עמ”ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 א’ ש’ נ’ ד’ ש’ (06/10/2011)

עמ”ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 א’ ש’ נ’ ד’ ש’ (06/10/2011) – DOCX / PDF

 

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עמ”ש 23464-10-09

 

בפני

כב’ השופטת שושנה שטמר – אב”ד

כב’ השופט ד”ר עדי זרנקין

כב’ השופט אלכס קיסרי

 

מערער

א’ ש’

ע”י עו”ד צדיקה עמוס

נגד

משיבה

ד’ ש’

ע”י עו”ד עינת סיני-שיין

 

פסק דין

 

השופטת שושנה שטמר – אב”ד

 

1. ערעור על פסק דין מיום 05/10/2009, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (ס’ הנשיא, השופטת רחל ברגמן) בתמ”ש 8312/07.

מבוקש בערעור לבטל את פסק הדין, אשר דחה את תביעתו של המערער כאן (להלן – “המערער” או “הבעל“) לחייב את המשיבה (להלן – “המשיבה” או “האשה“) לשלם לו 300,000 ש”ח בגין סירובה לקבל ממנו גט חרף פסיקות בתי הדין הרבניים – האזורי ובית הדין הרבני הגדול – המחייבות אותה להתגרש. עוד ביקש המערער לחייב את המשיבה בסך 5,000 ש”ח בגין כל חודש נוסף ממועד פסק הדין, אם תעמוד האשה בסירובה.

 

רקע עובדתי והליכים בתביעת הגירושין של המערער בבתי הדין הרבניים

2. המערער והמשיבה הם בני זוג יהודים, הנשואים זה לזו מאז 1960. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, שכיום הם בגירים. אחד הבנים נכה.

מזה כ-30 שנים, משנת 1981, חיים בני הזוג בנפרד. המערער קשר קשר זוגי עם אשה אחרת בשנת 1982, לאחר פרידתו מהמשיבה. עם בת זוג זו, עמה הוא מקיים מאז קשר של ידועים בציבור, הוליד בן, שהיום הוא כבן 21 שנים.

שלושת ילדי המערער והמשיבה נשארו בחזקת המשיבה עד לבגרותם, וככל הנראה היא ממשיכה לתמוך ולטפל בבן הנכה.

3. בני הזוג מתדיינים מזה כ-30 שנים בערכאות השונות; בבתי המשפט האזרחיים, בבית הדין האזורי בחיפה ובבית הדין הרבני הגדול. כעולה מטענותיה של המשיבה בערעור כאן, היא סבורה שהמערער גרם לה עוול קשה הן בנטישתו את המשפחה על שלושת הילדים, מבלי שיתמוך בהם, כשהוא עושה הכל על מנת להתחמק מחובותיו כלפיהם, לרבות תשלום מזונות, והן באופן חלוקת הרכוש, בהשתלטותו על הרכוש המשותף ובהעלמת חלק ממנו. עוד טענה המערערת, שכתוצאה מהתנהלותו של הבעל לאורך השנים, היא נפגעה בנפשה, איננה יכולה להתפרנס, והתוצאה היא חוסר איזון צודק במצבה הכלכלי לעומת מצבו של הבעל, אשר הקים לו משפחה והוא חי בה ברווחה.

בתביעה, נשוא הערעור, כאשר המערער הוא שתבע פיצויים בגין סירובה לקבל ממנו גט, העלתה האשה שתי טענות ממוניות, שעמדו גם בדיונים לפני בתי הדין הרבניים כשדנו בבקשות של הבעל לגירושין: הראשונה – החוב של המערער למשיבה, שנובע, ככל הנראה, כולו או חלקו, ממזונות שלא שולמו, והמגיע לכ- 2,000,000 ש”ח. השניה – דרישה שהמשיבה עמדה עליה לאורך השנים והיא, שיש להבטיח את מצבה הכלכלי גם לאחר הגט. לשם כך תבעה האשה, שאם הבעל ימות לפניה, ישולם לה גם אחרי מותו חלקה בפנסיה שלו.

עם מותו של הבעל, אם ימות לפניה ולפני אלמנתו בעת מותו, תעבור הפנסיה שלו לידי אלמנתו, האשה לה יינשא עם גירושיו, ושכיום היא הידועה בציבור שלו. בנסיבות כאלה, המשיבה לא תיהיה זכאית להמשיך ולקבל חלק מהפנסיה. המשיבה ביקשה, בין היתר, כי גם בת זוגו הנוכחית תתחייב, שעם מותו של המערער, היא תמשיך לקבל ממנה את האחוז בפנסיה המגיע לה כל עוד הוא חי. טענות אלו עמדו לפני בתי הדין שדנו בתביעות הגירושין של הבעל, ובחלק מפסיקותיהם קבעו כי על הבעל להמציא בטוחות לכך שהכנסות האשה מהפנסיה יובטחו גם לאחר מות הבעל, כגון על ידי התחייבות של הידועה בציבור שלו או על ידי יצירת קרן, ממנה תשולם לה הפנסיה.

המשיבה טענה, כי היא איננה סרבנית גט, שכן כל עוד לא הוצגו הבטוחות והובטחו זכויותיה הכלכליות, אין הצדקה לחייבה לקבל גט ובוודאי שאין לפסוק פיצויי נזיקין לבעל על התנהלותו הבלתי ראויה, לעמדתה.

4. בית הדין הרבני הגדול ניסה להביא את הצדדים להיפרד בגט ובד בבד לשמור על זכויותיה של האשה על ידי התנאת תנאים שיבטיחו את קבלת הפנסיה גם לאחר מותו של הבעל. ביום 25/03/2003, קבע בית הדין הרבני הגדול, כי האשה “חייבת לקבל גט מבעלה” אולם בית המשפט נתן לצדדים “זמן עד לאחר הפסח להגיע להסדר ביניהם בנושא המזונות והפנסיה ברוח ההצעות שהוזכרו בנמוקי פסה”ד. בין מועד זה לבין פסק הדין מיום 22/03/2007, נעשו נסיונות חוזרים, ואוסיף אף מאומצים, על ידי בית הדין הרבני הגדול לשפר את מצבה של המשיבה מבחינה כלכלית, שלא צלחו. נסיונות אלו, הסתיימו עם מתן פסק הדין מיום 22/03/2007, אשר לא מן המותר לצטטו כאן, שכן עולה ממנו בבירור כי בית הדין ראה את המשיבה כמי שסירבה לקבל את הגט בתנאים שבאו להבטיחה, ושם קץ מבחינתו, להתדיינויות החוזרות בעניין הגט, שבהן נעשה ניסיון להתנות את הגט בתנאים לטובת האשה.

“בתאריך כ”ח בטבת תשס”ז ניתן על ידינו פסק דין להסדר גירושי הצדדים, בהתאם למתווה שקבענו.

נקבע מועד לסידור גט, והמשיבה סרבה לקבל את הגט בתנאים הנ”ל.

בהתאם לאותו פס”ד (סעיף ו’) הרי אי הסכמת המשיבה לקבל גט לפי התנאים הללו, תאפשר למערער להשליש גט ושחרור מכל חיובי אישות וממון.

היות והמערער כבר השליש גט בעבר, אנו פוסקים בזה, כי המערער פטור מכל חיוביו כלפי המשיבה, כולל חיובי אישות וכולל חיובי ממון.

פס”ד זה יכנס לתוקפו בא’ אייר תשט”ז (19/04/2007) אא”כ יוצג בפנינו אישור על סידור הגט”.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

5. השופטת קמא דחתה את תביעתו של הבעל לקבל פיצויים בגין סירובה של המשיבה להתגרש. באשר לטענת הבעל, שהמשיבה ביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן – “פקודת הנזיקין“), אימצה השופטת קמא את עמדתם של השופט מנחם הכהן בתמ”ש 19270/03 כ’ ש’ נ’ כ’ פ’ ואת דעתה של השופטת ט’ סיוון בתמ”ש 24782/98 נ’ ש’ נ’ נ’ י’) (להלן – “תמ”ש 24782/98“) לפיה סרבנות גט עלולה להיות פגיעה בזכויות חוקתיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ברם, כך נקבע בפסק הדין, טרם הגיעה העת להכיר בעוולה חוקתית כזו ביחסים בין שני פרטים.

באשר לעוולת הרשלנות, קבעה השופטת כי המערער לא הוכיח שהמשיבה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית. לעמדתה, מהחלטות ביה”ד הרבני הגדול וביה”ד הרבני האזורי עולה, כי לא ניתן לתלות את האשם באי סידורו של הגט בצד אחד בלבד, והמחדל הוא מחדלם של שני הצדדים; האישה אמנם חויבה בגט, אולם הודגש הצורך להבטיח את עתידה הכלכלי בהסכם בין בני הזוג. החיוב בגט אינו עומד בפני עצמו ואין לנתקו מהתנאים הנוספים שהותנו. הבעל לא קיים את התנאים אותם הציב ביה”ד לביצוע הגט. לפיכך, אין לייחס לאישה לבדה את האשם להישארותם של הצדדים נשואים זה לזו. רק בפסק הדין מיום 15/1/07 הורה בית הדין הרבני על כך שהמערער פטור מכל חיובי האישות והממון על ידי השלשת הגט, ונקבע מועד לסידור הגט ליום 28/02/2007, אליו הופיעה האישה אך סירבה לקבל את הגט. מכאן שרק מיום 28/02/2007 ניתן לומר כי האשה מעגנת את הבעל.

6. עוד נקבע בפסק הדין של בית משפט קמא, כי פסקי הדין שהציג התובע, והדנים במתן פיצויים בגין סרבנות גט, עוסקים בעיגונן של נשים על ידי בעליהן, ולא ניתן, לכן, לגזור גזירה שווה מההלכות שנפסקו בהם, שכן אין דין המערער כדין נשים מעוגנות. המערער הוא אדם חילוני, החי עם אשה אחרת מאז 1982, ואף יש לו ילד ממנה. בעוד “אשה המעוגנת על ידי בעלה אינה יכולה להמשיך את חייה בדרך זו, במיוחד לא נשים חרדיות, בהן עוסקים פסקי הדין. גם אם אשה חילונית המעוגנת על ידי בעלה, תוכל להתגורר עם בן זוגה לחיים, עדיין תאלץ להתמודד עם קושי לא מבוטל במקרה בו תבקש לממש את זכותה להקים צאצאים עם אותו בן זוג, לאור השלכות בעית הממזרות. התובע נקט אמנם בהליך של היתר נישואין אך לא עשה כל שניתן להשלמתו. בנוסף הוכח כי הגיש את תביעת הגירושין רק בשנת 2003, כעשרים שנה לאחר הפירוד ובחר שלא לממש את ההסדר הרכושי אשר הוצע על ידי ביה”ד דבר שעשוי היה להוביל להשלמת סידור הגט. הסרת המניעה להנשא לבת זוגו דהיום, תלויה היתה בו בלבד ואם בחר שלא לעשות כן אין לו להלין אלא על עצמו” (עמ’ 8 לפסק הדין).

בסופו של פסק הדין, קבעה השופטת קמא, כי נראה שכל תכליתה של התביעה של הבעל, היתה להקים לו זכות קיזוז כנגד זכויות כספיות שנפסקו לאשה, אותן היא מנסה להשיג כשלושה עשורים. המערער חויב בהוצאות לטובת המשיבה בסכום של 10,000 ש”ח.

 

טענות המערער בערעור

7. המערער טען כי בית משפט קמא טעה בכך, שפסק כי דינו של גבר מסורב גט שונה מדינה של אשה מסורבת גט.

האשה מסרבת לאורך כל התקופה להתגרש ולאפשר לו נישואין עם האשה עמה הקים את ביתו. ניתנו מספר רב של פסקי דין המחייבים אותה לקבל גט. בית משפט קמא טעה כאשר סבר כי פסק הדין מיום 22/03/2007 הוא פסק הדין שחייב את המשיבה להתגרש, שכן חובה זו קמה כבר בפסקי דין קודמים, כמו פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 25/03/2003, שזהו המועד ממנו ואילך יש לראות במשיבה סרבנית גט.

8. המערער חזר בערעור גם על הטיעונים שהעלה לפני בית משפט קמא: המשיבה סירבה ועודנה מסרבת לקבל גט, על אף שחויבה להתגרש בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול; המערער השליש את הגט של המשיבה, אולם היא ממשיכה לעגנו משך שלושה עשורים; התובע מעוניין לשקם את חייו וברצונו לקיים קשר נישואין חדש, אולם עקב סרבנותה של המשיבה, נמנעת ממנו אפשרות זו. זכויות יסוד שלו מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו האוטונומיה לחיות את חייו כרצונו, כבודו וחירותו, נפגעים פגיעה קשה ומתמשכת. המשיבה אף ביצעה נגדו עוולות בנזיקין – היא הפרה את חובת הזהירות כלפי המערער, שכן היא סטתה מסטנדרט ההתנהגות הראוי בסירובה משך עשרות שנים לקבל את הגט, ובכך ביצעה את עוולת הרשלנות, שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין ואף את העוולה של הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודה זו.

זאת ועוד, בסרבנותה היא גרמה לו להוצאות משפטיות מרובות.

 

טענות המשיבה

9. לטענת המשיבה, היא הסכימה במשך כל השנים להתגרש מהמערער בכפוף להסדרת זכויותיה הפנסיוניות, כמתחייב מקביעות ביה”ד הרבני. לפיכך, אין לראות בה סרבנית גט.

המערער אינו ניזוק, באשר הוא מנהל חיי זוגיות עם הידועה בציבור שלו החל משנת 1982, ולהם בן משותף מיחסים אלה. המערער אף נישא בנישואין אזרחיים בארה”ב עם בת זוגו. האוטונומיה של המשיבה היא זו שנפגעה. שלוש ערכאות שונות בבתי המשפט האזרחיים קבעו כי המערער מעגן את עצמו ובפועל, לא רק שלא הוכיח כי לא נגרם לו נזק אלא הוכח כי הוא גורם נזק רב למשיבה (אשר, לטענתה, תביעת נזיקין שהגישה נגדו מתבררת במקביל). המערער פגע בזכותה להתקיים בכבוד, שהיא זכות יסוד חוקתית. לעמדתה, ככתוב לעיל, הוא חב לה למעלה משני מיליון ש”ח.

המערערת הוסיפה שהיא ליוותה את המערער לאורך השנים בהיותם נשואים למקומות בהם נדד לצרכי לימודים או עבודה, היא לא למדה ולא פיתחה קריירה, הפכה להיות תלויה בו כלכלית, הגיעה לשפל כלכלי ופיזי והיא חיה חיי עוני. היא אף חלתה נפשית עקב הלחץ והצער. המערער מפר את זכויותיה הממוניות של המשיבה, שנפסקו לזכותה, לרבות אי עמידה בתשלום מזונות הבן הנכה ומזונותיה, אי הבטחת זכויותיה בפנסיה וחלקה ברכוש המשותף. עוד נטען, כי המערער הוא שהפר את חובת הזהירות וסטה באופן ניכר מקיום חובותיו משך שלושה עשורים, בניסיונות לנשל את המשיבה מזכויותיה וקניינה. משכך הוא זה שחב כלפיה על פי חובת הזהירות, כאשר צפה את הנזק שיגרם לכבודה, מעמדה, רכושה ושלומה הנפשי.

עוד נטען, כי תביעת הנזיקין, כמו גם הערעור שלפנינו, הוגשו בחוסר ניקיון כפיים קיצוני, באשר המערער הוא שאשם באי ביצוע הגט. כל שהיה על המערער לעשות על מנת להתגרש, היה להפקיד בטוחות לעניין תשלומי פנסיה עתידיים למשיבה, כפי שקבע ביה”ד הרבני בהחלטתו מיום 09/05/2005, ואולם עד כה לא מילא אחר תנאיו של בית דין זה.

המשיבה הוסיפה וטענה שאם המערער היה מספק לה בטוחות לתשלום הפנסיה מהפנסיה שתעמוד לרשות האלמנה, היא היתה מסכימה להיפרד בגט.

 

דיון והכרעה

10. אקדים ואביא מסקנותי לפני ההנמקה, ואחר כך אחזור לפרט ולנמק.

א. אציע לעמיתי להרכב לקבוע כי מאז פסק הדין מיום 22/03/2007 המערערת היא בבחינת סרבנית גט, משום שבפסק דין זה נפסקו כל הנסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה, ועמד חיובה של המשיבה, עוד משנת 2003 לקבלת הגט.

ב. אציע לקבוע כי התנהלותה של המשיבה, לכל המאוחר מאז פסק הדין מיום 22/03/2007, היא בבחינת התרשלות המקימה את עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. בשאלה אם נעברה עוולת הרשלנות, אין מקום להבחין בין גבר מסורב גט, לבין אשה מסורבת גט.

ההבדל המגדרי עשוי לקבוע לעניין גובה הנזק, כאשר האשה, מסורבת הגט, נזקיה גדולים בדרך כלל מנזקיו של הגבר, מסורב הגט.

ג. מאחר שלעמדתי יש לקבוע שהאשה התרשלה ובוצעה עוולת הרשלנות, אין הכרח לדון ביתר העילות העומדות לבחינת בתי המשפט בתביעות לסרבנות גט: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הרשלנות ופגיעה בזכויות חוקתיות כמו הזכות לכבוד, הכוללת אוטונומיה של בחירת דרך חיים ועוד, מה גם שבקביעת גובה הפיצויים על פי עוולת הרשלנות, ניתן לקחת בחשבון גם פגיעה בזכויות יסוד.

ד. אציע את גובה הפיצוי, ואביא עמדתי, שאין לקבל את טענת המשיבה כי פסיקת פיצויים, עלולה להפוך את הגט ל”גט מעושה”.

משהכללתי אבוא לנמק.

 

ממתי יש לראות את המשיבה כ”סרבנית גט”

11. כבר נקבע, שאין לקבוע מועד קבוע ממנו יש לראות בבן הזוג סרבן גט, אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו (וראו גם בתמ”ש (משפחה ירושלים) 21162/07 פלוני נ’ פלונית (להלן – “תמ”ש 21162/07“). שם חוייבה אשה לשלם פיצויים לאחר תום שנה מיום הגשת התביעה לגט, שאז היה ברור לאשה כי אין בדעת הבעל לחזור לחיות עמה, וזאת על אף שלא היה פסק דין אשר חייבה להתגרש; וראו גישה דומה בפסק דינו של השופט גרינברג שניתן בתמ”ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ’ נ’ כ’, (21/07/2008), להלן – “תמ”ש 6743/02“; וראו גם מאמרו של ד”ר בני שמואלי “פיצוי נזקי למסורבות גט” המשפט 12 (2007) 285 (להלן – “המאמר פיצוי נזיקי למסורבות גט“).

12. כאמור, בעניין תביעתו של הבעל לגט, ניתנו מספר לא קטן של החלטות בבית הדין הרבני הגדול. הבעל טען כי עוד בהחלטה מיום 25/03/2003 של בית הדין הרבני הגדול חויבה האשה לקבל גט. בפסק דין זה קבעו הרבנים, שיש לחייב את האשה בקבלת גט ללא דיחוי. הוצעה הצעה כי הבעל ימציא בטוחה שהאשה תקבל לאחר מותו מחצית מהפנסיה של האלמנה החוקית בעת מותו, אולם בהעדר הסדר, על האשה לקבל גט. בית הדין סיכם וקבע:

“א. האשה חייבת לקבל גט מבעלה.

ב. נותנים לצדדים זמן עד לאחר הפסח להגיע להסדר ביניהם בנושא המזונות והפנסיה ברוח ההצעות שהוזכרו בנימוקי פסה”ד.” (ראו נספח א’2 לעיקרי טיעון המערער).

בעניין זה, כאמור, עמדת הבעל איננה מקובלת עלי. האשה רשאית היתה להבין מפסק הדין מיום 25/3/03, שהיא רשאית לעכב את קבלת הגט עד שהבעל יעמוד בתנאים שנקבעו – מתן בטוחות. גם לאחר פסק דין זה, ועד לפסק הדין מיום 22/3/07, נתן בית הדין הרבני הגדול מספר החלטות שהורו לבעל לעמוד בתנאים על מנת לבצע את הגירושין. אביא מספר מהן, שנתנו מקום לסבור כגירסת האשה.

בהחלטה מיום 09/12/2003 חזר בית הדין הרבני הגדול וקבע שאם הצדדים לא יגיעו להסכמה עד ליום 01/01/2004, “מתאריך זה ואילך , יוכל הבעל להשליש גט עבור האשה, ולפי הדין, בכך יפטר ממזונותיה. פרושם של דברים, כי מן התאריך הנ”ל ואילך, יפסקו יחסי הממון בין הצדדים, בעקבות השלשת הגט, והבעל יהיה פטור מכל חיובי הממון והאישות כלפי האשה. עליו להשליש בביה”ד האזורי, מכתב התחייבות החתום על ידו ועל ידי בת זוגו, בעניין הבטחת תשלומי הפנסיה העתידיים, וכן יפוי כוח נוטריוני להטלת שיעבוד על חלק הדירה הרשום על שמו. האשה תוכל לקבל את הגט בכל עת, לאחר שיושלש על ידי הבעל”. דהיינו ניתן היה להבין מהחלטה זו, כי בית הדין אפשר לצדדים לנהל מו”מ עד ליום 01/01/2004.

בהחלטת ביה”ד הרבני הגדול מיום 11/05/2004 נקבע, בהתעלם מההחלטה מיום 09/12/2003, כי האישה חייבת לקבל גט; כי הבעל רשאי להשליש גטה ויפטר מכל חיובי אישות שבינו לבינה. סידור הגט נקבע ליום 27/06/2004. הצדדים התייצבו, אולם האישה סירבה לקבל את הגט לאחר שבוצעה חקירת שמות, מאחר שהמערער לא המציא בטוחות להבטחת תשלום הפנסיה.

בד בבד פתח המערער בהליך של היתר נישואין בביה”ד הרבני. ביום 27/06/2004 השליש המערער את גטה של המשיבה בביה”ד האזורי בחיפה וזאת לאור פסק הדין שקבע את חיוב המשיבה בגט. משמעות הליך זה היא, שהמערער רשאי להפקיד גט וכתובה בידי ביה”ד, מבלי שהמשיבה תהיה מחויבת לקחתו. להשלשת הגט יש משמעות לגבי מזונות האשה; נפתח פתח לערכאה אזרחית לפטור אותו מתשלום מזונות.

ביום 09/05/2005 קבע ביה”ד האזורי:

“לפי האמור האשה הצהירה בביה”ד כי תסכים לקבל גט בכפוף לתנאים שבהחלטת ביה”ד הגדול בענין מזונות ופנסיה לאחר הגט, הבעל לא השליש בביה”ד מכתב התחייבות החתום על ידו וע”י בת זוגו בעניין הבטחת תשלומי הפנסיה העתידיים ולא המציא יפוי כח נוטריוני להטלת שעבוד על חלק הדירה הרשום על שמו לצורך הבטחת הסדר תשלום המזונות לאחר הגט. הבעל טוען כי יעשה זאת לאחר שהאשה תפסיק נגדו את ההליכים המשפטיים בביהמ”ש בעניין הרכוש. תנאי זה לא מופיע בתנאים בהחלטת ביה”ד הגדול. לאור כך הבעל הוא שמסרב למלא אחר החלטת ביה”ד הגדול ולכן אין מקום לבקשתו למתן היתר נישואין מאחר והאשה מסכימה בכל עתה לקבל גט לאחר שימלא הבעל את התנאים שיש בהחלטת ביה”ד הגדול” (ראו נספח ו’ לעיקרי טיעון המשיבה).

ביום 19/07/2005 דחה ביה”ד הגדול את ערעורו של הבעל על פסק דינו זה של ביה”ד האזורי וחזר על תנאי ההסדר שנרקם בין הצדדים: מחד, הבטחת מזונות לאחר הגט ומאידך, קבלת הגט על ידה.

ביום 15/01/2007 נתן ביה”ד הגדול פסק דינו, בו נקבע כי האשה חייבת בגט לאור שנות הפירוד המרובות. עוד הוצע, לפנים משורת הדין, להגיע להסדר ממוני שיבטיח קיום בכבוד לאשה לאחר גירושיה. ביה”ד הגדול הציע לאשה שתי חלופות להסדרת נושא המזונות: האחת, האשה תסכים לקבל את גטה מהבעל ובתמורה לכך תקבל סך 2,700 ש”ח מדי חודש מכספי הפנסיה שלו. לאחר מות הבעל, תהיה האשה זכאית ל-18.85% מן הקצבה שתשולם לבת זוגו הנוכחית של הבעל. היה ובת הזוג תלך לעולמה, יממן הבעל לאשה פוליסת ביטוח בסך 170,000 ש”ח, ממנה ישולם לעותרת מדי חודש סכום זהה לחלקה בקצבה. על האשה היה להפסיק את כל הליכי ההוצאה לפועל שהצטברו כנגד הבעל עד למועד מתן הגט, וכן להסיר את העיקולים שהטילה על קצבתו.

על פי המסלול השני שהוצע לאשה, תינתן לבעל רשות להשליש גט ובכך לפטור עצמו מכל חיוב למזונותיה לאחר שינתן הגט, אולם נשמרת זכותה של האשה להמשיך ולגבות את חובות הבעל שנפסקו בערכאות האזרחיות.

כנגד פסק הדין מיום 15/01/2007, עתרה האשה לבג”צ. עתירתה נדחתה על הסף. (ראו נספח ג’ לעיקרי טיעון המשיבה).

ביום 28/2/07 נקבע לצדדים מועד לסידור גט. האשה הופיעה לדיון, אולם סירבה לקבל את הגט.

ביום 22/03/2007 נפסק בבית הדין הרבני הגדול, כי מאחר שהבעל כבר השליש גט בעבר, הרי שיהיה פטור מכל חיוביו כלפי האשה, כולל חיובי אישות וממון.

13. בית משפט קמא קבע, כאמור, כי ניתן לראות באי סידורו של הגט, לפחות עד יום 28/02/2007 כמחדל של שני הצדדים. המערער טען שיש לראות את המערערת כסרבנית גט עוד ביום 25/03/2003.

מוצע, כאמור, שלא לקבל את עמדתו של המערער. מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, כי המחדל הוא של שני הצדדים, ובעיקר של המערער בכך שלא עמד בתנאים שנקבעו, אולם זאת עד ליום 22/03/2007. החל ממועד זה לא היה למשיבה כל נימוק ראוי לכך שהמשיכה לעמוד במריה ולהתנגד לגירושין. לדעתי הסירוב למתן הגט נבע ממניעים של סחטנות כספית, רצון לנצל את כוחה בסרוב לקבל גט על מנת לחייבו לשלם חוב, וממניעים של נקמנות, ששלושתם בחלוף העשורים, אינם מניעים ראויים להמשיך ולהחזיק בבן הזוג כבן ערובה בכבלי הנישואין.

14. חיוב בפיצויים גם ללא פסק רבני המחייב מתן גט: מסקירת הפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה, עולה שהיתה מחלוקת אצל השופטים, אם ניתן לחייב בן זוג בפיצויים בגין ביצוע עוולה על פי פקודת הנזיקין (ובעיקר את העוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, שבה יש להראות קיומה של חובה חוקית, שהופרה) גם אם טרם ניתן פסק דין המחייב את בן הזוג הסרבן להתגרש (וראו, בין היתר פסק דינה של השופטת טובה סיון ב-תמש 24782/98 ‏ ‏ נ.ש נ’ נ.י’, ניתן ביום 14/12/2008).

סבורה אני, שאם יוכח כי בן הזוג הסרבן התרשל אף לפני החיוב בגט במתן הגט, כי גם אז, בנסיבות ראויות, ניתן לקבוע שבוצעה עוולת הרשלנות. עמדה זו עלתה ממספר פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה (וראו דברי השופט הכהן בתמ”ש 22158/97 מ’ ט’ נ’ מ’ ט’ (06/12/2007); וראו דיון מקיף בסוגיה זו במאמרו של בנימין שמואלי “הדור הבא של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט כדי להשיג את הגט ו’כלל האחריות’ של קלבריזי ומלמד” משפטים 41 (2011) 192).

בנידוננו, מוצע כאמור שלא לקבוע כי התובע זכאי לפיצויים לפני יום 22/03/2007, מהטעמים שהבאתי לעיל.

 

עוולת הרשלנות

15. תביעות נזיקין בגין סרבנות גט בישראל, נידונו עד כה בבתי המשפט לענייני משפחה, שקבעו כי בן זוג המסרב להתגרש ללא נימוקי הגנה ראויים, מבצע עוולה אזרחית, בין של רשלנות ובין של הפרת חובה חקוקה, המזכה, ככל שנגרמו נזקים, בפיצויים (וראו בין היתר תמ”ש (משפחה ירושלים) 21162/07 פלוני נ’ פלונית (21/01/2010, להלן – “תמ”ש 21162/07“); וכן בתמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ נ’ כ’ פ’ (21/12/2004); תמ”ש 6743/02; תמ”ש (משפחה ירושלים) 3950/00 פלונית נ’ פלוני (23/01/2001).

16. אבחנה בין מסורב גט למסורבת גט – מתי אפשרית: לפני שאדון ביסודות עוולת הרשלנות, מצאתי לנכון להתייחס לטענתו של המערער כי בית משפט קמא טעה כאשר איבחן בין גבר מסורב גט לבין אשה מסורבת גט. אכן, לדעתי, הדין עמו ואין מקום לאבחון זה, אלא ככל שמדובר בגובה הנזק, שכן – בדרך כלל – נזקי האשה המסורבת גדולים יותר. הפסיקה פיצתה במספר מקרים גם גברים (וראו בין היתר, פסק דינו של השופט מנחם הכהן ב-תמ”ש (משפחה ירושלים) 21162/07 פלוני נ’ פלונית, (21/01/2010), שעסק בנישואין שניים ומאוחרים ללא ילדים ובסירוב האשה להתגרש במשך כשנתיים ימים; פסק דינו של השופט איתי כץ בתמ”ש (משפחה ירושלים) 18561/07 ש’ ד’ נ’ ר’ ד’ (26/05/2010, להלן – “תמ”ש 18561/07“), שעסק במסורב גט, דתי, שסורב במשך כחמש שנים, פסק דינו של השופט נפתלי שילה בתמ”ש (משפחה תל-אביב) 54410/09 פלוני נ’ פלונית (30/05/2011), פסק דינה של השופטת מרינה לוי בתמ”ש (משפחה קריות) 44-04-09 פלוני נ’ פלונית (09/08/2011, להלן – “תמ”ש 44-04-09“)).

לפיכך, ככל שבית משפט קמא ראה בכך שגבר הוא התובע פיצויים, עילה לדחיית התביעה, אינני מקבלת את עמדתו.

17. אדון עתה בעוולת הרשלנות: העוולה מוגדרת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, וארבעת יסודותיה, נקבעו בפסיקה: הראשון – נבחנת קיומה של חובת זהירות מושגית, אשר נקבעת על פי מבחן הצפיות; האם הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות; השני – לאחר שניתנת תשובה חיובית על השאלה הראשונה, מתבררת חובת הזהירות הקונקרטית; אם בנסיבות המקרה הספציפי, קיימת חובת זהירות בין המזיק לניזוק, על בית המשפט להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה; השלישי והרביעי – מבחן גרימת נזק – כלומר האם נגרם נזק והאם מעשהו של המזיק, שהפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לו לאותו הנזק (ראו: ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113).

18. סבורה אני, כדעת בית משפט קמא וכדעת הפוסקים מבתי המשפט לענייני משפחה, שבין בני זוג קיימת חובת זהירות מושגית: מתקיימים ביניהם יחסים מיוחדים, שהם בהחלט יחסי קרבה (PRIVITY) לצורכי עוולת הרשלנות. יחסים אלו מחייבים כל אחד מבני הזוג לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. השארת בן הזוג במסגרת כובלת וחונקת של נישואין חסרי תוכן ממשי, נעדרי אותו תוכן שלמענו נישאו בני הזוג, איננה התנהלות של אדם סביר. כידוע סטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר, נקבע על פי מדיניות משפטית המתחשבת בערכים ואינטרסים שונים של החברה (וראו, בין היתר, ע”א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע”מ נ’ ציזיק ז”ל, פ”ד מא(3) 169, 193; ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2) 498; ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ”ד נו(2) 936, 955-956; ע”א 1068/05 עיריית ירושלים נ’ מימוני (14/12/2006), פסקאות 6-7; ע”א 878/06 טרויהפט נ’ עטיה (04/01/2009), פסקה 32). סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו – ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר – לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט – גבר או אשה – מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב. לעניין זה אפנה למאמרם של קפלן ופרי “על אחריותם בנזיקין של סרבני גט” עיוני משפט 28 773, 795:

“אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן-גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד – בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם …”.

נתקיימה אם כן אף חובת הצפיות. כשהתקיימו יחסי הקרבה ויכולת הצפיות של הנזק, קמה חובת הזהירות המושגית, שהיא יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות (ראו, בין היתר, את פסק דינה של השופטת נ’ מימון ב-תמ”ש (משפחה ירושלים) 20673/04 ב’ מ’ נ’ ב’ ה’ א’ (09/03/2008)).

19. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית: בנידוננו, סבורה אני שהאשה היא, אכן, סרבנית גט. חלפה תקופה ארוכה מאז שנישואיהם של הצדדים הפכו חסרי כל תוכן ממשי. ההסכמה להתגרש איננה אמורה להיות כלי לסחיטה כלפי אף אחד מבני הזוג, גבר או אשה. אחד הנימוקים לסירוב לקבל גט הוא שהאשה מבקשת להמשיך ולקבל מזונות מהגבר, שכן שיטת משפטנו איננה מכירה בחיוב במזונות לאחר הגט. לעתים, יש הצדקה מוסרית, חברתית וכלכלית, בהשהיית הגט עד להסדר התביעות הממוניות. אולם במקרה דנן, סרובה של האשה להתגרש אינו ראוי: חלפו שנים כה רבות, היו התדיינויות מרובות בענייני רכוש, שהוסדרו על ידי פסקי-דין חלוטים, והסירוב לתת גט בא כתחליף לניסיונות כושלים לגבות חובות מהבעל בהליכי הוצל”פ ולהיטיב את מצבה הכלכלי לאו דווקא על פי זכויות שבדין (קבלת פנסיה לאחר המוות, איננה זכות שבדין של הגרושה, אם כי בהחלט ראוי היה למצוא פתרון לסוגיה זו, כאשר חלק מהפנסיה נצברה במהלך הנישואין). דעתי היא שאין לשמר את הנישואין על מנת שהאשה תוכל להמשיך ללחוץ על הבעל לשלם את חובותיו. אף טענות לקיפוח כלכלי, מקומן בדרך כלל בתביעה לאיזון משאבים.

מאחר שהתנהלותה של האשה, מהווה הפרת חובת הזהירות שלה כלפי המערער, ומאחר שניתן היה לצפות את נזקיו עקב הפרה זו, סבורה אני כי המשיבה ביצעה את עוולת הרשלנות.

20. הנזקים שהוכחו: המערער טען, כי המשיבה פגעה בכבודו ובחירותו במשך שנים רבות בכך שמנעה ממנו להשתחרר מכבלים של נישואין שהוא לא חפץ בהם. היא מונעת ממנו להנשא לאשה עמה חי מזה כשלושים שנה ועמה אף נולד לו בן. לעמדתו המשיבה פועלת מטעמים של נקמנות. היא גרמה לו להתדיין בהליכים משפטיים מרובים, שעלו לו כספים מרובים. היא פגעה באוטונומיה שלו לבחור בבן זוגו.

21. האשה טענה שלמערער לא נגרמו נזקים, שהרי קיבל היתר נישואין בשנת 2008 ושממילא נישא לזוגתו בנישואין אזרחיים בארה”ב (טענה שלא נקבעה לגביה כל קביעה עובדתית בבית משפט קמא, ולפיכך אתעלם ממנה).

22. לעמדתי, למערער נגרם נזק נפשי כתוצאה מהתנהלות המשיבה. המערער אמנם חי עם אשה אחרת מזה כשלושים שנה ואף הוליד עמה ילד. אולם לטענתו חשוב לו להנשא לה כדמו”י. העובדה שנשאר כבול בקשר שאין הוא חפץ בו ושאין סיכוי סביר כלשהו שיחודש אי פעם, היא מקור לעוגמת נפש. המערער אף עשוי לשאת בחיובים כספיים עקב היותו נשוי (תשלום מזונות, היותה יורשת על פי דין). הנזק הממוני, הוא בר פיצוי (ראו מקרים בהם נפסק כי עוגמת נפש היא נזק בר פיצוי, בין היתר ב- ע”א 4500/90 הרשקו נ’ אורבך, פ”ד מט(1) 419; תמ”ש (משפחה ירושלים) 19270/03 כ’ ש’ נ’ כ’ פ’ (21/12/2004); תמ”ש (משפחה כפר-סבא) 19480/05 פלונית נ’ עזבון המנוח פלוני ז”ל (30/04/2006, להלן – “תמ”ש 19480/05“)). מנגד לא הוכחו נזקים אחרים.

באשר להוצאות עקב ההתדיינויות אליהן נגרר המערער, הרי היה על המערער לדורשם, כהוצאות משפט, בערכאות בהן התדיין.

23. היתר נישואין: המשיבה טענה, שלמערער לא נגרם נזק, כיון שנפסק בשנת 2008, שיש לתת לו היתר נישואין. אינני מסכימה עם טענה זו: המערער טען (סעיף 34 לעיקרי הטיעון) שפסק הדין המתיר לו לשאת אשה נוספת, לא אושר על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול וממילא לא התקבל אישור של 100 רבנים. מסכימה אני אף עם העמדה כי אין דינו של מי שקיבל היתר נישואין זהה לזה שיצא בגט פיטורין (וראו אף בהמשך, בסעיף 27 לפסק דיני).

 

הפרת חובה חקוקה ופגיעה בזכויות חוקתיות

24. משביצעה המשיבה את עוולת הרשלנות, ומכיוון שהפיצויים אמורים לכסות את אותו הנזק גם לפי העוולה של הפרת חובה חקוקה, הרי מתייתר הצורך לדון בשאלה אם המשיבה עוולה גם בעוולה זו. אעיר בקליפת האגוז כי נראה שמקובלת הדעה כי סרבנות גט מהווה אף את העוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החובה שהופרה היא סעיף 287 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן- “חוק העונשין“), הפרת חובה לציית להוראה שיפוטית. זאת, משניתן פסק הדין שחייב את האישה להתגרש (וראו פסק דינו של השופט וייצמן בתמ”ש 19480/05; השופט גרינברגר בתמ”ש 6743/02; השופטת ח’ קיציס אף היא נקטה באותה עמדה בפסק דינה בתמ”ש (משפחה ראשון-לציון) 30560/07 ה’ ש’ נ’ ה’ א’ (02/12/2008, להלן- “תמ”ש 30560/07“). וראו גם במאמר של בנימין שמואלי שאוזכר לעיל, “פיצוי נזיקי למסורבות גט”).

25. באשר לפיצויים בגין פגיעה בזכויות חוקתיות, המחלוקת בפסיקה היא אם ניתן לפצות עליהן במסגרת דיני הנזיקין (וראו בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים כרמל, פ”ד נג (4) 526 וראו גם ע”פ 5121/98 טור’ יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי, פ”ד סא(1) 461). בנושא מסורבי הגט נדונה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה השאלה אם ניתן לראות בזכויות היסוד משום חובה חקוקה, שפגיעה בה תהווה הפרת חובה חקוקה (וראו, בין היתר, בפסק דינו של השופט מנחם הכהן בתמ”ש 19270/03 ודברי השופטת טובה סיון בפסק דינה ב-תמ”ש 24782/98. והשוו עם דעה נוגדת בפסק דינו של השופט גרינברגר ב-תמ”ש 6743/02 ובפסק דינה של השופטת ח’ קיציס ב- תמ”ש 30560/07). אין לי הכרח להיכנס לסוגיה זו, שהיא בבחינת מים עמוקים, משמצאתי כי המשיבה עוולה בעוולת הרשלנות, וכאשר הפגיעה בזכות חוקתית, אם היא גרמה לנזק, יכולה להיות אחד המרכיבים של הפיצוי גם על פי עוולת הרשלנות, הבודקת אירוע של נזק. פגיעה באותן זכויות יסוד, היא בגדר הצפיות, ולפיכך ככל שנגרם נזק עקב פגיעה זו, ניתן לפצות בגינה במסגרת עוולת הרשלנות, תחת ראש הנזק של “עוגמת נפש”.

 

עמדת המשפט העברי בסוגיה

26. על פי בקשתי קיבלתי סקירה בכתב מאת המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ”ע) (מכללת נתניה), שניתנה על ידי הרב יוסף שרעבי ודר’ יובל סיני בנושא עמדתו של המשפט העברי לגבי פיצויים לגבר מסורב גט. הסקירה תיסרק לתיק האלקטרוני ותעמוד לעיונם של הצדדים, ככל שימצאו לנכון. תודותי לשני כותביה.

במסגרת פרק זה אעיר קצרות לגבי הדין במשפט העברי, כי עולה דעה שניתן לפצות מסורב גט על אף שנזקו הוא בד”כ נזק לא ממוני, שאינו מוכר על ידי המשפט העברי, אלא במקרים בודדים (וראו דבריו של הרב דיכובסקי במאמרו “צעדי אכיפה ממוניים כנגד סרבני גט” תחומין כו 173 (תשס”ו). המלומדים, הרב יוסף שרעבי ודר’ יובל סיני בסקירתם, מסכמים את החובות הדתיות בנישואין תוך ציון המקורות: כבוד הדדי, הגינות בחיי הנישואין, חמלה ואנושיות ואיסור לגרום צער. העילות, שניתן לפצות בגינן הן בושת פנים והתעללות נפשית.

נקודת מפגש בין פסיקת פיצויים על פי הדין שהולך ומתגבש בפסיקה בישראל לבין המשפט העברי, תהיה בשאלה אם חיוב האשה בפיצוי הבעל, לא תפגע בכשרות הגט. המלומדים, הרב שרעבי ודר’ סיני כותבים בסקירתם, כי למיטב ידיעתם לא נזכר במקורות המונח “גט מעושה” ביחס לכפיית אישה לגירושין. רוב הפוסקים האחרונים סבורים כי גם גט שניתן בניגוד לרצון האשה תקף בדיעבד (וראו הערה 78 בסקירה). כאשר ניתן היתר נישואין, יש בכך כדי להראות כי תביעת הגירושין היתה מוצדקת, וכעיקרון ניתן היה לגרש את האשה במקרה כזה גם בעל כורחה, ואין חשש לכפיה שלא כדין על ידי תביעה לפיצויים כנגד האשה.

 

גובה הפיצויים

27. לעניין גובה הפיצויים, מסכימה אני עם בית משפט קמא, שבדרך כלל מסורב גט ייפגע פחות מאשר סרבנית גט: בעוד שסרבן גט יכול להוליד ילדים עם אשה פנויה, מבלי שילדיו ייחשבו כ”ממזרים”, לא כך האשה הנותרת אסורה בכבלי הנישואין (וראו בין היתר בתמ”ש 19480/05). כאמור ניתן לקחת בחשבון שיקול זה לצורך קביעת הפיצויים המגיעים למסורב הגט. מנגד אין לומר שמסורב הגט אינו נפגע: הוא אינו יכול להנשא בנישואין כדמו”י. אפילו יכול הוא להקים מערכת משפחתית אלטרנטיבית לנישואין, יש ערך שבמסורת, בדת וברגש להתקשרות בנישואין. יתכן כי נשים יירתעו להתקשר עם גבר נשוי, כל עוד לא נפרד בגט פיטורין. חובות ממוניות אלו ואחרות ממשיכות לחול עליו (מזונות, מזונות מהעזבון ועוד). מצב זה של השארת אדם נשוי בנישואין שהם לו לזרא, פוגעת בזכות הכבוד שלו ובזכותו לאוטונומית הבחירה.

28. בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה נפסקו סכומים שונים, תלויי נסיבות – אורך התקופה, היות המסורב גבר או אשה, פגיעה בסיכויי האשה להנשא וללדת ילדים ועוד. היתה העדפה ברורה ומובנת של מסורבת הגט לעומת מסורב הגט. הפיצוי הניתן בפסיקה אינו אחיד. קיים חשש של בתי המשפט מפסיקת פיצויים גבוהים מדי שיביאו לפסילתו של הגט כגט מעושה. אזכיר מספר פסקי דין בהם ניתנו פיצויים: השופט מנחם הכהן פסק בתמ”ש 19270/03 לסרבן גט סך של 200,000 ש”ח לכל שנת עגינות ובנוסף 100,000 ש”ח פיצויים מוגברים. לעומתו, השופט ויצמן בתמ”ש 19480/05 הביע את דעתו, שיש לאמץ פסיקה סבירה ואחידה בעניין זה, ופסק סך של 3,000 ש”ח לחודש (36,000 ש”ח לשנה) במקרה קשה של אשה שהיתה עגונה 237 חודשים מיום שחייב בית הדין הרבני את הבעל ליתן גט, ועד לפטירתו. השופט גרינברגר בתמ”ש 6743/02 פסק פיצוי למסורבת גט במשך 8 שנים, בסך של 450,000 ש”ח (כ- 56,000 ש”ח לשנה) ובנוסף 100,000 ש”ח פיצוים מוגברים. השופטת ט’ סיון בתמ”ש 24782/98 אימצה את גישתו של השופט ויצמן, וכינתה אותה “פתרון ביניים”, עת שחייבה סרבן גט לשלם לאשה סכום של 60,000 ש”ח לשנה ובסה”כ 600,000 ש”ח, ובנוסף פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ש”ח.

בפסק דין שניתן לאחרונה, ביום 05/09/2011, תמ”ש (משפחה ירושלים) 44248-05-10 כ’ ש’ נ’ כ’ ש’, חייב השופט נמרוד פלקס את סרבן הגט לשלם סך של 164,000 ש”ח בגין שנות עגינותה (4,000 ש”ח לחודש).

באשר למסורבי גט, ניתנו, למיטב ידיעתי, שלושה פסקי דין: בתמ”ש 21162/07 נקבע כי אשה סרבנית גט למעלה משנה, תשלם לבעלה 40,000 ש”ח לשנה. בתמ”ש 18561/07 פסק השופט איתי כץ סך של 300,000 ש”ח ובנוסף פיצויים מוגברים של 100,000 ש”ח , לבעל מסורב גט במשך כ-4 שנים. השופטת מרינה לוי בתמ”ש (משפחה קריות) 44-04-09 פלוני נ’ פלוני (09/08/2011) חייבה סרבנית גט לשלם לבעל פיצויים של 25,000 ש”ח לשנה, וסה”כ 200,000 ש”ח .

29. היו פסקי דין שפסקו גם פיצויים עונשיים מוגברים, שמטרתם להעניש את המזיק כך שלא יחזור על מעשיו או מחדליו בעתיד ואף לתת ביטוי לסלידת החברה ממעשיו או מחדליו (וראו דעה המתנגדת לפיצויים עונשיים בפסק דינו של השופט ויצמן בתמ”ש 19480/05).

אינני סבורה שהמקרה לפני, על אף התארכות התקופה כאשר מנגד עומדת תרומתו של המערער לעיכוב במתן הגט, מצדיק פיצויים עונשיים. די שהמשיבה תדע שהיא צפויה להמשיך ולהיתבע אם תעמוד במריה.

30. כשאני מעריכה את כל הנסיבות שלפני, מוצע לחברי להרכב, לחייב את המשיבה לשלם למערער פיצויים בסכום של 25,000 ש”ח לכל שנה שחלפה, ובסה”כ להיום, 120,830 ש”ח (מיום מתן פסק הדין בבית הדין הרבני ב-22/03/2007 ועד היום). בהתאם להוראות סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, יקוזז סכום זה מחובו של המערער למשיבה.

לגבי העתיד, מוצע שלא לפסוק פיצויים. הפיצויים הם בגין נזק שארע ולא בשל נזק עתידי. ככל שיש צורך בפיצול סעדים לגבי נזקים עתידיים אם תמשיך האשה בסרובה, מוצע להורות עתה על פיצול סעדים.

31. כן מוצע לחייב את המשיבה בהוצאות בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ש”ח .

 

השופט א’ קיסרי

 

אני מסכים

 

השופט ד”ר ע’ זרנקין

אני מסכים

 

לפיכך, הוחלט לקבל את הערעור: פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל ואנו מורים כמפורט בסעיפים 30 ו-31 לפסק דינה של השופטת ש’ שטמר – אב”ד.

ככל שהופקד עירבון בערעור, הוא יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו.

 

ניתן היום ח’ תשרי התשע”ב 6/10/11.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *