ע”א 6123/93 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (14/03/1994)

ע”א 6123/93 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (14/03/1994)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 6123/93

 

בפני:

כבוד השופט ד’ לוין

כבוד השופט י’ קדמי

כבוד השופטת ט’ שטרסברג-כהן

 

המערער:

פלונית

נגד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

 

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 28/09/1993 בתיק אימוץ 39/92 שניתן על ידי כבוד השופט פלפל

 

בשם המערערת:

עו”ד וראדי

בשם המשיב:

עו”ד נ’ סולברג

 

פסק-דין

 

השופט ד’ לוין:

 

1. שלוש בנותיה של המערערת:נ מ’, שהיא ילידת 11/06/1985, א’, שהיא ילידת 17/09/1986 ו-ק’, שהיא ילידת 20/02/1991 הוכרזו על ידי הדרגה הראשונה כבנות אימוץ ערעור זה שבפנינו מופנה כנגד ההחלטה האמורה.

2. פסק הדין של השופט המלומד בדרגה הראשונה מפורט ומנומק היטב.

הוא מגולל בפנינו את הטרגדיה האישית של המערערת כמי שסובלת מתהליך סכיזופרני כרוני על כל תופעות הלוואי הנובעות מכך, כגון ליקויים בתפקוד השגרתי, ערפול ודלות רעיונית, העדר כל גילויי יוזמה, חוסר ענין בסובב אותה ועוד כיוצא באלה תופעות המלמדות על חוסר אונים ואי יכולת לתפקד ברמה סבירה כלשהיא.

המערערת חשה את עצמה דחויה במשפחתה, בשל כך לא מצאה את דרכה בחיים, וכאשר הזדמן לה קשר אישי עם גבר בוגר ממנה בשנים הרבה, ראתה להנשא לו, כשהיא לא בשלה לכך.

הבנות באו לעולם אל חיק משפחה שאינה מסוגלת לגלות כלפיהן מסוגלות הורית.

על אישיותה של המערערת עמדתי כבר לעיל בתמצית, ובאשר לבעלה, שכלל לא טרח לחלוק על פסק הדין, המופנה גם כלפיו, קובעת הפסיכולוגית המומחית, שבחנה את המצב לעומקו, כי בעקבות ארוע מוחי עם נזק בלתי הפיך, הפכה הורותו לבנותיו למשימה בלתי אפשרית לחלוטין עבורו. הוא סובל מתסמונת אורגנו-מנטלית בלתי הפיכה. הוא לוקה, בין היתר, בהפרעת אישיות ממושכת, שקדמה עוד לארוע המוחי, השלכותיו של חולי זה, הן, בין היתר, בחוסר יציבות, במצבי רוח הנעים בין עצבות, חרדה ודכאון התפרצויות זעם תכופות, שיפוט חברתי לקוי, אפטיה וגילויי אדישות לסביבה, חשדנות ורעיונות פרנואידים.

3. המסקנה, אליה הגיעו בחוות דעת ובעדות המומחים ד”ר בק-אדר ועובדי הרווחה המלויים את המשפחה ואת הבנות לאורך זמן, היא, כי גם האב וגם האם (המערערת) אין בהם אותה מסוגלות הורית המחייבת סיפוק צרכים פיזיים מינמליים לבנותיהם כגון לבוש, טיפול רפואי, תנאי היגיינה ועוד.

המערערת אינה מודעת או מבינה את הצורך לספק לבנותיה צרכים נפשיים והתפתחותיים בסיסיים. אין היא מסוגלת להעניק לבנותיה גירויים וערכים נורמטיביים, תרבותיים, חברתיים או מוסריים, בהתאם לשלבי התפתחותן.

הסיכום של חוות הדעת הוא שאין במערערת “כל יכולת לשקם את מסוגלותה החסרה בהווה או בעתיד ולהביאה לדרגה של יכולת סבירה לבנותיה. אין בה כל תובנה על הצורך בטיפול ושיקום, היא נעדרת מוטיבציה, חסרת כל כושר התמדה ואף איננה מבינה את הצורך בשינוי כלשהוא בחייה”.

4. אליבא דאמת, על פי דברי המערערת עצמה בתצהירה ובחקירתה, ניתן להבין כי גם לדעתה בעלה אינו מסוגל לטפל בבנותיה ולמעשה הוא עצמו מהווה נטל עליה ועל הבנות. אשר לעצמה, היא מודעת לכך שבמצבה כיום אין ביכולתה לדאוג לצרכי הבנות, ולקיים כלפיהן את המתחייב ואת הנדרש מאם, אלא תקוותה היא כי תגרש מבעלה, וכאשר יקרה הדבר, ישתפר מצבה, ואם בכוחות עצמה ואם בעזרתם של אחרים, תוכל למלא את חובותיה כהורה ותהיה מסוגלת להעניק לבנותיה את אותה התייחסות הורית שחסרה להן היום.

אין למשאלת לב זו כל אימות בראיות. נהפוך הוא, ההליכים המתקיימים בבית הדין הרבני רחוקים עדיין מלהביא לכלל גירושין, גם כיום היא מצויה במחיצה אחת עם בעלה. המבחנים באשר לאישיותה ודרך חייה עד כאן שוללים את האפשרות כי המערערת תתאושש עד כדי מסוגלות הורית.

5. עוד ניתן להבין מכלל הדברים כי הפתרון, שהמערערת היתה רוצה בו, הוא שהבנות תהיינה בידי משפחה אומנת, ותוך כדי כך יתאפשר לה לשמור על השר עם הבנות. אם הסדר כזה איננו אפשרי, כי אז היתה מבקשת, כי אם יקויים צו האימוץ, שיהא זה אימוץ פתוח.

דעת המומחים היא, כי לא זו בלבד ששני הפתרונות הללו אינם אפשריים, אלא שהם גם לא רצויים מבחינת טובת הילדות.

6. בגלל ההתדרדרות החמורה שחלה בתפקודן של הבנות, בגלל המצוקה שנקלעו אליה עקב התהפוכות בתפקוד ההורים, ובעזרת המשפחה בהתייחסות אל הבנות, סודרו שתי הבנות הבוגרות יותר ביום 30/03/1992 באומנה חסויה, ואילו הבת הצעירה יותר סודרה על פי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”ה-1981, במשפחה אומנת אשר הביעה רצונה לאמצה אם וכאשר תוכרז בת אימוץ.

מאז הוטב לבנות ולדעת המומחית ועובדות הרווחה, טובת הבנות וכל אחת מהן היא שתמסרנה לאימוץ מוקדם ככל שניתן.

7. אין תימה איפוא, שעל רקע המציאות שתוארה לעיל לא ראה השופט המלומד בדרגה הראשונה ברירה מלפניו מאשר להכריז על כל שלוש הבנות כבנות אימוץ.

מסקנה זו שרירה וקיימת והיא קולעת לצרכים ולנסיבות גם כיום.

המערערת אמנם הגישה את ערעורה על פסק הדין, אולם לא גילתה ענין רב בהליך שנפתח בפנינו, ועורכת הדין וראדי, שיצגה אותה בנאמנות, בידע וברגש, לא יכלה להצביע בפנינו על מפנה חיובי כלשהוא, שעשוי לעורר תקווה באשר לעתיד יחסיה של המערערת עם הבנות. נהפוך הוא, ככל שעובר הזמן הדחיפו ביישום החלטת הדרגה הראשונה גוברת, והנזק שעלול להיגרם לבנות ממצב של חוסר ודאות יכביד.

8. אשר על כן, עם כל הצער שבדבר, אין לנו אלא לדחות את הערעור. אולם, בעשותנו כך, מתנים אנו את האימוץ בכך ששתי הבנות הבוגרות יותר מ’ ו- א’ (ילידות 11/06/1985 ו- 17/09/1986) תמסרנה לאימוץ לאותם הורים מאמצים. אם ניתן היה, כי אז רצוי שגם הבת ק’ תמסר לאימוץ לאותם הורים מאמצים אולם, אם יתברר כי הדבר אינו אפשרי, הרי שיקויים הליך האימוץ לגבי הבת ק’ (ילידת 20/02/1991) בנפרד.

 

 

השופט י’ קדמי:

 

אני מסכים.

 

השופטת ט’ שטרסברג-כהן:

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד’ לוין.

 

ניתן היום, ב’ ניסן ה’תשנ”ד (14/03/1994).