ע”פ 291/64 יהושע וינברג נ’ היועץ המשפטי לממשלה (28/02/1965)

ע”פ 291/64 וינברג נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י יט(1) (1965) 150

 

ע”פ 291/64

יהושע וינברג

נגד

היועץ המשפטי לממשלה

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[28/02/1965, 19/11/1964]

לפני השופטים ויתקון, מני, הלוי

 

חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959 [סה”ח 285, עמ’ 144], סעיפים 2, 3, 4, 5, 4(1), 8 – פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס”א 652, עמ’ 263], סעיפים 308, 12, 12(א), 8, פרק יג (סעיפים 116 עד 131), 117, 119, 300 – פקודת העדות [חא”י, כרך א, פרק נד, עמ’ 650], סעיפים 3, 5 – חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח 134, עמ’ 165], סעיף 1 – דבר המלך במועצה, 1922 [חא”י, כרך ג ,עמ’ 2738], סימן 55 – חוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), ה’תשכ”ג-1963 [סה”ח 403,עמ’ 130]

 

המערער, הוא יהודי, יליד פולין, שעלה לארץ בשנת 1948 יחד עם אשתו הנוצרייה ובנם הבכור. המערער נשא את אשתו ברוסיה בנישואים אזרחיים ובהגיעם לישראל נרשמו בספר התושבים כנשואים. בארץ נולדו להם תאומים. הזיווג לא עלה יפה ובשנת 1951 עזבה האשה את בית בעלה לצמיתות ובני הזוג נפרדו בפועל, אם כי לא התגרשו ונישואיהם בוטלו ולא הופקעו. הבנים נשארו אצל אביהם וגויירו. בשנת 1959 פנה המערער לבית-הדין הרבני ברתובית בבקשה למתן היתר נישואין ובית-הדין קבע שאין מניעה להתיר למערער לשאת אשה ואף ציווה לתקן את רישום מצבו המשפחתי מנשוי לרווק. מזכיר בית-הדין שלח לאשתו הנוצרייה מכתב רשום בו הודיעה שאם תוך שבעה ימים לא תתקבל התנגדות על כך, יוציא בית-הדין היתר נישואין לבעלה. הכתובת לא הייתה מדוייקת והמכתב הוחזר בלי מסירה. למעלה משנה אחרי מתן פסק-הדין הגיש המערער לפקיד הרישום בלשכת מרשם התושבים ברחובות את פסק הרבנות ובשנת 1961 נערכו נישואין בפני הרב המורשה לכך ברחובות, עם אשה אחרת. בשנת 1964 הוגש נגד המערער כתב-אישום בו הואשם בריבוי נישואין, השגה בזדון של תעודת רווקות בצורת פסק רבני ובהשגה בזדון של רישום כי הינו רווק. בית-המשפט המחוזי מצאו אשם בכל שלושת הפרטים והטיל עליו קנס של 700 ל”י ומאסר-על-תנאי של שלושה-חודשים. המערער עירער על ההרשעות בלבד.

בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור בחלקו, פסק –

א.

(1) לפי דין תורה מעולם לא היה המערער נשוי עם האשה הראשונה, שכן ההלכה היהודית אינה מכירה בנישואים בין יהודי ולא יהודייה, אפילו תקפים הנישואין לפי דין המדינה שבה נערכו, או לפי דין כלשהו, לרבות המשפט הבין לאומי הפרטי. לפי ההלכה אין נפקא מינה אם נישואין כאלה נרשמו ברישום הנישואין בהתאם לחוקי המדינה בה נערכו ואם לאו; הנישואין בטלים מעיקרא, והמערער היה בחזקת ‘רווק’ כאשר נשא את האשה השנייה.

(2) לא כן לפי חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תש”ט-1949, שלפי סעיף 4(1) שבו, יש לראות את הנישואין הקודמים כתקפים אם הם תקפים “לפי דין המדינה שבה נערכו”. חובת הראייה בנוגע לתוקף הנישואין מוטלת על הקטיגוריה.

ב.

(1) לפי חוק ריבוי הנישואין הנ”ל נשאר המערער בחזקת נשוי. כל עוד לא בוטלו או הופקעו נישואיו על-פי פסק-דין סופי של “בית-המשפט או בית-דין המוסמך”. בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בנישואי המערער עם לא יהודייה, לבטלם, להפקיעם או לאיינם.

(2) הפסק הרבני משנת 1959 ניתן ללא סמכות והוא נטול כל תוקף חוקי. המערער לא יצא מחזקת נשוי לפי סעיף 3 לחוק ריבוי הנישואין הנ”ל ונתקיימו בו יסודות העבירה של “נשוי הנושא אשה אחרת” לפי סעיף 2 הנ”ל, לפחות מבחינת “המעשה האסור”.

(3) אפילו היה בית-משפט או בית-דין מוסמך פוסק את אשר פסק בית-הדין הרבני במקרה שלפנינו, לא היה בפסקו כדי לגרוע מתוקפם של הנישואין הקודמים לעניין סעיף 2 הנ”ל, היינו לעניין המעשה הפלילי של ריבוי נישואין, לאור הוראת סעיף 4(1) לחוק הנ”ל, שהיא נורמה פלילית שעליה חל עקרון הסעיף 8 לפקודת החוק הפלילי, 1936 כי “אי ידיעת החוק” אינה מהווה הגנה. למערער איפוא לא תועיל טענת “הטעות הכנה והסבירה” לפי סעיף 12 לפקודה הנ”ל.

ג. לאור הראיות נראה, כי לא היה יסוד להרשיע את המערער לפי הפרט השני של כתב-האישום.

ד. בהגישו את הפסק הרבני משנת 1959 (שיסודו העובדתי לידיעת המערער היה בטעות) לפקיד הרישום לשם תיקון רישום מצבו המשפחתי הציג המערער ‘מצג כוזב’ ביודעין והשיג בזדון רישום על-פי טענת שווא, ויש להרשיעו בפרט השלישי של כתב-האישום.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] ב”ש 39/57 הגב’ ס’ נ’ מר ס’, פ”ד יא (1957) 921.

[2] בג”צ 214/64 בסן נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורין, פד”י יח(4) (1964) 309.

[3] בג”צ 301/63 שטרייט נ’ הרב הראשי לישראל, פד”י יח(1) (1964) 598.

[4] ע”א 191/51 סקורניק נ’ סקורניק, פד”י ח (1954) 141.

[5] ע”פ 54/59 היועץ המשפטי לממשלה נ’ עסלה, פד”י ד 499.

[6] ע”פ 54/59 היועץ המשפטי לממשלה נ’ עו”ד גולדנברג, פד”י יח(4) (1964) 589.

 

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[7] The King v. Naguib: (1917), 1 K.B. 359; 86 LJ.K.B. 709; 116 L.T. 640; 81 J.P. 116; 25 Cox, C.C 712; 12 Cr. App. R. 187, CCA.

[8] R. v. Dolman: (1949), 1 AU E.R. 813; 33 Cr. App. R. 128.

[9] R. v. Toison: (1889), 23 Q.B.D. 168; 60 L.T. 899; 54 J.P. 420; 58 L . J . M . C 97.

[10] R. v. King; (1963), 3 AU E.R. 561, 564, 563, 565.

 

פסקי-דין אוסטרליים שאוזכרו:

[11] Thomas v. R.; (1937), 59 C.L.R. 279.
.

אוזכר תוך הסכמה בתקדים מס’ [10]

 

חוקים אנגליים שאוזכרו:

Criminal Justice Administration Act, 1914 (4 & 5 Geo. 5 c. 58), s. 28(3).

 

הערות:

1.

(א) על ההגנה של ‘טעות בעובדה’ בדרך כלל, עיין גם ע”פ 291/62 אבו-רביעה נ’ מיועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יז (1963) 2913 והאסמכתאות המובאות שם.

(ב) עיין גם

Glanville Williams Criminal Law (2nd Ed.) 140 et seq.

2. על הגנת טעות בעובדה בשאלות של סטטוס אישי, עיין גם: .

Colin Haward Strict Responsibility 96.

3. על האלמנט הנפשי בעבירות ביגמיה, עיין גם

Edwards Mebs Rea in Statutory Offences 63 et seq.

4. לסימן 55 לדבר המלך עיין גם פרידריך-שלמה פרלס “על סמכות נשיא בית המשפט העליון לפי סימן 55 לדבר המלך על א”י” הפרקליט 20 (1963-1964) 300.

5. על היתר נישואין עיין גם זאב פלק “על היתר הנישואין” הפרקליט 21 (1965) 148.

6. על עדות בני זוג אחד כנגד משנהו, עיין גם ע”פ 134/62 פרץ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י יז (1963) 2104 והערה 4 שם.

 

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו (השופט מ’ צ’רנובילסקי), מיום 15/06/1964 ב-ת”פ 71/64, לפיו הורשע המערער בעבירות של ריבוי נישואין, לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959, השגת תעודה ורישום בטענות שוא לפי סעיף 308 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונידון לקנס של 700 ל”י או חודשיים מאסר תמורתו ולמאסר-על-תנאי של שלושה חודשים. הערעור נתקבל ביחס להרשעה על השגת תעודה על-ידי טענת שוא ונדחה ביחס ליתר העבירות.

 

מ’ מיכאלובסקי – בשם המערער;

ש’ קוארט, משנה לפרקליט המדינה – בשם המשיבים

 

פסק דין

 

השופט הלוי:

 

זהו ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו(כב’ השופט מ’ צ’רנובילסקי), בתיק פלילי 71/64, מיום 15/06/1964, בו הורשע המערער, יהושע וינברג, בעבירה של ריבוי נישואין, לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959, ובשתי עבירות של השגת תעודה ורישום בטענות שוא לפי סעיף 308 לפקודת החוק הפלילי, 1936. המערער נידון לקנס של 700 ל”י או חודשיים מאסר ולמאסר-על-תנאי של שלושה חודשים. הערעור מופנה נגד ההרשעות בלבד.

 

ואלה הארועים העיקריים שהביאו להעמדת המערער לדין.

המערער הוא יהודי, יליד פולין, שעלה לארץ בשנת 1948 יחד עם אשתו הנוצרייה, סוניה (סופיה) לבית איסייבה, ובנם בכורם, וולף. המערער נשא את אשתו, יליד רוסיה, בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר שהה בברית המועצות ועבד בבית חרושת בעיר ורוניז’. הנישואין נערכו בעיר ורוניז’ בשנת 1941 או 1942 (לא בשנת 1947, ככתוב בטעות בפסק-הדין) ונרשמו שם במשרד לרישום נישואין אזרחיים (ראשי תיבות “זג”ס”). בהגיעם לישראל נרשם המערער בספר התושבים כ’נשוי’ ואישתו נרשמה בשם “סוניה וינברג”. בארץ נולדו לזוג בשנת 1949 תאומים, שלמה ומשה. בסופו של דבר הזיווג לא עלה יפה, ובשנת 1951 עזבה סוניה וינברג את בית בעלה לצמיתות ובני הזוג נפרדו בפועל, אם כי לא התגרשו (לפי חוקי ישראל אי אפשר ליהודי להתגרש מאשתו הלא יהודייה) ונישואיהם לא בוטלו או הופקעו על-ידי שום בית-משפט או בית-דין מוסמך. שלושת הבנים נשארו אצל אביהם וגויירו בשנת 1953 על-ידי בית-הדין הרבני ברחובות.

ברבות הימים רצה המערער לבנות את ביתו ולשאת אשה יהודייה כדת וכדין. ביום 16/12/1959 פנה המערער אל בית-הדין הרבני ברחובות והגיש את הבקשה הבאה (מקורה בתיק בית-הדין, מוצג ת/1):

“בית-הדין האזורי ברחובות

תיק ה’תש”ך/266

 

המבקש:

יהושע וינברג (בן משה)

מכפר יבנה, רח’ ג’, מס’ 48,

ת’ ז’ 340400

 

בקשה למתן היתר נישואין

 

1. המבקש הינו בן 45 ואב של שלושה ילדים הנמצאים במוסד ‘סנהדריה’.

2. המבקש בא ארצה בליווי אשה שעמה לא היה נשוי כדין וכדת, כי רק חי עמה בחוץ לארץ (ברוסיה).

3. האשה, אשר שמה סוניה איסייבה, איננה יהודייה, כי אם נוצרייה ושייכת לעדה האורתודוקסית.

4. שלושת הילדים של המבקש נולדו מהקשר עם אשה זו.

5. הילדים (כולם זכרים) גויירו ביום ב אדר ה’תשי”ג בבית-הדין האזורי ברחובות.

6. האשה סוניה איסייבה עזבה את בית המבקש והלכה לחיות עם אדם אחר והמבקש חושב כי היא מתגוררת עתה ביפו, אבל כתובתה המדוייקת אינה ידועה למבקש. הדבר קרה לפני תשע שנים בערך.

7. משך בל הזמן הזה לא באה אשה זו לבקר את הילדים ואינה רוצה לדעת מהם ולא מגורל המבקש.

8. המבקש רוצה לשאת אשה יהודייה כדת וכדין אשר אף היא אלמנה ואם לילד. אשה.זו מתגוררת עתה ברמלה.

9. המבקש מחזיק בתעודת זהות מס’ 340400 בתעודה זו רשום.המבקש כנשוי (וכוונת הרשום לאשה הנוצרייה הנ”ל).

לאור הדברים דלעיל מבקש בזה המבקש כי כב’ בית-הדין יתן לו היתר נישואין על מנת לשאת אשה יהודייה. למבקש עדים היודעים את כל העובדות הרשומות בבקשה זו.

בכבוד רב,

(-)

וינברג.”

ביום טז כסלו ה’תש”ד, 17/12/1959, למחרת יום הגשת הבקשה, התקיים הדיון בפני בית-הדין הרבני האזורי ברחובות, בהרכב כב’ הרבנים ז’ גרז (אב”ד), ח’ חובארה ו- ש’ דביר. הופיע המערער, ואלה דבריו בפני בית-הדין, כפי שנרשמו פרוטקול (מוצג ת/1):

*המבקש: אני התקשרתי עם הנוכריה בשנת 41 בעיר ורוניש – רוסיה. אני גר כבר 11 שנה ביבנה. אני מהעיר יאנובה ליד ורשה – פולין. אני הייתי בחור עד שהתקשרתי עם זו.”

כמו כן הופיעו שני עדים, תושבי יבנה. העד יצחק פרחי העיד, ואלה דבריו:

“אני מכיר את וינברג יהושע מאז שבאתי ארצה, למעלה מעשר שנים. הוא שכן שלי. הייתה לו אשה נוצרייה, כך ספרו אנשים מהמקום שלהם. שמעתי זאת ממנו תיכף כשהכרנו, וגם מאנשים אחרים שמעתי זאת. עשרות אנשים יודעים מזאת שהיא גוייה. יש להם שלושה ילדים. אני חושב שהיא עכשיו ביפו. היא עזבה אותו לפני שבע-שמונה שנים, מיד אחרי שנולדו התאומיםץ\. מאז הוא לא התחתן עם אף אשה. אני יודע זאת ברור, כי אנו שכנים.”

וזו עדותו של העד משה שמלצמן:

“אני מפילץ – לודז. לא הייתי ברוסיה. באתי ארצה ב-1949, גרתי מיד ביבנה. אני מכיר את המבקש, שמו שייע, בעברית זה יהושע. אני מכירו מאז שאני גר בכפר. הוא בא ארצה עם רוסיה נוצרייה, ושלושה ילדים שנולדו בחטץ לארץ. הילדים גדולים ונמצאים בקיבוץ. כל הכפר יודע שהיא גוייה. היא עזבה אותו מזה שנים. הוא לא התחתן ואז היא עזבה את המקום עד היום. אילו הוא היה מתחתן, הייתי יודע מזה. אני אחראי לזה שלא היתחתן עם אחרת.”

אחרי שמיעת דברי המערער ושני העדים הנ”ל, הוציא בית-הדין בו ביום פסק-דין, וזה לשונו (מוצג ת/1):

“פסק-דין

אחרי שהוברר לנו מהצהרת המבקש וגביית עדות כי האשה סוניה יסייבה, אשר עמה חי המבקש, וילדה הימנו שלושה ילדים, אשר בית-הדין גיירם כדת וכדין, הריהי נוצרייה מהעדה האורתודוקסית, ולא התגיירה מעולם, על כן קובע בית-הדין שהקשר הזה לא מהווה קשר נישואין על-פי דין תורה ודינו כרווק.

כמו כן קובע בית-הדין, מכיון שלא היה קשור עמה אפילו ברישום נישואין אזרחי, אין מניעה אף מצד החוק להתיר לו לשאת אשה.

כן גבינו עדות שמיום עלותו ארצה לא התקשר עם אחרת, עד היום, על כן על משרד הרישום לתקן את רישום מצבו המשפחתי של המבקש, וינברג יהושע, בעל ת’ ז’ מס’ 340400 מכפר יבנה, מ-נשוי ל-רווק.

ניתן היום, טז כסלו ה’תש”ך, 17/12/1959

(-) הרב זבולון גרז;

(-) הרב חיים חובארה;

(-)הרב שמואל דביר.”

ימים מספר אחרי מתן פסק-הדין הנ”ל (ולא לפני מתן פסק-הדין, כפי שבית-המשפט המחוזי קבע בטעות) כתב מזכיר בית-הדין מכתב מטעם בית-הדין אל סוניה וינברג, וזה :לשונו (מקור המכתב בתיק מוצג ת/1):

“מדינת ישראל

בית הדין הרבני האזורי רחובות

בס”ד, כ כסלו ה’תש”ך

מס’ תיק ה’תש”כ/256

מס’ תיק ה’תש”כ/266

לכבוד

גב’ וינברג סוניה

תל השומר על-יד בני ברק

בית איזלר

 

הנדון: וינברג יהושע

 

ג. נ.

הריני להודיעך כי וינברג יהושע הגיש בקשה להיתר נישואין שיוכל להתחתן כדת משה וישראל.
לפי דבריו לא היו שום קשר של נישואין אזרחיים ביניכם.

באם לא נקבל את תשובתך תוך שבעה ימים מיום קבלת מכתבנו זה ולא נקבל היתנגדות מצדך, יוציא כב’ בית-הדין פסק-דין המתיר לוינברג יהושע להתחתן כדת משה וישראל.

בכבוד רב,

הרב י’ שמואלי

המזכיר.”

המכתב נושא תאריך ב כסלו ה’תש”כ (21/12/1959) ונשלח בדואר רשום ביום 22/12/1959 לפי כתובת שהומצאה למערער לפי בקשתו ביום 20/12/1959 על-ידי לשכת מרשם התושבים. המכתב הרשום לא הגיע לתעודתו והוחזר על-ידי הדואר לבית-הדין האזורי כ”בלתי נדרש”, כלומר ללא מסירה. בתיק בית-הדין רשומה הערת המזכיר, מיום י’ שבט ה’תש”כ, בזו הלשון:

“מאחר ואין לו כתובת אחרת נמסר לו הפסק-דין לפי הוראת בית-הדין.”

ביום 18/01/1961, למעלה משנה אחרי מתן פסק-הדין, הגיש המערער לפקיד הרישום בלשכת מרשם התושבים ברחובות את פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי וחתם על טופס בקשה לתיקון רישום מצבו המשפחתי בספר התושבים מ’נשוי’ ל’רווק’, בנימוק: “מצב משפחתי נכון”. פקיד הרישום נענה באותו היום לבקשת המערער, בנימוק: “פסק-דין רבני מיום 17/12/1959” (תיק משרד הפנים, האגף לעליה ומרשם, מוצג ת/4)

ביום יז אדר ה’תשכ”א, 05/03/1961, נשא המערער, אשר “מצבו המשפחתי לפני הנישואין” צויין בעותק תעודת הנישואין שבתיק משרד הפנים (ת/4) כ”רווק”, את מרים שוידרסקה לאשה. הנישואין נערכו ברחובות בפני הרב המורשה מטעם משרד הרבנות ונרשמו בלשבת הרבנות, ותעודת נישואין הוצאה כדת וכדין (מוצג ת/3). הודעה על הנישואין נשלחה על-ידי המערער בהתאם לפקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949

ביום 06/01/1964 הוגש כתב אישום נגד המערער, בו הואשם בעבירות הבאות:

“פרט ראשון:

פרשת העבירה: ריבוי נישואין, עבירה על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959.

פרטי העבירה: ביום 05/03/1961 או סמוך לכך, ברחובות, הנאשם שהיה נשוי לסוניה וינברג (מקודם סוניה איסייבה), נשא אשה אחרת, דהיינו את מרים שוידרסקה.

 

פרט שני:

פרשת העבירה: השגת תעודה על-ידי טענת שווא, עבירה על סעיף 308 לפקודת החוק הפלילי, 1936.

פרטי העבירה: ביום 17/12/1959, או סמוך לכך, ברחובות, השיג הנאשם לעצמו, בזדון, תעודת רווקות בצורת פםק-דין של בית-הדין הרבני האזורי ברחובות, וזאת בטענת שווא כי לא היה נשוי בנישואין אזרחיים עם סוניה וינברג (סונית איסייבה).

 

פרט שלישי:

פרשת העבירה: השגת רישום על-ידי טענת שווא, עבירה על סעיף 308 לפקודת החוק הפלילי, 1936.

פרטי העבירה: ביום 18/01/1961, או סמוך לכך, ברחובות, השיג הנאשם לעצמו, בזדון, רישום על-פי פקודת מרשם התושבים, ה’תשי”ט-1959, כי הינו רווק, וזאת בטענת שווא כי לא היה נשוי בנישואין אזרחיים עם סוניה וינברג (סוניה איסייבה).”

המערער נמצא, כאמור, אשם בכל שלושת הפרטים ומערער על הרשעותיו.

2. אשר לפרט הראשון, הרי החוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959 (להלן – חוק ריבוי הנישואין), קובע לאמור:

“2. ריבוי נישואין

נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים.

 

3. חזקת נישואין

מי שהיה נשוי הוא בחזקת נשוי, לעניין סעיף 2, כל עוד לא הוכיח שנישואיו הקודמים בוטלו או הופקעו, בין על-ידי מוות בן הזוג ובין על-פי פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך או על-פי דין התורה, בדרך שאושרה על-ידי בית-הדין המוסמך, ואין רואים אותו כפנוי אלא משעת המוות או משעה שניתן פסק-הדין או האישור כאמור.תוקפם של נישואין.

 

4. לעניין סעיף 2 אין נפקא מינה

1) אם תוקפם של הנישואין הקודמים הוא לפי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דתי שעל-פיו נערכו;

2) אם הנישואין החדשים תקפים או בטלים;

3) אם הנישואין החדשים נערכו מחוץ לישראל, ובלבד שבשעת הנישואין היה הנושא אזרח ישראל או תושב ישראל.”

סעיף 5, הדן במקרה של היתר נישואין לפי פסק-דין סופי של בית-דין רבני שאושר על-ידי שני הרבנים הראשיים, אינו חל במקרה זה. האם היה המערער “נשוי”, לעניין סעיף 2, כאשר “נשא אשה אחרת”? אין ספק כי המערער נשא ביום 05/03/1961 את מרים שוידרסקה כדין תורה; האם באותו מועד היה נשוי עם סוניה וינברג לבית איסייבה?

לפי דין תורה, המערער מעולם לא היה נשוי עם סוניה איסייבה, שכן ההלכה היהודית (להלן – ההלכה) אינה מכירה בנישואי יהודי עם לא יהודייה (או להיפך), אפילו תקפים הנישואין לפי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין כלשהו, לרבות המשפט הבינלאומי הפרטי. לפי ההלכה, אין נפקא מינה אם נישואי המערער עם סוניה איסייבה נירשמו ברישום נישואין אזרחיים בהתאם לחוקי ברית המועצות, אם לאו; הנישואין בטלים מעיקרא, והמערער היה בחזקת “רווק”, כאשר נשא את מרים שוידרסקה.

לא כן לפי חוק ריבוי הנישואין. לפי סעיף 4(1) יש לראות את הנישואין הקודמים כתקפים, אם הם תקפים “לפי דין המדינה שבה נערכו”. האם נישואי המערער עם סוניה איסייבה היו תקפים לפי חוקי ברית המועצות?

חובת הראייה בנוגע לתוקף הנישואין הקודמים מוטלת על הקטיגורייה. לשם כך היה עליה להוכיח את חוק הנישואין של ברית המועצות – עיין

R. v. Naguib; (1917) [7]

וכן כי נערכו נישואין בהתאם לחוק הנ”ל.

הקטיגוריה השמיעה את עדותה של סוגיה וינברג בנוגע לטכס נישואיה עם המערער, רישומם כנישואין אזרחיים וקבלת תעודת נישואין בברית המועצות; אבל עדות זאת – עדות אשה נגד בעלה במשפט פלילי – היתה פסולה לפי הסעיפים 3 ו- 5 לפקודת העדות (שכן מחוקק הפקודה לא ראה להעתיק את הסעיף 28(3)

Criminal Justice Administration Act, 1914).

מבחינת העובדות הושלם החסר על-ידי הוראותיו של המערער. בהודעתו במשטרה (מוצג ת/2) אמר:

“בהיותי ברוסיה היכרתי בחורה בשם סוניה איסייבה והיא הציעה לי שאתחתן עמה. עשיתי זאת. נכנסתי למשרד רישום אזרחי ונרשמנו כאשה וכבעל והדבר נרשם כי אנו נשואים.”

ובעדותו בבית-המשפט אמר המערער:

“נרשמנו ב’זג”ס’ כנשואים. כשיצאנו מרוסיה יצאנו כנשואים.”

אשר להוכחת חוק הנישואין של ברית המועצות, נראה לי כי הקטיגוריה לא יצאה ידי חובתה בהתאם למשפט Naguib, אבל מאחר שטענה זו לא הועלתה על-ידי מר  מיכאלובסקי, בא-כוח המערער, אדון בערעור זה כאילו תוקף הנישואין הקודמים “לפי דין המדינה שבה נערכו” הוכח כדבעי.

3. האם הוכיח המערער, בהתאם לסעיף 3, כי “נישואיו הקודמים בוטלו או הופקעו”, לפני עריכת הנישואין החדשים, “על-פי פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך או על-פי דין התורה בדרך שאושרה על-ידי בית-הדין המוסמך”

בידי המערער מצוי פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי ברחובות מיום 17/12/1959, הקובע כי “הקשר הזה לא מהווה קשר נישואין על-פי דין תורה, ודינו כרווק”. ברם, פסק-דין זה לא ניתן על-ידי “בית-הדין המוסמך”. עניין נישואין בין יהודי ולא יהודייה (או להיפך) אינו נתון לשיפוטו של בית-דין רבני לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953: עיין ב”ש 39/57 [1], ולאחרונה בג”צ 214/64 בסן נ’ בית-הדין הרבני הגדול לעירעורין [2], דברי השופט זילברג ב-עמ’ 316 סוף פיסקה 11.

“תנאי אין בלתו הוא כי שני בני הזוג יהיו יהודים.”

שיפוט בעניין מעמד אישי בו מעורבים “אנשים בני עדות דתיות שונות” יכול להימסר לבית-דין של אחת העדות רק על-ידי החלטת נשיא בית-המשפט העליון מכוח סימן 55 לדבר-המלך-במועצה על ארץ ישראל. וכה אמר הנשיא (אולשן) ב-בג”צ 301/63 שטרייט נ’ הרב הראשי לישראל [3], עמ’ 636:

“אין חוק בישראל לפיו אפשר, למשל, לכפות על אשה לא-יהודייה פירוק נישואיה לבעל היהודי (כאן, כל עוד לא ניתנה למשיב מס’ 2 סמכות לפי סימן 55 לדבר-המלך-במועצה, בכלל אינו יכול להתערב). לפי סעיף 4(1) לחוק הנדון, גם נישואי תערובת תופסים. היתר נישואין לבעל היהודי לא יוכל להינתן, כל עוד לא הוענקה סמכות לפי סימן 55 לדבר-המלך-במועצה. אם הבעל היהודי יקדש אשה, הוא יורשע בביגמיה ומסדר הקידושין יואשם בעבירה לפי סעיף 8.”

פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי ברחובות מיום 17/12/1959 נוגע לא רק למעמדו האישי של המערער, אלא גם למעמדה האישי של סוניה וינברג, בהכריזו כי אינה אשתו של המערער. יש לתמוה על בית-הדין האזורי הנכבד, כיצד ראה לפסוק דין בנוגע למעמדה האישי של אשה, הרשומה בספר התושבים של המדינה כאשתו של המערער, בלי להזמין את האשה לדין ולשמוע מה בפיה. רק אחרי מתן פסק-הדין, הקובע (בטעות) כי “מכיוון שלא היה קשור עמה אפילו ברישום נישואין אזרחי, אין מניעה אף מצד החוק להתיר לו לשאת אשה” וכי “על כן על משרד הרישום לתקן את רישום מצבו המשפחתי של המבקש מ’נשוי’ ל-‘רווק'”, מצא בית-הדין לנכון לשגר לגב’ וינברג מכתב המתיימר להודיע לה כי בית-הדין ‘יוציא’ פסק-דין המתיר למערער להתחתן עם אשה אחרת, אם לא תתקבל התנגדות מצדה תוך שבעה ימים “מיום מכתבנו זה”; ולא עוד אלא שחוסר מסירת המכתב למוענת, ללא כל תחליף מסירה על-ידי פירסום בעיתונות או בדרך אחרת, לא מנע בעד בית-הדין להורות למסור את פסק-הדין למערער ולאפשר על-ידי כך את תיקון רישומו מ’נשוי’ ל’רווק’ ועריכת נישואין עם אשה אחרת.

לפי חוק ריבוי הנישואין, נישאר המערער בחזקת נשוי, כל עוד לא בוטלו או הופקעו נישואיו על-פי פסק-דין סופי של “בית-המשפט או בית-הדין המוסמך”. בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בנישואי המערער עם לא-יהודייה, לבטלם, להפקיעם או לאיינם. ב-בג”צ 214/64 בסן נ’ בית-הדין הרבני לערעורים, נותן השופט זילברג טעם לדבר (שם [2], עמ’ 318 פיסקה 12):

“השקפה אחרת, פשוט, לא תיתכן! שאם תאמר כי בית-הדין הרבני מוסמך, למשל, לבטל גם נישואין שבין יהודי ולא-יהודייה או לא-יהודי ויהודייה, הרי לא יימלט אחד משני אלה: או שפסק הביטול יחול על שני בני הזוג, או שלא יחול אלא על בן-הזוג היהודי בלבד. אם תאמר כי הוא יחול על שני בני הזוג – למשל, על הבעל המוסלמי והאשה היהודייה – נמצא אתה כופה את דיני ישראל על מי שאינו מזרע ישראל; שכן לפי החוק המוסלמי, נישואין בין בעל מוסלמי ואשה יהודייה תופסים. ואם תאמר יחול על הצד היהודי בלבד, המסקנה תהיה כי בדוגמא דלעיל האשה היהודייה תהיה פנוייה מכוח פסק-הדין, ואילו הבעל המוסלמי עדיין יהא נשוי לה, לאותה רווקה, מכוח נישואין אשר טרם בוטלו.”

ובמקרה דנן: אילו חל פסק-הדין של בית-הדין הרבני של שני בני הזוג, נמצינו כופים דין תורה על אשה לא-יהודייה, שנישאה לבעלה היהודי בארץ מולדתה בהתאם לחוקי ארצה ואף ילדה לו שלושה בנים (שניים מהם בישראל), ומאיינים את מעמדה כאשה נשואה, דבר הנוגד את עקרונות הצדק ואת כללי המשפט הבינלאומי (עיין ע”א 191/51 סקורניק נ’ סקורניק [4]; ואם תאמר, יחול פסק-הדין על הצד היהודי – המערער – בלבד; נמצא הבעל פנוי, והאשה – נשואה ל’רווק’: מעין ‘עגונה’, נוסח חדש.

אין מקום לשתי חלופות אלו גם יחד. פסק-הדין של בית-הדין הרבני מיום טז כסלו ה’תש”כ (17/12/1959) ניתן ללא סמכות והוא נטול כל תוקף חוקי. המערער לא יצא מחזקת נשוי לפי סעיף 3 לחוק ריבוי הנישואין, ונתקיימו בו יסודות העבירה של “נשוי הנושא אשה אחרת” לפי סעיף 2 – לפחות מבחינת “המעשה האסור”

(actus reus)

אוסיף כי אפילו היה בית-משפט או בית-דין מוסמך פוסק את אשר פסק בית-הדין הרבני במקדה זה, לא היה בפסק-דינו כדי לגרוע מתוקפם של הנישואין הקודמים “לעניין סעיף 2”, היינו לעניין המעשה הפלילי של ריבוי נישואין, לאור הוראת הסעיף 4(1) לאותו חוק (ראה להלן, פיסקה 4).

4. אשר ל’מחשבה הפלילית’

(mens rea),

העלה הסניגור המלומד טענת ‘טעות בעובדה’ לפי סעיף 12 לפקודת החוק הפלילי, 1936. לטענתו האמין המערער בשעת נישואיו השניים, והיה לו יסוד סביר להאמין לאור האמור בפסק-הדין הרבני, כי הוא ‘רווק’, ולכן חלה עליו הלכת הסעיף 12, כפי שהוסברה מפי השופט זילברג ב-ע”פ 54/59 היועץ המשפטי לממשלה נ’ עסלה [5], בעמ’ 499, לאמור:

      1. “משמעותו הפשוטה וההגיונית של סעיף זה היא, כי כאשר אדם עובר עבירה מתוך טעות כנה והגיונית לגבי מצב הדברים, רואים את מעשהו (או: אפס מעשהו) באספקלריה של הטעות שלו, ומעמידים את,המציאות המדומה במקום הממשית.”

כמו כן מיסתמך מר מיכאלובסקי על

R. v. Dolmab (1949) [8]

בו קבע השופט streatfeiid כי הגנת ‘טעות בעובדה’ כוחה יפה, במשפט ביגמיה, לא רק כאשר הטעות מתייחסת למותו של בן הזוג הקודם – הלכה שנפסקה בזמנו (ברוב דעות) בפםק-הדין המנחה של

R. v. Toison (1889) [9]

אלא גם באשר היא מתייחסת לחוסר תוקפם של הנישואין הקודמים..

וכן החליט בית-המשפט הגבוה של אוסטרליה בערעור

Thomas v. R.; (1937) [11]

בו אמר השופט Dixon בהנמקתו:

“דוגמאות אלו מראות, לדעתי, שאילו נתקבלה הלכה שתוציא מן הכלל אמונה כנה וסבירה של הנאשם בחוסר תוקפם של נישואיו הקודמים, היתה מביאה לתוצאות אשר לא זו בלבד שהיו נוגדות את העקרונות, אלא שהיו מחללות את כבודה של שיטת המשפט הפלילי שלנו. יש לזכור כי אף על פי שקיום טכס הנישואין הוא הגורם לענישת בעל הדין, הרי נישואין כשהם לעצמם הם מעשה חף מפשע לחלוטין. יסוד העבירה של ביגמיה הוא בנישואין הקודמים הנמשכים. רק בשל העוול הנעשה על-ידי רשעות המעשה של קיום טכס נישואין מתוך ידיעת המניעה שבנישואין קודמים – ראויים הנישואין המאוחרים לענישה.”

הלכה זאת נתקבלה לאחרונה על-ידי בית-המשפט לערעורים פליליים באנגליה

R. v. King; (1963), 3 ALL E.R. 561 [10]

בה סמך זקן השופטים הלורד Parker את ידו על פסק-הדין האוסטרלי ועל הנמקתו כעל “אסמכתה משכנעת ביותר” ([10], בעמ’ 564), והוסיף ואמר (עמ’ 563):

“כפי שאמרתי, החליט בית-המשפט בעניין

Toison [9]

ובית-משפט זה בוודאי יראה את עצמו קשור בכך – כי אמונה כנה, מתוך טעמים סבירים, בנוגע לאחד היסודות העובדתיים, כלומר אם בן הזוג הקודם (בעל או אשה) עודנו חי, מהווה הגנה טובה, והיה מוזר אילו אמונה כנה, מטעמים סבירים, בנוגע ליסוד העובדתי השני, היינו היותו נשוי – שמשמעותו, א בהכרח, היותו נשוי כחוק – לא היתה הגנה טובה.”

ולהלן ([10], עמ’ 565)

“לפיכך הגיע בית-משפט זה למסקנה כי, להלכה, אמונה כנה מטעמים סבירים בדבר חוסר תוקפם של הנישואין הקודמים, בדיוק כמו אמונה כנה מטעמים סבירים שבן הזוג מת, מהווה הגנה טובה.”

יש לציין את ההגדרה של –

“היותו נשוי, שמשמעותו, בהכרח, היותו נשוי כחוק”

(“being married, which must mean being validly married”)

בתורת ‘יסוד עובדתי’. אכן, מעמדו האישי של אדם – היותו נשוי או רווק – מהווה עובדה (ולא עוד אלא אחת מעובדות היסוד של העבירה הנדונה), וטעות בנוגע למעמד זה מהווה ‘טעות בעובדה’ בגדר סעיף 12 לפקודת החוק הפלילי; וזאת אף על פי שאין ‘מעמד’ (status), אלא תוצאה מהטלת חוק על מכלול העובדות, פשוטן כמשמען (וחוקי הנישואין, כידוע, שונים הם, באופן שאדם עשוי להיות’נשוי’ לפי חוק אחד ו’רווק’ לפי חוק אחר). על מצב עניינים מסוג זה יחולו, עקרונית, דברי השופט זילברג ב-עמ”מ 8/57 עו”ד פלוני נ’ המועצה המשפטית [6], בעמ’ 909):

“אפילו כאשר הגנתו של הנאשם מסתמכת … על ‘הטעות הכנה וההגיונית’ האמורה בסעיף 12(א) של פקודת החוק הפלילי … עשויה טעות שבחוק להציל את הנאשם, אם היא אך נוגעת ל’מצב הענינים’

(state of things)

שהוא רלבנטי לגבי האשמה הנדונה, כי גם מצב משפטי מסויים, ‘מצב ענינים’ או ‘עובדה’, הוא לגבי ההוראה הנ”ל.”

עיין כמו כן:

Williams Criminal Law

(מהדורה שניה), סעיף 115, ואלה דברי המלומד בעמ’ 334:

“הכלל ש’אי ידיעת החוק הפלילי אינה מהווה הגנה’ אינו נוגע לעניין זה, אף על פי שפשע הביגמיה מתייחס למונח המשפטי של נישואין, אין זה הופך את דיני הנישואין לסניף של החוק הפלילי.”

אך כאן תתעורר שאלה בדבר ‘מיונה’ המשפטי של הוראה הסעיף 4(1) לחוק ריבוי הנישואין, הקובעת כי “לעניין סעיף 2 אין נפקא מינה אם תוקפם של הנישואין הקודמים הוא לפי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דת שעל-פיו נערכו”: האם הוראה זאת מהווה חלק מדיני הנישואין הנוהגים בישראל או דילמא אינה אלא “סניף של החוק הפלילי”? בעניין בג”צ 301/63 שטרייט נ’ הרב הראשי, אמר השופט זילברג (שם [3], עמ’ 623):

“ברצותנו לשוות קונסטרוקציה משפטית כלשהי להוראת סעיף 4(1), עלינו לומר כי המחוקק הישראלי יצר מוסד נישואין חדש, אוורירי, שהייתי קורא לו בשם ‘נישואין לצורך ביגמיה’, שהרי בשתי הדוגמאות הנ”ל אין האיש נשוי על-פי חוקי הארץ הזאת, ואף על פי כן מרשיעים אותו בעבירת ריבוי נישואין אם הוא נושא אחרת, כי המחוקק גזר לראות אותו ‘נשוי’ לעניין סעיף 2, ולעניין זה בלבד”

ולהלן([3], עמ’ 625):

“בסעיף 4 הביע המחוקק את רצונו, כי גם נישואין בטלים – כלומר: בטלים לפי חוקי הארץ – ישמשו מניעה לעריכת נישואין חדשים, אם אך כשרים היו (הנישואין הראשונים) לפי חוק מקום עריכתם או לפי החוק הדתי שעל-פיו נערכו. הטעם הוא, כנראה בעליל, כי המחוקק הישראלי רצה ‘לכבד’ את החוק הזר או את החוק הדתי, בעשותו את הנישואין הבטלים שנערכו על-פיהם נישואין ‘כשרים’ לצורך עבירת הביגמיה, כפי שנרמז לעיל. בנורמה משפטית פלילית זו גילה המחוקק את יחסו השלילי לאותו מעשה – כשר מן הבחינה האזרחית, אך שפל ונבזה מן הבחינה המוסרית – בו מנצל האיש את בטלותם (במדינה זו) של נישואיו הקודמים, כדי לשאת אשה אחרת על פני אשתו הראשונה שנשא אותה, אם כדין ואם כדת, היינו: או במדינה זרה המכירה בתוקף הנישואין, או על-פי חוקי דת מסויימת ששני בני הזוג קיבלו, בשעתם ובאהבה, את עול מלכותה עליהם.”

מכאן תשובה לשאלת ‘מיון’ הוראת הסעיף 4(1): אין זאת אלא נורמה פלילית, שעליה חל עקרון הסעיף 8 לפקודת החוק הפלילי כי ‘אי ידיעת החוק’ אינה מהווה הגנה.

המסקנה היא כי במקרה דנן לא תועיל למערער טענת ‘הטעות הכנה והסבירה’ לפי סעיף 12. הסניגור המלומד אינו טוען ולא היה יכול לטעון, לאור כל הראיות, כי המערער טעה בנוגע לתוקף נישואיו הקודמים “לפי דין המדינה שבה נערכו”: המערער ידע היטב כי נשא את אשתו ברוסיה בנישואין שנרשמו ב”רישום נישואיו אזרחיים” בהתאם לחוק ברית המועצות. כל “טעותו” (אם אמנם טעות היא) היתה בנוגע לתוקפם של אותם נישואין לפי חוקי הארץ, הווה אומר: הוא האמין כי על אף תוקף נישואיו לפי חוקי ברית המועצות, אין להם תוקף בישראל (בחינת ‘משנה מקום משנה מזל’). אך ‘טעות’ זאת אינה רלבנטית לפי סעיף 4(1) לחוק ריבוי הנישואין. לפי סעיף זה אין נפקא מינה, לגבי אחריותו הפלילית של המערער בשל ‘ריבוי נישואין’ לפי סעיף 2, אם נישואיו הקודמים תקפים או בטלים לפי חוקי ישראל, ובלבד שהם תקפים “לפי דין המדינה שבה נערכו”. נמצא כי כל ‘טעותו’ של המערער לא הייתה אלא אי ידיעת החוק הפלילי, היינו סעיף 4(1) לחוק ריבוי הנישואין. המערער גם אינו יכול לסמוך את טענתו בדבר טעות במובן סעיף 12 על פסק-דין של בית-הדין הרבני. מוכן אני להניח לטובת המערער כי האמין אמונה כנה וסבירה, אם כי מוטעית, שבית-הדין היה מוסמך לפסוק בעניין נישואין. אבל מצבו לפי סעיף 12 לפקודה אינו יכול להיות יותר טוב משהיה “אילו היה מצב הדברים הממשי כאשר האמין”, כלומר, אילו בית-הדין הרבני היה מוסמך לדון בנישואיו. גם במקרה מדומה זה לא היה פסק-הדין מועיל למערער. פסק-דין של בית-דין או בית-משפט מוסמך, שהיה קובע כי נישואי המערער שנערכו ברוסיה בטלים לפי חוקי הארץ, לא היה בו כדי לפטור את המערער מן האיסור הפלילי של “ריבוי נישואין” לפי סעיף 2 בצירוף סעיף 4(1) לחוק ריבוי הנישואין. עיין בג”צ 301/63 שטרייט נ’ הרב הראשי, דברי השופט זילברג (שם [3], עמ’ 625-626:

“על כרחך אתה אומר: כי אם אומנם נתקויימו תנאי סעיף 4(1), והנישואין הקודמים כשרים הם על-פי חוק מקום עריכתם או החוק הדתי שעל-פיו נערכו, ובטלים הם לפי חוקי הארץ הזאת – יכול אומנם בית-המשפט או בית-הדין המוסמך לבטל אותם למפרע מיום עריכתם, אד ביטול זה לא יציל האיש מעונש; יען כי ‘לעניין סעיף 2’, היינו לגבי עבירת ריבוי נישואין, די באותם נישואין קודמים שכינינו אותם לעיל בשם ‘נישואין לצורך ביגמיה’ בלבד.”

ואשר לקביעת פסק-הדין כי “מכיוון שלא היה קשור עמה אפילו ברישום נישואין אזרחי, אין מניעה אף מצד החוק להתיר לו לשאת אשה”, הרי המערער ידע כי המימצא העובדתי שבקביעת זאת (“שלא היה קשור עמה אפילו ברישום נישואין אזרחי”) בטעות יסודו, ולכן לא היה לו כל יסוד סביר לסמוך על המסקנה האמורה כי “אין מניעה אף מצד החוק להתיר לו לשאת אשה”. אדרבה, מכלל הן אתה שומע לאו: לאור ידיעתו של המערער בדבר רישום נישואיו עם סוניה וינברג לבית איסייבה בברית המועצות השתמעה מקטע זה של פסק-הדין אזהרה למערער כי אכן קיימת ‘מניעה מצד החוק’ לשאת אשה אחרת.

ב-

R. v. King

(שם [9], עמ’ 565) מטעים זקן השופטים כי –

“לא די באמונה כנה, צריך שתהא אמונה מטעמים סבירים,”

ואומנם מטעם זה נידחה אותו ערעור. גם במקרה דנן נראה לי כי המערער לא יכול היה להאמין “אמונה כנה וסבירה”, לאור כל הנסיבות שהיו ידועות לו בעת שנשא את מרים שוידרסקה, כי אינו נשוי כחוק עם סוביה וינברג.
מטעמים אלה יש לדחות, לפי דעתי, את עירעורו של המערער על הרשעתו ב’ריבוי נישואין’.

5. שתי העבירות הנוספות בהן הורשע המערער הן עבירות על סעיף 308 לפקודת החוק הפלילי, 1936. סעיף זה (שבוטל על-ידי החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), ה’תשכ”ג-1963) קבע לאמור:

“כל המשיג, או מנסה להשיג בזדון, לעצמו או לאחר, כל רישום, רשיון או תעודה על-פי כל חוק, בטענת שווא, יאשם בעוון ויהא צפוי למאסר שנה אחת.”

בפרט השני הואשם המערער ב”השגת תעודה על-ידי טענת שווא”. ה’תעודה’ נשוא האישום הוגדרה כ”תעודת רווקות בצורת פסק-דין של בית-הדין הרבני האזורי ברחובות”. מסופקני אם פסק-דין של בית-משפט או בית-דין בא בגדר “תעודה”, אשר “השגתה” (או הנסיון להשיגה) “בטענת שווא” מהווה עבירה על סעיף 308. “עבירות הנוגעות להנהלת הצדק”

(administration of justice)

נדונות בפרק יג לפקודה, ואם סבור היה נציג היועץ המשפטי כי המערער הוליך את בית-הדין הרבני שולל על-ידי טענות שווא בזדון, בכתב או בעל פה, ייתכן שהיה עליו להאשימו בפשע של עדות שקר, לפי סעיף 117, או של עדות בדויה, לפי סעיף 119 (עיין ע”פ 330/64 [6]). אך לאור מסקנתי הסופית לגוף העניין, אין צורך להכריע בשאלה אם פרט 2 מגלה עבירה.

כתב האישום מייחס למערער טענת שווא, בזדון, כי “לא היה נשוי בנישואין אזרחיים” עם סוניה וינברג לבית איסייבה. על הקטיגוריה היה להוכיח מצג כוזב חיוני של דבר פלילי.

“טענת שווא” מוגדרת בסעיף 300 –

“כל מצג (representation), באמירה, בכתב או בהתנהגות, של דבר שבעובדה … שהמציג יודע שהוא כוזב.”

לא הוכח מצג על-ידי התנהגות. הוכח מצג בכתב – ה”בקשה למתן היתר נישואין”, ובאמירה דברי המערער בפני בית-הדין, שנירשמו בפרוטוקול. שני מסמכים אלה אינם מכילים כל טענה מפורשת שהמערער לא היה נשוי בנישואין אזרחיים עם סוניה וינברג, אך השופט המלומד מצא כי יש בבקשה משום –

“העלמת חלק מן האמת, וחסר בה דווקא אותו חלק מהאמת המהווה את הגורם המכריע לגבי הדיון בפני בית-הדין הרבני, היינו: אם בין הנאשם לבין האשה סוניה היה קיים קשר נישואין, אם לאו.”

הייתי מסכים לדעת השופט המלומד כי “העלמת חלק מן האמת” עשויה להפוך את הדברים האמורים (בכתב או בעל פה) לטענת שווא, אם משתמע מהם מכללא מצג כוזב חיובי, והוא (כאמור בכתב האישום) כי המערער “לא היה נשוי בנישואין אזרחיים” עם סוניה ויבברג. דברים, בכתב או בעל פה, שאינם מגלים (כניסוחו של השופט המלומד) “אם בין הנאשם לבין האשה סוניה היה קיים קשר נישואין, אם לאו”, כלומר המשאירים את השאלה פתוחה, אינם מהווים “מצג כוזב”.

בהערכת דברי המערער, בכתב ובעל פה, בפני בית-הדין הרבני, יש לשים לב למעמד בו נאמרו. סגנון ה”בקשה למתן היתר נישואין”, שנוסחה על-ידי כותב בקשות, וכן לשון דברי המערער בפני בית-הדין, שנאמרו בתשובה לשאלות בית-הדין ונרשמו על-ידי סופר בית-הדין, מותאמים להשקפת בית-הדין הרבני, שאינו רואה בנישואי יהודי עם נוכרייה נישואין כלל ועיקר ואינו רואה בה את ‘אשתו’. מדבר המערער, בתשובה לשאלות בית-הדין: “אני התקשרתי עם הנוכרייה”, “אני הייתי בחור עד שהיתקשרתי עם זו” – משתמע כי הנוכריה הייתה אשתו. לכן גם הביטוי האשה, החוזר ונשנה בבקשה, אינו רומז כלל על חוסר נישואין אזרחיים. הביטוי היחיד שיש בו – כשהוא לעצמו – כד לשלול לכאורה קשר נישואין כלשהו הן במלים “רק חי עמה בהיותם בחוץ לארץ (ברוסיה)”; אך לאור ההשקפה הרבנית כי יהודי הנושא אשה לא-יהודייה, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, ‘רק חי עמה’, גם מילים אלו אינן חד משמעיות בהקשר זה. מכל פרטי הבקשה, מעצם העתירה למתן היתר נישואין, ומדברי המערער ועדיו בפני בית-הדין, ברור מה היה טיעונו; כי הוא נשא ברוסיה אשה נוצרייה ועלה יחד אתה לארץ; כי אשתו ילדה לו שלושה בנים, נושאת את שמו ורשומה במרשם התושבים כאשתו, כי היא לא התגיירה ועזבה אותו, ואילו הבנים גויירו; וכדי לאפשר לו לשאת אשה יהודייה כדת וכדין, הוא מבקש היתר נישואין. נראה לי כי בנסיבות אלו היה על בית-הדין הנכבד לשאול את המערער אם ‘היתקשרותו’ עם סוניה וינברג לבית איסייבה נרשמה ברישום נישואין אזרחיים כנהוג בברית המועצות, ולא היה כל מקום להסיק את חוסר הרישום מחוסר הזכרתו בבקשה בלבד. בסיכומו של דבר, אין, לדעתי, בבקשת המערער בצירוף דבריו בפני בית-הדין משום ‘מצג כוזב’ בדבר חוסר קיום נישואין אזרחיים עם סוניה וינברג או חוסר רישומם בברית המועצות.

אף השופט המלומד, שהגיע למסקנה הפוכה, מצא לנחוץ להוסיף, ואלה דבריו:

“אני מסכים עם עורך-דין מיכאלובסקי כי היה בבקשה ובעובדות הנוספות שהיו בפני כב’ בית-הדין הרבני – רישומו של הנאשם כ’נשוי’, נשיאת שם משפחתו על-ידי האשה סוניה וגיורם של שלושת הילדים – חומר שעל- פיו יכול היה בית-הדין לא להסתפק בנוסח המילולי והמטעה לכאורה של הבקשה, אך זהו עניין המסור לשיקול דעתו של בית-הדין, ואינני יכול לזכות את הנאשם רק בשל כך שבית-הדין הנכבד בחר לנהוג על-פי מה שכתוב בבקשה, ולא על-פי מה שהבקשה אולי מגלה ‘בין השיטין'”

ובגזר-הדין חוזר השופט ואומה ביתר תוקף:

“אולם כאן אינני יכול להתעלם מהעובדה כי על אף הסתרת קיום הנישואין האזרחיים, גילה הנאשם בפני בית-הדין הרבני כי הוא רשום בתור ‘נשוי’ במרשם התושבים ושהעובדות כולן יכלו, כפי שכבר ציינתי בפסק-הדין עצמו, להניע את בית-הדין הרבני הנכבד שלא להיתפס לנוסח המילולי של הבקשה דווקא, אלא נתנו מקום לחקירה ודרישה נוספת על מנת שהעניין כולו יבוא על פתרונו לגבי כל הצדדים, מבלי שהנאשם היה מסתבך בעבירה נוספת של ריבוי הנישואין.”

יש להוסיף כי על אף האמור במכתבו של מזכיר בית-הדין הרבני מיום כ כסלו ה’תש”ך (21/12/1959) אל הגב’ סוגיה וינברג כי “לפי דבריו לא היה שום קשר של נישואין אזרחיים ביניהם”, ברור מעדותם של כב’ הרב אב-בית-הדין ושל מזכיר בית-הדין כי איש מהם אינו זוכר ששמע כדברים האלה מפי המערער.

לאור כל הראיות נראה לי כי לא היה יסוד להרשיע את המערער בעבירה על סעיף 308 ויש לבטל את ההרשעה לפי הפרט השני של כתב האישום.

6. בפרט השלישי הואשם המערער ב”השגת רישום על-ידי טענת שוא”, בניגוד לסעיף 308. אין ספק כי תיקון רישומו של המערער בספר התושבים מ’נשוי’ ל’רווק’ מהווה “רישום על-פי חוק” (היינו פקודת מרשם התושבים) בגדר סעיף 308. המערער השיג את תיקון הרישום בהיסתמכו על פסק-הדין הרבני מיום 17/12/1959, המצווה על משרד מרשם התושבים לתקן את רישום מצבו המשפחתי של המערער מ’נשוי’ ל’רווק’ בנימוק (בין שאר הנימוקים) כי “לא היה קשור עמה” (עם סוניה וינברג הרשומה כאשתו) “אפילו ברישום נישואין אזרחי” – מימצא עובדתי שיסודו, כפי שידע המערער, היה בטעות (ראה האמור לעיל בסוף פיסקה 4). בהגישו את פסק-הדין הנ”ל לפקיד הרישום לשם תיקון רישום מצבו המשפחתי הציג איפוא המערער ‘מצג כוזב’ ביודעין והשיג בזדון רישום עליידי טענת שווא. לפיכך יש, לדעתי, לדחות את ערעור המערער על הרשעתו בעבירה על סעיף 308 לפי הפרט השלישי.

 

השופט ויתקון:

 

אני מסכים.

 

השופט מני:

 

אני מסכים.

 

לפיכך הוחלט לקבל את הערעור על הרשעת המערער לפי פרט 2 ולדחות את הערעור על הרשעותיו לפי הפרטים 1 ו- 3 של כתב האישום. גזר-הדין יעמוד בעינו.

 

ניתן היום, כו אדר-א ה’תשכ”ה (28/02/1965).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *