ע”פ 338/74 מדינת ישראל נ’ מנשה רובין (30/10/1974)

ע”פ 338/74 מדינת ישראל נ’ רובין, פ”ד כט(1) 166 (30/10/1974)

 

ע”פ 338/74

מדינת ישראל

נ’

מנשה רובין

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[30.10.74]

לפני השופטים ברנזון, מני, קיסטר

 

חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי”ט-1959 [סה”ח 285, ע’ 144], סעיף 3 – פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס”א 652, ע’ 263], סעיף 120.

 

המדינה מערערת על קולת ענשו של המשיב שהורשע בעבירה לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי”ט-1959, והוטל עליו עונש מאסר של ששה חדשים ותשלום קנס של 1,000 לירות.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) יש לראות בחומרה מעשה של לקיחת אשה שניה על האשה הראשונה, באשר עבירה של ריבוי נישואין חותרת תחת יסודות הסדר הציבורי התקין בחברה נאורה.

(2) נסיבות המקרה דנן מצדיקות החמרת העונש.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”פ 112/50 יוסיפוף נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י ה 481.

[2] ע”פ 125/52 קינסבורן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י ז 261 .

[3] ע”פ 44/60 ברבי נ’ היועץ המשפט לממשלה, פד”י יד 925.

 

הערות:

1. לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי”ט-1959, השווה: ד”נ 10/69 בורונובסקי נ’ הרבנים הראשיים לישראל, פד”י כה(1) 7 והערה 2 שם.

2. למידת העונש בגין עבירה של ריבוי נישואין, עיין: ע”פ 596/73 מחאמיד נ’ מדינת ישראל, פד”י כח(1) 773 וההערות שם.

3. לאי-החזרת עבריין לבית-סוהר אחרי תום ריצוי העונש, עיין: המ’ 5/74 לינצר נ’ מדינת ישראל, פד”י כח(2) 52 וההערות שם; ע”פ 144/72 מדינת ישראל נ’ רופא, פד”י כו(2) 713, 720; ע”פ 465/65 היועץ המשפטי לממשלה נ’  לרר, פד”י כ(1) 437, 441.

 

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטת ה’ בן-עתו), מיום 18/06/1974, ב-תי”פ 342/74. הערעור נתקבל.

 

גב’ ז’ לויצקי, סגן פרקליט המדינה – בשם המערערת;

י’ צימרינג – בשם המשיב

 

פסק-דין

 

השופט ברנזון:

 

המשיב הורשע בעבירה לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי”ט-1959, ובעבירה לפי סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בכך שבהיותו נשוי כחוק נשא אשה אחרת על פניה וכדי להשיג זאת מסר הצהרה כוזבת בפני רושם הנישואין, פקיד המועצה הדתית בנתניה, שהוא רווק. את אשתו הראשונה הוא נשא בספטמבר 1970 ולדבריו הגיעו הנישואין למשבר מיד לאחר עריכתם, הם בכלל לא חיו חיי בעל ואשה ומאז מתנהלים ביניהם הליכי גירושין. באוגוסט 1973 נשא את אשתו השניה, בלי ידיעת האשה הראשונה, והוא חי אתה בנפרד. כשנודע הדבר לאשתו הראשונה הוא הובא בפלילים ביזמתה והוטל עליו עונש של ששה חדשי מאסר בפועל ותשלום קנס של 1,000 ל”י או ארבעה חדשי מאסר תמורתו.

המדינה מערערת על קולת העונש והצדק עמה. מראשית קום המדינה ראו בתי-המשפט בחומרה רבה מעשה של לקיחת אשה שניה על האשה הראשונה, ולו גם נעשה הדבר בהסכמתה של זו בעדה המורגלת באורח שים כזה. במשך הזמן אישרנו במקרים כאלה ענשי מאסר של שנה עד 18 חדשים. (ע”פ 112/50 [1]; ע”פ 125/52 [2]; ע”פ 44/60 [3]. בכל המקרים הללו הודגשה החומרה הרבה של עבירה כזאת החותרת תחת יסודות הסדר הציבורי התקין בחברה נאורה.

השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי היתה ערה לכך, ובכלל עמדה על כל צדי הבעיה של ריבוי נישואין והפגיעה החמורה שיש בה לא רק בפרט הנוגע בדבר, אלא בסדר הציבורי המבוסס בחברה שלנו על ההכרה בחשיבות מוסד הנישואין המונוגמיים.

לא אוכל להיטיב עשות מאשר להביא מספר קטעים מדבריה:

“במידה שדובר ביהודים הרי קרו מקרים כאלה אצל בני העדה התימנית, בעיקר המבוגרים שבהם ולא אלה שגדלו בארץ, שעמדו על זכותם לשאת אשה על פני האשה הראשונה. בכל המקרים הללו … היתה העבירה מבוצעת בידיעת שתי הנשים ובהסכמתן וללא כל מעשה רמיה.

ובכל זאת קבעו בתי-המשפט כי גם במקרים אלה יש לכד את רצונו של המחוקק שסיווג את העבירה כפשע – ולא מן הקלים ביותר – וקצב לה עונש מירבי של 5 שנות מאסר. בתי-המשפט סברו כי יש לחנך גם את הציבור מהסוג שהזכרתי להתרגל לשמירת החוק גם בענין זה. ולכן הלכו והגדילו במשך השנים את הענשים שהוטלו על עבירה זו.”

לעומת זאת, במקרה שלנו מדובר באדם צעיר שגדל בארץ וחי בחברה שאינה נוהגת ריבוי נישואין. אין ספק שהמשיב עשה מה שעשה מתוך ידיעה שאין לעשותו, אחרת אין להסביר את העובדה שהציג עצמו כרווק ואף הביא שני עדים שעל-סמך הרישום בתעודת הזהות שלו ובידעם שאינו שרוי עם אשה העידו גם הם על רווקותו. הדבר נעשה במזיד, כי לא יתכן שכאיש המעורה בחיי הארץ לא ידע שאינו יכול לשאת אשה אחרת לפני שהוא מתגרש מאשתו הראשונה, וכאמור הליכי הגירושין של המשיב לא תמו עד עצם היום הזה והוא חייב במזונות אותה אשה.

השופטת המלומדת סיימה את נימוקי גזר-הדין במילים אלה:

“האינטרס הציבורי מחייב שעל עבירה כזאת יוטל עונש של ממש, שאם-לא-כן יהא בכך משום עידוד לכל אותם האנשים שמתענים אף הם בהליכי גירושין ארוכים ומסובכים. שיעשו כפי שעשה הנאשם הזה, ואנא אנו באים?!”.

אנו סבורים שבנסיבות המקרה לא הסיקה השופטת המלומדת את המסקנה הראויה בהטלת העונש לאור השיקולים שלה עצמה והנחיות בית-משפט זה שהיו לנגד עיניה.

כאמור, הנסיבות כאן הן חמורות במיוחד: המערער גדל בארץ ואינו בא מסביבה שבה היו האנשים מורגלים באורח חיים של ריבוי נישואין. הוא נשא את אשתו השניה בלי ידיעת אשתו הראשונה ולא-כל-שכן בלי הסכמתה, וספק גם אם האשה השניה ידעה על מצבו המשפחתי האמיתי. הוא גם נהג במרמה כדי להשיג את מבוקשו, ואף הדיח אנשים אחרים למסור הצהרה כוזבת ביחס למצבו המשפחתי. בנסיבות אלה לא היינו מהססים להגדיל בהרבה את תקופת המאסר. אך קרה והערעור הזה לא בא לדיון אלא יום אחד לאחר שהמשיב סיים את תקופת מאסרו ושוחרר מהכלא, ובדרך כלל אין אנו נוהגים להחזיר אדם לכלא אפילו היה העונש שריצה קל יחסית. אמנם הערעור היה צריך להישמע לפני למעלה מחדשיים והשמיעה נדחתה אז על-פי בקשת פרקליטו של המשיב, וחבל שהפרקליטות לא דאגה לכך שאף-על-פי-כן יישמע הערעור במועד מתאים לפני שחרורו של השיב מהכלא.

לפיכך, אין אנו רואים לנכון להגדיל את עונש המאסר ולצוות על כליאתו של המשיב מחדש, אך אנו מגדילים את הקנס ומעמידים אותו על 4,000 ל”י (במקום 1,000) ואם לא ישולם – ייאסר לששה חדשים. במובן זה אנו מקבלים את הערעור וכך אנו פוסקים.

 

ניתן היום, י”ד בחשון תשל”ה (30/10.1974).