פרידריך-שלמה פרלס “על סמכות נשיא בית המשפט העליון לפי סימן 55 לדבר המלך על א”י” הפרקליט 20 (1963-1964) 300
“על סמכות נשיא בית המשפט העליון לפי סימן 55 לדבר המלך על א”י” פרידריך-שלמה פרלס
(בעקבות ב”ש 143/63, פד”י יז 2329)
מעשה באיש ואשה שהתחתנו עוד לפני עלייתם, בבית הכנסת של עיר מולדתו ישל האיש. בישראל, פנו לבית הדין הרבני בקשר לגירושין והחזקת בנם. האשה יהודייה, ואין ויכוחים על כך. גם האיש ראה את עצמו כל הזמן כיהודי כשר, מאחר שנימול כיהודי, גדל בבית יהודי מסורתי, למד בבית ספר יהודי, ביקר עם אביו בבית הכנסת, וגם נקרא לתורה בהגיעו לבר-מצווה. יתר על כן, בתקופת הרדיפה הנאצית הוחזק כיהודי במחנה ריכוז.
בית הדין הרבני, תוך חקירת הפרטים האישיים, גילה כי אמו של האיש לא הייתה יהודייה, ולא התגיירה אף פעם, וכי ההורים היו נשואים בטכס אזרתי. גם האיש עצמו לא עבר אף פעם, לפי מיטב ידיעתו, תהליך של גיור, ולכן החליט ביה”ד הרבני כי אין לו סמכות לדון בעניין, אלא אם נשיא ביהמ”ש העליון יקנה לביה”ד הרבני את הסמכות לדון בדבר.
נשיא בית המשפט העליון קבע תחילה כי במקרה וביה”ד הרבני יגיע, אחרי בדיקה נוספת, למסקנה שהאיש בכל זאת יהודי, כי אז קיימת הסמכות של ביה”ד הרבני על פי דין, ואין מקום להחלטה על פי סימן 55. מסקנה זו מתבקשת כמובן לאור הסעיפים 1 עד 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואים וגירושין), ה’תשי”ג-1953.
בהחלטתו ממשיך הנשיא כי במקרה וביה”ד יגיע למסקנה שהאיש אינו יהודי,
כי אז הוא “משתמש בסמכותו בהתאם לסימן 55 לדבר-המלך-במועצה”, והוא מורה
שלביה”ד הרבני תהיה הסמכות לדון ולהחליט בבעיית המעמד האישי מבחינת קשר
הנישואין שבין הצדדים.
כאן מתעוררת השאלה, האם סימן 55 מקנה אומנם סמכות זו במקרה כזה. לפי סימן 55 תלויה הסמכות בכך, שהליך בעניין מעמד אישי נוגע באנשים בני עדות דתיות שונות.
המדובר כאן הוא בעניין של בקשה לגירושין, וזהו, לכל הדעות, עניין של מעמד אישי. מבחינה זו קיימת איפוא הסמכות, ונשאלת השאלה, אם נתקיים גם התנאי השני, היינו אם הצדדים הם בני עדות דתיות שונות. בכל הכבוד נדמה לי שהתנאי השני הזה לא נתקיים. אין כאן מקרה הנוגע לבני שתי עדות דתיות שונות, וכאן מותר גם להזכיר, כי בסימן 55 נתונה בידי נשיא בית-המשפט העליון גם הרשות להזמין מומחים מהעדות הנוגעות בדבר ולקבל את עצתם לפני שיחליט. גם ההוראה הזאת מדגישה את הצורך שיהא המדובר בשתי עדות שונות. האשה היא יהודייה, ואם מותר להניח שבמדינת ישראל קיימת עוד “עדה יהודית”, אז יש לראותה כחברה של העדה היהודית *. עד כמה שידוע לי טרם נפסקה הלכה בשאלת קיום העדה היהודית במדינת ישראל.
אולם גם אם רואים את האשה כבת העדה היהודית, אי אפשר לכנות את האיש כבן “עדה” איזו שהיא, אם נקבע שאינו יהודי. אם האיש אינו יהודי, לפי קביעת ביה”ד הרבני, הוא בכלל אינו בן לאף עדה, על כל פנים אין למצוא בכל העובדות שעליהן דובר בהחלטה כל אחיזה לטענה שהאיש בן איזו עדה אחרת. ואפילו אם אניח שאמו הייתה עוד נוצרייה כשהוא נולד, אין פירושו של הדבר שגם הבן הוא בן לעדה נוצרית, כי לפי ההשקפה הנוצרית אדם אינו נהיה לנוצרי על ידי לידה מהורים נוצריים, אלא בתוקף הטבילה כנוצרי.
לכן היה, לדעתי, צריך להחליט, כי במקרה והאיש אינו יהודי, אין לנשיא סמכות לחת החלטה לפי סימן 55, והעניין נשאר, לפי סימן 47 לדבר המלך, בסמכותו העודפת של ביה”מ המחוזי.
אם כן הדבר, מתעוררת השאלה, לפי איזה חוק היה חייב ביהמ”ש המחוזי לדון בעניין. הדבר תלוי קודם כל באזרחותם של הצדדים, ומהההלטה אין ללמוד הרבה על כך. מותר להניח, שהאשה היא אזרחית ישראלית לפי סימן 2 לחוק האזרחות, בהיותה יהודייה. לעומת זאת מתעוררת שאלה קשה ביותר לגבי אזרחותו של האיש, כשאינו יהודי, אפילו אם נניח, כי עד כה אבדה לו כל אזרחות קודמת שהייתה לו אי פעם. אז עומדת השאלה, אם הוא ישראלי או אם הוא חסר אזרחות, ובמקרה השני יהיה בחזקת “זר”. ייתכן, שבידיו של האיש נמצאת תעודת זהות ישראלית אשר בה כתוב שהוא יהודי ואזרח ישראלי, אך ברור כי אין האזרחות נרכשת מכוח תעודת זהות, אלא בתוקף החוק. מאחר שהאיש היה עוד במחנות הריכוז והגיע ארצה רק אחרי שחרורו משם, אין להניח שהספיק עוד לרכוש את האזרחות הא”י, ואני גם לא מניח, שהוא ביקש וקיבל משר הפנים תעודת התאזרחות לפי חוק האזרחות. אם כן, היה יכול לרכוש את האזרחות הישראלית, רק מכוח שבות לפי סעיף 2 לחוק האזרחות, וזאת בודאי שאלה שקשה לענות עליה. אם ביה”ד הרבני קבע שהאיש אינו יהודי, יוצא בודאי, שאינו יהודי לצורכי חוק שיפוט בתי הדין הרבניים. אולם בזה לא מסתיימת הפרשה, כי במשפט האת דניאל נקבע, כי לצרכי חוק השבות אין להגדיר את המושג “יהודי” לפי כללי ההלכה היהודית, אלא פירוש אחר אשר הולם את כוונת המחוקק החילוני של מדינת ישראל , כשהקנה על ידי חוק השבות את הזכות לעלות לישראל לכל יהודי. לכן הוחלט , במשפט האח דניאל, כי אף על פי שהוא בחזקת יהודי לפי דיני ההלכה היהודית, מאחר שגם יהודי לאחר שהתנצר גנראה הלאה כיהודי, אין לראותו כיהודי לצורכי חוק השבות מאחר שהמיר את דתו. לכן אוכל לתאר לעצמי, כי לפי הפירוש החילוני של המושג “יהודי'” אשר הולם את חוק השבות, יש לראות את האיש כיהודי, אשר עלה לישראל בתור יהודי ורכש לו את האזרחות הישראלית מכוח השבות. היה כאן כביכול פגם גזעי במוצאו היהודי, אך הוא גדל כיהודי וחי במסגרת הדת היהודית וסבל גם כיהודי. לאור העובדות האלה יש אולי מקום לטענה, כי גם איש כזה הוא בחזקת יהודי, אשר עבורו נפתחו שערי מדינת ישראל לפי הוראות חוק השבות.
אם המסקנה הסופית תהיה, שהאיש אינו ישראלי, היינו בחזקת “זר”, אז נבצר מביהמ”ש המחוזי לתת פסק-דין של גירושין, וזאת לאור האיסור בנידון זה בסימן 64 של דבר המלך. מותר אולי לביה”מ המחוזי להכריז על בטלות של נישואין, אפילו אם הצדדים או אחד מהם בחזקת זרים, אך ביה”מ לא יכריז על ביטולם, אלא אם ימצא על פי הוכחות, שיבואו בפניו, כי הנישואין היו בטלים במקורן בזמן שנערכו ולפי הדינים שחלו אז עליהם. בהחלטה לא נזכרו עובדות על המקום בו נערכו הנישואין, ולכן אי אפשר לדון כאן בשאלה הזאת. מותר רק להזכיר כי במספר ניכר של מדינות אירופה, קובע חוק המקום, כי קשר נישואין נוצר אך ורק על ידי רישום נישואין אזרחיים, ואין בעריכת טקס נישואין דתי כדי ליצור קשר כזה. אם יתברר שזה חל על המקרה הנוכחי, וכי חוץ מהטקס הדתי לא נערכו נישואין בין הצדדים, אז יוכל אמנם ביה”מ המחוזי להכריז על כך שעל פי דין מעולם לא היו נישואין בין הצדדים (ראה ספרו של ד”ר זילברג, עמ’ 95).
מצד שני, אם מגיעים למסקנה שהאיש, אף על פי שאינו יהודי לפי ההלכה, הוא אזרח ישראלי, נובעת הסמכות של ביה”מ המחוזי לא מסעיף 64 אלא מסעיף 47, ואז אין סייג לסמכות ומותר לביה”מ גם לתת פסק דין של גירושין, אם הוא מוצא שלפי החוק האישי המשותף של שני הצדדים אשר היה אי פעם חל עליהם, יש מקום למתן פסק דין של גירושין.
ולבסוף עוד הערה בקשר לסימן 65 לדבר-המלך: אםנניח, שההפנייה של העניין לרבנות על ידי הנשיא של ביה”מ העליון לפי סימן 55 הייתה הפניה חוקית ומחייבת, או יוכל ביה”מ הרבני לתת פסק דין המבטל את הנישואין, אפילו אם יוצא שהאיש הוא בחזקת “זר”, כשאין לו אזרחות אחרת אלא כשהוא חסר אזרחות. ההוראה בסימן 65, האוסרת על בתי דין דתיים, לתת פסק דין של גירושין, או של בטלות נישואין, אינה חלה לגבי כל “זר” (Foreigner), אלא רק לגבי אזרח זר
(Foreign subject).
עוד לפני 20 שנה הוחלט בבית המשפט המחוזי בירושלים, שיש תוקף לגירושין של יהודים שלא היו אזרחים א”י אך חסרי אזרחות, כשהגירושין נערכו בבית הדין הרבני. פסק הדין בשאלה זו ניתן בשנת 1942, על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט שאו בהמ’ 363/42 רור נ’ רור (לא פורסם) בו נאמר:
“הגב’ גינצברג טענה כי מרשיה כעת חסרי אזרחות. סעיף 65 לדבר-המלך-במועצה קובע כך:
הדין של העדות הדתיות חוץ מבתי הדין הדתיים המוסלמים לא יהיה הכוח לתת פסק דין של הפקעת נישואין לאזרח זר.”
החלק הראשון של הסימן הזה מדבר על “זר”, בו בומן שהחלק שצוטט מדבר על “אזרח זר”. אינני חושב כי “זר” ו-“אזרח זר” הם מן ההכרח אותו הדבר. לפי סימן 59 של דבר המלך כמתוקן הביטוי “זר” פרושו כל אדם שאינו אזרח או אם אדם הינו חסר אזרחות הוא “זר” למטרות סימן 59, אולם אינו “אזרח זר”. אני חושב כי מותר להסיק מזה ולהחליט כי לבית דין רבני יש הכוח לתת צר של הפקעת נישואין של “זר” שאינו .”אזרח זר”. לנקודה זו חשיבות גדולה במשפט הנוכחי, כי. אם אמצא שהגירושין אינם מוכרים כבעלי תוקף לפי החוק האוסטרי, אני עוד יכול למצוא כי כאן היו גירושין טובים מפני שהצדדים במקרה זה הם חסרי אזרחות.
* ראה בשאלה זו מאמרי ב-הפרקליט 10 (1954) 274.