פנחס שיפמן “על פיצול השיפוט בין תביעת מזונות האשה לבין ענייני נישואין וגירושין” משפטים 4 (1972-1973) 374
“על פיצול השיפוט בין תביעת מזונות האשה לבין ענייני נישואין וגירושין” פנחס שיפמן
א. מבוא
תחימת התחומים בין סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי בתביעת האשה למזונות לבין סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין היא אחת השאלות הקשות והמורכבות המעסיקות את הפסיקה. לכאורה לפי סעיף 4 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן: “החוק“), ניתנה בידי האשה הברירה: רצתה – תבעה מזונותיה בבית המשפט המחוזי, רצתה – תבעה מזונותיה בבית הדין הרבני. אך לאמיתו של דבר זכות-בחירה זו אינה מוחלטת. זכותה של האשה להגיש את תביעתה למזונות לבית המשפט, מסוייגת על-ידי האפשרות שעניין המזונות יהיה כרוך בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני ונתון כתוצאה מכך לשיפוטו הייחודי של בית הדין הרבני. יתר על כן: אפילו לא קנה לעצמו בית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניין המזונות גופו, הרי פסיקתו בענייני נישואין וגירושין עשויה להשפיע בעקיפין על הדיונים בבית המשפט המחוזי ועל זכותה המהותית של האשה למזונות. נדון באפשרויות אלו להלן.
ב. כריכת המזונות בתביעת גירושין
אין חולק על כך שאין הבעל יכול, על-ידי פניה לבית הדין הרבני, לשלול את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעת מזונות שהוגשה אליו עוד קודם לכן על-ידי האשה [1]. השאלה שיש לבררה היא האם רשאי הבעל לחסום בפני האשה את הדרך מהגשת תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי על-ידי זה שיקדים אותה בהעלאת עניין המזונות בפני בית הדין הרבני.
אומנם בדיון “שלא אגב גירושין” ניתנה בידי האשה על-פי סעיף 4 של החוק הזכות לבחור לעצמה לפי רצונה למי להגיש את תביעתה למזונות. אך משהוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין, קובע סעיף 3 של החוק כי לבית הדין יהיה שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין “לרבות מזונות לאשה וילדי הזוג”. מטרת הסעיף היא למנוע את פיצול ההתדיינויות בעניינים השונים הקשורים להליכי הגירושין [2] ולשם כך הוסמך בית הדין לדון בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, אפילו אם עניין זה איננו כלל מענייני המעמד האישי [3].
לפי ההגדרה שניתנה בפסיקה [4], עניין הכרוך בתביעת גירושין הוא או עניין הכרוך בו מהותית (“עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין”) [5], או עניין הכרוך בו דיונית (“כל עניין אחר… אשר בפועל ממש ‘נכרך’ על-ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על ידו או על-ידי יריבו לבית הדין הרבני”) [6]. עם זאת ישנם עניינים שאינם יכולים להיות כרוכים בתביעת גירושין כי ההכרעה בהם אינה דרושה “לשם חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה” [7].
ההלכה הפסוקה קובעת שאין לראות את עניין המזונות לאשה ככרוך במהותו לגירושין, באשר תביעת אחד מבני-הזוג להפקעת הנישואין ותביעת האשה למזונות מפני קיום הנישואין הן בבחינת תרתי דסתרי ולכן שני עניינים אלו אינם יכולים להיות “כרוכים מעצם טיבם וטבעם” [8]. משמעותה המעשית של הלכה זו היא שעצם הגשת תביעת גירושין על-ידי הבעל לבית הדין הרבני אינה מונעת הגשת תביעת מזונות מצד האשה לבית המשפט [9], אלא לכל היותר יכול עניין המזונות להיות כרוך בתביעת הגירושין אם נכרך בו בפועל על-ידי אחד הצדדים. אשר לכריכה מצד האשה, אין בסעיף 3 של החוק כל חידוש שהרי בלאו הכי רשאית הייתה האשה, אם רצונה בכך, להגיש את תביעתה למזונות לבית הדין הרבני. חידוש של ממש יהיה בהוראת סעיף 3 לגבי תביעת המזונות אם על-פי סעיף זה אף הבעל יהיה רשאי להעלות את עניין המזונות בבית הדין הרבני על-ידי זה שיכרוך אותו בתביעת הגירושין. אך מאידך גיסא אם אמנם נתונה בידי הבעל אפשרות כללית שכזו, יש בכך כדי לרוקן מתוכנה את זכותה של האשה על-פי סעיף 4 של החוק לבחור לעצמה את הפורום הרצוי לה שידון בתביעתה למזונות [10].
כדי להתגבר על קושי זה, קבעה הפסיקה את מבחן ה”כנות”, על פיו צומצמה האפשרות שעניין המזונות יועלה על-ידי הבעל מיוזמתו שלו בבית הדין הרבני. במקורו . שימש מבחן זה להרחבת סמכות בית הדין הרבני על תביעות בהן נדרש גט רק מספק, מבלי שהוכח קיומו של קשר נישואין תקף [11]. אך השימוש העיקרי במבחן זה נעשה יותר מאוחר דווקא לשם הצרת הסמכות הרבנית. לפי מבחן זה תביעת הבעל אינה תביעת גירושין כמשמעותה בסעיף 3 של החוק, אם הבעל אינו מעוניין בתום לב בגירושין ותביעתו אינה אלא “כסות עיניים” בלבד אשר הוגשה מתוך כוונה לשלול את הסמכות מתחת לרגלי בית המשפט המחוזי [12]. אך יש להדגיש כי לפי פירוש זה כריכת המזונות אף אם נעשתה לשם שלילת הסמכות מבית המשפט המחוזי אינה מוכיחה, כשהיא לעצמה, את חוסר כנותה של תביעת הגירושין. הווה אומר: אם הבעל רוצה באמת ובתמים בגירושין, אין פסול ברצונו להקנות לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי בעניין המזונות [13].
ברם לאחרונה מסתמנת בפסיקה גישה אחרת על פיה יש לבדוק גם את כנותה של הכריכה, וכריכה שמטרתה היא שלילת סמכותו של בית המשפט המחוזי רואים אותה כתכסיס דיוני פסול. לפי גירסא מרחיבה זו, רשאי הבעל לכרוך את עניין המזונות בתביעת הגירושין רק אם כוונתו הכנה היא שבית הדין יפסוק לאשה את מזונותיה, אך הכריכה לא תיצלח אם הבעל מבקש מבית הדין הרבני הצהרה שהוא פטור מסיבה כלשהי מחובת המזונות [14]. דומה שלאבחנה זו אין כל אחיזה בחוק ואין היא מתיישבת עם מטרתו של המחוקק למנוע את פיצול הדיונים בעניינים השונים העולים מהליכי הגירושין. כל כריכה בתביעת הגירושין מטרתה להקנות לבית הדין הרבני שיפוט בלעדי בעניין הנכרך. הצד השני של מטבע הכריכה הוא, איפוא, בהכרח הרצון לשלול את סמכותו של בית המשפט המחוזי, ולא ניתן לבדוק את “כנותה” כביכול של הכריכה בנסיבות העניין הקונקרטי, להבדיל מכנותה של תביעת הגירושין עצמה. בצדק אומר השופט י’ כהן כי “נעשה פלסתר את הוראות סעיף 3 … בדבר זכות הכריכה, אם נקבע, שוק באותם המקרים שהבעל מודה בחובתו לשלם מזונות זכאי הוא לכרוך עניין זה בתביעת הגירושין” [15]. ניתן להוסיף ולומר שבעוד שתביעת הבעל לגירושין ותביעת האשה למזונות אמנם אינם מתיישבים זה עם זה ולכן אינם כרוכים “מעצם טיבם וטבעם”, הרי תביעתו של הבעל להצהרה שהוא פטור מחובת מזונות עד למתן הגט עולה יפה בקנה אחד עם תביעתו לגירושין. על כל פנים אין לשלול את האפשרות שהבעל יכרוך במפורש תביעות אלו יחד בפני בית הדין הרבני.
סתירה של ממש בין תביעת הגט לתביעת המזונות מתגלית רק אם האשה תובעת גט בבית הדין הרבני ומזונות בבית המשפט המחוזי. כאן יש סתירה, כיון שהצלחת האשה בתביעת הגירושין תסתום את הגולל על תביעתה למזונות. האשה רשאית לתבוע מזונות עד למתן הגט, אך ההלכה הפסוקה קובעת כי תביעתה למזונות זמניים שכאלה, מן הדין שתובא לפני בית הדין הרבני, וזאת לשם מניעת פיצול ההתדיינויות. בלשונו של השופט ח’ כהן: “הסדר הטוב מחייב … שבית המשפט או בית הדין לא יוטרד בעניין אשר יכול ויתברר ביתר יעילות, או באותה היעילות, בבית”משפט או בית-דין אחר אשר בין כה וכה דן באותו הסכסוך הנדון בין אותם בעלי הדין” [16]. אך אם אמנם הסדר הטוב מחייב מניעת הפיצול, מה לי תביעת גירושין המוגשת על-ידי האשה, מה לי תביעת גירושין המוגשת על-ידי הבעל?! יתר על כן: לפי הלשון המפורשת של סעיף 3 לחוק אין מקום לאבחנה שכזאת, אלא אדרבא כלולה בו האפשרות של דיון בתביעת מזונות האשה הכרוכה בתביעת גירושין שהוגשה על-ידי הבעל [17].
בית המשפט העליון עצמו הודה כי “ניתנת האמת להיאמר שלא תמיד קל ליישב , בין פסקי הדין שניתנו בבעיה” [18]. כך, למשל, מוצאים אנו פסיקה סותרת לא רק בשאלת טיב הכנות הנדרשת ממגיש תביעת הגירושין אלא גם בשאלות אחרות, כגון האם תביעת גירושין המוגשת לחלופין לתביעה העיקרית לשלום בית היא בגדר תביעת גירושין כמשמעותה בסעיף 3 של החוק כל עוד לא החליט בית הדין בתביעה העיקרית [19]. נראה, כי הגירסא השוללת את סגולת ה”כריכות” מתביעת גירושין חלופית שכזאת, שימשה כמכשיר נוסף לשם צמצום השיפוט הרבני בעניין המזונות שלא על-פי בחירת האשה.
ברם, נראה כי אין מנוס מהכרעה עקרונית בשאלה האם עניין המזונות לאשה יכול להיות כרוך מיזמתו של הבעל בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני. כאמור לדעתי התשובה לכך היא חיובית, כי זכות זו ניתנה לבעל על-ידי המחוקק בסעיף 3 לחוק, ואילו לגבי צורת הכריכה, זו היא שאלה משנית שאין לדקדק בה כל עוד תביעת הגירושין עצמה היא כנה. אך כל הגורס שלעולם עדיפה זכות הבחירה של האשה, מוטב שיאמר זאת בפה מלא ולא יתלה את סמכות השיפוט של בית הדין הרבני במבחנים בלתי ברורים, כגון כנותה כביכול של כריכת המזונות. “כנות” זו אותה מבקשים לבדוק לא פעם על-פי נוסח כתבי הטענות [20], סופה שהיא מביאה להסוואת כוונתו האמיתית של בעל הדין על-ידי כתיבת נוסח “תמים” לכאורה, אך למעשה מחוכם ומשוכלל, שהדופי התכסיסי שבו אינו גלוי על פניו [21]. אך הסמכות מן הדין שתקבע על-פי מבחנים ברורים ונחזים לכל ולא על-פי בחינת כליותיו ולבבו של התובע.
ג. השפעת פסיקת בית הדין הרבני על החלטות בית המשפט המחוזי
יהא אשר יהא הפירוש של סעיף 3 של החוק, מכל מקום אם טרם הספיק הבעל לכרוך את עניין המזונות בתביעת גירושין בבית הדין הרבני, יהיה מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתביעת מזונות שהוגשה אליו על-ידי האשה. במקרה זה לא יהיה רשאי בית הדין הרבני לפסוק במישרין לגבי זכותה של האשה למזונות, כי פסיקה שכזאת יהיה בה משום התערבות בזכות הבחירה שהחוק מסר בידי האשה [22]. מטעם זה, אפילו טרם פנתה האשה לבית המשפט, יהיה מנוע בית הדין הרבני לדון בעניין המזונות על-פי בקשתו של הבעל שלא במסגרת סעיף 3 של החוק. קל וחומר אם פנתה האשה כבר בתביעת מזונות לבית המשפט המחוזי, שבהיזקקות בית הדין הרבני לדיון זה יהיה גם משום התערבות בעניין התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי [23].
עם זאת, הממצאים שבית הדין הרבני קובע במסגרת ההליכים המתנהלים לפניו בענייני נישואין וגירושין [24] הנתונים לסמכותו הייחודית, עלולים ליצור “מעשה בית-דין” שבכוחו להשפיע בעקיפין על הדיונים בבית המשפט המחוזי ועל זכותה המהותית של האשה למזונות. לשון אחרת: בית הדין הרבני מנוע מליצור “השתק עילה”, כשעניין המזונות מחוץ לסמכותו, אך אינו מנוע מליצור “השתק פלוגתא” אגב עניינים המצויים בסמכותו [25].
