ע”פ 54/54 יצחק-שמעון הרשנהורן נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל (26/11/1954)

ע”פ 54/54 הרשנהורן נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פד”י ח (1954) 1300

 

יצחק-שמעון הרשנהורן

נגד

היועץ המשפטי לממשלת ישראל

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[18/05/1954, 25/10/1954, 26/11/1954]

לפני הנשיא (אולשן) והשופטים זילברג, גויטיין

 

פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס”א 652, עמ’ 263], סעיף 181 (כפי שהוחלף ב-1947 [תוס”א 1956, עמ’ 1]) – תקנות-שעת-חירום (רישום תושבים), ה’תש”ח-1948 [תוס”ב 16, עמ’ 77], תקנה 12(ג) – דבר המלך במועצה, 1922 [חא”י כרך ג עמ’ 2738, סימנים 47, 64(2) (כפי שהוחלף ב-1939 [תוס”ב 898, עמ’ 381]), 59 (כפי שהוחלף ב-1935 [תוס”ב 96, עמ’ 197]), 46 – חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 134, עמ’ 165], סעיף 6.

 

נישואי ביגמיה ומסירת הודעה כוזבת ביודעין.

 

השופט זילברג:

פירושו הנכון של סימן 64(2) הנ”ל הוא, כי כל עניין המצב האישי הנוגע לנתין זר, דנים אותו לפי החוק הלאומי שחל עליי ביום היעשות המעשה או ביום קרות המאורע הנדון – הקריטריון מוכרח להיות קבוע ומוצק, ואין לדון אותו מעשה גופו, כגון נישואין, גירושין וכדומה, יום אחד על-פי חוק אחד ויום שני על-פי חוק אחר, כלומר לפי נתינותו של עושה המעשה ביום הדיון בעניין – לעומת זה, אם החוק הלאומי ביום עשיית המעשה הוא הוא המכריע, יהיה אותו מעשה נדון תמיד על-פי חוק אחד בלבד – כשם שעיקרון ה

Lex Domicilii

האנגלי מצרף תמיד זמן למקום, וקובץ את ערך המעשה לפי נקודת המיפגש שביניהם, כך גם עיקרון ה-

Lex Patriae

של החוק הארצישראלי – סימוכין לכך יש למצוא בדעת הרוב ב-ע”א 191/51 וכן ב-ע”א 234/45 – דיני ישראל אינם מפנים לעולם איזה עניין שהוא לחוק זר, ומישתמשים תמיד, בין לגבי ‘צורה’ ובין לגבי ‘מהות’, בחוק הדתי – מכיוון שה’חוק הלאומי’ דידן אנו מכיר כלל בהבחנה שכזאת, אין להישתמש בה כדי להעביר את העניין לפסי המשפט המקובל האנגלי – במקרה שלפנינו יש לדון בשאלת כשרותם של הנישיאין הראשונים של המערער לא על-פי החוק הלאומי הנוכחי שלו, היינו דיני ישראל, אלא על-פי החוק הלאומי שהיה נתון לו בעת עריכת הנישואין – המסקנה מכך תהייה: מכיוון שההשקפה כי טכס עריכת הנישואין היא עניין של צורה גרידא, היא ההשקפה השלטת בשיטות המשפט הידועות, רובן ככולן, ומכיוון שהכלל כי שאלות של צורה נדונות על-פי ה-

Lex loci celebrationis

אף הוא כלל אוניברסלי שאין חולקים עליו, הרי הנישואין הראשונים שנערכו שלא בהתאם לצורה הנהוגה ברוסיה, לא היו בעלי תוקף חוקי, ואין מקום להרשעת המערער בביגמיה – יודגש שהאמור חל רק על תוקפם האזרחי של הנישואין הראשונים ולא על תוקפם הדתי – מבחינה דתית הם ודאי נשואים זה לזו, והאשה צריכה גט – לאור חוק שיפוט בתי-דין רבניים הנ”ל, אין כל מניעה לכך כי בית-הדין הרבני, אם יידרש על-ידי אחת משתי הנשים, יצווה לכפות את הגט, ובית-המשפט המחוזי, עקב פנייה אליו מטעם היועץ המשפטי, יפעל על-פי האמור בסעיף 6 לאותו חוק.

