ע”א 5225/94 פלונית ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה (09/02/1995)

ע”א 5225/94 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מח(5) 820 (1995)

 

ע”א 5225/94

1. פלונית

2. פלוני

נגד

היועץ המשפטי לממשלה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[09/02/1995]

לפני השופטים א’ מצא, י’ זמיר, ט’ שטרסברג-כהן

 

חוק הנוער (טיפול והשגחה), ה’תש”ך-1960, ס”ח 52, סעיף 293 – חוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981, ס”ח 293, סעיפים 8, 8(א), 8(ג), 9, 10, 13(7) – תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984, ק”ת 2220, תקנות 272-274.

 

המערערת ילדה בן, כשהייתה תלמידה כבת שבע-עשרה וחצי, כתוצאה מיחסיה עם המערער, רווק שהיה בעת הלידה כבן תשע-עשרה. המערערת חתמה על כתב הסכמה למסירת בנה לאימוץ. בית המשפט דחה את בקשתה של המערערת לחזור בה מהסכמתה למסירת הקטין לאימוץ. מכאן הערעור, שנסב על השאלה אם יש לאפשר למערערת לחזור בה מהסכמתה למסירת הקטין לאימוץ. בית המשפט העליון פסק:

א.

(1) בקשת הורה להשיב לחיקו את ילדו, לאחר שבמו פיו ובעצם ידו נתן הסכמה למסירת הילד לאימוץ, עשויה להתבסס על איזו מעילותיו של סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981 (824ו-ז).

(2) סעיף 10 מבחין בין בקשת הורה לפסול את הסכמתו לבין בקשתו להרשות לו לחזור בו מהסכמתו (824ז).

(3) הסכמה שניתנה לפי לידת המאומץ ניתנת לפסילה מעיקרא, אף אם בינתיים ניתן צו אימוץ; והוא הדין בהסכמה שהושגה באמצעים פסולים. לא כן הסכמה שבמסירתה על-ידי ההורה ובקבלתה ממנו לא היה פסול. מהסכמה כזו, ככלל, אין חזרה. אך מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכל עוד לא ניתן צו אימוץ, רשאי בית המשפט להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו (824ז-825א).

(4) מתן סעד להורה-מבקש, במסגרת סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים, מסור לעולם לשיקול-דעתו של בית המשפט. בהפעלת שיקול-דעתו מוטל על בית המשפט להתחשב, בראש ובראשונה, בטובתו של הילד המאומץ (או המועמד לאימוץ), ובנתון לשיקול זה – שהוא בעל משקל מכריע – ראוי לו להתחשב בזכותם של ההורים הטבעיים מחד גיסא, ובעניינם וציפייתם של ההורים המאמצים (או המועמדים לאמץ את הילד) מאידך גיסא (825א-ב).

(5) גם כשלהורה-מבקש עומדת עילה לפסילת הסכמתו – שאז, אמנם, ייטה בית המשפט להיעתר לו – מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית המשפט, שיתחשב בהשפעת החלטתו על מצבו של הקטין (825ב-ג).

(6) בדונו בבקשת הורה להרשות לו לחזור בו מהסכמה אמיתית ומפורשת, שקבלתה מותנית (כמצוות סעיף 10, סיפה) לחוק אימוץ ילדים בקיום טעמים מיוחדים, יפעיל בית המשפט את יקול-דעתו תוך הקפדה מיוחדת עם המבקש (825ג-ד).

(7) אם בעת הבעת הסכמתו למסירת ילדו לאימוץ מצוי ההורה במצוקה נפשית, ובמשפט מוכח כי מצוקה זו היא שהכתיבה את הסכמתו, עשוי מצבו הנפשי של ההורה להישקל על-ידי בית המשפט כ”טעם מיוחד” להצדקת בקשתו לחזור בו מן ההסכמה (830ו-ז).

(8) לשיהוי הרב שפניית המערערת לבית המשפט לקתה בו נודעת, בהקשר דנן, משמעות רבה. כשבקשת ההורה מוגשת בשיהוי ניכר, ובית המשפט נוכח שהילד נקלט בינתיים בהצלחה במסגרת משפחה מאמצת (831ג-ד, ו-ז).

ב.

(1) הסכמה לאימוץ, שהיא הרת גורל, חייבת להיות חופשית, שקולה ואמיתית. לעתים, הסכמה הניתנת בשעה של מצוקה או ביום של משבר, עקב הלידה עצמה או עקב נסיבות הקשורות ללידה, אינה שקולה כראוי ולפיכך אינה אמיתית כנדרש (832ה-ו).

(2) אין להוציא מכלל אפשרות כי הסכמה שניתנה במקרה מסוים בנסיבות של משבר, סמוך ללידה, לא תיחשב הסכמה לפי סעיף 8לחוק אימוץ ילדים, ואפשר גם כי הסכמה שניתנה בנסיבות כאלה תיחשב כטעם מיוחד לבקשת האם לחזור בה מן ההסכמה (832ז- 833א).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, פ”ד לח(1) 461.

[2] ע”א 622/87 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מב(1) 624.

[3] ע”א 546/89 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מה(1) 185.

 

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י’ פלפל) מיום 28/06/1994 בתיקי אימוץ 58/92, 28/93. הערעור נדחה.

 

ג’ אמוראי – בשם המערערים;

מ’ גולן, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

פסק-דין

 

השופט א’ מצא:

 

1. המערערת היא רווקה ילידת אוקטובר 1974. המערער הוא רווק יליד שנת 1973. כתוצאה מיחסיהם הרתה המערערת. ביום 12/07/1992 – והיא אז תלמידה כבת שבע-עשרה וחצי – ילדה המערערת בן. ביום 14/07/1992 חתמה המערערת, לפני פקידת סעד, על כתב הסכמה כחוק למסירת בנה לאימוץ. המערער (אז כבן תשע-עשרה) דרש שהילד יימסר לחזקתו, אך ביוזמת פקידת הסעד המקומית – וכאמצעי חירום שנקטה מכוח סמכותה – נמסר התינוק, ביום 15/07/1992, להשגחתה של משפחה אומנת. ביום 20/07/1992 הכריז בית המשפט לנוער, בצו זמני, כי התינוק הוא קטין נזקק, כמשמעו בחוק הנוער (טיפול והשגחה), ה’תש”ך-1960; וביום 12/08/1992 פסק להאריך את תוקפו של צו הנזקקות. ביום 25/10/1992 ביקש היועץ המשפטי לממשלה מבית המשפט המחוזי להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו (המערער), מחמת אי-מסוגלות הורית, על-פי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981 (להלן – חוק האימוץ). בעוד הליך זה תלוי ועומד הגישה המערערת (ביום 13/05/1993) בקשה, לפי סעיף 10 סיפה, לחוק האימוץ, להרשות לה לחזור בה מהסכמתה למסירת בנה לאימוץ. בית המשפט המחוזי איחד את הדיון בבקשות ודן בהן בצוותא חדא. בסופו של דיון נעתר בית המשפט לבקשת היועץ המשפטי והכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי המערער. מאידך דחה את בקשת המערערת להרשות לה לחזור בה מהסכמתה לאימוצו של הקטין. הערעור שלפנינו הופנה, מעיקרא, רק כנגד דחיית בקשתה של המערערת. אך משהצטרף גם המערער לערעור, ובהתחשב במהות הטעמים שהמערערת סמכה עליהם את ערעורה, נדרשו פרקליטי הצדדים, בטיעוניהם לפנינו, גם להחלטת בית המשפט להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי המערער.

2. ביום שבו כרעה ללדת באה המערערת, בלוויית המערער, לחדר המיון של בית-חולים. המערערת קבלה על מיחושים. משאובחנו מיחושיה כצירי-לידה נתקפה התרגשות וחרדה. הוברר, שהיא שמרה את דבר הריונה בסוד מפני הוריה וכי במשך כל תקופת ההיריון כלל לא ביקרה אצל רופא. משילדה את תינוקה סירבה המערערת לראותו ודרשה למוסרו לאימוץ. למחרת הלידה (ביום 03/07/1992) ביקרה אצל המערערת העובדת הסוציאלית של בית החולים (גב’ פרידמן). המערערת נראתה לה חלשה ומטושטשת. אמה ואחותה של המערערת, שעוד קודם לכן הוזעקו ביוזמת גב’ פרידמן, נמצאו עתה לצדה. המערערת אמרה כי לא תוכל לגדל את התינוק. היא הסבירה כי ברצונה ללמוד ולהתגייס לצבא וכי אינה מרגישה כי תוכל לקחת על עצמה אחריות על התינוק. כן אמרה, כי בני משפחתה לא ראו בעין יפה את קשריה עם המערער וכי הם לא יעודדו אותה לקחת את התינוק ובכך לקשור את גורלה בגורל המערער. אמה ואחותה של המערערת תמכו בבקשתה ובדבריה. כן אמרו, כי אביה של המערערת מלא זעם וכלימה ומתקשה להתמודד עם ההתפתחות המביכה.

למחרת היום (14/07/1992) שבה גב’ פרידמן אל המערערת לעריכת ביקור נוסף.

המערערת, שהייתה עצובה ובוכייה, שחה לה כי המערער ביקר אצלה ולחץ עליה שלא תוותר על התינוק. היא חששה מפני האפשרות שהילד יימסר למערער וחזרה על משאלתה למוסרו לאימוץ. גב’ פרידמן הציעה למערערת לראות את התינוק, אך המערערת דחתה את ההצעה מחשש שאם תראה את הילד עלולה היא להתקשר אליו. גב’ פרידמן הזמינה לבית החולים את גב’ לוי, שהיא פקידת סעד לעניין חוק האימוץ. גב’ לוי ראיינה את המערערת ואת בי משפחתה. גם לפניה חזרה המערערת על בקשתה שהילד יימסר לאימוץ, ושבה ומנתה את הסיבות שבגללן אינה יכולה לקבל על עצמה את גידול הילד. כן ביקשה שהילד לא יימסר למערער, שלדבריה הוא “בחור לא אחראי”. בני משפחתה של המערערת חזרו ותמכו בבקשתה, תוך שהדגישו את הסתייגותם מהמשך קשריה עם המערער. לאחר שהודיעה כי מנוי וגמור עמה לחתום על כתב הסכמה למסירת בנה לאימוץ, קיבלה המערערת את הצעת גב’ פרידמן וגב’ לוי, לראות את התינוק “כדי להיפרד ממנו ולדעת על מה היא מוותרת”. היא הלכה בעקבות גב’ פרידמן אל הפגייה.

לבקשתה, נכנסה לחדר לבד, התבוננה בתינוק במשך שניות אחדות, בלי לגעת בו, ויצאה. כשהיא נרגשת ותשושה מן המעמד, מסרה לגב’ פרידמן את השם שבחרה לתינוק.

עם זאת לא שינתה את דעתה וחזרה והצהירה על רצונה שהילד יימסר לאימוץ. משנוכחה גב’ לוי באיתנות רצונה של המערערת, החתימה אותה על הצהרה כי היא מסכימה למסירת בנה לאימוץ ומבינה את משמעות המעשה.

3. באותו היום פגשה פקידת הסעד גב’ לוי גם את המערער. בתמיכת אחותו, שנלוותה אליו, דרש המערער למסור את התינוק לחזקתו. אך פקידת הסעד התרשמה שהמערער אינו מתעניין בקטין, אלא חרד לגורל הקשר שבינו לבין המערערת. משהוברר כי למערער אין כל תכנית מעשית לטיפול בתינוק, ניתנה לו שהות לשקול את עמדתו.

מקץ ימים אחדים התקשרה אמו של המערער לפקידת הסעד המקומית (גב’ עמיר), שביוזמתה הועבר הילד להשגחתה של משפחה אומנת, והתרעמה על הוצאת הקטין ממשפחתו. אך המערער עצמו לא הראה שהקטין מעניין אותו. הוא לא פנה ללשכת מרשם התושבים בבקשה להירשם כאביו; לא התעניין בעריכת ברית-מילה לבנו; לא ביקש מפקידת הסעד לאפשר לו לבקרו ואף לא שאל אותה לשלומו. גב’ עמיר הודיעה למערער את מועד הדיון בבקשתה להוצאת צו נזקקות, אך הוא לא התייצב, ובית המשפט לנוער הוציא את הצו הזמני בהיעדרו. גב’ עמיר הזמינה את המערער למשרדה אך הוא לא הופיע. באמצעות אמו זומן המערער להמשך הדיון בבית המשפט לנוער. אך גם הפעם לא התייצב, ובית המשפט החליט להאריך את תוקף צו הנזקקות בהיעדרו.

ביום 25/08/1992 הופיע המערער במשרדה של גב’ עמיר. הוא הציע שאמו תגדל את התינוק או שהתינוק יימסר לטיפולו של מישהו אחר מבני משפחתו. פקידת הסעד דחתה את הצעתו. היא הסבירה למערער כי בגידולו של התינוק יוכל להיעזר בבני משפחתו, וכי שירותי הסעד אף יהיו נכונים לעזור לו בכך; אך תחילה, וקודם לכול, חיב הוא להציע את עצמו כהורה אחראי לקטין. למערער ניתנה שהות לשקול את עמדתו, וביום 30/08/1992 חזר למשרדה של פקידת הסעד לשיחה נוספת. הוא שאל היכן התינוק. גב’ עמיר סיפרה לו שהתינוק מטופל על-ידי משפחה ושאלה אם הוא רוצה לראותו. המערער השיב בשלילה. לדבריו, חשש ממעשה שיגרום לו להתקשר לתינוק והסביר שמטעם זה נמנע מלראותו גם בבית החולים. בפגישתו השלישית עם גב’ עמיר, ביום 6/09/1992, אמר המערער שהוא “מוכן לוותר על התינוק”, אך מטרידה אותו המחשבה, כיצד יגיב הקטין כשייוודע לו, לאחר הגיעו לבגרות, כי אביו ויתר עליו. גב’ עמיר הזמינה את המערער לשוב אליה ביום 13/09/1992, אך המערער לא בא לפגישה ומאז לא יצר כל קשר עמה.

4. משיחותיה עם המערער התרשמה פקידת הסעד, גב’ עמיר, כי המערער הוא בחור לא בוגר ומבולבל, שלחץ משפחתי דוחף אותו כנראה לקחת את התינוק. אלא שבפועל אין לו יכולת מעשית לגדל את התינוק, וגם אם תינתן לו עזרה רבה לא יוכל לעמוד בכך. ברם, שאלת מסוגלותו ההורית של המערער נבדקה גם על-ידי פקידת הסעד גב’ לוי. היא בדקה ומצאה, כי משפחתו של המערער מוכרת לשירותי הרווחה כמשפחה בעייתית; כי המערער עצמו גדל בתנאי הזנחה, למד בכיתה מיוחדת לקויי למידה ובמרכז לנערים הסובלים מקשיי תיפקוד והסתגלות; וכי גם מן השירות הצבאי נפלט לאחר תקופה קצרה בשל היעדר יכולת הסתגלות. ממפגשיה עם המערער ועם בני משפחתו העלתה, כי המערער אינו מסוגל לגדל את הילד; כי עניינו האמיתי איננו בקטין אלא בסיכוי לחדש את קשריו עם המערערת; וכי כוונות בני משפחתו של המערער אינן עולות בקנה אחד עם טובתו של הקטין. המלצתה הברורה הייתה, כי בנסיבות אלו, ובהיעדר כל חלופה, אין מנוס ממסירתו של הקטין לאימוץ.

5. בקבלו את בקשת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער אכן איננו מסוגל להיות הורה לבנו. קביעה זו ביסס השופט המלומד על האמור בתסקירה של פקידת הסעד, גב’ לוי, ובתצהיר מפי פקידת הסעד, גב’ עמיר. עמדתן של פקידות הסעד באשר לחוסר מסוגלותו ההורית של המערער הייתה חד-משמעית. עמדה זו לא עורערה במאומה, שכן גב’ עמיר, אשר קיימה את עיקר המגעים עם המערער, לא נתבקשה כלל לחקירה על האמור בתצהירה, ואילו בחקירתו לגב’ לוי על תוכן התסקיר שערכה, התמקד בא-כוח המערערים בעניינה של המערערת. עוד ציין השופט, כי אף בעדות המערער עצמו לא נאמר דבר הסותר את עמד פקידות הסעד בדבר אי-מסוגלותו לטפל בילד ולגדלו.

בגדר הודעת הערעור לא השיג בא-כוח המערערים על צדקת הכרעתו של בית המשפט קמא, בעניינו של המערער, לגופה. ואף את המעט שהורשה לטעון לפנינו בנושא זה (בחסד ולא בזכות) אמר בשפה רפה. מה שעלה מדבריו, למעשה, הוא, שהצטרפותו של המערער לערעורה של המערערת לא נועדה אלא לכרוך את גורלו בגורלה. לאמור, שאם יתקבל ערעורה של המערערת, והיא תורשה לחזור בה מהסכמתה למסירת הילד לאימוץ, תתבטל גם הכרזת הילד כבר-אימוץ כלפי המערער. בגישה זו יש, לכאורה, טעם: הלוא הצורך לבחון את דבר מסוגלותו ההורית של המערער לא התעורר, מעיקרא, אלא עקב הסתלקותה של המערערת מן ההורות על הילד; ובחינת מסוגלותו ההורית של המערער אף היא התבססה על ההנחה כי יידרש לטפל בילד ולגדלו ללא שיתופה של המערערת. מכאן שאילו נמצא יסוד להיעתר למערערת, מן הראוי היה לשקול גם את ביטול הכרזת הילד כבר-אימוץ כלפי המערער. דא עקא – כפי שעוד ניווכח – שערעורה של המערערת דינו להידחות, ודין זה מתחייב, מניה וביה, אף כלפי ערעורו של המערער.

6. נפנה אפוא לערעורה של המערערת.

בקשת הורה להשיב לחיקו את ילדו, לאחר שבמו פיו ובעצם ידו נתן הסכה למסירת הילד לאימוץ, עשויה להתבסס על איזו מעילותיו של סעיף 10 לחוק האימוץ, הקובע לאמור:

“לפי בקשת הורה רשאי בית המשפט לפסול הסכמתו שניתנה לפני לידת המאומץ או שהושגה באמצעים פסולים, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צו האימוץ.”

סעיף 10 מבחין בין בקשת הורה לפסול את הסכמתו לבין בקשתו להרשות לו לחזור בו מהסכמתו. הסכמה שניתנה לפני לידת המאומץ ניתנת לפסילה מעיקרא, אף אם בינתיים ניתן צו אימוץ; והוא הדין בהסכמה שהושגה באמצעים פסולים. לא כן הסכמה שבמסירתה על-ידי ההורה ובקבלתה ממנו לא היה פסול. מהסכמה כזו, ככלל, אין חזרה. אך “מטעמים מיוחדים שיירשמו”, וכל עוד לא ניתן צו אימוץ, רשאי בית המשפט להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו (ראה נילי מימון דיני אימוץ ילדים (לשכת עורכי הדין – ההוצאה לאור, ה’תשנ”ד) 142-144). אך יוטעם מיד, כי מתן סעד להורה-מבקש, במסגרת סעיף 10 לחוק האימוץ, מסור לעולם לשיקול-דעתו של בית המשפט. והלכה פסוקה היא, כי בהפעלת שיקול-דעתו מוטל על בית המשפט להתחשב, בראש ובראשונה, בטובתו של הילד המאומץ (או המועמד לאימוץ), ובנתון לשיקול זה – שהוא בעל משקל מכריע- ראוי לו להתחשב בזכותם של ההורים הטבעיים מחד גיסא, ובעניינם וציפייתם של ההורים המאמצים (או המועמדים לאמץ את הילד) מאידך גיסא (ראה: ע”א 577/83 היועץ המשפטי נ’ פלונית [1], בעמ’ 471, מפי השופט ברק; ע”א 622/87 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה [2], דברי השופט אריאל בעמ’ 632). אכן, גם כשלהורה-מבקש עומדת עילה לפסילת הסכמתו – שאז, אמנם, ייטה בית המשפט להיעתר לו – מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית המשפט, שיתחשב בהשפעת החלטתו על מצבו של הקטין (ראה ע”א 546/89 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה [3], דברי השופט אור בעמ’ 189). אך אין צריך לומר – ולאו דווקא מקל וחומר – כי בדונו בבקשת הורה להרשות לו לחזור בו מהסכמה אמיתית ומפורשת, שקבלתה מותנית (כמצוות סעיף 10, סיפה) בקיום טעמים מיוחדים, יפעיל בית המשפט את שיקול-דעתו תוך הקפדה מיוחדת עם המבקש.

מה אפוא משמעו של “טעם מיוחד” שעל ההורה המבקש להראות להצדקת בקשתו? בהתייחסו לשאלה זו בע”א 577/83 [1] הנ”ל אמר השופט ברק, בעמ’ 479, דברים היפים לפרשתנו:

“…עצם שינוי דעתם של ההורים הטבעיים בוודאי אינו טעם מיוחד. כדי שיתקיים טעם מיוחד, צריך שיחול שינוי במערכת העובדתית מאז ניתנה ההסכמה. שינוי זה יכול שיתבטא, למשל, בנישואי ההורים הטבעיים, אם בעת הלידה האם הייתה פנויה, או בשינוי התשתית הכלכלית של ההורים הטבעיים, או בשינוי עמדה של הורים ותומכים. דומה, כי שינוי זה, כדי שיהווה ‘טעם מיוחד’ צריך שיהא שינוי שאינו של מה בכך, ונדרש ששינוי זה יהיה רציני ומשמעותי. עם זאת, יש להימנע מקביעת אמות מידה נוקשות, שהרי המציאות עשירה מכל דמיון, ויש להשאיר תחום זה, ככל האפשר, להכרעה על-פי נסיבות החיים המשתנות.”

ובאותה פרשה (ע”א 577/83 [1] הנ”ל) הטעים הנשיא שמגר, כי שינוי בעמדת ההורה, אפילו הוא כן ואמיתי, מהווה רק נקודת מוצא לבירור בקשתו, אך איננו יכול להיחשב כ”טעם מיוחד”. להלן דבריו בנקודה זו, בעמ’ 485-486, שאף הם יפים לפרשתנו:

“אין ספק, שהאם שינתה את דעתה בכנות ובתום-לב, אך בכך לא די, שהרי אין להניח, שהמחוקק קבע כאן אבן בוחן, לפיה הוא ביקש למנוע חזרה מן ההסכמה רק בשל טעמים פסולים. לו כך הדבר, לא היה מחייב קיומם של טעמים מיוחדים דווקא, שהרי יש להניח, שנקודת המוצא של המחוקק, כפשוטה, היא, כי חל שינוי אמיתי בגישת ההורים. כוונת אמת בלב ההורים חייבת להיות נקודת המוצא הרגילה, אשר בהעדרה צריכה הקשה למתן הרשות להידחות מניה וביה.

הטעם המיוחד משמעו שינוי בנסיבות, שיש בו כדי להיתוסף על כנות הכוונה ולהטות את כפות המאזניים באופן מהותי, כגון שהילד שנועד לאימוץ טרם הכה שורשים במשפחה האחרת או שחל שינוי מהותי בנסיבות חייה של האם, אם נישאה ובאה אל המנוחה והנחלה, והאב (בין האמיתי או החורג, לפי העניין) שותף לרצונה של האם לגדל יחד עמה את ילדה.”

7. המערערת ביקשה להרשות לה לחזור בה מהסכמתה למסירת בנה לאימוץ. מכאן שבקשתה התבססה על סעיף 10 סיפה לחוק האימוץ. אכן, בתצהירים שערכה לתמיכת בקשתה לא כפרה המערערת בהסכמתה למסירת בנה לאימוץ. עם זאת טענה, כי חתמה על כתב ההסכמה בעודנה קטינה ובהיותה מלאת חששות מפני תגובת הוריה על הריונה. לדבריה, הייתה אובדת עצות. ויתורה על תינוקה נעשה בהשפעת הלחץ מצד בני משפחתה, ולנוכח חוסר הוודאות באשר להמשך יחסיה עם המערער. בינתיים – הוסיפה וטענה – חל שינוי בנסיבות. עתה, משבגרה, רוצה היא לגדל את בנה ולהתחתן עם המערער. לגירסתה, גם הוריה מסכימים להחלטתה ונתנו לה את ברכתם. הורי המערערת תמכו בבקשתה. את השינוי שחל בעמדתם הסבירו בחרדה לגורל בתם, שבעקבות הוויתור על בנה נתקפה בדיכאון, ורצונם הכן לסייע לה להיחלץ ממצבה.

8. כלום עלה בידי המערערת להראות טעמים מיוחדים להצדקת בקשתה? בית המשפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה. בפסק-דינו סקר השופט את מהלכיהן של העובדת הסוציאלית (גב’ פרידמן) ושל פקידת הסעד (גב’ לוי), במגעים שקיימו עם המערערת בטרם ניאותו להחתימה על כתב ההסכמה לאימוץ. מן ההשתלשלות העובדתית העלה השופט, כי אף שכבר ביום 13/07/1992הביעה המערערת לפני גב’ פרידמן, בלשון ברורה ומפורשת, את רצונה שבנה יימסר לאימוץ, השהו פקידות הסעד את החתמתה על כתב ההסכמה עד למחרת היום. מדברים שאמרה המערערת לפקידות הסעד, ואף ממה שאמרה בעדותה לפניו, הסיק השופט, כי חתמה על כתב ההסכמה “בדעה צלולה, מתוך מחשבה בוגרת ואמיתית שאין לה אפשרות, כושר ורצון לגדל את הקטין ושטובת הקטין תהיה במסירתו לאימוץ”. כן ציין השופט, שאת בקשת הרשות לחזור בה מהסכמתה הגישה המערערת לבית המשפט רק ביום 13/05/1993, לאמור, כעשרה חודשים תמימים לאחר מועד הלידה. בשקילת טובתו של הילד, שבנסיבות אלו מהווה שיקול מכריע, ייחס השופט משמעות רבה להשהיית הבקשה. אף באשר לשינוי הנסיבות, הכרוך באפשרות שתינשא למערער, לא הניחה המערערת את דעת השופט. בנקודה זו תגלו סתירות בעדויות שני המערערים. מעדויות אלו, וכן מן העובדה שעד למועד מתן פסק הדין (קרוב לשנתיים לאחר הולדת בנם) הם לא נישאו, הסיק השופט שלאמיתו של דבר “אין בדעתם להינשא ודבריהם על נישואים אינם אלא מס שפתיים” לצורך המשפט.

9. בא-כוח המערערים מיקד את טיעונו לפנינו בשתי נקודות:

ראשית, כי בשל הנסיבות שבהן חתמה על כתב ההסכמה אין לתפוס את המערערת על הסכמתה. בעת מעשה טרם מלאו למערערת שמונה-עשרה. בעצם היותה קטינה לא היה אמנם כדי לגרוע מן התקפות הפורמאלית של הסכמתה (ראה סעיף 8(ג) לחוק האימוץ), אך במצב הנפשי שבו הייתה שרויה, יומיים בלבד לאחר הלידה, לא הייתה המערערת מסוגלת לשקול כראוי את החלטתה. בנסיבות אלו, לא היו פקידות הסעד רשאיות להחתימה על כתב ההסכמה. ומשעשו כן, קם למערערת טעם מיוחד להצדקת בקשתה לחזור בה מן ההסכמה.

ושנית, כי מאז לידת בנם חל מפנה ממשי ביחסי המערערים ובכוונותיהם זו כלפי זה. בשעתו התנגדה משפחת המערערת להמשך קשריה עם המערער. אך זה זמן מתגוררים המערערת והמערער יחדיו ומתכננים להינשא. הוריהם מסכימים שיינשאו, וכן מוכנים הם לעזור להם בגידול הילד. שינוי כה מרחיק לכת במהות הקשר בין הוריו של ילד מהווה אף הוא טעם מיוחד להצדקת הבקשה. כדי שנוכל להשתכנע במהות השינוי ביקש בא-כוח המערערים, כי בטרם נכריע בערעור נבקש להגיש לנו תסקיר עדכני של פקידת סעד.

10. בתום שמיעת הטענות (שקוימה לפנינו ביום 7/12/1994), ובהסכמת באי-כוח הצדדים, ביקשנו מפקידת הסעד הממונה על עניינו של הקטין להגיש לנו תסקיר על מצבו של הקטין. בגוף ההחלטה הורינו, כי התסקיר שייערך יתייחס גם למערערת ולמערער. בפועל הוגשו לנו שני תסקירים. האחד, שנערך על-ידי גב’ לוי, פקידת הסעד הממונה על עניינו של הקטין, המתאר את מצבו של הקטין במסגרת המשפחה שבה נקלט כמועמד לאימוץ. התסקיר השני נערך בידי גב’ טל, המפקחת הארצית על פקידות הסעד לעניין חוק האימוץ. תסקיר זה נועד להביא לפנינו – על יסוד בדיקה חדשה ­את מלוא העובדות על מצבם של המערערת והמערער ועל התמורה שחלה ביחסיהם. יצוין שגב’ טל, שקיבלה על עצמה לטפל בכך, לא הייתה מעורבת בעבר בטיפול בפרשתם של המערערים ולא הכירה אותה. הפנייה אליה באה עקב חששו של בא-כוח המערערים, שפקידת הסעד גב’ לוי – אשר קיבלה את הסכמת המערערת למסירת הילד לאימוץ ובדקה גם את שאלת מסוגלותו של המערער – תתקשה למסור חוות-דעת חדשה ע אודות המערערים בלי שתהא מושפעת מן ההתרשמויות שהפיקה ממגעיה עמם בעבר.

11. מן התסקיר הראשון עולה, כי הקטין גדל ומתפתח יפה. בהיותו כבן שלושה חודשים נמסר למשפחה המבקשת ומועמדת לאמצו. משפחה זו כוללת גם בת מאומצת, שהיא כיום כבת תשע. הקטין נקלט במסגרת המשפחה, זוכה להרבה חום ותשומת לב, כרוך אחרי אחותו הגדולה ונהנה מתחושת ביטחון ושייכות. להערכת פקידת הסעד, גב’ לוי, טובת הקטין מחייבת להשאירו במסגרת המשפחה שבה נקלט, וכל שינוי במצב זה עלול לפגוע בו ללא תקנה.

12. בתסקיר השני (שכאמור נערך על-ידי פקידת הסעד גב’ טל) נמסר מידע מפתיע. להלן עיקרי הדברים:

(א) בא-כוחם של המערערים סיפק לפקידת הסעד כתובת שבה תוכל לפגוש את שולחיו. לאחר שנחה דעתה שמועד ביקורה הודע להם באה פקידת הסעד למקום. עתה הופתעה להיווכח, כי אין המדובר במעונם של המערערים, אלא בבית משפחתה של המערערת, וכי איש מן המערערים איננו בבית. נאמר לה, שהמערערת נמצאת במקום עבודתה. היא התקשרה אפוא לשם, דיברה עם המערערת וביקשה ממנה לבוא לביתה ביחד עם המערער; והמערערת הבטיחה לעשות כן.

(ב) עד שיגיעו המערערים שקעה פקידת הסעד בשיחה, תחילה עם אחותה של המערערת שקיבה אותה בבואה, ואחר כך גם עם אמה של המערערת ששבה הביתה ממקום עבודתה. משיחות אלו למדה פקידת הסעד, כי המערערת אינה מתגוררת ביחד עם המערער אלא ביחידת מגורים קטנה שיוחדה לה בבית הוריה. כן הוברר לה, שהורי המערערת מתנגדים לקיום קשר כלשהו בין המערערת לבין המערער וכי על רקע זה אסרו על המערער להיכנס לביתם. עוד הסתבר, כי אחותה של המערערת (נערה שסיימה זה לא כבר בית-ספר תיכון) לא שמעה כלל שהמערערת מבקשת לקבל את הילד ולגדלו. גם אמה של המערערת התייחסה לאפשרות שהילד יוחזר לרשות בתה בנימה מאולצת. לדבריה, היא אמנם מוכנה לקבל את הילד בביתה כדי לספק את רצונה של המערערת, אך בשום פנים ואופן אין היא מוכנה שהמערער יבוא להתגורר בביתם.

(ג) משבוששה המערערת לשוב הביתה, חרף הבטחתה, יצאה פקידת הסעד לפוגשה במקום עבודתה. עתה טענה המערערת כי לא עלה בידה להשיג את המערער “כי הוא עובד מחוץ לעיר”, אלא שהוא (לדבריה) יודע על אודות ביקורה הצפוי של פקידת הסעד.

מקץ יומיים באה המערערת לפגוש את פקידת הסעד בירושלים (כנראה במשרדה), אך גם הפעם לא נלווה אליה המערער. פקידת הסעד שמעה את דבריה ומצאה בהם סתירות רבות. משהודתה כי היא אכן מתגוררת בית הוריה, שאלה אותה פקידת הסעד כיצד זה אפוא נטען בערעורה, שהיא והמערער חיים יחד ומתכוונים להינשא. תשובת המערערת הייתה, “כי בעצם הם מתכוונים לחזור לגור יחד ואף להינשא אם יקבלו את הילד”; אלא שבינתיים יחסיה עם המערער אינם כה טובים והם מרבים לריב, על רקע האשמותיו של המערער כלפיה בעניין ויתורה על הילד. בשלב מסוים של השיחה אף הודתה המערערת, שכיום “אין לה כמעט קשר עם” המערער.

(ד) פקידת הסעד התרשמה, כי המערערת “עסוקה בעצמה ובכאבה שאין לה מידע על הילד והרבה פחות בעובדה שאין הוא עמה או שאין היא מגדלת אותו”. כפי שהסתבר, אין למערערת כל תכנית לגבי עתיד יחסיה עם הילד. כשלעצמה, “היתה משאירה את המצב כמו שהוא ובלבד שתקבל תמונה של (הילד) ובכך היתה מסתפקת”. היא מודה, שהתארכות ההליך היא המכבידה עליה (כדבריה: “אם יחליטו כבר תרד לי אבן מהלב, אני אדע שאין לי ברירה וזהו, ואז אני אתגבר”), ושאילו נזקקה לגורם טיפולי ייתכן שהייתה מוותרת על הערעור.

(ה) בסיכום תסקירה של גב’ טל נאמר, כי “מדובר בשני בני זוג שלמעשה אינם זוג”. המערערת היא “בחורה צעירה שכל עתידה לפניה ולמעשה אינה יודעת מה ברצונה לעשות, כאשר למעשה אפילו תמונה קטה של הילד היתה מספקת אותה”. ואילו בני משפחתה של המערערת, האומרים כי הם מוכנים לעזור לבתם לגדל את הילד, “למעשה מקווים שבית המשפט יעשה את העבודה בשבילם ולא יכריח אותם לעמוד בפני הבושה ועוגמת הנפש הכרוכים בגידולו של נכד (שנולד) מחוץ לנישואין והצורך במיפגש תמידי עם (המערער) שהוא מבחינתם מוקצה מחמת מיאוס”. במערכת המשפחתית הנוכחית – קובעת גב’ טל בחוות-דעתה – אין מקום לילד. הכנסתו לתוכה תחייב את המערערת “להישאר בקשר עם (המערער) אותו היא מנסה היום לסיים”, תפר את האיזון העדין שנרקם בינתיים בין המערערת לבין הוריה ותביא למתח קשה בין הורי המערערת לבין המערער; “וכל זאת ב’אשמתו’ של ילד רך הגדל באושר במקום הימצאו”. לעומת זאת, אישור פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ירגיע את כל הנוגעים בדבר, לרבות המערערת, “שתקבל עליה את הדין מתוך הקלה וכך תוכל להמשיך בחייה בלא הצורך להמשיך ולהוכיח לסביבתה ולעצמה כי אין היא ‘אמא רעה’ ועל כן אינה מוכנה לוותר על ילדיה”.

13. לאחר העיון בתסקירים הנוספים – שנתבקשו והוגשו לאחר גמר שמיעת הטענות – החלטנו ליתן לבא-כוח המערערים הזדמנות להגיב בכתב על האמור בהם. בכתב תגובתו ניסה בא-כוח המערערם להטיל דופי באמינות בדיקתן ובכשרות מניעיהן של פקידות הסעד. ברוח זו טען, בין היתר, כי “המדובר ב’משחק מכור’ ובתסקירים מגמתיים ולא אובייקטיבים, שמטרתם לסתום את הגולל על סיכויי המערערים לקבל חזרה לידיהם את ילדם”, וכי “קיים חשש ממשי כי שתי עורכות התסקירים פעלו תוך תיאום ולא באופן אובייקטיבי”. דינן של טענות אלו להידחות. לא זה בלבד שבא-כוח המערערים לא טרח לפרט על מה הוא מבסס טענות כה חמורות, אלא שגם העיון במידע המפורט שנכלל בתסקירים איננו יכול שלא להניח את הדעת בדבר יסודיות הבדיקה שערכו פקידות הסעד לקראת הכנתם של התסקירים.

14. נשוב אפוא לגופו של עניין.

דומה כי די במה שהובא בתסקיר השני כדי להוביל למסקנה, כי השינוי הנטען ביחסי המערערים כלל לא התחולל. שהלוא עתה מסתבר, בניגוד מוחלט לנטען לפנינו, כי המערערים אינם מתגוררים ביחד, כי אין להם כל תכנית מגובשת להינשא ושהוריה של המערערת – אף שהם נכונים, ככל שהיו גם בזמן הבירור לפני הערכאה הראשונה, לקבל את הילד בביתם ולמלא בכך את רצון בתם – פוסלים את המערער ואוסרים עליו להיכנס לביתם. זאת ועוד: הודאת המערערת לפני פקידת הסעד, שכיום “אין לה כמעט קשר” עם המערער, סותת את הגירסה שהובאה לפנינו על-ידי בא-כוחה במסגרת טיעונו ומאשרת את מסקנתה של גב’ טל כי ה”מדובר בשני בני זוג שלמעשה אינם זוג”. יתר-על-כן: מהערכתה המקצועית של פקידת הסעד עולה כי מניעיה של המערערת לבקשתה אינם נובעים מכמיהה להגשמת אימהותה או מחרדה לגורלו ולטובתו של הילד, אלא מעיסוק בכאבה שלה על רקע דימויה השלילי, בעיניה, עקב ויתורה על בנה.

גם אם אניח, לטובת המערערת, כי את דעתה לעניין מסירת בנה לאימוץ שינתה בכנות ובתום-לב, לא יהיה בכך כדי להועיל לעמדתה. הצדקת בקשתה טעונה “טעם מיוחד”. לביסוס הטענה, שטעם מיוחד אכן מתקיים, הסתמך בא-כוח המערערים על שינוי מרחיק לכת שהתחולל ביחסיהם של המערערים ועל גיבוש תכניתם להינשא. כעולה ממה שהובא לעיל, מן האמור בע”א 577/83 [1], שינוי כזה עשוי, לכאורה, להוות טעם מיוחד. ואולם לבירור מהותו וממשותו של השינוי, ועל-פי עתירת בא-כוח המערערים, ביקשנו להגיש לנו תסקיר נוסף. אכן, גם אילו נמצא יסוד לטענה שהתחולל שינוי ממשי ביחסי המערערים – לאמור, שאמנם הם חיים כבני-זוג ומתכוונים, באמת ובתמים, להינשא וביחד לגדל את הילד – עדיין היה עלינו לבחון, אם ניתוק הילד מן המשפחה שנקלט בה ומסירו למערערים מתיישבים עם טובתו של הילד ועם ציפייתה של המשפחה המגדלת אותו באהבה, תוך שהיא ממתינה לאימוצו, זה יותר משנתיים. אך בחינה זו, לאמיתו של דבר, שוב אינה דרושה. שכן, כפי שהראיתי, התסקיר הנוסף שהוגש לנו לא זה בלבד שאיננו מאשר את דבר השינוי הנטען במצבם וביחסיהם של המערערים, אלא אף שולל זאת מכול וכול.

15. נותרה לבירור טענת בא-כוח המערערים, כי במצב הנפשי שבו הייתה המערערת שרויה, יומיים לאחר הלידה, לא הייתה היא מסוגלת לשקול כראוי את החלטתה, ושהחתמתה בנסיבות אלו על כתב הסכמה לאימוץ בנה מהווה טעם מיוחד להצדקת בקשתה לחזור בה מן ההסכמה.

תחילה יש להבהיר, כי בא-כוח המערערים לא טען כי הסכמת המערערת הושגה ממנה על-ידי פקידת הסעד תוך ניצול חולשתה. אך למניעת ספק ספיקא מוצא אני מקום להטעים, כי במהלכיהן של העובדת הסוציאלית (גב’ פרידמן) ושל פקידת הסעד (גב’ לוי), במגעיהן עם המערערת, אכן לא דבק שמץ של פגם שיכול היה להיחשב כאמצעי פסול, במובן סעיף 10, רישה, לחוק האימוץ. הלוא הייתה זאת המערערת, שמעת הלידה ובמהלך היומיים שלאחריה לא חדלה מלהכריז על רצונה שבנה יימסר לאימוץ. גב’ פרידמן, שלראשונה נפגשה עם המערערת למחרתהלידה, לא מיהרה להזמין פקידת סעד מוסמכת לפי חוק האימוץ, וממהלכיה כלפי המערערת ניתן להתרשם שהיא אף ניסתה להשהות את החלטתה. גב’ לוי ראיינה אמנם את המערערת רק זמן קצר לפני החתמתה על כתב ההסכמה. אך מן המידע שקיבלה מגב’ פרידמן ידעה שלמערערת יש עמדה ברורה ונחרצת. בצדקת ההערכה הזאת יכלה להיווכח גם מן הדברים הברורים ששמעה בעצמה מפי המערערת, שחזרה על הבעת רצונה גם לאחר ששוכנעה לראות את הילד. הנסיבות הללו מעידות, כי בעת נטילת ההסכמה מן המערערת היה גלוי וברור שהמערערת רוצה שבנה יימסר לאימוץ ושהיא אף מבקשת למהר ולהגשים רצון זה בחתימה על כתב הסכמה כחוק.

הסכמת המערערת למסירת בנה לאימוץ הייתה אפוא גלויה וברורה. אך כלום הייתה גם כנה ואמיתית? לאמור, שהובעה וניתנה מתוך גמירת הדעת ובנסיבות שבהן הייתה המערערת מסוגלת לשקול כראוי את עמדתה ולגבש החלטה כה גורלית? כשלעצמי, הנני נכון לקבל, שאם בעת הבעת הסכמתו למסירת ילדו לאימוץ מצוי ההורה במצוקה נפשית, ובמשפט מוכח כי מצוקה זו היא שהכתיבה את הסכמתו, עשוי מצבו הנפשי של ההורה להישקל על-ידי בית המשפט כ”טעם מיוחד” להצדקת בקשתו לחזור בו מן ההסכמה (ראה, לעניין זה, את הערתו שלהשופט בייסקי בע”א 546/89 [3] הנ”ל, בעמ’ 201מול אותיות השוליים ה-ו). לכן, ומטעם זה, הייתי אף נוטה להמליץ לפני הגורמים המקצועיים הממונים על כך להשהות במשך זמן מה את החתמת ההורה על כתב ההסכמה למסירת ילדו לאימוץ, באותם מקרים שבהם ניתן להניח כי ההורה שרוי במצוקה. אך לאפשרות שכך אירע בפרשתה של המערערת לא הובאה כל ראיה, ואילו בעובדה שאת הגשת בקשתה לבית המשפט השהתה המערעת כעשרה חודשים לאחר הלידה, יש לכאורה אף משום ראיה לסתור.

זאת ועוד: בפסק-דינו של בית המשפט קמא נקבע, כזכור, כי המערערת חתמה על כתב ההסכמה “בדעה צלולה, מתוך מחשבה בוגרת ואמיתית שאין לה אפשרות, כושר ורצון לגדל את הקטין ושטובת הקטין תהיה במסירתו לאימוץ”. קביעה עובדתית זו, שלא מצאתי עילה להתערב בה, אינה בהכרח סותרת את ההנחה – שאף היא מקובלת עליי – שהמערערת גיבשה את החלטתה והביעה את רצונה בנסיבות של מצוקה נפשית. הלוא טבען של החלטות מסוג זה שהן מתקבלות בתנאים קשים ומלוות בכאב אישי עמוק; ומקיומן של נסיבות כאלה אין מתחייב שההחלטה איננה מבטאת הסכמה כנה ואמיתית (השווה דברי השופט אור, בע”א 546/89 [3] הנ”ל, בעמ’ 191). מהשהיית בקשתה לחזור בה מן ההסמה, במשך תקופה כה ארוכה, עולה, לכאורה, שחרף מצוקתה ביטאה המערערת, בחתימתה על כתב ההסכמה, את רצונה הכן והאמיתי אותה שעה.

16. הנה כי כן, אף בנסיבות החתמתה של המערערת על כתב ההסכמה אין משום טעם מיוחד לתמיכת בקשתה. ובהיעדר טעם מיוחד, כאמור, דין ערעורה להידחות. לפנים מן הצורך אבקש להעיר, שגם אילו מצאתי אחיזה ראייתית לטענת המערערת כי ויתורה על תינוקה נעשה בהשפעת הלחץ מצד בני משפחתה ועקב אובדן העצות שנקלעה אליו, נוטה הייתי לאשר את פסק-דינו של בית המשפט קמא משום העדפת טובתו של הקטין ומתוך ההתחשבות בציפייתה המוצדקת של המשפחה אשר קיבלה אותו לשם אימוץ והמגדלת אותו, זה יותר משנתיים, באהבה ובמסירות. לשיהוי הרב שפניית המערערת לבית המשפט לקתה בו נודעת, בהקשר הזה, משמעות רבה. על החשיבות המיוחדת שיש לייחס, בהליכים מסוג זה, לגורם הזמן עמדה המחברת מימון, בספרה הנ”ל, בעמ’ 142:

“מתן האפשרות להורה לחזור בו מהסכמתו למסירת ילדו לאימוץ עד למתן צו אימוץ עלולה להקשות על מאמצים, המצויים בחרדה במשך כל התקופה מקבלת הילד ועד למתן צו אימוץ. ואם אמנם מבקש ההורה לחזור בו מהסכמתו לאימוץ הילד, ובקשתו מתקבלת, עלול הילד לסבול קשות תוצאה מניתוקו מהמשפחה שרצתה לאמצו ואליה נקשר.

ייתכן שרצוי להגביל את משך הזמן שבו ניתן לחזור מהסכמה לאימוץ לתקופה קצרה ולמסור את הילד למשפחה מאמצת רק לאחר חלוף תקופה זו.”

אינני סמוך ובטוח כי רצוי להגביל את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 10 לחוק האימוץ ולהשהות את מסירת הילד למשפחה המועמדת לאמצו עד לאחר חלוף המועד. אך כשבקשת ההורה מוגשת בשיהוי ניכר, ובית המשפט נוכח שהילד נקלט בינתיים בהצלחה במסגרת משפחה מאמצת, יעדיף בית המשפט את טובת הקטין וייחס משקל רב גם לצורך למנוע פגיעה במשפחה המאמצת. השיהוי בהגשת הבקשה מציב אפוא מכשול – ולעתים מחסום של ממש – על דרכו של ההורה חזרה אל ילדו.

17. לא אוכל לחתום פסק-דין זה בלי להעיר על התארכותו המופלגת של ההליך לפני בית המשפט קמא. כפי שכבר נזכר, בקשת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הילד כבר-אימוץ כלפי המערער הוגשה לבית המשפט ביום 25/10/1992, ואילו בקשת המערערת, להרשות לה לחזור בה מהסכמתה למסירת הילד לאימוץ, הוגשה לבית המשפט ביום 13/05/1993. אך פסק הדין בהליך המאוחד ניתן רק ביום 28/06/1994, לאמור כעשרים חודשים לאחר הגשת הבקשה המקורית ויותר משלושה-עשר חודשים לאחר הגשת הבקשה הנוספ. מן העיון בתיק לא הצלחתי לדלות מה גרם להתמשכות כה רבה של השמיעה, אך ממה שמצאתי עולה כי גם לעריכת פסק הדין נדרשו לבית המשפט כחמישה חודשים. מצב דברים זה איננו יכול להיחשב כמניח את הדעת. כל מה שנאמר לעיל, בדבר החשיבות שיש לייחס בהליכים כאלה לגורם הזמן, חל, כמובן, גם על בית המשפט שלפניו מתברר ההליך. ובהתחשב במהותו של ההליך ראוי היה לו לבית המשפט לקובעו לבירור ולסיים את בירורו בתוך פרק זמן קצר ככל האפשר.

18. מן הטעמים שפורטו יש לדחות את הערעור. חרף נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ולא בלי היסוס, אני מציע להימנע מחיובם של המערערים בתשלום הוצאות.

 

השופט י’ זמיר:

 

אני מסכים, אך יש עמי הערה אחת, שאין בה כדי לשנות את התוצאה.

המערערת חתמה על הסכמתה לאימוץ סמוך ללידה. לא הייתה זו לידה רגילה. המערערת הייתה עדיין קטינה. היא לא הייתה נשואה. כיוון שהוריה שומרי מסורת, היא שמרה את דבר ההיריון בסוד מפניהם. הוריה לא ראו בעין יפה את עצם קשריה עם המערער, הלוא הוא אבי הילד. היא לא ידעה שהגיעה שעתה ללדת. כשבאה לבית החולים והתברר לה שהיא כורעת ללדת, ביקשה שלא ייוודע למשפחתה על הלידה. אחות חדר הלידה טלפנה אותו לילה אל מנהלת הירות הסוציאלי של בית החולים והודיעה לה כי המערערת נמצאת במצב נפשי קשה. למחרת הלידה ביקרה אותה עובדת סוציאלית של בית החולים ומצאה אותה מטושטשת וחלשה. ביום המחרת הופגשה עם פקידת סעד מוסמכת לפי חוק אימוץ ילדים וחתמה לפניה על הסכמתה לאימוץ.

בנסיבות אלה יש מקום לשאול אם הסכמת האם הינה אכן הסכמה של ממש, כנדרש בסעיף 8(א) לחוק האימוץ. אין להוציא מכלל אפשרות שחתימת אם על הסכמה לאימוץ בנסיבות מעין אלה לא תיחשב הסכמה. הסכמה לאימוץ, שהיא הרת גורל, חייבת להיות חופשית, שקולה ואמיתית. לעתים, הסכמה הניתנת בשעה של מצוקה או ביום של משבר, עקב הלידה עצמה או עקב נסיבות הקשורות ללידה, אינה שקולה כראוי ולפיכך אינה אמיתית כנדרש. היא יכולה לחלוף כצל עובר. הסכמה אמיתית לאימוץ עשויה להעיד, כשהיא לעצמה, על חוסר מסוגלות הורית. לכן די בה כדי לשמש טעם לאימוץ. אך הסכמה שניתנה בשעת משבר, והיא עשויה לחלוף עם המשבר, לא בהכרח תלמד על חוסר מסוגלות הורית. משום כך, יש שיטות משפט השוללות תוקפה של הסכמה לאימוץ שניתנה זמן קצר לאחר הלידה. ראו פ’ שיפמן, דיני המשפחה בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע”ש הרי סאקר, כרך ב, ה’תשמ”ט) 293-294. אכן, אין זה הדין בישראל. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי הסכמה שניתנה במקרה מסוים בנסיבות של משבר, סמוך ללידה, לא תיחשב הסכמה לפי סעיף 8 לחוק האימוץ. ואפשר גם כי הסכמה שניתנה בנסיבות כאלה תיחשב, כדברי השופט מצא (בפיסקה 15), כטעם מיוחד לבקשת האם, לפי סעיף 10 לחוק האימוץ, לחזור בה מן ההסכמה. משום כך אני מצטרף להמלצה של השופט מצא (שם) “להשהות במשך זמן מה את החתמת ההורה על כתב ההסכמה למסירת ילדו לאימוץ, באותם מקרים שבהם ניתן להניח כי ההורה שרוי במצוקה”. ויש לי ספק אם די בכך. האם, למשל, אין מקום, בנסיבות כאלה, לבדיקת האם על-ידי פסיכולוג? או אולי יש מקום, בנסיבות כאלה, לדרוש חתימה חוזרת על ההסכמה לאימוץ כעבור זמן מסוים? סעיף 9 לחוק האימוץ קובע לאמור:

“הביע הורה של המאומץ את הסכמתו לאימוץ באחת הדרכים ובנוסח שנקבעו לכך בתקנות, רשאי בית המשפט לקבל זאת כהוכחה להסכמתו.”

בתקנות סדר דין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984, נקבעו דרכים למתן הסכמה של הורה לאימוץ. ראו תקנות 272-274. תקנות אלה קובעות כי הסכמת ההורה תינתן לפני שופט, דיין או פקיד סעד בהצהרה בכתב, לפי טופס מסוים, לאחר שניתן להורה הסבר על מהות האימוץ. ייתן שאין די בכך ויש מקום לקבוע בתקנות לפי חוק אימוץ ילדים גם הוראות בעניין הדרך למתן הסכמה לאימוץ על-ידי אם סמוך ללידה. אני מציע כי שר המשפטים ישקול, בהתייעצות עם שר העבודה והרווחה, אם אכן יש מקום לקבוע הוראות כאלה בתקנות. לצורך זה אני מבקש כי עותק של פסק-דין זה יועבר לעיונו של שר המשפטים.

לדעתי, כאמור, אין בכך כדי לשנות את התוצאה במקרה זה, שכן שוכנעתי, כמו השופט מצא, כי הסכמת המערערת לאימוץ הייתה אמיתית, וכי בנסיבות המקרה, ובמיוחד מתוך הערכה של טובת הילד, אין מקום להרשות למערערת לחזור בה מהסכמתה.

 

השופטת ט’ שטרסברג-כהן:

 

מקובלת עליי התוצאה שאליה הגיע חברי, השופט מצא, ושאליה הצטרף חברי, השופט זמיר. כן מאמצת אני את הערותיו והמלצותיו של חברי, השופט זמיר, בנושא ההסכמה בנסיבות בהן ניתנה.

השיקולים שהכריעו את הכף לצירוף הסכמתי לעמדת חבריי הם הזמן הרב שחלף מאז נחתמה ההסכמה ועד פניית המערערת לבית המשפט, הימצאותו של הילד כמעט מאז היוולדו ועד היום במשפחה המועמדת לאמצו, שבה מצא בית חם וטיפול מסור ואוהב באופן שטובתו דורשת שלא לזעזעו ולטלטלו מחדש לתוך אי-ודאות, ונתינת הדעת לציפיות המשפחה המגדלת את הילד זה יותרמשנתיים באהבה ובמסירות ומצפה לאמצו. לכל אלה יש להוסיף את הרושם הקשה המתקבל מתסקיר המפקחת הארצית על פקידות הסעד, שלפי בקשתנו מסרה תמונת מצב מעודכנת של הורי הילד, וממנה עולה שהטיעון שהועלה לפנינו איננו משקף את המצב לאשורו וכי יחסה של המערערת לכל הנושא של אפשרות החזרת הילד אליה הוא אמביוואלנטי אם לא מסויג וכי אבי הילד איננו כלל בתמונה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.

 

ניתן היום, ט אדר-א ה’תשנ”ה (09/02/1995).