לא נעסוק כאן במקרים בהם הדין החל בבית המשפט המחוזי שונה, עקרונית, מדינו של בית הדין הרבני, כגון במקום שהשאלה היא תקפם של נישואין או גירושין אזרחיים שנערכו בחוץ-לארץ. יש הגורסים שבמקרה זה פסק-דינו של בית הדין הרבני שניתן על-פי דין תורה לא ישמש מעשה בית-דין לגבי בית המשפט האזרחי שעליו לפסוק בשאלה על-פי דין אחר, קרי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי [26]. נתרכז באותם מקרים בהם שתי הערכאות פועלות עקרונית לפי אותו דין מהותי, היינו הדין הדתי. לפי דין זה אשה המסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה (“מורדת”) או שעזבה את הבית המשותף (“מעין מורדת”) הפסידה את זכותה למזונות אלא אם כן בידה להראות סיבה מוצדקת למרידתה או לסירובה לחזור לבית בעלה [27].
במקרים מעין אלה יש לפי הפסיקה חשיבות מכרעת לגורם הזמן. כללית ניתן לומר שהפסק הרבני עשוי ליצור “מעשה בית-דין” המחייב את בית המשפט המחוזי, בתנאי שפסק זה ניתן לפני שבית המשפט המחוזי עצמו החליט סופית בתביעת המזונות. לשון אחרת: אם לאחר שנפסקו לאשה מזונות בבית המשפט המחוזי, קבע בית הדין הרבני, למשל, שדין האשה כדין מורדת, אין בכוח קביעה זו כדי לשמש עילה לביטול פסק המזונות שיצא בינתיים. אמנם פסק מזונות נתון לשינוי עם הנסיבות, אך אם ְ החלטת בית הדין הרבני אינה מבוססת על שינוי בנסיבות אלא על הערכה שונה של אותן עובדות שכבר נדונו בפני בית המשפט המחוזי, הרי הפסק המחוזי יצר בעצמו “מעשה בית-דין” העומד בעינו חרף הקביעה הרבנית הנוגדת המאוחרת יותר [28]. שונה הדין אם טרם הספיק בית המשפט המחוזי לפסוק לאשה את מזונותיה. במקרה זה קביעתו של בית הדין הרבני שהאשה היא, למשל, מורדת סותמת את הגולל על תביעתה למזונות בבית המשפט המחוזי [29]. כיוצא בזה נפסק שאם ציווה בית הדין על אשה לחזור לבית בעלה, הרי כל עוד היא מפירה חיוב זה, אין היא זכאית למזונות. חיוב האשה לחזור לבית בעלה מכיל בקרבו מכללא את הממצא שסירובה לחזור הוא בלתי-מוצדק, ממצא שמסקנתו העקיפה היא שלילת זכות המזונות מן האשה [30]. הוא הדין אם קבע בית הדין שהאשה זנתה תחת בעלה או שהיא בגדר עוברת על דת [31]. קביעות מעין אלו הנקבעות במסגרת תביעת הבעל לגירושין בבית הדין הרבני, שוללות מן האשה את זכותה לקבל מזונות אף בבית המשפט המחוזי.
עמדת הרוב בבית המשפט העליון הייתה שאין לבצע הפרדה גמורה בין הדיונים בבית המשפט המחוזי בתביעת מזונות לבין הדיונים המקבילים בבית הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין. אכן, להפרדה שכזו לא ניתן להגיע כיון שההפנייה לדין הדתי בשאלת המזונות היא “הפניית משפט”, כלומר לא רק בשאלת קיום הנישואין אלא גם בשאלת הזכות למזונות, להבדיל, למשל, מן ההפנייה לדין הדתי בענייני ירושה שהיא “הפניית עובדה” המצטמצמת בשאלת קיום הסטאטוס, בעוד שהזכות לירושה נקבעת לפי החוק החילוני [32]. להפרדה שכזאת שאף אמנם השופט ח’ כהן, אך דעתו נשארה דעת-מיעוט. הוא גרס כי זכותה של האשה הנתונה לה על-פי החוק להביא את תביעת מזונותיה לבית המשפט המחוזי, כוללת גם את הזכות שבית המשפט המחוזי יקבע אם היא מורדת או אם מסיבה אחרת הפסידה את זכותה למזונות ואין הבעל יכול, על-ידי הגשת תביעה בבית הדין הרבני, לגרוע מזכותה של האשה שתביעתה וזכויותיה יבוררו בבית”משפט מחוזי דווקא [33]. כאמור דעתו של השופט ח’ כהן לא נתקבלה ונפסק כי החלטת בית הדין הרבני עלולה לשמש “מעשה בית-דין” היכול להיווצר גם אם התביעה לבית הדין הוגשה לאחר שהאשה הגישה כבר את תביעתה למזונות לבית המשפט [34].
כתוצאה מפסיקה זו התפתח לא פעם מעין ‘מירוץ” בין בית הדין הרבני ובית המשפט המחוזי, כשזכותה של האשה למזונות תלויה בכך אם בית המשפט יספיק לפסוק לה את מזונותיה, או שמא יקדים אותו בית הדין הרבני בקביעה שהאשה היא מורדת אן קביעה אחרת כיוצא בה [35]. אף דעתו של בית המשפט העליון לא הייתה נוחה מ”מירוץ” זה,; אך הוא גרס שיש לתלות את הקולר בצוארי המהוקק, כלומר “בעצם הוראותיו של החוק על השיפוט המקביל, המאפשרות תכססנות של בעלי הדין מן הסוג שאנו עדים לה …” [36]. לאמיתו של דבר, “תכססנות” זו שואבת את כוחה מן הפיצול בין השיפוט בענייני נישואין וגירושין לבין השיפוט בענייני מזוגות ולאו דווקא כתוצאה מן השיפוט המקביל בעניין המזונות עצמו.
טבעי אמנם שבית הדין הרבני שואף לתת להחלטותיו “שיניים” ברצותו שפסיקתו תחייב את בית המשפט הדן בעניין המזונות. אך יש להקפיד על כך שבית הדין הרבני לא יגלוש, בדונו בענייני נישואין וגירושין, לדיון ישיר בזכותה של האשה למזונות. במסגרת זו של דיון ישיר בעניין המזונות כלולה גם קביעה הפוטרת את הבעל מלזון את אשתו כיון שאינה ממלאה את חובותיה כלפיו, כגון שעזבה את הבית המשותף ללא הצדקה או שהיא מורדת [37]. בהתאם לכך נפסק כי קביעתו של בית הדין הרבני שאשה היא “מורדת לעניין מזונות” משמעותה פסיקה לגבי זכות המזונות כעניין עיקרי כששאלת מרידתה של האשה אינה משמשת בו אלא כשאלה אינצידנטלית. רק אם עניין המורדת נדון בבית הדין הרבני כעניין בפני עצמו יש לראותו ככלול בגדר סמכותו של בית הדין הרבני. אך צמצום תוצאות מרידתה של האשה לעניין המזונות בלבד [38] מוציא פסיקה זו מחוץ לסמכותו של בית הדין [39].
נראה כי הדעת אינה נוחה מכך שהבדל ניסוח דק בהחלטת בית הדין יהפוך את הקערה על פיה [40], כשם שאין זה רצוי שזמן מתן ההחלטה הרבנית, עובדה שהיא מקרית לחלוטין, ישמש גורם מכריע בקביעת כוחה המחייב. אך מכך אין להמנע כל עוד ממשיך לשרור פיצול בין השיפוט הרבני והשיפוט האזרחי בענייני המעמד האישי.
[1] ע”א 104/54 הרניק נ’ הרניק, פד”י ח 995, 996; ע”א 191/57 פנחס נ’ פנחס, פד”י יא 1349. ראה גם: משה זילברג המעמד האישי בישראל 343-344.
[2] בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פד”י טו 1457, 1466; ע”א 501/64 וינשטוק נ’ וינשטוק, פד”י יט(1) 533, 537; ע”א 9/65 אלג’ם נ’ אלג’ם, פד”י יט(2) 257, 260-261.
[3] כגון פינוי דירה משותפת: ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פד”י יג 1085, 1091.
[4פ ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן הנ”ל, שם.
[5] למשל, עניין החזקת הילדים: בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי הנ”ל.
[6] כגון זכות המדור של האשה (ע”פ 188/51 רוזנברג נ’ היועץ המשפטי, פד”י יב 469, 476; בג”צ 155/65 גורוביץ נ’ בית הדין הרבני, פד”י יט(4) 16, או הסדר ענייני הרכוש המשותף (ע”א 336/68 לויץ נ’ לויץ, פד”י כב(2) 944).