 

הנשיא (אולשן):

המסקנה אליה הגיע השופט זילברג עולה בקנה אחד עם מסקנת השופט אגרנט בע”א 191/51 – באשר לצד הפלילי של הבעייה, הרי ברור הוא, כי המחוקק, בקבעו בסעיף 181 הנ”ל את העבירה של ביגמיה, ובדברו על “בעל” ו”אשה”, היתכון למונחים האלה במובן החוק הכללי-החילוני, החל על כל מקרה ומקרה בו נוצר מעמד של “בעל” או “אשה” ולא במובנו של החוק הדתי – המחוקק גם ניזהר בניסוח: אין הוא מדבר על נישואין שנערכו למעשה לפי החוק הדתי, אלא על נישואין אשר החוק החל עליהם הוא דתי, כלומר כשהחוק הכללי החיל את דיני הדת על הנישואין – מכיוון שבמקרה שלפנינו הנישואין לא תפסו לפי החוק הרוסי, הרי מהווה הדבר הגנה למערער – אף אם נניח שבתביעה אזרחית בקשר לנישואין האלה יחולו שיקולים אחרים, אין הנחה זאת צריכת לשלול מאת המערער את ההגנה במשפט פלילי.

 

פסקי-דין אנגליים שהוזכרו:

[1] Ogden v. Ogden; (1908), P . 46 .

 

פסקי-דין א”י שהוזכרו:

[2] C. A. 195/43 Freyberger v. Friedmann: (1943) P. L. R. 10 405; (1943) A. L. R. 1 395.

[3] C. A. 234/45 Tennenbaum v. Tennenbaum: (1946), P. L. R. 13 201; (1946), A. L. R. 1 337.

 

פסקי-דין ישראליים שהוזכרו:

[4] ע”א 148/52 כספריוס נ’ כספריוס, פד”י ח (1954) 1289.

[5] ע”א 191/51 סקורניק נ’ סקורניק, פד”י ח (1954) 141.

 

עירעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט פ’ אבישר), מיום 28/07/1953, בת”פ 124/53, לפיו הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 181 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ותקנה 12(ג) לתקנות-שעת-חירום (רישום תושבים) 1948, ונידון לשנת מאסר אחת. העירעור נתקבל.

 

בדט – בשם המערער;

בן-פורת – בשם המשיב.

 

פסק-דין

השופט זילברג:

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי תל-אביב, בו הורשע המערער בשתי עבירות אלה: נישואי ביגמיה בניגוד לסעיף 181 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ומסירת הודעה כוזבת ביודעין (ההודעה שהוא רווק) בניגוד לתקנה ב(ג) לתקנות-שעת-חירום (רישום תושבים), 1948, ונידון לשנת מאסר אחת.

2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, או שהוכחו למדי על אף המחלוקת שביניהם, הן אלה:

א. בשנת 1945, בשהות המערער כגולה מפולין בחבל סמרקנד, רוסיה, הוא נשא שם בחופה וקידושין כדת משה וישראל את אשתו הראשונה, בילה זלמן.

ב. בחורש אפריל 1952, לאחר שהמערער הישתקע כאן בארץ, הוא נשא בחופה וקידושין כדת משה וישראל את אישתו השנייה, ליזה דוידסון;

ג. הדומיסיל החוקי של המערער בעת עריכת נישואיו הראשונים היה בפולין הקונגרסאית.

ד. לפי החוק השורר בפולין הקונגרסאית, ה-

Lex Domicilii

של המערער היה תוקף חוקי לנישואין הראשונים הנ”ל.

ה. לעומת זה, לפי החוק השורר ברוסיה, חוק מקום עריכת הטכס –

Lex loci celebrationis

לא היה כל תוקף חוקי לנישואין הראשונים הללו, הואיל ולא נרשמו כדרוש במשרדי זאג”ס (משרד אזרחי לרישום תעודות המעמד האישי בברית-המועצות).

מכל שאר העובדות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין, צריכה לפנים רק אחת, והיא: אם נכון הדבר, כפי שטוענת הקטיגוריה, כי בשנת 1952, עת עריכת הנישואין השניים, היה המערער חסר נתינות. כמו-כן יש לציין, כי במקרה דנן לא הוכח מה הייתה, בשנת 1945, נתינותו של המערער.

