ע”פ 678/84 יהודה כהן נ’ מדינת ישראל (07/11/1984)

ע”פ 678/84 כהן נ’ מדינת ישראל (07/11/1984)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפע לערעורים פליליים

ע”פ 678/84

 

בפני:

כבוד המשנה לנשיא מ’ בן-פורת

כבוד השופט א’ ברק

כבוד השופט א’ גולדברג

 

המערער:

יהודה כהן

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

 

עירעור על פסק דין בית המשפע המחוזי בירושלים מיום 19/07/1988 בת”פ 252/88 שניתן על ידי כבוד השופט ע’ הדיה

 

תאריך הישיבה:

יב חשוון ה’תשמ”ח (07/11/1984)

 

בשם המערער:

עו”ד אבשלום לוי

בשם המשיבה:

עו”ד ד’ בייטיש

 

פסק-דין

 

המשנה לנשיא מ’ בן-פורת

בכתב האישום, אשר בעובדות המפורטות בו הודה המערער, נאמר כי בתאריך בלתי ידוע בחודש פברואר 1982, הוצע לו על ידי אחר להצטרף לקשר שמטרתו לפוצץ את מסגד כיפת הסלע בהר הבית בירושלים, וכי הוא, המערער, נענה לבקשה זו והצטרף לקשר. במסגרת פעולותיו בקשר זה – כנאמר בהמשך כתב-האישום – הוא ביצע שלוש תצפיות לעבר הר הבית ביחד עם אחר וזאת על-מנת לעמוד על סדרי השמירה במקום, ותוצאות התצפיות הועברו ע”י אותו אחר לחבר אחר בקשר.

על סמך הודייה זו, הורשע המערער בקשירת קשר לבצע פשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977 (להלן: ה’חוק‘), בצירוף לסעיף 456 לחוק, וסעיף 2(א) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, ה’תשכ”ז-1967.

העונש שנגזר עליו בגין כל אלה הוא למאסר בפועל משך 16 חודשים ומאסר על-תנאי של 24 חודשים (כמפורט בגזר הדין).

הערעור הוא על חומרתו של העונש.

סניגורו המלומד של ממערער (עו”ד אבשלום לוי) העלה בפנינו כל טענה אפשרית במאמץ לשכנענו שהשוpט המלומד החמיר על שולחו יתר על המידה. מקריאת גזר הדין עולה, לפי השקפתו, שבית המשפט קמא הושפע מההליכים התלויים ועומדים בפני בית המשפט המחוזי נגד קבוצת נאשמים, אשר לא הוכח, וגם לא קיים, כל קשר בין המערער לבינם. כמו כן, מסתבר למיקרא הכתוב בגזר הדין שלא ניתן משקל ראוי לנסיבות לקולא, למשל, לא הודגש שם כי המערער ניתק עצמו מהקשר כבר לאחר שלוש תצפיות בסמוך להצטרפותו וכי אפילו משך תקופה קצרה זו היסס והיתלבט אם להיצטרף.

אין יסוד לביקורתו של הסניגור המלומד. גזר הדין מדגיש בצורה מאוזנת את חומרת המעשה מחד ואת השיקולים לקולא מאידך. חומרתה של העבירה לא הוכחשה כלל גם ע”י מר לוי עצמו בטיעונו לעונש בבית המשפט קמא, ראה עמ’ 8 לפרטיכל. ואכן, נקל לשער את ההשלכות הרות האסון שיכלו לנבוע מהפלת העמודים עליהם נישענת כיפת הסלע. המטרה שהוסבר, באימרתו של המערער שהוגשה כראייה לבית משפט קמא, או אפילו לניסיון בכיוון כאמור. צדק השופט המלומד כאשר ייחס את היצרטרפותו של המערער לקשר לאידיאולוגיה, שהרי אין מדובר באדם המשרך דרכיו ומבצע עבירות על החוק כי אם באדם חושב שהיה סבור כי המטרה שהוצגה בפניו מקדשת את האמצעים. יש להרתיע את בני הציבור מפני נטילת החוק לידיים, אפילו הם משוכנעים כי המעשים שהם עושים ישרתו את אינטרס העם או המדינה. קשה להגזים בתיאור הסכנה הטמונה בהיתנהגות כזאת, העלולה להמיט שואה על המדינה במקום להביא לה גאולה. באימרה שהזכרתי מפרט המערער את המערה דלעיל ולא אכנס לפרטיה. את התצפיות שביצע הוא מסביר ְ בכך שהכוונה היתה “לא להיתקל במשטרה”. ובהמשך נאמר:

“בשלב בסויים כאשר ראינו (לשון רבים) כי הכניסו את שוערי משמר הגבול להר הבית, כל התוכנית הפכה להיות דמיונית בלבד”

הטעם לכך הוא “כי לא יעלה על הדעת לפגוע בשוטרים ואז כל התוכנית ירדה מהפרק”.

השופע המלומד נתן משקל ראוי לקולא לחרטתו של המערער, לטענתו בפניו שניוזק את עצמו מהעניין, ולהודייתו ועברו הנקי, ואין לנו שמץ של יסוד לקבוע שהייתה כאן חריגה משקילת העבירות שביצע המערער וגלישה אל מעשים לא לו המיוחסים לאחרים.

נחה איפוא דעתנו שהשופט המלומד שקל בצורה מאוזנת את כל הנסיבות ואין לומר שהעונש אותו גזר חמור במידה המצדיקה את היתערבותנו.

העירעור נידחה.

 

ניתן היום, יב חשוון ה’תשמ”ה (07/11/1984).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *