ע”פ 44/60 ברבי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י יד (1960) 925.
ע”פ 44/60
דוד ברבי
נגד
היועץ המשפטי לממשלה
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
[04/05/1960]
לפני הנשיא (אולשן), מ”מ הנשיא (אגרנט) והשופט ברנזון
פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס”א 652 , עמ’ 263], סעיף 181 (כפי שהוחלף ב-1947) [תוס”א 1563,עמ’ 194]
ביגמיה – בתקופת המדינה, כאשר הובאו המשפטים הראשונים לפני בתי-המשפט בענין ביגמיה,הם היתחשבו במוצאם של הנאשמים ומינהגי המקום ממנו באו ובנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה והיו נוטים להקל בעונש, ובפרט במקרים בהם לקח אדם אשה שנייה על-פני הראשונה בהסכמתה ולעיתים אף בהפצרתה – אולם במשך הזמן התחילו בתי-המשפט להחמיר בעונש כדי להחדיר לחוגים מסויימים את איסור הביגמיה ואין כעת משקל רב לתקדימים בהם הקלו בעונש בעבר.
בקשה למתן רשות לערער על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי חיפה (י’ אזולאי, נשיא), מיום 31/01/1960, בת”פ 309/59, לפיו נידון המבקש לשנת מאסר אחת לאחר שהורשע בעבירה לפי סעיף 181 לפקודת החוק הפלילי, 1936. הערעור נדחה.
ב’ רוטמן – בשם המערער;
מ’ רימל, עוזר לפרקליט המדינה – בשם המשיב.
פסק-דין
הנשיא (אולשן):
זוהי בקשה למתן רשות לערער בקשר לחומרת העונש. המבקש הורשע בעבירת ביגמיה והוטל עליו עונש של שנת מאסר אחת.
בא-כוחו הביא לפנינו מספר פסקי-דין כדי להצביע על כך שבמשפטים הנ”ל הטילו עונשים הרבה יותר קלים.
נכון הדבר שכאשר הובאו המשפטים הראשונים לפני בתי-המשפט בענין ביגמיה, היתחשבו בתי-המשפט בנסיבות השונות של הנאשמים ובעיקר בארצות מהן באו ובמה שהיה נהוג בעבר בסביבותיהם. אולם במשך הזמן התחילו בתי-המשפט להחמיר כדי להחדיר לאט לאט את ענין איסור הביגמיה גם לאותם החוגים שהיו רגילים למנהגים אחרים. מבחינה זו ודאי שעל בתי-המשפט היה לתת את דעתם על נסיבות כל מקרה ומקרה, שהרי היו גם מקרים שהעבירה בוצעה על-ידי הנאשם בהסכמת האשה הראשונה ואף בהפצרתה. רוב הנסיבות המקילות שהיו במשפטים הנ”ל אינן קיימות כאן. לאמיתו של דבר, על-ידי מעשיו העמיד המבקש כאן שתי נשים במצב אומלל. מבחינת הנסיבות – העונש שהוטל כאן איננו חמור, ואיננו רואים עילה להתערבותנו, ולא נראה לנו כל נימוק המצדיק מתן רשות לערער.
הבקשה נדחית.
ניתן היום, ז אייר ה’תש”ך (04/05/1960)