רע”א 4445/96 בר-נוי נ’ המוסד לביטוח לאומי, פ”ד נא(4) 571 (1997)
רע”א 4445/96
שאול בר-נוי
נגד
1. המוסד לביטוח לאומי
2. עליזה בר-נוי (משיבה פורמאלית)
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[18/09/1997]
לפני הנשיא א’ ברק, המשנה לנשיא ש’ לוין והשופט ת’ אור
המשיבה – אשתו לשעבר של המערער – ובנותיו, זכו בפסקי-דין אשר בהם פסקו להן מזונות. המשיבה פנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) בבקשה לתשלום המזונות לפי סעיף 4 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), ה’תשל”ב-1972 (להלן – חוק המזונות), ובקשתה אושרה. המוסד ביקש כי יינתן לו צו-מאסר נגד המבקש ללא חקירת יכולת. ראש ההוצאה לפועל אישר את בקשתו, והערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי נדחה. על קביעה זו הוגשה בקשת רשות הערעור. השאלה שנדונה היא אם רשאי המוסד לבקש בלשכת ההוצאה לפועל צו-מאסר נגד חייב לפי פסק-דין למזונות, בלי שתקדם לכך חקירת יכולת, כפי שרשאי לעשות הזוכה, שבנעליו בא המוסד. ית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) למקרא ראשון של סעיף 14(ב) לחוק המזונות, המחיל על המוסד לביטוח לאומי את פרק ז’ לחוק ההוצאה לפועל, ה’תשכ”ז-1967, מותר היה להניח, לכאורה, שלעניין ביצועו של פסק-דין למזונות דינו של המוסד לביטוח לאומי הוא כדין כל נושה בחוב פסוק למזונות, לכל עניין ודבר, ושראש ההוצאה לפועל רשאי ליתן לפי בקשתו צו-מאסר בלי שתקדם לו חקירת יכולת, אך מתברר שהנחה זו אינה הנחה חלוטה הואיל ומוכרות נסיבות שבהן דין הקובע זכויות תחלוף נתון לסייגים, כגון כשמדובר בזכויות אישיות גרידא (574ד-ה).
(2) סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו רשאי ראש ההוצאה לפועל לתת צו-מאסר נגד חייב במזונות אף בלי להיזקק לחקירת יכולת, אינו חל כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות. הטעם לקביעה האמורה הוא שבמקבילית הכוחות בין צורכי הזכאים לחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים המבקשים הם עצמם לממש את פסק-הדין שניתן לזכותם, משתנה המאזן כשהמוסד הפך לנושה. זאת, משום שאין כל סיבה להעדיף את צורכי הגבייה של המוסד על פני שיקולים הכרוכים בחירותו של החייב. לפיכך מחייבת פרשנותו הנכונה של סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לקבוע שעניינו אך בזכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו ושהוא חל רק כשהנושה הוא “בן-זוגו, ילדו הקטין או הנכה או הורו” של החייב ולא כשמדובר במוסד (576א-ד).
ב.
(1) בחקירת יכולת שתיערך לחייב – שהמוסד הוא שמבקש לממש נגדו את פסק-הדין – יהיה ראש ההוצאה לפועל קשור במימצאים לגבי יכולתו של החייב, כפי שנקבעו ביום מתן פסק-הדין (575ז).
(2) מכאן, שראוי להנחות את בית-המשפט המוסמך הפוסק מזונות לפרט בפסק-דינו אם החיוב הפסוק הוא בהתאם ליכולתו של החייב או שהוא נקבע למעלה מיכולתו, לפי צורכי הזכאים (575ז-576א).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], סעיף 1.
– חוק המזונות (הבטחת תשלום), ה’תשל”ב-1972, סעיפים 4, 14(ב).
– חוק ההוצאה לפועל, ה’תשכ”ז-1967, סעיפים 70, 70(א)(2), 74, 74(א), 74(ב), פרק ז’.
– חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס’ 15), ה’תשנ”ד-1994.
– חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס’ 18), ה’תשנ”ו-1996.
– חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ה’תשל”ה-1975, סעיף 5.
– חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 5.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 5304/92 פר”ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ’ שר המשפטים, פ”ד מז(4) 715.
[2] ע”א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ’ כונס הנכסים הרשמי, תל-אביב, פ”ד לה(1) 393.
[3] ע”א 330/84 מדינת ישראל נ’ “הלבנון” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מ(2) 663.
[4] ע”א 160/89 אלבז נ’ אלבז (לא פורסם).
[5] ע”א 436/89 יפרח נ’ יפרח (לא פורסם).
[6] ע”א 4433/92 יוסופוב נ’ יוסופוב (לא פורסם).
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 14/05/1996 בר”ע 1351/95, 1604 שניתן על-ידי השופט ס’ ג’ובראן, בו נדחה ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל השופט א’ אוחיון מיום 02/10/1995 בתיק הוצל”פ 02-00483-91-1. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נתקבל.
יהודית וסרמן – בשם המשיב 1;
נורית ישראלי, סגנית בכירה א וממונה על עניינים אזרחיים בפרקליטות המדינה – בשם היועץ המשפטי לממשלה.
פסק-דין
המשנה לנשיא ש’ לוין
1. השאלה המתעוררת בבקשת רשות לערער זו היא אם רשאי המשיב הראשון – המוסד לביטוח לאומי – לבקש בלשכת ההוצאה לפועל צו-מאסר נגד חייב לפי פסק-דין למזונות, בלי שתקדם לכך חקירת יכולת? ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לפי סמכותו בסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], החליט היועץ המשפטי לממשלה להתייצב לדיון והעלה לפנינו גם הוא את טענותיו.
2. אלו הן העובדות והנסיבות הנוגעות לעניין, ככל שהדבר נחוץ כדי להשיב על השאלה הנזכרת בפיסקה הקודמת: ניתנו פסקי-דין למזונות לטובת אשתו לשעבר של המערער (היא המשיבה) ולטובת בנותיו. המשיבה פנתה למוסד בבקשה לתשלום מזונותיה לפי סעיף 4 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), ה’תשל”ב-1972 (להלן – חוק המזונות), ובקשתה אושרה. המוסד ביקש שיינתן לו צו-מאסר נגד המבקש ללא חקירת יכולת. ראש ההוצאה לפועל אישר את בקשתו, והערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי לאחר נטילת רשות – נדחה.
לפי סעיף 14(ב) לחוק המזונות, יבוצע פסק-דין למזונות על-ידי המוסד בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, ה’תשכ”ז-1967 “כאילו ניתן לזכות המוסד, לרבות האמור בפרק ז’ שבו”. פרק ז’ לחוק ההוצאה לפועל, בניסוחו המקורי, קבע, בין השאר (בסעיף 70), שראש ההוצאה לפועל רשאי לתת צו-מאסר נגד החייב שלא שילם שיעור מהשיעורים שנפסקו בחקירת יכולת שנערכה לו, אך לפי סעיף 74, אם “נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים מן החייב לבן-זוגו, לילדו הקטין או הנכה או להורו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לתת … צו מאסר נגד החייב אף בלי להיזקק לחקירת יכולת …”.
פרק ז’ לחוק ההוצאה לפועל עבר תהפוכות. ניתן כיום לתת צו-מאסר נגד החייב אך בשל “בזיון ההוצאה לפועל”; עם זאת אפשר לעשות שימוש באמצעי זה גם כאשר “החייב הוא בעל יכולת למלא אחר צו תשלומים שניתן לפי חוק זה, והוא לא מילא אחריו, או לא שילם שיעור מהשיעורים שנקבעו לפיו”, ופשיטא שמדובר בתשלומים שנקבעו בחקירת יכולת: סעיף 70(א)(2). בחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס’ 15), ה’תשנ”ד-1994 סומן סעיף 74 כסעיף 74(א) והוספו אחרי המילים “נגד החייב” המילים: “אם נתברר לו כי אין דרך אחרת לאלץ את החייב לשלם את החוב …”, וכן הוסף סעיף 74(ב) שסייג הוראות מסוימות של חוק ההוצאה לפועל, ובכללן את סעיף 70 באופן שלא יחול לגבי חוב פסוק במזונות; התוספת לסעיף 74(א) נמחקה בחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס’ 18), ה’תשנ”ו-1996 (להלן – תיקון מס’ 18), ובכך חזר סעיף 74(א) לנוסחו המקורי של סעיף 74.
3. טענת המוסד סומכת בעיקרה על האמור בסעיף 14(ב) לחוק המזונות: כשם שהזוכה לפי פסק-דין למזונות זכאי – לפי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל – למתן צו-מאסר נגד החייב בלי שתקדם לכך חקירת יכולת – כך נטען – זו גם זכותו של המוסד לביטוח לאומי, שזכותו היא זכות תחלוף (סברוגציה) מלאה. לא זו אף זאת: נטען לפנינו שכבר בבג”צ 5304/92 פרח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ’ שר המשפטים (להלן – בג”צ פרח [1]) ניכרה המגמה להחמיר עם חייבים בחוב פסוק למזונות, מגמה שהתחזקה עם תיקון מס’ 18 לחוק ההוצאה לפועל. עוד טען המוסד לפנינו כי קבלת טענתו של המערער הייתה מעמידה את ראש ההוצאה לפועל כערכאת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט שקבע את חיוביו, דבר שהיה גורם לעיוות בין הערכאות, והיה משבש את דרכי הגבייה של המוסד. טענה נוספת של המוסד הייתה כי קבלת הערעור תפלה לרעה ללא צידוק חייבים שנפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל במישרין על-ידי הזוכים, שיוכלו לקבל נגדם צווי מאסר ללא חקירת יכולת, לבין חייבים כמו המערער, שהמוסד לביטוח לאומי הוא שפועל נגדם, אשר יהיו חסינים מפני צווי מאסר כאלה. עוד נטען לפנינו, כי פרשנות החוק, כגירסת המערער, תפגע בהרמוניה החקיקתית המיועדת לחזק את חיובי המזונות על-ידי מניעת עיקולם של גימלה או של שכר אלא לשם קיום החיוב במזונות, וכי שלושת הנימוקים שניתנו ב-בג”צ פרח [1] להבחנה בין חיובים רגילים לבין חיובי מזונות לעניין צווי מאסר, כוחם יפה גם כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי.
4. למקרא ראשון של סעיף 14(ב) לחוק המזונות, המחיל על המוסד לביטוח לאומי את פרק ז’ לחוק ההוצאה לפועל, מותר היה להניח, לכאורה, שלעניין ביצועו של פסק-דין למזונות דינו של המוסד לביטוח לאומי הוא כדין כל נושה בחוב פסוק למזונות, לכל עניין ודבר, ושראש ההוצאה לפועל רשאי ליתן לפי בקשתו צו-מאסר בלי שתקדם לו חקירת יכולת, אך מתברר שהנחה זו אינה הנחה חלוטה הואיל ומוכרות לנו נסיבות שבהן דין הקובע זכויות תחלוף נתון לסייגים, כגון כשמדובר בזכויות אישיות גרידא: ע”א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ’ כונס הנכסים הרשמי, תל-אביב [2], או כשקיימים שיקולים מיוחדים להבחין בין ה”נושה” המקורי לבין מי שבא במקומו. כך, למשל, נפסק שרק “נפגע” רשאי להגיש נגד המזיק תביעה לתשלום תכוף לפי סעיף 5 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ה’תשל”ה-1975 ולא מי שהיטיב את נזקו: ע”א 330/84 מדינת ישראל נ’ “הלבנון” חברה לביטוח בע”מ [3]. לפיכך השאלה העומדת לפנינו לדיון היא אם “זכותם” של בן-זוגו של החייב, ילדו הקטין או הנכה או הורו, לפי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל היא זכות אישית או דילמא היא מוקנית מכוח סעיף 14(ב) לחוק גם למוסד. שאלה זו היא שאלה של פרשנות. והנה, ב-בג”צ פרח [1] נקבע לעניין צו-מאסר בהוצאה לפועל, שבשלושה נבדל צו-מאסר בגדר סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל מצווי מאסר אחרים שאפשר לתתם שלא בגדרו: ראשית, החובה לתשלום מזונות וגובה המזונות מקורם בהחלטה שיפוטית, שקדם לה דיון בבית-המשפט, שבו מובאים בחשבון יכולתו של החייב והאמצעים העומדים לרשותו לסיפוק המזונות; שנית, מצבם המיוחד ורגישותם של הזוכים במזונות, שלעניינם קיים צידוק להעדיף את צורכי הכלכלה הבסיסיים שלהם על פני חירותו האישית של החייב, ושלישית, האפשרות לעתור לשינוי חיובי המזונות, שלעולם אינם סופיים, ובית-המשפט רשאי לשוקלם מחדש עם שינוי הנסיבות.
בדין כתב היועץ המשפטי לממשלה בנייר העמדה שהגיש לנו, כי לא תמיד נקבע חיוב המזונות לפי יכולתו של החייב ויש שהוא נקבע לפי צורכי הזכאים אפילו בשיעור הגבוה מיכולתו של החייב: ע”א 160/89 אלבז נ’ אלבז [4]; ע”א 436/89 יפרח נ’ יפרח [5]; ע”א 4433/92 יוסופוב נ’ יוסופוב [6] ובמקרים אלה יוכל המוסד – כך נקבע – לחזור על החייבים מכוח חוק המזונות, שהוא חוק סוציאלי שנועד למקרים כאלה. בנסיבות האמורות יכול שראש ההוצאה לפועל יהיה מוסמך לפי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לתת צו-מאסר נגד חייב שאין לו יכולת לשלם והוא – בין שהנושה הוא הזוכה המקורי בפסק-הדין ובין שהוא המוסד לביטוח לאומי. במצבים כאלה אין כוחו של הנימוק הראשון להבחנה בין הסוגים השונים של צווי המאסר בפסק-הדין שניתן ב-בג”צ פרח [1], שהחוב הפסוק מבוסס תמיד אך על יכולתו של החייב, יפה. אף הנימוק השלישי שניתן ב-בג”צ פרח [1] להבחנה האמורה, שפסק-הדין בענייני מזונות ניתן לשינוי עם שינוי הנסיבות, לא יוכל לקדם אותנו בפתרון השאלה שלפנינו, משום שבמצבים כפי שצוינו לעיל, שבהם פסיקת המזונות אינה מבוססת אך על יכולתו של החייב, לא תהיה קיימת לחייב עילה שבדין לפנות לבית-המשפט בתובענה לשנות את פסיקתו, ואילו הנימוק השני שניתן ב-בג”צ פרח [1] פועל דווקא לזכות המערער: אם אמנם כשמדובר בתיקי מזונות יש להעדיף את צורכי המחיה של הזוכים על פני חירותו האישית של החייב, מאבד שיקול זה את משמעותו כאשר הנושה הוא המוסד לביטוח לאומי.
5. יש לציין שבין שסעיף 74(א) לחוק ההוצאה לפועל חל גם על המוסד לביטוח לאומי ובין שלאו, לעולם הושאר השימוש בו לשיקול-דעתו של ראש ההוצאה לפועל; ולעניין פרשנות שיקול-הדעת אין ספק בדבר שרשאי בית-המשפט להביא בחשבון שיקולים חוקתיים העולים על הפרק למקרא סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בין שיקולים אלה יש לתת משקל מכריע לכלל שאין לאסור חייב כדי לממש נגדו חוב אם אין ביכולתו לשלמו, והוא – בין שפסק-הדין למזונות כלל חיוב שמעבר ליכולתו של החייב ובין שיש לחייב טענה אמיתית שחל שינוי בנסיבות, הנוגע ליכולתו לשלם, מאז ניתן פסק-הדין. בכך לא ניתנה לראש ההוצאה לפועל סמכות ערעורית על החלטת בית-המשפט הואיל ואם יקבע בית-המשפט קביעה חדשה בהתדיינות נוספת בעניין המזונות לעניין יכולתו של החייב, תקשור קביעה זו את ראש ההוצאה לפועל, כשם שכל קביעה של בית-המשפט לעניין יכולתו של החייב ביום מתן פסק-הדין תקשור את ראש ההוצאה לפועל גם בחקירת יכולת שתיערך לחייב. לעניין זה נראית לי הצעת היועץ המשפטי לממשלה, שאותה אני מקבל, שראוי להנחות את בית-המשפט המוסמך הפוסק מזונות לפרט בפסק-דינו אם החיוב הפסוק הוא בהתאם ליכולתו של החייב או שהוא נקבע למעלה מיכולתו, לפי צורכי הזכאים.
6. כל מה שכתבתי לעיל הוא לשם הבהרה, למעלה מן הצורך, משום שהגעתי לכלל מסקנה שסעיף 74 כלל אינו חל כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות. בקביעה זו לא התעלמתי מטענת המוסד בדבר כוונת המחוקק לתת עדיפות לחיובי המזונות לעומת חיובים אחרים וגם לטענת ה”הפלייה” בין חייבים שהנושה שלהם הוא הזכאי המקורי לפי פסק-הדין לבין חייבים שהמוסד הוא שמבקש לממש נגדם את פסק-הדין, וכאמור לעיל: גם בחקירת יכולת שתיערך לחייב במקרה האחרון, יהיה ראש ההוצאה לפועל קשור במימצאים לגבי יכולתו של החייב ביום מתן פסק-הדין. הטעם לקביעה האמורה הוא שבמקבילית הכוחות בין צורכי הזכאים לחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים המבקשים הם עצמם לממש את פסק-הדין שניתן לזכותם, משתנה המאזן כשהמוסד הפך לנושה, שאין כל סיבה להעדיף את צורכי הגבייה שלו על פני שיקולים הכרוכים בחירותו של החייב. לפיכך – כך נראה לי – מחייבת פרשנותו הנכונה של סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לקבוע שעניינו אך בזכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו ושהוא חל רק כשהנושה הוא “בן-זוגו, ילדו הקטין או הנכה או הורו” של החייב ולא כשמדובר במוסד לביטוח לאומי. ודוק: בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל יוכל המוסד לביטוח לאומי לבקש צווי מאסר נגד החייב כמו כל נושה אחר.
7. דעתי היא אפוא שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ואת החלטת ראש ההוצאה לפועל, ולהורות לראש ההוצאה לפועל לקיים חקירת יכולת של המערער, טרם שיוצא נגדו צו-מאסר, אם יוצא. כך הייתי פוסק. הייתי מחייב את המשיב לשלם למערער, שאינו מיוצג, את הוצאותיו ויציאותיו בסכום כולל של 2,000 ש”ח.
הנשיא א’ ברק
אני מסכים.
השופט ת’ אור
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא לוין.
ניתן היום, טז אלול ה’תשנ”ז (18/09/1997).