השופט המלומד קבע, כי בעת עריכת הנישואין השניים היה המערער חסר נתינות, ומכיון שכך, הרי חל עליו בענייני אישות החוק הדתי היהודי, המכיר למפרע, החל משנת 1945, בתוקפם של הנישואין הראשונים; נמצא כי המערער היה אותה שעה (באפריל 1952) נשוי לאשה אחרת, והרי הוא אשם בעבירה שיוחסה לו. ועל פסק-דין זה מערער המערער לפנינו.

3. שתי טענות עיקריות בפי בא-כוח המערער:

א. כי לא הוכח, כי בשנת 1952 היה המערער חסר נתינות;

ב. כי אפילו אם כך הדבר, מן הדין הוא כי תקפם של הנישואין הראשונים יידון, לא לפי דיני ישראל החלים עליו עכשיו, אלא לפי החוק דאז –

lex loci celebrationis

שהוא בלבד, כפי שמוכר בכל ארצות תבל, קובע את כשרות הצורה של הנישואין. ומכיוון שחוק זה, הרוסי, אינו מכיר בתקפם של הנישואין ההם, הרי מבחינה חוקית לא נשא המערער אלא אשה אחת, את הגב’ ליזה דוידסון, והוא פטור מענשו של סעיף 181 הנ”ל.

4. כנגד שתי טענות אלה שמענו שתי טענות-תשובות מפי באת-כוח המשיב, ולשתיהן ‘טענת גג’ אחת, כי לפני השופט המלומד היתה ראיה חוקית ומספקת לכך, כי בשנת 1952 היה המערער חסר נתינות. לא ניבדוק לעת עתה את נכונות הטענה העובדתית הזאת, וניפנה תחילה אל שתי הטענות המשפטיות המסתעפות הימנה.

הטענה הראשונה מורכבת חוליות אחדות, ודרך הילוכה הוא כדלקמן:

א) המערער הוא יהודי חסר נתינות, ובתור שכזה חלים עליו – לגבי החוק הסובסטנטיבי של ענייני המצב האישי – דיני ישראל, כאילו היה אזרח ארץ-ישראלי, והם מהווים את “החוק האישי” שלו במובן סימן 47 לדבר המלך במועצה (ראה ע”א 195/43 [2]);

ב) סימן 64(2) לדבר המלך אינו עומד למכשול על דרך השימוש בסימן 47, אלא אף תומך בו. הוא קובע אומנם, כי ענייני המצב האישי הנוגעים לנתין זר יידונו על-פי החוק הלאומי שלו, אבל “חוק לאומי” זה אין פירושו: אותו חוק זר שהוא היה נתון לו בעת עשיית המעשה, אלא החוק הזר (יחד עם הוראות המשפט הבינלאומי הפרטי שבו) החל עליו בשעת הדיון בערכו המשפטי של המעשה. מכיוון שמכוח ההגדרה בסימן 59, כפי שתוקנה בשנת 1935, חסר נתינות הוא באופן פורמלי “נתין זר”, הרי גם “החוק הלאומי” שלו, במובן סימן 64(2), הוא החוק הדתי החל עליו בשעת הדיון (השווה ע”א 148/52 [4], פסקא 15). במילים אחרות: זר שהיה לחסר נתינות חל עליו החוק הדתי של העדה, הן מבחינת סימן 47 והן מבחינת סימן 64(2);

ג) דיני ישראל, כידוע, אינם מתחשבים לגבי ענייני אישות בשום חוק אחר, והם מטילים את מרותם למפרע על כל מעשה שנעשה בזמן מן הזמנים על-ידי יהודי, ואפילו נעשה בחוץ-לארץ, ואפילו נעשה בתקופה אשר, לפי השקפת החוק החילוני, לא היה כלל כפוף לדיני ישראל.

היוצא מכל זה, כי מכיון שבשנת 1952 היה המערער חסר נתינות, יש להחיל את החוק “האישי” או “הלאומי” שלו – את דיני ישראל – גם על הנישואין שנערכו בשנת 1945 ברוסיה; נמצא שהמערער, באפריל 1952, היה נשוי כחוק לאשה אחרת, ועבר את העבירה האמורה בסעיף 181 של החוק.

אין אני מוכן לקבל את הטענה הזאת, כי אינני מסכים להנחה שהונחה בסעיף קטן (ב) הנ”ל. פירושו הנכון של סימן 64(2) הוא, כי כל עניין המצב האישי הנוגע לנתין זר, דנים אותו לפי החוק הלאומי שחל עליו אז, ביום היעשות המעשה או ביום קרות המאורע הנדון. כי הקריטריון מוכרח להיות אחד ואחיד, קבוע ומוצק, ואם נקבל את גירסת באת-כוח המשיב, נגיע לתוצאה המשונה, כי אותו מעשה גופו (נישואין, גירושין וכדו’), יהא נדון יום אחד על-פי חוק אחד ויום שני על-פי חוק אחר, – הכל לפי נתינותו של עושה המעשה ביום הדיון בעניין. לעומת זה, אם החוק הלאומי ביום עשיית המעשה הוא הוא המכריע, יהא אותו מעשה נדון תמיד על-פי חוק אחד בלבד.

דוגמא אחת, היפותטית אמנם, תשמש לדעתי ראיה חותכת לכך:

נתין פורטוגל, האסור בנישואי שני בשני, ויהא אשר יהא מקום עריכתם, מעתיק את מקום מושבו ללונדון, ומתחתן שם עם בת דודו. לפי חוקי פורטוגל – הנישואין בטלים; לפי חוקי אנגליה – הנישואין כשרים, כי החוק האנגלי מחיל על ענייני כושר את ה-

lex domicilii,

והרי הדומיסיל של הבעל הוא לפי הנחתנו באנגליה. לאחר זמן באים בני הזוג לישראל, ויושבים כאן משנת 1951 עד 1954. בשנת 1953 מוותרים בני הזוג על נתינותם הפורטוגלית, נוסעים לאנגליה, רוכשים שם את הנתינות האנגלית, וחוזרים לאחר זמן קצר לארץ ישראל.

והנה אם טענת באת-כוח המשיב נכונה היא, המסקנה תהיה כי אם הבעל יפנה לבית-המשפט הישראלי לפני שנת 1953, נישואיו יוכרזו כבטלים, ואם הוא יפנה אחרי שנת 1953, נישואיו יוכרזו ככשרים. יתר על כן – וזהו העוקץ הנוסף שבדבר – גם לאחר שהבעל, בשנת 1952, כבר קיבל פסק-דין המכריז את נישואיו כבטלים, הוא או אשתו יוכלו שוב, בשנת 1954, לפנות לאותו בית-משפט ולקבל פסק-דין חדש המכיר בכשרות נישואיהם, ואיש לא יוכל להטיח כלפיהם: ‘רס יודיקטא’, מכיוון שבין המשפט הראשון והשני נשתנו העובדות אשר שימשו יסוד למתן פסק-הדין הראשון. היוצא מזה, כי באותו עניין גופו, שאלת כשרות הנישואין שנערכו באנגליה, יינתנו על-ידי בית-משפט ישראלי אחד שני פסקי-דין נוגדים זה את זה בתכלית הניגוד. מצרה זו פטורים נהיה אם נקבע, כי החוק הלאומי על-פיו הולכים בתוקף סימן 64(2) הוא החוק הלאומי של הזר ביום עשיית המעשה, במקרה דנן: יום עריכת הנישואין, ואזי ייצא כי גם לפני שנת 1953 וגם לאחריה יינתן על-ידי בית-המשפט הישראלי אותו פסק-דין ממש, היינו: פסק-דין המחיל את החוק הפורטוגלי ומכריז את הנישואין כבטלים.

כשם שעיקרון ה-

lex domicilii

האנגלי, כידוע לכל, מצרף תמיד זמן למקום, וקובע את ערך המעשה לפי נקודת המפגש שביניהם, כך גם עיקרון ה-

lex patriae

של החוק הארץ-ישראלי, כי מה בין זה לזה, וכלום ה-

lex patriae

היא למעלה מן הזמן, או יכולה ביתר קלות לוותר על היסוד החשוב הזה? ובל יאמרו לנו, כי הדבר נעשה מתוך התחשבות באפים המיוחד של החוקים הדתיים, שהרי סימן 64 מטפל בעיקר בחוק לאומי חילוני, זר ממש, ורק במקרה כאילו – עקב השינוי של שנת 1935 בהגדרת המונח “נתין זר” – נתגלגל למחיצתו גם החוק הלאומי, המקומי הדתי, של חסר הנתינות.

השאלה שלפנינו נדונה על-ידי בית-משפט זה בערעור סקורניק, ע”א 191/51 [5], ונראה לי כי בעיקרי הדברים כיוונתי, בכל הכבוד, לדעת רוב השופטים שישבו בדין במשפט הנ”ל. חוץ מזה מוצא אני סמוכין לדעה שהבעתי ב- ע”א 234/45 [3].

5. טענתה השנייה של באת-כוח המשיב – טענה חריפה מאד שגרמה קורת רוח לכולנו – מורכבת אף היא חוליות שונות ומנסה להגיע בדרך אחרת לאותה מסקנה. נקודת המוצא שלה היא בשאלת הקלסיפיקציה של המושגים המשפטיים. זו היא כידוע אחת הבעיות הסוערות ביותר בתורת המשפט הבינלאומי הפרטי. טיפלו בה בהרחבה מאז סוף המאה הקודמת הסופר הצרפתי ברטין (Bartin), הסופר היהודי הגרמני קאהן, והסופר האמריקני לורנזן, ועוד היד נטויה עד היום הזה ברחבי הספרות המשפטית [1305] העולמית, כי היא נוגעת בציפור נפשה של התורה ההיא בכל שיטות המשפט של תבל. השאלה היא בתכלית הקיצור זו: כאשר המשפט הבינלאומי הפרטי, כפי שהוא מקובל במדינה מסויימת, מורה כי עניינים מסוג מסויים – נקרא להם סוג “א” – יידונו על-פי חוק זר פלוני, ולא על-פי החוק המקומי הפנימי של המדינה, איזהו החוק בו עלינו לעיין תחילה, כדי לקבוע אם העניין הנדון הוא מסוג “א” או לא. האם עלינו לחפש את התשובה לכך בחוק המקומי של המדינה אשר בית המשפט שלה דן בעניין, או שעלינו לחפש את התשובה בחוק של המדינה הזרה אשר על-פי חוקיה יהא נדון העניין. לשון יותר מקצועית: האם הקלסיפיקציה גופה, הקודמת לקביעת החוק החל על העניין, נעשית על-פי ה-

lex fori

או על-פי ה-

lex causae?

בלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה לי כי העיקרון השורר באנגליה הוא עיקרון ה-

lex fori,

ואסמכתא לכך יש למצוא לכשנדייק בפסק-הדין הידוע של אוגדן נ’ אוגדן [1].

מה היא איפוא טענתה של הגב’ בן-פורת? טענתה היא זו:

(א) יש עניינים הנוגעים לכשרות הצורה של המעשה, ויש עניינים הנוגעים לכשרות המהותית שלו;

(ב) את הקלסיפיקציה הזאת גופה יש לבצע על-פי החוק המקומי

(lex fori);

(ג) החוק המקומי לגבי כשרות נישואין של יהודי הוא דיני ישראל;

(ד) בדיני ישראל גם טכס עריכת הנישואין הוא עניין “מהותי”, ולא עניין של ‘צורה’ גרידא כמו בשיטות משפט אחרות;

(ה) כאשר השאלה נוגעת לעניין “מהותי”, והיא אינה נופלת לגדר ההוראה של סימן 64(2), יש לפתרה על-פי הוראת סימן 46, המחיל כאן בארץ את המשפט המקובל האנגלי, לרבות את חלקי המשפט הבינלאומי הפרטי שבו;

(ו) המשפט הבינלאומי הפרטי (המקובל) האנגלי קובע, כי כשרותם המהותית של נישואין תידון לפי ה-

lex domicilii;

(ז) ה-

lex domicilii

והוא במקרה דנן החוק השורר בפולין הקונגרסאית, ולפי חוק זה הנישואין הראשונים הם בעלי תוקף חוקי.

היוצא מכל זה – כך מסיימת גב’ בן-פורת את טענתה החריפה – כי הנישואין הראשונים כשרים הם על-פי החוק הארץ-ישראלי, ולכן אשם המערער בעבירה של ביגמיה.

טענה זו אין אני מוכן לקבלה, ושתי תשובות בדבר:

(א) מעין התשובה שכבר ניתנה לעיל לטענה הראשונה. סימן 64(2) מזקיק את נישואיו הראשונים של המערער דנן אל החוק הלאומי דאז, ולא אל החוק הלאומי הנוכחי שלו, וממילא אין מקום כאן לא לשימוש בסימן 46, ולא לקלסיפיקציה הנהוגה כאילו בנדון זה בדיני ישראל;

(ב) מוכן אני להסכים לכך, כי שאלת הקלסיפיקציה נדונה על-פי החוק המקומי. אך במה דברים אמורים? כאשר החוק המקומי גורס את עצם הקלסיפיקציה ההיא – מבחין אף הוא בין ‘צורה’ ל’מהות’ – אלא שהוא ממיין אותן מתוך אספקלריא שונה. ואולם בדיני ישראל, כידוע, אין בכלל מקום לחלוקה שכזאת. הטעם הפשוט לכך הוא, שלגבי דידם אין כל נפקא מינה בדבר, הואיל ודיני ישראל אינם מפנים לעולם איזה עניין שהוא לחוק זר, והם משתמשים תמיד, בין לגבי ‘צורה’ בין לגבי ‘מהות’, בחוק הדתי שלהם. ומכיון שכך, מכיון ש”החוק הלאומי” הזה גופו אינו מכיר כלל את האבחנה ההיא, כיצד נוכל להשתמש בה כדי להעביר את העניין לפסי המשפט המקובל האנגלי?

6. העולה מכל האמור, כי את שאלת כשרותם של הנישואין הראשונים יש לדון לא על-פי החוק הלאומי הנוכחי של המערער (דיני ישראל), אלא על-פי החוק הלאומי שהיה נתון לו בעת עריכת הנישואין, והמסקנה מכך תהא, כי אף-על-פי שאין אנו יודעים מה היתה נתינותו של המערער בשנת 1945, הרי מכיון שההשקפה כי טכס עריכת הנישואין הוא עניין של צורה גרידא, היא ההשקפה השלטת ברובן ככולן של שיטות המשפט הידועות, ומכיוון שהכלל כי שאלות של צורה נדונות על-פי ה-

lex loci celebrationis

הנו אף הוא כלל אוניברסלי שאין חולקין עליו, הרי יש להניח כי החוק הלאומי של המערער בשנת 1945, כלומר: חוק אותה מדינה בלתי ידועה לנו שהוא היה אז הנתין שלה, פוסק אף הוא, כי הנישואין שנערכו ברוסיה, שלא בהתאם לצורה הנהוגה שם, לא היו בעלי תוקף חוקי. על כל פנים יש מקום, בנקודה זו, להנות את המערער מן הספק.

7. כבר מטעם זה בלבד סבור אני, כי יש לבטל את פסק-הדין. ואולם ברצוני להוסיף, כי אף אלמלא המסקנה המשפטית שהגעתי אליה לעיל, הייתי מהסס מאד לאשר את ההרשעה. נוטה אני לחשוב כי כאן לא הוכחה העובדה, כי בשנת 1952 היה המערער חסר נתינות. הראיה היחידה לכך היא ברישום שנעשה, על-פי הודעת המערער, במוצג ת/3, היינו, בקשת פנקס זיהוי שהוגשה על-ידו למשרד רישום התושבים. מסופקני אם אפשר לסמוך על כך, בבואנו להטיל עונש בשל עבירה פלילית. השאלה אם אדם הוא מחוסר נתינות מכל וכל, או שעודנו קשור קשר משפטי כל שהוא לאחת ממדינות תבל, היא שאלה משפטית מסובכת עד למאד, ביחוד בדורנו אנו, דור שתי המלחמות העולמיות הגדולות, ולכן ספק גדול בידי אם אפשר לראות בהודעה ההיא הודאה בעובדת חוסר הנתינות.

עם נפול ההרשעה הראשונה בעבירת ביגמיה, נופלת מאליה גם ההרשעה השנייה.

8. למותר להדגיש, אך יודגש בכל זאת, כי כל האמור בפסקא 6 לעיל, חל רק על תקפם האזרחי של הנישואין הראשונים, ולא על תקפם הדתי. מבחינה דתית הם ודאי נשואים זה לזו, והיא צריכה גט. מכיון שכן, ולאור חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג1953-, אין כל מניעה לכך כי בית-הדין הרבני, אם יידרש לכך על-ידי אחת משתי הנשים הללו, יצווה לכפות את המערער לתת לה גט פיטורין, ובית-המשפט המחוזי, עקב פניה אליו מטעם היועץ המשפטי, יפעל על-פי האמור בסעיף 6 לחוק הנ”ל.

לפיכך סבור אני, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את ההרשעות ואת גזר-הדין.

 

השופט גויטיין:

אני מסכים.

 

הנשיא (אולשן):

המסקנה אליה הגיע חברי הנכבד השופט זילברג עולה בקנה אחד עם המסקנה אליה הגיע בית-משפט זה בערעור סקורניק [5]. אין היא סותרת אף את הדעה שהובעה דרך אגב על-ידי כב’ השופט אגרנט בדבר תוקף נישואין שנערכו במדינה זרה בדרך קידושין שלא בהתאם לחוק המדינה בה נערכו הנישואין, ובודאי שאינה סותרת את דעתי באותו פסק-הדין, שנתבטאה בהשערה כי יתכן ובמקרה כזה יחולו שיקולים אחרים. משפט סקורניק היה משפט אזרחי, ובית-המשפט יצא מתוך הנחה שביסודה מונח העיקרון, כי ככל האפשר אין להרוס מעמד אישי שנרכש באופן חוקי בזמן ובמקום שנרכש. כב’ השופט אגרנט אף הצביע על פתרון אפשרי כאשר תתעורר בעיה כזאת. אני מצאתי לנכון להסתפק רק בהצבעה על אפשרות קיום בעיה כזאת, והייתי סבור שיש להניח את הפתרון בצריך עיון במקרה המתאים.

בנוגע לצד האזרחי שבבעיה הזאת, הנני נשאר בדעתי זו, על אף הסכמתי למסקנתו של כב’ השופט זילברג.

לפנינו משפט פלילי. הנאשם זכאי ליהנות מכל הגנה המתיישבת עם הוראות החוק הקובע את העבירה בה הוא נאשם. ברור לי, כי המחוקק, בקבעו בסעיף 181 לפקודת החוק הפלילי את העבירה של ביגמיה, ובדברו על “בעל” ו”אשה”, התכוון למונחים האלה במובן החוק הכללי-החילוני ולא הדתי, החוק החילוני החל על כל מקרה ומקרה בו נוצר מעמד של “בעל” או “אשה”. נכון הדבר, בסעיף הזה נכללו הוראות בקשר לנישואין לפי דין ישראל או לפי חוק אחר המתיר נישואין פוליגמיים, לפיהן נקבעו מקרים שכאילו הוצאו ממסגרת העבירה של ביגמיה. אולם המחוקק נזהר בניסוח: אין הוא מדבר על נישואין שלמעשה נערכו לפי החוק הדתי, אלא על נישואין אשר החוק החל עליהם הוא דתי,

“the law as to the marriage applicable”,

כלומר כשהחוק הכללי החיל את דיני הדת על הנישואין. מכיון שהחוק הכללי, כפי שהוסבר בפסק-דינו של כב’ השופט זילברג, מחיל על הנישואין הנדונים שנערכו ברוסיה את החוק הרוסי, ומכיון שלפי החוק הרוסי הנישואין לא תפסו, הרי מהווה דבר זה הגנה למערער.

אפילו נניח שבתביעה אזרחית בקשר לנישואין האלה יחולו שיקולים אחרים – אין הנחה זו צריכה לשלול מאת המערער את ההגנה במשפט פלילי.

 

לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את ההרשעות ואת גזר-הדין.

 

ניתן היום, א כסלו ה’תשט”ו (26/11/1954).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *