ע”א 606/61 היועץ המשפטי לממשלה נ’ שלמה פיליבא (22/02/1962)

ע”א 606/61 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פיליבא, פד”י טז (1962) 673

 

ע”א 606/61

היועץ המשפטי לממשלה

נגד

שלמה פיליבא

 

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[22/02/1962]

לפני הנשיא (אולשן), והשופטים ברנזון, כהן

 

בית-הדין הרבני, לאחר שפסק פעמיים שעל הבעל לתת גט-פיטורין לאשתו, ציווה לכפות אותו לתת את הגט. כשהבעל לא מילא את הצו הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה לבית-המשפט המחוזי לכפות במאסר את הבעל לציית לצו, לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנימוק, שבחוק לא נקבעה תקופת המאסר ואם הבעל ימשיך בסירובו יישאר במאסר כל ימי חייו. היועץ המשפטי עירער, שבעת שמיעת הערעור טען המשיב כי הוא אינו מוסר את הגט לאשתו משום שהיא טרם מסרה לו את החפצים ואת הבגדים שהיא חייבת להחזיר לו לפי פסק-הדין הרבני. בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור, פסק:

א.

(1) המאסר עליו מדובר בסעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגי­רושין), ה’תשי”ג-1953, אינו עונש אלא אמצעי כדי לכפות על אדם מתן גט לאשתו כאשר בית-הדין המוסמך סבור שהצדק דורש.

(2) בסעיף 6 לחוק הנ”ל, כמו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, לא היה על המחוקק לקבוע תקופת מאסר “מוגדרת”, כי תקופת המאסר נתונה בידיו של האיש הנאסר עצמו. די לו שיאמר “מקיים אני”, יאמר ויעשה, ומיד הוא יוצא מבית-כלאו.

ב. אין החזרת החפצים, שעל האשה לעשות, מהווה תמורה למתן הגט והאחד אינו מותנה בשני. אי-ההזרת החפצים אינו נימוק לסירוב בית-המשפט לתת את הצו המבוקש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

ג.
(1) בית-המשפט המחוזי, בדונו בבקשה לפי סעיף 6 הנ”ל, אינו יושב לערעור על פסק-הדין הרבני ואין לו להרהר אחד מידותיו, כי אין זה מענינו לבדד דין ודברים שבינו לבינה.

(2) הסמכות והסנקציה המוקנות לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף 6 הנ”ל אינן אלא סמכות וסנקציה של הוצאה-לפועל.

 

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, חיפה (השופט א. שמש), מיום 05/12/1961, ב- המ’ 712/60, לפיה נדחתה בקשת המבקש לכפות במאסר על המשיב לציית לפסק-דינו של בית-הדין הרבני, רחובות, מיום 30/03/1959, לתת גט-פיטורין לאשתו. הערעור נתקבל.

 

הערות:

1.

(א) על סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 עיין: בג”צ 54/55 רוזנצוייג נ’ יו”ר ההוצל”פ ירושלים, פד”י ט 1542.

(ב) עיין גם: בג”צ 137/55 סלימאן נ’ יו”ר ההולצ”פ נתניה, פד”י ט 1541; בג”צ 85/54 זאדה נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פד”י ח 738; ע”פ 54/54 הרשנהורן נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פד”י ח 1300.

(ג) כן ראה משה זילברג המעמד האישי בישראל 387 ואילך.

 

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, חיפה (השופט א. שמש), מיום 05/12/1961, ב- המ’ 712/60, לפיה נדחתה בקשת המבקש לכפות במאסר על המשיב לציית לפסק-דינו של בית-הדין הרבני, רחובות, מיום 30/03/1959, לתת גט-פיטורין לאשתו. הערעור נתקבל.

 

א’ קמר, סגן פרקליט המדינה – בשם המערער;

י’ חיון – בשם המשיב

 

פסק-דין

הנשיא (אולשן):

זהו ערעור מטעם היועץ המשפטי על פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי, חיפה (כבוד השופט א. שמש), בו דחה את בקשת היועץ המשפטי שהתבססה על סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, בה ביקש לכפות במאסר על המשיב לציית לצו שניתן בבית־הדין הרבני בענין כפיית המשיב לתת גט-פיטורין לאשתו.

בכ”ג בטבת תשי”ז ניתן פסק-דין על-ידי בית-הדין הרבני האזורי רחובות, בו הוחלט על סידור גט, כמו-כן שעל האשה להחזיר למשיב את חפציו ובגדיו הנמצאים ברשותה, וגם נפסק בנוגע לילדות, דבר שאינו לענין כאן. בשבט ה’תשי”ט ניתן פסק-דין שני על-ידי בית-הדין הרבני הנ”ל, ושוב נפסק שעל המשיב לתת את הגט המבוקש על-ידי אשתו, ובאדר ב’ תשי”ט ניתן פסק-דין שלישי, ובו נאמר:

“ואחרי הדיון הננו פוסקים על יסוד הנימוקים שיצורפו לפסק-דין זה, לכוף על מר פיליבא שלמה ג”פ כדמו”י מחומרא לפיליבא לאה. …”.

לאחר מכן הגיע הענין בדרך של ערעור לבית-הדין הרבני הגדול בירושלים. ובטבת תשכ”א ניתן פסק-דין הדוחה את הערעור מפני “שאין כל יסוד” בו.

מאחר שהמשיב לא מילא אחרי הצו למתן גט, הגיש היועץ המשפטי בקשה לבית-הדין המחוזי בחיפה, בהתאם לסעיף 6 לחוק הנ”ל. כאמור, דחה השופט המלומד את הבקשה ומפני הטעם האחד והיחיד ש”החוק לא קבע את תקופת המאסר, ובמקרה כזה אם המשיב ימשיך בסירובו, מאסרו יהיה ממושך ובלתי-קבוע, כל ימי חייו. מסיבת אי-קביעת תקופת המאסר בצורה מוגדרת, במקרה שכזה, הוחלט לא להיענות לבקשת המבקש”.

פסק-דין זה תמוה ביותר. אין להעלות על הדעת שהשופט המלומד דחה את הבקשה מפני שרצה ללמד לקח את המחוקק. לכן מניח אני שפשוט טעה בחוק. תקופת המאסר תלויה ברצונו של המשיב. ואם זה ברצונו, הרי בידו למנוע מאסר אף של יום אחד. נראה הדבר, שהשופט המלומד סבר שהמאסר עליו מדובר בסעיף 6 לחוק הנ”ל הינו עונש, ולא כן הדבר. זהו אמצעי בשביל לכפות על אדם מתן גט לאשתו בשבית־הדין המוסמך סבור שהצדק דורש זאת.

מקרה דומה הוא סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. גם שם לא קבע המחוקק תקופה מסויימת, מפני הטעם הפשוט שהסנקציה נקבעה אך ורק בתור אמצעי של כפיה. לא היה על המחוקק לקבוע כל תקופה “מוגדרת” מפני שהמחוקק השאיר את קביעת התקופה “לשיקול-דעתו” של אדם שגביו יש להשתמש בסקנציה הזאת. ברור איפוא שפסק-הדין נשוא הערעור אינו בדין יסודו.

נכון הדבר שבסעיף 6 כתוב: “רשאי בית משפט מחוזי”. “רשאי” ולא “מחוייב”, לפיכך שאלנו את בא-כוח המשיב מה הנימוק בידו כדי שבית-המשפט לא ישתמש בסמכות שניתנה לו. הנימוק היחידי שנשמע בפיו היה, שאין הוא מוסר את הגט מפני שהאשה טרם מסרה לו את החפצים או הבגדים אשר הוא, המשיב, טוען כי הם בידי האשה. הדבר הזה היה שלוש פעמים לפני בית-הדין הרבני, ובוודאי שהדבר נטען בפניהם, שהרי בפסק-הדין הראשון ובשני עוד טרם החליטו “לכפות עליו” את מתן הגט. נימוק זה איננו ענין לבית-המשפט המחוזי. לפיכך יש לקבל את הערעור של היועץ המשפטי ובהתאם לסעיף 6 הנ”ל לכפות על המשיב מילוי צו של בית-הדין הרבני על-ידי מאסר.

 

השופט ברנזון:

 

גם אני בדעה שיש לקבל את הערעור.

מר חיון שם את הדגש על שיקול-הדעת הנתון בידי בית־המשפט המחוזי לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, אם לכוף במאסר ציות לפסק-הדין של בית־הדין הרבני על מתן גט. ודאי שזה נכון, שהענין הוא בשיקול-דעתו של בית־המשפט, אבל מאסר אינו דבר של מה בכך ואין פוסקין אותו באורח אוטומטי וכדבר שבשיגרה. ככל שיקול-דעת של בית־משפט צריך הוא להיות מבוסס על נימוק חוקי, ומר חיון כמעט והודה כי הנימוק שבגללו נמנע בית־המשפט מלצוות על מאסר המשיב אינו יכול לעמוד. המחוקק לא קבע תקופה קצובה של מאסר ואין לבוא בטרוניה עמו בשל כך, אם בכלל יכול בית-משפט להרהר אחרי מידותיו של המחוקק. המחוקק ידע מה שהוא עושה. תקופת המאסר נתונה בידיו של האיש עצמו. די לו שיאמר בכל עת שהיא: “רוצה אני. מקיים אני”, יאמר ויעשה, ומיד יוצא הוא מבית-כלאו.

לעצם הענין מצטרף אני לדברים שיצאו זה עתה מפי הנשיא. שאלנו וחזרנו ושאלנו את מר חיון מהו לדעתו השיקול לגופו של ענין שבכוחו להכריע את הכף לזכות המשיב שלא יישלח למאסר, ואם הוא לא נשקל על-ידי בית־משפט קמא נעשה זאת אנחנו. תשובה אחת שמענו מפיו: ענין החפצים האישיים שהאשה נצטוותה בפסק-הדין הרבני להחזירם למשיב ולא החזירה. היא אינה נותנת את החפצים ועל-כן אינה מקבלת את הגט. ברם, החזרת החפצים אינה תמורה לגט והדבר האחד אינו מותנה בשני. בית־הדין הרבני ציווה על אכיפת מתן הגט בידעו את חובת האשד, להחזיר לבעל את חפציו האישיים, ובית-המשפט המחוזי נתן במיוחד את דעתו על השאלה והחליט ששני הדברים אינם אחוזים ומשולבים זה בזה. אם יש לבעל דין-ודברים עם האשה על חפציו האישיים יקום ויתבעם וישיגם באופן נפרד בדרך החוקית המתאימה, אך בל יעשה אותם קרדום לחפור בו כדי לחפות על סרבנותו העיקשת לשחרר את האשה מכבלי קשריה עמו. בהעדר כל נימוק אחר לטובת הבעל, מן הדין לכוף אותו במאסר לתת את הגט. יתן את הגט, לא ילך למאסר; לא יתן את הגט, ילך למאסר עד שישנה את דעתו ויאמר: “מקיים אני”, או עד שבית־המשפט ייאות לעיין מחדש בהחלטתו ולשנותה.

 

השופט כהן:

 

הבקשה של היועץ המשפטי בפועל לממשלה הוגשה לבית־המשפט המחוזי, חיפה, במאי 1960. בבקשה זו הוא ביקש צו לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי־דין הרבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, לגבי פסק-דין של בית־הדין הרבני האזורי ברחובות מיום 30/03/1959 (כ’ באדר ב’ תשי”ט). בגוף פסק-דין זה אמנם נאמר שהוא ניתן “במעמד שני הצדדים”; אבל בתצהיר שהוגש על-ידי המשיב לבית־המשפט המחוזי, הצהיר המשיב, תוך השאר, כי הוא אינו יודע על כל פסק-דין כזה שניתן הגדו, ואילו ידע היה מיד פונה בבקשה לבטלו או היה מערער עליו.

זאת היא, לדעתי, טענה טובה אשר עשויה להניע את בית-המשפט להשתמש בשיקול-דעתו ולא לכוף ציות לפסק-דין של בית-דין-רבני; ואמנם ראה השופט המלומד, בצדק, לנכון לפניו “לדחות את בירור הבקשה לימים אחדים כדי לאפשר למשיב להראות כי הוא עירער, ואם יוכיח כי הוא עירער יידחה מתן החלטה במשפט זה עד מתן פסק-הדין בערעור” (החלטה מיום 09/08/1960).

הנשיא כבר הזכיר בפסק-דינו מה היה גורל הערעור שהוגש על-ידי המשיב לבית-הדין הרבני לערעורים; ומשנדחה הערעור, שוב לא גילה תצהירו של המשיב שהוגש לבית-המשפט המחוזי עילה כלשהי לשימוש בית-המשפט בשיקול-דעתו לטובתו. אף-על-פי-כן ראה השופט המלומד להרשות למשיב, וכן גם לאשתו, אשר הגישה תצהיר מצדה, לבוא ולהעיד לפניו ארוכות על דברים שאין ביניהם לבין הבקשה שהיתה מונחת לפניו ולא כלום. בית-משפט מחוזי, בדונו בבקשה לפי סעיף 6 הנ”ל, אינו יושב בערעור על בתי-הדין הרבניים, ואין מענינו לברר דין ודברים שבינו לבינה. לגבי בית-המשפט המחוזי, ענינים אלה הוכרעו סופית בפסק-הדין של בית-הדין הרבני המונח לפניו, ואין לו להרהר אחר מידותיו. שיקולים אשר הוא רשאי לשקלם הם שיקולים של הוצאה-לפועל; והסמכות אשר מוקנית לו לפי סעיף 6, כמותה בסנקציה הקבועה בסעיף 6, אינן אלא סמכות וסנקציה של הוצאה-לפועל.

אני מצטרף לדעת חברי הנכבדים שערעור זה דינו להתקבל.

 

הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולכפות במאסר על המשיב למלא אחרי הצו של בית-הדין הרבני הנ”ל בענין מתן הגט לאשתו. המשיב ייאסר ביום השלישי כג אדר-א ה’תשכ”ב (27/02/1962) אלא אם-כן יוכיח על-ידי תעודה של בית-הדין הרבני שמילא אחרי הצו הנ”ל.

 

ניתן היום, יח אדר-א ה’תשכ”ב (22/02/1962).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *