רע”פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע”מ (20/03/2003): בית משפט עליון דחה ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לקנוס בשל העסקת עובדים בשבת

רע”פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע”מ נ’ מדינת ישראל, פד”י נז(3) 1 (2003)

 

רע”פ 10687/02‏

 

הנדימן עשה זאת בעצמך בע”מ

נגד

מדינת ישראל

 

בבית-המשפט העליון

[20.3.2003]

לפני השופטת ד’ דורנר

 

המבקשת הורשעה בהעבדת עובדים יהודים בחנויותיה בשבת, בניגוד לאיסור שבחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951 (להלן – החוק). לטענתה, החוק מנוגד לחוק-יסוד: חופש העיסוק, ועל-כן אינו חוקתי, משום שחלקים נרחבים של האוכלוסיה היהודית מעדיפים ביום המנוחה בילוי משפחתי במרכזי קניות, ואיסור העסקת עובדים בשבת פוגע, במידה העולה על הנדרש, הן בעובדים המעוניינים לעבוד בשבת הן באוכלוסיה הנזקקת לשירותיהם של עובדים כאלה.

 

בית-המשפט העליון פסק:

(1) אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, ברם החוק מקיים את כל התנאים המנויים בפיסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינת יהודית ודמוקרטית (5א-ג).

(2) תכליתו של החוק היא כפולה: ראשית, הוא מקיים את הזכות הסוציאלית ליום מנוחה שבועי, שלאכיפתה אף נדרשת יצירת פרהסיה של מנוחה. שנית, החוק נועד לשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. תכלית כפולה זו משרתת מטרה ציבורית, שהגשמתה מצדיקה לפגוע בחופש העיסוק, והיא אפוא תכלית ראויה (6ג-ה).

(3) החוק אף מקיים את יסוד המידתיות, שנקבע לפי מבחני ההתאמה, הפגיעה הפחותה והיחסיות, המופעלים באופן מצטבר. איסור העבודה ביום מנוחה מגשים, ללא ספק, את תכליותיו, ועל-כן עומד במבחן ההתאמה. ואילו שיקול-הדעת לתת היתרי עבודה בשבת, שניתן להפעילו, בין היתר, גם בשל הצורך של הציבור או חלקים מתוכו לקבלת שירותים בשבת, מאפשר למזער את הפגיעה. מתן שיקול-הדעת אף מגשים את מבחן היחסיות, שכן בגדרו נערך איזון בין התועלת שביום מנוחה לבין הנזק שבפגיעה בחופש העיסוק
(6ו, 7א, ה-ו).

(4) המבקשת טוענת כי החוק, שאינו מתחשב בצורכי האוכלוסיה ביום המנוחה, אינו מידתי, ברם טענה זו אינה נוגעת לתוקפו של החוק – שכאמור, מאפשר מתן היתרי עבודה ביום המנוחה – אלא לדרכי הפעלתו. טענה זו לא עמדה לדיון, ואף לא יכלה לעמוד, לנוכח הפעלתה של המבקשת את עסקיה בשבת על-ידי העבדת עובדים יהודים – הכול ללא קבלת היתר, וזה אף לא התבקש (7ו-ז).

 

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה (הנשיא ס’ אדלר והשופטים ש’ צור, נ’ ארד) מיום 30.10.2002 בע”פ 1003/00. הבקשה נדחתה.

 

מיכל גולדהר – בשם המבקשת;

אופירה דגן, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבה.

 

החלטה

1. המבקשת, הנדימן עשה זאת בעצמך בע”מ (להלן – המעבידה), מפעילה עסקים בצומת ביל”ו ובאשדוד. מפקח משרד העבודה שביקר בעסקיה בשני ימי שבת – בתאריכים 17.1.1998 ו-7.2.1998 – מצא כי העסקים מופעלים על-ידי 12 עובדים יהודים, שהזדהו בפניו על-ידי הצגת תעודות זהות.

המעבידה הואשמה בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בהעבדת עובד במנוחה השבועית, עבירה על-פי סעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951 (להלן – החוק או חוק המנוחה). במשפט, שבגדרו כפרה המעבידה בעובדות כתב-האישום, העידה המדינה, נוסף על מפקח משרד העבודה, ארבעה מן העובדים שעבדו בשבתות אלה והעידו על עצמם שהם יהודים. כן הגישה המדינה תמציות רישום ממרשם האוכלוסין הנוגעות ל-12 העובדים, ובהן נרשם כי הם יהודים. המעבידה, מצדה, נמנעה מלהביא ראיות. בית-הדין האזורי הרשיע אותה בעבירות שיוחסו לה וחייבה בתשלום קנס בסך 55,000 ש”ח.

2. ערעור המעבידה לבית-הדין הארצי לעבודה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש, נדחה.

בית-הדין הארצי פסק כי הראיות שבאו בפני בית-הדין האזורי, לרבות תמציות הרישום, מבססות את אשמת המעבידה, הגם שסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ”ה-1965 אינו מונה את הפרטים בדבר דת ולאום, הרשומים במרשם האוכלוסין, עם הפרטים שרישומם הוא ראיה לכאורה לנכונותם. בעניין זה הסביר בית-הדין הארצי כי התמציות מוכיחות לכאורה כי העובדים הצהירו שהם יהודים, וכי די בכך כדי לאסור על המעבידה להעסיקם בשבת. אף טענת המעבידה שחוק המנוחה פוגע בחוק-יסוד: חופש העיסוק, ולכן אינו תקף, נדחתה לאחר שבית-הדין הארצי מצא כי החוק, שמטרתו סוציאלית, עומד בתנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבהתקיימם מותר לפגוע בחופש העיסוק.

3. בבקשה למתן רשות ערעור שהגישה המעבידה הועלו שתי סוגיות הראויות לדעתה לדיון בערעור ב”גלגול שלישי”. הסוגיה האחת נוגעת לדרכי ההוכחה של העבירה של העבדת עובד ביום מנוחה, והסוגיה השנייה נוגעת לחוקתיותו של איסור ההעבדה ביום המנוחה. המעבידה טוענת כי בית-הדין האזורי ביסס את מימצאיו בדבר הפעלת עסקיה בשבת ובדבר יהדותם של העובדים על עדויות שמיעה, שאינן קבילות. המעבידה הוסיפה וטענה כי חוק המנוחה מנוגד לחוק-יסוד: חופש העיסוק, ועל-כן אינו חוקתי. בעניין זה נטען כי חלקים נרחבים של האוכלוסיה היהודית מעדיפים ביום המנוחה בילוי משפחתי במרכזי קניות, ואיסור העסקת עובדים בשבת פוגע, במידה העולה על הנדרש, הן בעובדים המעוניינים לעבוד בשבת הן באוכלוסיה הנזקקת לשירותיהם של עובדים כאלה.

בתשובתה לבקשה טענה המדינה כי בית-הדין הארצי לעבודה לא חרג מן ההלכות שנקבעו בפסיקה ושבהן כבר נבחנו והוכרעו השאלות שמציגה המעבידה. משכך, אין מקום למתן רשות ערעור. לגוף העניין תמכה המדינה יתדותיה בנימוקי פסק-דינו של בית-הדין הארצי, ואף הטעימה כי החוק – המאפשר מתן היתר לעבודה בעניינים החיוניים לציבור או לחלק ממנו – הוא מידתי.

הבקשה אפוא נדחית.

 

ניתנה היום, ט”ז באדר ב’ תשס”ג (20.3.2003).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *