ע”פ 125/52 סלומון קינסברון נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל (18/03/1953)

ע”פ 125/52 קינסברון נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פד”י ז (1953) 261

 

ע”פ 125/52

סלומון קינטברון

נגד

היועץ המשפטי לממשלת ישראל

 

בבית-המשפט העליון כבימ”ש לערעורים פליליים

[19/11/1952, 18/03/1953, 19/01/1953]

לפני השופטים חשין, אסף, צלטנר

 

ביגמיה – פקודת החוק הפלילי, 1936, סעיפים 181, 181(א) -הוכחת נישואי הנאשם על פי טכס נישואים כשר, שנערך בחוץ לארץ, לפני בואו בברית נישואים בארץ – נישואים אזרחיים – פקודת העדות (חא”י, פרק נד), סעיפים 18ו- 20, 22, 23, 20(א)(1)-(2) (כפי שתוקנו על ידי פקודת הראיה והעדות (תיקון), 1947) – דבר המלך במועצה, 1922, סימן 46 – הוכחת תוכן מסמך שהוצא בחוץ לארץ על ידי הגשת העתק רשמי – הכרת מסמכים על ידי בתי-המשפט באנגליה, לפי המשפט המקובל ולפי החוק החרות – דרכי ההוכחה בארץ – נישואים שניים בארץ שנערכו על פי הדין היהודי – אי הוכחת גירושיו של הנאשם מאשתו הראשונה.

 

פסקי- דין ישראליים שהוזכרו:

[1] Lyell v. Kennedy; (1890), 62 L. T. 77.

 

פסקי-דין א”י שהוזכרו:

[2] Cr. App. 29/39 Seligmnn v. The Attorney-General: (1939), P. L. R. 6 405; (1939) S.C.J. 2 345, 348-349; (1939), Ct. L. R. 6 85.

 

עירעור על פסק-הדין ועל גזר-הדין שהוצא ע”י בית-המשפט המחוזי בחיפה (י’ אזולאי, נשיא) בתיק פלילי 390/51 ביום 27/06/1952. הערעור נדחה.

 

שפירא – בשם המערער;

מ’ בן-פורת – בשם המשיב.

 

פסק-דין

השופט צלטנר:

1. זהו ערעור על פסק-דינו של נשיא בית-המשפט המחוזי חיפה (כב’ השופט, מר אזולאי), בו הרשיע את המערער בעבירה על הסעיף 181 לפקודת החוק הפלילי, 1936, והטיל עליו עונש מאסר של שנה וחצי.

2. באשר להרשעה, מיתעוררת לפנינו, למעשה, רק שאלה אחת ויחידה, והיא אם התביעה הכללית הוכיחה שהנאשם, לפני שהיתחתן בארץ, היה נשוי על פי טכס נישואים כשר שנערך ברומניה.

התביעה הכללית ניסתה להוכיח, שהוא התחתן שם גם לפי החוק הרומני וגם לפי החוק הדתי היהודי – בהיות הוא וגם בת זוגו הראשונה יהודים – ואם כי לפי כל הדעות אין נישואים דתיים תופשים לפי החוק הרומני החל על חבל רומניה בו נערך הטכס הזה, גורסת התביעה הכללית כי לגבי יהודי בישראל די בכך, לצרכי הסעיף 181 הנ”ל, שהוא התחתן בחו”ל לפי דיני ישראל, אפילו אין הארץ הנוכריה, בה התחתן כך, מכירה בטכס דתי כזה. בשאלה הזאת שמענו טענות ארוכות ומעניינות, אולם לאור ההחלטה שאליה הגענו לגבי נישואיו האזרחיים של המערער, על פי הטכס שנערך ברומניה, אין צורך להיכנס לשאלה הזאת.

3. אפשר, איפוא, להתרכז בשאלה, אם אומנם הנישואים האזרחיים האלה הוכחו. התביעה הכללית הגישה בפני בית-המשפט המחוזי את המוצג ת/1, מסמך בשפה הרומנית, ואם כי אין בפנינו תרגום בכתב, הרי נימסר תכנו מפי שני עדים, עוה”ד שמואל זינגר והסמל אברהם הלפרן, ועד כמה שיש סתירות בין עדויותיהם, העדיף השופט המלומד את גיירסתו של הלפרן, ואין לנו סיבה להתערב בקביעותיו. לפיכך מהווה המסמך העתק מספר הנישואים משנת 1940 מהעיר גלץ. ההעתק ניתן ביום 18/03/1950 והוא חתום ע”י אדם, המתיימר להיות “פקיד מצב האישות”, ואומר, כי ביום 04/06/1940 נערך טכס נישואים בעיריית גלץ בין המערער לבין ארנסטינה ה’ אסקר. עוד כתובים בטופס שמות העדים ושמות הורי הזוג. בהערה ניזכר, כי לא נערך חוזה בין הצדדים בנוגע לנדוניה וכו’, כי היה לצדדים ילד משותף שנולד לפני הנישואים, וניזכרו עוד שלושה ילדים. המסמך אינו מראה אישור לא של הנציגות הישראלית ברומניה ולא של משרד החוץ או משרד המשפטים הרומני, אלא רק את חתימתו של הפקיד הנ”ל וחותמת גומי.

4. השופט המלומד קיבל את המוצג הזר, למרות היתנגדותו של עוה”ד צבי שפירא, אשר טען לנאשם, בהיסתמכו, בין היתר, על הסעיפים 20, 22 ו- 23 לפקודת העדות, כפי שתוקנה ע”י פקודת הראיה והעדות (תיקון), 1947 (מס’ 3/47), וכדין עשה כך. הסעיפים האלה מקילים על קבלת “מסמכים רשמיים”, והסעיף 20 מגדיר את המונח הזה. הסעיף הזה, עד כמה שיש פה עניין בו, קובע כי המסמכים הבאים מהווים מסמכים רשמיים: מסמכים המהווים עסקות או פרטיכלים של עסקות מבצעות (אכסקוטיביות) או חלק מפרטי-כלים רשמיים (כולל כל דוקומנטים ששומרים עליהם למען רשומות, הן רשמיים, הן אחרים) של פקידי ממשלה של כל טריטוריה מחוץ לישראל.

העדויות הנ”ל מראות בעליל כי המסמך ת/1 הנו העתק ממסמך רשמי כזה.

5. שאלה אחרת היא, אם אפשר להוכיח את תוכן המסמך, כפי שזה נעשה פה. באפשרות הוכחות מסמכים במובן הסעיף 20 הנ”ל דן הסעיף 23 לאותה הפקודה, לפיו מותר להוכיח מסמכים רשמיים כאלה, בין היתר, ע”י הגשת העתק המאושר ע”י הפקיד (דהיינו ע”י חותמו או ע”י חתימתו) שבשמירתו הרשמית נמצא המסמך הרשמי. במקרה דדן הפקיד הממונה על ספר הנישואים. שוב מראה המסמך ת/1, שההעתק אושר ע”י הפקיד הזה.

6. באשר לסמכותו של האדם אשר חתם על ת/1 לעשות כן, הרי הסעיף 22 הנ”ל קובע את ההנחה – אשר לא ניסתרה במקרה דדן – כי חתימה רשמית על פני העתק מסמך רשמי היא אמיתית ושתיאור תפקידו של הפקיד הינו מדוייק. גם מבחינה זאת יש, איפוא, לקבל את המסמך.

7. אם יכול היה להתעורר ספק, אם אפשר היה להגיש את הדוקומנט הנדון ומה תוקף הגשתו, הרי כדאי לבדוק את המצב החוקי במשפט המקובל האנגלי, כי הרי מושתת החוק שלנו על המשפט המקובל הזה. כך נאמר ב-ע”פ 29/39 [2], בעמ’ 348-349:

“It has been argued on behalf of the Appellant that there was no evidence to prove the existence of a conspiracy, nor his participation in it, – that evidence was wrongly admitted, in particular, evidence of statements made by Goddard, inasmuch as the Evidence Ordinance (Cap. 54) does not contain any provision allowing the admission of hearsay evidence. This argument might carry force if the Evidence Ordinance were a code of evidence – it is not, however, anything of the sort. Its title sets out that it is as Ordinance to declare the law of evidence on certain points and to amend the law on other points, and that is exactly what this Ordinance is – it only purports to deal with certain points, and nothing else. The Ottoman Law of Evidence was notoriously deficient and antiquated, and in practice for many years the Courts of this country, where no definite provision can be found in the Ottoman law or in any ordinance in regard to evidence, have applied the provisions of the English Common Law on this subject. This, in my opinion is the correct procedure, and is justified by the provisions of Article 46 of the Palestine Order-in- Council, 1922, the terms of which it is not necessary for me to set out here.” (per Copland, J.)

המשפט המקובל האנגלי, הדן בבעיה שלנו, משתקף מפסק-הדין

Lyell v. Kennedy [1]

שם התעוררה לפני בית הלורדים שאלת שושלת יחוסין סקוטית. הוחלט, כי מותר להגיש לבית-המשפט האנגלי העתקות מאושרות של ספרי לידות ונישואים זרים בנוגע לדברים שנרשמו בהם כחוק ושנוהגים לרשום בהם, כשהוכח שהספרים האלה היו בשמירת רשות ציבורית ושבתי-המשפט של הארץ הנכרית מכירים בהעתקות כאלה, כדי להוכיח את אמיתות הדברים שנרשמו בספרים האלה (ראה את פסק-הדין של הלורד סלבורן ב-עמ’ 73).

מכיוון שבנוגע לנקודה האחרונה העיד במקרה שלנו הד”ר זינגר, כי מסמך כזה היה בהחלט מתקבל בבית-משפט רומני (ראה עמ’ 4 של הפרטיכל), ומכיוון שאין ספק שהספר ממנו הוא הועתק היה בשמירת הפקיד הממונה עליו – הרי ברור, כי לפי החוק המקובל האנגלי הייתה הגשתו של המסמך ת/1 מותרת.

8. זאת ועוד: בשנת 1933 צומצם ע”י החוק האנגלי החרות התנאי, כי יש לשכנע את בית-המשפט בדבר שמירת הדוקומנטים האלה ובדבר הכרתם בבתי-המשפט הנוכריים. ה-

Evidence (Foreign, Dominion and Colonial Documents) Act, 1933 (23 & 24 Geo. 5 c. 4)

מייפה את כוחו של המלך לקבוע בצו, במועצתו, בנסיבות מסויימות, כגון הדדיות, כי יש לקבל העתקים של דוקומנטים רשמיים של הארץ הנוכרית הנקובה בצו הזה בהוכחת תוכן הדברים הנזכרים בהם. פקודת העדות המנדטורית (דרייטון, פרק נד), בצורתה המקורית, לא נתנה כנראה לבתי-המשפט את האפשרות לקבל כהוכחה מסמכים אשר היה מותר לקבלם לפי המשפט המקובל האנגלי כפי שהוא משתקף בפסק הדין

Lyeii v. Kennedy [1]

הסעיף 18 מרשה הגשת דוקומנטים נכריים רק בצורות מסויימות, שלא ניתמלאו במקרה שלנו, בלי להבחין בין דוקומנטים רשמיים לבין אחרים. אבל, מצד שני, הרחיקה הפקודה מספר 3/47 לכת, הן לגבי החוק המקובל האנגלי, הן לגבי החוק האנגלי החרות הנ”ל, כי היא קבעה, באופן כללי, שאפשר, גם בלי אכרזה, כפי שהאקט האנגלי דורש, לקבל העתקי דוקומנטים רשמיים נוכריים ככשרים בכל אותם המקרים בהם אפשר לקבל העתקים של דוקומנטים ארץ-ישראליים כאלה. הסעיף 20(א)(1)-(2) מביט על דוקומנטים שנערכו ע”י גופים ציבוריים ארץ-ישראליים כעל דוקומנטים אלה שנערכו ע”י גופים ציבוריים נוכריים, והוא הדין לגבי פקידים ממשלתיים. הסעיף 23, הדן בהגשת העתקי דוקומנטים אלה, שוב אינו מבחין בין דוקומנטים שנערכו בארץ לבין אלה שנערכו מחוצה לה.

היוצא מכל זה, הוא כי אם משווים מצד אחד את החוק החרות של הארץ, כפי שהוא מסתבר מפקודת העדות בצורתה המתוקנת, ומצד שני את המשפט המקובל האנגלי, ואפילו את המשפט המקובל האנגלי בצורתו המורחבת ע”י החוק החרות, הרי רחבות אפשרויות ההוכחה של דוקומנטים נכריים בארץ ע”י הגשת העתקי דוקומנטים כאלה משהן באנגלייה. אבל אפילו באנגליה אפשר היה, במקרה דדן, לאור עדותו של הד”ר זינגר, לקבל את המסמך ת/1.

קל וחומר שאפשר לקבלו בארץ.

9. מאחר שאין כל ספק רציני בכך שהמערער היתחתן בארץ שנית בצורה המוכרת ע”י החוק שחל עליו בשעת נישואיו השניים (החוק היהודי), אין צורך לדון בשום שאלה אחרת שהיתעוררה בקשר להרשעתו, ובייחוד בשאלת גירושיו מאשתו הראשונה לפני נישואיו השניים. עול ההוכחה שאומנם היתגרש המערער כנ”ל רובץ עליו. זה יוצא מנוסח הסעיף 181 לפקודת החוק הפלילי, 1936, האומר, עד כמה שיש פה עניין בו:

“בתנאי כי יהיה זה לימוד זכות(!) טוב על האשמה, לפי הסעיף הזה, להוכיח –

(א) כי בית-משפט מוסמך או רשות מוסמכת של כנסייה דתית הכריזו על הנישואים הקודמים שהם מבוטלים”

גם לפי הסעיף 57 ל-

Offences against the Person Act, 1861 (24 & 25 Vict. c. 100)

ששימש מתכונת לסעיף 181 שלנו רובצת חובת הוכחת הגירושין על הנאשם: ראה ארצ’בולד, הוצ’ 32, עמ’ 1349

(“Case for the Defence”)

 

ועמ’ 1350

(“Dissolution of Marriage”).

השופט המלומד בערכאה הראשונה קבע, כי המערער לא היתגרש כחוק מאשתו הראשונה, ואין בידינו לקבוע את היפוכו של הדבר.

10. כפי שאמרנו בסע’ 2 של פסק-הדין הזה, אין צורך, לאור הנ”ל, להיכנס לשאלה אם הנישואים הדתיים של המערער די בהם לגבי הסעיף 181 הנ”ל, אף שהחוק הרומני אינו מכיר בהם כבנישואים כשרים.

אבל מאידך גיסא אין אנו צריכים להתעלם מהם מבחינה אחרת – מאחר שהשופט המלומד קבע שטכס הנישואים האלה היתקיים ומאחר שאין לנו סיבה להיתערב בקביעתו זאת. הבחינה הזאת היא בחינת סיוע למסמך ת/1. הטכס הדתי הזה מראה, לכל הפחות, את כוונת הצדדים, של המערער ושל אשתו הראשונה, לקיים ביניהם יחסי בעל ואשה והעובדה הזאת משווה לת/1 תוקף יתר, בהגבירה, בהיותה מקור בלתי תלוי ב-ת/1, את ההסתברות ש-ת/1 משקף את האמת.

אנו דוחים, איפוא, את הערעור לגבי ההרשעה וגזר-הדין. את תקופת המאסר – שנה וחצי – יש למנות מהיום, אך את הימים שבהם עשה המערער בבית הכלא יש לנכות מאותה תקופה.

 

ניתן בפומבי היום, ב ניסן ה’תשי”ג (18/03/1953)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *