עמיחי רדזינר “על ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: ‘סדרי המשפטים’, ה’תרפ”א” (2010)

עמיחי רדזינר “על ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: ‘סדרי המשפטים’, ה’תרפ”א” מחקרי משפט 25 (2009-2010) 37

 

“על ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: ‘סדרי המשפטים’, ה’תרפ”א” * עמיחי רדזינר **

 

“בחיינו הלאומיים החדשים בארץ-ישראל, יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) [1]

לעתים קרובות משתנה קדושת הכתוב בדרך של שינוי החוק המטריאלי בתואנה כי השינוי הנדון הוא שינוי פרוצדוראלי גרידא.”

(Sir Henry James Summer Maine) [2]

 

1. תקציר

2. פתיחה

3. תקנות ה’תש”ג – האומנם ‘תקנות הדיון’ הראשונות?

4. ראיות לקיומן של תקנות דיון קודמות

א. כתבי עת, ספרים ופסיקה

ב. חומר ארכיוני

5. סדרי המשפטים, ה’תרפ”א – מהפכה שנכשלה

6. הסיבות שהובילו להיעלמותם של סדרי המשפטים

 

1. תקציר

בתי הדין הרבניים בישראל פועלים על פי תקנון סדרי דיון, המקביל בעיקרו לתקנות סדרי הדין הנוהגות בבתי המשפט. במחקר המשפטי וההיסטורי של בתי הדין הרבניים בארץ ישראל, מקובל לטעון שהתקנון הראשון פורסם בשנת 1943 ושהעבודה עליו החלה בראשית שנות הארבעים. חשיבותו של תקנון זה נובעת כביכול מהיותו התקנון הראשון מסוגו בהיסטוריה ההלכתית. מאמר זה בוחן מחדש הנחה זו. על סמך מקורות שפורסמו ועל סמך מקורות שנותרו סמויים בארכיונים, המאמר מוכיח שהטענה המקובלת אינה מדוייקת. תקנון סדרי הדין, הראשון בארץ ישראל ובכלל, נכתב עבור בתי הדין של הרבנות באר ישראל סמוך ביותר לעת הקמתם, בשנת 1921. המאמר בוחן את יצירת התקנון, תוכנו וזהות מחבריו. בחינה זו מציעה הסברים לשאלה מדוע לא מילא התקנון הזה את הציפיות שתלו בו ומדוע נשכח דבר קיומו. מלבד זאת, העיון בסוגייה זו חושף עימות עקרוני שהתנהל בין תפיסות עולם משפטיות שונות, עימות שבא לידי ביטוי בוויכוח סביב הקמתה של הרבנות ובתי הדין שלה, ובו השתתפו רבנים מן העבר האחד, ומשפטנים – במיוחד משפטני השלטון הבריטי – מן העבר האחר.

 

2. פתיחה

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (להילן: תקנות הדיון) הן תקנות סדרי דין האמורות לכוון את פעילותם של בתי הדין הרבניים (להלן: בתי הדין, וביחיד: בית הדין), כלומר בתי הדין האזוריים ובית הדין הגדול, ובאופן עקרוני הן מקבילות לתקנות סדרי הדין הנוהגות בבתי המשפט. אולם שלא כמו תקנות סדר הדין, תקנות הדיון אינן נחשבות לדבר חקיקה ואפילו לא לחקיקת משנה [3], אלא להסדר פנימי של בתי הדין (“תקנות הדיון … הותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר דייני בית הדין הרבני הגדול” [4]). ככר בתקופת המנדט הכיר בית המשפט העליון בהסדר הזה ובתי הדין היו מחוייבים לו [5]. ברבות הימים שודרג מעמדו במשפט הישראלי, אף זאת באמצעות פסיקותיו של בג”צ [6].

מקובל לטעון שעד כה פורסמו שלוש מהדורות של תקנות הדיון [7], המבוססות זו על זו, אגב יצירת השינויים הנדרשים [8]: תקנות ה’תש”ג, תקנות ה’תש”ך ותקנות ה’תשנ”ג. יש לציין כי חשיבותן של תקנות הדיון אינה מתמצה רק בהיותן ניסיון מקומי להסדרת הדיון המשפטי בבתי הדין הרשמיים בארץ ישראל, אלא היותן יצירה חדשנית ביותר בעולם ההלכה. ודאי שבספרות ההלכה לדורותיה נכתב רבות על סדרי הדין, אולם הניסיון להציג תקנון מפורט האוצר בתוכו את כל תקנות הדיון הנוגעות לכל שלב ושלב של כל הליך משפטי שהוא המתנהל בבית הדין, לא נעשה עד לאחר שהוקמה מערכת בתי הדין הרשמיים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [9].

במאמר זה אוכיח את דבר קיומה של מהדורה קדומה יותר של תקנות דיון (להלן: סדרי המשפטים) [10], אשר נכתבה, לטענתי, סמוך ביותר לעת הקמתה של הרבנות הראשית בשנת 1921. כמו כן אנסה להסביר את היעלמותה, וליתר דיוק את העלמתה. טענתי היא שבחינת הגורמים שהביאו לכתיבתן של תקנות אלו ודמותם של כותביהן, הן המפתח להבנת היעלמותן. מדובר במקרה נוסף שאפשר ללמוד ממנו על עימות בין עולמות משפטיים שונים, עימות שהתרחש בשני מישורים [11]:

(א) במישור שבין הרבנים והדיינים לבין השלטון הבריטי אשר פעל למיסודם של בתי הדין הדתיים בחוק.

(ב) במישור הפנים יהודי, בין אותם רבנים ודיינים לבין חוגים אחרים ביישוב היהודי בארץ.

 

3. תקנות ה’תש”ג – האומנם ‘תקנות הדיון’ הראשונות?

ביום ז כסלו ה’תש”ג (16/11/1942) התפרסמו תקנות ה’תש”ג ברבים, ובאותו יום ממש הן נכנסו לתוקף [12].

פרופסור אליאב שוחטמן קובע:

“לראשונה בתולדות ספרות ההלכה, נערך קובץ של הלכות סדר הדין במסגרת מיוחדת לעצמה, ולא כחלק מן הדין המהותי, בשנת ה’תש”ג, עת נתקנו תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בארץ ישראל על ידי מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל, בנשיאות הרבנים הראשיים הריא”ה הרצוג והרב”צ מ”ח עוזיאל.” [13]

טענתו של שוחטמן, שתקנות ה’תש”ג הן התקנות הראשונות, היא הטענה המקובלת על החוקרים [14]. ואכן, הרבנים הרצוג ועוזיאל עצמם עומדים על החידוש שבתקנות ה’תש”ג, אשר על ההקדמה להן הם חותמים “בשם מועצת הרבנות הראשית לא”י”. בהקדמה הם מתארים את הרקע ליצירת התקנות, ולאחר שהם מזכירים את ייסוד הרבנות הראשית בשנת ה’תרפ”א ואת הרבנים הראשיים הראשונים – הרב אברהם-יצחק-הכהן קוק והרב יעקב מאיר – הם כותבים:

“בחודש אדר ה’תרפ”א, במעמד גאוני הדור וראשי קהלות ישראל שבארצנו [15], נקבע בית דין גדול לערעורים … ולפיקוח עליון על בתי הדין ולשכות הרבנות בארץ, דבר שיש לראות בו מעין צמיחת קרן לאותה סמכות עליונה של התורה בירושלים [16] … מסגרת זאת התרחבה בחוקת כנסת ישראל, שנתאשרה ב-טבת ה’תרפ”ח [17],  בה ניתנה לכל בית דין רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בית דין קבוע לבוררות. נפתחה דרך למס[ו]ר בה לבתי הדין הרבניים לבירור ולהכרעה כל מיני סכסוכים … לרבות ענינים שהם על פי מהותם, מחוץ לסמכות החוקית של בתי דין אלה. וכך נפתח כר נרחב לפעולה בכיוון המטרה הגדולה והקדושה של החייאת המשפט הישראלי בישובנו כהלכתו בדיני ישראל ודיינין [18]

התרחבותה של אותה סמכות [19], גידולו של הישוב, כן ירבה וכן יגדל, ורבוי הפונים אל בית הדין העלו צורך הכרחי במערכת של תקנות דיון אשר – בהסתמכן בעיקרן על ה-שלחן ערוך” והפוסקים, ראשונים ואחרונים – תראיגה לכל איש מישראל, וביחוד לעורכי הדין, את סדר הפנייה אל בית הדין, הגשת טענות ותשובות… פעולה בכוון זה נעשתה עוד בימי נשיאי הרבנוון הראשית הראשונים בארץ ישראל זצ”ל שקדמונו, אלא שלא איסתייעא מילתא לטיימה ולשכללה כי לכל זמן ועת לכל חפץ.

ועתה בעז”ה הגיעה השעה, ואותו רעיון הוצא מן הכח אל הפועל בחוברת זו של תקנות הדיון שאנו מפרסמים כיום אחרי עיון ודיון מרובה, ואחרי שראינו שהוא צורך השעה כדי לקרב כל איש ישראל אל משפט ישראל ושופטיו, צעד נוסף בדרך הקודש לביסוסם ושכלולם של בתי הדין ככח זזי ופועל בארץ תקותנו, כח מניע ומעורר לתחיתו של משפט תוה”ק [=תורתנו הקדושה] שהוא תחלה וראש לתקומת ישראל בארצו.

ראוי לשים לב שהכותבים מציינים כי יצירתן של תקנות הדיון החלה עוד בימי קודמיהם, הרבנים קוק ומאיר, אולם מסיבות שאינן נזכרות כאן לא נסתייע בידי היוצרים להשלים את המפעל. כאמור, דומה שכמעט כל מי שעסק בתקנות ה’תש”ג הציג אותן כתקנון סדרי הדין ההלכתי הראשון שנעשה אי פעם [20] (כשם שגרס שתקנות אלו הן פרי יוזמתם של הרבנים הראשיים ופרי יצירתם שלהם או של מועצת הרבנות הראשית [21]). אולם מיד נראה שהן לא היו תקנות הדיון הראשונות שהוצעו לבתי הדין של הרבנות, אף שהיו אפקטיביות יותר ומשמעותיות יותר מקודמותיהן. מאליו עולה הצורך להבין את דברי הרבנים המרמזים על ניסיונם של קודמיהם ליצור תקנות מעין אלו, ניסיון שלדבריהם לא צלח משום שהשעה עדיין לא הייתה ראוייה.

 

4. ראיות לקיומן של תקנות דיון קודמות

האומנם תקנות ה’תש”ג הן תקנות הדיון הראשונות? ולמה רומזים דבריהם של הרבנים הרצוג ועוזיאל בהתייחסם לניסיון שנעשה בימי קודמיהם ולא צלח?

בידינו ראיות רבות, מלבד דבריהם הסתומים של הרבנים הרצוג ועוזיאל, שלבתי הדין הרבניים הוכנו תקנות דיון עוד לפני אלו שפורסמו ב-ה’תש”ג [22]. את הראיות אחלק לראיות הלקוחות מחומר שפורסם ולראיות המבוססות על חומר ארכיוני.

 

א. כתבי עת, ספרים ופסיקה

1) שוחטמן עצמו ציין בהערה הסמוכה לקביעתו שהובאה לעיל, בדבר ראשוניותן של תקנות ה’תש”ג, כי ידוע לו על קיומן של תקנות קדומות יותר, אך הוא לא ייחס להן חשיבות [23]:

“נוסח של ‘סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ-ישראל’, התפרסם כבר בשנת ה’תרפ”ח בכתב העת המשפט כרך שני, עמ’ 241-250; 290-298. נוסח זה, שאינו תואם כלל את נוסח תקנות הדיון שהתקבלו בשבת ה’תש”ג, נושא אמנם את הכותרת: “הרבנות הראשית בארץ-ישראל”, אבל לא נאמר שם מי הכין אותו והאם הוא טיוטה או נוסח שאושר על ידי גוף מוסמך כלשהו. דומה שהכותרת אינה מחייבת את המסקנה שזה פרסום רשמי של הרבנות הראשית, שכן הכותרת הראשית לקובץ זה, היא: “בבתי הדין הלאומיים בארץ-ישראל”, ואפשר שכותרת המשנה הנזכרת לעיל באה להבדיל קובץ זה מן הקובץ המתפרסם בהמשכו של אותו כתב עת (עמ’ 256-264; 299-309) של “תקנות בתי משפט השלום העבריים בארץ-ישראל”. ביחס לתקנות אלה נאמר, אגב, במפורש אימתי ועל ידי מי ניתקנו (עמ’ 256). מכל מקום, בפסיקת בתי הדין הרבניים שעמדה לנגד עיניי, לא מצאתי התייחסות לנוסח זה של ‘סדרי המשפטים’.”

במקורות הבאים אראה כי ישנה התייחסות לתקנות האלה ואף אנסה לקבוע את תאריך יצירתן, תאריך המוקדם בהרבה לתאריך פרסומן בכתב העת המשפט. מכל מקום, יש צורך להרחיב מעט את הדיבור על התקנות האלה. מדובר במסמך מפורט ביותר ובו 199 סעיפים (תקנות ה’תש”ג מנו 204 סעיפים) המחולקים לשמונה עשר פרקים ועוסקים במבנה בתי הדין, בדיינים ובמינוים, בראיות ובכל מהלך הדיון בבתי הדין האזוריים ובבית הדין הגדול (המכונה בתקנות ‘בית הדין העליון’ [24]). לשונן של התקנות היא לשון משפטית מודרנית (במושגי שנות העשרים [25]) ולרבות מהן נוספו בסופן סוגריים ובהם המקור ההלכתי לאמור בתקנה (בעיקר מן ה-שולחן ערוך) [26]. אפשר לומר שרובן הגדול של התקנות אכן מיוסד על מקורות ההלכה [27] והחידוש המרכזי הוא עצם ניסוחן ואיסופן לתקנון רחב חיקף. מחויבותם של מנסחי התקנות להלכה ניכרת במיוחד בסעיפים המקבלים את הסדריו הייחודיים של המשפט העברי ואשר נושאים עליהם את חותמו הדתי המיוחד. סעיפים לז-לח למשל קובעים: “מזמינים לבי”ד את בעל החוב שבאותה העיר גם בניסן ובתשרי (חו”מ ס’ ח’ [צ”ל: סי’ ה]). לבעלי דינים שמחוץ לתחום העיר אין קובעים זמן בניסן ובתשרי עד לאחרי הרגל” [28], וסעיף קלג קובע: “תקנת הקדמונים: במקום שאין אנשים רגילים להיות, נאמנות הנשים בעדותן (סי’ לה) [29].

אכן, אין ספק שמדובר ביצירה מרשימה וחדשנית, ויש צורך להבין מי אחראי לה ומדוע התעלמו ממנה הרבנים הרצוג ועוזיאל (ובעקבותיהם חוקרים שונים), אשר ייחסו את כתר הראשוניות לתקנות ה’תש”ג. מדבריו של שוחטמן [30] עולה שכנראה לא היה מדובר ביצירה רשמית של הרבנות הראשית וממילא לא היה לה תוקף כלשהו, ובבתי הדין התעלמו ממנה. אלא שאז עלינו לשאול מדוע ישב מאן דהו ויעמול על יצירה גדולה וחסרת תקדים וינסח 199 סעיפים מפורטים, אשר בחלקם הוא נדרש ליצירתיות וחדשנות רבה? כלום מדובר במשחק אקדמי? ומדוע שמה של הרבנות הראשית מתנוסס מעל התקנות האלה? על כך נשיב בהמשך.

לעניין מועד יצירתם של סדרי המשפטים – יש לומר שהפרסום בכתב העת המשפט בסוף 1927 (בחודשים חשוון-כסלו ה’תרפ”ח) אינו מלמד שזהו בהכרח מועד התקנתן [31]. על סמך המקורות שאציג להלן נראה שהתקנות ניתקנו כבר בראשית 1921. את מועד פרסומן המאוחר יש לתלות בכמה גורמים אפשריים:

ראשית, יש לתת את הדעת שכתב העת המשפט החל לצאת רק בשנת 1927. יצוין כל לכתב העת היה עניין בפרסום מסמכים משפטיים של הרבנות, ומסמכים כאלה התפרסמו גם בכרך הראשון שלו [32].

שנית, כפי שציין שוחטמן, התקנות התפרסמו בשני חלקים, ובשניהם הן מופיעות תחת הכותרת: ‘בבתי הדין הלאומיים בארץ-ישראל’. כותרת זו מתייחסת כנראה גם לתקנות הדיון של ‘משפט השלום העברי’ אשר התפרסמו גם הן בשני חלקים, בצמוד לתקנות הדיון של הרבנות [33]. ייתכן שסמיכות זו איננה מקרית. פרסומן של תקנות ‘משפט השלום העברי’ במועד זה קשור מן הסתם לעובדה שהתקנות אושרו בחשוון ה’תרפ”ח, סמוך למועד פרסום אותו גיליון של המשפט [34]. סביר מאוד שעורך כתב העת ראה לנכון לפרסם לצדן את התקנות של ‘בית הדין הלאומי’ המתחרה, בית הדין הרבני, גם אם תקנות אלו נוצרו הרבה קודם [35].

שלישית, ייתכן שפרסום תקנות דדיון במועד זה קשור להיותו סמוך מאוד למועד פרסומן של ‘תקנות כנסת ישראל’ [36]. בתקנות האלה נקבע הצורך ליצור תקנות דיון לבית הדין של הרבנות הראשית [37].

ואכן, פלטיאל דיקשטין מבחין בין מועד התקנת התקנות ובין מועד פרסומן ואף קובע מי אחראי להתקנתן [38]:

“המרצה [דיקשטין] עמד על שני קובצי תקנות חשובים שנתפרסמו כמעט בזמן אחד. מחד גיסא, באו במקרה דוקא לידי פרסום ‘סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ ישראל’, מיסודה של הרבנות הראשית לארץ ישראל שנערכו לפני שנים אחדות, אבל נודעו לקהל רק ע”י חוברות הירחון המשפט מחדשי אוקטובר-דצמבר 1927.”

2) עורך הדין הרב ד”ר אלחנן-ארווין שפטולביץ הקדיש שגים עשר עמודים תמימים בספרו משפט המשפחה והירושה היהודי ושמושו בארץ ישראל [39] לפרסומן של תקנות הדיון שנזכרו בסעיף הקודם. שפטלוביץ, אשר הכיר מעבודתו את בתי הדין הרבניים, התייחס בספרו [40] לתקנות האלה כאל מקור שראוי להסתמך עליו בבואנו להציג את סדרי הדין הנהוגים בבתי הדין. הוא פסק [41] כי את התקנות הללו “הוציאה הרבנות הראשית לא”י”, ואף על פי שקבע שאין להן תוקף על פי המשפט המנדטורי משום שלא התפרסמו בעיתון הרשמי, הוא הצביע על משקל מסוים שבכל זאת יש להן:

“סדרי המשפטים בבתי הדין בא”י, כל זמן שאינם מודפסים, ערכם הוא רק בתור משפט יהודי (‘תקנות’), ז”א שהם בעלי ערך רק לגבי הרבנות הראשית לא”י שהוציאה אותם ובשביל בתי הדין הרבנותיים המקומיים, המרגישים עצמם חייבים למלא אותם.”

כלומר מדובר בתקנות המחייבות את הגוף אשר הוציא אותן, כלומר את “הרבנות הראשית'” (= בית הדין הגדול ובית הדין של ירושלים [42]) ואת בתי הדין האזוריים הסוברים שלתקנות האלה מעמד הלכתי מחייב (שהרי מצד חוק המדינה כאמור אין להם כל מעמד).

3) במאמר אחר [43] אני עומד על תפקידו המרכזי של הרב משה אוסטרובסקי [44] במהלכים שהביאו ליצירת תקנות ה’תש”ג. אוסטרובסקי אף היה מעורב במהלכים שהביאו להקמת הרבנות הראשית והיה מן הראשונים שקראו לתיקון סדרי הדין הנוהגים בבתי הדין הרבניים בארץ ישראל עוד לפני ייסודה של הרבנות ב-ה’תרפ”א [45]. במאמר שהתפרסם כארבעה חודשים לאחר פרסומן של תקנות ה’תש”ג [46] כתב אוסטרובסקי את הדברים הבאים, השונים למדי מדבריהם של הרבנים הרצוג ועוזיאל בהקדמה לתקנות ה’תש”ג על אודות פעולת קודמיהם:

“כשהוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל בראשות שני הרבנים הראשיים מוהרא”י קוק ומוהר”י מאיר, מצאו צורך להוציא חוברת מיוחדת על סדרי המשפט בבתי הדין בארץ ישראל: ‘סדרי המשפטים בבתי הדין’, ברובה הגדול היא בנויה על ה-שולחן ערוך ושאר פוסקים אחרונים. אולם בין הסעיפים השונים נמצאות גם התקנות החשובות, הקמת בית הדין הגדול לערעורים בשביל כל ארץ ישראל … המסרב להענות להזמנת בית דין – נידון שלא בפניו.

הרבנות הראשית לארץ ישראל בנשיאות הרב הרצוג והרב עוזיאל בצירוף חברי המועצה בתי הדין שבירושלים, ממשיכים בחידוש פני הסדרים בבתי הדין שבארץ ובחידוש התקנות. הוכחה לכך משמש ספר קטן, שיצא בראשית שנת ה’תש”ג … בשם: ‘תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל’. ספר זה הוא כמתכונתו של ספר ‘סדרי המשפטים בבתי הדין’, שיצא ונשנת ה’תרפ”א, בתוספת שיפורים סידוריים.

אין ספק שכוונתו של הרב אוסטרובסקי בפסקה הראשונה היא לתקנות שנתפרסמו בכתב העת המשפט תחת אותו שם. הוא רואה בתקנות ה’תש”ג מעין המשך לתקנות הקודמות ושיפור שלהן, ומתארך אותן לשנת ייסוד הרבנות הראשית, שנת ה’תרפ”א. לדבריו, התקנות יצאו אז בחוברת מיוחדת [47] והן מבוססות ברובן על ה-שולחן ערוך ופוסקים אחרים [48] בתוספת חידושים. הוא מונה שניים מהחידושים:

(א) הקמת מוסד לערעורים ויצירת סדרי דיון שיהיו נהוגים בו (פרקים ט-י של סדרי המשפטים).

(ב) הקביעה שאפשר לדון אדם שלא בפניו (בכך עוסק פרק ח של סדרי המשפטים וכותרתו: ‘משפט שלא בפני בעלי הדין’. הפרק מונה תשעה סעיפים, ואכן אף לא לאחד מהם מוצג מקור כלשהו מספרות ההלכה) [49].

מדברים אלו עולה שיחסו של אוסטרובסקי לסדרי המשפטים ולתקנות ה’תש”ג היה שווה: מדובר במסמך רשמי של הרבנות הראשית שהיה אמור להיות בעל משמעות אופרטיבית בבתי הדין (אוסטרובסקי אינו אומר דבר על מידת הצלחתו). מיד נראה ראיות שמסמך כזה אכן נשלח מן הרבנות הראשית לבתי הדין ברחבי הארץ.

כאמור, לדבריו אלו של אוסטרובסקי משנה חשיבות, משום שהוא היה אחד המאיצים לתיקון תקנות ה’תש”ג ומשום שהיה מעורב מאוד בהתקנתן. ובכל זאת, שלא כמו הרבנים הרצוג ועוזיאל, אין הוא מציג את התקנות הללו כיצירה חדשנית, אלא כהמשכם של סדרי המשפטים, שקדמו להן בעשרים שנה.

דברים דומים אנו מוצאים במאמר שנכתב לכבודו של הרב אוסטרובסקי [50];

“עוד בשנת ה’תרפ”א סודרו מטעם הרבנות הראשית תקנות בית דין בחוברת מיוחדת; במשך הזמן נוכחו שיש צורך בתיקונים ובשיפורים. בשנת ה’תש”ג הוציאו … את ספר תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל.

4. פסיקת בית המשפט העליון המודטורי [51]: בפסק הדין כתר [52] של בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ, ביום 28/03/1941, נידונה עתירה שהוגשה נגד הרב עוזיאל, ששימש נשיא מועצת הרבנות הראשית, ונגד מזכירות הרבנות הראשית וגורמים נוספים. מדובר היה במקרה של אדם שפנה לבית הדין של ירושלים כדי שיכיר לו בתקפם של קידושי ביאה שלטענתו ביצע, ויכריז עליו ועל האשה כעל זוג נשוי למרות התנגדותה של האשה. בית הדין דחה את בקשתו. אותו אדם ערער על החלטה זו לבית הדין הגדול, אך בית הדין הגדול סירב לדון בערעור בטענה שיש להבחין בין פסיקה ‘משפטית’, שאפשר לערער עליה, ובין פסיקת הלכה ‘דתית’, שאי אפשר לערער עליה. וכפי שטענה זו מובאת באותו בג”צ:

“such cases where matters of religious ‘prohibition’ and ‘permission’

[איסור והיתר – ע’ ר’]

well known precept “Where a Rabbi interdicts his colleague cannot allow.” [53]

בג”צ קיבל את העתירה והורה לבית הדין הגדול לדון בכל ערעור שמוגש לפניו. החשוב לענייננו הוא שהמקור העיקרי שהשופטים טרסטד ורוז הסתמכו עליו בפסיקתם הקצרה הוא תקנות דיון של בתי הדין:

In his application, the Applicant put in a copy of a rule of procedure of the Rabbinical Courts which says: “All judgments decided by a Court of first instance may be appealed against”, and he put in a copy of a letter from the Chief Rabbinate, saying the judgment was not subject to appeal.

We now have an affidavit from the Secretary of the Chief Rabbinate in which he does not deny that the decision was a judgment, nor does he impugn the Rule of Court, it would seem, therefore, that the appeal should have been heard.” [53]

קשה לחשוב על תקנות אחרות שהיו בידי העותר (שייצג את עצמו) מלבד סדרי המשפטים, שאכן נקבע בהן בסעיף צח: “אפשר לערער לפני ביה”ד העליון על כל המשפטים שנשפטו בביה”ד”. ברם אין צורך לעסוק בהשערות. עיון בתיק בית הדין הגדול שעסק בעניין כתר ובו העתק מעתירתו של הלה, מלמד כי אכן עשה שימוש בתקנות האלה. כתר צירף לעתירתו תרגום לאנגלית של חלק נכבד מסדרי המשפטים ובסופם כתב:

“reprinted by COURTESY FROM THE JERUSALEM HEBREW LAW MONTHLY… VOL. II NO. 6 (DECEMBER 1927) pp. 298-290.”

כלומר המקור שלו הוא כתב העת המשפט [55]! בית המשפט העליון קיבל את תקנות סדרי המשפטים וראה בהן תקנות מחייבות, אזכר את התקנה הרלוונטית מתוכם בפסק דינו ואף ביסס אותו עליה.

לא פחות מעניין לבחון את תגובתו של נשיא מועצת הרבנות הראשית ואב בית הדין הגדול, הרב עוזיאל. הרב עוזיאל כתכ שני מכתבי מחאה בעקבות פסק הדין [56]. במכתכים אלו הוא העלה כמה וכמה נימוקים כדי לתמוך בהחלטתו של בית הדין הגדול וכדי להסביר מדוע לא ראוי שבג”צ יתערב בהחלטתו של בית הדין. ברם הרב עוזיאל לא תקף את בג”צ על שהסתמך על תקנות דיון שאין להן משקל בבית הדין! להפך, הוא רואה צורך לחזור ולהסביר שאי אפשר לערער על פסיקת בית הדין הראשון משום שהיא אינה בגדר ‘משפט’ (ובתקנה הרי מפורש שהערעור הוא על ‘משפטים’) אלא היא:

“דבר שבהוראה ולא ניתן להוציא לפועל, ושלכן לדעתי לא נכנז בגדר משפט, שחלה עליו חובת ערעור.

לשון פס”ד עצמו מוכיח כך … שלא נאמר בו אתה חייב או אתה זכאי, חייב או פטור ככל פסקי הדין שבין איש לאשתחו ובין אדם לחברו, אלא מודיעים שאין כאן קידושין וכו’ ואסור לו. מכאן שזהו בגדר הוראה של אסור ומותר ולא של חייב וזכאי.”

ואם אמנם נאמר בו פסק דין זה הוא החלטי, מפני שגם הוראות של איסור והיתר נקראות אצלנו בלשון פסק הלכה או פסק דין.

 

ב. חומר ארכיוני

5) ביום ה תמוז ה’תרפ”א (11/07/1921) כתבו שני הרבנים הראשיים, הרבנים קוק ומאיר, מכתב ל”חברי משרד הרבנות המאחדת” ביפו [57]. מן המכתב עולה שהסיבה לכתיבתו היא מקרה של אשה שרצתה לערער על פסק הדין של בית הדין ביפו אשר חייב אותה לקבל גט מבעלה. ראה שבית הדין ביפו סירב לקבל את כתב הערעור והשתמש בטענה הטכנית כי לפי תקנות הדיון כבר חלף מועד הגשת הערעור. על כן כתבו הרבנים הראשיים:

הגב’ … פנתה אלינו בערעור על החלטת בדה”צ להכריחה להתגרש מבעלה … אמנם אחרי שלפי התקנות של בית הדין הגדול /לערעורין/ [58] ששלחנו לכם העתקתם [כך!], המערער צריך למסור את כתב הערעור שלו לב”ד שדן את הענין, בארנו לה שעליה לפנות למשרדכם הנכבד ולמסור שם את כתב הערעור ובדה”צ [=בית דין הצדק] יואיל בטובו לשלח לנו את כתב הערעור יחד עם כל החומר של המשפט והפרטי-כל, ואולי תמצאו לנכון לשלח לנו את נמוקי המשפט בכתב.

וחפצנו לבאר כי הזמן של כא יום שנקבע בנוגע לערעור, זה הוא רק אחרי שנפרסם את תקנות סדרי בה”ד בקהל ולא קודם שלא ידעו בעה”ד [=בעלי הדין] מהגבלת זמן [59].

ממכתב זה אנו יכולים ללמוד כי כבר ב-ה’תרפ”א נשלחו תקנות סדרי דין לבית הדין ביפו, לפחות התקנות הנוגעות לפעולתו של בית הדין הגדול. עוד אפשר להבין שבית הדין ביפו הסתייע בתקנות האלה, לפחות במקרה הזה, אולם הרבנים הראשיים העירו לו על כך מאחר שטרם פורסמו התקנות ברבים ובעלי הדין אינם יכולים להסתמך עליהן. ניכר שהרבנים הראשיים התייחסו לתקנות ברצינות והקפידו שיופעלו במישור היחסים של בית הדין המקומי ובית הדין הגדול (ולכן סירבו לקבל את הערעור שלא דרך בית הדין של יפו), אולם העירו שאי אפשר לדרוש את קיומן במישור היחסים שבין בעלי הדין לבית הדין כל זמן שלא פורסמו ברבים.

ממכתב זה אפשר ללמוד על קיומן של כמה תקנות הקשורות להליך הערעור: את הערעור יש להגיש בתוך עשרים ואחד יום; יש להגישו לבית הדין המקומי באמצעות כתב ערעור; בית הדין המקומי מעביר לבית הדין הגדול את כתב הערעור ואת כל החומר הנוגע למשפט, ורצוי גם את נימוקי פסק הדין. פרטים אלו דומים מאוד לאמור בתקנות קא-קה של סדרי המשפטים [60].

מידע דומה על משלוח תקנות דיון לבתי הדין עולה ממכתב נוסף של הרבנות הראשית אשר בתיק אחר של בית הדין הגדול [61].

6) בסעיף 3 לעיל הוזכרו דבריו של אוסטרובסקי על אודות “חוברת מיוחדת על סדרי המשפט בבתי הדין בארץ ישראל: ‘סדרי המשפטים בבתי הדין'”. ואכן, חוברת כזו (בלי תאריך) נמצאת בתיקי הרבנות של תל-אביב יפו [62]. מדובר בחוברת בת שמונה עשר עמודים ובה טקסט הזהה לזה המופיע בכתב העת המשפט, למעט העובדה שעמודיה ממוספרים מ-1 עד 8 (ב-המשפט המיספור הוא לפי עמודי כתב העת [63]).

יתר על כן, בתיקים אלו ישנו עותק נוסף, מודפס במכונת כתיבה ובלי ציון תאריך, של הפרק בסדרי המשפטים הדן בערעור (‘פרק י – הערעור בבית הדין העליון לערעורים’), ואף עליו מופיעה הכותרת: “סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ-ישראל” [64]. דבר זה מתיישב עם האמור במכתב המצוטט בסעיף הקודם, וממנו עולה ש’העתקתם’ של “התקנות של בית הדין הגדול לערעורין” נשלחה כנראה בנפרד.

התייחסות מפורשת ובעלת משמעות מעשית לאותו פרק י של סדרי המשפטים מצד רבנות תל אביב-יפו וגם מצדה של הרבנות הראשית, נמצאת בהתכתבות בעניין הערעור על פסק דינה של הראשונה [65]. מן ההתכתבות אפשר ללמוד שאחד הצדדים ניסה למנוע את הדיון בערעור, בין היתר בטענה שהערעור הוגש מאוחר מדי. מרדכי עליאש, עורך דינו של המערער, ניסה לסתור טענה זו בהתייחסו לתקנות דיון שמופעלות בבתי הדין. בשני מכתבים שכתב לרבנות הראשית, בניסן ובאייר תרפ”ז (אפריל-מאי 1927), הוא ביקש ממנה אישור כי “הוגש ערעור בזמן החוקי ושעפ”י תקנות משרד הרבנות, נתן פסק-הדין שיצא ממשרד הרבנות ביפו לערעור בפני הרבנות הראשית” (ו ניסן ה’תרפ”ז) וכן “להמציא לי בהקדם את התעודה בנוגע לפרוצדורה הרגילה של הגשת ערעורים לפני הרבנות הראשית לא”י על פסקי דין שנתנו ע”י משרד הרבנות ביפו” (ג אייר ה’תרפ”ז). הרבנות הראשית שלחה לו אישור שהערעור אכן הוגש בזמן. בתיק ישנו מכתב נוסף ממנה, ללא שם נמען, מיום כו ניסן ה’תרפ”ז, ובו נאמר כי “הננו מאשרים בזה שבהתאם לתקנות משרדי הרבנות בארץ-ישראל ישנה זכות ערעור לפני בית הדין הגדול לערעורין של הרבנות הראשית לא”י בירושלים לכל צד בכל משפט במשך עשרים ואחד יום מיום מסירת פסק הדין” [66]. שמן המפורש של אותן תקנות מופיע במכתב שנשלח לעליאש מן ‘הרבנות הראשית למחוז יפו ותל-אביב’, כנראה בעקבות פנייה דומה שלו אליה. במכתב מיום ח ניסן ה’תרפ”ז כותבים הרבנים הראשיים עוזיאל ואהרנסון כי “מצדנו לא היתה שום מניעה שכל צד יגיש ערעורו לפני הרבנות הראשית לא”י בירושלים, במילוי התנאים של סדרי המשפטים פרק י’.”

מכך נוכל ללמוד שסדרי המשפטים, או לפחות חלקם, אכן הופצו בבתי הדין ולא היו חיבור אקדמי גרדא ואף הייתה להם השפעה מעשית מסוימת, לפחות בכל הנוגע לדיון בערעורים.

7) מקור נוסף שאנו למדים ממנו על העברתם של סדרי המשפטים, או לכל הפחות של הפרק הנוגע לסדרי הערעור, הוא התכתבות מראשית שנת 1927 [67]. ביום יא אדר ב ה’תרפ”ז (15/03/1927) פנה המזכיר האשכנזי של הרבנות הראשית מאז היווסדה, הרב שמואל אהרן וובר (לימים: שזורי), ל”ידידינו הרה”ג משרד הרבנות הי”ו, פתח-תקוה”, וביקש מהם לשלוח בהקדם האפשרי “העתקה מתקנות וסדרי בתי הדין שהמצאנו בזמנו (באביב ה’תרפ”א) לכל משרדי הרבנות שבארץ”. לדבריו, הוא ביקש זאת משום שקשה לו למצוא את המקור אשר אצל המזכיר השני, שנעדר כרגע. בתגובה, בראש חודש ניסן ה’תרפ”ז, שלחו ממשרד הרבנות בפתח תקווה מכתב ובו נאמר שהם מצאו רק את שתי התעודות שצירפו, “ויותר לא מצאנו אצלנו”. שתי התעודות הן “לוח המיסים”, כלומר תעריפון הפעולות המשפטיות למיניהן המודפס על נייר רשמי של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בלי ציון תאריך, והמסמך השני הוא הדפסה במכונת כתיבה של פרק י מתקנות “סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ-ישראל”, כלומר אותו מסמך שנזכר בסעיף הקודם ושנמצא גם בתל אביב.

הנקודה החשובה היא התאריך המופיע בדבריו של וובר: התקנות נשלחו כבר באביב ה’תרפ”א. עובדה זו מתיישבת עם המכתב של הרבנים הראשיים לרבנות יפו הנזכר לעיל בסעיף 5 [68].

8) בתחילת המהלכים ליצירתן של תקנות ה’תש”ג, מהלכים שנסקרים בהרחבה במקום אחר [69], התנהלה התכתבות בין אוסטרובסקי לאנשי המועצה הדתית של תל אביב בראשותו של דוד-צבי פנקס, ואף בה אנו מוצאים התייחסות לקיומן של תקנות דיון שנערכו בסמוך להיווסדה של הרבנות הראשית.

בעקבות פנייתו של עורך הדין פרידנברג [70] לשני מנהלי ‘המחלקה לארגון הקהילות בארץ ישראל’ בוועד הלאומי של ‘כנסת ישראל’ [71] – הרב משה אוסטורבסקי ואברהם אלמליח – בעניין מס שגבו בבית הדין של תל אביב בעבור הגשת ערעור (מס שלדעת פרידנברג ולדעת מכותביו היה לא חוקי), כתבו אוסטרובסקי ואלמליח מכתב לפנקס ובו ביקשו ממנו להפסיק את גביית המס, שאין לו זכר בתעריפון המסים הארצי של הרבנות הראשית [72]. בתגובתו מיום יז סיוון ה’תרצ”ט (04/06/1939) טען פנקס, בין היתר, כי לא ידוע לו על תעריפון כזה, אף שמן הראוי היה להכינו. בתשובתם לפנקס מיום ו תמוז ה’תרצ”ט (23/06/1939) כתבו אלמליח ואוסטרובסקי שתעריפון כזה נכתב לפני שנתיים או יותר:

“אולם מהראוי לבדוק מחדש את התעריפים הקיימים ולהכניס בהם תיקונים ידועים, ובדרך כלל הננו מוצאים לנחוץ לעבד תקנון לסדרי המשפט בבתי הדין בארץ. אומנם חוברת שכזאת סודרה בראשית הוסד הרבנות הראשית, אולם במשך הזמן נתחדשו תקנות סדוריות חלקיות ויש צורך להכניס בהם שפורים ולעבד את התקנון הקיים מחדש.”

דברים אלה מזכירים את דברי אוסטרובסקי שהובאו לעיל בראייה מס’ 3, ונראה שהוא אכן סבר כי סדרי המשפטים ישמשו בסיס לתקנון חדש [73].

גם בהתכתבות מאוחרת יותר, בשלושה מכתבים מחודש מרץ 1940 (01/03, 12/03, 25/03) שכתב פנקס לאוסטרובסקי, נזכרה “חוברת תקנות בית הדין שסודרו ע”י הרב הראשי לא”י, מרן הרב קוק זצ”ל”, חוברת שפנקס ביקש מאוסטורבטקי לעיין בה, קיבלה מידיו והחזירה [74]. לצערנו, אין בתיק העתק של חוברת זו, אולם המכתבים מעידים בבירור על קיומה. ברור שאם מדובר היה בחוברת שונה מזו של סדרי המשפטים היה אוסטרובסקי מזכיר את קיומה במאמרו הנזכר לעיל בראיה מס’ 3.

9) במקום אחר אני דן בהרחבה בביקורת שהשמיעו אנשי תל אביב על הטיוטות של תקנות ה’תש”ג [75]. לענייננו כאן נוכל לציין כי ביקורת זו נסמכת על סדרי המשפטים. בחוות דעת שכתב היועץ המשפטי של רבנות תל אביב, עורך הדין ד”ר יששכר דב בר [76], בעניין הסעיף ששלל את אפשרות הגשת הערעור דרך בית הדין המקומי [77], הוא מעלה בין היתר את הטיעון הבא (ההדגשה במקור):

“בקשר עם ערעורים, יש צורך בכל אופן להכנים בתק’ המוצעות את הסעיף קה, שנמצא ב’סדרי המשפטים’, שעל פיו: הרשות ביד ביה”ד המקומי לשלוח אחד מחבריו לביה”ד לערעורים לברר את העניין … או לכל הפחות לשלוח את נמוקי המשפט, בכתב. ובמו כן יש צורך בכל אופן להוסיף בתקנות המוצעות את הסעיף קב של ‘סדורי [כך!] המשפטים’ שעל פיו הערעור נעשה ע”י כתב הערעור, שמגיש המערער לבית הדין המקומי שדן את הדין.”

יחסו של בר לסדרי המשפטים מתבהר מדברים קודמים שכתב לרבנות תל אביב [78] ולפיהם “על יסוד החוק הקיים, אין למועצת הרבנות הראשית להתקין תקנות הדיון בבתי הדין בא”י, אבל יש לה הסמכות להתקין תקנות בנידון בירור ערעורים” [79]. על כן, קובע בר, יש לקבוע שבתקנות המוצעות:

“לא תוקן שום דבר, הואיל ותקנות בית דין שאין להן יסוד חוקי ותלויות רק ברצונם הטוב של בתי הדין הרבניים המקומיים למלא אחריהן, כבר הותקנו על ידי ‘סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ ישראל של הרבנות הראשית לארץ ישראל’.”

בסוף מכתבו הוא אף קובע שלמרות החסרונות הרבים של סדרי המשפטים, הרי שלצורך יצירת תקנות חדשות, יש לתקן את החוק כדי שהרבנות הראשית תוכל לתקן תקנות לכל בתי הדין (ולא רק לבית הדין לערעורים), “ובינתיים יספיקו לנו ‘סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ ישראל של הרבנות הראשית לארץ ישראל’, שמשתמשים בהן כיום”.

כנראה שבשל הערותיו של בר הוחלט לשנות את התקנות המוצעות כדי שאפשר יהיה להגיש את הערעור גם דרך בית הדין קמא [80]. אולם מעניינת יותר תגובת הרבנות על אזכורו של סעיף קה מסדרי המשפטים [81]:

“סע’ זה [לשלוח לביה”ד לערעורים דיין מבי”ד קמא] לא נתקיים אף פעם ולא רק אלא שבמקרה אחד בחייו של הרב הראשי כמוהרש”א [הרב שלמה אהרנסון, רבה של תל אביב] ז”ל התנגד אחד הצדדים לזה, ובית דינם של … [הנקודות במקור] נאלצו להסכים להתנגדותם. ובכלל אנו מוצאים את זה ללא תועלת וגם זילותא דדייני [זלזול בדיינים] שיעמוד אחד הדיינים כצד ויחקר ע”י עוה”ד ובעלי הדין. לכתיבת הנימוקים אין שום התנגדות, ואדרבה זה רצוי לנו מאד מאד.” [82]

אף כאן אנו רואים שהרבנות הראשית לא הכחישה את עצם קיומם ותקפם של סדרי המשפטים, אלא רק קבעה שאחד הסעיפים המופיע בהם לא קויים מעולם.

10) הוכחה אחרונה ומשמעותית: יש בידי שלוש טיוטות שקדמו לנוסח הסופי של תקנות ה’תש”ג [83]. שלושתן מסתיימות בתקנה זו, המזכירה את סיומם של חוקים רבים: “תקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשם ‘סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ ישראל’ מתבטלות בזה”. כלומר, מתקני תקנות ה’תש”ג סברו שיש צורך בביטול אקטיבי של סדרי המשפטים, דבר המלמד בהכרח שלשיטתם היה לתקנות האלה תוקף [84].

הנקודה המעניינת היא שבנוסחן הסופי של תקנות ה’תש”ג הושמט סעיף זה, וממילא אין בו זכר לקיומן של תקנות דיון קודמות, קיום שהוכחש גם בדברי ההקדמה של הרבנים הראשיים לתקנות אלו, כפי שראינוי לעיל. אין ספק שמדובר בהשמטה מכוונת שמאחוריה עומד הרצון להציג ברבים את תקנות ה’תש”ג כיצירה שאין לה תקדים.

לסיכום, הראיות שהובאו כאן מלמדות שיש לבחון מחדש את קביעתו של פרופסור מנחם אלון [85] כי “במשך תקופה של למעלה מעשרים שנה לא השכילו בתי הדין הרבניים … להתארגן כבתי-משפט מסודרים עם סדרי דין קבועים. שינוי לטובה במצב דברים זה חל בשנת 1943”. אפשר לומר שקביעתו של אלון נכונה דה-פקטו, אולם אינה נכונה דה-יורה. שהרי כפי שראינו, תקנות סדרי הדין הראשונות ניתקנו באביב של שנת ה’תרפ”א, סמוך מאוד להקמתה של הרבנות הראשית (שנוסדה באדר-א ה’תרפ”א), ודומה שאין ספק כי מדובר בסדרי המשפטים שנתפרסמו יותר משש שנים אחר כך בכתב העת המשפט.

תקנות אלו הופצו לבתי הדין בארץ, כנראה מתוך ציפייה שבתי הדין יאמצו את התקנות ויפעלו על פיהן, ואולם דומה שציפייה זו נכזבה. גם אם במקומות שנטען בהם כי תקנות אלו מחייבות את הרבנות הראשית, היא מצדה לא העלתה את הטענה שאין הדבר נכון. עיון בעשרות תיקים של בית הדין הגדול הנמצאים בארכיון המדינה, וכן בהתכתבויות אחדות הנוגעות לפעילותם של בתי הדין, מוביל למסקנה דומה לזו שניסח שוחטמן [86]: “בפסיקת בתי הדין הרבניים שעמדה לנגד עיניי, לא מצאתי התייחסות לנוסח זה של ‘סדרי המשפטים'”. במילים אחרות: נראה שהתקנות הללו חייבו את בתי הדין דה-יורה, אך לא דה-פקטו. ייתכן שלמצב דברים זה מכוונים דבריהם של הרבנים הרצוג ועוזיאל על הפעולה שהתרחשה בימי קודמיהם בתחום תקנות הדיון “שלא איסתייעא מילתא לסיימה ולשכללה כי לכל זמן ועת לכל חפץ”.

כעת יש להבין מי ניסח את סדרי המשפטים, מדוע למעשה לא הצליחו התקנות האלה לעצב את סדרי הדין בבתי הדין הרבניים, ומדוע טרחו הרבנים הרצוג ועוזיאל למחות את זכר קיומם. דומה שהתשובות לשאלות האלה כרוכות זו בזו.

 

5. סדרי המשפטים, ה’תרפ”א – מהפכה שנכשלה

מעתה אמור שתקנון סדרי הדין הראשון בעולמה של ההלכה, וודאי במערכת השיפוט הרבני של ארץ ישראל, הוא סדרי המשפטים. מהו אפוא הרקע ליצירתן של תקנות אלו ובידי מי נכתבו?

החוקר הראשון שניסה להבין את מקורם של סדרי המשפטים ואף ניסה להצביע על הסיבה לכישלונם, היה כנראה דיקשטין. כבר בשנת 1928 הזכיר דיקשטין את התקנות הללו, על הטוב ועל הרע שבהן: הטוב הוא עצם החידוש וההתקדמות שהן מסמלות, והרע הוא חוסר הצלחתן לשנות באופן משמעותי את התנהלותם של בתי הדין [87].  נראה שדיקשטין ניסה להבין מדוע לא צלחה דרכם של סדרי המשפטים, ובמאמר שפרסם בשנת 1930 [88] הוא הציג את מסקנתו. בקראו לרבנות לאשר תקנות דיון קבועות, הציע שסדרי המשפטים יהיו הבסיס לתקנות כאלה “אחרי תקונים ושגויים הדרושים בהם”. לדבריו, סדרי המשפטים הם יצירתם של שלושת ה”יועצים החילוניים” (כלומר מי שאינם רבנים) [89], מעין יועצים משפטיים שארחיב את הדיבור עליהם בהמשיך, אשר נתמנו למועצת הרבנות הראשית בעת הקמתה, בעקבות לחץ בריטי ובניגוד לדעתם של הרבנים. דיקשטין קובע כי היועצים האלה ניסחו כמה מסמכים שהעשירו את ארכיון הרבנות, אולם לא השפיעו על תפקודה למעשה. הרבנות לא אישרה את סדרי המשפטים שסידרו, אף על פי שהתבססו על הלכות ה-שולחן ערוך ואף על פי שחידשו חידושים שהזמן גרמם. יתר על כן [90].

“הרבנות גם לא דנה בהם בכובד ראש, לא טיפלה בהם, והן נשארו בגדר הצעה, ואין רואים חובה לעצמם לא להסירם מעל הדרך ולסדר אחרים במקומם, ולא לשנותם ולתקנם, ואף לא לאשרם ולקבלם. וככה הן מונחות בקרן זווית, ויש אשר מקיימין אותן למחצה ולשליש ולרביע.”

דיקשטין אינו מביא מקורות וראיות לדבריו, וכנראה שהיה לו ידע אישי. דבריו מלמדים כי לתקנות אלו מעמד מסויים אצל חלק מן הדיינים, אולם אין להן מעמד רשמי מחייב במערכת כולה [91]. למקרא הראיות שהובאו לעיל, נראה שדיקשטין מפריז קצת בתיאורו על יחסה של הרבנות לתקנות הללו. מכל מקום, דיקשטין מציע לנו כיוון לחיפוש הרקע ליצירתן ולכישלונן של התקנות הללו. בכיוון זה אלך כעת, ואנסה להציג תמונה רחבה ומבוססת של רקע זה.

סבורני שאת יצירת התקנות הללו יש לראות בראש ובראשונה (גם מבחינה מהותית וגם מבחינה כרונולוגית) על רקע שאיפתם של שלטונות המנדט למסד את מערכת השיפוט בארץ ישראל ולהכניס לכל מרכיביה, מערכת של סדרי דיון נאותים. כבר בסעיף 28 בדבר החקיקה המנדטורי הראשון, המסדיר את מערכת השיפוט בארץ ישראל על מרכיביה האזרחיים והדתיים – “הפרוקלמציה לסדור בתי המשפט” מיום 24/06/1918 [92] – נקבע כי “זקן הפקידים המשפטיים”, כלומר היועץ המשפטי של ממשל המנדט [93] (באותו זמן עורך הדין היהודי נורמן בנטוויץ’), יוכל לתקן סדרת תקנות הנוגעות לפעולתן של הערכאות השונות:

28. The general superintendence and control over all Civil Courts and Religious Courts in the Occupied Territory shall be vested in the Senior Judicial Officer, who with the sanction of the Chief Administrator may, from time to time, make rules as to any of the following matters:

(a) The organisation jurisdiction, procedure and business of the Courts.

(b) The functions and duties of the judges and officials of the Courts.

(c) The fees payable in the Courts or in connection with any proceedings of the Courts or their officials, and the costs, charges, and expenses to be allowed to parties, witnesses and others.

לבתי הדין המוסלמיים תוקנה פרוצוזורה כבר בשלהי התקופה העות’ומאנית [94], ועל פי האמור ב’פרוקלמציה’, באוקטובר 1918 תוקנו להם תקנות פרוצדורה נוספות המיועדות לבית הדין השרעי לערעורים שהקים השלטון המנדטורי בירושלים [95]. אמנם הבריטים לא תיקנו תקנות דומות לבתי הדין הרבניים [96], אולם בהחלט ציפו שהם ייצרו לעצמם מערכת מסודרת של סדרי דין. ציפייה זו הועלתה במפורש בעת הקמת הרבנות הראשית, המערכת שאמורה הייתה למסד את פעילותם של בתי הדין הרבניים. סדרי המשפטים באו למלא ציפייה-דרישה זו.

אכן, נקל לראות שסדרי המשפטים, כמו תקנות הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמיים, מנסים למלא את הדרישות המוצגות בסעיפי ה’פרוקלמציה’ [97]. כפי שנראה מיד, בנטוויץ’ אכן סבר שעל בתי הדין הרבניים לדאוג ליצירת סדרי דין נאותים, ולא היה בכוונתו להתפשר על כך [98].

בנטוויץ’ היה למעשה גורם מכריע בהקמתה של הרבנות הראשית. ההחלטה על הקמת הרבנות היא תוצאה של שתי ועדות חקירה בריטיות והוא היה גורם דומיננטי בשתיהן. הוועדה הראשונה, שבנטוויץ’ עמד בראשה, נועדה להכריע בשאלת המשך קיומו של מוסד ה’חכם באשי’, מי שנחשב למנהיג הדתי של העדה היהודית לפי החוק העות’ומאני. את הוועדה השנייה (‘ועדת קורי’, על שם העומד בראשה) בנטוויץ’ מינה, ותפקידה היה לחקור את סמכותם של בתי הדין של העדות הדתיות השונות בארץ ישראל [99], ועדת קורי עסקה בין היתר בשאלת סדרי הדיון בבתי הדין הרבניים. היא הביעה חוסר שביעות רצון מהם ותבעה את תיקונם [100]. גם ועדת בנטוויץ’ עסקה בשאלת סדרי הדיון, ואף היא הגיעה למסקנה שראוי לערוך בהם תיקונים [101]. אולם ועדה זו אף העלתה דרישה נוספת, דרישה שהגה בנטוויץ’ עצמו – לצרף למועצת הרבנות הראשית שלושה אנשי משפט ‘חילוניים’. בנטוויץ’ אף עמד על כך שדרישה זו היא דרישה מחייבת ואין בסמכות הרבנים להחליט אם לקבלה או לא [102]. מה אפוא היה אמור להיות תפקידם של אותם ‘יועצים חילוניים’? לפני ועדת בנטוויץ’ נשמעו הן דעות הרבנים שהתנגדו לעצם שיתופם של ‘חילוניים’ ברבנות (ומשהבינו שהתנגדותם הגורפת לא תתקבל, טענו שיש להגביל את תפקידם רק לתחום הארגוני-מנהלי של הרבנות), והן דעות של חוגים חילוניים ביישוב היהודי שסברו כי יש להרחיב את תפקידם של היועצים לכלל פעילותה של הרבנות, לרבות הנהגת סדרי דיון מתוקנים בבתי הדין [103]. הוועדה לא הוציאה בעניין זה מסקנות ברורות, אולם נראה בבירור שדעתו של בנטוויץ’ נטתה לדעתם של החוגים החילוניים, כפי שנראה מיד.

נושא הצורך בתיקון סדרי הדיון עולה מן הדברים שאמר בנטוויץ’ בעת דיוני וועדת הבחירות שאמורה הייתה לארגן את אספת הייסוד של הרבנות הראשית ואת סדרי הבחירה של חבריה [104]. בנטוויץ’ הציג שם את דרישות הממשלה המבוססות על מסקנות שתי ועדות החקירה הנזכרות לעיל. מלבד הדרישה להקמת בית דין לערעורים אמר בנטוויץ’:

“מייעצים אנחנו גם שהאסיפה תעיין במינוי וועד לתקן התקנות הנחוצות בדיני ישראל על המצב האישי ולקבע גם תעריף מסים הנגבים בבתי הדין. עומדים אנחנו בשעה חמורה ביחס להתפתחות בתי הדין ואחריות גדולה מוטלת עליכם ועל האספה העדה היהודית של בית-הדין [כנראה צ”ל: שלבית-הדין] תהיה סמכות שלמה בכל העניינים הנוגעים להמצב האישי של היהודים. המטרה הזאת תוכל לצאת לפועל רק אם תקנות חשובות תעשינה גם בסדרי המשפט וגם בדינים גופא שהם לקו לפני בית-הדין בתנאים הנוכחיים. שני הדברים אינם משביעי רצון חלק חשוב של העדה.” [105]

הוא קורא לעשיית תיקונים ש”יבטיחו את האמון בבתי הדין אשר ישפטו את כלם בצדק ובמישרים, בהתאם לעיקרים היסודיים של מסורתנו וכמו כן בהתאם לדרישות הצדק והשוויון של הזמן הזה” [106]

בנטוויץי אמר את הדברים בצודה ברורה יותר בנאומו באספת הייסוד של הרבנות הראשית [107]. מדבריו אפשר להבין שהתעקשותו על מינוים של יועצים משפטיים חילוניים נבעה בעיקר מרצונו לקדם תיקונים בשיפוט הרבני ובסדריו, תיקונים שכנראה הניח שהרבנים לא יוכלו לבצעם לבד [108]. לאחר ששב וחזר על הרעיון שיש לדאוג ש”סדרי המשפטים בבתי הדין יתקבלו על לב רוב המתיישבים היהודים שבארץ ישראל”, ולשם כך יש לדאוג שיהיו מבוססים על ההלכה ועל עקרונוח המשפט המודרניים בעת ובעונה אחת, ולאחר שהוסיף דברים שוודאי צרמו לאוזנם של חלק גדול מן הנוכחים באספה: “חכמינו ז”ל הראו לפנים את כוחם מה רב, בפרשם את חוקי התורה לפי מה שרוח הזמן דרש מאתם. אחד התפקידים של אספה זו יהיה: מינוי חבר-רבנים, שיראה איזה שינויים נחוץ להביא בסדרי המשפטים ההויים ובהוראת בית הדין”. הוא הצביע על הדרך הראוייה בעיניו לקידום רעיון תיקון ‘סדרי המשפטים’ [109]:

“אקווה שאנשים חילונים ישתתפו באיזה חבר-רבנים אשר תמנוהו לתקון סדרי המשפטים וביאור החוקים. נמצא כעת בארץ ישראל מספר רב של עורכי-דין מצוינים ובקיאים בתלמוד, שלמדו בישיבות, ושיש להם גם יד ושם במשפטי זמננו זה. בטוח הנני שעצתם תביא תועלת לא מעטה לחבר הרבנים שיתעניין בהכנסת תקונים בבתי הדין. למען הקים את בתי הדין שלנו על יסודות איתנים, נחוץ לנו כיום הזה לא רק הכהן כי אם גם אנשי משפט.

אפשר שאחרי זמן תמצא מועצת הרבנים לנכון שאנשים חילונים ישבו על ידה בבתי הדין; אבל מה שהועדה מציעה, לעת עתה, הוא שאספה זו תבחר בשלושה חילוניים, שמועצת הרבנים תימלך בהם בשאלות משפטיות.”

דבריו אלו של בנטוויץ’ גרמו לאי-נחת מרובה אצל רבים מהרבנים ששמעו אותם, וחלק מהתגובות מתועד בפרוטוקול הדיונים [110]. בשלב מאוחר יותר התקיים דיון סוער סביב השאלה אם למנות את אותם שלושה חילוניים שבנטוויץ’ דיבר עליהם [111]. תחילה היה ויכוח אם מדובר בהמלצה או כדרישה, ובהמשך גלש הוויכוח לשאלות מהותיות יותר שאיימו ל’פוצץ’ את האספה ואף גרמו לנטישתם של חלק מן הנציגים החילוניים שהשתתפו בה. עמדתו הבסיסית של הרב קוק הייתה שיש להתנגד מסיבות עקרוניות למינוים הכפוי של ‘יועצים חילוניים’ משום שגם בשאלות של סדרי דין אין לפנות אליהם מאחר שגם הן שאלות הלכתיות (אם כי אינו שולל התייעצות בעניין המציאות החברתית והמשפטית). מדבריו עולה שהוא הבין היטב שהעיסוק בסדרי הדין אמור להיות עיקר תפקידם של היועצים הללו, אולם לדעתו גם עניין זה – שאכן דרוש תיקון – צריך להיות בתחום שיפוטם הבלעדי של הרבנים:

“איננו צריכים לבחור דווקא בעורכי דין מפני שזה יראה כאילו לא די לנו המשפט שלנו, אלא שאם נרצה נבחר בעורכי דין מפני שלרוב הם בקיאים בחיים החברתיים והסדוריים. היועצים יהיו נדרשים מהרבנים בכל זמן שירגישו בעצמם שאיזה ידיעה מהמציאות חסרה להם, אבל לא בענייני הלכות, ואפילו בעניינים סידוריים ישנם לפעמים דברים התלויים בהלכות ודינים … אנו מכירים שפרוצדורה צריכה להיות ברבנות הא”י. יוכל היות שנבקש מכם עצה. אנו נקח השכלה מכם ונעכל אותה לפי רוחנו, אבל אנו גם נלחם בכם בשלכם. אי אפשר לגרוע מזכות הרבנות כמלוא נימא, אי אפשך שהחילונים ישבו עם הרבנים באותה שעה שידונו על עניני דינים והלכות.” [112]

עמדתו של הרב קוק התקבלה לאחר הצבעה, והדבר גרם כאמור לכעס רב אצל חלק מהנציגים שהשתתפו באספה. ואולם למחרת הגיע בנטוויץ’ במיוחד כדי לשנות החלטה זו [113]. לדבריו, מינוי שלושת היועצים הוא תנאי הכרחי של הממשלה והנציב העליון להכרה רשמית ברבנות, ואין האספה יכולה לשנות דרישה זו. תפקידם של היועצים (“שלשה אנשים חילוניים שיהיו שומרי תורה”) הוא לייעץ בתחום “סדור בתי הדין”. דבריו גרמו להתמרמרות קשה בקרב הרבנים שנכחו שם, והרב קוק שב והודיע שאין הוא מוכן לקבל דרישה זו, “גם אם המאון הזה יגרום לחלישת כח משרד הרבנות שנבחר” [114]. בנטוויץ’ מצדו חזר ודרש את בחירתם של שלושת ה’חילוניים’, גם אם “כוחם יהיה מוגבל, מבלי אשר יתערבו בעיניני דת ודין” [115]. הפעם ‘נכנע’ הרב קוק והציע – גם אם מתוך מחאה – הצעת פשרה:

“בוחרים בשלושה חילוניים יודעי תורה ושומרי דת, שהם יהיו למועצה על יד הרבנות הראשית. בתוך החוקים לא יוזערבו כלל. הם יתוועדו עם הרבנים פעם אחת בחודש להתיעץ על הסדר והתכסיס ויעזרו לרבנים באותן הידיעות שמחוץ לדיני תורה, שלפעמים הן נוגעות במהלך המשפטים.” [116]

לפי הפרוטוקול, חמש המילים האחרונות (“שלפעמים … המשפטים”) נמחקו על פי דרישת הרבנים, ואז נתקבלה ההצעה פה אחד והניחה גם את דעתו של בנטוויץ’. נראה שעניין זה מעיד שהרב קוק נכון היה לסגת מעמדתו הראשונית ולהסכים להתייעצות עם ה’חילוניים’ אפילו בעניינים הנוגעים לדיון המשפטי הרבני עצמו, אם כי ההסתייעות תהיה רק כידע המשפטי הכללי שלהם. רבנים אחרים, לעומת זאת, נשארו בעמדה הקיצונית יותר וסברו שאין להסכים לכל פשרה המאפשרת מגע כלשהו של ה’חילוניים’ בדיון המשפטי המתנהל בבתי הדין, ויש לצמצם את סמכותם לתחום האדמיניסטרטיבי בלבד [117]. ועדיין מדובר היה בפשרה שאחד הנציגים החילוניים ראה צורך להביע את חוסר שביעות רצונו ממנה, דבר שהביא גם את הרב קוק להודיע “שגם הרבנים לא הסכימו לנוסחה זו רק מפני השלום והאחדות היקר להם מאד” [118].

מכל מקום, דומה שבסופו של דבר הסכים הרב קוק כי ‘היועצים החילוניים’ יעסקו בתחום סדרי הדיון. ראייה לכך יש לנו מההודעה שמסרו ד”ר יוסף קלויזנר ועורך הדין שמואל אבא פן, שני הנציגים החילוניים שעזבו את האספה במחאה על פשרת הרב קוק:

“מכיון שהוועידה סרה מן הדרך שהתווה בנאומו מזכיר המשפטים [כלומר בנטוויץ’] והיא מתנגדת להכניס בה עורכי דין שיהיו חברי המוסד עם זכויות שוות בכדי לפתח את המשפט העברי לפי רוח הזמן, ומכיוון שהודעתו של הרב קוק כי הרבנים ישאלו בעניני פרוצדורה (סדור ותכסיס) אע”פ שגם זה נוגע לחוקי השו”ע (הלכות דיינים, הלכות עדות, שבועה בבי”ד וכדומה) איננה מספיקה, כי הלא הודה שלא ישתמש בחוקים זרים, אעפ”י שגם התלמוד משתמש בחוקים זרים (אפותיקי, דייתיקי, פרוזבול וכדומה) [119] אנו מצהירים כי לא נשתתף בבחירות והננו יוצאים מן האולם [120]”

ואכן, על פי כל הסימנים ‘היועצים החילוניים’ הם שתיקנו את סדרי המשפטים, תקנות דיון משוכללות יחסית המשלבות בתוכן ישן וחדש, סדרי דין, שהמקור של רובם בהלכה ומעטם חידושים השאובים מן המשפט הזר [121], בדיוק כפי שציפה בנטוויץ’ שיקרה (ומעניין שסדרי המשפטים היה הביטוי שבנטוויץ’ נקט אותו בנאומו שנזכר לעיל!), שהרי שלושת היועצים שמונו, המשפטנים ד”ר מרדכי עליאש (נכתב גם אליאש), יוסף חי פניז’יל ומרדכי לבנון [122], אכן היו “עורכי-דין מצוינים ובקיאים בתלמוד, שלמדו בישיבות, ושיש להם גם יד ושם במשפטי זמננו זה”, כלשונו של בנטוויץ’.

היועצים באמת שולבו במידה זו או אחרת בדיונים הפרוצדורליים של הרבנות הראשית [123], והבינו שהגדרת תפקידם מחייבת עיסוק בפרוצדורה של בתי הדין. את סדרי המשפטים הם כתבו סמוך מאוד להקמתה של הרבנות הראשית ועל פי הוראות הוועדה שהביאה להקמתה בראשותו של בנטוויץ’ [124]. ונראה שהרב קוק, ברוח הפשרה שניסח באספת הייסוד של הרבנות, תמך במידת מה בפעילותם זו, והרבנות הראשית, שעמד בראשה, הפיצה לבתי הדין בארץ את סדרי המשפטים, או לפחות את חלקם, וקראה להקפיד על קיומם [125]. ראינו שהיו אף שכתבו כי תקנות אלו סודרו מטעמו של הרב קוק [126], אמירה היכולה להעיד אף היא על מידע בדבר יחסו החיובי של הרב קוק לסדרי המשפטים.

מכל מקום, הצלחתן של התקנות הייתה מועטה ביותר, ודאי בבתי הדין שמחוץ לירושלים [127]. אפשר לשער שלמרות יחסו החיובי יחסית של הרב קוק לתקנות, הרי שמרבית הדיינים לא ראו צורך להקפיד על האמור בהן, וודאי לא באותן תקנות שהיו בחזקת חידוש לעומת המקובל בהלכה, וגם כשהקפידו על סעיפים המופיעים בסדרי המשפטים, הרי שלא עשו זאת בשל הופעתם בתקנות, אלא בשל היותם ההסדר ההלכתי המקובל. הסיבה לחוסר ההצלחה פשוטה למדי: מדובר היה ביצירה של אנשים שאינם מוכרים כפוסקי הלכה, ואף הרב קוק, לפחות בעמדתו הבסיסית, התנגד למינויים לתפקיד של יועצים, ודומה כי הרבנות בראשותו לא כפתה על בתי הדין לשמור על האמור בסדרי המשפטים. יתר על כן, מינויים של אותם ‘יועצים חילוניים’ לתפקידם, וכמוה הדרישה לתיקון סדרי הדיון, נבעו מלחץ חיצוני על המערכת ההלכתית, לחץ שמקורו בשלטון המנדטורי. אשר על כן, חלק נכבד מעולם הדיינות הטיל ספק בכשרותה ההלכתית של היצירה החדשה ובסמכותם של מתקניה, וממילא התקשה לראות בה דבר מחייב [128]. נראה שזהו פשר דבריהם של הרבנים הרצוג ועוזיאל שקבעו כי הפעולה שנעשתה בימי קודמיהם לא הגיעה לכדי סיום, שהרי באמת סדרי המשפטים לא נחלו הצלחה רבה בבתי הדין. כך גם סיכם את הדברים אחד מאדריכלי תקנות ה’תש”ג, עורך הדין נפתלי קירש (אם כי למקרא דברינו יש לתקן מקצת דבריו):

“לבתי הדין הדתיים בארץ ישראל נודעו סמכויות רחבות בשטח המצב האישי, דבר זה כתוב בחוקה הארצישראלית … שורת ההגיון נותנת, איפוא, שעם סמכויות כה מרחיקות לכת לבתי הדין הדתיים, תבוא מיד התגובה הנאותה מצד הגורמים המכריעים בצורה של תיקון פרוצדורה ראוייה לשמה שתהא נוהגת בבתי הדין … כי מה בצע במתן אפשרות לדון לפי החוק המטריאלי של המשפט העברי, אם לא נוצר ותוקן חוק פרוצסואלי נאות [129]

אולם למעשה לא כך אירע. הסמכויות ניתנו והתקנות לא הותקנו. נעשה אמנם משהו בכיוון זה לפני כעשרים שנה, אולם מכלל נסיון לא יצא.

 

6. הסיבות שהובילו להיעלמותם של סדרי המשפטים

את הסיבות ליצירתם של סדרי המשפטים ואת גורלם יש לראות על רקע רחב יותר. מדובר במעמדה הטרגי של הרבנות הראשית, נושא שעמדתי עליו בהרחבה גם במאמר קודם [130]. הרבנות היא למעשה גוף הלכתי שהקמתו וסמכותו נובעים למעשה מהחלטות וחוקים של שלטון זר. מדובר בגוף שיפוטי-הלכתי הפועל כחלק ממערכת משפט שאיננה מעניקה להלכה מעמד אוטונומי, ובתוך מציאות שבה חלק נכבד מצרכניו היהודים איננו מקבל את סמכותה של ההלכה. כפי שהראיתי באותו מאמר, ברור למדי שבית דין רבני לערעורים לא היה קם בארץ ישראל אלמלא הלחץ הבריטי, משום היותו חידוש שאינו ברוח ההלכה המטורתית. לחץ זה המשיך להשפיע על עיצוב פעילותו של מוסד זה ועל פעילותם של בתי הדין האזוריים גם בתקופות מאוחרות יותר, ולמעשה זהו המצב עד היום. לחץ זה הוא שהניב גם את מינויים של ‘היועצים החילוניים’ ואת יצירת ‘סדרי המשפטים’ (שכתיבתם הייתה הסיבה העיקרית למינויים).

מבחינת הנפשות הפועלות בתהליכי הקמת הרבנות הראשית, עולות שתי דמויות מרכזיות: הרב קוק ועורך הדין נורמן בנטוויץ’. בסוגיית מוסד הערעור, בנטוויץ’ הוא שהציב את הקמתו כתנאי בל יעבור לשם מתן סמכויות שיפוט לבתי הדין של הרבנות [131]. הרב קוק נכנע ללחץ והסכים להקמת המוסד החדש, אף שבאופן אישי סבר כי טוב היה לו משלא נברא, שהרי לכאורה המוסד הזה אינו הולם את אופי ההלכה [132]. גם בסוגייה דנן קרה דבר דומה [133] בנטוויץ’ תבע את מינוים של שלושת ‘היועצים החילוניים’ לשם “תקון סדרי המשפטים” (כך!). בתחילה התנגד לכך הרב קוק בחריפות רבה, אך אחר כך נאלץ להגיע לפשרה ולמעשה להיכנע. בניגוד לדעתו בראשית הדרך, מונו שלושת היועצים האלה, ודבר מינויים אף קיבל גושפנקה רשמית מן השלטון שדחף לכך [134]. שלושת היועצים הללו אכן עסקו בתיקון סדרי המשפטים. כאמור בסוף הפרק הקודם, דומה שזהותם ה’חילונית’ של היועצים היא שתרמה יותר מכול לאי קבלתן של התקנות שיצרו. באופן פרדוקסלי משהו, היו סדרי המשפטים קרובים להלכה המסורתית ומבוססים עליה הרבה יותר מאשר תקנות ה’תש”ג [135], ולמרות זאת, הצלחתן של תקנות ה’תש”ג הייתה רבה יותר (אם כי גם הן נתקלו בהתנגדות קשה). אחד הגורמים המכריעים שהביאו לתוצאה זו היה הלקח שנלמד מגורלם של סדרי המשפטים, והוא הסתרת זהותם האמתית של מנסחי תקנות ה’תש”ג (ובראשם עורך הדין מרדכי לבנון, אחד משלושת ה’יועצים החילוניים’ שמונו בה’תרפ”א) והצגתן כיצירתם של הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית. דבר זה הקל בלי ספק את קבלתן במערכת השמרנית של בתי הדין הרבניים [136]. אפשר לומר כי השוואת הנכונות לקבלת התקנות בשני המקרים מלמדת אותנו שדרך הצגתה של יצירת התקנות הייתה חשובה יותר מאשר תוכנן.

אפשר לראות בסוגייה דנן דוגמה למתח ששרר בין המערכת הרבנית בארץ ובין השלטון המנדטורי. הן הרב קוק והן נורמן בנטוויץ’, היו יהודים בעלי השקפת עולם ציונית [137], ושניהם צידדו במיסודו של דין התורה במסגרת מערכת המשפט בארץ וראו בהקמת הרבנות הראשית פריצת דרך חשובה ביותר בכיוון זה [138]. שניהם, שהיו שותפים מרכזיים להקמת הרבנות הראשית, ראו בהקמתה מעין פריצת דרך לחידוש הסנהדרין [139]. אולם כאן נגמר הדמיון ביניהם.

בנטוויץ’ היה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט, כלומר בעל התפקיד המשמעותי והמשפיע ביותר בעיצוב מערכת המשפט ותהליכי החקיקה [140]. בנטוויץ’ ייצג את התפיסה המשפטית של בריטניה, שמצד אחד שאפה ככל האפשר להותיר את מערכות המשפט שפעלו בארצות שכבשה על כנן, אך מצד אוזר לא נמנעה מלהתערב בתחומים שוגים שלדעתה לא היה מנוס מלתקנם, בעיקר בעניינים פרוצדורליים [141]. בעת האחרונה הראה אסף לחובסקי שגם בארץ ישראל פעלו הבריטים בגישה שיש להעדיף שינויים בחוק הפרוצדורלי, על פני שינויים בחוק המהותי (אולם בהחלט סברו שגם שינויים אלו ישפיעו על כל מערכות השיפוט המקומיות ויהפכו אותן למתקדמות יותר) [142].

ואכן, בנטוויץ’ כפה על הרבנות – במידה כזו או אחרת של הצלחה – את הקמתו של בית הדין לערעורים ואת יצירתן של תקנות סדרי דין. לכאורה אלו היו עניינים פרוצדורליים גרדא, אולם בנטוויץ’ עמד על חשיבותם מעצם היותם מגשרים בין נורמות משפטיות מודרניות המקובלות כיום בשיטות המשפט בעולם ובין הנורמות העתיקות של המשפט ההלכתי. הרי בנאומו הוא הציג במפורש את עמדתו שהוראתם של בתי הדין “צריכה להתבסס על מסורות מורי ההוראה הגדולים, אך באותה שעה צריכה היא גם להיות מתאימה לרעיונות הצדק והיושר שבזמן הזה” [143]. על כן הוא עמד בתוקף שאת הסידורים הפרוצדורליים בבתי הדין יעשו אנשים שרכשו השכלה משפטית מודרנית ולא רבנים: “למען הקים את בתי הדין שלנו על יסודות איתנים, נחוץ לנו כיום הזה לא רק הכהן כי אם גם אנשי משפט”. את גישתו, אשר לפיה יש לשאוף לחקיקה מפורשת ומתקדמת שתחליף נהגים משפטיים עמומים ומיושנים, ביטא בנטוויץ’ כלפי החקיקה העות’ומאנית, אך יש להניח שסבר שגישה זו מתאימה גם למצב בשיפוט הרבני, עם השינויים המתבקשים [144]:

The rule of law, however, which is a dominant principle of the English Constitution, and tends to become the rule of legality in a foreign country in which British Administration is set up, has brought it about that what under the previous régime was done unchallenged by order of the Pasha must now be furnished with some legislative sanction. The other main motive of law-making is the demand for modem institutions by the progressive population which cornes to Palestine from Western and Eastern Europe.

מנגד ניצב הרב קוק, מי שעמד בראש מערכת השיפוט הרבני, המערכת שנציג השלטון ביקש לערוך בה שינויים. הרב קוק הבין היטב – אותה הבנה שניסח מיין (Maine) בדבריו המובאים בראש המאמר – כי שינויים פרוצדירליים הם לעתים מסווה לרצון להגיע לשינויים בחוק המהותי [145]. לדעתו, גם את החידושים בתחום סדרי הדין אמורים לעשות נושאיה המוסמכים של ההלכה, הרבנים, כל שכן שההבחנה בין פרוצדורה ובין דין מהותי אינה מקובלת עליו [146]: “ואפילו בעניינים סידוריים ישנם לפעמים דברים התלויים בהלכות ודינים … אי אפשר לגרוע מזכות הרבנות כמלוא נימא. אי אפשר שהחילונים ישבו עם הרבנים באותה שעה שידונו על ענייני דינים והלכות”. בהיותו הגורם החלש יותר במערך הכוחות המוצג כאן, נאלץ הרב קוק להסכים לקבלתם של אותם ‘חילוניים’. עם זה, נראה שהרב קוק לא יצא מגדרו לקבל את סדרי המשפטים שיצרו (אם כי ראינו שדאג להפיצם וקרא לשמור על הכתוב בהם), וקרוב לוודאי שבכך חרץ את גורלם לשכחה. אפשר לסכם ולומר כי מה שהשלטונות הציגו כדרישות פרוצדורליות גרידא, נתפס אצל הרבנים כדרישות מרחיקות לכת הבאות לשנות את הדין הדתי המקובל, ובשל כך הסתייגו מהן [147]

ואולי ראוי להוסיף צלע נוספת למערך הכוחות המתואר כאן. העימות שהוצג במאמר זה איננו חד-מימדי, קרי יהודי-בריטי בלבד (אם כי אין לשכוח שהנציב העליון והיועץ המשפטי של ממשלת המנדט היו גם הם יהודים גאים). העימות התנהל בד בבד במישור הפנים יהודי, בין החוגים הרבניים השמרנים ובין גורמים ‘חילוניים’ (הן במובן השגור של המונח הן במובן שהופיע במאמר הזה), ובמיוחד המשפטנים שבהם. הקמת הרבנות העלתה חששות רבים אצל חוגים שונים ביישוב היהודי בארץ – הן חרדיים [148] הן חילוניים [149]. את מחאתם של חלק מהחילוניים ראינו גם במאמר זה, ואין ספק שעמדתם השפיעה על עמדתו של בנטוויץ’ [150] לכאורה, בסופו של דבר ‘נכנע’ הרב קוק ונעתר לדרישה למנות ‘יועצים חילוניים’ לצד מועצת הרבנות הראשית והעימות שכך, ואולם למעשה לא כך קרה. בחלוף השנים, משהתברר שיצירתם של אותם יועצים הייתה חסרת משמעות מעשית כמעט לגמרי, הלכו וגברו הקולות – מתוככי היישוב היהודי ובמיוחד מקרב המשפטנים אשר הופיעו בבתי הדין הרבניים – שתקפו את הרבנות על שאינה שומרת על סדרי דין תקינים, ובמילים אחרות על התעלמותה מיצירתם של יועציה [151]. אם תרצו, אפשר לזהות כאן מעין קואליציה של משפטנים יהודים (בריטים וארץ-ישראלים) מול הדיינים והרבנים. כאמור, לא במקרה דרש בנטוויץ’ את שיתופם של משפטנים ‘חילוניים’ בעבודת הרבנות, דרישה שעלתה גם מן החוגים ה’חילוניים’ של היישוב היהודי בארץ ואשר הרב קוק דחה אותה בתוקף. מדובר למעשה בעימות כין שתי שיטות משפט, ובין שתי צורות חשיבה משפטית: מודרנית ועתיקה, חילונית ודתית.

ה’קואליציה הבריטית-משפטנית’ שהביאה ליצירתם של סדרי המשפטים היא גם זו שהביאה, עשרים שנה מאוחר יותר, ליצירתן של תקנות מוצלחות יותר. הלחץ הפנים יהודי, שהגיע כאמור בעיקר מכיוונם של עורכי הדין היהודים שהופיעו בבתי הדין, לצד לחץ בריטי ששב ועלה בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים, הם שהביאו ליצירתן של תקנות ה’תש”ג, אותן תקנות שנוצרו, בין היתר, בשל כישלונם – ושמא יש לומר הכשלתם – של סדרי המשפטים. בכך אעסוק, כאמור, במאמר נפרד [152].

מכל מקום, דומה שיש להשיב לסדרי המשפטים הנשכחים את כתר הראשוניות. קרוב לוודאי שהם הם תקנון סדרי הדין הראשון בתולדות ההלכה היהודית.

 

* מרצה, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת בר-אילן.

** כתיבת מאמר זה התאפשרה בזכות עיון במסמכים שבארכיון המדינה (להלן: א”מ), ארכיון עיריית תל אביב-יפו (להלן: אעת”א), הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ”מ) ובאוכיון הציונות הדתית שבאוניברסיטת בר אילן. תודתי לצוות העובדים המסור שבארכיונים. תודה מקרב לב לעורכי כרך זה, טלי מרגלית וניר קידר.

[1] בהרצאתו בכנס הייסוד של הרבנות הראשית: “הועידה לסדור הרבנות הראשית בארץ-ישראל (ירושלים יום יד-טז אדר-א ה’תרפ”א): דין וחשבון” התור (04/03/1921) 10.

[2] כפי שתרגם אליעזר מלחי תולדות המשפט בארץ-ישראל (1953) 67.

[3] ולפיכך יצאו כפרסום פנימי של הרבנות הראשית ושל משרד הדתות: תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – ה’תשנ”ג (בהוצאת המשרד לענייני דתות – האגף לאירועים ולהדרכה, ה’תשנ”ג) (להלן: תקנות ה’תשנ”ג). צילום שלהן פורסם ב’רשומות’: ילקוט הפרסומים 4102 (כה ניסן ה’תשנ”ג) 2298.

[4] זוהי הכותרת של תקנות הדיון הנהוגות כיום, תקנות ה’תשנ”ג. דכרים דומים מופיעים בראש הגרסה הקודמת של התקנות: תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – ה’תש”ך (בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, ה’תש”ך. לתקנות האלה פורשמה ב-ה’תשל”ח “מהד’ מתוקנת, כוללת כל השינויים והתוספות לתקנות עד אדר-ב ה’תשל’ח”) (להלן: תקנות ה’תש”ך).

[5] ראו:

Erwin-Elchanan Scheftelowitz The Jewish Law of Family and Inheritance and Its Applications in Palestine (1947) 53-54; Edoardo Vitta The Conflict of Laws in Matters of Personal Status in Palestine (1947) 124.

פסק הדין המשמעותי ביותר בעניין מעמדן המחייב של תקנות הדיון בבתי הדין הדתיים ניתן לבית הדין השרעי, אך הוא תקף גם למעמדן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים:

HC 110/46 Dajani v. The Supreme Moslem Council, ALR (1947) 28.

[6] פסק הדין החשוב בעניין זה הוא: בג”צ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ’ ביה”ד הרבני האזורי ירושלים, פ”ד טו (1961) 106, 111-113. פסיקה זו צוטטה פעמים מספר בעתירות שעסקו במעמדן של תקנות הדיון. יש לציין כי פסק הדין דחה את הטענה ששר הדתות הוא המוסמך לתקן את התקנות הללו, על פי ס’ 13 לחוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, ס”ח 2054. וראו עוד: ארווין-אלחנן שפטלוביץ דיני המשפחה ושיפוטם ליהודי ישראל (1965) 216-219; אליאב שוחטמן סדר הדין (1988) (להלן: שוחטמן סדר הדין) 11-12. השאלה עד כמה הדיינים עצמם מצייתים כיום לאמור בתקנות הדיון היא שאלה רחבה שאין כאן המקום לעסוק בה, וראו למשל שוחטמן, שם, בעמ’ 370, 448-449; אליאב שוחטמן “חובת ההנמקה במשפט העברי” שנתון המשפט העברי 6-7 (1979-1980) 319 (להלן: שוחטמן “חובת ההנמקה”), 361-372, ובמיוחד בהערה 168. אף אלון הצביע על כך בהקשר דנן. ראו: מנחם אלון המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו חלק ג (1988) 1519-1521. וראו עוד: שלומית דרנס “חוסר פורמליזם בסדרי הדין בבתי הדין הרבנים בישראל” דיני ישראל 10-11 (1981-1983) 27 (אם כי רובו של מאמר זה בא לשבח את חוסר הפורמליות בבתי הדין ולטעון שבכך מתקיימת שאיפתן של תקנות ה’תש”ך לקרב את סדרי הדין לרוח הפרוצדורה שבהלכה. ואולם גם בו מובאות דוגמאות המראות שהדיינים לא שמרו על האמור בתקנות); שלמה דיכובסקי “בתי דין רבניים ממלכתיים: בעיותיהם והישגיהם” דיני ישראל 13-14 (1986-1988) 7, 16.

[7] המהדורה הראשונה היא: תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל (הוצאת מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל והועד הלאומי של כנסת ישראל, ה’תש”ג) (להלן: תקנות ה’תש”ג). וראו טקסט ליד הערה 14.

[8] כך, בהקדמה לתקנות ה’תש”ך, עמ’ 3:

“עם התפתחותם של בתי הדין השתפרו גם סדרי העבודה והדיון. נרכשו נסיונות חדשים והורגש צורך בהכנסת שינויים בתקנות הדיון שהותקנו בשנת ה’תש”ג – ולהתאימן לצרכי הזמן.”

[9] שוחטמן סדר הדין, לעיל הערה 6, בעמ’ 11.

[10] “סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ-ישראל” המשפט 2 (1927-1928) 241-250; 290-298 (להלן: סדרי המשפטים).

[11] על עימות רומה שהתרחש גם הוא באותם מישורים ואשר ממחיש גם הוא את הקושי של פוסקי ההלכה ודייני בתי הדין לקבל את החידושים הכרוכים בהקמתה של מערכת בתי הדין הרשמיים ראו: עמיחי רדזינר “הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב-יפו ובית הדין הגדול לערעורים: מחזה בארבע מערכות” מחקרי משפט 21 (2004-2005) 129 (להלן: רדזינר “הרב עוזיאל”). המאמר עוסק בגורמים להקמתו של בית הדין הגדול לערעורים, בתגובות ובמחלוקות סביב הקמתו.

[12] שוחטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 369; שלמה כ”ץ “יומן הפעילות של הרבנות הראשית” הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה חלק ג (2002) 1270; א”מ, תיק גל-8570/8, “הודעה למתן תוקף”, בחתימת הרבנים הראשיים מיום ז כסלו ה’תש”ג. לתהליכי היצירה של תקנות ה’תשי”ג ולסקירת הדרך שנתקבלו בה בבתי הדין מוקדש מאמרי: עמיחי רדזינר “על ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: תקנות ה’תש”ג” דיני ישראל 25 (2008) 185 (להלן: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”).

[13] שוחטמן סדר הדין, לעיל הערה 6, בעמ’ 11. וראו גם דבריו להלן, הטקסט ליד הערה 23.

[14] ראו למשל אצל אלון, לעיל הערה 6, בעמ’ 669, 1338; זרח ורהפטיג “תקנות הרבנות הראשית” תחומין 15 (1995) 81, 87.

[15] נראה שאזכור זה של השתתפות רבני ארץ ישראל במעמד הקמת בית הדין הגדול נועד להעניק למוסד סמכות הלכתית של מוסד היונק כוחו מתקנת חכמים, ובמקרה זה חשובי החכמים בארץ ישראל. זה היה הבסיס ההלכתי שהציע הרב קוק להקמת בית הדין, והרב עוזיאל חזר והשמיעו בשנת ה’תש”א בעת שהותקפה כשרותו ההלכתית של המוסד. לעניין זה ראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 213 הערה 279. אף ייתכן שעצם הזכרת הקמתו של ביה”ד הגדול בהקדמה לתקנות הדיון נבעה מן העובדה שהוא עמד במרכז הביקורת שהוטחה בטיוטות של התקנות, להרחבה ראו: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[16] דברים אלו מזכירים את סיומה של התשובה הנזכרת להלן בהערה 18, שם הרב עוזיאל מדבר על תפקידו של בית הדין הגדול במינוי דיינים ובתחיית התורה בארץ ומזכיר את הפיכתה של ירושלים למרכז הרוחני וההלכתי של הארץ כולה. דברים אלו גם מזכירים את עמדתו של הרב קוק בעניין תפקידו של בית הדין הגדול, וראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 134 הערה 25. הרעיון שקידום משפט התורה וביסוסו הם צעד הכרחי בקידום תהליך הגאולה חוזר גם בהמשך הקטע, והוא בא לידי ביטוי רב בהגות הציונית דתית. להרחבה ראו: עמיחי רדזינר “‘המשפט העברי’ – בין ‘לאומי’ ל’דתי’: הדילמה של התנועה הדתית-לאומית” מחקרי משפט 26 (2010) 91.

[17] הכוונה היא לדבר החקיקה המכונה ‘תקנות כנסת ישראל’: פקודת העדות הדתיות – תקנות לסדורה של כנסת ישראל, 1927, ע”ר 202, 01/01/1928 (להלן: תקנות כנסת ישראל). בסעיף 10(ד) נקבע כי “מועצת הרבנות הראשית [כלומר בית הדין הגדול, ראו סעיף 7 לפקודה] ולשכות הרבנות [כלומר בתי הדין האזוריים, ראו סעיף 6 לפקודה] רשאיות לישב עפ”י הוראות פקודת הבוררות הנוהגת מזמן לזמן כל סכסוכים בין יהודים מקום שנכתב שטר בוררין על ידי שני הצדדים”. כפי שנאמר בדברי הנציב העליון המופיעים בהקדמה לתקנות, הן הותקנו מכח סעיף 2 של פקודת העדות הדתיות (ארגונן), 1926. וראו להלן הערה 36.

[18] תקנות ה’תש”ג, בעמ’ ו. להערכתי, לרב עוזיאל הייתה השפעה רבה יותר על כתיבת ההקדמה, וראו בהערות הבאות. גם פסקות הסיום של ההקדמה מזכירות מאוד את סיומה של תשובת הרב עוזיאל: שו”ת משפטי עוזיאל חלק ג (2000) סימן א, וראו לעיל הערה 16. לדיון בתשובה זו ובגלגוליה ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, ובמיוחד בעמ’ 198-200.

[19] להערכתי, את פשר הקשר בין הרחבת הסמכות של בתי הדין הרבניים ובין הצורך ליצור תקנות דיון יש להבין על רקע ההנחה שהרבנים הראשיים היו מעוניינים מאוד לעודד פנייה של בעלי דין לבתי הדין הרבניים, גם במקרים שהם אכם מחויבים לעשות זאת על פי חוק (שלא כמו בענייני נישואין וגירושין). הם הבינו שבלא קביעת סדרי דין נאותים יימנעו בעלי דין רבים, ובמיוחד עורכי דינם (המוזכרים כאן “ביחוד”), מלפנות לבתי הדין. סביר להניח שמתדיינים רבים יעדיפו לפנות למקום שסדרי הדין ידועים בו מראש וישנה מעין ‘ודאות דיונית’. רעיון זה של הצורך לשפר את המצב בבתי הדין הרבניים ולקבוע נורמות משפטיות שלא היו מקובלות עד אז בהלכה עקב ה’תחרות’ על לבם של המתדיינים בין בתי הדין לבתי המשפט, מופיע גם הוא בתשובתו של הרב עוזיאל הנזכרת לעיל בהערה 18. בקטע שנוסף לתשובה המקורית, בעת שכבר התנהל הדיון בקביעת תקנות דיון (ראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 199 ובעמ’ 145 הערה 62), הסביר הרב עוזיאל את הצורך לכתוב פסקי דין מנומקים (דבר שההלכה דורשת רק במקרים מיוחדים), בין היתר משום שזו הנורמה המשפטית המקובלת ביום בבתי המשפט: “חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו וידעו כולם נכונות דברי משה רבינו בתורתו”. וראו גם שוזטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 357-361.

[20] ראו לעיל טקסט ליד הערה 13.

[21] לבחינת טענות אלו, שאינן מדויקות, מוקדש חלק נכבד מהמאמר רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[22] סדרי המשפטים, לעיל הערה 10. הדיון בהמשך המאמר יעסוק בתקנות הללו. במאמר ררזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12, אני מצביע על כמה תקנונים נוספים שנכתבו לבתי הדין הרבניים לפני תקנות ה’תש”ג, אלא שבמקרים הללו מדובר בתקנונים לקוניים מאוד. תקנון הנוגע לפעילותו של אחד מבתי הדין בארץ חובר כבר בשנת ה’תרע”ט, לבית הדין של ‘משרד הרבנות המאוחד’ בירושלים, ותקנה אחת שלו נזכרת אצל שוחטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 354 הערה 123. אני משער שגם כאן לא מדובר בתקנון מפורט אלא במסמך הקובע את סמכויותיו של בית הדין ואת דרכי ניהולו מבחינה אדמיניסטרטיבית. נראה שלחלקים אחרים ממנו מתייחס אריה מורגנשטרן הרבנות הראשית לארץ ישראל – ייסודה וארגונה (1973) 27-26, לצערי, מסמך זה אבד יחד עם תיקים רבים נוספים שבהם מידע בעניין הקמתה של הרבנות הראשית.

[23] שוחטמן סדר הדין, לעיל הערה 6, בעמ’ 11 הערה 48. לתקנות אלו הוא מתייחם ביתר פירוט במאמרו שוחטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 354-356 ובהערות 122, 126. שם הוא נותן להם משקל כלשהו ואף מסביר, בדרך דומה לדרך שאציע בהמשך ובהסתמך על מקורות שאף אני אסתמך עליהם (ואוסיף רבים נוספים), מדוע לא זכו תקנות אלו להצלחה. כפי שנראח להלן יש גם לתקן כנראה את דבריו ולפיהם מועד יצירת התקנות זהה למועד פרסומן בשנים ה’תרפ”ז או ה’תרפ”ח, וכן הנחת דבר קיומן של תקנות דיון אחרות שאף קדמו לסדרי המשפטים.

[24] כך כונה בית הדין הגדול אף בטיוטה הראשונה של תקנות ה’תש”ג (להלן הערה 83), וכך גם כונה בפי הוועדות הבריטיות שיזמו את הקמת הרבנות הראשית ובפי גופים אחדים ביישוב היהודי, כנראה מתוך הקבלה ל’בית המשפט העליון’. יתר על כן, השם ‘בית הדין הגדול’ הוא שם בעייתי משום שהוא מתייחס למוסדות הלכתיים ידועים בעלי מעמד הלכתי רם, והיו שטענו שאין לייחס מעמד זה לבית הדין החדש לערעורים שהקימה הרבנות הראשית. לעניין זה ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 1 בעמ’ 133-135 ובהערות שם.

[25] אפשר לראות את הדמיון הלשוני בין התקנות האלה לבין התקנות של ‘משפט השלום העברי’ המובאות בסמוך אליהן (ראו בציטוט מדברי שוחטמן שהובא ליד הערה 23). גם ההשוואה המהותית בין שני קבצי התקנות מעניינת, ואוווה כבר עשה במידה מסוימת פלטיאל דיקשטיין בהרצאה שנשא בסניף ‘חברת המשפט העברי’ בתל אביב, ראו: פלטיאל דיקשטין “סדרי הדין בבתי דינינו הלאומיים” המשפט העברי 3 (1928) 191. הוא מציין שקיומן של התקנות האלה “הוא אות לטובה וסימן להתקדמות”. וראו להלן הערות 38, 87.

[26] שלא כמו תקנות ה’תש”ג שנעדרו מקורות כאלה והסתפקו באמירה הכללית (הרחוקה מלהיות מדוייקת) הנזכרת להלן בהערה 48. הלחץ לכתיבת המקורות גם בתקנות ה’תש”ג והסיבות שבעטיין לא נכתבו נידונים במאמר רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[27] המקורות נעדרים במיוחד בתקנות העוסקות בחידושים שכפו שלטונות המנדט על מערכת בתי הדין בתחום סדרי הדין, ראו להלן טקסט ליד הערה 49, וכן בפרק האחרון – פרק יח – שכותרתו “מס המשפטים בבתי הדין”.

[28] שולחן ערוך חושן משפט, סימן ה סעיף ב: “אין קובעין זמן בניסן ותשרי, למי שאינו בעיר, לבא לדין”. ש”ך שם ס”ק ג: “כניסן ותשרי – כלומר בניסן ותשרי עד אחר הרגל מפני טררות המועדות, אבל אח”כ קובעין”.

[29] ר’ יוסף קארו ב-שולחן ערוך חושן משפט, סימן לה סעיף יד פוסל נשים לעדות בלי יוצא מן הכלל, אולם הרמ”א שם כותב: “וכל זה מדינא, אבל יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות”. להרחבה בעניין זה (וליחסו של בית הדין הרבני לעדות נשים) ראו: ש’ אטינגר “אשה כעד בדיני ממונות במשפט העברי” דיני ישראל 20-21 (2001) 241. יש לציין שסעיפים ‘דתיים’ מעין אלו לא מצאו דרכם לתקנות ה’תש”ג, שלא כמו סעיפים אחרים. במידת השפעתם של סדרי המשפטים על תקנות ה’תש”ג אני דן במאמרי רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[30] אם כי כאמור לעיל בהערה 23, במאמר מוקדם יותר שלו הוא מתייחס ביתר הרחבה לתקנות האלה ומציע את מקורן. שם הוא מעניק לדן חשיבות רבה יותר מאשר כספר שהציטוט לעיל הובא ממנו.

[31] שוחטמן ‘חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 354 סוף הערה 122, מודע לאחד המקורות שיובאו בהמשך (להלן הערה 50) ואשר עולה ממנו כי כבר בה’תרפ”א ניתקנו תקנות דיון, אולם הוא מניח כי מדובר בתקנות אחרות, אף על פי שהוא מודה שלא הצליח למצאן.

[32] בכרך א של כתב העת המשפט, בעמ’ 64-65, 122-125, 1992 פורסמו כל מיני שטרות שהנפיקה הרבנות הראשית. באעת”א (ובו התיקים של רבנות תל אביב-יפו), תיק 727-8, יש מכתב מיום טו סיון ה’תרפ”ה ובו דיקשטין מספר על הכוונה להוציא לאור את כתב העת המשפט ומבקש מן הרבנות של תל אביב שתשלח לו כל מיני חומרים לפרסום (ברם חומר של רבנות תל אביב לא פורסם שם מעולם). שמואל איזנשטדט, עורך המשפט, הזכיר בדברי הפתיחה לכרך הראשון של כתב העת את העניין שמוצא כתב העת ב”בתי דינינו הלאומיים בארץ ישראל”, ובכללם בתי הדין של הרבנות, וכן ב’משפט השלום העברי’ אשר בהם “הולכות ונקבעות תקנות של בתי הדין” (הכוונה לקביעתן של תקנות ‘משפט השלום העברי’, ראו להלן טקסט ליד הערה 34). לדבריו, “גם בתי הדין הרבניים וביחוד עורכי הדין והקהל הנזקקים להם, מרגישים צורך בהוצאה חדשה, מתוקנת (עם מפתחות ובאורים מכוונים לצרכי הזמן ולמשפט הנוהג) של ספרי הפוסקים, אשר על פיהם דן בית הדין הרבני. תפקידו של הירחון הזה הוא לסייע ליצירת ספרות משפטית עיונית ושימושית עברית זו … הירחון יעמוד בקשר מתמיד עם הגורמים המהוים את החיים הצבוריים החדשים על אדמת ישראל”. אם כך, ברור שכתב העת מצא עניין רב בתקנות הדיון של הרבנות, תקנות אשר הולמות את הרצון לסייע לקהל עורכי הדין ביצירת ‘הוצאה חדשה’ ומתאימה לדרישות הזמן של הדין הנוהג בבתי הדין. דבר זה מלמד כי ייתכן שכתב העת אכן זכה לשיתוף פעולה מן הרבנות, והיא שהעבירה לו לפרסום את התקנות שאנו עוסקים בהן (וכן את התעודות שנזכרו לעיל). דומה שכך סבר גם דיקשטין, שכתב ביקורת על כרך זה של המשפט, ראו: פלטיאל דיקשטין “השקפה ביבליוגרפית” המשפט העברי 3 (1928) 165, 167. הוא מציין את פרסומן של תקנות הדיון “שלא היו ידועות קודם לקהל” על רקע השערתו שהרבנות מתרחקת מן הפרטום ואינה מעבירה בדרך כלל חומר לעיתונות. הוא מגדיר את התקנות כחלק מן החומר “על פעולות הרבנות הראשית”. נראה שאכן איזנשטדט לא ידע תמיד על קיומם של סדרי המשפטים. במאמר שכתב בשנת 1925 (“ועידת ‘המשפט העברי’ בארץ ישראל ותוצאותיה” העולם (13/11/1925) 886) הוא קורא לבתי הדין הרבניים לפעול ליצירת סדרי דין שיתאימו גם למטורת ההלכתית וגם לחידושי העולם המשפטי המודרני.

[33] שהרי עורך כתב העת ייחס את ההגדרה “בתי דינינו הלאומיים בארץ ישראל” לשני המוסדות (לעיל הערה 32). גם אנשי ‘משפט השלום העברי’ סברו שהגדרה זו יאה לבתי הדין הרבניים. ראו: פלטיאל דיקשטין “על משפט השלום העברי” משפט השלום העברי – שאלותיו להלכה ולמעשה (1925) 9, 13; פלטיאל דייקן (דיקשטין) תולדות משפט השלום העברי (1964) 52. וראו דיקשטין, לעיל הערה 25, שם הוא כותב על סמיכות וזפרסום של תקנות הרבנות ושל ‘משפט השלום’: “שני הקבצים האלה נותנים לנו מושג נאמן על סדרי הדין בשני סוגי בתי הדין הלאומיים הקיימים בארץ”.

[34] ראו: המשפט 2 (1928) 256. בהקזימה לתקנות נאמר שחן מתפרסמות לפי החלטת ועידת ‘משפט השלום העברי’ שאישרה את התקנות כרי שמי שיש לו הערות עליהן יוכל להגישן בתוך שלושים יום. להרחבה ולניתוח תקנות הדיון של ‘משפט השלום העברי’ ראו דייקן, לעיל הערה הקודמת, בעמ’ 57-60.

[35] וראו להלן טקסט ליד הערה 38. אפשר לקשר השערה זו לשאיפתו של העורך לתאר את הקורה בשני הענפים של “בתי דינינו הלאומיים” (לעיל הערה 32) ולרצונם של אנשי ‘משפט השלום העברי’ לשמור על קשרים טובים עם בתי הדין של הרבנות, אף שהרבנות, מצדה (כמו גופים דתיים אחרים, כגון תנועת ה’מזרחי’), שללה כל קשר איתם ולא ראתה במוסדם מייצג של “משפט לאומי אמיתי”. ראו: דייקן, לעיל הערה 33, בעמ’ 51-52;

Ronen Shamir The Colonies of Law: Colonialism, Zionism and Law in Early Mandate Palestine (2000) 39-40, 63-70;

רדזינר, לעיל הערה 16.

[36] ‘כנסת ישראל’ היה שמו של גוף הצל של היישוב היהודי המאורגן בארץ בתקופת המנדט, והרבנות הראשית הייתה חלק ממנו. הגוף קיביל הכרה רשמית של החוק המנדטורי בתקנות כנסת ישראל שעסקו גם ברבנות הראשית ובתפקידיה. אמנם החקנות פורסמו באופן רשמי רק באחד בינואר 1928, אולם העיסוק בהן ארך זמן רב, בין השאר בשל הצורך להסדיר את מעמדה של הרבנות ושל בתי הדין שלה. על כך ראו: מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 132-155; רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 190-191 הערה 216. וראו להלן הערה 41.

[37] סעיף 7 של התקנות קבע כי “מועצת הרבנות הראשית תשמש בית דין לערעורים בעניינים המסורים לסמכותם של בתי הדין הרבניים. בית דין זה יתקין כפעם בפעם תקנות בית דין בנידון לבירור הערעורים”.

[38] דיקשטין, לעיל הערה 25. אינני יודע מדוע הוא נוקט “כמעט” לגבי ה”זמן [ה]אחד”. כמו כן ניסיתי לשער שאין מדובר ב’מקרה’, אולם אין הדברים מעלים או מורידים. יצוין כי דיקשטין ממשיך ואומר שלא ברור לו אם הרבנות הראשית עצמה שומרת על התקנות ואם הן ידועות כלל ל”בתי הדין בערי ארץ ישראל (ביפו, חברון, חיפה)”. להבנת דברים אלו יש להבהיר כי באותה עת מועצת הרבנות הראשית ובית הדין הגדול לערעורים היו היינו הך. ישבו בהם שני הנשיאים – הרבנים הראשיים שכלהנו כאבות בית הדין הגדול, ועוד שישה חברים – שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים. הסדר זה נקבע בסעיפים 4 ו-7 של תקנות כנסת ישראל, והוא שונה רק עם חקיקתו של חוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, ס”ח 2054. על עניין זה ראה: אליאב שוחטמן “הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים” הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה (2002) 229. עוד חשוב לציין כי עיון בתיקי בית הדין הגדול אשר בארכיון המדינה בירושלים מלמד שכמעט לאורך כל תקופת המנדט המשיכו חברי מועצת הרבנות הראשית, כלומר דייני בית הדין הגדול, לשבת גם כדיינים בבית הדין של ירושלים, כלומר בערכאה הראשונה (בניגוד לדבריו של שוחטמן במאמרו הנ”ל, עמ’ 233), למרות הערעורים שהועלו נגד נוהג זה. על כן נקרא גם בית הדין של ירושלים בשם “ביה”ד של הרבנות הראשית”. בתי הדין האזוריים האחרים היו שייכים לרבנות המקומית של אותה עיר. וראו עוד: ארווין-אלחנן שפטלוביץ משפט המשפחה והירושה היהודי ושימושו בארץ ישראל (1941) (להלן: שפטלוביץ) 7; משה אטיאש כנסת ישראל בארץ ישראל – יסודה ואירגונה (1944) 95; ררזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 230 הערה 329. וראו עוד מדבריו של דיקשטין, להלן טקסט ליד הערה 9.

[39] שפטלוביץ, לעיל הערה 38, בעמ’ 148-159. עם זה, יש להביא בחשבון שפטלוביץ, אף על פי שנחשב מומחה לדיני המשפחה, עלה ארצה בשנת 1937 והחל לעסוק בה בעריכת דין רק בשנת 1940, סמוך לכתיבת ספרו. ראו ארווין-אלחנן שפטלוביץ 500 שנה – ההיסטוריה של משפחה יהודית (1990) 50-55. על ספריו ראו שם, עמ’ 68-69.

[40] שם בעמ’ 17, סעיפים ו, ח.

[41] שם, בעמ’ 18. יצוין כי שפטלוביץ מחבר בין התקנות הללו לבין תקנות כנסת ישראל (ראו לעיל הערה 7) כבאשר הוא קובע כי הרבנות “הוציאה” את סדרי המשפטים על “יסוד רשות ממשלתית זו”. לא ברור מדבריו אם הוא סובר כי תקנות הדיון נכתבו רק לאחר פרסומן של תקנות כנסת ישראל, דבר שאיננו סביר (שהרי כפי שראינו וכפי שעוד נראה, סדרי המשפטים ודאי נכתבו לפני היכנסן לתוקף של תקנות כנסת ישראל בינואר 1928) או שמא רק פורסמו ברבים בעקבות הקביעה שבתקנות כנסת ישראל, אפשרות סבירה הרבה יותר (וראו לעיל הערה 36 וטקסט ליד הערה 38).

[42] ראו לעיל הערה 38.

[43] רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[44] עוד על אודותיו ראו: גאולה בת-יהודה “המאירי (אוסטרובסקי) משה” אנציקלזפדיה של הציונות הדתית חלק ב (1960) 122. וראו להלן הערה 50.

[45] ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 142 הערה 51; שם, בעמ’ 152; שם, בעמ’ 178 ועוד.

[46] “תקנות הדיון” הצפה (19/03/1943) 6. וראו להלן הערה 125.

[47] ממקורות אחרים אכן עולה שהייתה חוברת כזו, ואני סבור שעלה בידי לגלותה בשלמותה, או לפחוות לגלות חלקים ממגה. ראו להלן טקסט ליד הערות 62-74.

[48] ביטויו כמעט זהה לדברים שנכתבו בהקדמה לתקנות ה’תש”ג (ראו לעיל טקסט ליד הערה 19) ובהערת השוליים המופיעה בעמוד הראשון של התקנות (עמ’ יא): “התקנות האלה ברובן מקורן ב-שולחן ערוך ושאר הפוסקים; מקצתן הותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל לשם הסדר הדיון בבתי הדין בארץ ולתקנת הרבים.”

[49] אי התייצבותו לדיון של אחד מבעלי הדין הוא מצב שההלכה לא נותנת לו פתרון ולכאורה אין היא מאפשרת קיומו של דיון כזה. ברור אפוא שהתקנות המאפשרות דיון שלא בנוכחות שני הצדדים הן בגדר חידוש. להרחבה ראו שוחטמן סדר הדין, לעיל הערה 6, בעמ’ 188-192 (אך ראו שם, הערה 27). אכן, אחת הדרישות של הבריטים במהלכים שקדמו להקמת הרבנות הראשית הייתה לאפשר לדון אדם שלא בפניו, ודרישה זו נתקבלה על דעת מייסדי הרבנות. ראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 143 הערה 54 ובמקורות המנויים שם.

[50] א”י השנירי “התקנות שנתקנו ע”י מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל” ספר איש התורה והמעשה – ליובלו הששים של הרב משה אוסטרובסקי שליט”א (1946) 103, 105. בהחלט סביר שהדברים האלה נכתבו על סמך דבריו של אוסטרובסקי עצמו שהובאו לעיל. המחבר (שכנראה בחר כאן בשם בדוי, כפי שרומז יצחק קיסטר “תקנות הרבנות הראשית לא”י בעניני אישות” תורה שבעל פה 12 (1970) 49, 51. קרוב לודאי שמדובר באחד מעורכי הספר, אליהו יהושע לבנון) מעיר בפתח המאמר שהוא כותב על התקנות משום שלבעל היובל “יש חלק רב ביסוד תקנות אלה”. בעמ’ 19 של ספר היובל הנ”ל מזכיר לבנון הנ”ל את אוסטרובסקי פעם נוספת בעניין תקנות הרבנות, ובכללן תקנות ה’תש”ג ומציין: “שהדי במרומים! כמה כוחות השקיע באלה ר’ משה אוסטרובסקי נ”י”. לבנון אמר דברים אלו מידיעה אישית, שהרי הוא שימש מזכיר הוועדה שחיברה את תקנות ה’תש”ג (על הוועדה, הרכבה ופעילותה ראן: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12).

[51] שפטלוביץ, לעיל הערה 41, מצביע על פסק דין מוקדם יותר שבג”צ התייחס בו בחיוב לסדרי המשפטים. לדבריו, השופט פרומקין בפסק הדין

HC 22/39 Shtark v. CEO Tel-Aviv, PLR 6 323

(אשר בו נתבררה עתירה שעניינה מקור סמכותו של בית הדין הגדול) “ממליץ מטעמים משפטיים לפרסם את התקנות האלה, באופן דחוף בעתון הרשמי”. ספק רב אם שפטלוביץ הבין את דבריו נכונה. בעמ’ 327 של פסק הדין הזכיר פרומקין את תקנה ? לתקנות כנסת ישראל (לעיל הערה 37) וקבע כי האמור בה לא בוצע, נראה ששפטלוביץ הבין שפרומקין היה מודע לקיומן של תקנות כלשהן, אולם העיוי שבעייתם היא שלא פורסמו באופן רשמי. אולם, קריאת המשך דבריו של פרומקין מלמדת כי הוא סבר שתקנות דיון לבית הדין הגדול לא הותקנו מעולם

“No rules have been issued at any rate, in the sense that they have been brought to the notice of the public”

ולכן הוא ממליץ לרבנות לתקנן.

[52] P.L.R8 ) 52 .H.C.

להרחבה על אודות פסק דין זה והשפעתו הדרמטית על התנהלותה של הרבנות הראשית בנושא הערעורים ראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 206-200, 215, 220, 239-237.

[53] “חכם שאסר – אין חברו רשאי להתיר” תלמוד בבלי ברכות סג ב ברייתא, ובמקבילות; רמ”א שולחן ערוך יורה דעה, רמב לא. כבר מנוסח הכלל אפשר להבין שמדובר בענייני ‘איסור והיתר’, או כפי שטענו המשיבים בעתירה: ‘עניינים דתיים’, להבדיל כנראה מ’עניינים משפטיים’. בסעיף קא של טיוטת תקנות ה’תש”ג מתמוז ה’תש”א, להלן הערה 83, מצוין במפורש כי אין ערעור על “החלטות בית דין שהן בגדר הוראות איסור והתר”, אך בגרסה הסופית הושמט עניין זה, כנראה בשל פסיקת הבג”צ דנן.

[54] א”מ, תיק ב-23520/69.

[55] הוא אף מוסיף הערה שהתקנות האלה הן ההוראות שנעשו לפי סעיף 7 של פקודת העדות הדתיות (כלומר תקנות כנסת ישראל, לעיל הערה 37). הוא מודה בדבריו כי התקנות לא פורסמו בעתון רשמי, אך לטענתו אין צורך בכך. התקנות מחייבות משום שהן אלה שנוצרו לפי ס’ 7 של הפקודה הנ”ל ופורסמו בכתב העת המשפט. טענה זו בעייתית, ולו רק משום שהתקנות הללו פורסמו (וודאי שניתקנו), כפי שהוא עצמו כותב בקטע המצוטט למעלה לפני הערתנו זו, עוד קודם שנכנסו תקנות כנסת ישראל לתוקפן, בינואר 1928. וראו לעיל הערה 41,

[56] ובתגובה קיבל מנשיא בית המשפט העליון מכתב תגובה קצר הדוחה את פנייתו. מכתבים אלו וניתוחם מופיעים אצל רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 203-205. לביקורת נוספת על פסיקתו זו של בג”צ ראו: Vitta, לעיל הערה 5, בעמ’ 128 הערה 68.

[57] אעת”א, חיק 726-8. מכתב זה יש להבין על רקע הסתייגותו של בית הדין של יפו, ולאחר מכן של תל אביב, ממוסד הערעור. בכך עוסק בהרחבה המאמר רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11 (להתכתבות דנן ראו שם, בעמ’ 174-172). התנגדות זו, בהקשר הזה, באה לידי ביטוי גם בתקופה מאוחרת יותר, בתגובתה הקשה של רבנות תל אביב לטיוטת תקנות ה’תש”ג שהועברה לעיונה, תגובה שעסקה בעיקר במעמד שניתן בהן לבית הדין הגדול לערעורים. ראו: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12. יצוין כי בתיק יש עוד כמה מכתבים המתייחסים למקרה זה, חלקם נכתבו לאחר מתן פסק הדין הסופי בערעור. משם עולה כי הערעור אכן נידון במהלך חודש תמוז ה’תרפ”א, ונדחה.

[58] הקווים הנטויים – במקור.

[59] חמש המילים האחרונות נוספו בכתב יד, כנראה בידי הרב קוק.

[60] ההבדל המשמעותי היחיד הוא נושא משך זמן הערעור. בתקנה קא נאמר שאפשר לערער במשך “לא יום מיום מסירת פסה”ד”, אולם במקור היה כנראה “כ”א יום”, ראו להלן הערה 64 וליד הערה 66. המועד של כא יום מופיע גם בתקנה קב של תקנות ה’תש”ג, ובהמשך השתנה לשלושים יום (ראו שוחטמן סדר הדין, לעיל הערה 6, בעמ’ 457). שאר הפרטים מזכירים את תקנות קא-קה של סדרי המשפטים אפילו מצד הלשון. כך בסעיף קד נאמר כי על בית הדין המקומי לשלוח לבית הדין לערעורים את כתב הערעור “יחד עם כל החומר של המשפט” (כתיבת פרוטוקול בדיון נזכרת בפרק ו של סדרי המשפטים). בסעיף קה נאמר שאפשר לשלוח את אחד מדייני בית הדין המקומי לבית הדין לערעורים “או לכה”פ לשלוח את נמוקי המשפט בכתב”. עיון בתיקי ביח הדין הגדול אשר בארכיון המדינה מלמד שנדירים המקרים שנימוקים כאלה מצויים בתיק. וראו להלן ליד הערה 81. החובה להפנות את הערעור דרך בית הדין המקומי (תקנה קב בסדרי המשפטים) שונתה בתקנות ה’תש”ג. שם, בתקנה קג, נקבע כי אפשר לערער לבית הדין הגדול ישירות. שינוי זה נעשה בעקבות מקרים שבתי דין מקומיים סירבו להעביר ערעורים על פסקי דינם, למורת רוחה של רבנות תל אביב שמחתה על שינוי מצב זה. עם זה, יש לציין כי באחת הטיוטות של תקנות ה’תש”ג נשללה לחלוטין האפשרות להגיש את הערעור שלא באופן ישיר לבית הדין הגדול. קביעה זו שונתה בעקבות לחצים של אנשי רבנות תל אביב, אך כאמור תביעתם למנוע לחלוטין ערעור “ישיר” נדחתה אף היא. ראו: רדזינר “תקנות ה’תש”ג’, לעיל הערה 12.

[61] א”מ, תיק ב-23534/100. ישנם שם כמה מכתבים של סוחר מראשון לציון שקיבל פסק דין בבית הרין של יפו וניסה להגיש עליו ערעור, אולם לא קיבל כל תחגובה מבית הדין הגדול. במכתב התשובה של מזכיר הרבנות הראשית מיום כ סיוון ה’תרפ”א נאמר שרק כעת התחיל לעבוד בית הדין הגדול (ואכן, בית הדין הגדול החל בפעילותו רק בראש חודש סיוון. ראו: “הרבנות הראשית לארץ ישראל” הארץ (12/07/1921) 3). כך נאמר במכתב: “כבר המצאנו לכל בתי הדין ומשרדי הרבנות שבארץ את תקנות הערעורין. יואיל אפוא כ’ לפנות לכבוד משרר הרבנות ביפו ולסדר את הערעור עפ”י התקנות האלו”.

[62] אעת”א, תיק 475-8.

[63] לעיל הערה 10.

[64] שם, תיק 728-8. הסעיפים בו זהים “סעיפים של סדרי המשפטים, מלבד שלושה הבדלים: הסעיפים שבו ממוספרים בסעיפים צט עד קיב (במקום צח-קיא); סעיף קו שבו שונה במקצת מסעיף קה של סדרי המשפטים (מזכיר רק את האפשרות של משלוח הנימוקים בכתב מבית דין קמא לבית הדין לערעורים. וראו להלן ליד הערה 81); סעיף קב קובע משך זמן של “כא יום מיום מסירת הפס”ד”. לסעיף אחרון זה ראו לעיל הערה 60 ולהלן טקסט ליד הערה 66.

[65] א”מ, תיק ב-23535/26.

[66] דברים אלו עולים בקנה אחד עם הנאמר בפרק י של סדרי המשפטים. בסעיף צח נאמר שאפשר לערער “על כל המשפטים שנשפטו בביה”ד”, בסעיף ק נאמר כי “זכות הערעור יש לתובע ולנתבע” ובנוסחו המקורי של סעיף קא (ראו לעיל הערה 64) נאמר שאפשר להגיש ערעור בתוך “כא יום מיום מסירת פסה”ד” (נוסח זה זהה לנוסח המופיע במכתב רנן).

[67] א”מ, תיק ב-23535/31.

[68] וראו: קלמן פרידנברג “על הרבנות הראשית בארץ-ישראל” המשפט העברי 1 (1926) 179. לאחר שהוא מותח ביקורת קשה על אי הסדר השורר בבתי הדין בירושלים הוא כותב (עמ’ 183): “אולי צריכים להכנס למועצתנו הדתית העליונה גם באי כח מיתר נקודות הארץ, ביחוד שלפי שמוסרים לי, הסדרים במשרדי הרבנות בתל-אביב ובפתח תקווה הרבה יותר משוכללים, מאלה השוררים בירושלים”. קלמן פרידנברג היה עורך דין ירושלמי ידוע שהופיע גם בבתי הדין הרבניים. כמו כן שימש מזכיר חברת ‘המשפט העברי’ והיה שופט בבית המשפט של ‘משפט השלום העברי’ בירושלים. וראו גם דבריו בפרוטוקול של ישיבת “הועדה לנסוח תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל” (הוועדה שעסקה ביצירת הטיוטה של תקנות ה’תש”ג) מיום 05/12/1940, א”מ, תיק גל-5870/7: “לדעתי יש לקבל רק את התקנות של ה’ לבנון, ויש לתת תוקף להן … אין להשאיר את האנרכיה הנמשכת זה עשרים ושתים שנים”. נראה שהוא מנה עשרים ושתיים שנים מעת הקמתו של ‘משרד הרבנות’ בירושלים בדצמבר 1918. על גוף זּה, שבמידה רבה אפשר לראות בו ‘אביה’ של הרבנות הראשית, ראו: מנחם פרידמן חברה ודת – האורטודוקסיה הלא ציונית בארץ-ישראל (1978) 77-80.

[69] רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[70] הנזכר לעיל בהערה 68.

[71] “המחלקה לארגון הקהילות בארץ ישראל” הייתה ממונה על הרבנות הראשית ועל הרבנויות המקומיות. לתיאור מבנה כנסת ישואל והגופים הקשורים אליה ראו: מ’ אטיאש, לעיל הערה 38, במיוחד בעמ’ 87-96. על מחלקה זו. ששמה המלא היה ‘המחלקה לארגון הקהילות והרבנות בא”י’ ואשר נוסדה בשנת 1931, ראר גם: ספר התעודות של הועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ ישראל ה’תרע”ה-ה’תש”ה (1963) 36.

[72] כל התכתובת הנזכרת בטעיף זה מצויה באעת”א, תיק 1283-8.

[73] לעניין השפעתם של סדרי המשפטים על תקנות ה’תש”ג ראו לעיל הערה 29.

[74] פנקס נזקק לחוברת זו משום שבאותה עת שקדו במועצה הדתית של תל אביב על יצירת תקנון סדרי דין לבתי הדין של העיר (להרחבה ראו: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12). ייתכן שגם הנזכר בראייה הבאה (מס’ 9) הוא שימוש שעשו אנשי תל אביב בחוברת שקיבלו מאוסטרובסקי.

[75] רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[76] חוות הדעת מיום ח חשוון ה’תש”ב מאצורפת למכחב שכתבה רבנות תל אביב לוועד הלאומי (עם העתק לרבנות הראשית לארץ ישראל), א”מ, תיק גל-8570/8, מכתב מיום ט חשוון ה’תש”ב (30/10/1941). עוה”ד בר, פעיל חשוב ב’מזרחי’, היה לימים היועץ המשפטי הראשון של משרד הדתות.

[77] ראו לעיל הערה 60 והטקסט לידה.

[78] א”מ, לעיל הערה 76, בר לרבנות תל אביב מיום יב תשרי ה’תש”ב.

[79] כוונתו לס’ 7 של תקנות כנסת ישראל, לעיל הערה 37, הוא מזכיר אותו קודם לכן במפורש. בתשובה לטענתו זו של בר ענה עוה”ד מרדכי לכנון – אדריכלן של תקנות ה’תש”ג ומי שנתמנה באותם ימים ליועץ המשפטי של הרבנות הראשית (להרחבה ראו: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12) – ביום 21/11/1941 (אצ”מ, תיק 476/22A ארכיון אישי, מרדכי לבנון) כי עניין זה “כבר עמדנו עליו בעצמנו. המועצה פונה עתה בתזכיר למזכיר הראשי בדבר תקון מתאים בתקנות כנסת ישראל באופך שיהא ברור כי התקנה לא באה לגרע או לצמצם אלא להוסיף ולהרחיב”.

[80] ראו לעיל הערה 60.

[81] א”מ, לעיל הערה 76, טיוטת מכתב תשובה מהרבנות הראשית לרבנות תל אביב, בלא תאריך ובלא חתימה. לא הצלחתי למצוא את המכתב בארכיון עיריית תל אביב. להערכתי, את המכתב כתב הרב עוזיאל, ששימש הרב הראשי הספרדי של תל אביב לאורך כל התקופה ששימש הרב אהרנסון רבה האשכנזי, וראו גם בהערה הבאה.

[82] אכן, הדרישה לכתיבת נימוקים הייתה חידוש בתקנות ה’תש”ג ואין ספק שגורם מרכזי לה היה נושא הערעור. ראו שוחטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 352-361. שוחטמן מנתח שם גם את עמדתו של הרב עוזיאל, כפי שהיא עולה מחשובתו הנזכרת לעיל בהערה 18, ובה הוא מצדד מאוד בהנמקת פסקי הדין (וקושר אותה לעניין הערעור), וראו בפרט בעמ’ 360. ראו גם לעיל הערות 19, 60, 64.

[83] מדובר בטיוטות ובהן תקנות המקבילות ל’שער א’ של תקנות ה’תש”ג (‘ענינים על ריב’): (1) א”מ, תיק גל-8570/7 (התקנות אינן נושאות תאריך והן כנראה משנת הת”ש או תחילת התש”א); (2) אצ”מ, תיק 25/5895S (אדר ה’תש”א, לכל המאוחר. כך עולה מן המכתב הצמור אליהן שנידון במאמר רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12); (3) אצ”מ, תיק 199/22/1A (=ארכיון אישי גד פרומקין) (תמוז ה’תש”א). טיוטה אחרונה זו נמצאת גם בארכיון הציונות הדתית, אוניברסיטת בר אילן, תיק פ”מ 507.

[84] כאמור לעיל בהערה 29, יש קשר בין סדרי המשפטים לבין תקנות ה’תש”ג, ובכוחו להסביר גם את הצורך בביטול סדרי המשפטים.

[85] אלון, לעיל הערה 6, בעמ’ 1319-1338.

[86] לעיל הערה 23. הוכחה נוספת לאי יעילותם של סדרי המשפטים עולה מתוך בחינת הגורמים שהביאו ליצירתן של תקנות ה’תש”ג, גורמים הנידונים במאמר רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12, ובעצם מספרים לנו על אי הסדר הדיוני השורר בבתי הדין. עם זה, ישנם מקרים שאפשר להניח שסדרי המשפטים השפיעו בהם על דרך פעולתה של הרבנות הראשית, ראו לעיל טקסט ליד הערה 66 ולהלן הערה 123. אפשר להוכיח שגם סעיף קו של סדרי המשפטים, שקבע כי המערער יפקיד “כתב ערבות מאושר המבטיח את תשלום הסכום שנתחייב בפסה”ד, הוצאות המשפט, הנסיעה והנזקין של בעל דינו, אם יצא זכאי בדינו”, נהג בבתי הדין. הדבר עולה ממכתבו של פנקם לרבנות הראשית מיום 12/12/1940 (א”מ, תיק גל-8570/7). פנקט טען שמדובר בנוהג בעייתי שיש להחליפו משום שבמקרים רבים המערערים לא מקיימים את התחייבותם. הוא הציע לדרוש מהמערער להפקיד סכום שווה ערך אשר יחולט לטובת המשיב במקרה שהערעור יידחה. הרב עוזיאל השיב להצעה בשלילה.

[87]  לעיל הערות 25, 38 והטקסט לידן. במאמר נוסף שכתב דיקשטין בזמן קרוב (“היצירה המשפטית של בתי דינינו הלאומיים” העולם (13/07/1928) 522), ועוסק אף הוא בסדרי המשפטים לצד תקנות הדיון של משפט השלום העברי, הוא כווזב דברים דומים: “אפילו בתי הדין של הרבנים, שבצדק מונים אותם בהתאבנות ובקפאון התורה המשפטית, לא עבר עליהם הזמן … בלי חדוש כלל … בדרך מקרה נתפרסמו עכשיו בירחון המשפט ‘סדרי הדין’ המתוקנים על ידם. אם כי ספק גדול הוא אם הם בעצמם שומרים על תקנות אלו, אבל עצם קיום התקנה הנהו אות לטובה. ובתקנות אלו אנו מוצאים חדושים חשובים כמו דין שלא בפני הנתבע, זכות הערעור … ועוד ועוד כמה דברים פורמליים, שבהם הדין מתקרב במקצת לצורה אירופית”. וראו גם מאמרו: “חיי המשפט בארץ ישראל” התקופה 26-27 (1930) 665, 667-669. גם שם הוא עומד על החידושים שבתקנות וקורא ליישומן. את יצירתן הוא מייחס ל”מזכירות של הרבנות הראשית … אבל אין ידיעות מסוימות, אם הן נתאשרו ע”י הרבנות הראשית. על כל פנים הן לא נשלחו למשרדי הרבנויות בערים וכמושבות ולא נתפרסמו בשעתן, המזכירות של הרבנות הראשית כנראה נהגה לפיהן”. טענה זו אינה נכונה. התקנות כן נשלחו לרבנויות המקומיות, כפי שראינו לעיל.

[88] המאמר: “לתקנת בתי הדין של הרבנים בא”י” נתפרסם בשני תלקים בשבועון של ההסתדרות הציונית: העולם (21/10/1930) 844; העולם (28/10/1930) 869 (הנקודות החשובות לדיוננו מצויות בחלקו השני של המאמר). על מאמר זה (ורק עליו) הסתמך שוחטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 354 הערה 122. טענתו המרכזית של דיקשטין במאמרו היא שעל הרבנות לפעול למען סדרת תיקונים בדיון הרבני, הן במישור המהותי והן במישור הפרוצדורלי. תיקונים אלו יאפשרו את דתיית הדרישה של השלטונות הבריטיים להתערב בנעשה בבתי הדין הרבניים. מעניין שמאמר באותו שם, שהוא מעין תקציר של הנאמר במאמר זה, התפרסם תחת חתימתו של דיקשטין כחודשיים מאוחר יותר בירחון ההר. ראו: פלטיאל דיקשטין “לתקנת בתי הדין של הרבנים בארץ ישראל” 130 (1931) 6, 12. הטון של המאמר הזה הוא חריף הרבה פחות בהתייחסו לחובות הרבנות, דבר שאפשר שיש לתלות בהיותו כתב עת ציוני-דתי. גם בו דיקשטין קורא לתיקונים הכוללים “תקנות דיון קבועות”, אולם אינו מייחס את סדרי המשפטים ל’יועצים החילוניים’. להפך, אף על פי שהוא מזכיר אותם במפורש הוא קובע כי “לא השתתפו כלל בעבודת הרבנות”.

[89] דיקשטין לא היה הראשון שהצביע על מעורבותם של היועצים הללו בהקשר שלנו, ראו להלן הערה 1. חשוב להדגיש כי בהקשר הזה אין כוונתו של המונח ‘חילוניים’ זהה למשמעות הרווחת כיום. להפך, כפי שנראה (להלן ליד הערה 122, וראו התרגום האנגלי המופיע בה) מדובר היה באנשים שומרי מצוות ואפילו תלמידי חכמים. פירושו של הביטוי (המופיע בכל העתונות והספרות שעוסקות בייסוד הרבנות הראשית) הוא: ‘לא רבנים’, כלומר אנשים שהם חלק מן הרבנות לא מפאת מעמדם התורני, אלא מפאת השכלתם המקצועית החוץ-תורנית. בספרות חז”ל ‘חילוני’ משמעו מי שאינו כהן (תלמוד ירושלמי מעשר שני ה ג “דלחונייא”; ויקרא רבה כד ז ד”ה אמ’ ר’ [מהד’ מרגליות תקס”ב]). ייתכן שיוסף קלוזנר הוא שחידש את המונח ‘חילוני’ בשפה העברית המתחדשת ומדבריו עולה שמובן זה של ‘חילוני’ עמד בבסיס חידושו. ראו: יוסף קלוזנר הלשון העברית – לשון חיה (1949) 41, 87. עם זה, אותו יוסף קלוזנר הוא שהסתייג מן השימוש בשם ‘חילוניים’ בהקשר דנן, בדבריו באספת הייסוד של הרבנות הראשית, לעיל הערה 1. בעמ’ 13.

[90] מאמרו של דיקשטין ב-העולם, לעיל הערה 88, בעמ’ 869.

[91] השוו לדברים שבמקורות הנזכרים לעיל בהערה 87.

[92] 1 “Proclamation: Establishment of Courts” Legislation of Palestine 1918-1925 1

הצהרה זו בוטלה עם חקיקת דבר המלך במועצה על פלשתינה בשנת 1922 ופקודת בתי המשפט בשנת 1924.

[93] ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 154.

[94] חוק הפרוצדורה של בתי הדין השרעיים מיום 25 תשרין אלאוול (אוקטובר) 1333 (1917). לנוסח עברי של חוק זה (עם התיקונים המנדטוריים) ראו שלמה-דב גויטיין, אהרן בן-שמש המשפט המוסלימי במדינת ישראל (1957) 275-281. פרוצדורה זו תקפה עד היום מכח סימן 52 לדבר המלך. על חוק זה ועל מקורותיו (שהעיקרי שבהם הוא החוק הצרפתי) ראו:

H.-Robert Eisenman Islamic Law in Palestine and Israel (1978) 32-36, 45-49.

[95] Bentwich, לעיל הערה 92, עמ’ 461-465. אפשר לראות שתקנות אלו באו למלא את הדרישות שהועלו ב’פרוקלמציה’, והן עוסקות בהרכב וסמכות, סדרי דיון, הוצאה לפועל ומסים. הקמת בית הדין לערעורים בירושלים ויצירת ו:תקנות בעבורו באו בעקבות ביטול האפשרות לערער לפני השייח אלאסלאם שישב בקושטא, כפי שנאמר בסעיפים 21, 22 לתקנות, וראו: Eisenman, לעיל הערה 94, בעמ’ 17-18, 32, 48. לתגובתם של משפטנים יהודים לתקנות האלה – השוואה וביקורת על היעדר תקנות מקבילות בבתי הרין הרבניים ראו: ב’ בן-אהרן “יסוד וסמכות בתי הדין הדתיים בא”י בכלל ו’משרד הרבנות'” בפרט (1927) 13; נ’ קירש “תקנות בית דין” הצפה (17/05/1940) 5.

[96] הסיבה היא, כך נדמה, הפער הגדול בין הטמכויות שניתנו לבתי הדין המוסלמיים (חלקן הגדול נשמרו בידם מן התקופה העות’ומאנית) ובין הסמכויות שניתנו לבתי הדין היהודיים והנוצריים. מכיוון שהבריטים אישרו לבתי הדין המוסלמיים לשמור על סמכויות נרחבות, ובמיוחד משום שרוב רובם של אזרחי הארץ היו תחת חסותם, הרי שהשלטונות פעלו ביתר שאת למיסוד פעולותיהם. על ההבחנה בין בתי הדין הדתיים ראו מה שכתב בנטוויץ’ עצמו:

Norman Bentwich “The Legal System of Palestine under the Mandate” The Middle East Journal 2 (1948) 33, 36-37

ראו גם בספרו, להלן הערה 144, בעמ’ 290-292.

[97] למשל, פרק יז עוסק ב’הוצאות בעלי הדין והעדים’ ופרק יח ב’מס המשפטים בבתי הדין’ ובו פירוט על עלותה של כל פעולה הנעשית בבית הדין.

[98] כפי שלא התפשר על הקמת ערכאת ערעור ועל תיקונים נוספים בשיפוט הרבני. ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 155, 164-171.

[99] להרחבה על הרקע להקמת הוועדות, הרכבן, דיוניהן, מסקנותיהן והיחס אליהן בחוגים השונים ראו מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 56-81. וראו גם: גאולה בת-יהודה “יסוד ‘הרבנות הראשית’ וה’מזרחי'” ספר הציונות הדתית 1 (1977) 388, 393-399; פרידמן, לעיל הערה 68, בעמ’ 113-114, 117-119; רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 164-171.

[100] פרידמן, לעיל הערה 68, בעמ’ 113.

[101] שם, בעמי 120; מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 75-76.

[102] פרידמן, לעיל הערה 68, שם; מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 73-74.

[103] פרידמן, לעיל הערה 68, בעמ’ 120-121.

[104] הוועדה התכנסה בירושלים בימים טז-יז שבט ה’תרפ”א, לפרוטוקול הדיונים ראו “סדור שאלת הרבנות הראשית” התור (11/02/1921) 14-15. ראו גם פרידמן, לעיל הערה 68, בעמ’ 121. על שבנטוויץ’ הציג בנאומו את מסקנות הוועדות באופן נחרץ יותר מכפי שהיו במקור עמדה בת-יהודה, לעיל הערה 99, בעמ’ 397-398.

[105] התור לעיל הערה קודמת.

[106] שם.

[107] האספה התקיימה בירושלים בימים יד-טז אדר א ה’תרפ”א, פרוטוקול הדיונים מובא בעיתון התור, לעיל הערה 1. לדבריו של בגטוויץ’ ראו שם, בעמ’ 3-5. גם כאן דבריו של בנטוויץ’ אינם משקפים בדיוק את מסקנות ועדות החקירה הבריטיות אשר הציג באספת הייסוד מזכירן פרץ קורנפלר (שם, בעמ’ 5-7). וראו בת-יהודה, לעיל הערה 99, בעמ’ 408-409. מסקנות הוועדות מוזכרות גם בהרצאתו של המזכיר הספרדי של ‘משרד הרבנות’ בירושלים (הגוף שקדם לרבנות הראשית), יוסף חי פניז’ל (התור, לעיל הערה 1, בעמ’ 14-15), שנבחר מאוחר יותר לאחד משלושת ‘היועצים החילוניים’ (להלן טקסט ליד הערה 122). אמנם אין הוא מזכיר את הדרישה למנות יועצים אלו, אולם הוא מזכיר את הדרישה “לתקן תקנות חשובות בסדרי הרבנות והמשפטים”, והוא מרחיב על שתיים מהן: (א) הקמת בית הדין לערעורים (ב) התקנה המתירה דיון שלא בנוכחותו של אחד מבעלי הדין (ראו לעיל הערה 49). וראו גם להלן הערה 145. מעניין לציין כי מעיון בפרוטוקול הוועדה המכינה (לעיל טקסט ליד הערה 104) עולה שהרב ש”א וובר, מי ששימש המזכיר הראשון של הרבנות הראשית, אמור היה למסור הרצאה, שכותרתה ‘סדר המשפטים בבתי הדין בא”י’ (ככותרתן של תקנות הדיון בהן אנו עוסקים!), אולם עיון בפרוטוקול האסיפה מגלה שככל הנראה ההרצאה לא נמסרה.

[108] לפי דעתו של מורגנשטרן (לעיל הערה 22, בעמ’ 75), בנטוויץ’ חתר במודע לעימות עם הרבנים בעניין מינוי ‘היועצים החילוניים’ מפני שהדבר הקל עליו למסור חלק מהסמכויות של בתי הדין לבתי משפט אחרים. לנאומו של בנטוויץ’ קדם נאומו של הנציב העליון, הרברט סמואל (לעיל הערה 1, בעמ’ 2-3). סמואל אינו מזכיר את הדרישה למנות ‘יועצים חילוניים’ אך בהחלט מדגיש כי על הרבנות לעיין “בסידור בתי הדין שבארץ ישראל ובשפורם”. הוא מתנה במפורש את מתן סמכויות השיפוט לבתי הדין הרבניים בכך “שסדרי בית-הדין, וכמו-כן החוק שעל פיו הוא מתנהל, ימצאו אמון שלם בקרב היהודים עצמם. הכרחי הוא, איפוא, שהנבונים אשר בקרבכם יעסקו בלי דיחוי בשנויים שיש להביא בסדור בתי-הדין”.

[109] התור, לעיל הערה 1, בעמ’ 4.

[110] ראו דברי הרב י”ל פישמן, שם, בעמ’ 7.

[111] שם, בעמ’ 15-20. לסיכום הדיון ראו: מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 74-75; פרידמן, לעיל הערה 68, בעמ’ 124-126; בת-יהודה, לעיל הערה 99, בעמ’ 414-417; יוסף אבנרי הראי”ה קוק כרבה הראשי של ארץ ישלאל (1989) 123-124.

[112] התור, לעיל הערה 1, בעמ’ 16. הגישה שהציג הרב קוק כאן היא כנראה פירוט של אחת ההצעות שהציע בסוף הרצאתו “החילוניים יוכלו להיות יועצים לפעמים, אבל לא שופטים קבועים” (שם, בעמ’ 11).

[113] שם, בעמ’ 18.

[114] שם, בעמ’ 19. מעניין שהרב קוק התקשה להתפשר בנושא הזה, ואילו לדרישה הבריטית להקים מוסד ערעור נכנע כדי לקבל את סמכויות השיפוט, אף על פי שסבר שמצד ההלכה מדובר במוסד בעייתי (רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 137). להערכתי, את התנגדותו התקיפה של הרב קוק למינוי היועצים הללו יש לראות על רקע התפקיד שייעד לרבנות הראשית: מוסד הלכתי עליון שמעמדו יוכר בעם כולו, לרבות הציבור החרדי. על גוף זה מוטלת לדעתו המשימה להתקין תקנות הלכתיות שיאפשרו את התאמת ההלכה לדרישות החיים. רעיון זה עולה מניתוח נאומו באספת הייסוד של הרבנות הראשית, לעיל הערה 1, בעמ’ 9-11. וראו: חגי בן-ארצי הראי”ה קוק כפוסק – יסודות חדשניים בפסיקתו של הרב קוק וזיקתם לעולמו ההגותי (2003) 6-7, 86-89. וראו גם אבנרי, לעיל הערה 111, ובמקורות המופיעים אצל רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 134 הערה 25. ראו גם להלן הערה 147.

[115] שם, בעמ’ 20.

[116] שם.

[117] ייתכן שעובדה זו מסבירה את ההבדל בהתייחסות לתקנות בין בתי הדין השונים כפי שעולה מדבריו של דיקשטין (לעיל הערה 38 ובציטוט שלאחר הערה 89).

[118] שם, בעמ’ 20, דבריו של מבש”ן מצפת ודברי הרב קוק.

[119] במאמר שכתב ש”א פן סמוך לאספה הוא ציין שעל המשפט העברי המתחדש לקלוט מוסדות מבחוץ, בעיקר בתחומים משפטיים שבהם הוא רחוק הרבה מן המקובל כיום בעולם המשפט. ראו: ש”א פן “המשפט העברי” השלח 38 50-65, 243-252, 501-510 וביחוד עמ’ 508.

[120] “הודעת ה”ה פן וד”ר קלויזנר לאסיפת הרבנים” הארץ (27/02/1921) 3.

[121] ראו דבריו של דיקשטיין, לעיל טקסט ליד הערה 89. ראוי לציין שכבר ב-1926 סיפר פרידנברג ש’היועצים החילוניים’ הם שתיקנו “הצעת סדור דיון, טופסי הקדשות, שיטת מסים וכו'”, אולם לדעתו הם לא פעלו מספיק, ובכך הכזיבו את תקוותה של הממשלה “שיכניסו סדר ומשטר נכון למשרד הרבנות” (פרידנברג, לעיל הערה 68, בעמ’ 182).

[122] לעיל הערה 1, בעמ’ 21. שמם מופיע גם בהודעה הבריטית הרשמית על הקמת הרבנות הראשית מיום 18/03/1921 (פורסמה בעיתון הרשמי:

Ordinances and Public Notices Issued Between April 1st and June 30th 1921

שם הם מוגדרים:

“lay councillors to the Rabbinical Council”.

ראו ערכיהם של שלושתם בכרכי האנציקלופדיה של הציונות הדתית, לעיל הערה 44. עליאש ולבנון היו שנים רבות מבכירי עורכי הדין בירושלים. לבנון שימש שופט שלום בראשית תקופת המנדט ועזב את השיפוט מאחר שלא קודם. עליאש שימש היועץ המשפטי של הוועד הלאומי בעת יצירת תקנות ה’תש”ג, ולבנון היה מנסחן העיקרי, כפי שנראה להלן. ב-1941 מונה להיות יועצה המשפטי של הרבנות הראשית. פניז’יל, שלמד משפטים בתורכיה, שימש ‘יועץ’ ובד בבד המזכיר הספרדי של הרבנות הראשית. מאוחר יותר הוסמך לעריכת דין, ובשנת 1937 נתמנה לרב העדה הספרדית בבואנוס איירס, והיה מועמד לשמש רבה הספרדי של חיפה.

[123] ראו: “הרבנות הראשית” דואר היום (06/03/1921) 3, שם נמצא דיווח על פגישתם הראשונה, ככל הנראה, של חברי מועצת הרבנות הראשית: *ביום החמישי אחה”צ נועדו לאסיפת סדור כל חברי הרבנות הראשית יחד עם שני הרבנים הנשיאים ובהשתתפות שלושת היועצים החילונים … נתקבלו החלטות שונות, ביניהן: ששת הרבנים חברי המשרד יתחלקו לשני בתי דין לענייני המשפט המקומי. אלה ישבו בכל יום שלשה שלשה בחדר מיוחד. כל בי”ד יקבל יום אחד בעלי דין, ולמחרתו יוציא את פסק הדין, בכל יום חמישי יתאספו כל הששה יחד בראשות אחר הנשיאים לדון על עניני ערעור”. תיאור זה תואם לחלוטין את הנאמר בסדרי המשפטים, סעיף ה: “בבתי הדין המקומיים יהיו שלשה דיינים ובעליון שבעה”, סעיף י: “בתי הדין המקומיים מתאספים יומיים בשבוע ובשאר הימים דנים בתיקים” וסעיף יא: “בית הדין העליון מתאסף פעם בשבוע”. אמנם סעיף ה לא נשמר, וכבר מתחילת פעילותו של בית הדין הגדול ישבו בבית הדין הגדול רק חמישה דיינים, ראו בכתבה הנזכרת לעיל בהערה 61, וכך גם עולה מעיון שלי בתיקי בית הדין הגדול משנתו הראשונה. עיון זה גם מלמד ששתי התקנות האחרות הנזכרות כאן כן נשמרו. וראו עוד: מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 92.

[124] סעיפים ד ו-ה של סדרי המשפטים מסתיימים בסוגריים ובהם המקור לקביעה המופיעה בהם: “החלטת ועדת הרבנות”. סעיף ה המוזכר בהערה הקודמת עוסק במספר הדיינים, בעיקר בבית הדין לערעורים, וסעיף ד קובע כי בית הדין לערעורים, שהוא למעשה מועצת הרבנות הראשית, ייבחר על ידי “אספה כללית ארץ-ישראלית, ששני שלישיה הם הרבנים והדיינים המשמשים בפועל, ושליש מבאי-כח המוסדות הצבוריים בכל א”י”. ‘ועדת הרבנות’ היא הוועדה בדבר מעמדו של מוסד ה’חכם באשי’ שבראשה עמד גורמן בנטוויץ’ (לעיל טקסט ליד הערה 99). היא אכן קיבלה החלטות העולות בקנה אחד עם הנאמר בסעיפים האלה. ראו: מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 69, 71.

[125] ראו לעיל טקסט ליד הערות 58, 67 וכהערה 61. בפרוטוקול של ישיבת מועצת הרבנות הראשית עם אוסטרובסקי ואלמליח מהוועד הלאומי, מיום ט כסלו ה’תש”א (הפרוטוקול בכתב יד מצוי בא”מ, תיק גל-8570/7), אוסטרובסקי אומר את הדברים האלה בדבר תקנות הדיון ההולכות ונוצרות (תקנות ה’תש”ג): “הדבר אינו חדש. עוד ב-ה’תרפ”א מיד ליסודה של הרה”ר סודרו ע”י רש”ב [צ”ל: רש”א] ובר בעזרת ח’ פניזיל תקנות שנתפרסמו באישור הרה”ר קוק זצ”ל. נתיישנו בינתים”. פניז’יל היה כאמור אחד מ’היועצים החילוניים’ נוסף על היותו המזכיר הספרדי של הרבנות הראשית, שמואל אהרן וובר היה המזכיר האשכנזי של הרבנות, אך לא ברורה לי מעורבותו בניסוח סדרי המשפטים, אשר אין ספק כי אליהם התייחס אוסטרובסקי בדבריו (ראו לעיל טקסט ליד הערה 46), וראו לעיל הערה 107. דברים אלו גם מלמדים אותנו על תמיכתו שיל הרב קוק בסדרי המשפטים. אין בפרוטוקול האמור כל תגובה או ערעור על דבריו של אוסטרובטקי. גם במכתב של הוועד הלאומי לרב עוזיאל מיום 30/05/1941 (א”מ, תיק גל-8570/8) מוזכרות “תקנות בי”ד, שנתקנו בשעתן, לפני עשרים שנה ע”י הרבנות הראשית לא”י בנשיאות מרנן הרה”ג רא”י הכהן קוק זצ”ל והרה”ג ר”י מאיר זצ”ל”.

[126] ראו לעיל טקסט ליד הערות 46, 50, 72 ובציטוטים המובאים בהערה הקורמת.

[127] ראו לעיל הערות 38, 87, 91 והטקסט לידן, וראו גם הערה 123.

[128] תופעה דומה מאוד התקיימה (ומתקיימת עד היום!) ביצירה חדשה שהורתה – לחץ בריטי, ולידתה – באספת הייסוד של הרבנות הראשית: “בית הדין הגדול לערעורים”. להרחבה ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11; שוחטמן “חובת ההנמקה”, לעיל הערה 6, בעמ’ 355-356. שוחטמן עומד על שלמעשה גם חובת ההנמקה בבתי הרין הרבניים היא תולדה של לחץ בריטי.

[129] במאמרו, לעיל הערה 95.

[130] רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11.

[131] שם, בעמ’ 169-170.

[132] שם, בעמ’ 137.

[133] אם כי כאן הצלחתו המעשית של הלחץ הבריטי הייתה פחותה בהרבה: אפשר לומר שהקמתו של בית הדין לערעורים הוכתרה בהצלחה יחסית, למרות חיכוכים לא מעטים שנגרמו עקב הקמתו. סדרי המשפטים, לעומת זאת, נחלו כישלון חרוץ ולא הצליחו לעצב את סדרי הדין של בתי הדין הרבניים. ההסבר, כמדומה, פשוט למדי: קשה היה שלא להקים את בית הדין לערעורים כמוסד גלוי, וגם אילו היו מחליטים להשביתו מפעילות, לא היה אפשר להסתיר את השבתתו. אי ציות לתקנות סדרי דין, לעומת זאת, קל הרבה יותר להסתיר, ובמיוחד שמרבית הסעיפים בסררי המשפטים ממילא היו על פי הנהוג בהלכה המסורתית ולכן ממילא היו נהוגים בבתי הדין. ועם זה, בחלוף השנים הלכו וגברו הקולות, הן מצד השלטונות המנדטוריים, הן מצד עורכי הדין שהופיעו בבתי הדין הרבניים, שטענו שאי אפשר להשלים עם מצב שבבתי הדין אין תקנון מסודר של סדרי דין. הקולות האלה גרמו ללחץ כבד על הרבנות והם שהתניעו את התהליך שהביא ליצירתן של תקנות ה’תש”ג, כפי שאני מראה במאמר רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

[134] ראו לעיל הערה 122.

[135] כל האמור כאן נידון בהרחבה במאמר רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12. את הקרבה היתירה להלכה של סדרי המשפטים אפשר להדגים באמצעות סעיפים (הנעדרים כתקנות ה’תש”ג) ייחודיים למשפט ההלכתי ואשר נושאים עליהם את חותמו המיוחד. לדוגמה ראו לעיל טקסט ליד הערות 28-29.

[136] למקרה דומה, ובו הוצעו תקנות הלכתיות מגורמים שאינם מוסמכים לכך ובשל כך הממסד הרבני דחה אותם ולאחר מכן הציע תקנות דומות שנתקבלו, ראו במאמרי הנזכר לעיל בהערה 16.

[137] כידוע, השקפתו הציונית של בנטוויץ’ היא שהביאה אותו לעזיבת תפקידו בממשל המנדטורי. בנטוויץ’ אף חיבר בין השקפחו הלאומית-יהודית ובין עיסוקו המשפטי ולכן עסק לא מעט במשפט העברי. הוא אף שימש נשיא ‘חברת המשפט העברי’ בסניף שבלונדון. על כך ועוד ראו:

Amihai Radzyner “Jewish Law in London: Between Two Societies” Jewish Law Annual 18 (2009) 81

על השפעתה של השקפת עולמו הציונית של בנטוויץ’ על עבודתו כיועץ משפטי ראו:

Assaf Likhovski Law and Identity in Mandate Palestine (2006) 57-58

[138] כך עולה מנאומי שניהם באספת הייסוד של הרבנות הראשית, וקטעים מהם הובאו לעיל. אשר לבנטוויץ’, ראו גם דבריו במאמרו: “המשפט העברי בחוקה הארץ-ישראלית” המשפט העברי 1 (1926) 129, 134-135. הוא קורא לרבנות לפתח את המשפט העברי בדומה להתפתחותו בעבר, דבר שיביא לא רק להתאמתו לצרכי הזמן, אלא גם למצב שיהודים יעדיפו להתדיין בבתי הדין הרבניים: “ויש לצפות, שאם הוא יבוא לסדר את אורחות החיים של צבור חופשי ומתקדם, שוב יראה לנו את כשרון ההסתגלות שלו בימינו … אז יבכרו תמיד היהודים מרצונם הטוב להתדיין לפני הרבנים … דרוקא בארץ ישראל יש לצפות להתפתחות המשפט בבטחון הכי גדול”. עם זה, בנטוויץ’ אינו מסתיר את חוסר שביעות רצונו מהמצב הנוכחי של דין התורה וטוען כי הסיבה שבתי הדין הרבניים לא קיבלו את אותו היקף סמכות שקיבלו בתי הדין המוסלמיים נובע מדרישתם של חוגים יהודיים שאינם מוכנים לקבל את סמכותו של בית הדין הרבני בענייני ירושה ואפוטרופסות מכיוון שהדין הזה אינו מתקדם ושיוויוני דיו. הוא גם אינו מסתיר את הערכתו ל’משפט השלום העברי’, הגוף השיפוטי היהודי המתחרה לבתי הדין הרבניים בתחום דיני הממונות (ראו להלן הערה 149).

[139] אשר לרב קוק, ראו לעיל הערה 114. אכן, מקריאת נאומו באספת הייסוד של הרבנות הראשית עולה שהוא קושר בין בתי הדין של ההווה לבתי הדין של העבר: הוא מקביל בין הסנהדרין הקטנה שבכל עיר ועיר והסנהדרין הגדולה היושבת בירושלים ובין בתי הדין האזוריים דהיום ובית הדין הגדול בירושלים. מאוחר יותר, במהלך הדיונים (לעיל הערה 1, בעמ’ 12) הוא מציע שהרבנות תתאסף בשתי צורות: אחת לשנה יתכנסו כל רבני ארץ ישראל, ואספתם “תהיה מעין הסנהדריה הגדולה … אספה זו תבחור מתוכה ועד מרכזי של כג חברים בדמות הסנהדריה הקטנה שיתאסף לפחות ד פעמים בשנה”. לפי הכתוב ב-התור, לעיל הערה 1, בעמ’ 24, הרב קוק חזר על הצעה זו בפגישה שהתקיימה בביתו לאחר הוועידה, אולם הרב טוקצינסקי התנגד שיהיו כג חברים. לא מצוין שם מדוע, אולם יש להניח שהוא התנגד משום שהבין את משמעות השימוש במספר הזה דווקא. אכן, הרב י”ל מימון (פישמן) כותב שהרב קוק רמז בנאומו באסיפת הייסוד של הרבנות הראשית לתקווה שמן הרבנות תצמח הסנהדרין, והוא גם מעיד כי בשיחות פרטיות הרב קוק דיבר על כך במפורש. ראו בספרו הנ”ל י”ל מימון (פישמן) חידוש הסנהדרין ונמדינתנו המחודשת (1951) 53-57. אשר לבנטוויץ’ ראו בספרו:

Norman Bentwich Fulfillment in the Promised Land 1917-1937 (1938) 18:

“A Rabbinical Council, hailed as the precursor of a modem Sanhédrin, was elected by a special  assembly in 1921”

וראו עוד להלן הערה 145.

[140] יצקב ראובני ממשל המנדט בא”י – ניתוח היסטורי מדיני (1993) 122-125; Likhovski, לעיל הערה 128, בעמ’ 57:

“The process of legislation in the 1920s was orchestrated by the attorney general of Palestine at the time, Norman Bentwich”

[141] במקומות רבים ברחבי האימפריה הבוייטית נהגו השלטונות במדיניות שהמשפט המהותי הנוהג יישאר על כנו, וגם מערכות השיפוט המקומיות ימשיכו לפעול, אולם בד בבד ערכו שינויים רחבי היקף בפרוצדורה המשפטית לרבדיה השנים. ראו:

Konard Zweigert, Hein Koetz Introduction to Comparative Law (1998) 220, 230, 235

לדיון על התנהלות דומה של הבריטים בהודו, במיוחד במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה ראו:

Nasser Hussain The Jurisprudence of Emergency: Colonialism and the Rule of Law (2003) 64-68

הוסיין מראה שם כיצד הפכה היצירה הפרוצדורלית הבריטית למכשיר רב כוח ורב משמעות בידי השלטונות בבואם לעצב מחדש את מערכת המשפט ההורית, וכל זאת בטענה מוצדקת ברמה הפודמלית, שהמשפט המהותי המקומי בעינו עומד. לדבריו, האידיאולוגיה של הכוכש הבריטי עמדה בבסים השינויים הפרוצדורליים, ה”טכניים” לכאורה, ולמעשה שירתו את מטרותיו.

[142] Likhovski, לעיל הערה 128, בעמ’ 55-60 ובעמ’ 215-216. חשוב להדגיש שלחובסקי עוסק בעיקר בשינויים פרוצדורליים הנוגעים לבתי המשפט האזרחיים (ישבו בהם גם שופטים בריטים שהעדפתם את סדרי הדין והראיות החדשים ברורה). במקרה דנן, הבריטים לא יצרו מערכת סדרי דין לבתי הדין הרבניים (שלא כמו שעשו לבתי הדין המוסלמיים, ראו לעיל הערה 95-96), אלא רק כפו את יצירתן. עם זה, אין ספק שבנטוויץ’ ציפה שסדרי הדין שתיצור הרבנות יהיו סדרי דין “מתקדמים” המושפעים מן המשפט המודרני, ועל כן דרש לשתף משפטנים בתיקון התקנות (אם כי לא ברור אם בסופו של דבר היה מרוצה מן התוצאה, שהרי לא היו בתקנות חידושים רבים מלבד עצם התקנתן). כאמור זהותם של יוצרי הפרוצדורה היא שעמדה במוקד הוויכוח בין בנטוויץ לרבנות.

[143] לעיל הערה 1, בעמ’ 4. וראו תגובתו החריפה של הרב י”ל פישמן, שם בעמ’ 7 (ההדגשה במקור):

“יסלח לי האדון מזכיר המשפטים של הממשלה, היושב-ראש מר בנטוביץ, שאמר בנאומו: כי רצוי להתאים את ההוראה שלנו, את המשפט שלנו, לרעיונות הצדק והיושר שבזמן הזה. הלואי שנמצא צדק ויושר במשפטי העמים כמו שישנם במשפטנו אנו. לא אנו צריכים לתקן את משפטנו, רק משפטנו צריך לתקן אותנו”.

Norman Bentwich England in Palestine (1932) 273

מדובר בפרק המתאר את מערכת החקיקה המנדטורית, ולבנטוויץ’ כאמור היה בה תפקיד מרכזי ביותר. וראו לעיל ליד הערות 108, 138 ולהלן הערה 145.

[145] ויש לתת את הדעת שבנטוויץ’ בדבריו באספת הייסוד של הרבנות הראשית (לעיל הערה 107), ואף לפניה, רמז בצורה די ברורה שעל וזרבנות לערוך גם שינויים מהותיים. ראו לעיל טקסט ליד הערה 105, 108. בנאומו באותה אספה הוא אף השווה את הרבנות הראשית למוסד הלכתי חשוב מן העבר: “כשם שאנשי כנסת הגדולה בימי עזרא העמידו את תורת ישראל על יסודות יותר חזקים ומוצקים, כך בימינו אלה צריך שמועצת הרבנים של ירושלים תיתן באור חדש וחי לדיני המצב האישי העברי שישמשו בבית הלאומי”. ברור שההשוואה של הרבנות לכנסת הגדולה אינה מקרית. הכנסת הגדולה הייתה המוסד החקיקתי העליון של עם ישראל בתקופת הבית השני והיא אחראית לכמה מן התקנות המהפכניות ביותר בהלכה היהודית. יש להניח שגם השוואה זו גרמה לאי נוחות אצל רבים מן השומעים, שהרי ניסיונות השוואה של הרבנות למוסדות מן העבר כבר גרמו לנזק ולקרע עם גורמים חרדיים. ראו: רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 133-134. יצוין כי אף הנציב העליון (היהודי) הרברט סמואל רמז בדבריו באותה אספה (לעיל הערה 108) לצורך בשינויים מהותיים: “הכנסת תיקונים משפטיים בענייני אישות” וביטול ההבחנה בין העדות השונות בעם היהודי, הבחנה שהביאה למצב המצער, לדעתו, שהביא למינוי שני רבנים ראשיים (וראו עוד פרידמן, לעיל הערה 68, בעמ’ 119-120), וראו גם לעיל הערות 138-139. והשוו לעיל הערה 141.

[146] לעיל הערה 112. לימים כתבו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל דברים דומים במכתב מחאה חריף שכתבו ל”מזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה (א”י)”, לאחר שבית המשפט העליון התערב בכמה מקרים בהתנהלות הפרוצדורלית של בתי הדין הרבניים (אצ”מ, תיק J1/1347 טיוטת מכתב מיום 13/08/1941. לדיון במכתב זה ובנסיבותיו ראו רדזינר “תקגות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12):

“בתי הדין הרבניים בישבם לדין נוהגים לפי כללי הפרוצדורה שמקורם בדיני ישראל … אם נמסרה הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון במצב האישי של חברי עדתם, הרי יש לתת להם את האפשרות המלאה לדון לא בלבד לפי החוק המטריאלי של העדה היהודית אלא גם לפי חוקי וכללי הדיון הנהוגים בבתי דין ישראליים והמהוים חלק בלתי נפרד מהחוק הישראלי הכללי”.

[147] לא ייפלא אפוא כי ה’כניעה’ לדרישה ה’פרוצדורלית’לכאורה להקים ערכאת ערעור הייתה בעלת חשיבות מכרעת בהתנגדותם של גורמים חרדיים לרבנות ולעומד בראשה, הרב קוק, ראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 135-136 ובמקורות המוזכרים שם. את התנהלותו של הרב קוק באספת הייסוד של הרבנות הראשית שבחנתי במאמר זה יש לראות על רקע ההתקפות שספג בפרשה זו, וראו לעיל הערה 114.

[148] ראו בשלוש ההערות הקודמות ובמורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 78-81.

[149] ראו: מורגנשטרן, לעיל הערה 22, בעמ’ 63-64; בת-יהודה, לעיל הערה 99, בעמ’ 400-402, 423-427 המביאה ציטוטים חריפים רבים שהושמעו בעת תהליכי הקמת הרבנות הראשית נגד הרבנים והמשפט ההלכתי כפי שהוא מופעל בבתי הדין הרבניים. וראו גם לעיל הערה 138. לא למותר לציין את המתח הרב ששרר בין בתי הדין הרבניים ובין בתי המשפט של “משפט השלום העברי”. אנשי “משפט השלום” התקיפו את אנשי הרבנות על שבבתי הדין הרבניים אין סדרי דין נאותים, מה שאין כן ב’משפט השלום’. ראו רדזינר “הרב עוזיאל”, לעיל הערה 11, בעמ’ 139-146 ובמקורות המנויים בהערות שם. יצוין כי ‘משפט השלום העברי’, כמו גופים חילוניים אחרים, התבקש בסוף 1920 לחוות את דעתו לפני וערת החקירה הבריטית שדנה בעניין סמכויות בתי הדין הדתיים בעניין סמכויות בתי הדין הרבניים וסדרי הדין שלהם. ראו מורגנשטרן, שם. וראו גם לעיל הערה 33 ובטקסט לידה.

[150] ראו לעיל טקסט ליד הערה 103 ובדבריו המובאים לאחר הערה 108 וטקסט ליד הערה 144.

[151] להרחבה ראו: רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12. וראו דברי פרידנברג, לעיל הערה 68.

[152] רדזינר “תקנות ה’תש”ג”, לעיל הערה 12.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *