ע”א 3763/92 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (04/04/1993)

ע”א 3763/92 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מז(1) 869 (04/04/1993)

 

ע”א 3763/92

פלונית

נגד

היועץ המשפטי לממשלה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[04/04/1993]

לפני המשנה לנשיא מ’ אלון, והשופטים ד’ לוין, ת’ אור

 

חוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981, ס”ח 293, סעיפים 12(ג), 13(4), 13(5), 13(7) – חוק הנוער (טיפול והשגחה), ה’תש”ך-1960, ס”ח 52.

 

הערעור מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להכריז על בנה של המערערת כבר-אימוץ מכוח סעיפים 13(4), 13(5) ו 13(7) לחוק אימוץ ילדים , ה’תשמ”א-1981. בית המשפט העליון פסק:

א.

(1) למצבו ולהתנהגותו של ההורה בעבר רלוואנטיות רבה, משבאים לבחון את מסוגלותו ההורית של ההורה בהווה ובעתיד, שכן ההתנהגות בעבר יש בה כדי ללמד, לעתים קרובות, על ההווה ועל העתיד (873ב).

(2) יחד עם זאת, משעולה שהמכשול – אם פיסי ואם נפשי – שגרם בעבר לחוסר המסוגלות הוסר, וחל או צפוי לחול שינוי במצב ההורה או בהתנהגותו, מן הראוי שיהא בכך כדי להשפיע על קביעתו של בית המשפט אם אכן קיים חוסר מסוגלות מטעם ההורה במשמעות האמור בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים (873ב-ג).

(3) משנתקיימו עילות האימוץ, יש לתת את הדעת על טובת הילד (875ג).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 232/85 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מ(1) 1.

[2] ע”א 833/88 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מג(1) 592.

[3] ע”א 178/86 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מד(1) 749.

[4] ע”א 316/86 אלמונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מא(3) 544.

[5] ע”א 658/88 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מג(4) 468.

[6] ע”א 418/88 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מד(3) 1.

[7] ע”א 3063/90 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מה (5) /19837

 

פסק-דין

 

המשנה לנשיא מ’ אלון:

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט ח’ פורת) קבע, כי נתקיימו במערערת התנאים המנויים בסעיפים 13(4), 13(5) ו- 13(7) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981 (להלן – חוק האימוץ), ולפיכך הכריז על בנה (להלן ­הקטין) כבר-אימוץ. על כך בא ערעורה לפנינו.

לפנינו פרשיות חיים שכולן אומללות; תחילתן בתולדות חייה של המערערת, וסופן בימים קשים ורעים שעברו על הקטין, בנה של המערערת.

המערערת

1. המערערת היא ילידת 1969, בת יחידה להוריה. אביה מתואר כאדם שאינו מסתגל לחברה, נכה, אלים ובעל סטיות מיניות, ואמה – כאישה מוגבלת וחלשה. הוריה נתגרשו, וחזרו ונישאו ונתגרשו (בשנת 1981) לאחר שנים של מריבות אלימות. האב נשא אישה אחרת, ונולדו להם שתי בנות שהוצאו ממשמורתו. לאחר גירושיו ממנה נשא האב גרושה, אשר ששת ילדיה הוצאו ממנה בתוקף חוק הנוער (טיפול והשגחה), ה’תש”ך- 1960 (להלן – חוק הנוער). אמה של המערערת נישאה לקרוב משפחה מבוגר, מוכר כנרקומן, ונולד להם בן; בין בני הזוג מתנהלים הליכים משפטיים.

המערערת סיימה כיתה ו’ בחינוך מיוחד והמשיכה לימודיה בבית ספר מפת”ן. מבית הספר דווח על ביקור בלתי סדיר של המערערת בבית הספר, התקדמות איטית ביותר בלימודיה וקיום חיי מין עם גברים שונים. בהיותה כבת 15-16 עזבה המערערת את בית אמה. היא הרתה לגבר שגילו כגיל הוריה, הגישה בקשה להיתר נישואין, הבקשה נענתה, אך הם לא נישאו. המערערת הפילה את הוולד, והקשר בינה לבין אותו גבר נסתיים תוך מריבות ומכות. לאחר מכן עברה המערערת לגור במשך תקופה מסוימת בבית גבר גרוש, אב לשני ילדים, אך כעבור זמן מה גירשה הלה מביתו עקב קשרים שקיימה המערערת עם גברים אחרים. המערערת הוכרזה כקטינה נזקקת על-ידי בית המשפט לנוער על-פי חוק הנוער, אולם הניסיונות לשקמה נכשלו.

