שמואל פופוביץ “בענין פירות נכסי מלוג” (1998)

שמואל פופוביץ “בענין פירות נכסי מלוג” שורת הדין 4 (1998) 131 – DOCX / PDF

 

“בענין פירות נכסי מלוג” שמואל פופוביץ’

 

א. בנכסי מלוג שהבעל שותף בחציים, אפ”ה נאמר הדין דמה שהוציא הוציא. ואין יכול לתבוע מהאשה ההוצאות, אם נהנה ממה שהוציא.

ב. בתנאי זה שצריך להנות ממה שהוציא, אין הכונה דוקא כשנהנה מדיני האישות, אלא אפילו נהנה כיון שהאשה הסכימה שיהנה מזה, אעפ”כ נחשב הדבר כנהנה.

ג. במקרה שגר בדירה משותפת נחשב הדבר שנהנה מקניני האשות, דבלא דין האשות וזכותו לגור שם, אין הוא יכול לגור שם לעולמים.

ד. במקרה שהאשה אכלה פרות נכסי מלוג לבדה, אבל לא מנעה מבעלה לקחת הפירות, אין היא חייבת להחזיר הפירות לבעל.

ה. מסקנה: בעל ששיפץ בית שמשותף לו ולאשתו, וגר בו, אין הוא יכול לתבוע ההוצאות, וכן אין הוא יכול לתבוע פרות שאכלה האשה מנכסי מלוג, אם האשה לא מנעה מהבעל לקחת הפרות.

 

א. יש לחקור. דירה שרשומה ע”ש שני בני הזוג, ונקנתה ע”י שניהם, והבעל שיפץ והרחיב את הדירה לאחר הנישואין מכספו, האם גם בזה נאמרה ההלכה: “מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל” (כתובות דף ע”ט ע”ב).

ב. בעל שלא גבה ולא דרש פירות נכסי מלוג במשך הרבה שנים, מפני שהצדדים גרו בנפרד, או מסיבות אחרות, והאשה השתמשה בהם לצרכיה, האם יכול לתבוע אח”כ מהאשה שתשלם לו את מחיר כלם או חלקם?

 

א. הצדדים בשאלה א’ הם: היות ובמשנה נאמר באופן סתמי: “המוציא הוצאות על נכסי אשתו”, ולא חלקו אם אלה נכסי אשתו לבד, או שגם הוא שותף בהם, נראה דלא פלוג, ובכל גווני הדין כך. או שיש לחלק ולומר, שאם הבעל שותף ברכוש יכול לומר: “התכוונתי לשבח את החלק שלי”, ובחלק של האשה יהיה לו דין של “יורד ברשות”. כמו כן יכול לטעון, שהיות והוא שותף ברשות, והלכה כר”א בן יעקב (נדרים דף מ”ה ע”ב), שבשותפים שנדרו הנאה זה מזה. כל אחד יכול להשתמש בחצר, מכיון ש”יש ברירה” ובשלו הוא נכנס. לכן גם כאן, הבעל יכול לטעון שכל פעם שנהנה מהדירה נהנה משלו ולא משל אשתו, ואינו מפסיד כלום מטעם, “מה שאכל אכל”. מכיון שהוא לא אכל מחלק אשתו, אלא מחלקו.

ונראה לענ”ד שמלשון הריטב”א יש לדייק שלא פלוג. וגם כשהוא שותף. נאמר הדין, “מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל” וז”ל הריטב”א:

“כל נכסי אשתו במשמע, ואפילו כשאין לו בהם כלום. שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים, תדע דלא מפיק בגמרא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט, וגם לתת נכסיה למי שתרצה. אבל בגדולה שצריכה גט, לעולם הוא מוחל כשאכל קמעא, דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה, ועדיין הוא מצפה שאם תמות “יירשנה”, עכ”ל.

לפי הטעם שכתב הריטב”א, “תדע דלא מפיק בגמרא” וכו’, וכן ממה שכתב שזה מטעם מחילה שמצפה שיירשנה שייך גם בנכסי שותפות, ולכן גם בנכסי שותפות אם הבעל נהנה מהתוספת בדירה, בשווי של דינר, לא יכול לתבוע את ההוצאות מאשתו.

