ע”א 4533-91 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה (31/12/1991)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 4533/91
בפני:
כבוד הנשיא מ’ שמגר
כבוד השופט ש’ לוין
כבוד השופט ת’ אור
המערערים:
פלונים
נגד
המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12/09/1991 בתיק אימוץ 59/90 שניתן על ידי כבוד הנשיא ורדי זיילר
תאריך הישיבה:
ל אדר-א ה’תשנ”ב (05/03/1992)
בשם המערערים:
עו”ד אברהם בן הדור
בשם המשיב:
עו”ד אילתה זיסקינד
פסק-דין
הנשיא מ’ שמגר:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הכריז כי הקטין יצחק הוא בר-אימוץ וקבע כי הוא יאומץ על ידי המשפחה בה הוא נמצא באומנה.
2. הקטין יצחק הוא יליד 19/09/1987. אביו של הקטין, שהוא המערער השני, התייצב בפני בית משפט קמא והצהיר כי איננו יכול לטפל בקטין. תחילה אמר כי הוא מציע שאחיו, רופא עיניים המתגורר בפריז, יאמץ את הקטין, ואם דבר זה איננו בר ביצוע הוא מסכים בלית ברירה שהמשפחה האומנת, בה הילד נמצא אותה שעה, תאמץ אותו. במהלך הדיון עלתה הצעה נוספת והיא כי אח אחר של המערער השני, רואה חשבון המתגורר בארה”ב, יאמץ את הקטין.
אימו של הקטין, המערערת הראשונה, לא התייצבה כלל במשפט. כפי שעלה מן הראיות היא סובלת מסכיזופרניה כרונית. בני הזוג חיים בנפרד ושלושה ילדים שנולדו להם לפני כן נמסרו לאימוץ בחוץ לארץ, ואף זאת ביוזמת בני הזוג. מיד עם לידת הקטין הוא נזנח למעשה על ידי הוריו וסודר על כן באומנה אצל בני הזוג, אשר אצלם הוא שוהה מאז סוף שנת 1987.
בני הזוג אשר אצלם נמצא הקטין קלטו אותו תחילה לתקופה קצרה, אולם במשך הזמן נקשרו אליו והקטין חש אצלם מאוד בטוב וגם סבור שהם הוריו.
בנסיבות הללו הסיק בית המשפט המחוזי, בצדק, כי נוצרו הנסיבות אשר בהם דנים סעיפים 13(4), (5) ו-(7) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981, והוא הכריז על הקטין כבר-אימוץ.
מקובל עלינו שאנו מחלקים את הליכי האימוץ בדרך כלל לשני חלקים נפרדים: תחילה דנים בשאלה אם הקטין הוא בר-אימוץ, ולאחר מכן, בדרך כלל בנפרד, דנים בשאלה מי יאמץ את הקטין. במקרה דנן לא היתה התנגדות אלא הסכמה לאימוץ מצד ההורים, היינו הסכמה מפורשת מצד האב והסכמה מכללא מצד האם. לכן היה המעבר לדיון בשאלת זהותו של המאמץ מהירה וטבעית.
3. כמוזכר כבר לעיל, עלו לפני בית משפט קמא שתי חלופות: האחת היא אימוצו של הקטין במשפחה האומנת בה הוא נמצא עתה. השניה היא אימוצו בידי אחי המערער בארה”ב. האח האמור ואשתו, שהם, כמובן, הדוד והדודה של הקטין, הם הורים לשבעה ילדים והם הביעו נכונות לאמץ גם את הקטין הנ”ל, אשר יהיה, כדבריהם, ילדם השמיני.
המומחה מטעם רשויות הרווחה צידד במסירת הילד לאימוץ למשפחה האומנת, ובית המשפט החליט, בהסכמת הצדדים, למנות מומחה מטעמו והוא ד”ר יחזקאל כהן. מומחה זה נפגש עם ההורים האומנים ועם הדוד והדודה בארה”ב, והוא הגיש לבית המשפט חוות דעת ובה המלצה חד-משמעית להשאיר את הקטין במקום הימצאו, באומנה, כדי שההורים האומנים יאמצוהו. התרשמותו משתי המשפחות היתה חיובית והוא סבר ששתי המשפחות ראויות, מבחינת תכונותיהן, לשמש לקטין כמשפחות מאמצות. עם זאת, ראה לאבחן, מבחינת המניעים לאימוץ, כאשר הוא מציין שלמשפחה של האומנה מניעים יותר רגשיים ואילו למשפחת הדוד מניעים יותר ערכיים.
המומחה הוסיף כי יש לתת משקל מרכזי לצרכיו של הקטין. אין צריך להוסיף כי גם החוק מאמץ אמת מידה זו, שהרי הציב את טובת המאומץ כשיקול מנחה מרכזי במתן צו האימוץ (ראה סעיף 1(ב) לחוק הנ”ל).
ד”ר כהן ציין כי לאור נסיונו, הקשרים שמתפתחים בראשית חייו של קטין הם קריטיים ביותר לבריאותו הנפשית והגופנית, והם המבטיחים המשך התפתחותו התקינה. לדעתו, אין כמעט חבלה נפשית גדולה יותר מזו הנגרמת על ידי קטיעה בקביעותם של היחסים הראשוניים בין הקטין לבין אלה המגדלים אותו בשנותיו הראשונות. מסירת הקטין לאימוץ לארץ זרה לידי הדוד, תהווה חבלה שקשה לראות איך יוכל להתמודד עימה.
4. בית משפט קמא ראה לייחס משקל רב לסיכון של גרם נזק לקטין אם ינותק מן המקום אליו כבר הורגל. בית המשפט אומנם הביע ספק אם ניתוק הקשר הוא טראומטי ונטול מרפא במידה בה תיאר זאת המומחה. לעניין זה הפנה, לשם השוואה והדגמה, לנסיבות שנוצרו, לא אחת, בתקופת השואה, כאשר נגדע הקשר בין הורים לילדים ואלה האחרונים מצאו לאחר מכן חיים חדשים, תחילה בבתים אליהם נאספו ולאחר מכן כאשר הוחזרו לחיק עמם. זאת ועוד, לפי סברת בית המשפט המחוזי יתכן ויש יתרון לטווח הארוך בעצם הקליטה בתוך מסגרת משפחתית של קרובים בקירבה ביולוגית, דבר היכול ליצור לאורך זמן תחושה של שיוך משפחתי אמיתי.
על אף זאת ראתה הערכאה הראשונה לתת משקל מכריע לעמדתם של המומחים, ושל אנשי הרשות שטיפלו בקטין שהיו סבורים שהסיכון לרווחתו ולשלומו של הקטין שיכול להיווצר על ידי ניתוקו מן המשפחה האומנת, גדול עד כדי אפשרות של יצירת נזק בלתי-הדיר לקטין. בית המשפט ראה, כדבריו, מקום “להיכנע לדעתם של מי שבקיאים בנושאים שונים יותר ממנו, ובמיוחד שמדובר בדעה אחידה של מספר מומחים ובתוכם מומחה בעל משקל, הוא המומחה הבלתי תלוי שנתמנה על ידי בית המשפט”. על כן, החליט בית המשפט לקבוע כי הקטין ימסר לאימוץ למשפחה האומנת בה הוא נמצא. בית המשפט ליווה החלטתו בהוראה למומחה להשלים חוות דעתו בעניין הקשרים העתידיים בין ההורים הביולוגיים לבין הקטין, לאחר האימוץ.
5. פרקליטם המלומד של המערערים טען בפנינו כי לא הוכח שההורים אינם מסוגלים לדאוג לילד כראוי, וכי אין סיכוי כי התנהגותם או מצבם ישתנה בעתיד על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. לצורך מסקנה בכגון דא יש לדעת הפרקליט המלומד להתייחס למסגרת של המשפחה המורחבת, היינו לא רק להורים אלא גם לדוד ולדודה, וכל עוד מוכנים אלה לגדל את הילד אין מקום למסקנה שנוצרו הנסיבות המתוארות בפיסקאות (4), (5) או (7) הנ”ל לסעיף 13. זאת ועוד, רשויות הסעד חייבות היו לספק את העזרה כדי לאפשר לאב לגדל את הקטין, ומשלא עשו כן, לא היה מקום להסקת המסקנה שנוצרו הנסיבות שפיסקה (7) מדברת בהן. מן הבחינה המשפטית המסקנה היא, כמובן, שהכרזת הקטין כבר-אימוץ לא היתה במקומה. לחלופין, נטען כי יש להעדיף אימוץ על ידי הדוד והדודה על האימוץ בידי המשפחה האומנת.
6. לא ראיתי לקבל את התיזה של הפרקליט המלומד. סעיף 13 לחוק הנ”ל דן ביחסים בין ההורים לבין הקטין כפי שנוצרו במועד מוגדר, ובמקרה דנן עם לידתו.
לו היתה המשפחה הרחבה יותר נחלצת לעזרת ההורים, עם לידת הקטין, יתכן ולא היו נוצרות הנסיבות שחייבו את התערבותן של רשויות הרווחה ואת העברת הקטין למשפחה אומנת. אולם, לא אירע כזאת. כאשר הקטין נולד זנחה אותו אימו לחלוטין ואינה מתעניינת בו יותר, ואביו הודיע מפורשות שאיננו מסוגל לטפל בו ומוסיף לבקש דרכים לאימוצו של הקטין, כפי שגם עשה עם שלושת ילדיהם הקודמים של בני הזוג. באף שלב לא הודיע כי הוא מוכן לגדל את הקטין בעזרת משפחתו.
האפשרות של האימוץ על ידי הדודים, בצרפת או בארה”ב, עלה רק בשלב מאוחר יותר כחלופה לאימוץ על ידי המשפחה האומנת, ואחרי שכבר נוצרו הנסיבות שסעיף 13 מדבר בהן, הווי אומר, החלופות הללו שעניינן חיפוש מקום לאימוצו של הקטין, עלו אחרי שנוצרו כבר הנסיבות בהן מדבר סעיף 13 ובעיקר פיסקה (7) שבו, והאב שהוא היחידי שהופיע בבית המשפט לא שינה עמדתו לפיה איננו מסוגל ואיננו יכול לטפל בקטין.
הוא גם לא טען שעומדת להיות מושטת לו עזרה מצד אחיו באופן שהוא יהיה מסוגל לטפל בקטין. כל שנאמר הוא כי מוצע אימוץ על ידי דוד זה או אחר, ואחרי שנפלה החלופה של האימוץ על ידי הדוד בצרפת נותרה מבחינת המערער רק החלופה של האימוץ על ידי הדוד בארה”ב. בנסיבות אלה חייב היה בית המשפט להכריז על הקטין כבר-אימוץ כי זה מה שהתבקש ממנו בנסיבות שנוצרו, וזה מה שנדרש ממנו על ידי כל בעלי הדין.
7. בבחירה בין החלופות לאימוץ מקובלת עלי הבחירה במשפחה האומנת. כשלעצמי, אני מייחס משקל רב למניעתם של משברים נפשיים עקב העברתו של קטין ממקום למקום, כאשר יש בכך משום ניתוקו מן המקום בו כבר הכה שורשים חזקים וטובים, היינו בתוך משפחה אוהבת בה הוא חש טוב כבביתו.
החלופה של העברת הקטין לדוד בארה”ב, משמעותה הוצאתו בעת ובעונה אחת, הן מן המשפחה האומנת והן מן הארץ בה גדל. נטיעתו לפתע בארץ אשר את לשונה אינו דובר, יוצרת קרע כפול ובו-זמני העלול להביא נזק. מאחר והמשפחה האומנת היא חלופה טובה, ללא גרם נזק מיידי, הרי העברתו של הקטין לארה”ב, פירושה שהקטין יצטרך לשאת בטראומה שניתן למנעה, וזאת אך ורק כתמורה להעדפה של שמירה כלשהי של הקשר הביולוגי.
בהציגו היסוסיו הזכיר בית משפט קמא שילדים לא מעטים עמדו במצבים קשים עוד יותר כאשר כל קשר ביניהם לבין הוריהם נקטע לנצח, והם הצליחו, למרות זאת, לאחות את הקרעים ולשקם עצמם היטב. חוששני שמסקנה זו משקפת נקודת ראות רטרוספקטיבית שהיא במידה רבה סלקטיבית, מאחר שהיא מופנית רק לאלה מבין הרבים שאכן הצליחו לשקם עצמם, אחרי הטראומה הנוראה שעברה עליהם. יש יסוד לסברה ואף לידיעה, שהיו לעומת זאת גם לא מעט משברים שלא נרפאו ופצעים שלא הגלידו, הן אצל הורים שאיבדו ילדיהם והן אצל ילדים שאיבדו הוריהם, ומי שחוקר את תולדות השואה שאותה הביא בית משפט קמא כדוגמא, יתקל, בהכרח, במקרים הרבים בהם הקרבנות נשאו ונושאים עימם את פצעיהם, שלא הגלידו, עד סוף ימיהם.
במקרה שבפנינו מצבנו נוח יותר כי איננו נמצאים מול מציאות אכזרית חד-סיטרית ונטולת חלופות שאין להימלט ממנה ואשר תוצאותיה אינן ניתנות לשינוי. בידינו בחירה בין יצירת כאב וצער מידיים וודאיים תוך אי-ידיעה, בעת הזאת, אם מי שנושא בצער ובכאב יחלים הימנו, לבין חלופה שניה המעוגנת בהמשכיות, בה יתמיד הקטין, ברצף, ללא מהפכים פתאומיים בחייו הנוכחיים ללא ניתוק נוסף, כאשר הכאב והצער המידיים נחסכים ממנו. על כן, הייתי בוחר מעיקרו בחלופה אותה אימץ בית משפט קמא.
הייתי דוחה את הערעור.