ע”פ 424/1969 אל-סייד נ’ מדינת ישראל, פ”ד כג(2) (1969) 823
ע”פ 424/1969
ע”פ 425/1969
ע”פ 426/1969
ע”פ 427/1969
ע”פ 428/1969
ע”פ 429/1969
ע”פ 430/1969
ע”פ 431/1969
ע”פ 432/1969
ע”פ 433/1969
ע”פ 434/1969
מוסא בן עלי אל-סייד ו-107 אח’
נגד
מדינת ישראל
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
[21/12/1969]
לפני השופטים זוסמן, ברנזון, ויתקון
חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959 [סה”ח 285, עמ’ 144], סעיף 2.
המערערים – בדווים תושבי הנגב – הורשעו בבית-המשפס המחוזי בעבירה על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959.
בית-המשפט העליון פסק –
בהתחשב באורח המחשבה והחיים של המערערים, ובעובדה שהמקרים הנדונים הם הראשונים בהם ניתן תוקף למדיניות ענישה תקיפה יותר, אפשר להקטין את תקופת המאסר שנגזרה על כל אחד מהמערערים כדי מחצית.
ערעורים על פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי באר שבע (ש’ אלקיים – נשיא) מיום 16/06/1969, ועל גזרי-הדין מיום 20/07/1969, בת”פ 172/1969, 174/1969, 174/1969, 175/1969, 176/1969, 177/1969, 178/1969, 179/1969, 180/1969, 181/1969, 182/1969, 183/1969, לפיהם הורשעו המערערים לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959, ונידונו כל אחד לשנה אחת מאסר ממש ולתשלום קנס בסך 2,000 ל”י או שמונה חדשי מאסר תמורתו. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ח’ קאזיס – בשם המערערים.
ר’ סוכר, עוזרת ראשית לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.
פסק-דין
השופט ברנזון:
לפנינו מספר ערעורים של בדוים תושבי הנגב אשר נשאו נשים שניות על נשותיהם הראשונות, תוך עבירה על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959. כל המקרים הללו קרו אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נוצרה האפשרות להשיג נשים נוספות ברצועת עזה או ביהודה ושומרון ובתשלום מוהר קטן מהמקובל בישראל.
נאמר לנו על-ידי הגב’ סוכר, כי אחרי מלחמת ששת הימים הלכו ונתרבו המקרים מסוג זה, ונוסף לאלה שלפנינו, תלויים ועומדים בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע חמישה-עשר תיקים נוספים. וגם בתיקי המשטרה מצויים כמה מקרים שטרם הובאו לבית-המשפט.
בע”פ 368/1966, העיר בית-משפט זה, כי בעבר הקלו בתי-המשפט בענשים שהטילו על עבריינים מסוג זה, מתוך התחשבות בשיקול כי חומרתה של העבירה טרם חדרה לתודעתם של אנשים כאלה אשר החוק הדתי שלהם חתיר ריבוי נישואין. ברם כעת, כדי שלא תיעשה מטרת המחוקק, אשר קבע עונש מאסר של חמש שנים בגין עבירה זו, פלסתר; מן הראוי לשנות את הגישה הזאת. בעקבות הנחיה זו הטיל בית-המשפט המחוזי במקרים אלה ענשי מאסר מחמישה חדשים עד שנים-עשר חודש וקנסות כספיים מ-750 לירות עד 2,000 לירות, בשים לב לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
עיקר טענתו של מר קאזיס בשם המערערים היה, כי עונשים אלה הם חמורים יתר-על-המידה, אף בהתחשב עם הנחייתו הנ”ל של בית-המשפט העליון. וכי מן הראוי לעשות את השינוי במדיניות הענישה בצורה הדרגתית, ואין לשכוח שני דברים חשובים: ראשית, שהמדובר באנשי הדת המושלמית, אשר לפי עיקרי הדת שלהם מותר להם לשאת יותר מאשה אחת; שנית, בדרך כלל נעשו הנישואים השניים על דעת האשה הראשונה ובהסכמתה המלאה מתוך צרכי המשפחה והמשק.
לא נעלמה מאתנו החומרה שבה ראה המחוקק עבירה זו, בקבעו לה עונש מירבי שַל חמש שנות מאסר. אבל, בהתחשב עם אורח המחשבה והחיים של המערערים, וכמו-כן בעובדה שאלה הם, כנראה, המקרים הראשונים שבהם ניתן תוקף למדיניות ענישה תקיפה יותר, נראה לנו כי אפשר להסתפק לגבי כל אחד מהמערערים במחצית תקופת המאסר שנגזרה עליו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ואילו על המערער עלי בן סלימאן אבו-האני (ע”פ 430/69) תהיה תקופת המאסר ארבעה במקום חמישה חדשים, שלמטה מזה לא יהיה זה בדרך כלל עונש הולם; הקנסות יעמדו בעינם. ורק לגבי מוחמד בן מנסור אל גרינאווי (ע’יפ 429/69) יורד הקנס מ-2,000 לירות או שמונה חדשי מאסר תמורתם ל-750 לירות או שלושה חדשי מאסר תמורתם, משנתברר כי בית-המשפט המחוזי סבר בטעות שהמוהר ששילם עבור אשתו השניה היה 10,000 לירות במקום 3.000 לירות; וכך אנו פוסקים.
ניתן היום, יב טבת ה’תש”ל (21/12/1969).