עמ”ש (מחוזי חיפה) 740/08 פלונית נ’ פלוני (19/11/2008) – DOCX / PDF
בית משפט מחוזי חיפה בשבתו כבית משפט לערעורים על תיקי משפחה
ע”מ 740/08
בפני:
כב’ סגנית הנשיאה ש’ וסרקרוג
כב’ השופט י’ כהן
כב’ השופט י’ עמית
המערער
נ ג ד
1 . פלונית
2 . אלמונית 1
3 . אלמונית 2
בשם פלוני:
עו”ד אמיר בר-לב
פסק דין
סגנית נשיאה ש’ וסרקרוג:
1. הערעור והערעור שכנגד הם על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כבוד השופטת אספרנצה אלון) מיום 27/2/08 בתיק תמ”ש 5640/05. פסק הדין דן במספר רב של נושאים והערעורים מתייחסים לכללם.
הרקע והנסיבות הצריכות לעניין:
2. בעלי הדין הכירו עוד בעת שהיו במערכת זוגית קודמת. לכל אחד מהם ילד מנישואים קודמים: לפלונית (להלן: המערערת) בת (להלן: הבת) ולפלוני (להלן: המשיב) בן.
בני הזוג נישאו זל”ז ומנישואין אלה נולדו להם שתי בנות.
3. המשיב על-פי המפורט בתביעות שהוגשו על ידו “מאס” במערערת. הוא אמנם הגיש תביעה לגירושין, אך מצא לנכון לעכב הדיון בה ולנסות ולמצות תחילה את ההליכים בבית משפט לענייני משפחה.
4. בבית משפט לענייני משפחה הגישו בעלי הדין, כול אחד מהם, מספר תביעות:
המערערת הגישה 4 תביעות:
תמ”ש 5640/05 – תביעת מזונות עבורה ועבור הבנות הקטינות;
תמ”ש 5641/05 – תביעה לצווי מניעה למנוע שינוי זכויות לגבי הנכסים המשותפים הנטענים;
תמ”ש 5642/05 – תביעת משמורת;
ותמ”ש 5646/05 – תביעה לפיצוי על סך 630,000 ₪ (150,000$)
המשיב הגיש אף הוא ארבע תביעות:
תמ”ש 5643/05 – תביעה כספית על סך של 120,000 ₪ כנגד המערערת, אביה וכן כנגד אבי הבת, בשל מזונות ששילם עבור הבת;
תמ”ש 5644/05 – תביעה לפסק דין הצהרתי, שנמחקה;
תמ”ש 5645/05 – תביעה למתן פסק דין הצהרתי, כי הנחלה לרבות זכויות ההרחבה, העסק והרכב מסוג קנגו שנת ייצור 2002, שייכות לו בלבד, לרבות חובות ואילו זכויות הפנסייה של בעלי הדין והרכב האחר דייהו שנת ייצור 2001 הם בגדר רכוש משותף וכן עתר להורות על פירוק שיתוף;
תמ”ש 5647/05 – תביעת פינוי כנגד הבת אשר הגיעה לגיל 18.
פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה:
5. על-פי פסק הדין של הערכאה הדיונית, נערכו נישואי בני הזוג טרם זמנם, וממילא לוו הם בקשיים. כמו כן המחלוקת בהתייחס לבת העצימה את המחלוקות, וכל אלה קיבלו ביטוי בסופו של דבר בדרך התנהלות בעלי הדין בהליכים בבית המשפט.
6. נביא את עקרי פסק הדין לרבות טענות בעלי הדין שם, בהתייחס לתביעות שהוגשו על ידי בעלי הדין, הגם בסדר שונה:
תביעה לפסק דין הצהרתי (תמ”ש 5645/05) ותביעה לצווי מניעה (תמ”ש 5641/05):
6.1 התביעה לפסק דין הצהרתי התייחסה לבית המגורים ולנחלה במושב (להלן: בית המגורים), לרבות הזכויות להרחבה, שנרכש עוד בשנת 1983, לעסק שהוקם בשנת 1988 בו שותף המשיב יחד עם אביו וכן לכלי הרכב: רכב מסוג רנו קנגו (להלן: רכב הקנגו), השייך לעסק ורכב מסוג “דייהו” שנת יצור 2001 (להלן: רכב הדייהו) הרשום על שם המערערת.
6.1.1 בית המשפט קיבל בעיקרן את טענות המשיב וקבע כי בית המגורים והעסק וכן רכב קנגו הם רכוש של המשיב ואולם בשל שיפוצים, וכפי שאלה נקבעו במסגרת התביעה להוצאת צווי מניעה, על המשיב לשלם למערערת סכום של 10,000$ כנגד פינוי בית המגורים או גירושי הצדדים, על דרך הפקדתם בידיה הנאמנות של באת כוחה, 60 ימים קודם לכן.
בנוגע לרכב הדייהו, נקבע כי הוא משאב משותף שאת ערכו יש לחשב בעת עריכת האיזון, וכן תוך שמירה על זכות המערערת לרכוש את מחצית הרכב הנ”ל. בהעדר הסכמה, יבוצע המכר באמצעות כונס הנכסים.
6.2 במסגרת בירור התביעה לצווי המניעה, מינה בית המשפט שני מומחים אשר הגישו חוות דעת לתיק, לצורך הערכת שוויו של הנכס שהוא בית מגורים הרשום על-שם המשיב בלבד.
על פי חוות דעת השמאי דן ברלינר, שווי ההשקעות והשיפוצים של בית המגורים עמד על סך של 20,000$, על פי שער הדולר היציג למועד עריכת חוות הדעת (28/2/07).
על פי חוות דעת האקטואר, מר שטנפלד, לצורכי איזון עודף על המשיב להעביר למערערת – כולל חלקה בקופת גמל שתמומש רק בשנת 2009 – סך של 106,918 ₪, נכון למועד עריכת חוות הדעת, כאשר שם צוין כתאריך קובע המועד 5/6/07.
6.2.1 בערכאה הדיונית טענה המערערת, כי יש לקחת בחשבון את תשלומי המשכנתא שהיא נשאה בהם, וכן תשלומים למינהל מקרקעי ישראל ולסוכנות היהודית כך שהסכום שצוין על ידי השמאי, איננו סביר.
המשיב לעומת זאת, הסכים להעביר למערערת את הסכום שנקבע על-ידי השמאי דן ברלינר, ואילו לגבי הסכום העודף שהורה עליו האקטואר, ככל שהדבר נוגע לכספים שבקופת הגמל, טען כי על ביהמ”ש ליתן צו אשר יורה על העברת חלקה של המערערת בקופת הגמל רק בעת המימוש (דצמבר 2009) ולא קודם לכן.
6.2.2 בית המשפט, תוך אימוץ חוות הדעת שהיו בפניו, הורה למשיב להפקיד את סכום עודף האיזון – 106,918 ₪ – משוערכים מיום חוות הדעת בידיה הנאמנות של באת-כוח המערערת 60 ימים טרם גירושי בעלי הדין וקודם לפינוי בית המגורים, הכול לפי התאריך המוקדם מבין השניים, והעברת הסכום לידי המערערת לאחר ביצוע האמור, ומבלי לדחות את חלקה של המערערת בקופת הגמל על אף שזו משתחררת רק ב- 12/2009.
תביעת המזונות (תמ”ש 5640/05):
6.3 תביעה זו למזונות הוגשה כאמור על ידי המערערת. מאחר שעקב הסכסוך שהתגלע בין הצדדים נקט המשיב בדרכים שונות שצמצמו את זכות השימוש של המערערת בכספי בני הזוג, הגישה המערערת תביעה למזונות לבית המשפט.
6.3.1 בנושא זה, עמדה בפני בית משפט קמא טענת המערערת, כי המשיב חייב להמשיך לשלם מזונות לה ולילדיה, כדי רמת החיים הגבוהה לה הורגלו, וכאשר אלה הוערכו על ידי המערערת בסכום של 10,000 ₪ לחודש, באופן שגובה שכרו בלבד של המשיב אינו יכול לשמש שיקול יחיד ומכריע בקביעת שיעורם.
מעבר לכך טענה המערערת, כי היא אינה עובדת, פרנסתה על המשיב, ואילו הוא לא הביא כל ראייה בדבר זכותו לשלול ממנה מזונות.
6.3.2 מנגד טען המשיב, כי בני הזוג מתגוררים אכן באותה דירה, אך בחדרים נפרדים מזה 4 שנים. המערערת אינה מקיימת את חיוביה כלפיו, ולכן יש לשלול את מזונותיה.
שני בני הזוג סבורים, כי חיי הנישואין תמו ולכן אין מקום להנציח את מצב ההסתמכות של המערערת בו, ואין לתת בידה כלים לחיות על חשבונו מאחר שבפועל אינם עוד בני זוג.
מעבר לכך טען המשיב, כי המערערת היא אישה צעירה ובריאה שעבדה בעבר, ואין כל נימוק מדוע לא תשוב למעגל העבודה, במיוחד לאחר שהבנות גדלו.
לכן עתר המשיב לביטול ההחלטה בדבר מזונות למערערת וחיוב בהוצאות במזונות לקטינות בלבד.
6.3.3 בהחלטה זמנית שניתנה, נקבעו המזונות הזמניים אשר המשיב חייב לשאת בהם:
מזונות האישה – 2,200 ₪ לחודש ומזונות הקטינות – 2,300 ₪ נוספים. כמו כן חויב המשיב לשאת בהוצאות הטלפון הנייד של המערערת ובמלוא הוצאות הבית .
6.3.4 לאחר שבית המשפט בחן את יכולתו הכספית של כל אחד מבעלי הדין, קבע בית המשפט כי המערערת אינה עובדת בשלב זה. בנוגע למזונות הקטינות, קבע בית המשפט כי קיימת חובה על המשיב לזון את בנותיו, וכי על המשיב לספק את כל צרכיהן ההכרחיים. שאר הצרכים ישולמו על ידי ההורים באופן שווה. מה- 1/3/08 יישא המשיב במלוא ההוצאות הרפואיות של הקטינות, לרבות טיפולי שיניים ואורטודנטיים שאינם מכוסים על ידי הביטוח הרפואי, ובלבד שכול הוצאה כזו, תגובה בהוראה רפואית על נחיצות הטיפול.
עוד ציין בית המשפט כי המשאבים הכספיים העומדים לרשות המשיב מאפשרים תשלום מזונות, באופן שמזונות הקטינות הועמדו על סך של 3,200 ₪, והמשיב חויב לשאת במלוא הוצאות החינוך והבריאות של הקטינות.
לגבי מזונות המערערת, קבע בית המשפט כי מיום 1/3/08 יועמדו דמי המזונות עבור האישה על סך של 1,500 ₪, והמשיב ימשיך לשאת בכל הוצאות אחזקת הבית.
תביעת משמורת (תמ”ש 5642/05):
6.4 המערערת עתרה גם למתן פסק דין הצהרתי אשר יורה כי הקטינות תהיינה במשמורתה. באותה תביעה ציינה המערערת, כי המשיב נעדר מן הבית שבועות, לעומת תפקודה בבית, כמגדלת יחידה את הבנות, כי יש להימנע מלהפריד בין הבנות ושראוי לאפשר להן לגדול עם אימן. כל זאת במיוחד כאשר אין כל שאלת מסוגלות הורית במקרה זה.
המשיב לעומת זאת טען, כי יש להשאיר את המשמורת של הקטינות בידיו וזאת לאור יחסה של המערערת והניכור הקיים בינה לבין הבת אלמונית, ואילו לו יש קשר טוב איתן והערכה הדדית.
6.4.1 בית משפט קמא קבע, כי כל עוד ההורים ממשיכים לנהל משק בית משותף ונושאים יחד בנטל הכרוך בגידול הבנות, אין מקום לכל קביעה בנושא המשמורת.
תביעה לפינוי (תמ”ש 5647/05):
6.5 המשיב עתר לפינוי הבת מבית המגורים מהמועד שמלאו לה 18, בשל יחסים עכורים בינו לבינה.
6.5.1 בית המשפט תוך הפנייה לפס”ד ביאלר (ע”א 304/72 ביאלר נ’ ביאלר פ”ד כז(1) 533, להלן: פס”ד ביאלר) הורה על פינוי הבת מבית המגורים ליום 1/9/08, על דרך השוואת מעמדה לבגיר זר.
תביעה כספית שהוגשה על ידי המשיב (תמ”ש 5643/05):
6.6 תביעה זו הוגשה על ידי המשיב כנגד המערערת, אביה של המערערת וכן כנגד האב של הבת. התביעה הוגשה ביום 16/3/06.
התביעה נדחתה, לאחר שעוד במהלך הדיונים, בהחלטת ביניים מיום 10/6/07 הבהיר בית המשפט, כי סיכויי התביעה קלושים.
6.6.1 בית משפט קמא דחה את התביעה הכספית, בשל העדר תשתית ראייתית.
תביעה לפיצוי (תמ”ש 5646/05):
6.7 המערערת הגישה תביעה לפיצוי בגובה 150,000$ (630,000 ₪ לצרכי אגרה) כנגד המשיב בשל אובדן מיטב שנותיה ואובדן הסיכוי לעתודה כלכלית – הכנסה יציבה וקורת גג למחייתה בנפרד מהמשיב.
6.7.1 בית המשפט דחה התביעה בהעדר תשתית ראייתית לקיומו של נזק ו/או לשיעורו.
טענות בעלי הדין בערעור:
7. המשיב מיקד ערעורו בנושא העדר הצדקה להמשיך ולשלם מזונות המערערת וכן שינוי המועד למימוש זכאותה לחלקה בפנסיה.
המערערת חזרה למעשה על מרב טיעוניה בערכאה הדיונית.
דיון ומסקנות
8. יש בדעתי להציע לחברי לדחות את ערעורי המשיב, לרבות הערעור בנוגע למועד מימוש זכויות הפנסיה, ולקבל את ערעורי המערערת, ככול שאלה נוגעים לתביעה לפיצוי וכן לחיוב בהוצאות, בגין דחיית התביעה שהגיש המשיב. בנוגע לערעורים האחרים הגעתי למסקנה, בסופו של דבר, שאין מקום כערכאת ערעור להתערב בתוצאות אליהן הגיע בית משפט קמא.
9. אין מניעה לדון בשאלת התוצאות האזרחיות הנובעות מהיות בני הזוג בסטאטוס של נישואין, לצד ובנוסף לזכויותיהם מכוח מעמדם ככאלה (ראה לצורך השוואה רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(2) 213, 224-237). מבחינה עקרונית, קיומו או היעדרו של סטאטוס הנישואין אינו גורר אחריו קיומן או העדרן של חובות אזרחיות בין הצדדים,
במיוחד כשמחויבויות אזרחיות אינן בהכרח תלויות בסטאטוס נישואין. לזכויות האזרחיות יש קיום עצמאי מכוח המשפט האזרחי.
תביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג לרבות תביעה לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, על אף הקשרן למעמד של בעלי הדין כבני הזוג, מקורה בדיני החוזים הכלליים. לצידה של תביעה כזו, אין מניעה כי תקום זכות תביעה בגין עילה חוזית נוספת או אחרת כמו גם תביעה לפיצוי בגין עוולה בנזיקין.
בענייננו, תוך התייחסות לנסיבות הספציפיות של תיק זה, יש לקרוא לתוך מערך היחסים שבין בעלי הדין, התחייבות חוזית או יצירת מצג ליצור בסיס כלכלי סביר, לטובת המערערת, כך שאם ייווצר פירוד פתאומי ביוזמת המשיב, תעמוד לזכותה עתודה כלכלית ראויה, לפחות עד כדי גובה פיצוי שיקומי.
10. לעניין תביעת המערערת לפיצוי, נראה כי על דרך ההשוואה לרע”א 8256/99 (פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(2) 213, להלן: רע”א 8256/99) ותוך אימוץ ההלכה שנקבעה בדבר פיצוי בגין נכסי קריירה של בן הזוג (בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית. (26/08/2007)), יש להורות על קבלת הערעור, ולפסוק למערערת פיצוי על דרך האומדנה בסכום של 200,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור, סכום שישולם למערערת כנגד פינוי הדירה.
כאמור, את זכותה של המערערת לפיצוי האמור יש לבחון שלא רק על בסיס עילת סטאטוס מכוח דיני הנישואין, אלא במקביל גם מכוח עילה חוזית על בסיס היחסים החוזיים שנוצרו בין הצדדים ואף מכוח דיני הנזיקין, וזאת בהשוואה להלכות שנקבעו ביחס למערכת יחסים שבין ידועים בציבור.
ויודגש, מקום שבני הזוג נישאו כדין ועומדת להם עילה מכוח סטאטוס זה, לא ימהר בית המשפט לפנות אל בחינתה של העילה החוזית, ככל שנוצרה, שהרי הסטאטוס והדינים מכוחו מורים כיצד יש לאזן המשאבים בין בני זוג נשואים בשעה של פירוד (ראה חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג- 1973). הפנייה לבדיקת התגבשותה של העילה החוזית תעשה, כאשר קיימת תשתית ראייתית המחייבת זאת, ובעיקר שעה שמבקש צד להישען על הדין מכוח הסטאטוס כדי להתנער ממחוייבותו הממונית, כלפי בת הזוג. כל זאת כמובן, מקום בו לזכויות מכוח העילה החוזית קיום עצמאי מכוח המשפט האזרחי, שאינו תלוי בסטאטוס.
את התגבשות עילתה החוזית של המערערת בתביעתה נגד המשיב יש לבחון על רקע אומד דעתם של הצדדים שעה שנכנסו למערכת היחסים הזוגית, את כוונתם הסובייקטיבית וכן את הציפיות הסבירות שפיתח כל אחד מהם כלפי האחר (רע”א 8256/99).
במקרה דנן, עם כניסתה של המערערת למערכת הזוגית, הביאה המערערת לידיעת המשיב את מכלול הנתונים העובדתיים הנוגעים למצבה הכלכלי. המשיב קיבל על עצמו – בין במפורש ובין מכללא – עם הכניסה לחיים המשותפים וכן במהלכם לדאוג לה ולבתה, תוך שידע כי המערערת לא מקבלת מזונות עבור בתה וכי אין מקור כלכלי אחר שיבטיח את קיומן. לכך יש לקרוא גם קבלת המשיב על עצמו לדאוג לעתודה כלכלית שתבטיח את המערערת ובתה גם אם ייפרדו, וזאת גם מבלי לנתק את אורך הזמן בו היו בקשר זוגי ואת תרומת המערערת לפרנסת המשפחה, באמצעות עבודה בעסק ולדאגה לצרכי המשפחה בכל אותן שנים. בכל אלו היה כדי ליצור הבטחה, במערכת היחסים שבין השניים, כי למערערת וכן לבתה, יהא בטחון כלכלי, בניגוד לחוסר הביטחון הכלכלי-אישי בו הייתה שרויה מאז שיצאה מנישואיה הראשונים, במיוחד אם המשיב יביא לפירוד פתאומי.
בפעולותיו של המשיב מאז אפריל 2005 יש כדי להפר הבטחה זו. הפרה זו – יש בה כדי להקנות פיצוי למערערת (ראה להשוואה סוגיית פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין בע”א 5258/98 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(6) 209. עמדתם של כב’ הנשיא ברק וכב’ השופטת פרוקצ’ה כנגד דעתו החולקת של כב’ השופט ריבלין).
11. עוד יש להדגיש כי תוך החלת עקרון תום הלב, כעקרון “מלכותי” בשיטת המשפט הישראלית (ע”א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע”מ נ’ בהג’את (21/11/2006) וההפניות שם) והחלתו בענייננו, תוך השוואה לרע”א 8256/99, יש לומר, כי מכוח מערך היחסים שבין בני זוג “ההגינות והיושר בין הצדדים מחייבים כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר – אם במזונות ואם באמצעים אחרים – הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום …” (שם, 234א).
לפיכך, תוך שיש לקרוא לתוך מערכת היחסים הזוגית של הצדדים גם במקרה דנן את עקרון תום הלב, הרי שנסיון התנערותו של המשיב מאחריותו כלפי המערערת, גם במישור הכלכלי, יש לראותו כחוסר תום לב וכמנוגד להגינות שהיה לה מקום במערכת היחסים הזוגית.
12. לצורך יישומם של העקרונות שפורטו לעיל, צדקה המערערת בטענתה, כי היה על בית משפט קמא להרחיב בפירוט העובדתי הנוגע לרקע יחסי בני הזוג, כדי לגלות את כל מערך היחסים שבין בני הזוג ולעמוד על אופן התנהלותם.
אפרט מסקנותיי.
התביעה הכספית של המשיב (תמ”ש 5643/05) לצד תביעת הפיצוי של המערערת (תמ”ש 5646/05):
13. כאמור, המשיב הגיש תביעה כספית כנגד המערערת. התביעה נדחתה ובית המשפט נמנע מלחייב את המשיב בהוצאות משפט.
התביעה מיום 16/3/06 הוגשה על ידי המשיב כנגד המערערת, אביה של המערערת וכן כנגד אביה של הבת. באותה תביעה ציין המשיב, כי בעת שפגש את המערערת עסקה לפרנסתה במשק בית של אחרים, ולא שכח לציין בסוגריים “מבלי שתדווח לרשויות המס”. עוד ציין המשיב, כי נתגלה לו רק לאחר הנישואין כי אביה של הבת אינו משלם כלל מזונות, וכי אבי המערערת התחייב לשלם 1,000 ₪ מזונות לבת, כדי למנוע פנייתו של המשיב אל בעלה הראשון של המערערת.
עוד טען המשיב בתביעה שהגיש כנגד אביה של המערערת, שבמהלך כל תקופת נישואיהם המשותפים דרש מן המערערת כי תגיש תביעה למזונות כנגד אביה של הבת, ומאחר שגם אביה של המערערת לא עמד בהבטחתו, והוא נשא בחיובים אלה, הוגשה התביעה.
טענות אלה, לא היה להם כול בסיס עובדתי, המשיב ידע על כך ולמרות האמור הגיש התביעה.
בנוסף, במסגרת תביעתו טען המשיב, כי הסכום של 73,000 ₪, שהוצא מחשבונם המשותף, נלקח על ידי המערערת שלא כדין. התברר בסופו של דבר שמדובר בכספי אביה – שאינו יודע קרוא וכתוב – וכי הפקיד כספים אלה בחשבון המערערת, על-פי עצתו של אבי המשיב. ועוד, עותקים מחשבונות הבנק הגיעו לידיעת המשיב, במהלך כול חייהם המשותפים.
14. כרקע לתביעה הכספית שהגיש המשיב, ראוי להביא את פירוט העובדות כפי שהובאו על ידי המערערת, בקשר לטענתו בדבר הוצאת כספים על ידה מחשבונם המשותף:
בסמוך לחג הפסח של שנת 2005, נקראה המערערת לשיחה על ידי המשיב אשר טען כי גנבה כסף משותף שהופקד בחשבונה הפרטי, חשבון שהתנהל בבנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ. באותו חשבון הופקדו קצבאות המל”ל של שלוש הבנות.
המערערת נקראה לבירור בבית אביו של המשיב, שהוא צמוד לעסק. הטענה הייתה, כאמור כי העבירה מחשבון זה סכום של 73,000 ₪ אל חשבון אביה.
המערערת לגרסתה נדהמה, מאחר שמדובר היה בפיקדון שאביה הפקיד אצלה בנאמנות, לפי עצתו של אבי המשיב עצמו, כאשר דפי הבנק היו גלויים וכתובת משלוחם הייתה בעסק, כך שלמשיב ולאביו היה מידע מלא על חשבון זה. מאחר שמדובר היה בכספים של אביה, הרי משדרש הכסף חזרה, הוציאה הכסף והחזירה אותו לאביה, והכל תוך שהמשיב יודע על עובדות אלה.
על-פי הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, ראיות אלה היו לממצא עובדתי.
15. אמינות עדותה של המערערת עולה גם בנוגע לכתובת אליה נשלחו חשבונות הבנקים – חשבון שהמשיב טען כי נעלם ממנו ואופן ניהולו הוסתר ממנו. גם בנושא זה דייקה המערערת. המשיב הודה בסופו של דבר, כי חשבונות אלה אכן נשלחו לעסק, אלא שהוא לטענתו לא פתח את דבר הדואר.
בנסיבות אלה, לא הייתה כול סיבה שהמשיב ישלח אצבע מאשימה כלפי המערערת בטענה של העלמת עובדות והסתרת מידע ממנו בקשר לחשבונות הבנק שפתחה.
ואילו בנוגע לתביעתו להשיב לו דמי מזונות ששילם, הרי שגם זו נמצאה ללא כול בסיס ובניגוד למחוייבות הברורה שלקח על עצמו המשיב בעת יצירת הקשר המשותף ביניהם.
16. בהתייחס לרקע להיכרותם והסיבה לנישואיהם, ייחס המשיב למערערת נקיטת תחבולות. על-פי גרסתו, סובבה אותו המערערת בכחש, משנכנסה להריון, תוך תכנון מוקדם, כדי להגיע לרווחה כלכלית לאור מצבה הכלכלי האיתן של משפחתו.
ואולם, מחקירתו הנגדית בבית המשפט עולה כי דווקא גרסת המערערת נכונה.
גרסת המערערת הייתה, כי בעת שהכירו סיפר לה המשיב כי היו לו בעיות פוריות ומן הטעם האמור, לא הקפידה על אמצעי מניעה. לנתון עובדתי זה חשיבות לא רק מפני שיש בו להשליך על מהימנותם של בעלי הדין, אלא גם משום שיש בעובדה זו להשליך על כלל מערכת היחסים שבין בעלי הדין.
ממהלך החקירה עולה, כי המשיב הכחיש כי יש לו בעיית פוריות, וכן הכחיש כי סיפר למערערת על בעיה זו. ואולם, תוך עמידה על הטענה “פלט” במסגרת חקירתו הנגדית: “שייעשו בדיקת אבהות, יכול להיות שגם הבנות האלה לא שלי”.
בתשובה זו יש, ולו הודאה בעקיפין, על קשיי פוריות. מדוע יעלה מי שלא העלה טענה בדבר “בגידה” חשד לאבהות. וישיב תשובה כזו לשאלת בעיית פוריות?!
על-פי התשתית הראייתית שהוצגה היה מקום לקבוע שיש לקבל את גרסת המערערת שהעידה כי כניסתה להריון טרם נישואיהם לא הייתה מיוזמתה. ועוד, לא הוכח כטענת המשיב, כי חמדנותה לכסף הייתה הסיבה לתכנון כזה. למעשה משהרתה המערערת, מסכים גם המשיב, כי ההורים של שני בני הזוג לחצו עליהם להינשא.
17. מן הראיות שהוצגו בערכאה הדיונית עולה שהמערערת נפרדה מבעלה הראשון עוד קודם שפגשה במשיב. היא ויתרה על מזונות לילדתה מבעלה הראשון כדי לקבל גט, ומעולם לא קיבלה ממנו מזונות. משפגש המשיב במערערת ידע על בתה ועל החובה המוטלת עליה לשאת במזונותיה, וכי אם ייווצר קשר זוגיות ביניהם – בין אם יאמצה ובין אם לאו – יהא עליו לשאת במזונות הבת, לרבות חובתו לדאוג לה למדור, לצד חובתו כלפי המערערת, ללא יכולת לחזור אל אביה של הילדה, או למוטב פוטנציאלי אחר.
ואכן המשיב הודה בעובדות אלה, הגם שעשה כן רק במסגרת החקירה הנגדית:
“ש. ז”א שאתה מראש ידעת שאתה לוקח את …. יחד עם הילדה, כשאין מזונות?
ת. אנחנו דיברנו על זה, ידעתי על זה, אני אמרתי לה שיהיו לה מזונות שהילדה תגיע לגיל 18, שיהיה לה כסף, אני מהכסף הזה לא רציתי דבר, אבא שלה אמר שהוא יעזור” (ההדגשה אינה במקור – ש’ ו’).
מכאן שהמשיב לא רק לקח על עצמו לספק מזונות לבת עד הגיעה לגיל 18, ללא כול זכות שיפוי, אלא אף התחייב לדאוג לבת “שיהיה לה כסף” התחייבות כזו, יש לה לכאורה נפקות משפטית.
וכאשר נשאל מדוע הגיש תביעה כספית להחזר המזונות ששילם, למרות הידיעה האמורה, כשהסכים לקחת את המערערת יחד עם בתה כ”עסקת חבילה” וללא מזונות, תשובתו הייתה:
“למה שאני צריך לתת לה והיא לא תתן לי”.
התנהלות כזו חורגת מהתחייבויות שלקח המשיב על עצמו, התחייבות שיש מקום לתת לה נפקות משפטית.
על רקע האמור לא היה מקום כי המשיב יגיש תביעתו, ומנגד נותרה מחוייבותו כלפי המערערת ובתה.
18. תיאור המשיב את יחסיו עם הבת, אף הוא אינו תואם את הראיות שהוצגו בבית המשפט לענייני משפחה. אין גם לקבל טענת המשיב כי הבת מתנכרת לו. הבת היא שביקשה בבית הספר להיקרא “….”. ילדה המחליטה לקבל את שם המשפחה של מי שאינו אביה ולהמשיך ולשאת שם זה גם בהגיעה לגיל 18, לא עושה כך אלא מתוך רצון לשמר על תקינות חיי המשפחה שידעה.
19. לאור האמור לעיל, בדין קבע בית משפט קמא שלא היה כול בסיס לתביעה זו, ומלכתחילה לא היה מקום להגישה. משהגיע בית המשפט למסקנה, כי התביעה שהוגשה על ידי המשיב בתמ”ש 5643/05 היא בניגוד גמור לעובדות שהיו בידיעתו האישית, הרי שהיה עליו לפסוק למערערת הוצאותיה.
לפיכך מוצע לקבל את ערעור המערערת ולחייב את המשיב לשלם למערערת, הוצאות משפט ושכר טרחה בתביעה הנ”ל, בסך של 20,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא (27/2/08).
תביעת המערערת לפיצוי:
20. בנוגע לתביעת המערערת לפיצוי, המשיב, כאמור, ידע את העובדות לאשורן כי על-פי הסכם גירושיה מנישואיה הראשונים, נותרה המערערת ללא כול. כך ידע המערער העובדות בנוגע למצבה הכלכלי של המערערת קודם לנישואיהם וכך גם לגבי ויתור על מזונות לבת. כל זאת עוד בתחילת הקשר ביניהם.
עובר לכניסת המערערת לחיי שיתוף עם המשיב, הייתה המערערת בתהליך שיקום עצמי לאחר הליכי גירושין קשים במסגרתם ויתרה על זכויות ומזונות, ובלבד שתקבל את בתה לחזקתה.
כחלק מתהליך השיקום, ביקשה להתחיל ללמוד ואף למדה לקראת מבחן פסיכומטרי, ובפועל נרשמה ללימודים בבית הספר לאחיות במסלול אמהות. כמו כן פעלה לקבלת תעודת זכאות לרכישת דירה באמצעות משכנתא. תוכניות אלה לא יצאו לפועל בשל ההיריון המוקדם, ובשל הנישואין למשיב שבאו בעקבות ההיריון. ועוד, במהלך החיים המשותפים עבדה בעסק המשפחתי של המשיב, מבלי שקיבלה שכר עבור עבודתה וטיפלה בבנות המשותפות ובצרכים האחרים של כל המשפחה.
יושם עוד לב, כי גם המשיב מודה כי רכישת הרכב המשותף ורישומו על שם המערערת נעשו, כדי לאפשר לה לצאת לעבודה.
בפועל יצר המשיב מצב של תלות כלכלית מלאה ומוחלטת של המערערת בו. וכעת, לאחר 11 שנות נישואין, מבקש למעשה המשיב לרפות את ידיה ולגרום לה לצאת ממסגרת הנישואין “כשידה על ראשה”. לגרסתה שהוכחה, בחודש אפריל 2005 חל קרע בחיי נישואיהם, וכהגדרתה “כפרי תכנון מראש” של המשיב, ומאז עושה הוא הכול כדי לנשל אותה מכל זכויותיה.
מאז החלה הידרדרות משמעותית ביחסים, תוך שהמשיב מאיים כי המערערת תפונה מן הבית, והיא מוצאת עצמה במצב קשה אף יותר מזה בו הייתה בעת גירושיה הראשונים.
זאת ועוד, המשיב, על דעת עצמו ועוד קודם שנקט בהליך לפירוק שיתוף או לאיזון משאבים, עשה דין לעצמו, על אף שידע את מידת התלות של המערערת בו. הוא פתח חשבון נפרד, והעביר כספים לחשבון עוד קודם להגשת התביעות.
ביום 21/4/05 ביטל המשיב הרשאות לחיוב החשבון המשותף שלהם ועזב את חדר השינה המשותף; ב- 15/5/05 שינה את הוראות חיוב חשבון הבנק המשותף, באופן שהגביל פעילות האחד ללא הרשאה של האחר וב- 7/6/05 קיבלה הודעה על ביטול כרטיס האשראי. המערערת הצביעה עוד על רמת החיים הגבוהה לה הורגלה ועל תשלומים שונים שהיו מתבצעים בגין הוצאותיה ישירות דרך חשבון בית העסק לרבות מוצרים שונים שנשלחו לשימוש המשפחה מבית העסק.
עוד יצויין כי חוב משותף נפרע בדרך של פדיון קרן ההשתלמות של המערערת (סעיף 19 לתצהיר). עוד הסתבר, על פי הצווים שניתנו על ידי בימ”ש קמא, שעוד בחודש מרץ 2005 פתח המשיב חשבון בנק נפרד, וזאת עוד בטרם הוצא הסכום של 73,000 ₪ ע”י אביה של המערערת (ראה סע’ 16 לתצהיר עדותה הראשית). עוד מצביעה המערערת על מצבו הכלכלי האיתן של המשיב, על משק בשווי 320,000$ שמצוי בחזקתו, שותפות בעסק רווחי.
על רקע הנסיבות העובדתיות שפורטו לעיל, ועל רקע הפירוד הפתאומי, היה מקום לאשר זכותה של המערערת לפיצוי. בית המשפט קמא, כאמור, דחה תביעה וזאת מאחר שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית ו/או קיומו של נזק ושיעורו. אין דעתי כדעתו.
21. כפי שצויין, המשיב כפה על המערערת הפרדה פתאומית בחשבונות הבנק ופירוד פתאומי, מתוכנן לשיטתה, בלינה המשותפת; הוא איים עליה בדרישה לפנות את הדירה באופן מיידי, שעה שידע כי היא חסרת כל, ובכלל זה כי אין לה מקום מגורים חלופי מיידי, וכי הוא מותירה ללא זכויות. בנוסף, אף ייחס לה הוצאת כספים שלא כדין ובמשתמע, בגידה.
בנסיבות אלה, משנכפה על המערערת הפירוד מהמשיב, שעה שאין חולק כי יש לה תלות כלכלית מוחלטת בו, ולאור ציפייתה הסבירה בעת הכניסה למערכת היחסים הזוגית עם המשיב כי לא תיוותר חסרת כל, ללא בטחון כלכלי גם אם ייפרדו, יש לאפשר לה שיקום כלכלי ואישי, גם לאחר הפירוד ביניהם, וזאת בדרך של פיצויי שיקום ו/או הבטחת עתודה כלכלית.
בנושא זה יש להפנות לדברי השופט ברק כתוארו אז, שנאמרו הגם באמרת אגב, בפסק דין ורסנו (ע”א 805/82, פ”ד לז(1) 529, 532א):
“… כן הייתי מוכן לשקול, אם אין מקום להעניק לאישה, שסולקה מהבית המשותף באופן פתאומי, פיצויים על הנזקים, שנגרמו לה, כתוצאה מהפרת תניה חוזית משתמעת, לפיה יש ליתן תקופת זמן סבירה להליכי פירוד שבין הצדדים”.
במקרה דנן יש מקום לפסוק פיצוי ובשיעור ראוי.
22. המערערת ביקשה פיצוי ולקבוע את שיעורו בדרך של הערכת אובדן עתודה כלכלית. בית משפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה שנישואיה למשיב הביאו לאובדן מיטב שנותיה ואובדן סיכויים ליצור עתודה כלכלית וכן לא הוכיחה נזקיה.
לדעתי, אין לקבל קביעות אלה.
לא מן הנמנע להחיל על המקרה דנן על דרך ההשוואה את ההלכה שנקבעה באשר לזכותה של בת זוג ב”נכסי קריירה” של בן זוגה, כתמונת הראי של עתודה כלכלית עצמאית שיכולה הייתה המערערת להבטיח (בע”מ 4623/04). במסגרת זו יש ליתן למערערת פיצוי על הפער ביחס למערער שנוצר בתקופת התמקדותה והשקעתה במרחב הביתי – בגידול בנותיהן המשותפות, טיפול בצרכי המשפחה, דאגה לבית, וזאת בצד עבודתה לעזרת המשיב ואביו בעסק המשפחתי (ומבלי לדון בזכאותה לשכר, תביעה שאין לבררה בבית משפט זה).
מערך זה מנע מן המערערת פיתוח קריירה עצמאית והבטחת עתודה כלכלית לעצמה, שעה שהותירה למשיב פנאי להשיא נכסיו וכושר השתכרותו בעבודה במחוץ לבית. וכעת, עם הפירוד מבקש המשיב להותירה בלא כלום, כפי שנכנסה לקשר הזוגי, תוך התעלמות מתרומתה לשגשוג הכלכלי של המשפחה וליכולתו של המשיב לפתח עצמו ועסקיו. בנושא זה יש להפנות לדברי השופט ריבלין בבע”מ 4623/04 לפיהם:
“על בתי המשפט במלאכת השומה לחתור לכך שעמדת המוצא של “בן הזוג הביתי”, בצאתו לחיים חדשים, תשתפר, כפי שהוא עצמו סייע לשיפור עמדת המוצא של בן זוגו.”.
23. לעניין קביעת גובה הפיצוי, אין לקבל קביעתו של בית משפט קמא כי אין מקום לפסוק למערערת כל פיצוי משום שלא הוכחו נזקיה. אכן, כפי שגם נקבע בע”מ 4623/04, קיים קושי בהערכת נזק וקביעת גובה הפיצוי, שעה שאין מדובר בנזקים מוחשיים, ואולם בדומה להערכת נזק שאינו נזק ממון בדיני הנזיקין, הקושי בהערכת הנזק אינו מאיינו, ויש מקום שבית המשפט יעריך את גובה הפיצוי על דרך האומדנא תוך שנלקחים בחשבון מאפיינים שונים של בני הזוג, אופיו של הקשר הזוגי ושאר נתונים רלוונטיים, אשר שילובם יוכל ללמד על גובה הפיצוי הראוי. בין אלו ניתן למנות את משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג, תרומתה של בת הזוג להתפתחותו המקצועית של בן הזוג ולחוסן הכלכלי של המשפחה, אופק ההשתכרות של בני הזוג, צבירת נסיון ועוד כהנה.
24. בנסיבות אלה הייתי מעמידה את הפיצוי שעל המשיב לשלם למערערת על סך של 200,000 ₪. ביצוע החיוב יותנה כנגד פינוי הדירה, כך שהמשיב ישלם למערערת סכום של 200,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק דין זה, עם פינוי הדירה.
סכום פיצוי זה הוא בנוסף לסכומים שנפסקו על-ידי בית משפט קמא.
מאחר שיש חשיבות להביא להפרדה בין בני הזוג, יש גם לאשר את קביעתו של בית משפט קמא, שלא להמתין עם העברת חלקה של המערערת בקופת הגמל של המשיב עד לפירעון קופת הגמל בפועל, זאת גם בהשוואה לעקרונות שנקבעו באשר לאופן התשלום בע”מ 4623/04.
התביעה לפינוי:
25. בעניין זה אין מקום להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא, למעט דחיית מועד הפינוי ל- 9 חודשים נוספים מהיום כדי לאפשר למערערת ולבת מציאת דירה אחרת.
בנוגע למעמדה של הבת נעיר עוד, שעל אף שעומדת למשיב זכות משפטית לתבוע פינויה מן הדירה, נראה כי זכותו המוסרית לעשות כן, מוטלת בספק, לפחות בתקופת שירותה הצבאי.
אכן בפס”ד ביאלר הדגיש בית המשפט כי בן בגיר של בני זוג המתגורר בבית הוריו, שלהם שייך הבית בחלקים שווים, הרשות להמשיך ולגור בבית שלא בתמורה ושלא לזמן קצוב ניתנת לביטול בכל עת, שהמרשה חפץ בכך.
הענקת זכות שימוש במקרקעין אינה עסקה במקרקעין במובנו של חוק המקרקעין.
שותף אחד אינו רשאי להרשות לאחרים לעשות שימוש בחלק כלשהו של הנכס בניגוד לרצונו של השותף השני, ולכן מושווה למעשה מעמדו של בן בגיר לדינו של זר.
יחד עם זאת, לא ניתן לקרוא את תוצאות פסק הדין בביאלר במנותק מן הראיות שהיו שם. אכן נקודת המוצא היא, כי רשות המגורים הניתנת על ידי הורים לילד בתקופת בגרותו, ניתנת שלא בתמורה, אינה נובעת מהסכם כלשהו, אינה ניתנת לזמן קצוב או מוגדר, ואין כל סיבה שמונעת חזרה ממנה או יותר נכון, אין כל התחייבות להמשכה של הרשות.
ואולם, בענייננו, השאלה היא, אם אכן לא ניתן היה לקרוא לתוך מערכת היחסים, מערכת הסכמית מפורשת או מכללא, לפיה התחייב המשיב לדאוג למקום מגוריה של הבת, כל עוד תנהג בדרך מקובלת, ועד שתעמוד ברשות עצמה, ובאופן שתינתן שהות מספקת לבת כבת רשות לסלק את ידה מן המקום ולדאוג לה למקום מגורים אחר.
אין בתיק ראיות מספיקות כדי לקבוע קיומה של מחוייבות משפטית לצורך זה כלפי הבת, ומן הטעם האמור, יש לאשר את תוצאת פסק הדין של הערכאה הדיונית, בכפוף לדחיית מועד הפינוי, כאמור, בתשעה חודשים נוספים מהיום.
תביעת המשמורת (תמ”ש 5642/05):
26. לא ניתן לסיים את פסק הדין מבלי להתעכב על המחלוקת שבין הצדדים בשאלת המשמורת, ומבלי שיש בדעתי להתערב בתוצאת פסק הדין בנושא זה של הערכאה הדיונית, לפיה אין מקום לדון בשאלת המשמורת אלא לאחר הפירוד.
לצד קביעת הממצאים שפורטו לעיל, אין ספק שדרכם המשותפת של בני הזוג, ככול שהייתה אכן משותפת, באה לקיצה. כפי שצוין באחד התסקירים שעיינו בהם (ראה למשל תסקיר מיום 16/2/2007), יש לנקוט באמצעים אשר יקדמו את הליך הפרוד. על בני הזוג כהורים להבין את הנזקים הנגרמים לבנותיהם. עליהם להבין כי מדובר בנזק מצטבר אצל כול אחת מן הבנות, נזק שכול אחד מהם גורם אותו ומעצים את היקפו.
גם היום כבר נגרם נזק רב לבנות בני הזוג. יש לסיים את המערכת המשותפת בפועל, ואין עוד בידם להחזיר את הגלגל אחורנית ועליהם האחריות ממנה לא יוכלו להינקות, בנזקים המצטברים שגרמו לבנותיהן. בידם אפוא הדבר. עליהם להתעשת ולהחליט כי יש להגיע להסדר כספי כולל, אשר יאפשר ניתוק הקשר, תוך מציאת הסדר כספי נאות אשר יאפשר גם למערערת חוסן כלכלי מסוים, מכוח הסכמה שהייתה בין בני הזוג בעת שהחליטו להתחיל בחיים משותפים, לפחות לצורך שיקום חייה של המערערת בנפרד, במהלך תקופת הביניים.
כאמור, אין מקום להתערב בנושאי המחלוקת הנוספים.
התוצאה המוצעת:
27. אשר על כן מוצע:
א. לדחות את ערעורי המשיב.
ב. בתיק תמ”ש 5643/05 ישלם המשיב למערערת, הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד, בסך של 20,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא (27/2/08).
ג. ערעור המערערת מתקבל בנוגע לתביעת הפיצוי – תמ”ש 5646/05, באופן שעל המשיב לשלם למערערת פיצוי בסך של 200,000 ₪, נכון למועד מתן פסק דין זה.
החיוב הכספי הנ”ל הוא בנוסף לחיוביים הכספיים של בית משפט קמא.
הסכום, כשהוא משוערך בהפרשי הצמדה וריבית כחוק, יועבר 60 יום טרם גירושי הצדדים ו/או פינויה של המערערת את הדירה, המוקדם מבין השניים, על ידי המשיב, לידי באת-כוחה של המערערת, ואלה יועברו לידי המערערת על ידי באת כוחה, לאחר פינויה את הדירה.
ד. מועד פינוי הדירה על ידי המערערת והבת, יבוצע תוך 9 חודשים מהיום.
ה. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בגין ערעור זה בסכום כולל של 10,000 ש”ח בצירוף מע”מ כחוק, נכון למועד מתן פסק דין זה. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום.
השופט י’ כהן:
אני מסכים.
השופט י’ עמית:
1. על פי התוצאה הסופית אליה הגיעה חברתי, כב’ האב”ד השופטת וסרקרוג, על הבעל להמשיך לשלם מזונות אישה (בנוסף לתשלום עבור הוצאות הבית), וגם לשלם לאישה פיצוי חד-פעמי. נכון הייתי לקבל, גם אם בדוחק, כל אחד משני רכיבים אלו בנפרד, אך לא את שניהם יחדיו, ואנמק את מסקנתי.
2. בית משפט קמא סקר בפסק דינו את מערכת היחסים בין הצדדים והגיע למסקנה לפיה “בסופו של דבר מדובר באישה, שבהיותה כבת 30, ללא מקצוע ו/או השכלה על תיכונית, מטופלת בקטינה בת ארבע שנים, ללא חיוב במזונות בעבורה, בעלת חובות, שהרתה לנתבע והחליטה, משיקוליה ומטעמיה, להינשא בנישואים שניים לבעל. לא הוכח כי נישואיה הביאו לאובדן מיטב שנותיה ואובדן סיכויה ליצור עתודה כלכלית, כנטען על דיה קל וחומר לא הוכח שיעור הנזק ככל שקיים”.
חברתי קיבלה את ערעור האישה בנקודה זו ואימצה את ההלכה בדבר פיצוי בגין נכסי קריירה של בן הזוג (סעיף 10 לחוות דעתה). בהמשך, ועל רקע הנסיבות העובדתיות שפורטו בחוות דעתה, הסיקה חברתי תנאי מפורש או מכללא לפיו קיבל המשיב על עצמו לדאוג לעתודה כלכלית שתבטיח את האישה ובתה גם אם ייפרדו, וזאת לצד שיקולי תום לב, הגינות וצדק.
3. כשלעצמי, איני רואה במקרה דנן כל ייחוד לעומת מקרים אחרים שנדונים כבדרך שגרה בבתי המשפט, שעה שחיי הנישואין של בני הזוג באו לקיצם. לטעמי, גם סכום הפיצוי בסך 200,000 ₪ אינו מעוגן בתשתית עובדתית ראויה לגבי מצבו של העסק שבבעלותו ובניהולו של הבעל. באשר לסכום שנפסק על ידי חברתי, אציין על דרך ההשוואה כי בבע”מ 4623/04 הנ”ל, היה מדובר בבני זוג שהיו נשואים זל”ז 28 שנה, נולדו להם חמישה ילדים, הבעל היה רואה חשבון, המחזור השנתי של המשרד עמד על 800,000 ₪ ושווי המוניטין של משרדו הוערך בסך של 700,000 ₪. על רקע נתונים אלו, פסק בית המשפט שם פיצוי חד פעמי של 250,000 ₪.
למרות זאת, ולו בדוחק, אני נכון לקבל את סכום הפיצוי שנפסק על ידי חברתי.
4. במישור העקרוני, ומבלי להידרש לדיסרטציה בנושא נכבד זה, אומר בקצרה כי בתי המשפט הולכים ומפתחים נוסחאות שונות לעיצוב “עיסקת חבילה” של התוצאות הכלכליות הנובעות מהגירושין. המציאות החברתית-כלכלית דהאידנא מוכיחה כי במרבית המקרים, האישה היא הצד החלש לעת יציאה ממערכת הנישואין, ויש להישמר שלא להסחף אחר מיתוס השוויון, כאשר אין לו ביסוס במציאות – רות הלפרין-קדרי “מזונות אשה: מתפישה של שונות לתפישה של (אי)-שוויון” משפט וממשל ז (תשס”ה) 767. עדיין קיים פער בין כושר ההשתכרות של גברים לעומת נשים, ורמת חייהם של נשים לאחר הגירושין, יורדת בשיעור ניכר לעומת זה של הגבר. זאת, נוכח הפער “בערך השוק” של ההון האישי שכל אחד מהצדדים רוכש במהלך הקשר הזוגי, כמו רמת שכר או כושר השתכרות או מוניטין עסקי – שחר ליפשיץ “ברצוני להתגרש ומייד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים” עיוני משפט כח (2004-2005) 671 בעמ’ 713, 716.
יש המעגנים את ההגנה על הצד החלש במסגרת הנושא של נכסי עתיד, על הסוגים והמינוחים המשמשים לעיתים בערבוביה בנושא זה, כמו “נכסי קריירה” או “מוניטין אישי” או “כושר השתכרות”. הכוונה היא לכל נכס הקשור להון האנושי של בני הזוג, כמו תואר אקדמי, רשיון, נסיון מקצועי, קביעות בעבודה, כושר השתכרות וכל גורם אחר שמתייחס לפוטנציאל להכנסה עתידית – ש. ליפשיץ “על נכסי עבר, נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף” משפטים לד(3) (תשס”ה) 627, עמ’ 728 ואילך. בתי המשפט הולכים ומכירים ברעיון ה”הון האנושי” במובן החיובי והשלילי. במובן החיובי – הכרה בזכותה של האישה “לנגוס” או לחלוק את ההון האנושי שנצבר אצל הבעל, ובמובן השלילי – הכרה בהפסדי ההון האנושי שנגרמו לאישה, בבחינת “הפסד קריירה” של מי ששחה גווה בעבודות הבית ובגידול הילדים.
יש שמגיעים לתוצאה של הגנה על הצד החלש, בדרך של הרחבת מוטת הכנפיים על הלכת השיתוף גם על נכסי עתיד – שאול שוחט “הלכת השיתוף – מחלוקת שווה לשוויוניות בחלוקה” ספר שמגר ג (תשס”ג) 731, 741. אחרים מגיעים לתוצאה זו, בדרך של איזון המשאבים שלא בדרך של “מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה” במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 – בע”מ 5879/04 פלוני נ’ פלוני (02/08/2004). אפשרות אחרת היא, לפסוק לבן הזוג פיצוי חד פעמי, כפי שנקבע על ידי חברתי, ויש המציעים תשלום השבה או תשלומים עיתיים, או חלוקה בלתי שווה של הנכסים המשותפים כאמור לעיל – אריאל רוזן-צבי “חוק יחסי ממון בין בני זוג”, בעמ’ 22-26, 61 62, 64, 66, 331, 332, 352-357.
הנה כי כן, לרשות בית המשפט עומד מגוון של כלים להגן על בן הזוג (לרוב בת הזוג) שיוצא מחיי הנישואין וידיו על ראשו. במקרה דנן, האישה השקיעה 11 שנים בעסק המשפחתי, ובכך תרמה לפיתוחו של העסק שנותר בבעלותו של הבעל. בנסיבות אלו, אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, ולפיה יש לסייע לאישה בנקודת היציאה מחיי הנישואין, בדרך של פסיקת פיצוי חד פעמי, ומבלי להידרש לסיווג המדוייק של מהות הפיצוי.
5. אלא שלצד הפיצוי החד פעמי, הותירה חברתי את החיוב במזונות של הבעל כלפי האישה על כנו.
על פניו המדובר בכפל פיצוי, שאין מקום לחייבו בו את הבעל, כפי שאין בית משפט פוסק לאישה גם מזונות וגם מחצית מהפנסיה של הבעל – ע”א 7033/93 נפשי נ’ נפשי (10/08/1995).
זאת ועוד. בית משפט קמא קבע כי נישואי הצדדים הפכו לקליפה ריקה מתוכן מזה שלוש שנים וכי “שניהם אינם חפצים זה בזה שניהם מואסים האחד בשני והם מלאים טענות כרימון זה כלפי זה”. אך למרות זאת, ולמרות שנקבע כי לאישה פוטנציאל השתכרות והיא נמנעת במכוון מיציאה לעבודה, ראה עצמו בית משפט קמא נאלץ לפסוק מזונותיה של האישה. זאת, בשל הדין האישי לפיו חייב הבעל במזונות האישה, כל עוד אין חיוב בגט, או כל עוד אין עילה בדין האישי הפוטרת את הבעל ממזונות האישה (כגון מורדת או מעין מורדת).
החיוב בתשלום חודשי במזונות אישה במקרה דנן, כשלעצמו ובבדידותו, תואם את תחושת הצדק וההגינות נוכח הפער בהשתכרות בפועל ובכוח שבין הצדדים. ברם, אם מוסיפים לכך את הפיצוי החד פעמי שנפסק לאישה, יוצא שבית המשפט מעודד סרבנות גט, שהרי אין לאישה כל תמריץ להתגרש בעתיד.
6. קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו בשאלה כיצד לנתק את “הקשר הגורדי” בין מועד החיוב בגט או מועד הגירושין בפועל, לבין חיוב או פטור של הבעל במזונות האישה והסדרת כלל העניינים הרכושיים. לדין האישי השלכות על התנהלות הצדדים ועל אופן ניהול ההתדיינות בין בני הזוג. כל צד מנסה להוכיח את אשמו של השני על מנת להשיג הישגים רכושיים, כמו פטור או חיוב במזונות. הדבר, בתורו, גורר הטחת האשמות שיש בהן אך כדי להסלים את הסכסוך בין בני הזוג, ולגרום להשפלתם ולפגיעה בצנעתם ובפרטיותם. זו טוענת כי בעלה נתן עינו באחרת או נוהג כלפיה באלימות, וזה טוען כי האישה מתרועעת עם אחרים או נמנעת מתשמיש תקופה ארוכה ולכן יש לראותה כמורדת או מעין מורדת. מטבע הדברים, הנסיון להוכיח אשמה על מנת “לזכות בנקודות” במערכה על המזונות וענייני הרכוש, גורר עיסוק פולשני הפוגע בפרטיותם של בני הזוג.
על דרך הכלל, ראוי שהגט לא יהווה קלף מיקוח, ולא יקנה לאף אחד מהצדדים יתרון או רווח בנושאים הכספיים והרכושיים התלויים ועומדים בין הצדדים, לרבות בנושא המזונות. כאשר הנישואים באו אל קיצם והם בבחינת קליפה ריקה מתוכן, על בית המשפט לעשות שימוש ב”ארגז הכלים” העומד לרשותו, כדי להגן, מחד על הצד החלש בנקודת היציאה מהנישואין, ומאידך, להימנע מלהגיע לתוצאה שיש בה כדי ליתן תמריץ לצד המסרב להתגרש (ארגז הכלים יכול וצריך לכלול גם תרופות מהדין האישי, כגון חיוב בעל שמסרב ליתן גט במזונות מוגדלים מחמת “מעוכבת מחמתו להינשא”).
החיוב במזונות אישה, הוא הדרך הרגילה בה מגן בית המשפט ובית הדין הרבני על האישה, כצד חלש מבחינה כלכלית. מטעם זה, אנו מוצאים כי גם במקרים בהם אין מחלוקת שנישואי בני הזוג הגיעו לקיצם, בית הדין נמנע מלהורות על חיוב בגט, מתוך רצון להבטיח את האישה מבחינה כלכלית. שהרי כל עוד אין חיוב בגט, הבעל חייב במזונות אשתו, אלא אם הוא פטור מכך על פי הדין האישי–ע”א 571/69 כהנא נ’ כהנא, פ”ד כד(2) 549, 556; ע”א 592/83 פורר נ’ פורר, פ”ד לח(3) 561, 565; ע”א 4316/96 פלולי נ’ פלולי, פ”ד נב(1) 394.
במצב זה, כל עוד הפיצוי הכלכלי בדמות מזונות נשלל מבת הזוג עובר לגירושיה, וכל עוד החיוב במזונות הוא הדרך היחידה של האישה, כצד החלש מבחינה כלכלית, “לשרוד” מחוץ למערכת הנישואין, אין זה מפליא שתדבק בסירובה להתגרש. ומזוית אחרת: יכול והאישה חפצה עד מאוד להתגרש, אך בשל ההשלכות הכלכליות של הגירושין, לרבות אובדן מזונותיה, אין לה יכולת מעשית להתגרש ולכן היא נאלצת, בעל כורחה, לדבוק במסגרת הנישואין שהיא עצמה מבקשת להשתחרר ממנה.
7. הפתרון המתבקש הוא להקהות את עוקצן של ההשלכות הכלכליות הנובעות מאקט הגירושין עצמו, תוך הסדרת התוצאות הכלכליות של הגירושים במסלולים שונים. בדרך זו, גם הצד החלש יוכל לתבוע את פירוק הקשר, מבלי שהדבר יעמוד לו לרועץ מבחינה כלכלית (מעבר לירידה ברמת החיים הכרוכה מטבע הדברים בפירוק המערכת הזוגית).
בעת כתיבת שורות אלו, עבר בכנסת תיקון התשס”ט לחוק יחסי ממון, בו עשה המחוקק צעד חשוב ומהותי לניתוק “הקשר הגורדי” בין פקיעת הנישואין לבין איזון המשאבים בין בני הזוג. בכך התווה המחוקק לבית המשפט את הדרך הראויה לילך בה, כאשר נישואי בני הזוג הגיעו לקיצם, כמו במקרה דנן, לאחר שמוצו כל התהליכים “הטיפוליים” והאחרים, ואין סיכוי לשיקומו של הקשר. או-אז, מרכז הכובד צריך לעבור לשאלה מהי הדרך הטובה והמהירה ביותר לפירוק הקשר. “כוכב הצפון” שראוי כי ינחה את בית המשפט בדרכו, הוא העקרון, שיש להסיר את התמריץ הכלכלי שעומד בבסיס סירוב של מי מבני הזוג להתגרש, תמריץ בגינו נוקטים צדדים לעיתים בעמדות מניפולטיביות ומסווים את רצונם האמיתי. מטרה זו ניתן להשיג, ככל שינותק הקשר בין הליך הגירושין עצמו לבין ההסדרים שעוסקים בתוצאות הכלכליות של הגירושים או הפרידה. בדרך זו תפחת גם המוטיבציה של בני הזוג להוכיח כי האשם נופל לפתחו של בן הזוג השני, על כל ההתדיינויות הכרוכות בכך.
את ההגנה על בן הזוג החלש יותר מבחינה כלכלית, ניתן וראוי לעשות תוך שימוש ב”ארגז הכלים” עליו עמדנו לעיל, אך שלא על ידי המשך חיוב הבעל במזונות האישה – שחר ליפשיץ “דיני זוגיות חילוניים ביובל הבא בין ‘ליברטריאניזציה’ ובין בית המשפט ‘המחשק’ ” מחקרי משפט יז (תשס”ב) 159, 252-256. כך אכן עשתה חברתי בכך שפסקה לאישה פיצוי חד פעמי. ברם, קשה להלום כי ביד השניה, בית המשפט יורה על המשך תשלום מזונות אישה בסך 1,500 ₪ לחודש, ובכך ינציח הלכה למעשה מערכת זוגית ריקה מתוכן. בדרך זו, מקבלת האישה “כפל פיצוי” בדמות מזונות (שבשלב זה אין לדעת אם ומתי ייפסק החיוב) ובדמות פיצוי חד פעמי בסך 200,000 ₪.
8. כפי שעולה מהודעת הערעור, המערער פתח בהליכי גירושין בבית הדין הרבני אך האישה מסרבת להתגרש. לו דעתי תישמע, הייתי קושר בין החיוב במזונות האישה לבין הפיצוי החד פעמי שנפסק לזכותה. ראשית, הייתי קובע כי סכום הפיצוי בסך 200,000 ₪ יעמוד לרשות האישה עם גירושיה או עם הודעתה על הסכמתה להתגרש. שנית, ככל שתודיע האישה תוך 60 יום על הסכמתה להתגרש ותעמוד בהסכמה זו, יעמוד מלוא סכום הפיצוי לרשותה. שאם לא כן, יופחת החל מתום 60 יום, סכום המזונות החודשי בסך של 1,500 ₪ מסכום הפיצוי החד פעמי. כך לדוגמה, אם בתום 12 חודשים תסרב האישה למתן גט, הרי שמסכום הפיצוי החודשי יופחת הסך של 15,000 ₪ (10 חודשים X 1,500 ₪).
דומני כי בדרך זו, ניתן להשיג שתי תוצאות רצויות: האחת – הגנה על האישה כצד החלש היוצא לדרכו לאחר הגירושין בדרך של פסיקת פיצוי בסך של 200,000 ₪. השניה – אי מתן תמריץ להמשך הנישואין, שהם קליפה ריקה מתוכן, בדרך של הפחתת המזונות החודשיים מסכום הפיצוי.
9. באשר לנושאים הנוספים שנדונו על ידי חברתי, אני מסכים לחוות דעתה.
הוחלט, ברוב דעות כאמור, בפסק דינה של כב’ השופטת ש’ וסרקרוג.
ניתן היום כ”א/חשון/תשס”ט ( 19 נובמבר 2008) בהעדר הצדדים.