ע”פ 390/69 רוזנבלום נ’ מדינת ישראל, פ”ד כג(2) 330 (1969) – DOCX / PDF
ע”פ 390/69
אריה רוזנבלום נגד מדינת ישראל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
[24.11.69 ,5.1.69]
לפני השופטים ברנזון, מני, כהן
חוקי-עזר לרמת גן (פתיחת עסקים וסגירתם), תשי”ט-1955 [קה”ת 536, ע’ 1257], סעיפים 2, 1 – פקודת העיריות [דיני מדינת ישראל, נו”ח 8, ע’ 197, ת”ט בתוספת לפקודה], סעיפים 249(20) (מקודם (98)23), 268, 249, התוספת השניה, סעיפים 12, 4, 8 – פקודת השעשועים הציבוריים, 1935 [תוס”א 496, ע’ 49].
בליל חג סוכות קיים המערער בבית הקולנוע שלו מופע שעשועים בו הופיעו אישי ציבור ואמנים. הוא הורשע בעבירה על סעיף 2 לחוק-עזר לרמת גן (פתיחת עסקים וסגירתם), תשט”ו-1955, ועל כך הוא מערער.
בית המשפט העליון פסק:
א. גם ערב המשלב ראיונות עם קטעי בידור נכלל בהגדרה של “שעשוע ציבורי” כמשמעותו בפקודת השעשועים הציבוריים, 1935.
ב.
(1) אין חובה של עריכת דיון או ויכוח על הצעת החלטה המובאת בפני מועצת העיריה.
(2) אין גם חובת רישום הדיון או הוויכוח בספר הפרוטוקולים.
ג.
(1) מעצם פרסום חוק-עזר ב”רשומות” משתמעת הנחה כי חוק זה הותקן ואושר כהלכה.
(2) משפורסם חוק-עזר, כל מה שקדם לפרסומו אינו מעלה ואינו מוריד, אם אין הוכחה ברורה כי החוק לא הותקן כהלכה.
ד. הדרישה לחתימת כל חברי מועצת העיריה על חוק-עזר הינה דרישה בעלת אופי פורמלי, שתכליתה למנוע לאחר זמן טענות לגבי נכונות הרישום.
פסקי דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 155/63 דוד כהן נגד ראש העיר ומועצת עירית ירושלים, פד”י יז 2025.
הערות:
לפתיחת עסק ביום מנוחת, בניגוד לסעיף 2 לחוק-עזר לרמת גן (פתיחת עסקים וסגירתם), תשט”ו-1955, עיין ע”פ 217/68 יזראמקס נ’ מדינת ישראל, פ”ד כב(2) 343 וההערות שם.
ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, תל אביב יפו (מ’ קנת, נשיא תורן, והשופטים י’ דולב, א’ מני), מיום 2.6.69 בע”פ 548/68 לפיו נדחה ערעורו של המערער ואושר פסק-דינו של בית משפט השלום רמת גן (השופט ר’ הגן) מיום 21.10.68 בת”פ 2155/67, המרשיע אותו בעבירה לפי סעיף 2 לחוק-עזר לרמת גן (פתיחת עסקים וסגירתם), תשט”ו-1955, ודן אותו לתשלום קנס בסך 225 ל”י. הערעור נדחה.
א’ פפו – בשם המערער;
מ’ קירש – בשם המשיבה.
פסק-דין
השופט ברנזון:
המערער הורשע בעבירה של פתיחת בית קולנוע שלו ברמת גן בליל חג סוכות שחל ביום 18.10.67, בניגוד לסעיף 2 לחוק־עזר לרמת גן (פתיחת עסקים וסגירתם), תשט”ו-1955, ונקנס בתשלום 225 ל”י.
לכל הדעות, לפי סעיף 249(20) לפקודת העיריות (נוסח חדש) (מקודם סעיף 98(23)), מוסמכת עירית רמת גן להסדיר פתיחתם וסגירתם של בתי קולנוע הנמצאים בתחום שיפוטה ולקבוע את שעות הפתיחה והסגירה ביום כלשהו. סעיף 2 לחוק העזר
האמור קובע כי:
“בימי מנוחה לא יפתח אדם, ולא ירשה לפתוח, עסק או בית עינוג”
ו“בית עינוג” פירושו:
“כל מקום בתחום העיריה שבו עורכים שעשוע ציבורי כמשמעותו בפקודת השעשועים הציבוריים, 1935.”
“שעשוע ציבורי” לפי פקודה זו פירושו:
“כל שעשוע הניתן לקהל, לרבות שעשועי תיאטרון וראינוע. ולמעט הרצאות או ויכוחים שתכליתם העיקרית היא חינוכית, ואפילו אם
ההרצאות או הוויכוחים הללו מלווים, בתמונות (are illustrated) מאיזה מין שהוא.”
כמו כן אין חולקין על כך כעת, כי המערער פתח או הרשה לפתוח את בית הקולנוע שלו בליל החג, החל משעה 19.25 – כשלוש שעות אחרי התקדש ליל החג בשעת שקיעת החמה, ולקיים בו מופע שהיה פתוח לקהל. המופע נמשך שלוש שעות וחצי, משעה עשר בערב ועד שעה אחת וחצי אחרי חצות.
ימים מספר לפני אותו יום פנה המערער לעירית רמת גן וביקש רשיון ארעי לקיום מופע שעשועים בקולנוע שלו בליל החג, ונענה בשלילה מן הטעם שאסור לקיים מופע אמנים בימי מנוחה. אף על פי כן קויים המופע על פי מודעות שפורסמו ברבים תחת השם “זבנג וגמרנו, פגישות עם אישים ואמנים”, ושבו הופיעו תשעה אישי ציבור כמרצים ומראיינים ומספר אמנים ונגנים שנתנו חמישה פרקי חיקוי, זמרה ונגינה.
אדון תחילה בטענה הענינית העיקרית של בא-כוח המערער, והיא שאין להגדיר אותו ערב כערב של “שעשוע ציבורי”. באמור, היה זה ערב של ערב-רב שבו קויימו ראיונות וקטעי בידור לסירוגין, שכל קשר בין השניים. היה מקרי בהחלט, ברור איפוא, כי הסיפא של ההגדרה של “שעשוע ציבורי” אינה חלה במקרה זה, באשר קטעי הבידור לא היו קשורים כלל לתוכן השיחות עם המרואיינים ולא שימשו בהדגמות להן.
ממשיך בא-כוח המערער וטוען, שאף אם כך הוא הדבר יש לשפוט את הערב לפי מטרתו העיקרית שהיתה חינוכית והחלק הבידורי שנלווה לו היה טפל. טענה זו אינה יכולה להתקבל. למעשה, היו שתי תכניות משולבות – אחת חינוכית ואחת בידורית, ולא למותר להזכיר שהחלק האמנותי עצמו ארך כשעה ורבע ויכול היה להוות מופע שלם בפני עצמו. מן ההיתר הניתן בהגדרה של “שעשוע ציבורי” לליווי הרצאה או ויכוח על-ידי הדגמות אתה למד על האיסור שבליווי מסוג אחר. בקיצור, מה שלחינוך – לחינוך; ומה שלשעשוע לשעשוע; ואין לערבב מין שלא במינו.
בא כוח המערער מבקש לפסול את חוק-העזר כולו בטענה שהוא נתקבל ללא שיקול דעת מצד מועצת העיריה. כל כך למה? משום שבספר הפרופוקולים מישיבות מועצת העיריה מופיע בסדר היום סעיף בדבר הצעת תיקון חוק-עזר בדבר פתיחת וסגירת חנויות ובהחלטות נאמר באופן סתמי כי הצעת התיקון אושרה פה-אחד ואין כל זכר לוויכוח או לדיון בהצעה שיראו על שיקול דעת.
גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. לא מצעו בשום מקום שיש הכרח לקיים דיון או ויכוח על הצעת החלטה המובאת בפני מועצת העיריה על אפם ועל חמתם של חברי המועצה שאינם רוצים בהם. ואם תמצא לומד שהיה דיון או ויכוח והוא לא נרשם בספר הפרוטוקולים, לא מצינו גם חובת רישום כזו, אם כי הדבר רצוי ובדרך כלל הוא בוודאי נעשה. כל מה שמחייב סעיף 12 מהתוספת השניה לפקודת העיריות, הדנה בסדר ישיבות מועצה והנוהל בהן, הוא שהמזכיר או פקיד אחר שנתמנה לשם כך על ידי המועצה יערוך פרוטוקול של ההחלטות שנתקבלו בכל ישיבה – אשר יירשם על-ידו בפנקס מוחזק למטרה זו.
זאת ועוד. לפי סעיף 268 לפקודת העיריות, מהווה הגשת עותק של “רשומות” המכיל חוק-עזר הוכחה לחוק-העזר ולהיותו מותקן ומאושר כהלכה. המערער לא הביא כל ראיה לסתור הנחה זו העולה מעצם פרסומו של חוק-העזר ב”רשומות”, שהעתק ממנו הוגש לבית-המשפט.
טענה נוספת מסוג זה של בא כוח המערער היא כי אין סימן שחוק-העזר בדבר פתיחת עסקים וסגירתם, שלפיו הורשע המערער, זהה עם חוק-העזר שנתקבל באותה ישיבה של מועצת העירייה. טענה זו הוא מבסס על שלושה דברים: 1) בפרוטוקול מדובר על חוק-עזר בדבר פתיחת וסגירת חנויות, ואילו חוק-העזר שפורסם מכונה חוק-עזר בדבר פתיחת עסקים וסגירתם, והפרסום היה כשנה אחרי ההחלטה. 2) לספר הפרוטוקולים לא צורף טופס של הצעת חוק-העזר שנתקבל. 3) בהחלטה כתוב: “הצעת תיקון חוק-העזר” ואילו חוק-העזר שפורסם הוא חוק-עזר שלם בפני עצמו ומבטל את חוק־העזר הקודם.
הדברים שבא כוח המערער מזכיר אותם אין בהם כדי לערער את חוקיות חוק-העזר, לאחר שפורסם ברשומות. משפורסם חוק-העזר, כל מה שקדם לפרסומו אינו מעלה ואינו מוריד, אם אין הוכחה ברורה מצד הטוען זאת, כי חוק העזר לא הותקן כהלכה על ידי מועצת העיריה. והרי היפוכו של דבר הוא הכלל, שכך חזקה על רשות ציבורית שכל מעשיה נעשו כדין ובהלכה. גם השוני בשמות אינו מעלה ואינו מוריד. לא השם קובע כי אם התוכן. מן התוכן ברור שחוק-העזר מתייחס לא לחנויות בלבד, כי אם לעסקים מעסקים שונים, לרבות בתי-עינוג. מעניין לציין כי שוני דומה מצוי גם בפקודה עצמה, הפיסקה הנדונה בסעיף 249 לפקודה כותרתה היא “פתיחתן וסגירתן של חנויות”, ובגוף הפיסקה מופיעים סוגים רבים אחרים של עסקים, לרבות בתי-עינוג. מה שמותר לנסח של חוק, ודאי שמותר למזכיר עיריה, כשהוא רושם את סדר היום של ישיבת המועצה.
לבסוף, טוען בא-כוח המערער, כי חוק העזר פסול מאחר וההחלטה שנרשמה בפרוטוקול הישיבה לא נחתמה על ידי כל חברי מועצת העיריה שהסכימו לה, כנדרש לפי סעיף 12 של התוספת השניה לפקודת העיריות, כי אם על ידי ראש המועצה בלבד.
אמת, לפי הסעיף האמור חייבים כל חברי מועצת העיריה המסכימים להחלטה לחתום עליה, ובמקרה זה לא חתמו, כך שהנוהל לענין זה לא קויים כהלכה. אף על פי כן, אין לדעתנו בשל כך בלבד לפסול את חוק-העזר. הדרישה הזאת היא בעלת אופי פורמלי ומסתבר שתכליתה למנוע לאחר זמן מחלוקת בשאלה מי מחברי המועצה הסכים ומי לא הסכים להחלטה פלונית שנתקבלה בישיבת המועצה, ובכלל למנוע כל טענה לגבי נכונות הרישום. מחלוקת כזו אינה מתעוררת כאן, והכל מקבלים את הרישום בפרוטוקול כמתאים למציאות. הפגם הפורמלי שנעשה לא פגע בשום זכות מהותית לא של חברי המועצה וודאי לא של המערער אין כלל להשוות את המקרה הזה עם מה שקרה בבג”צ 155/63 [1] שבו קופחה זכותם של חברי מועצה על שלא ניתנה להם הודעה מוקדמת של עשרים וארבע שעות לפחות על הענינים העומדים על סדר יומה של ישיבת המועצה, כאמור בסעיף 4 של התוספת השניה לפקודת העיריות, וכתוצאה מזה גם לא קויים סעיף 8 הקובע במפורש שלא יידון בישיבה שום ענין שלא פורש בהזמנה. אלא בהסכמתם של לפחות 2/3 מכלל חברי המועצה הנוכחים בישיבה. כמו כן, אותה בקשה הוגשה לבית משפט זה על ידי חבר מועצה, שיש לו ענין ישיר בכך שישיבות המועצה יתנהלו כשורה ושתהיה לו אפשרות מספיקה להכין את עצמו לקראת הישיבה. במקרה שלפנינו, לא נגרם שום עוול למערער על ידי אי חתימת הפרוטוקול על ידי כל חברי המועצה.
לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערעור.
ניתן היום, י”ד בכסלו תש”ל (24.11.1969).