תמ”ש (משפחה חיפה) 14177-03-09 נ’ ע’ נ’ ע’ ע’ (17/01/2013)

תמ”ש (משפחה חיפה) 14177-03-09 נ’ ע’ נ’ ע’ ע’ (17/01/2013) – DOCX / PDF

 

בית משפט לענייני משפחה בחיפה

תמ”ש 14177-03-09

 

בפני

כב’ השופטת אלה מירז

 

התובע:

נ’ ע’

ע”י ב”כ עוה”ד חוטבא

נגד

הנתבעת:

ע’ ע’

ע”י ב”כ עוה”ד חאיק ואח’

 

פסק דין

 

עניינו של פסק דין זה, תביעת התובע לפיצויים נזקיים ועוגמת הנפש, שנגרמו לו, כתוצאה מסרבנות הנתבעת להתגרש ממנו, במשך תקופה של למעלה מ- xxx שנה.

שלוש מחלוקות עקריות עולות במקרה זה:

א. מקור הסמכות לפיצוי בגין עוולה אזרחית של “סרבנות גירושין”.

ב. האם קמה לתובע עילת פיצוי, בגין סירובה של הנתבעת לגירושין, נוכח העובדה כי מדובר בבני זוג בני הדת הנוצרית, השייכים לעדה המרונית, אשר איננה מכירה במוסד הגירושין ולאור קיום חלופה מקובלת וזמנית, המאפשרת גירושין בנסיבות הנדונות ובהסכמת הצדדים.

ג. היקף ושיעור הנזק והפיצוי.

 

תמצית העובדות

 

1. הצדדים הינם בני הדת הנוצרית השייכים לעדה המרונית, אשר נישאו ביום xxx ולהם שלושה ילדים.

2. במהלך נישואיהם, הנתבעת בגדה בתובע וקיימה מערכת יחסים כולל יחסיים אינטימיים, עם חברו ושותפו של התובע (להלן: “ע’“) . על רקע דברים אלה הגיש התובע ביום xxx, לבית הדין הכנסייתי המארוני, בקשה להיפרד מהנתבעת. ביום xxx ניתנה החלטה ע”י בית הדין הכנסייתי המארוני בישראל, לפיה בני הזוג ייפרדו לצמיתות. וכדברי בית הדין:

“הרינו פוסקים להפריד בין שני בני הזוג במקרה זה על אחריותה של האשה, מהטעם של עצם התמידה בקשר אהבתה ל- ע’ … וקיימה עימו קשר אינטימי לא מוסרי בבית התובע נ’ … לפיכך בוגדת באמון בחיי הנישואים, תוך היותה משוללת מדמי מזונות …”

מאז ולמעלה מ- xxx שנה חיים בני הזוג בנפרד.

3. ביום xxx הגישה הנתבעת נגד התובע, תלונה במשטרה בטענה כי התובע אילץ אותה בכוח ובאיומים, לקיים יחסי מין עם ע. ודרש ממנה לקיים יחסים, תמורת אתנן גם עם גברים אחרים. בעקבות התלונה נעצר התובע ע”י המשטרה למשך ארבעה ימים. התלונה התבררה כשקרית, לאחר שחזרה בה הנתבעת מתלונתה. בעקבות כך הוגש נגד הנתבעת כתב אישום (ת”פ xxx) באשמת מסירת הודעה כוזבת לפי סעיף 243 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977. ביום xxx הורשעה הנתבעת בעבירה זו,בבית המשפט המחוזי ונגזרו עליה ששה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים.

4. התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת לבית המשפט המחוזי, בה עתר לפיצויים בגין עוולת לשון הרע, בעקבות הגשת התלונה השקרית נגדו למשטרה (ת”א xxx). התובע זכה בתביעתו ובית המשפט פסק, ביום xxx, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,718 ש”ח בצירוף הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 750 ש”ח.

5. התובע מעוניין להתגרש מהנתבעת, אלא שעל פי הדת המרונית, גירושין אסורים והדרך היחידה להתגבר על איסור זה היא להמיר את הדת באופן זמני בלבד, להתגרש ולאחר מכן לשוב אל הדת. כמו כן יש צורך בהסכמת שני הצדדים לגירושין. הנתבעת מסרבת להמיר את דתה באופן זמני על מנת להתגרש, וכפועל יוצא מכך, לא ניתן להשלים את הליך הגירושין, וזאת, כאמור, לאחר שחלפו למעלה מ- xxx שנה מאז נפרדו השניים.

6. התובע חי עם בת זוג אחרת משנת xxx. בעקבות סירובה של הנתבעת להתגרש, אין הוא יכול להינשא מחדש לבת זוגתו הנוכחית, ולהסדיר את זכויותיה כאשתו על כל הכרוך בכך.

 

טענות התובע

 

7. התובע הבהיר, כי אין בכוונתו לכפות על הנתבעת לפעול בניגוד לאמונתה הדתית, או לפגוע באופן כלשהו בדת המרונית, אשר גם הוא, כאמור, בן דת זו. הפתרון שהוצע לתובע ע”י מכובדי הדת המרונית, המרת דת באופן זמני בלבד, לצורך השלמת הליך הגירושין, אשר בסיומו תוכל הנתבעת לשוב אל דתה.

8. סירובה של הנתבעת להמיר את דתה, לצורך הליך הגירושין מהתובע, מנוגדת להצהרותיה המפורשות בעבר בדבר רצונה להתגרש מהתובע. נוכח התנהגותה המפוקפקת של הנתבעת שפורטה לעיל, שכללה בגידה בבעלה (התובע) והגשת תלונה שקרית, לפיה התובע אנס אותה, תמוהה ביותר טענתה כי המרת דתה מנוגדת למצפונה, שכן לא ברור מדוע אשה שפעלה בניגוד לחוקי הדת והמוסר, תסרב להמיר דתה באופן זמני בלבד, כשיכולה היא מיד לאחר מכן לשוב לדת זו. סירובה של הנתבעת במשך xxx שנה להתגרש מהתובע, הינה פעולת נקם ורצון לגרום לתובע נזק ועוגמת נפש. התובע ניסה לפתור את המחלוקת בין הצדדים בדרכי שלום. ביום xxx פנה בא כוחו דאז אל הנתבעת, בבקשה שתשתף פעולה עם התובע על מנת שניתן יהיה לקיים את הליך הגירושין. אולם הנתבעת המשיכה לעמוד בסירובה.

9. המרת הדת הנדרשת לצורך השלמת הליך הגירושין הינה המרת דת זמנית בלבד, שכן מיד לאחר השלמת הגירושין, הנתבעת רשאית לשוב לדתה. פתרון זה הוצע לתובע ע”י מכובדי הדת המרונית ומכאן שאין ממש בטענת הנתבעת, כי מעשה זה הינו מעשה רמייה נגד הדת. פתרון זה הינו פתרון סביר והגיוני שנועד לתת מענה לבני זוג, אשר מעוניינים להתגרש ולפתוח בחיים חדשים, במיוחד נוכח השנים הרבות שחלפו מאז פרידתם.

10. סירובה של הנתבעת להמיר את דתה באופן זמני, לצורך השלמת הליך הגירושין, מונע מהתובע להמשיך את חייו וגורם לו לעוגמת נפש רבה ולנזקים. מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לפי שיקול דעת בית המשפט.

11. התובע לא נקב בסכום הפיצוי המבוקש, אולם פירט את הנזקים שנגרמו לו כדלקמן:

א. במשך xxx שנה חי התובע עם בת זוג חדשה ונמנעה ממנו האפשרות להינשא, באופן הפוגע בזכויות הסוציאליות של בת הזוג כאשתו, כמו גם מעמדה האישי והחברתי.

ב. העדר האפשרות להינשא, פגעה ביכולתו לרכוש דירת מגורים מחברת עמידר אשר התייחסה אליו כאל יחיד ומנעה ממנו קבלת הטבות שזוג נשוי זכאי להם, למרות שבפועל מתגורר עם בת זוגתו כ- xxx שנה.

ג. התנהגות הנתבעת גרמה לו לנזק בריאותי קשה: הנתבע לקה בהתקפי לב והיה מאושפז בבית חולים.

ד. מעצרו בעקבות תלונת השווא שהגישה הנתבעת נגדו ופרסום פרשת הבגידה של הנתבעת בו בעיתונות, גרמו לו לנזק רב ועוגמת נפש.

ה. הנתבעת מנעה במשך השנים מהתובע ליצור קשר עם הילדים ולא עמדה בהחלטת בית המשפט, בנוגע להסדרי הראייה של התובע עם ילדיו, ובכך גרמה לתובע נזק נפשי.

ו. התובע הוציא הוצאות רבות לצורך הגנתו בהליך הפלילי, שהתנהל נגדו כתוצאה מתלונת השווא שהגישה הנתבעת ולצורך הדיון בבית הדין הכנסייתי.

ז. לתובע נגרמו הוצאות, בעקבות פניותיו למשרד הפנים ולמוסד לביטוח לאומי בניסיון להסדיר את מעמדה של בת זוגתו.

ח. בעקבות כל המפורט לעיל נגרמה לתובע עוגמת נפש רבה.

ביום xxx הודיע התובע לבית המשפט, כי בשלב זה ולצורך האגרה בלבד, מעמיד את תביעתו על סך של 50,000 ש”ח.

 

טענות התובעת

 

טענות מקדמיות

12. דין התביעה להידחות על הסף, מאחר ובבית הדין הכנסייתי לערעורים מתנהל הליך מקביל אשר טרם ניתנה בו הכרעה. בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 26/09/2011, התובע לא צירף אישור של בית הדין לעניין מצב התיק והסיבה בגינה טרם ניתנה החלטה בעניין.

13. התובע טרם שילם את מלוא תשלום האגרה הנדרשת, לצורך ניהול הליך זה ובכך התעלם מהחלטת בית המשפט מיום 26/9/11. התובע נמנע מלנקוב בגובה הפיצוי הנתבע, על אף שבית המשפט הורה לו בהחלטתו מיום 23/06/2009 לעשות כן. התובע לא שילם את ההוצאות שבית המשפט פסק ביום 08/02/2011.

 

טענות הנתבעת לגוף הענין

14. חופש הדת בכלל ונושא המרת הדת בפרט, הם בעלי מעמד מרכזי במסגרת עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. מכאן שאין לכפות על אדם את המרת דתו או להענישו עקב סירובו המצפוני לעשות כן. טענת התובע בסיכומיו, לפיה הנתבעת הסכימה להמיר דתה ולהתגרש ולאחר מכן חזרה בה, עומדת בסתירה לטענתו בסעיף 8 לכתב התביעה, לפיה הנתבעת סירבה ליתן הסכמתה לגירושין. התובע לא הביא כל ראיה לטענתו לפיה הסכימה בעבר להמיר את דתה ולהתגרש ממנו.

15. הודעות הנתבעת שנתנו במשטרה, לענין רצונה להתגרש, אינן מחייבות, מאחר ומדובר באמירות לפני כ- xxx שנה, בסיטואציה מורכבת ומלחיצה. גם בהודעות אלה, הנתבעת לא הביעה הסכמתה להמיר את דתה.

16. טענת התובע כי הפתרון לגירושין ע”י המרת דת, הוצע לו ע”י מכובדי הדת המרונית, נטענה באופן סתמי ומבלי שצירף חוות דעת בנידון, למרות שניתנה לו האפשרות לכך. לפיכך טענתו נותרה כעדות שמועה בלבד ללא כל ביסוס.

17. לאור מחסום ההתיישנות, התובע זכאי לתבוע פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה ולא בגין אירועים שקרו לפני כ- xxxשנה. טענות התובע לנזקים שנגרמו לו בגין אי רכישת דירה מחברת עמידר ונזקים בריאותיים, לא גובו בראיות ולא צוינו ולו ברמז בכתב התביעה ולפיכך יש לדחותם. גם טענתו לפיה מנעה ממנו הנתבעת ליצור קשר עם ילדיו לא נזכרה בכתב התביעה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה. טענת התובע לנזק שנגרם לו בעקבות פרסום אירוע הבגידה בעיתון- התיישנה. בגין פרסום זה הגיש התובע תביעה בעבר ונפסק לו פיצוי ולפיכך מדובר במעשה בית דין. גם טענת התובע בדבר הוצאות שהוציא במסגרת ההליך הפלילי – התיישנה, מה גם שאף בגין הוצאות אלה פוצה התובע בעבר.

 

דיון

 

מקור הסמכות לפיצוי בגין עוולה אזרחית של “סרבנות גירושין” .

18. בהחלטת בית הדין הכנסיתי המארוני בישראל מיום xxx נקבע כמצוין:

“הרינו פוסקים להפריד בין שני בני הזוג במקרה זה על … אחריותה של האשה, מהטעם של עצם התמידה בקשר אהבתה לע’ צ’ וקיימה עימו קשר אינטימי לא מוסרי …”

הצדדים אמנם נפרדו בהתאם להחלטה, אך עד היום למרות הפרידה של למעלה מ- xxx שנה, אינם גרושים, עקב סירובה של הנתבעת לערוך את הגירושין בהסכמה.

19. בדיקת הפסיקה בנדון, בשנים האחרונות, מעלה כי “סרבנות גט” הוכרה כעוולה אזרחית המבוססת על שני ראשים:

א. במסגרת עוולת הרשלנות הנזיקית.

ב. במסגרת הפרת חובה חקוקה.

בהתאם לסע’ 287 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977.

פגיעה בזכויות יסוד של אדם- בחירותו בכבודו, בזכותו לחיי משפחה, באוטונומיה, בזכותו של אדם להגשים עצמו כאדם חופשי ולבחור את גורלו ואת בן הזוג עמו מבקש לחיות, זכויות שהוכרו כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי ראשון במעלה במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סע’ 2, 4 ו- 5). ראה: בג”צ 2123/08 פלוני נגד הנהלת ביה”ד הרבני (06/07/2008) כב’ השופטת ארבל.

מן הראוי לציין כי הפסיקה מתייחסת ברובה ל”סרבנות גט” לבני הדת היהודית, מיעוטה לבני הדת המוסלמית, אך לא נמצאה פסיקה המתייחסת לבני הדת הנוצרית המארונית ולכך אתייחס בהמשך.

 

סרבנות גירושין כעוולה אזרחית המזכה בפיצויים

20. בתביעות נזיקין בגין סרבנות לגירושין, נקבע כי בן זוג המסרב להתגרש ללא נימוקי הגנה ראויים, מבצע עוולה אזרחית אותה ניתן לבחון כעוולה נזיקית, המזכה את הצד השני בפיצויים, ככל שאלה נגרמו בפועל.

ראה: בעמ”ש (חי’) 23464-10-09 א’ ש’ נ’ ד’ ש’ (06/10/2011) וכדברי כב’ השופטת שטמר:

“15. תביעות נזיקין בגין סרבנות גט בישראל, נידונו עד כה בבתי המשפט לענייני משפחה, שקבעו כי בן זוג המסרב להתגרש ללא נימוקי הגנה ראויים, מבצע עוולה אזרחית, בין של רשלנות ובין של הפרת חובה חקוקה, המזכה, ככל שנגרמו נזקים, בפיצויים (וראו בין היתר תמ”ש (משפחה ירושלים) 21162/07 פלוני נ’ פלונית (21/01/2010, להלן – “תמ”ש 21162/07“); וכן בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ נ’ כ’ פ’ (21/12/2004); תמ”ש 6743/02 ; תמ”ש (משפחה ירושלים) 3950/00 פלונית נ’ פלוני (23/01/2001).

18. סבורה אני, כדעת בית משפט קמא וכדעת הפוסקים מבתי המשפט לענייני משפחה, שבין בני זוג קיימת חובת זהירות מושגית: מתקיימים ביניהם יחסים מיוחדים, שהם בהחלט יחסי קרבה (PRIVITY) לצורכי עוולת הרשלנות. יחסים אלו מחייבים כל אחד מבני הזוג לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. השארת בן הזוג במסגרת כובלת וחונקת של נישואין חסרי תוכן ממשי, נעדרי אותו תוכן שלמענו נישאו בני הזוג, איננה התנהלות של אדם סביר. כידוע סטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר, נקבע על פי מדיניות משפטית המתחשבת בערכים ואינטרסים שונים של החברה (וראו, בין היתר, ע”א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע”מ נ’ אדם ציזיק ז”ל, פ”ד מא(3) 169, 193; ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2) 498; ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ”ד נו(2) 936, 955-956; ע”א 1068/05 עיריית ירושלים נ’ מימוני (14/12/2006), פסקאות 6-7; ע”א 878/06 טרויהפט נ’ עטיה (04/01/2009), פסקה 32). סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו – ורצונו לצאת מהם, עבר את מבחן הזמן הסביר – לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט – גבר או אשה – מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב. לעניין זה אפנה למאמרם של קפלן ופרי “על אחריותם בנזיקין של סרבני גט” עיוני משפט 28 773, 795:

“אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן-גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד – בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם …”.

נתקיימה אם כן אף חובת הצפיות. כשהתקיימו יחסי הקרבה ויכולת הצפיות של הנזק, קמה חובת הזהירות המושגית, שהיא יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות (ראו, בין היתר, את פסק דינה של השופטת נ’ מימון ב- תמ”ש (משפחה ירושלים) 20673/04 ב’ מ’ נ’ ב’ ה’ מ’ (09/03/2008)) …

ובהמשך:

“מאחר שהתנהלותה של האשה, מהווה הפרת חובת הזהירות שלה כלפי המערער, ומאחר שניתן היה לצפות את נזקיו עקב הפרה זו, סבורה אני כי המשיבה ביצעה את עוולת הרשלנות …”

21. הפסיקה הענפה בנושא קבעה כי סרבנות לגירושין הינה בגדר עוולת הרשלנות, לאור הקשר המיוחד הקיים בין בני זוג, המקים חובת זהירות. בן זוג המסרב להתגרש, כופה על בן זוגו להישאר במסגרת זוגית שאינו חפץ בה, עליו לצפות כי לבן זוגו נגרם נזק, עקב פגיעה בחרותו ואושרו, המזכה בפיצויים נזקיים.

 

תחילת החיוב בעוולת הרשלנות

22. בענין מועד תחילת החיוב בפיצוי קיימות שתי גישות :

האחת – המועד נולד ביום מתן החלטה לחיוב בגט.

השניה – לפיה עצם התנהגות בן הזוג הסרבן גורמת לנזק ומקימה את העילה.כך שאף אם לא קיימת החלטה לחיוב בגירושין של בתי הדין הדתיים, יש לקבוע כי נגרם נזק בר פיצוי.

ראה: תמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ נ’ כ’ (21/07/2008) וכדברי כב’ השופט גרינברגר:

“במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער, הבושה, הפגיעה בכבוד וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין. כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות.הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דטין של ערכאה כלשהי … אי לכך איני רואה כי מועד חיוב הגט מהווה מחסום לקביעת קיומה של העוולה עוד בשנים שחלפו לפני המועד האמור”.

מן הראוי לציין כי אין נפקות באם מעכב הגרושין שלא כדין הוא הבעל או האשה. עצם הסירוב יכול להקים את העוולה האזרחית של סרבנות גירושין שכשלעצמה יוצרת תוצאה דומה הפוגעת בצד “המסורב” שנמנע ממנו החופש לנהל את חייו ואושרו והקמת משפחה כדין.

ראה: תמ”ש (משפחה ירושלים) 46820-03-10 פלוני נ’ פלונית (04/09/2012).

וכדברי כב’ השופט מנחם הכהן בתמ”ש (משפחה ירושלים) 21162/07 פלוני נ’ פלונית (21/01/2010):

“… ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט, גם בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה על ידי בית הדין, המחייבת, או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, וכי עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט ויוכרע על פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה …”

ובהמשך “… תופעת סרבנות הגט הינה תופעה מנוולת, כוחנית, הפוגעת אנושות בחירותו, בכבודו ובאוטונומיה של הזולת, ולא משנה אם סרבן הגט הינו גבר או האישה …”

מצטרפת אני לדעת חברי השופטים, לפיהם עצם הסירוב לגירושין, גם ללא החלטה מפורשת לגירושין, וכפיית בן הזוג לחיות כבן ערובה הנשוי לבן זוג שעמו אין לו כל מערכת יחסים, מהווה את העוולה, המזכה בפיצוי בגין הסבל שנגרם לבן הזוג ה”מסורב”.

 

הפרת חובה חקוקה

23. עוולת הסרבנות נבחנת אף במסגרת עוולת “הפרת חובה חקוקה”. הפסיקה מתייחסת לשתי הוראות חוק בנדון:

האחת – הפרת סעיף 287 לחוק העונשין ה’תשל”ז -1977.

השניה – הפרת הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

לענין הפרת חובה חקוקה בהתאם לחוק העונשין – מאחר ונדרשת הוראה מפורשת של בית המשפט או האדם המוסמך, ובענינו אין החלטה מפורשת לגירושין אלא רק לפירוד, לא ניתן לקבוע מועד להפרת החובה ונשאיר את הדיון בנדון למקרה המתאים.

לענין הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו – אין חולק כי סרבנות הגירושין, מפרה את הזכויות הבסיסיות הקיימות לאדם, כשם שצוין בפסיקה, הזכות לחיות בכבוד, הזכות לאוטונומיה ועצמאות, הזכות למימוש עצמי בבחירת בן הזוג והקמת משפחה.

מהפסיקה עולה, כי טרם ניתנה הכרה בעוולה של הפרת חובה חקוקה על בסיס של פגיעה בזכות יסוד כבוד האדם וחרותו ביחסים שבין שני פרטים, במיוחד שקיימת חלופה ראויה ונכונה יותר כעוולת הרשלנות הנזיקית.

ראה:

תמ”ש (משפחה תל-אביב) 24782/98 נ’ ש’ נ’ נ’ י’ (14/12/2008)

תמ”ש (משפחה ירושלים) 46820-03-10 פלוני נ’ פלונית (04/09/2012)

 

מהכלל לפרט

 

24. נבדוק אם בנסיבות המקרה מתקיימים יסודות העוולה.

למעלה מ- xxx שנה חיים התובע והנתבעת בנפרד, זאת לאחר שניתנה החלטת בית הדין הכנסייתי ביום xxx,לפיה צדדים ייפרדו לצמיתות. במהלך השנים בנה התובע חיים חדשים, קשר את גורלו עם בת זוג חדשה, עימה הוא מתגורר בביתו. אולם על חייו החדשים מעיב צל כבד, בשל קיום קשר נישואין, שנכפה עליו ע”י הנתבעת בסרבה להשלים את הפירוד המהותי בינהם, ע”י אקט פורמלי של גירושין. התובע פנה פעמים רבות, ובדרכי שלום, אל הנתבעת, בבקשה שתסכים לגירושין (ולהמרת הדת הזמנית הדרושה לצורך השלמת הליך הגירושין), אולם הנתבעת מסרבת לעשות כן.

אמנם בעדותה בבית המשפט, ביום 26/09/2011 שבה וחזרה הנתבעת על טענתה, כי היא תסכים להתגרש אם תהיה קיימת דרך לעשות כן, מבלי להמיר את דתה באופן זמני, אולם ברור לכל הצדדים כי לא קיימת דרך לעשות כן ומכאן לא הייתה כוונה כנה ואמיתית להסכמתה זו אלא נאמרה מהשפה ולחוץ.

האם סירובה לגירושין נעוץ בסירובה להמיר דתה (ולו באופן זמני – תנאי הכרחי,כאמור,לאור דתם של הצדדים), טענה אמיתית היא, או שמא מדובר בטענה שהועלתה בחוסר תום לב?

25. אכן, החופש של אדם להמיר את דתו, ומנגד לסרב להמיר את דתו, הינם חלק מחופש הדת והמצפון, אשר מהווים יסוד חשוב במדינה דמוקרטית. ברם, יש לבדוק באם הסיבה לסירובה של הנתבעת להתגרש מהתובע, אכן נעוצה בבחירתה שלא להמיר את דתה, או בסיבות אחרות פסולות שהועלו בחוסר תום לב. לפיכך יש לבחון באופן מדוקדק וזהיר את נסיבות המקרה.

כפי שפורט לעיל, הדרך היחידה האפשרית לגירושין של הצדדים, בני העדה המרונית, הינה המרת דת זמנית לצורך הליך הגירושין, כאשר לאחר הליך זה חופשיים הצדדים לשוב לדתם.

הנתבעת טוענת, כי אינה מעוניינת בהמרת דת ולו באופן זמני, על אף האפשרות לשוב לדתה לאחר הגירושין.

26. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם ולאחר שמיעת עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי סירוב הנתבעת נגוע בחוסר תום לב וכי לא התנגדותה להמרת דתה, היא שעומדת בבסיס סירובה לגירושין, אלא סיבות אחרות וזאת משני טעמים עיקריים:

הראשון – ההצעה לקיים את הליך הגירושין ע”י המרת דת זמנית ניתנה ע”י מכובדי הדת המרונית, מכאן שאין בסיס לטענת הנתבעת לפיה המרת הדת מנוגדת לדת, בה היא מאמינה (שכן מכובדי דתה הם שהציעו פתרון זה).

השני – אין מדובר בצעד בלתי הפיך, שיש בו לשנות את מהות אמונתה של הנתבעת, שכן מדובר בהמרת דת זמנית בלבד, כאקט פורמלי, כאשר לאחר ביצוע הליך הגירושין תוכל הנתבעת לשוב לדתה.

סירובה של הנתבעת לפעול על פי פתרון שניתן ע”י מכובדי הדת המרונית, תוך נימוק סירוב זה בטעמים דתיים, לכאורה אינו מתיישב עם ההיגיון, השכל הישר והתנהגות התובעת בעבר, והתנהגות סבירה ובתום הלב.

התנגדותה לפעול על פי הפתרון המוצע ללא נימוק אמיתי ומשכנע, מוביל למסקנה כי בבסיס סירובה עומדים נימוקים ושיקולים בלתי ענייניים, אשר יתכן שקשורים למשקעים הקיימים בין הצדדים מאירועי העבר, כפי שפורטו בתחילת פסק הדין, או לחצים לקבלת יתרונות כלכליים או זכויות עתידיות. ברי כי אין בשיקולים בלתי ענייניים אלה כדי להוות נימוקי הגנה ראויים לעמידתה של הנתבעת בסירובה.

מן הראוי לצטט מהחלטת בית הדין הכסייתי מיום xxx לענין אמינותה של הנתבעת:

“לצד התובע העידה המשטרה, שהגיעה אל בית הנתבע ביום בו צולמו שני הנאהבים כשהם במיטה אחת. מהחלטת המשטרה מתברר גם כי הנתבעת, לאחר שנעצרה לחקירה, הינה שקרנית ואינה אומרת דברים כפי המציאות והאמת …”

27. התובע חווה מסכת חיים לא קלה, במחיצת הנתבעת (בגידה, הגשת תלונת שווא כלפיו על אונס ובעקבות כך ישיבה במעצר). התובע בחר לפתוח דף חדש ולבנות את חייו במחיצת בת זוג אחרת ולהקים משפחה, מצב שנמנע ממנו ע”י התובעת. רצונו של התובע כי ניתוקו מהנתבעת יבוא לידי ביטוי באופן רשמי ע”י הליך גירושין – ברור, טבעי ומובן. זאת בעוד משמעותו של סירובה של הנתבעת להמיר דתה באופן זמני (עם יכולת לשוב אל דתה) על מנת לאפשר את הגירושין, הינו הותרת התובע במסגרת כובלת של נישואין אשר הלכה למעשה אינם קיימים במשך שנים רבות. סירובה זה של הנתבעת אינו סביר ואינו מתיישב עם ההיגיון ופוגע בזכות יסוד של התובע לחרות להקים משפחה חדשה, על פי אמונתו ודתו ומהווה את עוולת הרשלנות.

יפים לעניין זה דברי כב’ השופטת שטמר בעמ”ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 א’ ש’ נ’ ד’ ש’ (06/10/2011) דלעיל:

“סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו – ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר- לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואים כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית”.

28. דומני כי נסיבות העניין מצדיקות בצורה הברורה ביותר, מתן אפשרות לתובע לסיים את נישואיו, זאת בעוד הותרתו כבול בנישואים אלה תהווה החזקתו כ”בן ערובה” הנתון לגחמותיה של הנתבעת, אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון, הסבירות, השכל הישר והתנהגות בתום לב.

29. ויודגש – אין בפסק דין זה כדי להקל ראש בהחלטת אדם להמיר את דתו. אולם בנסיבות הספציפיות של המקרה, התרשמתי, כי לא ההתנגדות להמרת הדת, היא שעומדת מאחורי סירובה של הנתבעת להסכים לגירושין, אלא שיקולים זרים, אשר אין בהם להצדיק מניעת הגירושין מהתובע ולפגוע בזכותו הבסיסית וזכות יסוד לחרות ולסטטוס, ולהקים משפחה חדשה על כל המשתמע מכך וההשכלות העקרוניות של סטטוס זה.

30. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי סרבנות הנתבעת לגירושין הינה שלא כדין וגורמת לתובע נזק, המזכה אותו בקבלת פיצויים מהנתבעת .סירובה של הנתבעת לגירושין מהווה את עוולת הרשלנות ללא נימוק הגנה ראוי.

 

שיעור הנזק והיקפו

31. מאחר והנתבעת עיכבה את גירושי הצדדים משך שנים ללא סיבה ראויה, תוך ידיעה כי התובע מעונין בגירושין, והעוול שנגרם לו, יש מקום לחייבה בפיצוי התובע בגין נזקיו.

התובע לא ציין סכומים אלא תאר את הנזקים שנגרמו לבריאותו, התקפי לב, ואישפוזים בבית חולים, נזקיים רגשיים ונזקים כלכליים.

מן הראוי להביא דבריו הציוריים של בית הדין הכנסייתי לענין הנזקים שנגרמו לתובע:

” התובע חשד במצבה של הנתבעת יותר מפעם טרם הודאתה האחרונה בדבר בגידתה בו. הוא נעשה אובד עצות, הכיצד דבר זה קורה עם חברו היקר ביותר והבחור האהוב עליו ביותר? נ. חלה במחלה אנושה, שבעקבותיה פונה לבי”ח .הוא החלים, אלא שנעשה כחוש וחלש, שאין בכוחו לעבוד,וליבו אינו יודע שלווה לא בלילה ולא ביום, על דבר אישתו עימה חי זמן רב, קרוב ל-7 שנים, בבטחה,אהבה ושלום,ושעתה הפכה לנואפת בביתו על מיטת הנישואין.”

התובע השאיר את גובה הפיצוי לשיקול דעת ביהמ”ש. יחד עם זאת בהתאם להודעתו הגביל את גובה התביעה ל-50,000 ש”ח ובהתאם לכך שולמה האגרה.

הנזק הניגרם עקב הסרבנות הוא נזק הנוצר מעצם העיגון. הנזק בעיקרו אינו ממוני וקשה להביא ראיות להוכחתו ולכמתו. הפסיקה קבעה כי במקרים כאלו ניתן לפסוק פיצוי בגין הנזק הכללי.

בתמ”ש (משפחה ירושלים) 18561/07 ש’ ד’ נ’ ר’ ד’ (26/05/2010) קובע כב’ השופט כץ לענין חישוב הנזק כדלקמן:

“בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי המשפט לעניני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה בע”א 1730/92 מצראווה נ’ מצראווה, תק-על 95(1) 1218 ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק. על בסיס זה אני קובע כי אף בהעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק כללי בגין היותו מסורב גט.

גובהו של הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ונקבע על דרך הכלל בדרך של הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק. בית המשפט נדרש לילך בטווח שבין פסיקת פיצוי נמוך שאינו הולם את מידת הפגיעה בניזוק ומאידך- לא לפסוק פיצוי מופרז. לאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול נסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, הנני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי, בגין העבר, עד ליום מתן פסק דין זה בסך של 300,000 ש”ח .

בפסק דינה כב’ השופטת שטמר, בעמ”ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 א’ ש’ נ’ ד’ ש’ (06/10/2011) המוזכר לעיל, סוקרת כב’ השופטת מספר פסיקות לעניין שיעור הנזק:

“באשר למסורבי גט, ניתנו, למיטב ידיעתי, שלושה פסקי דין: בתמ”ש 21162/07 נקבע כי אשה סרבנית גט למעלה משנה, תשלם לבעלה 40,000 ש”ח לשנה. בתמ”ש 18561/07 פסק השופט איתי כץ סך של 300,000 ש”ח ובנוסף פיצויים מוגברים של 100,000 ש”ח, לבעל מסורב גט במשך כ-4 שנים. השופטת מרינה לוי בתמ”ש (משפחה קריות) 44-04-09 פלוני נ’ פלונית (09/08/2011) חייבה סרבנית גט לשלם לבעל פיצויים של 25,000 ש”ח לשנה, וסה”כ 200,000 ש”ח.”

32. לפיכך בבואי להעריך את הנזק, מצאתי לנכון להתייחס להגבלת הסכום ע”י התובע בהודעתו ולקבוע על דרך האומדנא, את הפיצוי הכולל בגין הנזקים שנגרמו לתובע ועוגמת הנפש בסך של 50,000 ש”ח. כמו כן הנני קובעת כי בגין כל שנה נוספת, מיום מתן פס”ד, בו תמשיך הנתבעת לעמוד בסרבנותה לגירושין, תשלם לתובע סך של 25,000 ש”ח.

33. לפיכך, הנתבעת תשלם פיצוי לתובע בגין נזקיו, כולל עוגמת הנפש שנגרמה לו, סך של 50,000 ש”ח.

כמו כן תשלם סך של 25,000 ש”ח עבור כל שנה נוספת של סרבנות ממועד מתן פס”ד.

34. הנתבעת תשא בהוצאות התובע ושכ”ט עו”ד בסך של 10,000 ש”ח כולל מע”מ.

 

ניתן היום, ‏ו’ שבט תשע”ג ‏17 ינואר 2013 בהעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *