ע”פ 531/75 דוד אביטל נ’ מדינת ישראל (06/04/1976)

ע”פ 531/75 אביטל נ’ מדינת ישראל, פד”י ל(2) (1976) 579.

 

ע”פ 531/75

דוד אביטל

נגד

מדינת ישראל

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[25/01/1976, 15/02/1976, 06/04/1976]

לפני השופטים לנדוי, ויתקון, שמגר

חוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), ה’תשכ”ב-1962 [סה”ח 370, ע’ 78], סעיפים 1(א)(1), 1(א)(2), 5, 10, 1, 2 [כפי שתוקן ב-ה’תשל”ג-1973 [סה”ח 695, ע’ 143, 146]], 3.

 

ערעור זה נסב על השאלה אם עיסוי גברים הגורם לשפיכת זרע הינו עיסוק בזנות, כמשמעותו בחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), ה’תשכ”ב-1962.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) (בעקבות ע”פ 72/68) מעשה זנות במשמעותו בחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), ה’תשכ”ב-1962, הינו שימוש בגוף האשה בתשלום לשם סיפוק התאווה המינית.

(2) המקרה הנדון נופל בגדר מטרת החוק הנ”ל, שינה הגנה על אשה מפני ניצול לעסקי מין.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”פ 236/65 אל-בנא נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י יט(2) (1965) 459.

 

פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:

[2] תפ”ח 112/66 (מחוזי תל-אביב) מדינת ישראל נ’ עוקשי, פי”ם סא 137.

 

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[3] R. v. Webb, (1963) 3 ALL E.R. 177, 179; (1964) 1 Q.B .357; (1963) ,W.L.R. 638; 127 J.P. 516; 107 SOL. JO. 597; 47 CR. APP. R. 265 3 C.C.A

‎[4] R. v. De Munck (1918) 1 K.B. 635; 87 L.J.K.B. 682; 119 L.T. 88; 82 ,J.P. 160; 34 T.L.R. 305; 62 SOL. JO. 405; 26 COX,. C.C. 302 82 .C.C.A

 

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

‎[5] Ohio v. Davis, 165 N.E. REP. 2ND S. 504

 

פסקי-דין קנדיים שאוזכרו:

‎[6] R. v. Lantay, (1966) C.CR.C. 270

 

הערות:

למשמעותו של מעשה זנות, השווה: ע”פ 538/75 לבן נ’ מדינת ישראל, פד”י ל(2) (1976) 583.

 

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטת ח’ אבנור), מיום 08/09/1975 בת”פ 519/75. הערעור על ההרשעה נדחה; הערעור על גזר-הדין נתקבל.

 

ש’ תוסיה-כהן, י’ גולן – בשם המערער.

גב’ ד”ר מ’ ברנשטיין, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

פסק-דין

 

המערער הורשע בעבירות לפי הסעיפים 1(א)(1), 1(א)(2) ו-5 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), ה’תשכ”ב-1962, ונידון לעונש מאסר לשנתיים. הוא מערער לפנינו גם על הרשעתו וגם על חומרת ענשו. בכתב-האישום נאמר שבמשך תקופה של חדשיים בשנת 1975 ניהל בדירתו שבתל-אביב מקום לשם עיסוק בזנות במסווה של “מכון לעיסוי” ושהעסיק באותו מקום שלוש בחורות במעשי זנות ושבאותה תקופה חי על רווחיהן של הבחורות והיה נוטל חלק מהאתנן שקיבלו מן הלקוחות תמורת מעשי הזנות. העובדות לא היו שנויות במחלוקת. כפי שקבעה השופטת המלומדת, תפקידן של הבחורות היה לגרום בידיהן לגברים, אגב העיסוי, לשפיכת זרעם. הן עצמן היו לבושות ולפי העדויות אסר עליהן המערער לבוא במגע מיני עם הלקוחות או להרשות להם לגעת בגופן.

השאלה היא, האם עסקו הבחורות ב’זנות’, משמע שהיו ‘זונות’, והאם שימש מקום עיסוקן לעיסוק ב’זנות’, כמשמעות המונחים ‘זנות’ ו’זונה’ בחוק שלפיו הואשם המערער? על שאלה זו השיבה השופטת המלומדת בחיוב. את נימוקיה פירטה בפסק-דין שנתנה לא מכבר בעניין אחר (ת”פ 291/75) שם התעוררה אותה שאלה (אם כי לגבי סעיף 5 לחוק בלבד), וכיון שגם בעניין ההוא הוגש לפנינו ערעור, נשמעו שני הערעורים בעת ובעונה אחת. אחרי עיון בכל האסמכתאות, הן באלו שהזכירה השופטת המלומדת בפסק-דינה והן באלו שעוד הביאו הפרקליטים המלומדים לפנינו, לא נותר ספק בלבנו שמסקנת השופטת בדין יסודה.

המונחים ‘זנות’ ו’זונה’ לא הוגדרו בחוק. ב-ע”פ 236/65 אל-בנא נ’ היועץ המשפטי לממשלה [1], אמר מ”מ הנשיא (זילברג) שצריך לתת למונח זונה “את משמעותו בלשון בני-אדם בעברית המדוברת והיא:ו מופקרת לכל, כלומר: מוכנה להיבעל לכל מי שירצה לתת לה אתננה”. מכאן העלה הסניגור את הטענה כי באין בעילה של האשה אין מעשה זנות. אך הדברים שאמר השופט זילברג לא נאמרו בקשר לשאלה שאנחנו עוסקים בה, ולא להקשר זה היו מכוונות. מאידך גיסא, ב-תפ”ח 112/66 (מחוזי תל-אביב) מדינת ישראל נ’ עוקשי [2], נטענה הטענה כי אין לראות ביחסי המתלוננת עם שניים מהגברים מעשה זנות כיון שלא היתה בעילה ממש. כדברי בית-המשפט (מפי הנשיא צלטנר, שם, בע’ 141), “כל הצדדים העידו….. כי המתלוננת לא באה במגע מיני מקובל עם שניים אלה וכי החברים רק שפשפו את אבר מינם בין רגלי המתלוננת”. אך בית-המשפט דחה את הטענה שבאין בעילה ממש אין המעשה יכול להיות מעשה זנות ופסק-דין זה אושר בערעור (ע”פ 72/68 (לא פורסם)). שם אמר השופט זוסמן, כי מטרתו של החוק היתה “לבער את הנגע של הפקת רווחים ממעשה שנעשה לסיפוק היצר המיני תמורת תשלום. מעשים אלה הם שונים ומשתנים ובשוותי את מטרת החוק לנגד עיני איני מוצא צידוק אפילו בדוני בחיקוק פלילי לצמצם את הדיבור ,מעשה זנות’ ולפרש אותו כשם נרדף לבעילת אשה כדרכה. נראית לי דעתו של בית-המשפט המחוזי אשר סבר בעקבות פסק-הדין האנגלי בעניין

R. v. Webb [3],

כי מעשה זנות כמשמעותו בחוק הנ”ל פירושו שימוש בגוף האשה בתשלום לשם סיפוק התאווה המינית. מבחינה זו אין נפקא מינה בכך כיצד בא הגבר על סיפוקו, אם בא עליה כדרכה או שלא כדרכה או בדרך אחרת”. פסק-הדין בעניין

R. v. Webb [3],

כמוהו כפסק-דין קודם שבעקבותיו נפסק

R. v. De Munck (1918) [4]

קבע כי המילה ‘זנות’ אין משמעותה מוגבלת למקרים

“… Where the woman offers her body for sexual intercourse or to cases where she offers her body for lewdness in which she takes only a passive part, viz., where se submits to something being done to her.”

בעניין

R. v. Webb [3],

היו העובדות דומות לאלה שבמקרה שלפנינו. גם שם מדובר ב’מכון עיסוי’. האשה הועסקה בעיסוי גברים וחלק מתפקידה היה לגרום להם מעשי אוננות עד לשפיכת זרע. אמר בית-המשפט (שם בעמ’ 179):

“From a purely practical point of view, it would be artificial to say the least, to draw a distinction between the case of a woman who takes a passive role and one in which she takes an active role. Indeed, it can be said with some force that some activity on her part is of the very essence of prostitution. It cannot matter whether she whips the man or the man whips her; it cannot matter whether he masturbates himself on her or she masturbates him.”

לא ניתנה לנאשם רשות לערער על פסק-דין זה וגם בית-הלורדים דחה את בקשתו למתן רשות כזו (ראה

Criminal Law Review (1963) 708).

אין אנו רואים מקום לסטות מהלכה פסוקה זו. יש משום בקורת על פסק-הדין בעניין

R. v. Webb [3],

ב-

Law Quarterly Review (1964) 152,

אך הוא נתקבל בקנדה כהלכה נכונה בעניין

R. v. Lantay ‎[6]

עיינתי באסמכתה האמריקנית שהובאה לתשומת-לבנו.

Ohio v. Davis ‎[5]

אך לא מצאתי שבית-המשפט דן במקרה זה בשאלה העומדת לפנינו. ברור שבתחום זה כבכל תחום אחר עלולים להתעורר מקרי גבול. הועלתה השאלה מה הדין כאשר כל מה שהאשה מועסקת לעשות תמורת תשלום הוא להתערטל לעיני גברים, ובאת-כוח המדינה ענתה שבכך אין לראות מעשה זנות, כיון שבמקרה זה אין מגע כלל ועיקר בין גוף הגבר וחלק כלשהו מגופה. במקרה שלפנינו היה מגע כזה וכפי שנאמר בכל הפסיקה, אין החוק דורש שהמגע המיני יהיה ‘כדרכה’. אף לא נמצא יסוד לטענת הסניגור המלומד שלפחות דרושה נכונות מצד האשה לבוא במגע מיני רגיל עם הגברים, שכן אם די במעשי מין שאינם מגיעים כדי מגע רגיל, נכונות האשה למגע רגיל אינה יכולה להיות רלבנטית. החוק בא להגן על אשה מפני ניצול לעסקי מין, ונראה בעליל שגם המקרה שלפנינו נופל לגדר מטרתו. משום כך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.

כאמור נדון המערער למאסר לשנתיים, והוא קובל על חומרת העונש הזה. יש לציין שלפי הסעיף 10 שלחוק, אין מנוס מהטלת עונש מאסר על מי שהורשע בעבירה לפי הסעיפים 1, 2 או 3 לחוק. עם זאת נראה לנו שהשופטת המלומדת החמירה עם המערער יתר על המידה. אמנם קשה לקבל את הטענה שעד כה נחשב ‘מכון’ כגון זה העומד כאן לדיון כעסק חוקי ושרק כעת נתברר לאלה המנהלים מכון כזה שהם עבריינים. יש גם לציין שהיה כאן מקרה של ניצול גס של נשים לשם בצע, אותו נגע שכאמור מטרת החוק היא לבערו. מאידך גיסא עברו של המערער נקי. על-כן נראה לנו שיש לקבל את הערעור על גזר-הדין, ולהמיר את העונש למאסר בפועל לתקופת שנה אחת.

 

ניתן היום, ו ניסן ה’תשל”ו (06/04/1976).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *