פלטיאל דייקן “פרשת הבחירות לרבנות” הפרקליט 18 (1962) 99
“פרשת הבחירות לרבנות” פלטיאל דייקן
בג”צ 205/60 הרב עבודי נ’ שר-הדתות, פ”ד יד (1960) 2020
ד”נ 21/60 הרב עבודי נ’ שר הדתות, פ”ד יד (1960) 2045
א. הקדמה
ב. היתפטרות ממונה מתפקידו
ג. ועדה מקוטעת
ד. האם חייב נבחר להצביע לפי רצון בוחריו?
א. הקדמה
המחלוקת הקשה שנתגלעה בעניין הבחירות לרבנות הראשית מן הראוי שתשמש התראה חמורה לכל בית ישראל על כל פלגותיו, שכן מילאה המחלוקת תפקיד הרסני בתולדות עמנו לא פעם אחת: את חורבן בית ראשון מייחסים לריב שבין רחבעם וירבעם בן נבט, ובית שני לא נחרב אלא על שנאת חינם שהייתה בתוכה, וגם לה שימש רקע, בין היתר, הריב שבין האחים על כסא המלוכה. ונקווה, שההתראה תמלא את תעודתה. כאן נעמוד רק על מספר נקודות משפטיות, שיש להן חשיבות רבה בחיים הציבוריים.
ב. היתפטרות ממונה מתפקידו
רבו חילוקי הדעות בסוגיה זו אף בין שופטי אנגליה ואמריקה. האם רשאי אדם הממונה לתפקיד מסויים להתפטר לפי ראות עיניו? האם ההתפטרות מקבלת תוקף ע”י עצם ההודעה על היתפטרות, או ע”י הסכמת הגוף הממנה, או רק ע”י מינוי איש אחר לאותו תפקיד? לבירור שאלה זו גייס השופט אגרנט 8 פסקי-דין אנגליים, 7 אמריקאיים, והשופט זילברג הוסיף עליהם עוד 45 פסקי-דין, ולבסוף העלו חרס בידם. לא נמצאה הלכה ברורה ומוסכמת, לא נקבע גם מה המגמה והכיוון שבהם הולכים התקדימים. על כל פנים, הבסיס האנגלו-אמריקאי לא הביא את השופטים העליונים שלנו לידי אחדות הדעות. ניראה שכל אופי החיים הציבוריים בעמנו ובארצנו שונה באופן יסודי מאשר בארצות דוברות אנגלית, ובכל הכבוד אני מרשה לעצמי לשבח את הדברים אשר נאמרו בעניין זה ע”י השופט ברנזון, ושצוטטו מתוך הסכמה ע”י השופט זילברג (בג”צ 205/60 הרב עבודי נ’ שר-הדתות, פ”ד יד (1960) 2020, 2034):
“אין אצלנו חשש רציני שמא חלילה יהיה מחסור באנשים שיהיו מוכנים לקבל על עצמם מילוי תפקידים ציבוריים. גם אין איש מעלה על הדעת, כי מילוי כהונה ציבורית טומנת בחובה זכות קניין או חזקה כלשהם לאיש הכהונה, או שהכהונה היא בבחינת עול המוטל עליו מטעם הציבור, שהוא חייב להירתם בו ולשאתו כל עוד שלא ניתנה לו רשות להתפרק ממנו ע”י רשות מתאימה. עקרונות כאלה הם בניגוד גמור למושגים השוררים אצלנו על מהותו של שירות ציבורי, להיכנס אליו, להתמיד בו או לפרוש ממנו. לפיכך, סבור אני, כי באין הוראת חוק חרות השוללת או מגבילה את זכותו של בעל תפקיד ציבורי להיתפטר ממנו, קיימת ועומדת זכותו לפרוש בכל עת מרצונו הוא, ודי בכך שהוא נותן ביטוי לרצונו בצורה ברורה וחד-משמעית”.
בכל הכבוד, אין להחיל את העיקרון של המשפט המקובל בשאלה זו, שכן איננו מתאים לתנאי הארץ ותושביה (סימן 46 לדבר המלך במועצה), ובייחוד שגם אמריקה הצפונית סטתה מהמשפט המקובל בעניין כמו שלנו.
אולם נשיא בית המשפט אולשן ומ”מ הנשיא אגרנט פסקו כי אין תוקף להיתפטרות שלושת החברים, כל זמן שלא מונו אחרים במקומם. יתר שני השופטים לא קבעו עמדה בשאלה זו. האם בנסיבות אלה משמשת דעתם תקדים מחייב נוכח פס”ד פה אחד שניתן לפי דעת ברנזון (בג”צ 221/56 מלאחי נ’ ראש המועצה המקומית, פד”י יא (1957) 925)? נידמה שאותו תקדים עדיין בתקפו עומד.
ג. ועדה מקוטעת
גם לדעת השופטים שמצאו שהיתפטרות 3 חברים מתוך 8 חברי ועדת הבחירות כשרה, מתעוררת שאלה אחרת – אם 5 החברים הנותרים יכולים לפעול והחלטותיהם יהיו בנות תוקף.
השופט זילברג שלל כשרות הוועדה המקוטעת הואיל וחוסר שלושת החברים ביטל אותו עיקרון שיווי המשקל בוועדה. בין 8 חברי הוועדה – 4 מייצגים את דעת הציבור החילוני ו- 4 מיועדים לייצג את השקפות הדתיים. ניתפטרו שלושה, שכולם הם מהצד הדתי, הרי הרכב הוועדה מקוטע, ואינו מייצג את ההשקפות כפי שנצטיירו ע”י המחוקק. השופט כהן גם הסביר, שלפי המסורת היהודית אף שמחליטים ברוב דעות, דרוש שיהיה נוכח בהתיעצות ובהצבעה גם המיעוט:
“אין הולכים אחרי הרוב, אלא כשרבו המזכים על המחייבים או המחייבים על המזכים, מתוך משא ומתן של כולם, צריך שכולם יהיו נוכחים” (בג”צ 205/60 הרב עבודי נ’ שר-הדתות, פ”ד יד (1960) 2020, 2042).
אבל רוב השופטים ראו כאן שני צדדים, המייצגים השקפות שונות, ועל כן לדעתם רשאית הוועדה להמשיך בפעולתה גם בהרכב מקוטע.
ד. האם חייב נבחר להצביע לפי רצון בוחריו?
זוהי שאלה נכבדה בחיים ציבוריים-פרלמנטריים. אדם נבחר ע”י חוג ידוע, ששיש לו רשות לצפות שהנבחר יתנהג לפי ההוראות הידועות והניתנות מראש. דוגמה ברורה ראינו בבחירות הנשיא של ארצות הברית. אזרחי אמריקה הצביעו בעד צירים – בוחרים אלקטורים – שהם צריכים אחר כך להיתאסף ולבחור את הנשיא. אבל לפי המנהג והמקובל – אם כי לא לפי החוק והתקנות – היו הצירים מחוייבים להצביע לטובת מועמד הידוע מראש. אלקטורים אחדים שהיו משנים ממטבע שטבע המנהג היציב באותה ארץ, יכלו לכשיל את רצון האזרחים שבחרו בהם ולבחור באופן בלתי צפוי בשיא אחר. אילו קרה כך, סבורני שלפני בתי המשפט באמריקה הייתה עומדת שאלה חמורה ביותר.
גם כאן חבר אחד שנביר ע”י מועצת הרבנות מעל בתפקידו והיתנהג שלא כדעת שולחיו, אלא לפי שיקול דעתו ומצפונו. מועצת הרבנות פיטרה אותו. בית המשפט הגבוה לצדק היה בנקודה זו מאוחד בדעותיו, שכל ציר וחבר נבחר זכאי ואף חייב לעשות חשבון נפשו ולהצביע כפי שתורה לו בינתו, ואיננו כפוף בהצבעתו ובהיתנהגותו לגוף שמינה אותו, ולא הייתה למועצת הרבנות כל סמכות לפטרו ולשלול ממנו את מעמדו בוועדת הבחירות.
כיוצא בזה הורה בג”צ בתיק 221/56 מלאחי נ’ ראש המועצה המקומית, פד”י יא (1957) 925 ,שכתב היתפטרות הנחתם ע”י מועמד בבחירות לפני שנבחר, אין לו תוקף. כמו כן, אין ערך משפטי לכתבי התפטרות המתקבלים מחברי מועצה מקומית, המתקשרים לגוש או לקואליציה, על מנת להישתמש בהם אם יצאו מהגוש או מהקואליציה ויעברו למחנה אחר. הדברים רומזים על תחבולות שונות, בהן קושרים הבוחרים את ציריהם כדי שילכו בתלם.
הענין קשור במנגנונים מפלגתיים, שקובעים את התוכניות, את רשימות המועמדים, וע”י קבלת חתימות של התפטרות כובלים את ידי המועמדים, לבל יזוזו מההוראות שניתנו לפיני הבחירתו וגם בשעת מילוי התפקידים.
מבחינת השקפת החופש וכיבוד דעות האישיות – היה רצוי שהמועמד יהיה חופשי במעשיו ובהצבעותיו, ורק תכונותיו האישיות יוכלו לשמש ערובה שיעבוד באמת ובתמים לטובת הקבוצה או המפלגה שנתנה את דעתה עליו, שיהיה המייצג שלה. על נקודה זו עומדים כל השופטים בפסק דין זה, והמסקנה היא שהם אוסרים איסור מוחלט לפטר ציר נבחר על שום שהעז להביע דעות חפשיות. אולם בחיים רבים האמצעים והדרכים, כדי לשלול מהנציג חופש הדעה ולכוף עליו את דעת מרכז המפלגה. שאלות ציבוריות כאלו צצו לא פעם לרגל בחירות לקנגרס הציוני ולמועצות מקומיות. יש כאן ניגוד בין ההיתפתחויות בחיים ובין ההשקפה הצרופה שקובעים המחוקקים והשופטים.