[7] תנאי זה נקבע בע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן הנ”ל. וראה בג”צ 127/64 רייצ’יק נ’ בית הדין הרבני, פד”י יח(3) 337, שם הניח בית המשפט כי סכסוך לגבי חלקת אדמה הרשומה על-שם האשה, להבדיל מסכסוך לגבי הדיור המשותף, איננו יכול להיות מובא אגב גירושין בפני בית הדין הרבני. כן ראה בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פד”י כג(2) 171, בה נפסק כי המזונות הנתבעים בשם הילדים אינם יכולים להיות כרוכים בתביעת גירושין שבין ההורים, ואין בית הדין הרבני מוסמך לדון בעניין אלא בהסכמת כל הצדדים על-פי סעיף 9 לחוק.
[8] ע”א 501/64 וינשטוק נ’ וינשטוק הנ”ל; ע”א 9/65 אלג’ם נ’ אלג’ם הנ”ל; ע”א 422/67 ניסימוב נ’ ניסימוב, פד”י כא(2) 775. ראה גם: ע”א 246/59 צור נ’ צור, פד”י יג 1741. לכאורה פרשנות זו נוגדת את הריבוי המפורש של מזונות האשה בסעיף 3, סיפא, של החוק, אך לדעת בית המשפט העליון אלמלא ריבוי זה, היה נחשב עניין המזונות כעניין שאיננו יכול להיות כרוך בגירושין. והשווה משה זילברג המעמד האישי בישראל 374.
[9] ראה: בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פד”י כג(2) 171.
[10] בע”א 501/66 וינשטוק נ’ וינשטוק הנ”ל, שם, בעמ’ 538, אומר השופט זוסמן שאם לא נשלול את הכריכות בין הגירושין למזונות “יוכל כל בעל החושש מפני תביעת מזונות בבית המשפט המחוזי לחסום לאשתו את הדרך לבית המשפט על-ידי שיקדים אותה בתביעת גירושין בבית הדין הרבני …”, אך קביעתו של השופט שהמזונות אינם כרוכים “מעצם טיבם וטבעם” בתביעת גירושין אינה פותרת את הבעיה, נוכח האפשרות שהבעל יכרוך בפועל את עניין המזונות בתביעת הגירושין.
[11] בג”צ 168/56 חרל”פ נ’ הרב רביץ, פד”י יא 75; משה זילברג המעמד האישי בישראל 372-373. על דינם של נישואין שתוקפם מוטל לפי ההלכה בספק, ראה: פנחס שיפמן ספק קידושין במשפט הישראלי (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים שהוגש לאוניברסיטה העברית בירושלים, ה’תשל”ב-1972).
[12] ע”א 120/62 מאירוביץ נ’ מאירוביץ, פד”י טז 2514, בו נדחתה טענת חוסר הכנות; ע”א 279/63 זילברפניג נ’ זילברפניג, פד”י כב(2) 953, בו שלל בית המשפט את הכנות מתביעת הגירושין, כיון שהבעל הצהיר בעצמו שאין הוא מוכן לתת גט לאשתו.
[13] ע”א 328/61 שרפסקי נ’ שרפסקי, פד”י כב(1) 277, 280: “נכון הדבר, כי הבעל כרך בתביעת הגירושין שלו את עניין המזונות כדי למנוע מהאשה לפצל את הדיון ולהביא את תביעתה היא לפני בית המשפט המחוזי, אך אין זה גורע כמלוא נימה מכנותה ורציניותה של תביעת הגירושין, וממילא נופלת טענת כסות העיניים …” (ההדגשה – במקור); ע”א 666/70 שלום נ’ שלום, פד”י כה(2) 701.
[14] בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פד”י כג(2) 171; ע”א 22/70 זעירא נ’ זעירא, פד”י כד(1) 475 (ביקורת על הלכת זעירא, ראה:
Zeev-Wilhelm Falk “Jurisdiction of the Rabbinical Courts” Israel Law Review 6 (1971) 115
כן ראה: פסק דינו החולק של השופט ח’ כהן בע”א 666/70 שלום נ’ שלום הנ”ל ובע”א 181/71 לריאה נ’ לריאה, פד”י כח(2) 751.
[15] ע”א 181/71 לריאה נ’ לריאה הנ”ל, שם, בעמ’ 759.
[16] ע”א 9/65 אלג’ם נ’ אלג’ם, פד”י יט(2) 257; בר”ע 99/68 דרעי נ’ דרעי, פד”י כב(2) 244. כן ראה בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי הנ”ל, שם, בעמ’ 181.
[17] סעיף 3 קובע כי: “הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האשה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”.
[18] ע”א 181/71 לריאה נ’ לריאה הנ”ל, שם.
[19] ע”א 120/62 מאירוביץ נ’ מאירוביץ, פד”י טז 2514, לעומת בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי הנ”ל. כן ראה ע”א 219/68 זילברפניג נ’ זילברפניג, פד”י כב(2) 953.
[20] ראה המקורות המובאים בהערה 14 לעיל.
[21] בע”א 181/71 לריאה נ’ לריאה הנ”ל, שם, בעמי 761, אומר השופט ח’ כהן כי הפירוט בכתב התביעה ואפילו נקיבת סכום המוצע לתשלום המזונות אין בו כדי להראות תום-לבו של הבעל: “פירוט זה ייתכן ובא אך כדי לסתום פיות הטוענים על פי הלכות שנפסקו בבית משפט זה, כשפרט זה או אחר לא פורט בפרשת התביעה ובית המשפט ראה להסיק מכך את מסקנתו”. אך ראה לעומת זאת, דברי השופט י’ כהן באותו עניין האומר (שם, בעמ’ 360): “אין אני רואה מה עוד יכול היה הבעל לעשות ולא עשה, כדי לכרוך את עניין המזונות בתביעת הגירושין, זכות שניתנה לו על-ידי המחוקק בסעיף 3 לחוק הנ”ל”.
[22] ע”א 54/65 מקיטן נ’ מקיטן, פד”י יט(2) 651.
[23] ע”א 54/65 מקיטן נ’ מקיטן הנ”ל, שם, בעמ’ 659; משה זילברג המעמד האישי בישראל 333, וראה גם המקורות המובאים בהערה 1 לעיל.
[24] על תחומי המונח “ענייני נישואין וגירושין”, ראה ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פד”י יג 1085, 1090-1091. אפשרות אחרת ליצירת “מעשה בית-דין” על-ידי בית-דין רבני היא בדיון המזונות עצמו שנתקיים לפניו קודם לכן על-פי תביעתה של האשה. ראה: ע”א 167/63 ג’ראח נ’ ג’ארח, פד”י יז 2617.
[25] על האבחנה בין “השתק עילה” ל”השתק פלוגתא”, ראה: ע”א 181/67 גרינשפן נ’ שרעבי, פד”י כא(2) 630; ע”א 246/66 קלוז’נר נ’ שמעוני, פד”י כב(2) 561. כן ראה: אליהו הרנון “הפלוגתא הפסוקה כמעשה בית-דין” הפרקליט 23 (1967) 344.
[26] ראה: פנחס שיפמן “ספק קידושין במשפט הישראלי”, שם, עמ’ 139-142.
[27] ראה: בנציון שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה שנייה) 185 ואילך.
[28] ע”א 54/65 מקיטן נ’ מקיטן הנ”ל.
[29] ע”א 159/68 גבאי נ’ בבאי, פד”י כב(2) 351.
[30] ע”א 353/65 חכם נ’ חכם, פד”י כ(2) 199; ברע 100/68 אל-על נ’ אל-על, פד”י כב(2) 925. ראה גם: ע”א 64/70 הינדי נ’ הינדי, פד”י כד(2) 451.
[30] ע”א 470/68 בלטישטיין נ’ בלטישטיין, פד”י כב(2) 976.
[32] על האבחנה הכללית בין “הפניית עובדה” ל”הפניית משפט” ראה: יצחק אנגלרד “מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי” משפטים 2 (1970-1971) 268, 300-304. לעניין זה נפסק כי קביעתו של בית-דין רבני שאשה אינה זכאית לירושה אינה מחייבת את בית המשפט האזרחי כי הזכות לירושה נקבעת על-פי החוק החילוני בלבד. ראה: ע”א 131/5 דניאל נ’ חיים, פד”י ט 984; ע”א 348/58 ששון נ’ ששון, פד”י יג 2066, 2073 ואילך; ע”א 603/65 פלדמן נ’ פלדמן, פד”י כ(2) 465. ראה גם: פנחס שיפמן “ספק קידושין במשפט הישראלי”, שם, עמ’ 119 ואילך.
[33] ע”א 159/68 גבאי נ’ גבאי הנ”ל, שם, בעמי 454.
[34] ע”א 159/68 גבאי נ’ גבאי הנ”ל.
[35] בג”צ 206/70 שרגאי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פד”י כד(2) 487, 491-492.
[36] בג”צ 206/70 שרגאי נ’ בית הדין הרבני הגדול, שם.
[37] ראה פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בערעור ה’תשכ”ה/112, פד”ר ו 33.
[38] בג”צ 206/70 שרגאי נ’ בית הדין הגדול הנ”ל. אך בית המשפט מערב מין בשאינו מינו. לא הרי אשה המסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה (“מורדת”) כהרי אשה העוזבת את בית בעלה ללא הצדקה, אם כי אינה מסרבת לחיות עמו חיי אישות (“מעין מורדת” בלשונו של הרב אסף בע”א 211/47 סיידוף נ’ סיידוף, פד”י ב 555, 559). אבחנה זו מחליף השופט לנדוי עם אבחנה אחרת לגבי המורדת, היינו האבחנה בין אשה המוכרזת סופית כמורדת לבין אשה שבית הדין קבע שדינה כמורדת, אך טרם נסתיימו לגביה כל ההליכים הדרושים להכרזתה הסופית בתור מורדת. לעניין המזונות ההבדל הוא שלפני ההכרזה הסופית רשאית האשה לחזור בה ממירדה ולזכות על-ידי זה שוב במזונות, מה שאין כן אם הוכרזה כבר סופית כמורדת.
[39] עם זאת, לעיתים, חריגת בית הדין מסמכותו על-ידי התערבות ישירה בזכות המזונות, אינה פוסלת בהכרח אותו חלק של ההחלטה הרבנית הדין בענייני נישואין וגירושין ושבכוחו לשמש “פלוגתא פסוקה” אף לעניין המזונות המתברר בבית המשפט. ראה, למשל, ע”א 470/68 בלטשטיין נ’ בלטשטיין הנ”ל, שם, בעמ’ 979-980. נראה כי תשומת לבו של בית המשפט בפרשת שרגאי הנ”ל לא הופנתה לנקודה זו.
[40] לו כתב בית הדין כי האשה היא מורדת הייתה פסיקתו מחייבת שלילת זכות המזונות מן האשה, בעוד שקביעתו שהיא “מורדת לעניין מזונות” אינה מחייבת תוצאה זו. לאמיתו של דבר יש זהות גמורה בין אשה שבית הדין קבע שהיא מורדת ונתן לה שהות להימלך בדעתה בטרם יכריז עליה סופית כמורדת לבין אשה שבית הדין קבע שהיא “מורדת לעניין מזונות”. מעניין שרגאי הנ”ל לא ברור לגמרי מתי תישלל זכות המזונות מן האשה. מצד אחד כותב בית המשפט כי הפסד זכות המזונות של אשה מורדת, אותה היא מפסידה ללא צורך בהכרזתה כמורדת על-ידי בית הדין “חלים על אשה מורדת ממש, מדיני מורדת, ואילו על העותרת דנן לא נאמר על-ידי בית הדין הרבני שהיא מורדת במובן כללי זה” (שם, בעמ’ 495). לכאורה משמע מדברי השופט לנדוי כי קביעה כללית שאשה מורדת – אף ללא הכרזתה הסופית כמורדת – מספיקה כדי לשלול את זכותה למזונות. אך מיד בהמשך הדברים אומר בית המשפט בי “גם כאשר האשה מורדת לכל דיניה בא ההפסד המידי של מזונותיה מדיני מזונות … להבדיל מהפסד המזונות הסופי הבא כתוצאה מהפסד כתובתה בתום כל ההליכים שיש לנקוט לפי ההלכה נגד אשה מורדת”. מכאן ניתן לכאורה להסיק שרק סיום כל הליכי המורדת מקנה להכרזת בית הדין הרבני כוח מחייב לעניין המזונות. לאמיתו של דבר נראה כי הקובע הוא מיון פסיקתו של בית הדין הרבני, כלומר אם זו פסיקה בעניין מורדת או בעניין מזונות ולא מיון הגנתו של הבעל בבית המשפט המחוזי, ולכן קביעה כללית שאשה היא מורדת תשלול ממנה את מזונותיה בבית המשפט המחוזי. ראה גם: ע”א 134/70 לוי נ’ לוי, פד”י כב(2) 720; בר”ע 63/71 בן-גיגי נ’ בן-גיגי, פד”י כה(1) 729.