עמ”י (מחוזי ירושלים) 49021-11-14 יהודה-יהושע גליק נ’ מדינת ישראל (04/12/2014)

עמ”י (מחוזי ירושלים) 49021-11-14 גליק נ’ מדינת ישראל (04/12/2014)

 

בית משפט מחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לערעור פלילי

עמ”י 49021-11-14

בפני:

כבוד השופט אריה רומנוב

 

המבקש:

יהודה-יהושע גליק

ע”י עו”ד אביעד ויסולי

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל

עו”ד שירה קרוואני-ארד – תביעות ירושלים

 

החלטה

 

1. לפניי ערר על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופטת ח’ מאק-קלמנוביץ) מיום 22/10/2014 שניתנו במסגרת מ”ת 20926-10-14. כבר בפתח הדברים ייאמר, כי עיקר השגתו של העורר היא על החלטתו של בית משפט קמא בדבר הרחקתו מהר הבית עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת ת”פ 20922-10-14.

 

א. השתלשלות העניינים עד כה בקצרה

2. העורר נחקר ביום 04/09/2014 על ידי משטרת ישראל בחשד כי תקף אישה מוסלמית באזור הר הבית. עוד באותו היום הובא העורר בפני בית משפט השלום (כב’ השופטת ג’ סקפה-שפירא), שהורה על שחרורו בתנאים, ובין היתר הורה על הרחקתו מהר הבית עד ליום 18/10/2014.

3. ביום 17/09/2014, בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש העורר, הורה בית משפט השלום על ביטול החלטתו מיום 04/09/2014. זאת, לאחר שהתברר כי האירוע מושא הבקשה התרחש ביום 31/08/2014, ולא ביום 2/09/2014 כפי שטענה תחילה המשיבה.

4. המשיבה הגישה ערר על החלטה זו. ביום 21/09/2014 קיבל בית משפט זה (כב’ השופטת נ’ בן-אור) את הערר וקבע, כי על אף הבלבול בתאריך, מערכת הראיות לא נחלשה אלא מדובר בטעות של החוקר, שראה ביום הגשת התלונה את יום קרות האירוע. משכך, נתקבל הערר ונקבע כי יש להותיר את החלטתו הראשונה של בית משפט השלום (מיום 04/09/2014) על כנה, ובהתאם להחזיר על כנם את תנאי השחרור בערובה.

5. ביום 01/10/2014 דחה בית משפט השלום (כב’ השופטת סקפה-שפירא) בקשה נוספת שהגיש העורר לעיון חוזר. נקבע, כי סרטון שהציג העורר, המתעד חלק משהותו בהר הבית ביום האירוע ובו ניתן להבחין כי העורר עצמו הותקף על ידי מבקרים אחרים במקום, אינו סותר את המצוי בחומר הראיות לפיו האירועים המתועדים בסרטון התרחשו לאחר שתקף העורר את האישה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (כב’ השופטת ג’ כנפי-שטייניץ). ביום 07/10/2014 נדחה הערר, וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש העורר לבית המשפט העליון (בש”פ 6786/14, החלטתו של כב’ השופט י’ עמית מיום 13/10/2014).

6. ביום 14/10/2014 הוגש נגד העורר כתב אישום במסגרתו מיוחסת לעורר התקיפה שתוארה לעיל (ת”פ 20922-10-14). בד בבד הוגשה גם בקשה להארכת תנאי השחרור אותם קבע בית משפט השלום, וזאת עד לתום ההליכים נגד העורר.

7. דיון בבקשה התקיים בפני בית משפט קמא (כב’ השופטת ח’ מאק-קלמנוביץ) ביום 17/10/2014, וביום 22/10/2014 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על המשך שחרורו של העורר בערבויות שנקבעו, וכן הורה על הרחקתו מהר הבית ומשעריו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע, כי הוא מצא שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. קביעה זו ביסס בית משפט קמא על האדנים הבאים:

א) עדותה של המתלוננת במשטרה כי נדחפה על ידי העורר, ותיעוד רפואי התומך בטענה כי נחבלה בידה.

ב) עדותו במשטרה של עד ראיה כי ראה את העורר דוחף אישה, אשר נפלה על הרצפה.

ג) עדותו של מפקד תחנת הר הבית (רפ”ק שלומי טובול) שתיאר כי בעקבות דיווח שקיבל הוא הגיע למקום האירוע וזיהה אישה בלבוש מוסלמי כשהיא מתרוממת מהרצפה. לדברי רפ”ק טובול, הוא שאל את האישה מה קרה וזו השיבה לו כי העורר דחף אותה לרצפה.

ד) עדותו של השוטר פחרי סלמה אשר נלווה אל העורר במהלך הביקור בהר הבית. עד זה מסר במשטרה, כי במהלך כל הביקור היו התגרויות בין העורר לבין קבוצת נשים מוסלמיות וכן דחיפות.

ה) עדותו במשטרה של השוטר הנוסף שנלווה לעורר בביקורו, ראוף עליאן, אשר גם הסריט חלקים מהביקור של העורר במקום. עד זה מסר במשטרה, בין היתר, כי הוא ניסה לחצוץ בין העורר לבין קבוצת נשים מוסלמיות שהיו במקום ולפתע שמע קריאות “למה אתה דוחף אותי”, “למה אתה מרביץ לה”.

ו) העובדה שבשתי חקירותיו באזהרה של העורר במשטרה לא הועלתה גרסה מטעמו ביחס לאירוע.

8. יצוין, כי בית משפט קמא התייחס בהחלטתו לכך שבתחילת החקירה המשטרתית צוין כי האירוע התרחש ביום 2/09/2014 ואולם בהמשך התאריך תוקן ליום 31/08/2014. בית משפט קמא הפנה בהקשר זה להחלטתה של כב’ השופטת בן-אור שצויינה לעיל (מיום 21/09/2014) ולקביעתה כי מדובר בטעות סבירה שניתן לה הסבר מניח את הדעת.

9. בית משפט קמא ציין עוד בהחלטתו, כי העורר הציג במהלך הדיון קטעי סרטים שצולמו לטענתו בזמן האירוע ומעידים על כך שלא תקף את המתלוננת. בהקשר זה אמר בית המשפט, כי אין בכך כדי לשלול את התרחשות האירוע, וכי הצילומים תומכים בטענת המשיבה בכך שהם מאששים את קיומם של עימותים בין העורר לבין קבוצת הנשים המוסלמיות.

10. סיכומו של דבר, בית משפט קמא מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וזאת על יסוד עדות המתלוננת והתיעוד הרפואי; עדות עד הראיה הנוסף; עדות מפקד תחנת המשטרה; וכן עדויות שני השוטרים אשר אמנם לא ראו את אירוע התקיפה עצמו אך הן תומכות בשאלת קיומו של האירוע בנקודות שונות. לאחר שבית משפט קמא קבע כי ישנן ראיות לכאורה בענייננו של העורר, הוא דן בבקשתה של המשיבה לשחרורו של העורר בתנאים, שהמהותי שבהם הוא, כאמור, הרחקתו מהר הבית. המשיבה טענה בפני בית משפט קמא בהקשר זה, כי העורר מסוכן לציבור וכי קיים פוטנציאל נפיץ במיוחד כשמדובר באירועים בהר הבית. העורר טען מנגד לשיקולים זרים ואכיפה בררנית מצידה של המשיבה. עוד טען, כי הוא נעדר הרשעות קודמות; כי מעולם לא הועמד לדין על תקיפה בהר הבית; וכי הוא עצמו הותקף. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי הוא התרשם מצפייה בסרטונים שהוצגו לפניו כי העורר אינו בוחל מעימותים עם קבוצת הנשים בהר הבית ואולם מנגד, גם קבוצת הנשים השמיעה לעברו קריאות שונות ולא ניכר שניסתה להימנע מאלימות. עוד ציין בית משפט קמא, כי הפעלת אלימות פיזית היא בבחינת “שובר שוויון”, וכי לנוכח קביעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה לכך שהעורר תקף את המתלוננת וגרם לשבר בידה, הרי שהרחקתו של העורר מהר הבית היא מוצדקת. יצוין בהקשר זה, כי בית משפט קמא דחה את הצעתו של ב”כ העורר להרחיק את העורר מרחבת כיפת הסלע בלבד, בקובעו כי לא יהיה די בכך. בית משפט קמא דחה גם את טענות העורר לשיקולים זרים ואכיפה בררנית מצידה של המשיבה.

11. באותו היום ניתנה החלטה נוספת של בית משפט קמא שהתייחסה לשתי בקשות שהוגשו על ידי העורר. האחת, “בקשה לתיקון פרוטוקול והשלמת טיעון” שהוגשה ביום 21/10/2014 על ידי ב”כ העורר. השנייה, בקשה בכתב יד שנחתמה על ידי העורר עצמו ובה התבקש בית המשפט לקבל לידיו תוצאות בדיקת פוליגרף שביצע העורר באופן פרטי. במסגרת ההחלטה הנוספת שניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 22/10/2014 נדחו שתי הבקשות.

12. על החלטות אלה של בית משפט קמא מבקש העורר להשיג במסגרת הערר שהגיש. בד בבד עם הגשת הערר (ביום 23/11/2014) הגיש העורר “בקשה דחופה להמצאת מוצגים”, במסגרתה עתר העורר לכך שהמשיבה תמציא לידיו את סרטוני הווידאו שצולמו, לפי הטענה, בעת האירוע המתואר בכתב האישום באמצעות מצלמות ‘מבט 2000’ של משטרת ישראל המְצלמות, כך לפי הטענה, את הר הבית במשך 24 שעות ביממה. נטען, כי התמונות דרושות להוכחת חפותו של העורר. המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה זו והעורר השיב לתגובה.

13. בטרם אכנס לגופם של דברים אומר, כי ביום 29/10/2014 אירע ניסיון התנקשות בחייו של העורר, ככל הנראה בתגובה לפעילותו המתמשכת בהר הבית. חייו של העורר ניצלו, הגם שהוא נפצע באורח קשה. במועד הגשת הערר היה העורר עדיין מאושפז בבית חולים, ובעת הדיון בערר כבר היה משוחרר. בשל מצבו הרפואי לא יכול היה העורר להתייצב בעצמו בבית המשפט, ותחת זאת הוא הגיש לבית המשפט, באמצעות עורך דינו, מכתב אישי.

 

ב. עיקרי טענות העורר

14. ב”כ העורר טוען, כי טעה בית משפט קמא משקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. נטען, כי בתיק החקירה מופיעים סרטוני וידאו רבים שצולמו על הן ידי המשטרה, הן על ידי העורר ובנו, והן על ידי צלמים מוסלמים שהיו במקום, ובכולם לא מופיע אירוע התקיפה המיוחס לעורר. מכאן, טוען העורר, שהאירוע כלל לא התרחש. עוד נטען, כי גם מעדות השוטרים אשר ליוו את העורר כל העת בביקורו בהר הבית עולה, כי הם לא ראו את אירוע התקיפה המיוחס לעורר. במצב דברים זה טוען ב”כ העורר, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי ישנן ראיות לכאורה. ב”כ העורר מוסיף וטוען, כי העורר הוא זה שמותקף על ידי מוסלמים בהר הבית, וכי בית משפט קמא כלל לא דן במסוכנותו של העורר, אשר מעולם לא הורשע ואף לא הועמד לדין בגין עבירת אלימות, זאת הגם שעלה להר הבית אלפי פעמים ב-25 השנים האחרונות.

ב”כ העורר מוסיף וטוען, כי טעה בית משפט קמא משסירב לקבל את בדיקת הפוליגרף שביצע העורר מיוזמתו, אשר יש בה, לשיטתו, כדי להחליש את המסקנה כי ישנן ראיות לכאורה. ב”כ העורר מפנה בהקשר זה לפסיקה בתמיכה לעמדתו ולפיה ניתן לעשות שימוש בממצאי בדיקה זו בהליכי מעצר. ב”כ העורר מלין גם על החלטתו של בית משפט קמא שלא לאפשר לו להשלים טיעון קודם שנתן את החלטתו.
כפי שכבר צוין, העורר טוען כי ברשות המשטרה מצלמות המצלמות את הר הבית 24 שעות ביממה (‘מבט 2000’) והוא מבקש להורות למשטרה להמציא לידיו את סרטוני מצלמות אלה מזמן האירוע המיוחס לו.

ב”כ העורר טוען עוד, כי בית משפט קמא התעלם מפסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע להגבלת חופש התנועה בהר הבית, וכי המשיבה נוקטת נגד העורר במדיניות של אכיפה בררנית, שעה שלפי הטענה היא אינה נוקטת בצעדים נגד מוסלמים אשר תקפו, כך לפי הטענה, את העורר.

 

ג. עיקרי טענות המשיבה

15. המשיבה מטבע הדברים סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא והיא אף טוענת כי הטענות שמעלה העורר במסגרת הערר שלפניי כבר נדונו על ידי מותבים שונים בהליכים שהתקיימו עד כה, ונדחו. בהתייחס למסוכנותו הנטענת של העורר טוענת המשיבה, כי אינו דומה מעשה אלימות הנעשה במקום רגיש ומתוח כהר הבית למעשה אלימות הנעשה במקום אחר, וכי פוטנציאל הסכנה לשלום הציבור במצב דברים זה הוא גדול בהרבה. המשיבה גם הפנתה לפסיקה בתמיכה לעמדתה.

 

ד. דיון והכרעה

16. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בתיק החקירה ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערר להידחות, בשל הטעמים שיפורטו להלן.

17. קודם שאפרט את הטעמים להחלטתי אציין, כי בתגובת המשיבה לבקשתו של העורר לקבל את סרטוני הווידאו שצולמו על ידי מצלמות ‘מבט 2000’ נאמר, כי במסגרת התיק העיקרי בבית משפט השלום ביקש העורר לקבל לידיו, בין היתר, את הצילומים הנ”ל, וכי טרם חלף המועד אותו קצב בית משפט השלום להגשת תגובת המשיבה לבקשה זו. במצב דברים זה הוצע בפתח הדיון שהתקיים לפניי להשלים תחילה את הבירור המתקיים בבית משפט השלום בשאלה, אם יש צילומים רלבנטיים שצולמו באותו יום על ידי מצלמות ‘מבט 2000’. אלא שב”כ העורר לא קיבל את ההצעה ועמד על קיום הדיון במועדו. החלטתי לכבד את בקשת ב”כ העורר, וקיימתי את הדיון בערר, כפי שנקבע. מכאן, שהחלטה זו ניתנת על יסוד הראיות שהיו מונחות לפני בית משפט השלום ואשר היו מונחות גם לפניי. אך מובן, שאם יתברר כי מצלמות ‘מבט 2000’ צילמו צילומים רלבנטיים, וכי צילומים אלה משנים את תמונת הראיות הלכאורית, פתוחה בפני העורר האפשרות לפנות אל בית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר.

 

ה. ראיות לכאורה

18. השאלה הראשונה שיש להשיב עליה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה היא, האם יש ראיות לכך שהמתלוננת נפלה באותו יום בעת שהייתה בהר הבית וכתוצאה מכך נשברה ידה. אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, כי אז נשאלת השאלה השנייה והיא, האם המתלוננת נפלה כתוצאה מכך שהעורר דחף אותה, כטענתה.

19. באשר לשאלה הראשונה, אני סבור כי בחומר הראיות מצויה תשתית עובדתית מבוססת למדי המצביעה על כך שהמתלוננת אכן נפלה באותו יום בהר הבית ושברה את ידה. בעדותה במשטרה מסרה המתלוננת, אישה כבת 67, כי לאחר שנפלה סייעו לה אנשים לקום ומשם עלתה לאוטובוס עימו הגיעה מהכפר עראבה (מקום מגוריה), שכן לא רצתה לעכבו. עוד מסרה, כי בצומת גולני פגש אותה בעלה אשר לקח אותה לבית החולים “פוריה” להיבדק. גרסה זו של המתלוננת נתמכת בתעודה רפואית מבית החולים “פוריה” (מיום 31/08/2014 שעה 19.32) בה נרשם: “לדבריה מיום [כך במקור] קבלתה הותקפה בירושלים נפלה ונחבלה בשורש יד שמאל”. ובהמשך נרשם: “שבר בראדיוס דסטלי תוך מפרקי עם תזוזה קלה. בוצע קיבוע ע”י גבס צרקולרי”. גרסה זו נתמכת על ידי עד ראייה שנכח במקום, מר שימה ח’יר, והיא מוצאת חיזוק בעדותו של רפ”ק טובול אשר מסר כי במהלך סיורו בהר הבית התקבל דיווח על עימות שפרץ בין מבקרים יהודים לבין קבוצת נשים מוסלמיות וכשהגיע למקום מצא אישה מוסלמית כשהיא מתרוממת מהרצפה. כאמור, אני סבור כי יש בראיות אלה כדי להניח תשתית מבוססת לכך שהמתלוננת אכן נפלה בהר הבית וכתוצאה מכך נשברה ידה.

20. ומכאן לשאלה השנייה: האם ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא שדחף את המתלוננת? כפי שאפרט להלן, אני סבור כי גם על שאלה זו יש להשיב בחיוב. ראשית, קיימות בתיק עדות המתלוננת ועדות עד הראיה שהעידו שניהם כי העורר הוא שדחף את המתלוננת. עם זאת, בשים לב למערכת היחסים המתוחה ואף העויינת שקיימת בין העורר לבין קבוצות המוסלמים המצויות בהר הבית (עליהן נמנים המתלוננת ועד הראיה), אני מוכן להניח שיש לבחון בזהירות את עדויותיהם של השניים ולמצוא להן חיזוק נוסף. בענייננו, חיזוק זה אכן קיים.

21. כפי שציינתי לעיל, בית משפט קמא מצא חיזוקים לעדות המתלוננת ועד הראיה בעדויות שלושת השוטרים המצויות בתיק החקירה: עדותו של רפ”ק טובול (מפקד תחנת הר הבית), שמסר, כאמור, כי במהלך סיורו בהר הבית התקבל דיווח על עימות שפרץ בין מבקרים יהודים לבין קבוצת נשים מוסלמיות וכשהגיע למקום מצא אישה מוסלמית כשהיא מתרוממת מהרצפה. לשאלתו מה קרה השיבה האישה “בזמן אמת” כי העורר דחף אותה לרצפה; עדותו של השוטר עליאן אשר נלווה לעורר במהלך הביקור בהר הבית ומסר כי אמנם לא ראה את אירוע הדחיפה המיוחס לעורר, אך שמע קריאות בערבית “למה אתה דוחף אותי”, “למה אתה מרביץ לה”; ועדותו של השוטר סלמה, אשר נלווה אף הוא לעורר בביקורו ומסר כי במהלך הביקור היו עימותים בין העורר לבין קבוצת הנשים המוסלמיות והיו אף דחיפות ביניהם. השוטר סלמה מסר עוד, כי הוא לא ראה את אירוע הדחיפה המיוחס לעורר שכן היה עסוק בהרחקת העורר מקבוצת הנשים. עם זאת השוטר סלמה מסר (בהודעתו השנייה), כי שמע צעקות “הפיל אותה ושבר לה את היד”. מדובר בעדויות של שני השוטרים שליוו את העורר על אמירות ספונטניות שנאמרו במהלך האירוע, שיש בהן, על פניו, כדי לתמוך ביתר הראיות.

22. לא נעלמה מעיניי טענת ב”כ העורר שהקשה כיצד ייתכן שהשוטרים אשר היו צמודים לעורר במהלך הביקור לא ראו את האירוע המיוחס לעורר. לטענה זו ניתן הסבר על ידי השוטר סלמה אשר ציין בהודעתו, כאמור, כי הוא לא ראה את האירוע שכן היה עסוק בלהרחיק את העורר מקבוצת הנשים. על פניו ולשלב זה של ההליך דומה כי ההסבר מספק. יש להניח כי העניין יתחדד במהלך שמיעת הראיות. יחד עם זאת, הגם שהשוטרים המלווים לא ראו את אירוע התקיפה המיוחס לעורר, יש באימרות הספונטניות עליהן העידו, כאמור, כדי לתמוך ביתר הראיות. הוא הדין ביחס לטענת העורר כי בסרטונים שצולמו לא רואים את אירוע התקיפה. אלא שכפי שבית משפט קמא ציין בצדק, אפשר שהאירוע התרחש במועד שונה מהמועדים בהם צולמו הסרטונים. לכל אלה יש להוסיף, כי הלכה למעשה בשתי הודעותיו במשטרה לא מסר העורר גרסה משל עצמו, ומכאן שאין תרחיש אלטרנטיבי לזה לו טוענת המשיבה.

23. לסיכום נקודה זו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

 

ו. מסוכנות

24. במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביקשה המשיבה להגיש, במעמד צד אחד, חומר חסוי המתייחס לשאלת המסוכנות. ב”כ העורר התנגד לכך. בסופו של דבר החלטתי לדחות את בקשת המשיבה, וזאת מן הטעם שבמסגרת ערר זה נבחנת החלטתו של בית משפט קמא על יסוד החומר שהיה מונח לפניו.

25. לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא להורות במסגרת תנאי השחרור בערובה של העורר על הרחקתו מהר הבית עד לתום ההליכים נגדו. המשיבה טענה בבית משפט קמא כי העורר מסוכן לציבור וכי קיים פוטנציאל נפיץ במיוחד כשמדובר באירועים בהר הבית, ובית המשפט קיבל את עמדתה של המשיבה ונעתר לבקשה.

26. סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה’תשנ”ו-1996, שעניינו מעצר לאחר הגשת כתב אישום, קובע, כי ניתן לצוות על מעצרו של אדם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אם “קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה”. מקל וחומר שניתן להורות על שחרורו של אדם בתנאים מגבילים, שעה שמתקיים יסוד המסוכנות הנ”ל.

27. אכן, מוכן אני להניח כי העורר אינו “אדם אלים”, וכי הוא לא הגיע אל הר הבית מתוך מטרה לתקוף ולגרום להתרחשות האירוע המיוחס לו בכתב האישום. בשלב זה, שהוא שלב לכאורי בלבד, אני מוכן להניח כי אין מדובר במעשה מתוכנן, אלא במעשה שנעשה, לכאורה כמובן, בלהט העימות שפרץ בין העורר לבין קבוצת הנשים באותו יום. אלא שכפי שניתן להתרשם באופן ברור מהצילומים שהוצגו לפני בית המשפט, המתח השורר בין העורר לבין קבוצות המוסלמים הנוכחות בהר הינו רב. במצב דברים זה, נראה כי האפשרות שיתרחש אירוע דומה לזה שמיוחס לעורר בכתב האישום הינה אפשרות סבירה, אשר רחוקה מלהיות תיאורטית. גם החשש כי התרחשותו של אירוע דומה עלולה להוביל להסלמה מהירה וחריפה ולאירועים נוספים, חמורים עוד יותר, אף הוא חשש שיש בו ממש. לכך יש להוסיף, כי עיון בחומר החקירה ובהודעותיהם של השוטרים מעלה, לכאורה, כי העורר אינו מקבל את מרותם של אנשי המשטרה. כך למשל, בעדות שמסר השוטר עליאן נאמר, כי תוך כדי ביקורו של העורר הוא החל לפתע לרוץ במעלה מדרגות לעבר מקום בו נכחה קבוצת נשים מוסלמיות, וזאת על מנת להספיק להגיע אל המדרגות בטרם ימנעו זאת ממנו השוטרים. גם השוטר סלמה מסר בעדותו כי: “גליק לא הקשיב לשוטר והחליט על דעת עצמו להגיע עד איפה שהנשים עמדו”. עוד מסר השוטר סלמה, כי העורר: “התגרה בשוטרים וגם צילם וגם לומר שהשוטר עובדים לטובת הווקף” [כך במקור]. לכך יש להוסיף, כי במהלך חקירתו במשטרה התבטא העורר כלפי השוטרים באופן לא אוהד, בלשון המעטה (ולא אביא כאן את אמירותיו), דבר אשר יכול לחזק את החשש עליו מצביעה המשיבה.

28. ויודגש, כי אירוע התקיפה המיוחס לעורר התרחש בהר הבית. כבר נאמר לא אחת בפסיקה כי אין דינו של הר הבית כדינו של מקום אחר. מדובר במקום רגיש במיוחד בכל עת, ועל אחת כמה וכמה בימים אלה שאינם ימים כתיקונם. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כב’ השופט צ’ זילברטל (בשבתו בבית משפט זה) במסגרת ב”ש (מחוזי ירושלים) 1626/00 פדרמן נ’ מדינת ישראל (17/09/2000):

“אכן, העובדה שהמעשה בוצע בהר הבית היא נסיבה רלבנטית ביותר לבחינת המסוכנות. כפי שראינו, בית המשפט העליון הכיר, בשורה של החלטות, באופיו המיוחד של מקום זה ובסכנות לשלום הציבור הטמונות בעשיית מעשים שונים בתחומו. ההכרה בסכנות אלה אף הביאה את בית המשפט העליון, לא אחת, לאשר את סירוב הרשויות להתיר לגורמים שונים להיכנס לתחום הר הבית. מכאן, שאין התנהגות פסולה בתחום הר הבית שקולה כנגד התנהגות פסולה בכל מקום אחר:

“ירושלים אינה כשאר ערים שבעולם, והר הבית אינו כשאר מקומות שבירושלים. דת, כל דת, על פי עצם טיבה וטבעה הינה יחידה וייחודית, אחת ואין בלתה. והנה בהר הבית מחזיקות שתי דתות. זו אומרת כולו שלי וזו אומרת כולו שלי. ויחלוקו? כיצד?” (כבוד השופט חשין בבג”צ 2431/95 הנ”ל, בעמוד 786).

התנהגות פסולה בתחום הר הבית טומנת בחובה פוטנציאל של התלקחות שסופה מי ישורנו. כזכור, עניין לנו בהליך פלילי המתנהל כנגד העוררים. בגדר תנאי שחרור בערובה רשאי בית המשפט להבטיח, כי כל עוד ההליך תלוי ועומד, לא תצמח מהנאשם סכנה, ממין הסכנה שגלומה במעשה העבירה המיוחס לו. אין מדובר, כטענת העורר מס’ 1, בפתרון שלטוני הדומה להוצאת צו הגבלה וכו’. מדובר במכשיר המסור בידי בית המשפט, הדן באישום כנגד העוררים, להבטיח, בגדרו של ההליך הפלילי ולא מעבר לו, כי מסוכנות הנאשם, אם נמצאה כזו, תיפחת, או לא תוכל לבוא לידי ביטוי.”

29. העולה מן האמור הוא, שבשים לב לרגישות המיוחדת הקיימת בהר הבית; למתח הרב הקיים בין הקבוצות השונות; ועל רקע הימים הלא פשוטים בהם אנו מצויים, דומה שאיש לא יכול להבטיח כי אם אירוע דומה אכן יתרחש שוב, הוא יסתכם אך בשבירת יד ולא במהומה רבתי רבת נפגעים. פוטנציאל הנזק הינו, אפוא, גדול.

30. סיכומה של נקודה זו הוא, שמהטעמים שציינתי לעיל אני סבור כי מתקיים בענייננו אותו “יסוד סביר לחשש” כי הימצאותו של העורר בהר הבית עלולה לסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור. לפיכך, לא מצאתי לשנות את תנאי השחרור שקבע בית משפט קמא בדבר הרחקתו של העורר מהר הבית עד לתום ההליכים.

31. בטרם חיתום אתייחס בקצרה להשגותיו של העורר על החלטה נוספת שניתנה על ידי בית משפט קמא באשר לבדיקת הפוליגרף שהגיש לבית משפט קמא ובאשר לבקשתו של העורר לערוך השלמת טיעון. בהחלטתו קבע בית משפט קמא כך:

“הבקשה להשלמת טיעון כוללת למעשה את השלמת הטיעון עצמה מבלי שניתנה רשות לכך. כך גם בבקשה נוספת שהגיש המשיב עצמו ובה הגיש בפועל תוצאות בדיקת פוליגרף מבלי לבקש ולקבל רשות, ומבלי שנבחנה שאלת קבילותה של בדיקה כזאת. לא ניתן לקבל התנהלות כזאת של הגשת חומר על ידי קביעת עובדה בפועל, ואני מתעלמת מהשלמת הטיעון ומבדיקת הפוליגרף שהוגשה.”

32. לא מצאתי כי נפל פגם גם בהחלטתו זו של בית משפט קמא. אכן, היה על העורר לבקש ולקבל את רשותו של בית המשפט להגשת החומרים שביקש. ואולם גם לגופו של עניין, בשים לב לעמדתה של הפסיקה בכל הנוגע למעמדה של בדיקת פוליגרף, הרי שגם אם ישנו פתח כלשהו המאפשר בנסיבות חריגות ומיוחדות את הגשתה של בדיקה זו, אינני סבור כי ענייננו נופל בגדרו של אותו חריג מצומצם, ומכל מקום לא שוכנעתי כי אם הבדיקה הייתה מותרת בהגשה היה בכך כדי להשפיע על הקביעה שישנן ראיות לכאורה נגד העורר. מכאן, שלא היה בכך כדי לשנות את החלטתו של בית משפט קמא.

33. אני סבור כי גם טענותיו של העורר בדבר אכיפה בררנית ושקילת שיקולים זרים מצידה של המשיבה דינן להידחות, וזאת משום שבשלב זה לא הונחה להן תשתית ראייתית מספקת.

 

ז. סוף דבר

34. הערר נדחה.

35. כאמור בהחלטה מיום 30/11/2014, המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים על פי פרטי ב”כ הצדדים כמצוין בסיפא להחלטה הנ”ל.

 

ניתנה היום, יב כסלו ה’תשע”ה (04/12/2014), בהעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *