הפרט לרשות שלטונית) מעוררת שלל קשיים ושאלות שטרם זכו לליבון ודיון בפסיקה: “נראה כי לפי שעה, הדרך להכרה בעוולה חוקתית כזו, ביחסים שבין שני פרטים – עדיין רחוקה. אוסיף, כי הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יכולות לשמש כלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות…” (סעיף 53 לפסק הדין).

לעומת זאת בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, קבע כב’ השופט גרינברגר, כי אין מניעה להכיר בכך שהפרת הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עשויה להתבצע לא רק ע”י רשות שלטונית כי אם גם ע”י הפרט. משכך קבע כי: “…ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות שעליהם מסתמך בית המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים” (סעיף 11(1) לפסק הדין).

מקובלת עלי טענת התובעת, כי התנהגות הנתבע כמתואר מהווה פגיעה בכבודה ובאוטונומיה שלה לנהל אורח חיים תקין בהתאם לרצונה ולמאווייה, להתנהל במהלך חייה כפי רצונה ובהתאם לשאיפותיה, לנהל חיי משפחה ולגדל ילדים באורח תקין, וכן פוגעת פגיעה קשה ברגשותיה ובזכותה שלא להיות משועדת לכפייה שרירותית מצד הנתבע.

בהתנהגות הנתבע יש משום השפלה וביזוי של התובעת; התנהגות זו הינה בבחינת הפרה ברורה של סעיפים 2 ו- 5 לחוק יסוד: כבוד האדם, ויש בה, לפיכך, כדי לזכות את התובעת בפיצויים.

 

סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה:

20. מוסיפה התובעת וטוענת, כי סירובו של הנתבע להעניק לה גט מהווה התעללות נפשית נמשכת. לדבריה, כאישה דתייה, כרוך מצבה בבידוד ובהשפלה בקהילה אליה היא משתייכת, ומזה עשור אין ביכולתה לקיים אורח חיים תקין. בהתעללותו בתובעת הפר הנתבע את הקבוע סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה.

21. סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, הדן בתנאים למתן צו הגנה, קובע כי:

“לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי או פקיד סעד שהתמנה על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960, או על פי חוק ההגנה על חוסים, ה’תשכ”ו- 1966. רשאי בית המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו”.

בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל סירב בית המשפט להכיר בהרת סעיף 3 כמזכה בפיצוי בגין עוולת הפרת חובה חקוקה. אמנם, כך קובע בית המשפט “… שלא כסיף 287(א) לחוק העונשין, אין כל ספק כי החוק למניעת אלימות במשפחה, נועד – בראש ובראשונה – להגן על נשים הסובלות מהתעללות או התעמרות מצד בעליהן” (סעיף 43 לפסק הדין), אולם לשיטתו לא התכוון חיקוק זה, לפי פירושו הנכון ותכליתו, להעניק תרופה אזרחית על הפרתו מהסוג של הענקת פיצוי בשל גרימת עוולה של הפרת חובה חקוקה. משכך, אין ביכולת אישה להשתית תביעתה על עוולת הפרת חובה חקוקה הנשענת על הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה (סעיפים 45-46 לפסק הדין).

עמדה דומה הובעה בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, שם נדחתה טענה זו בנימוק ש”החוק למניעת אלימות במשפחה מיועד למתן פתרונות זמניים וקצרים למצבים אקוטיים המעמידים את הנפגעת בסיכון מיידי לשלומה ואשר מחייבים נקיטת צעדים יחסית קיצוניים, כגון הרחקת אדם מביתו, כדי לנטרל את הסיכון המיידי הנגרם מהתנהגותו של המשיב. קשה להסיק כי המחוקק התכוון בחוק זה לסוג הנזק אשר בגינה תובעת האישה פיצויים בהליך הנוכחי, ועל כן, לא מתקיימים בנושא זה הקריטריונים המקובלים לחיוב פיצויים מכוח סעיף 63 האמור” (סעיף 11(1)(ב) לפסק הדין).

בנדון, מקובלת עליי טענת התובעת כי בנסיבות חייה כאישה דתייה, אי-מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, ומביא לידי בידוד חברתי, השפלה, בושה ועוגמת נפש.

יחד עם זאת, גם לדעתי, חוק זה אינו מעניק תרופה נזיקית במקרה של עגינות שכן הנזק הנגרם אינו מסוג הנק אליו התכוון המחוקק, וטענה זו נדחית.

 

עוולת הרשלנות:

22. לטענת התובעת, בסירובו ליתן לה גט ולמלא אחר פסק דינו של בית הדין הרבני נהג הנתבע ברשלנות, והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפיה. הוא לא נהג כשם שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין, וסטה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי. היה עליו לצפות, כי התנהגותו זו תגרום נזק רגשי קשה לתובעת ופגיעה בכבודה. לדבריה, התנהגותו זו מקימה לה זכות לפיצוי עבור התקופה שהחל מיום מתן פסק הדין.

23. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע, כי:

“עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלך יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלך יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגבו יש לו באותן נסיבות חובה שלה לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה”.

ארבעה יסודות עומדים בבסיס עוולת הרשלנות: א. קיומה של חובת זהירות; ב. הפרת החובה; ג. התרחשותו של נזק; ד. קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות.

פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה הכירה בכך שבסירובו בעל למתן גט על אף חיוב בית הדין הרבני מתקיימים כל היסודות הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות (ור’ לעניין זה תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל, סעיף 17 ואילך; תמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, סעיף 11(2) לפסק הדין; תמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל, סעיף 54 ואילך):

א. קיומה של חובת הזהירות:

24. בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודת הנזיקין “החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף”.

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על- פי מבחן הצפיות. המבחן הוא האם אדם סביר “צריך היה… לצפות להתרחשות הנזק… אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה…” (ע”א 145/80 ועקנין שלעיל, סעיף 3 לפסק הדין).

לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות יש לבדוק אפוא האם סרבן גט יכול היה לצפות שהתרשלותו תגרום נזק לאשתו.

לעניין זה נקבע, כי מערכת היחסים המיוחדת של תלות וקירבה שבין בעל לאישה והזיקה העמוקה שבקשר הנישואין יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לרגשותיו ולרווחתו של בן הזוג וליתר העניינים הנובעים מהקשר האישי. כן נקבע, כי מתקיימת בסרבן הגט דרישת הצפיות, היות וכל אדם סביר, אשר אשתו מבקשת להתגרש, יכול לצפות שסירובו ליתן גט, לאחר שחויב לעשות כן, יגרום לאישה סבל רב, נזק ריגשי ופגיעה בזכותה לעצמאות ולחופש. היות והתנהגותו של הסרבן הינה זדונית ולעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד ככלל על קיומה של צפיות ושל כוונה לגרום נזק (תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל, סעיף 18 לפסק הדין; תמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, סעיף 11(2) לפסק הדין; תמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל, סעיפים 60-63).

ור’ לעניין זה דברי כב’ השופטת נילי מימון: “אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית” (תמ”ש (משפחה ירושלים) 18551/00 ק’ ס’ נ’ ק’ מ’, פ”מ 2004(3) 201, עמ’ 222 וכן הערעור שהוגש על פסק דין זה ואשר נדחה – ע”מ (מחוזי ירושלים) 595/04 פלונית נ’ אלמוני, סעיפים 14-17 לפסק הדין).

בנוסף לקיומה של חובת הזהירות המושגית קיימת בנדון אף חובת זהירות קונקרטית: בית הדין הרבני חייב זה מכבר את הנתבע ליתן גט לתובעת, כך שהנתבע הוזהר והותרה מפורשות שהתנהגותו פוגעת בתובעת, ושעליו ליתן לה גט, אולם בחר להתעלם מכך ונותר עיקש בסירובו ליתן הגט. היה על הנתבע לצפות כי התנהגותו תפגע בתובעת ותזיק לה.

 

ב. הפרת חובת הזהירות:

25. זה מכבר נקבע בפסיקה, כי בכללו של מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה מכוון או זדוני, אשר אינו סביר בקנה מידה אובייקטיבי, וצפוי שיגרום לנזק. אין מניעה, אפוא, להיזקק לעוולת הרשלנות בתביעת פיצוי של האישה כנגד בעלה סרבן הגט, הגם שהרשלנות מקורה בהתנהגות מכוונת ואף זדונית (תמ”ש (משפחה ירושלים) 18551/00 ק’ ס’ שלעיל, עמ’ 218-223 והפסיקה המאוזכרת שם וכן הערעור על פסק דין זה בע”מ (מחוזי ירושלים) 595/04 פלוני שלעיל, סעיפים 11-13 לפסק הדין; תמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, סעיף 11(2) לפסק הדין; תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל, סעיף 19 לפסק הדין).

בנדון, מסרב הנתבע מזה שנים ארוכות ליתן גט לתובעת, וזאת על אף חיובו של בית הדין הרבני ועל אף הסנקציות הרבות שהוטלו עליו, לרבות מאסרו. הנתבע חב, כאמור לעיל, חובת זהירות לתובעת, בהיותה אשתו, והיה עליו לצפות את הנזקים שיכול ויגרמו לה כתוצאה מהתנהגותו; במעשיו המתוארים הפר חובת זהירות זו, סטה מסטנדרט ההתנהגות הראוי, ונהג ברשלנות כלפי התובעת.

משנקבע כאמור, כי קיימת בנדון חובת זהירות וכי זו הופרה ע”י הנתבע, יש לפנות לבחינת נזקיה של התובעת.

 

ג. הנזק:

26. התובעת עותרת בכתב תביעתה לקבלת פיצוי בגין נזקים שאינם ממוניים, ואינם ניתן למדידה או לכימות כספי ממשי: פגיעה בזכות להתחתן, פגיעה בזכות להנאה מינית, פגיעה בזכות לאוטונומיה, בושה, כאב, סבל והשפלה.

לטענתה, לאור סירובו המתמשך של הנתבע ליתן לה גט היא סובלת שנים רבות מחיים ללא בן זוג, ללא חיים משותפים, וללא כל אפשרות להתחתן מחדש, לקבוע את עתידה ולשקם את חייה. לטענה, במגזר הדתי אליו היא משתייכת נחשב מצבה לחריג, הסובבים אותה חשים כלפיה רחמים והדבר גורם לה לעוגמת נפש, לבושה ולמבוכה רבה בקהילה. היא נמנעת מהשתתפות באירועים ובבילויים משותפים, אליהם נהוג להגיע אם בני זוג, ובכך מוצאת עמה בודדה ומנותקת מהקהילה.

עוד לדבריה, נגרם לה נזק בשל העובדה שהיא נאצלת, מזה שנים רבות, להיטלטל בערכאות משפטיות שונות, תוך הפסד ימי עבודה, וכן תוך פגיעה ברגשותיה וסחיטת כוחותיה הנפשיים. בדיונים אלה מכריח אותה הנתבע להתמודד שוב ושוב עם הסבל שעברה, כאשר לחלקם אף אינו טורח להופיע.

עוד לדבריה, הפגיעה באוטונומיה האישית שלה, כמו גם הנזק המורלי ועוגמת הנפש שנגרמו לה – הינם נזקים בני פיצוי בהתאם לפקודת הנזיקין. (ר’ סעיפים 25, 30-31 לכתב התביעה; סעיפים 25-26 לתצהיר עדותה הראשית; סעיף 18 לסיכומיה).

27. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מכיר בנזקים בלתי ממוניים כבני פיצוי, בהגדירו כי נזק כ”אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנים או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה”.

הפסיקה העניקה, במסגרת הגדרה זו, הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים, כגון פגיעה נפשית, כאב, צער, סבל, עוגמת נפש, פגיעה בנוחות גופנים ופחד ואף פגיעה באוטונומיה (גם אם הללו אינם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי), וקבעה כי הם עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (ר’ לעניין זה תמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל, סעיפם 73-78 והפסיקה המאוזכרת שם).

בדומה, הכירו אף בתי המשפט לענייני משפחה בנזקיה הנפשיים של מסורבות הגט כנזקים בני פיצוי.

כב’ הש’ גריבנגר כתב על נזקיה של מסורבת הגט, כי: “הפגיעה באוטונומיה של האישה, שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה, הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין” (תמ”ש (משפחה ירושלים) 3950/00 פלונית שלעיל, סעיף 14 לפסק הדין).

בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל צויין לאמור: “הנתבע גזר על האישה בדידות, העדר זוגיות אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני. התובע פגע קשות באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה, תוך שגרם לה נזק נפשי גדול …” (סעיף 82 לפסק הדין).

ובהמשך:

“הנתבע העמיד את התובעת במצב נפשי קשה של חוסר אונים, של תלות מוחלטת בו בכל האמור לסיום קשר הנישואין… אין ספק, כי בפועל התובעת כלואה ואסורה על-ידי התובע, ללא יכולת לפרוץ ולהיחלץ מקשר הנישואין שאינה חפצה בו עוד. לפנינו כליאה חברתית ונפשית מובהקת. הנתבע מוסיף חטא על פשע,ולצד סרבנותו העיקשת והמתמשכת מליתן הגט לאישה, היתל בה, סובבה בכחש, ומשכה ב”לך ושוב”. פעמים אין ספור, הצית בה תקווה משהבטיח לה כי יפנו “אך זו הפעם” לרב נוסף אחרון, כשהוא מתחייב לקיים את פסקו, אך בעוד מבטיח הוא זאת, נעדר הוא כל כוונה לקיים הבטחה זו. משגם רב זה פוסק לגירושין, שב הנתבע וחוזר לסרבנותו, תוך שמציע שוב סמכות הלכתית אחרת – וחוזר חיללה. קל לשער את מפח נפשה של התובעת, הצער, ההשפלה, הביזוי והכאב שחשה, בכל הליך שכזה, שחזר על עצמו פעמים רבות” (סעיפים 58-84 לפסק הדין).

ומציין לעניין זה כב’ השופט ויצמן בתמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל (סעיף 20 לפסק הדין):

“ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה מתקיים בכל הקשור לאישה הנאלצת לשבת תחתיה כיוון שבעלה מסרב לשחררה מכבלי עגינותה. כך נשללת ממנה האפשרות להינשא לאחר ולהביא ילדים לעולם (שכן ילדיה יחשבו כממזרים כל עוד לא ניתן לה גיטה), חופש הבחירה של האשה נפגע, אם כן, באון קשה ומהותי …

הנה פרטנו ראשי נזק רבים לנזקיה של האשה היושבת בעגינותה נוכח סירוב בעלה לשחררה מכבליה – הפגיעה בפרטיות, הפגיעה באוטונומיה, הפגיעה בחופש, הפגיעה בזכות ללדת ילדים וכיוצ”ב. ומעל הכל עומד ראש הנזק הכללי של – כאב וסבל, סיבלה של אישה השבויה בידי בעלה – כלואה בכלא ללא סורגים …”.

28. התובעת בנדון לא ביקשה להגיש חוות דעת מומחה לצורך הערכת הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה. אין בכך כדי להכשיל את תביעתה.

בע”א 1730/92 מצראווה נ’ מצראווה, תק-על 95(1) 1218, שם נדון עניינה של אישה אשר גורשה ע”י בעלה בעל כורחה, קבע בית המשפט העליון, כי על אף שהתובעת לא הביאה ראיות לעניין הנזק הממשי שנגרם לה, הרי שהסבל שנגרם לה טבוע מעצם העובדה שגורשה בעל כורחה, ולא יכול להיות כל ספק שאכן נגרמו לה סבל ונזק בשל הגירושין הכפויים; לפיכך נפסק לה פיצוי מוערך בסך של 30,000 ש”ח (סעיפים 9 ו- 11 לפסק הדין).

אף בע”ע 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל” חיפה, תק-על 99(3) 574, נקבע, כי כאשר מדובר בנזק כללי, להבדיל מנזק ממון, עשוי בית המשפט לפסוק, בנסיבות המתאימות, פיצוי כספי מסויג גם בהעדר הוכחה מפורטת של נזק ממשי (סעיפים 28- 29 לפסק דינו של כב’ השופט ת’ אור).

העיקרון העולה מפסקי דין אלה הינו, כי במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק.

עיקרון זה יושם עך בתביעות נזיקיות של אישה כנגד בעלה בגין עגינות (ר’ תמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל, סעיפים 77-78 לפסק הדין).

גם בנדון, אין ספק בידי כי עגינותה של התובעת ע”י הנתבע אכן גרמה לה לנזקים.

בסירובו העיקש והמתמשך של הנתבע לציית לפסק דינו של בית הדין הרבני, אשר חייבו להעניק גט לתובעת, פגע הנתבע באופן קשה באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, בכבודה ובחירותה; הנתבע גזר על התובעת בדידות, העדר זוגיות, אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני.

בכך גרם לה נזק נפשי גדול, לצער, השפלה, ביזוי וכאב.

נזקים אלה אינם צריכים כל הוכחה והינם טבועים בעצם מעשיו של הנתבע.

מאחר והתנהגות הנתבע וסירובו משך שנים רבות לתת גט לאשתו הינם בגדר עוולה המזכה את התובעת בפיצוי, אפנה לבחון את גובה הפיצוי.

 

אומדן הנזקים:

29. התובעת עותרת בסעיף 34 לכתב התביעה לחיוב הנתבע בתשלום הסכומים הבאים:

“א. לחייב הנתבע לשלם לתובעת סך 500,000 ש”ח בגין פגיעה בזכות להתחתן.

ב. לחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 350,000 ש”ח בגין פגיעה בזכות להנאה מינית.

ג. לחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 350,000 ש”ח בגין פגיעה באוטונומיה.

ד. לחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 300,000 ש”ח בגין בושה, סבל, כאב והשפלה.

ה. בגין כל חודש אשר הנתבע ימשיך בסירובו ליתן גט יש לחייבו בפיצוי של 5,000 ש”ח בגין כל חודש”.

לעומת זאת בסעיף 20 לסיכומים התובעת עותרת לתשלום הנזקים כמפורט לעיל בכתב התביעה, דהיינו: סך של 1,500,000 ש”ח (נזנחה הדרישה לפסיקת פיצוי בסך 5,000 ש”ח לחודש), אולם בסעיף 21 לסיכומים היא מבקשת לפסוק סך של 200,000 ש”ח לשנה (בהתאם לקביעת כב’ השופט הכהן בתמ”ש 19270/03), דהיינו: 2,000,000 ש”ח (בעבור 10 שנות סירוב).

לטענתה, נדרש פיצוי מורחב בנדון בשל הנזק הכבד שנגרם לה וכי לאור התנהגותו החמורה של הנתבע ולאור נסיבות המקרה: מהתנהלות הנתבע עולה, כי אין בכוונתו ליתן לתובעת גט לעולם, כך שהתובעת הינה “אסירת עולם”. כל זאת, על אף שהנתבע כלל אינו מעוניין בתובעת, ותכלית מעשיו הינה נקמה, זדון ואכזריות גרידא; הנתבע עורר בתובעת תקוות שווא במשך 10 שנים, בהבטיחו לה כי יעניק לה הגט, ובכל פעם חזר בו מדבריו; התובעת הינה אישה דתית הנמצאת בשנות ה- 50 לחייה ובכל יום שעובר קטנים סיכוייה להינשא בשנית או לקיים קשר זוגי כלשהו; התנהגות הנתבע הרסה את חיי התובעת (ר’ סעיף 18 לסיכומי התובעת).

עוד מציינת התובעת בכתב התביעה כי יש לחייב את הנתבע “בפיצויים מוגברים כיוון שהתנהגותו הינה זדונית ומכוונת והכל במטרה לפגוע בתובעת …” (סעיף 33).

30. היקף הפיצויים להם זכאי ניזוק נקבע בהתאם לעיקרון השבת המצב לקדמותו. עיקרון זה הינו אינדיבידואלי; הוא מחייב להידרש לעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק הספציפי.

כאשר עסקינן בפיצוי בגין נזק לא ממוני, המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיווי דומיננטי, היבט המעורר קשיים בהערכתו. גובה הפיצוי בגין נזק זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות הענין ועל התרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט גישה מאוזנת וליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם (להבדיל מפיצוי סמלי), אולם לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעור מופרז.

(ע”א 2781/93 דעקה שלעיל, סעיף 28 לפסק דינו של כב’ השופט ת’ אור).

בעניין דעקה מביא בית המשפט מדבירה של פרופ ד’ ברק- ארז בספרה עוולות חוקתיות (1994) עמ’ 276-277) ביחס להערכת הנזק הנגרם מפגיעה בזכות חוקתית ערטילאית:

“הפיצוי יתבסס על הערכת מידתה של הפגיעה ברגשותיו של היחיד, על רקע נסיבות הענין. נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדוייקת של הנזק כדוגמת ההוכחה שנדרשת ביחס לנזקים התוצאתיים – הפיזיים או הכלכליים.

הוכחה כזו אינה אפשרית, מאחר שאין אמות מידה לתחושות כלליות ולא חולניות של עלבון וצער. בתי המשפט יצטרכו להיזקק להערכה שתתבסס על נסיבות העניין וגם על נסיון החיים של השופטים. הפיצויים לא יהיו סמליים. הם יהיו מושתתים על ההנחה שנגרם נזק… מצד שני, אין לחרוג מן העקרונות הנזיקיים ולפסוק פיצויים שמנותקים מההפרה הקונקרטית ומנסיבותיה. סכום הפיצויים לא יכול, ואף לא צריך, לשקף את ערכה האוניברסאלי של הזכות… בתחום דיני הנזיקין, הפיצוי נקבע בהתאם לנזקו של התובע עצמו, ולא בהתאם לערכה של זכותו מנקודת ראותו של הזולת”.

השופט ויצמן מציע בפסק דינו בעניין תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל לאמץ פיצוי סביר ואחיד בפסיקה לכלל התביעות הנזיקיות המוגשות בגין עגינות:

“אני סבור שראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת גט. אני סבור כי ראוי להעמיד הפיצוי בשיעור של כ- 3,000 ש”ח לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט על אף החלטת בית הדין הרבני. הסך המוצע הינו סביר, מכמה טעמים – הן מתוך כך שאינו חורג מעלות צרכיו המינימליים ומזונותיו של אדם מן הישוב והן בכך שאינו עולה על שיעור השכר החודשי המינימלי במשך ע”פ חוק. אנימדגיש נתונים אלו שכן פסיקת פיצויים ברמה כזו הינה, לטעמי, בגדר פסיקה מתונה וסבירה אשר לא תביא לפסילתו של גט כ”גט מעושה” (שם).

התובעת עותרת, כאמור לעיל, כי ייפסקו לה פיצויים בגובה של 200,000 ש”ח בגין כל שנת עגינות, בהתאם לפסק דינו של כב’ השופט הכהן בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל. באותו עניין חוייב הבעל בתשלום של 325 אלף ש”ח (לא כולל פיצויים מוגברים): כ- 200,000 ש”ח לשנה החל מהמועד בו חויב הבעל על ידי בית הדין הרבני הגדול ליתן לאישה גט ועד ליום הגשת התביעה, סה”כ: תשעה עשר וחצי חודשים.

בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, שם העלתה האישה בקשה דומה דחה כב’ השופט גרינברגר את בקשה בציינו כי “עם כל הכבוד לפסק הדין האמור [פסק דינו של השופט הכהן – ח.ק.], נראה לי כי הסכומים הנגזרים מקביעתו של כבוד השופט הכהן אינם מציאותיים כשמדובר במספר רב של שנים, והמכפלה של ה”תעריף” השנתי של 200,000 ש”ח לשנה תביא לתוצאה החורגת במידה ניכרת מתחום הסבירות. בדיקת הפסיקה הנזיקית במדינת ישראל בכל תחומי הנזיקין תתקשה למצוא חיובי פיצויים בסכומים המבוקשים בתיק שבפניי אף בפגיעות חמורות בגוף, שלא לדבר על נזק נפשי שהוא הנושא בתיק שבפניי…” (סעיף 12 לפסק הדין).

לבסוף, פסק לאישה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עד ליום מתן פסק הדין (כ- 8 שנות סירוב), לא כולל פיצויים מוגברים, בסך 450,000 ש”ח.

בנדון, ולאחר ששקלתי את כלל האמור לעיל, נראה בעיני כי יש לפסוק לתובעת פיצוי חודשי בסכום של 3,300 ש”ח לחודש. עילת תביעה זו עמדה לתובעת עוד משנת 1998 ואין מקום לפסוק לה פיצוי לתקופה העולה על 7 שנים שקדמו להגשת התביעה. לפיכך על הנתבע לשלם לתובעת בשל נזקיה, שנגרמו בגין סירובו ליתן לה גט את הסך של 277,200 ש”ח.

 

פיצויים מוגברים:

31. מוסיפה התובעת ועותרת לפסיקת פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ש”ח (סעיף 21 לסיכומים).

ככלל, הסעד הנזיקי אינו סעד עונשי אלא סעד תרופתי, שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו. תכלית הפיצוי הנזיקי הינה העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר אפשרי, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ולולא בוצע מעשה הנזיקין.

ואולם, בתי המשפט בישראל הכירו באפשרות לחייב מזיק גם בפיצויים מוגברים.

הפיצויים המוגברים נפסקים כאשר מדובר בנזק שאינו רכושי, כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בדומה לפיצויים העונשיים הם נפסקים במקרים בהם קיים אלמנט של כוונה או זדון, ואין מטרתם לבטא את גודל נזקו של התובע אלא את גודל עוולתו של הנתבע. היות ואין המדובר בנזק רכושי, אלא בפגיעה ברגשותיו או בשמו הטוב של הניזוק סכום הפיצויים אינו ניתן להערכה כספית מדויקת. בהערכת נזקים אלה, בדומה לפיצויים עונשים, יתחשב בית המשפט בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה, כגון בהתנהגותו הזדונית של המזיק ובחומרת הביטויים שבהם השתמש.

בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ שלעיל קבע בית המשפט כי נסיבות המקרה שבפניו, כאשר האישה מעוגנת ע”י בעלה, הינן “מקרה מובהק, בו יש להשית על הנתבע גם פיצויים מוגברים” (סעיף 91 לפסק הדין).

אף בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ שלעיל, פסק כב’ השופט גרינברגר פיצוי מוגבר בסך של 100,000 ש”ח לאישה מסורבת הגט (סעיף 13 לפסק הדין).

לעומתם בעניין תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית שלעיל קבע השופט ויצמן, כי אין לפסוק למסורבות גט פיצוי עונשי מוגבר בנמקו כי:

“מהטעמים שפירטתי לעיל, אשר עיקרם מדיניות משפטית שבבסיסה רצון לצמצם התנגשות והתגוששות בין הערכאות ומניעת חשש להיווצרות “גט מעושה” איני סבור כי בכל הקשור לסרבנות גט ראוי להטיל פיצויים עונשיים מוגברים וזאת על אף שאין חולק שמעשהו של הסרבן ראוי לכל גינוי ואפשר שבנסיבות אחרות ראוי היה להטיל על שיכמו את עונש הפיצוי המוגבר נוכח זדוניות המעשה. פסיקת פיצויים מוגברת באה, בין השאר, לשרת מדיניות שיפוטית לפיה בצד הפיצוי לניזוק שמטרתו להטיב את נזקיו אנו מענישים את המזיק על מנת שלא יחזור על מעשיו, ואולם בעניין הנדון נראה כי מדיניות משפטית ראויה הינה זו שתכליתה למנוע חשש ל”גט מעושה” ע”י קביעת נורמה לפסיקת פיצוי סביר בגין סרבנות גט שעיקרה חיוב חודשי בסכום חודשי סביר שאינו יכול להיחשב כסכום מופרז שיש בו להוות לחץ כספי משמעותי. מאחר ורצוי להגיע לפסיקת פיצויים אחידה בתובענות כנגד סרבני גט הרי שלמרות שבנדון אין, כאמור, חשש ל”גט מעושה” אין לפסוק בנדון פיצויים מוגברים”.

בנדון, התנהגותו המכוונת של הנתבע הגבירה בצורה ניכרת את נזקה וסבלה של התובעת כל זאת כאשר הנתבע יודע כי התובעת בשל אמונתה ואורח חייה אינה יכולה לקיים קשר זוגי עם גבר אחר. מן הראוי לטעמי, במקרה זה, בו מעשה הנתבע גזרו על התובעת חיי בדידות, והעדר זוגיות ואינטימיות עם בן המין השני, לפסוק לתובעת פיצוי מוגבר, מעבר לסכום המוערך שנפסק לעיל עקב נזקיה הנפשיים.

הינני קובעת פיצוי מוגבר לתובעת בסך של 100,000 ש”ח.

 

לסיכום:

32. הינני מקבלת את תביעותיה של התובע.

באשר לתמ”ש 30560/07 – הנתבע ישלם את מזונותיה של התובעת מדין מעוכבת בהתאם לאמור לעיל בסעיף 12.

באשר לתמ”ש 30561/07 – הנתבע ישלם לתובעת בשל הנזקים נגרמו לה סך של 277,200 ש”ח + פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ש”ח, ובסה”כ ישלם לתובעת 377,200 ש”ח, וכל זאת בהתאם לסעיפים 30-31 שלעיל. סכום זה ישלם הנתבע תוך 60 יום, ולאחר מכן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

33. הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך של 15,000 ש”ח בתוספת מע”מ.

 

ניתן היום ה’ בכסלו, תשס”ט (2 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *