ע”פ (מחוזי ירושלים) 40649/07 מדינת ישראל נ’ שי מלכה (18/11/2008) – DOCX / PDF
בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע”פ 40649/07
לפני:
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופט רפי כרמל
כבוד השופטת רות שטרנברג אליעז
המערערת:
מדינת ישראל
ע”י עו”ד דן בהט, פרקליטות מחוז ירושלים
נ ג ד
המשיבים:
1. שי מלכה
2. אריאל וונגרובר
3. עדיאל שרעבי
ע”י ב”כ עוה”ד י’ שטובר
פסק דין
ערעור המדינה על הכרעת דין של בית משפט השלום בירושלים (כב’ הש’ רחל שלו-גרטל) מיום 20/9/07, לפיה בוטלו כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבים, בכל המתייחס לעבירות ההמרדה, מחמת הגנה מן הצדק, אף שעבירות אלה הוכחו, ולפיה זוכו המשיבים מעבירות נוספות מאחר שאלה לא הוכחו מעבר לספק סביר (ת”פ 2834/05 ות”פ 3889/05).
1. נגד המשיבים 1 ו- 2 הוגש כתב אישום מתוקן, בת.פ. 2834/05, אשר ייחס להם עבירות של מעשי המרדה, לפי סעיפים 133 ו- 136 (1) (2) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: “החוק“), פרסומי המרדה, לפי סעיף 134(א) לחוק, החזקת פרסומי המרדה, לפי סעיף 134(ג) לחוק, התקהלות אסורה, לפי סעיף 151 לחוק (17 עבירות), התפרעות לפי סעיף 152 לחוק (18 עבירות), המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות, לפי סעיף 155 לחוק (שתי עבירות), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק (19 עבירות). נגד המשיב 3 הוגש כתב אישום בת.פ. 3889/05 המייחס לו מעשי המרדה, פרסומי המרדה, החזקת פרסומי המרדה, התקהלות אסורה (29 עבירות), התפרעות (26 עבירות), המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות (חמש עבירות), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (28 עבירות).
הדיון בשני כתבי האישום אוחד.
2. הרקע לכתבי האישום הנו החלטות הממשלה והכנסת שהתקבלו במהלך שנת 2004-2005, בנוגע לפינוי הישובים מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, אשר נודעו בשם ‘תוכנית ההתנתקות’. בכתב האישום נטען כי המשיבים קשרו קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצועה של תוכנית ההתנתקות על ידי כוחות הביטחון, ותכננו לפעול באמצעות פעולות בלתי חוקיות בהיקף המוני, על מנת לפגוע, בשלב הראשון, בהכנת כוחות הביטחון ליישום תוכנית ההתנתקות, ולאחר מכן, ותוך הכבדה מתמשכת על כוחות הביטחון, לגרום לסיכול התוכנית. לשם מימוש מטרותיהם, כך פירטו כתבי האישום, הקימו המשיבים תנועה בשם “הבית הלאומי”, באמצעותה ארגנו, בין היתר, הפגנות בלתי חוקיות רבות, המוניות, ובו זמניות, בצירי תנועה ראשיים, על מנת לשבש את מהלך החיים התקין ולהקשות על תנועת כוחות הביטחון. בנוסף הואשמו המשיבים, כי תכננו וקראו להמוני מפגינים להפר את החוק במהלך ההפגנות, ואף לא להזדהות שעה שייעצרו, כל זאת על מנת לאלץ את כוחות הביטחון לעצור אלפי מפגינים אשר לא יזדהו ובכך לגרום לשיתוק מנגנוני אכיפת החוק. כן הואשמו המשיבים בתכנון, ביצוע ועידוד פעולות בלתי חוקיות נוספות אשר נועדו למנוע מכוחות הביטחון ליישם את תוכנית ההתנתקות.
3. המשיבים הואשמו כי לצורך קידום ומימוש מטרותיהם, ביצעו פעולות רבות, בהן הקמת מטה תנועת הבית הלאומי, פתיחת והפעלת חשבון בנק לצורך מימון פעולותיהם, מינוי רכזי אזורים וצמתים לביצוע הפעולות במקומות שונים, הפקת פרסומים וחומרי הסברה, וארגון הפגנות בלתי חוקיות רבות. בגין מעשים אלה הואשמו המשיבים בביצוע עבירות של מעשי המרדה, פרסומי המרדה והחזקת פרסומי המרדה.
4. העבירות האחרות אשר יוחסו למשיבים התייחסו להתרחשות הפגנות בלתי חוקיות רבות אשר נתקיימו כתוצאה מפעילות המשיבים, הפגנות במהלכן נחסמו צמתים וצירי תנועה, ובמסגרתן פעלו מפגינים רבים בהתאם להנחיות המשיבים. מדובר ב’מבצע ניסוי כלים’ אותו יזמו המשיבים ובמהלכו נתקיימו 19 הפגנות בלתי חוקיות, כולן ביום 16/5/05 בשעה 17:00,
ובמהלכן נעצרו מאות אנשים. למשיב 3 יוחס, בנוסף, ארגון מועד נוסף של הפגנות שכונה “יום פקודה”, במהלכו נתקיימו הפגנות לא חוקיות נוספות, כולן ביום 29/6/2005 (העובדות הבלתי שנויות במחלוקת בעניין זה מופיעות בהודעה המוסכמת ת/68).
הכרעת דינו של בית משפט קמא
5. בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המשיבים ביצעו מעשי המרדה, ובכלל זה קבע כי המשיבים כולם “קראו לסכל את תוכנית ההתנתקות”, פרסמו פרסומים שלא היו “פרסומים לגיטימיים”, קראו למרי אזרחי, וניסחו את “התיק לרכז צומת”, את המסמך “עוברים להכרעה”, ואת החוברת “כך עוצרים את העקירה” (ת/1, ת/3, ת/4). המשיבים הפיצו באמצעות אחרים את המסמכים באלפי עותקים, התקשרו לאנשים על מנת שאלה יפעלו כרכזי צומת, קבעו את תאריך “ניסוי הכלים”, נתנו הנחיות למפגינים שלא יזדהו אם ייעצרו, תחזקו את אתר האינטרנט של תנועת “הבית הלאומי”, נשאו נאומים בכנסים, הסבירו באופן מעשי איך לבצע את ההפגנות הבלתי חוקיות, ועודדו לסרבנות. בית המשפט קיבל את עמדת התביעה, לפיה כל הפעולות האמורות לא נעשו על מנת לעורר דעת קהל בלבד, אלא על מנת לשתק את החיים במדינה על ידי סרבנות, מרי אזרחי ויצירת פרובוקציות כלפי השוטרים וכוחות הביטחון ולהפוך את “חוק הגירוש”, כלשונם, ל”בלתי אכיף”. מעשי המשיבים, כך נקבע, נעשו כולם בהקשר המדיני, וכוונו כנגד הסמכות השלטונית, על מנת שזו תשנה את החלטתה ולא תאכוף את חוק ההתנתקות (עמ’ 493-497 להכרעת הדין). בנוסף, בית משפט קמא דחה חלק מטיעוניהם העובדתיים של המשיבים, לפיהם לא ביצעו חלק מהפעולות אשר יוחסו להם, או כי התכוונו לפעולות לגיטימיות (עמ’ 493-495 להכרעת הדין).
עוד קבע בית המשפט כי מעשי המשיבים עלולים היו, בגדר אפשרות סבירה, ואף קרובה לוודאי, להתדרדר למעשי התפרעות ואלימות ולפגיעה קשה בסדר הציבורי, כפי שאכן אירע במספר מקרים, עד כדי ערעור סדרי משטר תקינים. על מטרת ההתארגנות של המשיבים ניתן היה ללמוד לא רק מטיב המעשים המתוכננים אלא גם מאמירותיהם המפורשות (עמ’ 496 להכרעת הדין).
6. ביחס ל”ניסוי כלים”, נקבע כי המשיבים קבעו את המועד בו התרחש, קבעו את מטרותיו, ובין היתר, לשבש את ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות, ולגרום לכך שאלפים ייצאו לחסימת צירים. לצורך כך הם ניסחו והדפיסו מסמכים שונים, ארגנו, הנחו ונאמו בכנס במלון הייאט בירושלים, וקראו לאנשים לצאת ולחסום כבישים. דברים דומים נעשו על ידי המשיב 3 ביחס ל”יום הפקודה” (עמ’ 498-499 ל הכרעת הדין).
7. כמו כן קבע בית המשפט, בהעדר מחלוקת בין הצדדים בנושא זה, כי בתאריכים הרלוונטיים (16/5/05 ו– 29/6/05), נערכו ברחבי הארץ הפגנות רבות ללא רישיון, נחסמו צמתים וצירים, נעצרו מאות אנשים, מפגינים שרפו צמיגים, התיישבו בצמתים, הציתו מיכלי אשפה ועוד (עמ’ 499-500 להכרעת הדין, וההפניה שם לת/68).
8. בהמשך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי קיים קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לאירועים ולהפגנות שאירעו בתאריכים הנקובים בכתב האישום, וכי ההפגנות ללא רישיון וחסימות הכבישים המיוחסות למשיבים נערכו בתאריך שצוין על ידי המשיבים, וכי אין זו יד המקרה (עמ’ 500 להכרעת הדין).
9. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי התמונה הכוללת העולה מהראיות, היא שהמשיבים קראו למעבר שיטתי על החוק, תוך מתן הנחיות למפגינים בדבר צורת ההפגנה והתנהגות העצורים. הנחיות אלה מלמדות שאין לקבל את טענת המשיבים כי מטרתם הייתה מחאה או ביקורת בלבד, אלא קריאה השוללת את הלגיטימציה של השלטון, את הלגיטימציה של חוק ההתנתקות, ומתן הכשר לפעולות הנוגדות את החוק. עוד קבע בית המשפט, בהקשר זה, כי הקריאה של המשיבים להפגנות ביום “ניסוי הכלים” יצאה מהכוח אל הפועל (עמ’ 501 – 502 להכרעת הדין).
10. לבסוף, בחן בית המשפט קמא את ההגנות השונות להן טענו המשיבים, ודחה אותן, תוך שקבע כי התביעה הוכיחה מעל ספק סביר את עבירות ההמרדה ופרסומי המרדה המיוחסות לשלושת המשיבים (סעיף 17 להכרעת הדין, עמ’ 502 – 503).
הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית בראי בית משפט קמא
11. בית משפט קמא ניתח את טענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית שהעלו המשיבים, וקבע כי מדיניות האכיפה של המערערת לא זכתה לביסוס ראייתי הולם, וכי המערערת התייחסה לטיעון של אכיפה בררנית באופן כוללני ובעלמא, מבלי שהסבירה מדוע העמידה לדין את המשיבים ולא העמידה לדין אחרים שפעלו באופן דומה (עמ’ 516-517 להכרעת הדין), ובכלל זה לא הוכחה ההבחנה שניסתה המערערת ליצור בין הפגנות שמטרתן חוקית לבין הפגנות שמטרתן אינה חוקית.
עוד קבע בית המשפט כי פעילות המשיבים לא הייתה יוצאת דופן, שכן מאות ואלפי אנשים הפגינו, ואישי ציבור רבים קראו לסכל את חוק ההתנתקות, מבלי שהועמדו לדין או נחקרו (עמ’ 508 ו- 510 להכרעת הדין). בית המשפט הפנה לכך שבמהלך פרשת ההגנה התברר כי מסמך אשר נתפס אצל המשיב 3, חוברת “יום פקודה – מצעד ההתחברות לעזרת אחינו הגיבורים” (מוצג ת/50 וגם נ/6), חובר למעשה על ידי מועצת יש”ע, אך מפרסמיו לא נחקרו בעניינו. כך לא נחקרו מפרסמי החוברת “לבירור חובת אי הציות” הקוראת להפרת החוק, ואשר פורסמה בהוצאת מנהיגות יהודית לישראל. עוד הפנה בית המשפט לכך שיו”ר תנועת מנהיגות יהודית, חה”כ פייגלין, ומנכ”ל התנועה, מר מיכאל פואה, לא נחקרו בגין חלוקת תעודות אזרחות של כבוד לחוסמי צירים (עמ’ 510-511 להכרעת הדין). כך גם ח”כ אריה אלדד אשר נאם במקומות שונים וקרא למרי אזרחי בשל תוכנית ההתנתקות, וכן אלוף משנה בדימוס שקרא לסירוב פקודה במהלך ההתנתקות (עמ’ 515 להכרעת הדין). בנוסף, הפנה בית משפט קמא לכך שאנשי מועצת יש”ע לא נחקרו למרות פעילותם העניפה בארגון פעולות מחאה נגד ההתנתקות, וחרף אירגון הפגנה בלתי חוקית גדולה בכפר מימון. כמו כן, הפנה בית המשפט להפגנות שאירגנה מועצת יש”ע, שנערכו באישור המשטרה, אולם התפתחו להפרות סדר ועימות עם שוטרים.
בית המשפט הוסיף כי במהלך החקירה לא נחקרו כל החשודים הפוטנציאליים, ואף לא נחקרו אירועים פליליים אחרים כמו חסימת כביש ירושלים-תל-אביב בשמן ומסמרים, או פרסומים ממרידים שונים באתרי אינטרנט (ע’ 513 להכרעת הדין).
בית המשפט קמא סבר כי הפרקליטות ורשויות האכיפה יצרו מצג לפיו קריאה למעשי מחאה שיגרמו לשיבוש החיים או לסירוב לפינוי וכדומה אינם בגדר מעשים בלתי חוקיים, כי פעילותם של המשיבים ואחרים כמותם היא בגדר המותר וכי לא יועמדו לדין. בית המשפט תמך קביעה זו, בין היתר, בידיעה שיפוטית והפנה בכלליות לפרסומי התקשורת (עמ’ 515-516 להכרעת הדין).
לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הראתה כי האכיפה בעניין המשיבים והגשת כתב האישום נגדם, אף שהיא נראית בררנית, נעשתה משיקולים ענייניים בלבד (עמ’ 516 להכרעת הדין), ולפיכך ביטל בית המשפט את כתבי האישום וזיכה את המשיבים מעבירות המרדה (שניהם יחדיו, ראה בעמ’ 518 להכרעת הדין).
היסוד לזיכוי בבית משפט קמא מעבירות של התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו
12. בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי אין מחלוקת כי ההתקהלויות באותן ההפגנות שתוארו בכתב האישום היו אסורות, וכי אלה התדרדרו במספר מקרים להתפרעויות (עמ’ 504 להכרעת הדין). יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה מעל לספק סביר כי המשיבים השתתפו בביצוע עבירות אלה כמבצעים בצוותא בהתאם להוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמשיבים או מי מהם חברו למפגינים ספציפיים, הנחו אותם בחסימה ספציפית של כבישים או נתנו הנחיות מפורשות לרכזי הצמתים. עוד קבע בית המשפט כי אין כל ראיה המובילה למסקנה, מעל ספק סביר, כי בידי המשיבים כולם, או מי מהם, הייתה שליטה פונקציונאלית-מהותית, יחד עם מאות המפגינים או אפילו מי מהם, על ביצוע ההפגנות האסורות, אין ראיה שהם פעלו יחד עם רכזי הצמתים במקומות הספציפיים נשוא כתב האישום, ואין לראות במשיבים “אנשי פנים” אשר נטלו חלק מהותי בהגשמת ההפגנות, ואלמלא פעילותם לא היו מתקיימות כל אותן ההפגנות והעימותים עם השוטרים. כמו כן הסיק בית המשפט כי ניתן לקבוע חד משמעית כי “גם ללא פעילות הנאשמים, לא היו נחסכים האירועים נשוא כתב האישום”, וכי “לנאשמים לא היה “מונופול” על הקריאה לצאת להפגנות ולשבש את הסדר הציבורי, כדי לסכל את חוק ההתנתקות, ולא על הפרסומים כיצד להתנהג בהפגנות ובעת מעצר” (עמ’ 504-505 להכרעת הדין).
13. בנוגע להפגנות, קבע בית המשפט כי הוכח שהיו פרסומים נוספים שקראו להפגנות, הוכח כי התקשורת פרסמה את ההפגנות, והוכח כי חלק מרכזי הצמתים פעלו על דעת עצמם. מכל אלה הסיק בית המשפט כי למשיבים לא הייתה שליטה מוחלטת על כל המפגינים, וקיים ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לבין האירועים שבכתב האישום. לפיכך, זיכה בית המשפט את המשיבים מן העבירות של התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עמ’ 505-506 להכרעת הדין).
נימוקי הערעור
לעניין ביטול כתבי האישום בשל הגנה מן הצדק
14. המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי המערערת פעלה שלא כדין או בדרך של אכיפה בררנית. המערערת טוענת כי לא ניתן להשוות בין ההחלטה להעמיד את המשיבים לדין לבין ההחלטה שלא להעמיד לדין אחרים, שכן נסיבות המקרים שונות זו מזו ואין דמיון ביניהן. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בהשוואה שערך בין מארגני הפגנות מחאה כנגד תוכנית ההתנתקות, שתיאמו את ההפגנות עם המשטרה כחוק, לבין המשיבים שפעלו לסיכול תוכנית ההתנתקות ע”י שימוש בהפגנות בלתי חוקיות ככלי להשגת מטרה פסולה. אלה נוהלו בדרך של התפרעויות המוניות במטרה לשבש את החיים במדינה במקומות רבים בו זמנית ובאופן חוזר ונשנה. פעולות לא חוקיות בהיקף זה, או אף דומה לו, לא ננקטו על ידי איש מלבד המשיבים, לפיכך, כך טוענת המערערת, לא היה בהעמדת המשיבים לדין משום אפליה.
15. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערערת לא הביאה ראיות ועדויות להפגנות שמטרתן הייתה חוקית ואשר נערכו במטרה להביע מחאה כנגד תוכנית ההתנתקות (עמ’ 509 להכרעת הדין). המערערת מפנה לעדותם של תשעה עדים, שמדבריהם עלה בצורה ברורה כי הפגנות אלה היו רבות מספור ואכן נערכו בתקופה הרלבנטית לכתב האישום (המערערת הפנתה לסיכומי התביעה בפני בית משפט קמא – עמ’ 446 לפרוטוקול הדיון דלמטה; סיכום הראיות – נספח ד’ להודעת הערעור).
16. עמדת המערערת היא כי צירוף מעשי המשיבים לקריאותיהם להתנגדות, הוא שיצר, בין היתר, את ההבחנה בין המשיבים לאחרים. לטענת המערערת, טעה בית משפט קמא בהשוותו את פעילותם של המשיבים עם פעילותם של אישי ציבור או גופים שונים אשר קראו לסרבנות, שכן אלו אמנם קראו לסרבנות, אולם לא ביצעו פעולות שמטרתן להביא למימוש קריאותיהם. ביחס לאלה, בחר היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידם לדין, בשל מדיניות ארוכת שנים של ריסון בהגשת כתבי אישום בעבירות שיש בהן משום צמצום חופש הביטוי. לעומת זאת, בענייננו, המשיבים לא הסתפקו בקריאה לסרבנות ולהתנגדות להתנתקות, אלא ביצעו פעולות רבות על מנת להוציא את קריאותיהם מהכוח אל הפועל ולהביא, כפי שבית משפט קמא קבע, לביצוע הפגנות בלתי חוקיות במקומות רבים, באופן שנועד להביא את מערכת אכיפת החוק לידי קריסה.
17. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא בהשוואה שערך בין פעילותה של מועצת יש”ע בהפגנת כפר מימון לבין פעילות המשיבים. המערערת הפנתה לטיעוניה בעניין זה, כפי שנטענו בפני בית המשפט (עמ’ 458-460 לפרוטוקול הדיון), ואף זכו לביסוס ראייתי, לפיהם קיימים הבדלים משמעותיים בין מעשי מועצת יש”ע לבין פעילות המשיבים, באופן המשמיט את הבסיס להשוואה זו: בעוד שהמשיבים ותנועתם “הבית הלאומי” עסקו במוצהר אך ורק בפעילות בלתי חוקית וקראו להחריף את המאבק הבלתי חוקי כנגד ההתנתקות, מועצת יש”ע ארגנה הפגנות רבות במהלך החודשים שקדמו להתנתקות, שכולן, פרט לאחת, היו חוקיות ומתואמות עם המשטרה. מטרת מועצת יש”ע בפעולות אלה לא הייתה לשתק את המדינה אלא למחות כנגד תוכנית ההתנתקות בצורה חוקית. ההפגנה הגדולה שערכה מועצת יש”ע בכפר מימון הייתה אירוע חריג שאינו מעיד על הכלל, ואשר גם הוא נסתיים בהתפזרות שקטה על פי הנחיות מועצת יש”ע ולאחר הידברות בינה לבין ראשי כוחות הביטחון. במובן זה, טוענת המערערת, ניתן לראות במועצת יש”ע גורם ממתן והייתה הצדקה שלא לנקוט בהליכים פליליים כנגד ראשיה. יתרה מזו, לשיטת המערערת, אף אם שגה היועץ המשפטי לממשלה בכך שלא הורה על פתיחת חקירה בפרשת כפר מימון, אין בהחלטתו משום חוסר סבירות קיצוני ואין בה כדי להביא לביטול כתב האישום כנגד המשיבים, לגביהם הוכח, על פי קביעותיו של בית משפט קמא, כי ביצעו עבירות המרדה, וכי מהות מעשיהם הייתה ארגון התפרעויות ופעולות בלתי חוקיות.
18. עוד טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי לא נחקרו אירועים פליליים אחרים, כמו חסימת כביש ירושלים-תל-אביב בשמן ובמסמרים. המערערת טוענת כי אין יסוד לקביעה זו, וכי רשויות האכיפה חקרו אירועים רבים ואף העמידו לדין במקרים דומים למקרה שתואר על ידי בית משפט קמא. המערערת טוענת כי לא ברור מהו הידע השיפוטי עליו התבסס בית משפט קמא בקביעותיו בנושא, אולם ככל הנראה מדובר בטעות עובדתית שאינה מבוססת על ראיות, ואף אינה מוצאת אחיזה בסיכומי ההגנה, והמערערת מפנה למספר דוגמאות של כתבי אישום שהוגשו בתקופה שקדמה להתנתקות. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בקובעו כי המערערת לא הציגה בפניו את עמדתה ושיקוליה בהחלטותיה בדבר העמדה לדין. המערערת טוענת כי פירטה את עמדתה בהרחבה רבה (המערערת מפנה לעמ’ 443, 453-459 לפרוטוקול). בנוסף נטען כי בית משפט קמא לא נימק את קביעותיו לפיהן מדיניות זו של העמדה לדין מהווה אכיפה בררנית, וכי אין לקביעה זו אחיזה במציאות, באשר המערערת לא נהגה באפליה עם המשיבים. המערערת טוענת כי בית המשפט לא יישם כראוי את המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הגנה מן הצדק על פיהם יש לבדוק לא רק אם קיימים פגמים בקבלת ההחלטה על העמדה לדין, אלא גם אם יש בהעמדה לדין משום “פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות”. המערערת טוענת עוד כי היה על בית המשפט לבחון בנוסף אם לא ניתן לטפל בנפסדות פעולות הרשויות באמצעים מתונים יותר.
נימוקי הערעור לעניין זיכוי המשיבים מאחריות להתרחשות ההפגנות ולעבירות אשר נטען כי בוצעו במהלכן
19. לטענת המערערת, בית המשפט קמא לא הסיק את המסקנות המשפטיות המתבקשות מהעובדות אותן קבע, וכי היה עליו להרשיע את המשיבים גם בעבירות אלו. המערערת מדגישה כי אין היא מבקשת את התערבות ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים שהינם תוצאה של ניתוח ראיות, אלא רק בקביעות שהן לכאורה עובדתיות, אולם אינן נשענות על ניתוח ראיות, לא נומקו כנדרש או שהתבססו על ידיעה שיפוטית שמקורה אינו ברור.
המערערת מפנה לקביעות בית משפט קמא בסעיפים 13-16 להכרעת הדין, בהם קבע כי המשיבים הם שקבעו את מועד הפגנות “ניסוי הכלים”, קבעו את מטרת ההפגנות ואת צורתן, פעלו על מנת לפרסם את מועד ההפגנות וצורתן, יזמו כנס פעילים שבו קראו לביצוע ניסוי הכלים, דאגו לפרסם את האמור גם באינטרנט והתקשרו לרכזי צמתים בנושא זה. עוד קבע בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לבין התרחשות ההפגנות בהן פעלו המפגינים בהתאם להנחיות המשיבים וכי קריאתם של המשיבים להפגנות ביום ניסוי הכלים יצאה מהכוח אל הפועל. לפיכך, לשיטת המערערת, המסקנה המתבקשת היא כי המשיבים אחראים כמבצעים בצוותא לאותן הפגנות, הם שיזמו אותן וגרמו להן, הגם שלא נכחו במקום פיזית. לשיטת המערערת די בהעברת המסר בצורה ספציפית וישירה מאת העומדים בראש תנועה המקדמת ומבצעת פעילות בלתי חוקית, ובביצוע פעולות ארגוניות שנועדו להבטיח את הצלחת המבצע, על מנת לקבוע כי הם אחראים לפעולות שביצעו המפגינים. עוד נטען כי היסוד הנפשי הנדרש לעבירות שבוצעו במהלך ההפגנות, התקיים אצל המשיבים, שכן התפרעויות המפגינים ויתר הפעילויות הבלתי חוקיות שביצעו המפגינים במהלך הפגנות “ניסוי כלים” ו”יום פקודה”, היו פעולות צפויות, שהמשיבים היו מודעים לאפשרות התרחשותן כאשר תכננו את ההפגנות. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא היו גופים אחרים שהיו שותפים ליוזמת עריכת ההפגנות ביום “ניסוי כלים”, ולפיכך האחריות לביצוע הפגנות אלה היא של המשיבים בלבד, ולכן אין לקבל את הטענה שאין לראות בהם “אנשי פנים”.
20. בנוסף נטען, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי גם ללא פעילות המשיבים לא היו נחסכים האירועים נשוא כתב האישום. המערערת טוענת כי ניתוח הראיות מצביע דווקא על מסקנה הפוכה, ולפיה ללא פעילות המשיבים לא היו מתרחשות עשרות התפרעויות ביום ניסוי הכלים, וודאי לא עשרות התפרעויות בלתי חוקיות שבוצעו בצורה ובשיטה אותה יזמו המשיבים. לשיטת המערערת, מהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא עולה באופן חד משמעי כי מרביתן המוחלט של ההפגנות כנגד תוכנית ההתנתקות, שלא נכללו במסגרת “ניסוי הכלים” או “יום פקודה”, היו חוקיות ובוצעו לאחר תיאום עם המשטרה.
המערערת מפנה ל”דו”ח מהשטח”, שהוגש לבית משפט קמא (מוצג ת/8 מסמך 14), בנוגע להפגנות שאורגנו כחודשיים לפני יום “ניסוי הכלים”, בו בדקו המשיבים את יכולתם לגרום להפגנות ומצאו כי היא דלה ביותר. המערערת מבקשת ללמוד מכך כי דווקא פעילותם הנמרצת של המשיבים במהלך החודשיים שקדמו ל”ניסוי הכלים” היא שהביאה להצלחת מבצע “ניסוי כלים”, ומכאן שהמסקנה המתבקשת היא שהמשיבים הם הגורם המרכזי והעיקרי להפגנות “ניסוי הכלים”.
תשובת המשיבים
ביטול כתבי האישום בגין הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית
21. המשיבים טוענים כי בית משפט קמא, בקבלו את הטענה לאכיפה בררנית, נשען בעיקר על העדר אכיפה כלפי מועצת יש”ע, ובעיקר באשר לפועלה של מועצת יש”ע בארגון ההפגנה בכפר מימון. המשיבים טוענים כי הפגנה זו הייתה האירוע המרכזי ממנו חשש השלטון לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, ואין המדובר באירוע שולי או זניח. אירוע זה היה אירוע מסודר ומאורגן על ידי מועצת יש”ע, שקדם לו פרסום ברבים, ובכלל זה באמצעי התקשורת. כמו כן, פורסם ברבים כי האירוע אינו חוקי וכי המשטרה אוסרת על הציבור להשתתף בו, ואף עצרה אוטובוסים שהסיעו את המפגינים לאירוע. חרף זאת, הוסיפה מועצת יש”ע וקראה לציבור להשתתף בו. לשיטת המשיבים, אירוע זה שיבש באופן ממשי את התארגנות השלטון לביצוע תוכנית ההתנתקות, והתקיים בו הפוטנציאל המרדני שממנו חששה המערערת, הגם שבסיומו התפזרה ההפגנה ללא שפיכות דמים (עמ’ 10-11 לפרוט’).
באשר למבצע “ניסוי כלים”, טוענים המשיבים כי הם לא פרסמו בכלי התקשורת את קריאתם להפגנות, אלא העניין פורסם ביוזמת אמצעי תקשורת. עוד טוענים המשיבים כי הם פעלו באופן לגיטימי ולא קראו להפגנות בלתי חוקיות, לבד מקריאה בודדת בכנס.
22. בנוגע לחוברת “יום פקודה”, טוענים המשיבים כי המערערת חקרה רק את המשיבים ולא גורמים הקשורים למועצת יש”ע, וזאת מתוך החלטה ומדיניות של אכיפה בררנית. עוד טוענים המשיבים כי המערערת לא הציגה ראיות לגבי השונה בין המקרים ואף סירבה להעיד גורמים מפרקליטות המדינה בעניין מדיניות ההעמדה לדין.
23. באשר לטענת המערערת לפיה המקרה דנן אינו בגדר המקרים החריגים בהם ניתן לבטל כתב אישום, טוענים המשיבים כי החלטה זו מסורה לבית משפט קמא שדן במקרה כערכאה דיונית, שמע את העדים והראיות והתרשם כי תחושת הצדק וההגינות נפגעה באופן המצדיק מתן סעד של ביטול כתב האישום. עוד טוענים המשיבים כי יש בהעמדתם לדין משום פגיעה גם בעקרון החוקיות, שכן המערערת לא העמידה לדין באופן עקבי ובמשך שנים בגין עבירות של המרדה.
24. בנוסף, טוענים המשיבים כי המקרה דנן הוא מקרה חריג של אכיפה בררנית מטעמים פוליטיים, כאשר לעומתו עומד הערך המוגן בעבירת ההמרדה, שמירה על שלטון החוק, שהוא הערך הנמוך ביותר במדרג הערכים המוגנים בחוק העונשין אשר נועד בעיקרו להגן מפני פגיעה בגופו, חירותו, כבודו ורכושו של אדם.
לעניין זיכוי המשיבים מאחריות להתרחשות ההפגנות ולעבירות אשר נטען כי בוצעו במהלכן
25. המשיבים טוענים כי בית משפט קמא אכן קבע כי ההפגנות שהתקיימו ביום 16.5.05 היו פועל יוצא של קריאת המשיבים לצאת להפגנות מעין אלה באותו מועד, אולם בד בבד עם קביעה זו ציין בית משפט קמא כי המשתתפים בהפגנות אלו לא עשו כן דווקא בשל קריאת המשיבים, אלא פעלו ביוזמתם במטרה למחות נגד מדיניות הממשלה, והיו עושים כן גם אילו היו נקראים להשתתפות על ידי מועצת יש”ע או כל גורם אחר.
26. עוד טוענים המשיבים כי לא הוכח כי הם פעלו בצוותא חדא לביצוע העבירה. לשיטת המשיבים, על מנת שאדם ייחשב כמבצע עבירה בצוותא עם אחרים, צריך להתקיים התנאי של “עשיית מעשים לביצועה” של העבירה, כלשון הוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין. הגם שהמושג “ביצוע” פורש בהרחבה בפסיקה, נדרש מעשה אקטיבי של השתתפות במעשה לביצוע העבירה, החורג מהכנה גרידא, ומלווה ביסוד נפשי מתאים. על המעשה להיות משולב בתוכנית העבירה ולהוות השתתפות בביצועה, כגון: תכנון העבירה, מתן הנחיות לביצועה או חלוקת תפקידים בין המשתתפים. נדרש כי המבצע בצוותא יהא חלק מהמעגל הפנימי של חבורה עבריינית, ותהיה לו שליטה על ביצוע העבירה. המשיבים טוענים כי לא חברו לחבורה ספציפית של אנשים מזוהים, לא הנחו ותכננו חסימת כביש ספציפית ולא שלטו ברכזי הצמתים והפעילו אותם לביצוע חסימות מתוכננות ומאורגנות מראש, כפי שטוענת המערערת, מבלי שעלה בידה להוכיח זאת. המשיבים גורסים כי לא הוכח קשר סיבתי ביניהם לבין חסימת כבישים בידי אדם ספציפי. לשיטתם, הם הסתפקו בקריאה ערטילאית שכוונה לכלל הציבור להשתתף בפעילות המחאה שכונתה “ניסוי כלים”, אולם לא נטלו חלק מהותי בפעילות זו. לפיכך, מסכמים המשיבים וטוענים, כי בהעדר חבורת אנשים משותפת ובהעדר תוכנית משותפת, לא ניתן להרשיעם בביצוע בצוותא של העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
דיון
הגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית
27. הצורך בהפעלה שוויונית של כוח התביעה בהעמדה לדין ואי נקיטת אמת מידה של איפה ואיפה, אינו מוטל בספק. ערך זה עומד בבסיס אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ולא ניתן להפריז בחשיבותו. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת גנור:
“‘…הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם” (בג”צ 953/87).
טעמים אלה תופסים, וביתר שאת, לעניין הפעלת כוחו של התובע להגיש אישום פלילי. הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי …” (בג”ץ 935/89 גנור נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מד(2) 485, 512 (1990)).
הגשת כתב אישום נגד אדם מטעם פסול או מטעמים שאינם ענייניים מהווה הפרה של חובת הצדק וההגינות המוטלת על רשויות אכיפת החוק, ונתונה לביקורת שיפוטית מכוחה של דוקטרינת ה”הגנה מן הצדק”. דוקטרינה זו, אשר שורשיה הלכתיים, עוגנה לאחרונה בס’ 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982, המאפשר לנאשם לעתור לביטולו של כתב האישום בטענה ש”הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”. יצויין כי שינוי חקיקתי זה לא הוביל לשינוי פניה של דוקטרינת ה”הגנה מן הצדק” ונקבע כי המבחנים שנקבעו בפסיקה עד כה בהתייחס להגנה זו ימשיכו וינחו את בתי המשפט בבואם לבחון טענה זו (ע”פ 7014/06 מדינת ישראל נ’ לימור, ניתן ביום 4.9.07).
קבלת טענת “הגנה מן הצדק” מאפשרת לבית המשפט להורות על ביטולו של כתב האישום, אף מבלי צורך להידרש לשאלת חפותו או אשמתו של נאשם בפלילים. בשל כך, הודגשה לא אחת שורת הזהירות שבה מוטל על בית המשפט לנהוג בהחלת הגנה זו. החלתה של דוקטרינה זו הוגבלה רק למקרים נדירים ויוצאי דופן בהם יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. עוד הוטעם כי מטרתה של הגנה זו איננה לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על הפגמים שנפלו בפעולותיהן, אלא בעשיית צדק עם הנאשם והבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. כך באו הדברים לידי ביטוי בפרשת בורוביץ:
“ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. ההכרעה בשאלה אם המקרה שלפני בית-המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; הגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר האחר ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; שמירת אמון הציבור בבית-המשפט” (ע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ, פ”ד נט(6) 776, בע’ 807 (2005)).
עוד בעניין בורוביץ, קבע בית המשפט מבחן תלת שלבי להחלתה של הגנה מן הצדק: בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו, בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ובשלב השלישי, ומששוכנע כי קיומו של ההליך הפלילי אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום (שם, בע’ 807-808).
28. ההחלטה להעמיד לדין היא החלטה מינהלית. ככזאת, עליה לעמוד במבחנים של תום לב, סבירות, העדר מניעים זרים, וכיוצא באלה. ואולם, לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, גם כשעניינם דומה, מהווה אכיפה בררנית. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת פלוני, כדלהלן:
“החלטתה של הפרקליטות, כרשות מינהלית, להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות הלב, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד… עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים – הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין … במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית” (ע”פ 3215/07 פלוני נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 4.8.08).
אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון בפני החוק. ואולם לא כל אכיפה חלקית, “סלקטיבית” או מדגמית היא אכיפה פסולה שיסודה בהפליה. על פי ההשקפה המקובלת, ההכרעה אם אכיפה חלקית היא אכיפה מותרת, או שמא אכיפה בררנית פסולה, תיגזר בדרך כלל מטיב מניעיה של התביעה. ככל שיוכח כי כתב האישום יסודו בשרירות או במניעים פסולים של התביעה, יבוטל כתב האישום:
“ככלל, יש לומר כי בבוא בית המשפט להחליט אם לבטל כתב-אישום מחמת אכיפה בררנית, שלכאורה הוכחה לפניו, מוטל עליו ליתן את הדעת על טיב מניעיה של הרשות, שבהיעדר צידוק גלוי לעין להבחין בין שניים שביצעו אותה עבירה בחרה להעמיד לדין את פלוני וחדלה להעמיד לדין את אלמוני. הכלל הוא כי אכיפה חלקית עשויה להיות עניינית ומותרת בנסיבות מסוימות, אך היא עלולה להיחשב כאכיפה בררנית פסולה בנסיבות אחרות. ההכרעה בשאלה אם המדובר, במקרה נתון, באכיפה חלקית מותרת או באכיפה בררנית פסולה, עשויה בדרך כלל להיגזר מבחינת מניעיה של התביעה…” (פרשת בורוביץ, בע’ 813).
יתירה מזאת:
“הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין” (ע”פ 37/07, 1005/07 פרג נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 10.3.08).
ויודגש, אכיפה בררנית איננה הצד ההפוך של אכיפה מלאה:
“אכיפה בררנית … אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות… אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת?… ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא” (בג”ץ 6396/96 זקין נ’ עיריית באר שבע, פ”ד נג(3) 289, בע’ 304-305 (1999)).
29. בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין כי המשיבים ביצעו את עבירות ההמרדה. בית המשפט קבע כי המשיבים קראו ל”מעבר שיטתי על החוק”. עוד קבע כי המשיבים קראו לציבור לסכל באופן פיסי את החלטות הממשלה, ולפעול לשיתוק החיים במדינה ע”י ביצוע פעולות הנוגדות את החוק, ע”י סרבנות, מרי אזרחי ויצירת פרובוקציות כלפי השוטרים וכוחות הביטחון, והכל על מנת להפוך את חוק ההתנתקות ל”בלתי אכיף”. עוד נקבע כי חסימת הצמתים ביום “ניסוי הכלים” תוכננה כפעולה עצמאית, על מנת “לעצור את המדינה”. גם בפרסומיהם של המשיבים, כך נקבע, הייתה קריאה ברורה לביצוע מעשים שיש בהם משום שיבוש החיים במדינה, ככלי לשינוי החלטת הממשלה.
לטענת המערערת, נוקט היועץ הממשלתי לממשלה מדיניות רבת שנים של ריסון בהגשת כתבי אישום בעבירות שיש בהן משום צמצום חופש הביטוי. לכן, במקרים של קריאות לסרבנות ולמרי אזרחי, אשר לא לוו בפעולות שנועדו להוציא את אותן קריאות מן הכוח אל הפועל, בחר היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את קוראיהן לדין. שונה המצב במקרים בהם שולבו קריאות למרי אזרחי עם פעילות ביצועית שאיננה שולית. “צירוף מעשים לדיבורים”, לא רק פעולות מחאה שמטרתן לשכנע ולעורר דעת קהל בצורה חוקית, אלא פעולות שמטרתן שיבוש פיזי של החלטת הממשלה וסיכולה, הם שיצרו את ההבחנה בין המשיבים לבין אחרים שלא הועמדו לדין.
שלא כבית משפט קמא, לא מצאנו כי המשיבים עמדו בנטל הוכחת טענתם לאכיפה בררנית פסולה. הוכח, כפי שנקבע ע”י בית משפט קמא, כי מטרת המשיבים בארגון ההפגנות לא הייתה רק לעורר דעת קהל ולהביא לשינוי מדיניות הממשלה, אלא גם לסכל את החלטות הממשלה ע”י שיבוש פיזי של החיים במדינה. המשיבים לא הסתפקו במחאה, אלא קראו לחסימת צירי תנועה, לפגיעה ביכולת התפקוד של כוחות הביטחון, ובקריאה “לעצור את המדינה”. המשיבים לא הסתפקו גם בקריאות אלה, ופעלו להוצאת קריאותיהם מן הכוח אל הפועל ע”י ארגון פעילות בלתי חוקית רחבת היקף שמטרתה פגיעה בסדר הציבורי ובסדרי שלטון. מאידך, לא הוכח כי גורמים אחרים (למעט מועצת יש”ע בהפגנה בכפר מיימון, אליה נתייחס בהמשך), אשר רבים מהם קראו אף הם לסרבנות ולמרי אזרחי, עשו כן תוך שנלוו לכך פעולות ארגוניות ומבצעיות להוצאת קריאותיהם מן הכוח אל הפועל. הבחנה זו בין המשיבים לבין אחרים שלא הועמדו לדין, היא הבחנה רלבנטית שאיננה נגועה בשיקול זר או בשרירות.
על ההבחנה בין מחאה המתבטאת בהבעת דעות והשקפות, לבין מעשי המשיבים, עמד בית המשפט העליון בדונו בעררם של המשיבים 1-2 על מעצרם עד לתום ההליכים:
“אכן, חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים; חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה; חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם; חופש ההפגנה אינו מגן על החופש “לעצור את המדינה” ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל. הטוען בשם חופש הביטוי לכל אלה, אינו טוען מנקודת מבטה של הדמוקרטיה, אלא מנקודת מבטה של האנארכיה” (בש”פ 5934/05 מלכה נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 21.7.05).
30. בית משפט קמא סבר כי במקרה הנדון מתקיימות נסיבות חריגות, שיש בהן כדי לתמוך בטענת המשיבים לאכיפה בררנית פסולה. בית משפט קמא ציין כי מאות ואלפי אנשים השתתפו בהפגנות, וכי נתקיימו עצרות התכנסויות והפגנות בהן קראו אישי ציבור, רבנים, חברי כנסת ואחרים, לסיכול חוק ההתנתקות. בית משפט קמא הוסיף וציין כי הפגנות רבות שהחלו באישור המשטרה, הפכו במהלך ההתרחשויות להפרות סדר ציבורי ועימותים עם המשטרה. עובדות אלה, קובע בית משפט קמא, “הן בבחינת ידיעה שיפוטית, עובדות שהן נחלת הכלל, עובדות היסטוריות על מה שהתרחש במדינה עובר ליישום תכנית ההתנתקות” (עמ’ 509 להכרעת הדין). מבלי להידרש לשאלה אם עובדות אלה בדבר דרך התנהלותן של ההפגנות אכן הנן בבחינת ידיעה שיפוטית, או עובדות הטעונות הוכחה, הננו סבורים כי אין באלה כדי להקים את אותן “נסיבות חריגות” המצדיקות קבלת טענת המשיבים להגנה מן הצדק. אין דומה הפגנה שנערכה ברישיון ומטרתה חוקית אשר התדרדרה ע”י משתתפיה וללא הכוונת מארגניה להפרת החוק, להפגנה הנערכת ללא רישיון ומכוונת מראש ע”י מארגניה לשיבוש הסדר הציבורי ולשיתוק מנגנוני אכיפת החוק. קל וחומר, כאשר מדובר בהפגנות רבות מתוזמרות מראש המבוצעות בה בעת בכל רחבי הארץ.
אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, מטרת ההפגנות כולן, לא רק אלה שאורגנו ע”י המשיבים, הייתה לעצור את תכנית ההתנתקות, ולגרום לממשלה לשנות את מדיניותה. אולם לא הוכח כי הפגנות אחרות, למעט זו שנערכה בכפר מיימון, לוו בפעולות ארגוניות רחבות היקף ומתוכננות מראש לחסימת צמתים, ולהבאת מערכת אכיפת החוק לידי קריסה. באשר להפגנה בכפר מיימון, אין חולק כי הפגנה זו אשר אורגנה ע”י מועצת יש”ע, הייתה הפגנה בלתי חוקית אשר דמתה במאפייניה לפעילות המשיבים. חרף זאת, לא נפתחה חקירה נגד מארגניה ואלה לא הועמדו לדין. המערערת מבחינה בין פעולות המשיבים ותנועתם, לבין פעולות מועצת יש”ע על בסיס פעילותם הכוללת של שני הגופים בתקופת ההתנגדות להתנתקות. לטענת המערערת, בעוד המשיבים ותנועתם, עסקו במוצהר אך ורק בפעילות בלתי חוקית, פעלה מועצת יש”ע, ככלל, לשינוי תכנית ההתנתקות באופן חוקי. למעט ההפגנה בכפר מיימון, ארגנה מועצת יש”ע עשרות פעולות נגד ההתנתקות בהשתתפות מאות אלפי אנשים, אשר נערכו כולן באישור ובתיאום עם המשטרה, ואילו ההפגנה בכפר מיימון הייתה בגדר חריג לפעילותה. לפי עדות בנצי ליברמן, יו”ר מועצת יש”ע, מועצת יש”ע אף התנגדה לחסימת צירים במרבית התקופה הרלבנטית (מאחר שסברה שאין בכך כדי לתרום למאבק), קיימה הידברות שוטפת עם גורמי אכיפת החוק, ולטענת המערערת, אף פעלה בהפגנה בכפר מיימון כגורם ממתן וסייעה לפיזורה.
מכל מקום, גם אם טעה היועץ המשפטי לממשלה בכך שלא הורה על פתיחת חקירה והעמדה לדין בגין אירועי כפר מיימון, לא הוכח כי בבסיס החלטתו עמד מניע פסול או שיקולים זרים לעניין. המשיבים לא הוכיחו כי נפלו פגמים בהליכים הפליליים שננקטו בעניינם, ועל כל פנים, נוכח טיב פעילותם והיקפה, ברי כי אין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן בהם יש בקיומו של ההליך הפלילי משום “פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות” המצדיקים ביטול כתב האישום שהוגש נגדם. בית המשפט קמא מנה בהכרעתו את האינטרסים התומכים בביטולו של ההליך, אך לא ערך איזון כנדרש בין אינטרסים אלה לבין מכלול הערכים והאינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך (ראה פרשת בורוביץ). בענייננו, עברו המשיבים עבירות חמורות שטמון בהן פוטנציאל ממשי לשיבוש הסדר הציבורי, לפגיעה בסדרי שלטון, ולסיכון שלום הציבור וביטחונו. החלת ה”הגנה מן הצדק” בעניינם יש בה כדי להביא לפגיעה קשה באינטרס הציבורי ובשלטון החוק, לפגוע פגיעה של ממש ביכולתן של רשויות אכיפת החוק להילחם בעבירות אלה, ויש בה משום עידוד עקיף לביצוען (והשווה ע”פ (י-ם) 9847/05 מדינת ישראל נ’ אורה מושב עובדים להתיישבות, ניתן ביום 9.3.06).
לסיכום, יש לקבל את ערעורה של המדינה בכל המתייחס לקבלת טענת ההגנה מן הצדק, ולהרשיע את המשיבים בעבירות שביצעו: מעשי המרדה, עבירה לפי ס’ 133 ו-136(1)(2) לחוק העונשין, ופרסומי המרדה, עבירה לפי ס’ 134(א) ו-(ג) לחוק.
זיכוי המשיבים מן העבירות שבוצעו במהלך ההפגנות
31. בהכרעת הדין קבע בית המשפט פוזיטיבית כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לבין האירועים וההפגנות שאירעו ביום 16.5.05 וביום 29.6.05. לא הייתה מחלוקת כי ביום 16.5.05 וביום 29.6.05 היו ברחבי ישראל הפגנות רבות, ללא רישיון, שכללו חסימת צמתים וצירים, ובהן נעצרו מאות אנשים, מפגינים הבעירו צמיגים, חסמו כבישים וצמתים, התיישבו על מעברי חציה, הציתו מיכל אשפה ועוד (ראה ההודעה המוסכמת ת/68 וס’ 8 להכרעת הדין של בימ”ש קמא). אף לא הייתה מחלוקת כי ההתקהלויות בגדר אותן הפגנות היו אסורות והתדרדרו במספר מקרים להתפרעויות (בע’ 504 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי ההפגנות ללא רישיון, וחסימות הכבישים המיוחסות למשיבים, נערכו בדיוק בתאריך שצוין ע”י המשיבים כיום מבצע “ניסוי כלים”, וכי אין זו יד המקרה (בע’ 500 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבים קבעו את מועדי ההפגנות, יזמו כנס פעילים בו קראו לביצוע ‘ניסוי כלים’, התקשרו לאנשים וביקשו מהם לפעול כרכזי צומת, נשאו נאומים בכנסים שמטרתם הוגדרה כ’מבצעית’, ונתנו הנחיות ביחס לאופן ההתנהגות בעת ההפגנות. בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי קריאתם של המשיבים לביצוע פעולות הנוגדות את החוק כדי לגרום לממשלה לשנות את תכניתה או כדי להכשיל את תכנית ההתנתקות, יצאה מן הכוח אל הפועל. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבים קראו לביצוע פעולות בכבישים ובצמתים ברחבי המדינה “פעולות ומעשים שהיו עלולים בגדר אפשרות סבירה ואף קרובה לוודאי, להתדרדר למעשי התפרעות ואלימות ופגיעה קשה בסדר הציבורי, כפי שנעשה במספר מקרים, עד כדי ערעור סדרי משטר תקינים” (בע’ 496 להכרעת הדין). מטרת ההתארגנות הייתה, כך נקבע, “להביא להתגשמות תרחיש, לפיו המהומות וההפגנות יסכלו את אכיפת חוק ההתנתקות”. יחד עם זאת, סבר בית המשפט כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי המשיבים חברו למפגינים ספציפיים, הנחו אותם בחסימה ספציפית של כבישים או נתנו הנחיות מפורשות לרכזי הצמתים. בשל כך קבע, כי לא הוכחה השליטה הפונקציונאלית-מהותית של המשיבים על המפגינים או על ביצוע ההפגנות האסורות במקומות בהם בוצעו בפועל, וזיכה את המשיבים מן העבירות.
32. ס’ 29(ב) לחוק העונשין, תשל”ז-1977, קובע כדלקמן:
“המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר”.
למונח “מבצע בצוותא” ניתנה משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של העבירה. מבצע בצוותא הוגדר כזה אשר נוטל חלק בביצוע העבירה, ע”י עשיית מעשה המצוי, על פי טיבו, במעגל ה’פנימי’ של ביצוע העבירה. יחד עם זאת, לא נדרש כי כל אחד מן המבצעים בצוותא יבצע בעצמו את היסודות העובדתיים של העבירה, ואפילו נוכחותו בזירת העבירה איננה נדרשת (דנ”פ 1294/96 משולם נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(5) 1, 30 (1998), ע”פ 7637/05 יוסף נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 5.7.07). מבצע בצוותא הוגדר כמי שהוא בעל השליטה הפונקציונאלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית, כמי שהוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה, ואשר חלקו הוא מהותי להגשמת אותה תכנית. עם זאת נקבע, כי מבחן השליטה אינו מבחן יחיד או מרכזי, אלא מבחן עזר בלבד לבחינת התרומה הפיזית והיסוד הנפשי של המעורב בעבירה. שליטה בביצוע מהווה ראיה נחרצת לסיווגו של בעל שליטה כמבצע בצוותא, בעוד שהעדר שליטה אינו שולל סיווג זה (פרשת משולם, בע’ 25-26). לפיכך, “די במעשה לביצוע העבירה החורג מהכנה גרידא, והמלווה ביסוד הנפשי המתאים, כדי למלא את היסוד ההתנהגותי הנדרש לסיווגו של המשתתף כמבצע בצוותא” (שם, בע’ 24). וראה גם את הגדרת פרופ’ פלר למונח “מבצע בצוותא”, כמצוטט להלן:
“אם אותה התנהגות, בהתעלם מן ההתנהגויות האחרות, נמנית, מבחינה עובדתית, עם תחום הביצוע והיתה מצמיחה, כשלעצמה, נסיון לעבור את העבירה, או קטע שמשלים אותה, הרי בעל ההתנהגות ביחד עם בעלי ההתנהגויות מאותו טיב, הם מבצעים בצוותא” (ש”ז פלר, יסודות בדיני עונשין, המכון למחקרי חקיקה של האוניברסיטה העברית, כרך ב’, בע’ 204).
33. קרבתם של המשיבים ל”משימה העבריינית” רבה. המשיבים הגו את התכנית העבריינית והחלו בביצועה. הם אלה אשר תכננו את ההפגנות, קבעו את מועדן ואת אופן ביצוען ונתנו ביטוי פומבי לכל אלה. הם תכננו את התכנית העבריינית והניעו את ביצועה, וללא תרומתם, זו לא הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל. תכנון הביצוע, קביעת מועד הביצוע, קביעת קווי פעולה ומתן הנחיות ביצוע מהווים אף הם ביצוע עיקרי (וראה חוות דעתו של כב’ השופט י’ קדמי, בע’ 63 בפרשת משולם). גם אם לא היה למשיבים, כדברי בית המשפט, “מונופול” על הקריאה לצאת להפגנות ולשבש את הסדר הציבורי, משנקבע פוזיטיבית כי קיים קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לבין קיומן של ההפגנות, יש לקבוע כי המשיבים נושאים באחריות של “מבצעים בצוותא” לפעילות העבריינית שהגו.
יש לקבל, אפוא, את ערעורה של המדינה גם בהתייחס לאחריות המשיבים להתרחשות ההפגנות ולעבירות שבוצעו במהלכן, ככל שאלה נצפו או נבעו מן התכנית שהגו.
בשל התוצאה אליה הגיע, לא בחן בית משפט קמא אם יש בראיות שהובאו בפניו, לרבות ההודעה המוסכמת ת/68, כדי להקים את יסודות העבירות הנוספות המיוחסות למשיבים בכתב האישום. בהעדר ממצאים עובדתיים בסוגיה זו, ועל מנת שלא לשלול מן הצדדים את זכות הערעור, הננו סבורים כי מן הראוי שהכרעה זו תיעשה ע”י הערכאה הדיונית.
34. לסיכום, הננו מקבלים את ערעורה של המדינה בכל המתייחס לקבלת טענת ההגנה מן הצדק, ומרשיעים את המשיבים בעבירות שביצעו: מעשי המרדה, עבירה לפי ס’ 133 ו-136(1)(2) לחוק העונשין, ופרסומי המרדה, עבירה לפי ס’ 134(א) ו-(ג) לחוק.
עוד הננו מורים כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שיכריע האם יש להרשיע את המשיבים באילו מן העבירות הנוספות המיוחסות להם בכתב האישום, ועל מנת שיגזור את דינם.
מזכירות בית המשפט תודיע לב”כ הצדדים על מתן פסק הדין ותעביר להם העתק ממנו (פסק הדין ישלח לב”כ המשיבים, עו”ד שטובר, על פי הכתובת שמסר בע’ 15 לפרוטוקול הדיון).
ניתן היום כ’ בחשון, תשס”ט (18 בנובמבר 2008), בהעדר הצדדים.