ומה שקשה מנדרים, שפסקינן כר”א בן יעקב שיש ברירה, וא”כ ה”נ הוא נהנה משלו ולא משל אשתו, י”ל שמובא שם בחידוש הרא”ש וכן בר”ן שלא מטעם “יש ברירה” מותר לו להכנס, שהרי בדאורייתא קימל”ן שאין ברירה, אלא הטעם שעל מנת כן השתתפו מלכתחילה, שכל צד יאפשר להשתמש בחלקו לצד השני בלי הפרעות, ולכן מכיון שלכתחילה התנו כך, ונתן לשני להשתמש בחלקו, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. לכן גם כאן יוצא שמשתמש גם בחלק אשתו, ונהנה גם מחלקה.

אמנם יש לחקור האם האכילה שהבעל צריך לאכול בשוי דינר צריך להיות מצד קניני אישות דוקא, או כל סוג אכילה סגי, שאם נאמר שהאכילה צריכה להיות מדין קניני אישות, קשה שהרי גם בשותפים רגילים, שהם לא בעל ואשה, זכאי השותף השני להשתמש בחלקו של הראשון, וא”כ אין זו אכילה מדין קניני אישות, אלא מדיני שותפין.

ונראה להוכיח מדברי הריטב”א הנ”ל, שכתב “כל נכסי אשתו במשמע ואפילו אין לו בהם כלום, שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים”. עכ”ל ואם לבעל אין לו בהם כלום א”כ מה שאוכל זה לא מדיני קניני אישות, אלא שהיא מרשה לו לאכול, ולגבי הנכסים האלו הוא כאדם זר, ואעפ”כ אמרנו שאם אכל בשוי דינר סגי, משמע שכל סוג אכילה סגי, ולאו דוקא אכילה שבאה מדין קניני אישות.

עוי”ל שכאן הוא נהנה גם מצד קניני אישות. שבשותפין רגילים אם שותף אחד ירצה להשתמש כל הזמן לבדו בחצר מבלי לאפשר לצד השני, ודאי שאין לו זכות ובעלות לעשות כן. משא”כ בדירת בעל ואישה, שהבעלות על זכות ההשתמשות שייך מצד הדין לבעל לבדו מדין פירות נכסי מלוג, ולכן כאן הוא נהנה מחלקה, הן מדין שותפין, והן מדין פירות נכסי מלוג שבא מצד קניני אישות, ומה שמאפשר לאשה לגור זה מדין רווח ביתא או מדין מדור אבל ה”בעלות” על זכות המגורים שייך מצד הדין לו בלבד.

בנוגע לשאלה ב’ י”ל שהזכויות של פירות נכסי מלוג שתקנו לבעל, שונות משאר הזכויות שתקנו לו. בשאר הזכויות, כגון במעשה ידים, זה שייך לו אופן מוחלט. משא”כ בפירות נכסי מלוג, שיש בזה תנאי שישתמש בזה “לרווח ביתא” (כתובות דף פ’). ומפרש רש”י שם וז”ל “שיכניס הפירות לביתו ויהיה מזון הבית מצוי וייטיב לה”.

והתנאי הזה לעיכובא, ולכן נפסק להלכה בשו”ע אבהע”ז סי’ פה סעיף ז’ שאם הבעל רוצה למכור את הפירות מראש, לזמן מרובה יכולה לעכב, מפני שיהיה חסר “רווח ביתא” ומאותה סיבה אין בע”ח של הבעל יכול לגבות חובו מפירות נ”מ (עיין שם בח”מ ס”ק מ”ג ובב”ש שם ס”ק לט). לכן י”ל שאם האשה השתמשה לבדה בפירות נ”מ לצרכיה, והבעל לא הספיק להנות מהם, אינו יכול לתבוע ממנה החזר, או לקזז את זה מרכוש אחר שיש לה, וזה בתנאי שהאשה לא מנעה ממנו את [עמוד קלג] ההשתמשות, והפירות אינם בעין, והשתמשה בזה לצרכיה, הרי נתקים בזה התנאי של “רווח ביתא”. שהרי חז”ל לא קבעו בפירות נכסי מלוג שכל צד חייב לאכול, ומה הכמות שמגיעה לכל אחד, אלא קבעו באופן כללי שזה שייך לבעל ונועד לרווח הבית, וכל אחד חייב לאפשר לצד השני להשתמש בזה, ואם היא לא מנעה מבעלה אלא הוא מעצמו לא ניצל את זכותו, אין היא אשמה בזה, ופטורה מלהחזיר, אם הפירות אינם בעין, והשתמשה בהם לצרכיה.

 

הדברים נכתבו כנימוקים לפס”ד לדעת הרוב בתיק מז/1057, בביה”ד האיזורי פ”ת, וגם אושרו בערעור לביה”ד הגדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *