ע”א 3864/93 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה (22/02/1994)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 3864/93
בפני:
כבוד השופט ד’ לוין
כבוד השופט ת’ אור
כבוד השופט צ’ טל
המערערים:
פלונים
נגד
המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 31/05/1993 בתיק אימוץ 47/92 שניתן על ידי כבוד השופט י’ פלפל
בשם המערערים:
עו”ד מ’ ליפשיץ
בשם המשיב:
עו”ד ע’ ראובני
פסק-דין
השופט ד’ לוין:
1. בדיון נשוא ערעור זה נדרש השופט המלומד בדרגה הראשונה להכרעה קשה וכאובה, שכן התבקש על ידי המדינה להכריז על ארבעה מבין ילדיהם של המערערים כבני-אימוץ, וזאת על שום שלטענת המדינה נתמלאו לגביהם התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981.
המדובר בקטינים נשוא פסק הדין, שהם ילידי 28/09/1984, 20/11/1985, 02/06/1988, 28/07/1990 – שני הראשונים בנים, שתי האחרונות בנות.
2. למקרא פסק הדין, התסקירים, חוות הדעת שהוגשו במהלך הדיון והפרוטוקול שנרשם למדים לדעת כי נעשה כל מאמץ מצד מוסדות הרווחה כדי לסייע למערערים בחיזוק הקן המשפחתי ולסייע, ככל האפשר, למערער (האב) ולמערערת (האם) להפגין ולבטא בהתנהגותם ובטיפולם בילדיהם מסוגלות הורית, ולו גם ברמה ירודה אך עדיין נסבלת.
למרבה הצער, לא צלח מאמץ זה והמסקנה של מוסדות הרווחה ואנשי המקצוע שחיוו דעתם בענין היתה כי אם לא תעשה פעולה דחופה להוצאת הילדים מידי המערערים ומסירתם לאימוץ, יבולע להם ותפגע התפתחותם. על כן, בשל חוסר המסוגלות ההורית של המערערים ולמען טובת הילדים, נתבקש בית המשפט לצוות כאמור.
3. פסק הדין מלמד כי לא על נקלה נעתר השופט המלומד לבקשה. הוא התלבט לא מעט, בחן כל ראיה וחוות דעת, סקר בכובד ראש את מכלול העובדות, שקל כראוי את הנדרש מהבחינה המשפטית, ומתוך לבטים נראים לעין, הגיע למסקנה, שנראתה בעיניו בלתי נמנעת, להכריז על כל ארבעת הקטינים כברי-אימוץ.
4. האמנם מסקנת הדרגה הראשונה היתה בלתי נמנעת, על רקע התשתית העובדתית, או שמא ניתן היה להגיע לפתרון אחר?
המערערים בפנינו סוברים כי מלכתחילה ניתן היה למצוא מוצא ראוי יותר למצוקתם ולקשיים שהתהוו בטיפול בילדיהם, בדרך שתקיים את הקשר הביולוגי שלהם כהורים עם הילדים הקטינים גם בעתיד. על אחת מה וכמה, כך טוענים הם, במציאות דהיום, לאחר שהמערער הצליח להתבסס במקום עבודה, להרחיב במידה ניכרת את דירת מגוריו ולהקדיש הרבה מזמנו בטיפול בילדיו. במצב דברים זה, ראוי להשקפתם שיועדף פתרון שאינו מחייב אימוץ מלא.
הראיה – כך טוענים המערערים – שבינתיים נולדו למערער ולאשתו עוד שני ילדים והם זוכים לטיפול הורי נאות. לסברתם, כשם ששני הילדים הנמצאים בהחזקתם זוכים ליחס הולם, כך יזכו גם ארבעת הילדים נשוא דיוננו לטיפול וליחס הורי נאות במציאות דהיום.
כל כך משוכנעים המערערים בנכונות עמדתם, עד כי הפצירו בנו שלפחות בשלב זה, ייבחן המצב כולו מחדש על ידי מומחה, שיהא מקובל על בית המשפט ויחווה דעתו המקצעית האובייקטיבית, ועל פיו, במידה רבה, ישק דבר.
לדבריהם, נבצר מהם להעזר בחוות דעת כזו בעת המשפט עצמו, מטעם זה או אחר, ותחושתם היא כי אילו התאפשר להם לעשות כן, היתה התמונה שונה והתוצאה היתה חיובית יותר מבחינתם.
5. עם כל הצער שבדבר, על פי חומר הראיות אשר הונח בפני הדרגה הראשונה, לא יכול היה בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו שבפסק הדין.
המערערת לא שיתפה פעולה במסגרת ההליך, לא הופיעה לחלק מישיבות בית המשפט, לא העידה כלל להגנתה ואפילו לא טרחה להגיש תצהיר תשובה לתצהירים ולתסקירים שהוגשו מטעם היועץ המשפטי.
אין לך ביטוי ברור מכך לאדישותה של המערערת לבקשה, שכל עניינה עתירה שצריכה היתה להציק לה ולהטריד אותה עד מאוד, אם אמנם יש בה מסוגלות הורית כלשהיא ודאגה לגורל ילדיה.
אף המערער, שכן נטל חלק בדיון והתגונן בכל מאודו כנגד בקשת היועץ המשפטי, תאר הוא עצמו את המערערת כמי שאיננה מסוגלת, למעשה, לטפל בילדים.
תאור התנהגותה של המערערת, כפי שעולה מתגובתו שלו, מלמד בברור שלא ניתן לסמוך עליה וכי הילדים הקטינים נשוא הדיון, לא זו בלבד שלא זכו ממנה לחום ולאהבת אם אלא נהפוך הוא, הם לקו מיחסה העוין והמתנכר.
6. המערער לא הכחיש, למעשה, כי לאורך תקופה מסויימת, הוזנחו הילדים ונדרשה התערבות מוסדות הרווחה. תנאי המגורים היו גרועים, וגם הוא אישית, מבחינה כלכלית ומבחינת תנאי התעסוקה, הי במצוקה. אולם, בחלוף הזמן ובמהלך ההליכים השתנה מצב זה ללא היכר. הוא עובד דרך קבע ושיפר במידה ניכרת את תנאי הדיור, כך שלפחות בשעות אחר הצהריים הוא יוכל לטפל במסירות בילדיו.
ראיה לשינוי פני הדברים מצא המערער בטיפול הניתן בהווה על ידי אשתו (המערערת) ועל ידו לשני ילדיהם הקטינים הנמצאים בהחזקתם, ושלדעתו, הוא טיפול ראוי, המלמד על המסוגלות ההורית המצויה בהם כיום.
7. אינני מטיל ספק בכנות תחושתו הסוביקטיבית של המערער, כי הוא אב מתאים לילדיו וכי ניתן לסמוך עליו שיטפל בהם כראוי בנסיבות החדשות. אני גם מאמין שבליבו הוא חש רגש אבהי לילדים נשוא הדיון.
במידה מסויימת, אפשר לומר דברים דומים לגבי המערערת, שבהתייצבה לדיון בפנינו כשהיא מנסה להצטייר בעיננו כאם החרדה לילדיה ורוצה את טובתם.
אולם, הבדיקה והבירור הנעשים על ידי בית המשפט חייבים להיות אובייקטיבים, ענייניים, מתוך ראיה כוללת של מכלול הראיות ומתוך גישה של כובד ראש לחוות הדעת של המומחים לדבר. כמובן שאל לו לבית המשפט, בשוקלו את הדברים, להתעלם מהתחושות הסוביקטיביות של ההורים הביולוגיים, כפי שאלה עולות מתצהיריהם ועדותם, אם בפני בית המשפט ואם בפני המומחים ועובדי הרווחה, אך זאת כחלק מהמכלול בשלמותו.
8. איני רואה לחזור ולפרט בפסק דין זה את כל השתלשלות הדברים העגומה, שליוותה את חייהם של הקטינים בשנות חייהם הראשונות, שנים החשובות ומשפיעות עד למאוד על התפתחותם העתידית. די בהערה הכללית שציינתי לעיל בדבר המאמץ הגדול שנעשה על ידי מוסדות הרווחה, לסייע למערערים בגידול ילדיהם, שלא צלח, עד שהיה צורך להוציא את הילדים מהחזקת המערערים ולהעבירם למסגרות טיפוליות-חיצוניות.
די אם אציין, כי בחוות הדעת של הפסיכיאטרית ד”ר בק-אדר, אשר התעמקה במצב המשפחה והילדים, נקבעו מסקנות החלטיות וברורות, לפיהן הן המערער והן המערערת חסרים את המסוגלות ההורית המינימלית המתחייבת כדי שבית המשפט יימנע מלהכריז על הילדים, מטובתם, כברי-אימוץ.
כך קבעה הפסיכיאטרית לגבי המערער:
“ל(מערער) אין כל מסוגלות לספק לילדיו צרכים נפשיים או התפתחותיים בסיסיים. אינומסוגל להתייחס למושגים של קביעות, עקביות, יציבות, תחושת שייכות. (המערער) אינו מסוגל להעניק חום, אהבה או התיחסות רגשית לצרכיהם של ילדיו.
ל(מערער) אין כל מסוגלות להבין צרכי ילדיו (כל אחד בנפרד או כולם יחד), אינו קולט אותות מצוקה, אינו מבין צרכים משתנים על שלבי התפתחות או ארועי חיים. (המערער) אינו מתייחס כלל לעובדות שהייתם של ילדיו מחוץ לבית ולגורמים שהביאו להוצאתם תוך נטייה פתולוגית להשליך על ילדיו את כל האשמה כאילו הצאו מהבית בשל התנהגותם הפרועה ולא בשל הורותו הכושלת.”
וכן –
“ל(מערער) אין כל מסוגלות להעניק לילדיו ערכים תרבותיים / חברתיים / מוסריים נורמטיביים, אינו מסוגל לעודד לרכישת חינוך או דרכי חיים באופן יעיל (במשך מרבית המפגש בינו לבין ילדיו התעסק באופן אובססיבי בקלטת ובספר קריאה תוך דרישה מוגזמת מש’ לקרוא בספר על פי קצב הקריאה של הקלטת והקנטתו באופן בלתי נסבל משלא הצליח לעמוד בדרישותיו. בע’ הוא גער באופן קיצוני על אובדן הכיפה שלראשו, נזף בו על ששיקר לו ואף איים להענישו). בניו מנסים באופן מתמיד לרצותו אך הוא אינו זמין לעודדתם בדרכי נועם, בהתאם לשלבי התפתחותם, אינו מסוגל לבטא כלפיהם אמפאטיה כלשהיא.
ל(מערער) אין כל מסוגלות להכיר בקיומם של נזקים או חסכים בילדיו, נטייתו להכחיש טראומות שחוו בעברם, להעלים פרטים או עובדות. לילדיו צפויים נזקים בלתי רברסבלים עקב העדר מסוגלויותיו של האב, מידה וישובו לגדול עימו. על פי התרשמותי גם לביקור השבועי השלכה קשה, טראומתית על ילדיו (בעיקר בניו) המתמודדים עם גערותיו האכזריות ונזיפותיו.”
(התייחסתי בסוגריים למערער במקום לציין כמו במקור את שמו הפרטי. ש’ ו-ע’ הם אות הפתיחה של שמות הבנים – ד’ ל’).
אשר למערערת, קבעה ד”ר בק-אדר כדלהלן:
“ל(מערערת) אין כל מסוגלות לספק לילדיה צכים נפשיים או התפתחותיים בסיסיים, אינה מסוגלת לבטא כלפיהם תחושת שייכותם אליה, היותם רצויים או אהובים, נמנעת מלהתייחס לצרכיהם ואף מתקשה להעניק להם חום מינימלי.
המושגים הבסיסיים של קביעות, המשכיות או יציבות אינם ברורים לה, אינה יודעת להעניק תחושת בטחון בילדיה, אינה חשה עצמה אחראית לבטחונם האישי, הנפשי או ההתפתחותי. ל(מערערת) אין המסוגלות להבין או לקלוט את מצוקותיהם או איתותיהם של ילדיה בהתאם לשלבי התפתחותם השונים, אינה מבינה שלילדיה עולם פנימי משלהם בנפרד מעולה (כך!) או מסוגלת להעדיף צרכיהם על צרכיה בתחומים החיוניים להתפתחותם. בגישתה הבסיסית כלפי ילדיה היא מתייחסת לתחומי ההלבשה, הנעלה ומזון באופן בלעדי. פאסיביות באופן קיצוני בכל הקשור לחיי השיגרה שלהם, להתפתחותם ולצרכיהם בכל תחום אחר, מלבד הקונקרטי ביותר. (המערערת) אינה מסוגלת להענקי לילדיה גירויים וערכים תרבותיים/חברתיים/מוסריים נורמטבייים בהתאם לשלבי התפתחותם. היא אינה יכולה לתמוך או לדחוף ילדיה לרכישת חינוך או דרכי התנהגות המותאמות לשלבי התפתחותם השונים.”
ובהמשך –
“רמתה השכלית הנמוכה, אטימותה הרגשית הרבה, חוסר האמפאטיה שלה והעדר הנגישות שלה לילדיה (בנוסף לקשייה בתחום הבין-אישי עם בעלה וחוסר המעמד שלה במסגרת משפחתה הגרעינית) כולם תומכים למסוגלותה ההורית החסרה עד כי, לדעתי, כיום אינה ניתנת לשיקום. ל(מערערת) אין עדיין כל תובנה לגבי תפקידה כאם לילדיה, עדיין נוטה להכחיש כל בעיה ולהשליך הפתרונות על סובביה ללא כל מעורבות רגשית מצידה.”
(בכל מקום שציינתי בסוגריים – המערערת – בא הדבר במקום שמה הפרטי שנרשם במקור – ד’ ל’)
לדעת המומחית, אם לא ינקט צעד האימוץ, צפויה לילדים טראומה קשה ועמוקה.
9. חוות הדעת של ד”ר בק-אדר מתיישבת עם מכלול הראיות ועם התסקירים והעדויות של עובדי הרווחה, שלא התעלמו מההתפתחות החיובית בתנאי המגורים של המערער והתייצבות מצבו החומרי.
על פי התשתית העובדתית המוכחת ועל פי המשתמע ממנה באשר למערערים ובאשר לילדים הקטינים, יכול היה השופט המלומד של הדרגה הראשונה להגיע לפסיקתו, ודומה שלא יכול היה אחרת.
10. בעת הדיון בפנינו, חזר בא-כוחם של המערערים על הטענות שהושמעו בפני הדרגה הראשונה. נענינו לבקשתו למנות מומחה אוביקטיבי שיבחן את מצבם של המערערים ושל הקטינים מחדש. והנה הוגשה לפנינו חוות דעת היסודית והמעמיקה של ד”ר דניאל גוטליב, מיום 09/12/1993, שנפגש גם עם המערערים וגם עם הילדים ולמד את המצב העובדתי כהוויתו, ובחוות דעת זו מאמץ המומחה את המסקנות אליהן הגיעה ד”ר דפנה בק-אדר לפניו.
וזו המסקנה אליה הגיע ד”ר גוטליב בחוות דעתו, ואצטט את הדברים במלואם:
“באופן כללי, ממצאי בדיקתי תואמים את אלו של ד”ר דפנה בק-אדר, אשר הגישה חוות דעת לבית המשפט המחוזי. מדובר בשני הורים בעלי ליקויים קוגנטיביים ורגשיים, המונעים מהם לראות ולשפוט נכון את מצבם האובייקטיבי, וכן לראות ולזהות את צרכי הילדים. גם היום אין הם רואים בעיתיות מיוחדת בהורות שלהם, או תחומים ספציפיים בהם עליהם להשתפר, וברמה של ההורות, לא ניתן כיום להצביע על לקחים מספיקים אשר הפיקו בני הזוג מאשר התרחש בעבר, אם כי, כפי שצויין, כיום מר …. (המערער) עובד וחל שיפור בתאי המגורים. אין ההורים מסוגלים למקד תחומים בהם יהיו זקוקים לסיוע, וההתיחסות הכללית שלהם לעזרה הינה אמביוולנטית ביותר. גם היום, כאשר מבקרת סומכת אצלם בבית, אין הם מרגישים כי היא תורמת להם דבר כלשהו, אלא הם רואים בה אחת שסתם באה, ויושבת אתם לכמה דקות. אם היו מאפשרים להם, נראה כי בני הזוג היו גם מוותרים על שרותיה של הסומכת.
לשבחם של בני הזוג יאמר כי לפחות בכל אשר קשור למצב המגורים שלהם, הם סוף סוף קלטו את המסר, והפיקו את הלקחים, וכיום מתגוררים בתנאים שהנם סבירים לחלוטין, אם כי כלל לא ברור מהיכן מצאו את אלפי השקלים שהשקיעו בדירתם, ומדוע לא יכלו למצוא כסף זה מוקד יותר. בנוסף לשיפור בתנאי הדיור, יש לציין כי מר …. (המערער) עובד מזה כשלוש שנים בצורה עקבית ומסודרת, דבר אשר הוא לא ידע בעבר. הוא זכה, ככל הנראה, למצוא מישהו בעיריית באר שבע, אשר היה מוכן לקחת אותו תחת חסותו בצורה מבורכת ביותר וראויה לשבח.
למרות ההישגים של בני הזוג המפורטים לעיל, חוסר מסוגלותם ההורית עומדת, להערכתי, בעינה, וזאת בשל המשאבים הקוגניטיביים והנפשיים הדלים של בני הזוג, אשר, כאשר צפתה ד”ר בק-אדר, לא עברו כל שינוי מהותי.
אין לי כל ספק כי שייהם של הורים אלו הינם, בין היתר, פונקציה לא רק של מספר הילדים עליהם הם מופקדים, אלא גם הצרכים הספציפיים והאינדיבידואליים של כל ילד. אפילו למאן דאמר כי להורים אלו יש את היכולת לגדל שני ילדים, לי אין כל ספק כי הצרכים והדרישות השוטפים של ששה ילדים יהיה מעבר ליכולתם של בני הזוג, מה גם שמדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים ובסיכון גבוה. לא רק שארבעת הילדים, שהם נושא הדיון הזה, לא יקבלו מענה הולם לצורכיהם הרגילים והמיוחדים, אלא הכנסת ארבע נפשות נוספות למערכת זו תסכן בצורה חמורה את שלומם של שני הילדים הקטנים הנמצאים כיום בבית, ואשר ממילא יש מקום לפקפק בטיפול לו הם זוכים.
התרשמתי כי הורים אלו פועלים לא מתוך רוע לב, כי אם מתוך חוסר יכולת, חוסר הבנה את המצב וכן חוסר במערכת משפחתית רחבה יותר, המסוגלת והמעוניינת לתת את הסיוע המתאים בזמן הנכון. בהקשר הזה, יש לציין כי אם במערכת המשפחתית הרחבה יותר היו דמויות שהיו מפגינות רמה גבוהה יותר של תובנה והבנת המצב, ואשר היו בעבר מוכנות ויכולות לפעול בצורה אחראית יותר, היה בהחלט מקו לשקול תכנית טיפולית נסיונית, אולם, בהעדר דמויות כאלו, וזה ללא ספק המצב בו עסקינן, אין כל מקום לשקול תכנית נסיונית, אשר תהיה בנוייה על סיוע והשגחה של בני משפחה.”
אשר לילדים, דעתו של ד”ר גוטליב היא שהחזרתם אל הוריהם הביולוגיים תפגע בהם קשות, ואין זה מן הראוי לעשות כן. מסקנתו לענין הכרזתם של הקטינים כבני-אימוץ היא כדבריו, ואני מצטט:
“אימוץ: נראה כי לנוכח האופציות השונות, פתרון של אימוץ הוא הטוב ביותר עבור הילדים, והנני ממליץ על כך תוך כדי הבנה לצער העמוק שייגרםלהורים עקב כך. רק בדרך הזאת יוכלו ארבעת הילדים לזכות למסגרת משפחתית קבועה ועקבית אשר תוכל לקדם אותו בהתפתחותו, (כך!) כל אחד לפי דרכו ויכולתו.” (ההדגשה במקור – ד’ ל’).
11. לפיכך, נראה לנו כי אין ברירה מלפנינו מאשר לאשר את החלטת הדרגה הראשונה, ולקבוע כי כל ארבעת הילדים הקטינים הם בני-אימוץ. בעשותנו כך, נוסיף תנאי שנראה לנו מתבקש ואף הכרחי בנסיבות המקרה, והוא שאין להפריד בין שני הילדים הבוגרים יותר, ש’ שהוא יליד 28/09/1984 ו-ע’ שהוא יליד 20/11/1985, ויש למוסרם לאימוץ לאותם הורים מאמצים. הוא הדין בשתי הבנות, ר’ שהיא ילידת 02/06/1988 ו-ח’ שהיא ילידת 28/07/1990, דהיינו, אין להפריד ביניהן ויש למוסרן לאימוץ לאותם הורים מאמצים.
ראוי שיישקל בעתיד קיום קשר כלשהו בין שני הבנים הנמסרים לאימוץ ושתי הבנות הנמסרות לאימוץ, אם רק ניתן הדבר, ואם ייראה למוסדות הרווחה שיעסקו במימוש הליכי האימוץ כי ראוי לעשות כן. איננו מציבים זאת כדרישה או כתנאי אלא כענין שראוי יהיה לשקול אותו ברוח הדברים.
השופט ת’ אור:
אני מסכים.
השופט צ’ טל:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד’ לוין.
ניתן היום, יא אדר ה’תשנ”ד (22/02/1994).