מתסקירי הסעד שהוכנו לצורך ההליכים האמורים בבית המשפט לנוער עולה, כי

“המשיבה (המערערת – מ’ א’) היתה מוכרת לשרותי הרווחה כבר מן הגיל הרך בבעיותיה הרגשיות, תחושות נטישה ועזובה עמוקות, עולם רגשי מבולבל, הרגשת בדידות וחוסר אונים כלפי דמויות הורים וכלפי דמויות אחרות שבאו עמה במגע” (עמ 4 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי).

2. בשנת 1987 החלו הקשרים בין המערערת לפלוני, יליד 1954, הוא אבי הקטין נושא פרשתנו. פלוני היה גרוש ואב לשני ילדים, שהוכרו כקטינים נזקקים על-פי חוק הנוער והוצאו ממשמורתו. אחד מהם נזקק לאישפוז פסיכיאטרי עקב יחסו של האב אליו. היחסים בין המערערת לפלוני היו מאופיינים בסכסוכים ובאלימות. המערערת עסקה בזנות, פלוני היה סרסורה, ובנו הקטין גבה את האתנן. המערערת הרתה לפלוני, וביום 08/01/1988 ילדה את בנם, מחוץ לנישואין, הוא הקטין נושא הערעור. מאורע זה לא שינה את אורח חייהם של בני הזוג. המערערת המשיכה בעיסוקה בזנות. עיסוק זה התנהל בדירתו של קשיש פלמוני, בה גרו גם אבי הקטין והקטין. במאי 1988 פשטה המשטרה על דירה זו ועצרה את האב, את המערערת ואת בעל הדירה. הקטין, שהיה בן ארבעה חודשים, הועבר לסבתו, ועל גלגוליו מכאן ואילך עוד ידובר להלן. האב נשפט לשנת מאסר, והמערערת שוחררה לאחר תקופת מעצר קצרה. על אף היחסים האלימים שבין המערערת ובין האב הם נישאו בדצמבר 1988, בעת שהאב היה עדיין במאסר. עם שחרור האב ממאסרו חזרו בני הזוג להתגורר יחד. האלימות ביניהם נמשכה, ובתחילת 1990 חיבל האב במערערת בצורה ברוטאלית וקשה. המערערת התלוננה על כך במשטרה, האב עמד לדין ונשפט לארבע שנות מאסר. בעת שהותו בכלא הרתה המערערת לגבר אחר וביצעה הפלה בעזרת רשויות הרווחה. בעת חופשותיו של האב מהכלא המשיכה המערערת להתרועע ולבלות עמו.

ביולי 1992, בעת שהאב שהה בכלא התגרשו בני הזוג. עם שחרורו מהכלא שב האב ותקף את המערערת וחתך את פניה, ועל כך נידון למאסר, שהוא מרצה כיום הזה.

אלה ימי שני חייה של המערערת עד הנה – אם כבת, אם כאישה, ואם כאם – שמעטים, קשים ורעים היו.

 

הקטין

3. את ארבעת החודשים הראשונים לחייו עשה הקטין עם הוריו, באותה דירה ששימשה כבית זנות. על הטיפול בקטין בתקופה זו נעמוד בהמשכם של דברים. עם פשיטת המשטרה על הדירה, ביום 04/05/1988, הועבר הילד לסבתו (אם האב). כעבור מספר ימים, בהסכמת הסבתא, הועבר למשפחת קלט, וזמן קצר לאחר מכן לבית תינוקות. עוד במרץ 1989, בעת שהותו במאסר, חתם האב על הסכמתו לאימוץ הקטין. ביוני 1989, לרגל הידרדרות שחלה במצבו הנפשי של הקטין, הועבר הקטין לבית משפחה אומנת. ב- ­29/10/1991, למחרת הגשת בקשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה להכריז על הקטין כבר אימוץ, נתן בית המשפט צו לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, לפיו נשאר הילד באותה המשפחה, תוך איסור מפגשים בין הקטין לבין המערערת. עד לתאריך זה – במשך תקופה של כשלוש שנים וחצי – ביקרה המערערת את בנה, הקטין, רק ארבע פעמים.

כאמור, ביום 28/10/1991 הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ. ביום 25/06/1992 ניתן פסק הדין, שנעתר לבקשה וקבע, כי נתקיימו במערערת העילות שהזכרנו בראשיתם של דברינו.

 

הימנעות מקשר אישי ומקיום חובות הוריות

4. לטענת המערערת, בפי באת-כוחה המלומדת הגב קראוס, טעה כבוד בית המשפט קמא בקובעו, שנתקיימו בה במערערת התנאים הקבועים בסעיפים 13(4) ו-13(5) לחוק האימוץ. לטענתה, המערערת סבלה קשות מהפרידה מבנה, אך סיבות טובות וסבירות מנעו הימנה לבקר אצל הקטין. תחילה הייתה עצורה במשך תקופה קצרה, לאחר מכן טרודה הייתה בתלונה שהגישה נגד האב ובמשפט נגדו, ומשהתאוששה מכל אלה פנתה מספר פעמים לשירות למען הילד כדי להיפגש עם בנה. לדבריה, היחס של עובדות השירות כלפיה היה עוין, והיא נדחתה בלך ושוב.

טענות אלה עלו לפני בית המשפט המחוזי, נבדקו על-ידיו לגופן ונדחו. אומר על כך השופט המלומד:

“שום סיבה של ממש לא הועלתה או הוכחה להתנהגות זו המגיעה למעשה לכלל נטישה.

למשיבה לא היה כל עיסוק רציני שמנע ממנה לבקר, אופשר לה מפורשות לבקר אחת לשבוע אך היא לא גילתה כל ענין בילד, היא למעשה לא רצתה כלל בילד והדבר עולה מחוות הדעת של ד”ר דור ומתסקירי פקידי הסעד. סידורו של הילד פטר אותה לפי השקפתה מכל דאגה לו ולכן אף לא טרחה להתענין בו. משך כשנה שהה האב בכלא ולא יכול היה להפריע לה, כטענתה, שכל כלה בלתי אמינה לחלוטין והועלתה כתירוץ דל ובלתי משכנע לתלות את ליקויי תפקודה באלימותו של ר. (האב – מ’ א’), ומה עוד שבחרה להינשא לאותו אב עוד כשהיה בכלא … .

אין כל ממש כאילו אלימותו של האב (הגם שהיתה קיימת) מנעה ביקורים וכיו”ב. המשיבה אפילו לא התעניינה בילד מבלי לבקר אצלו, אלא התקשרה כל התקופה כ- 3 עד 4 פעמים, ומשלא מצאה את פקה”ס לא טרחה לחזור ולהתקשר … . מבחינתה עצם ההתקשרות היה בבחינת קשר …, אולם כמובן שאין בהתקשרויות אלה ולא כלום. אין כל אמת בטענות המשיבה כאילו נמנע ממנה הקשר ונמנעה ממנה האפשרות לבקר. היפוכו של דבר, שירותי הרווחה איפשרו ביקורים, הם היו זמינים כאשר המשיבה פנתה אליהם, והיא אמנם פנתה, אם כי לא על מנת לבקר את הילד או להתענין בו, אלא לקבלת טובות הנאה עבור עצמה.”

דברים אלה מקובלים עלינו ומעוגנים הם היטב בחומר הראיות. המערערת ביקרה אפוא את הקטין ארבע פעמים בלבד במשך תקופה של שלוש שנים וחצי(!) – מאז הוצא הילד מרשותה ועד שניתן הצו שאסר על קיום מפגשים, כאמור, לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. פרט לאותם ביקורים לא קיימה המערערת כל קשר אישי או חובות הוריות כלפי הקטין, ולו במידה מינימאלית. בנסיבות אלה, נתקיימו העילות שבסעיפים 13(4) ו-13(5) לחוק האימוץ.

 

היעדר מסוגלות הורית

5. כאמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי נתקיימו במערערת גם תנאי סעיף 13(7) לחוק האימוץ, היינו, האם אינה מסוגלת לדאוג לילדה כראוי בשל התנהגותה או מצבה, ואין סיכוי שהתנהגותה או מצבה ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד, לשיקומה.

טוענת המערערת, כי קביעה זו אינה עומדת בפני הביקורת. לטענתה, אין להסיק מהתקופה, בה שהה הקטין עמה בעבר, לעניין יכולתה ההורית בעתיד. באותה תקופה התגוררה עם האב, וכיום השתחררה מהשפעתו. מאז נלקח הימנה הקטין, השתנה מצבה במידה ניכרת. היא התנתקה, כאמור, מבעלה וממשפחתו, עובדת באופן קבוע בטיפול בקשיש, שבביתו היא מתגוררת מזה כשש שנים, ועומדת לקבל דיור של קבע (קרוואן). לטענת באת-כוחה המלומדת של המערערת, ההתמדה בטיפול בקשיש משותק במשך תקופה כזו מעידה על יכולתה לטפל בבנה יחידה. ועוד מוסיפה וטוענת המערערת, כי אמה (שהיא בעצמה אם לילד כבן שש) מוכנה להושיט לה עזרה, וכי בעבר לא נוסו דרכי טיפול בה ומתן עזרה על-ידי רשויות הרווחה.

.6אכן, וכך נפסק לא אחת, למצבו ולהתנהגותו של ההורה בעבר רלוואנטיות רבה, משבאים אנו לבחון את מסוגלותו ההורית של ההורה בהווה ובעתיד, שכן ההתנהגות בעבר יש בה כדי ללמד, לעתים קרובות, על ההווה ועל העתיד. יחד עם זאת, משעולה שהמכשול – אם פיסי ואם נפשי – שגרם בעבר לחוסר המסוגלות הוסר, וחל או צפוי לחול שינוי במצב ההורה או בהתנהגותו, מן הראוי שיהא בכך כדי להשפיע על קביעתו של בית המשפט אם אכן קיים חוסר מסוגלות מטעם ההורה במשמעות האמור בסעיף 13(7) לחוק האימוץ (ראה, בין היתר: ע”א 232/85 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה [1], בעמ’ 14; ע”א 833/88 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה [2], בעמ’ 597; ע”א 178/86 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה [3]).

7. מהו מצב הדברים במקרה דנן? הטיפול בקטין במשך ארבעת החודשים בהם שהה עם אמו המערערת היה לקוי מאוד. בטיפת חלב דיווחו לפקידת הסעד על הקטין כעל ילד בסיכון שאינו מקבל חיסונים, אינו מגיע לבדיקות רופא, מוזנח, אינו עולה במשקל וקיים חשש לבריאותו. פקידת הסעד ערכה ביקור בביתה של המערערת ומצאה שהקטין ישן עם הוריו ללא מיטה או עגלה משלו, הוא לא היה לבוש כראוי בימי החורף הקרים, היה מלוכלך ומלא צואה. בבדיקות שנערכו לקטין בבית החולים קפלן, בטרם הועבר לבית התינוקות, נמצא, כי הקטין סובל מהזנחה כללית קשה. הקטין הועבר לבית התינוקות במצב של אפטיה, כשהוא מסוגר ועצוב, ונהג להטיח ראשו ברצפה ובמיטה.

.8ד”ר דור, המומחית מטעם התביעה, נתבקשה לבדוק, אם אכן חלו שינויים במסוגלותה ההורית של המערערת. וכך כותבת היא בחוות-דעתה המעודכנת מיום 03/09/1991:

“בהשוואה לבדיקה הקודמת, אין שינוי ברמת התפקוד האינטלקטואלי הנמוכה של פ. (המערערת – מ’ א’), המוערכת בגבולות הפיגור הקל עד בינוני. הפונקציות ההסתגלותיות שלה הן ירודות ואינן מספיקות לתפקוד מקובל. אמנם, בהשוואה לבדיקה מלפני שלוש שנים יש סימנים קלים לרגיעה ברמת המתח והתארגנות מסוימת, אולם היא מצומצמת מאוד בהיקפה, בלתי יציבה באופייה ומותנית, כנראה, בנסיבות החיצוניות של חייה בחודש האחרון. בבדיקה עלה שוב שפ. יכולה לתפקד באופן מצומצם ומיכני במסגרת מאוד מוגנת ומגוננת, ולבצע מטלות פשוטות מאוד באוירה תומכת ובקצב איטי מאוד. עם זאת, היא אינה מסוגלת ליזום, להתארגן לפעולה מעט מסובכת ולפעול בכוחות עצמה. שיקול הדעת שלה ירוד והשיפוט לקוי. כאשר מופעלים עליה לחצים ודרישות מבחוץ, היא מגיבה בחרדה גבוהה, מתנתקת ורמת התפקוד שלה יורדת. הגישה הכללית שלה היא פאסיבית, מביעה חוסר אונים מוחלט וחולשה של כוחות האגו.

מבחינה רגשית לא נצפתה שום התקדמות מלפני שלוש שנים. פ. עדיין שקועה בתחושה עמוקה של חסך וקיפוח, והגוון הרגשי השולט הוא של דכדוך מעורפל. הדימוי העצמי שלה מטושטש ולא מגובש, אין לה מודעות עצמית בוגרת והיא רואה עצמה כילדה קטנה, שעשו לה עוול. התלות שלה באנשים אחרים עדיין כוללנית ומערכות היחסים הפתולוגית שלה אף הסתבכו עוד יותר עם נישואיה, ללא סיכוי להיחלץ מהן. גם בשנים האחרונות פ. לא פיתחה שום מערכת קשרים חדשה, בריאה ומספקת ואין לה שום בסיס תמיכתי סביר.”

אשר על-כן בא השופט המלומד למסקנה כי –

“תפקודה הלקוי של המשיבה (המערערת – מ’ א’) בכל שטחי החיים אינו מקרי ואינו תגובתי, הוא לא נובע מסיבות אקראיות כגון אלימות בעלה, מצוקת דיור וכיו”ב. הדברים עמוקים בהרבה ונעוצים בהתפתחותה הלקויה של המשיבה משחר נעוריה וגורלה המר מאז היוולדה. היעדר מסוגלותה ההורית של המשיבה אינו אקראי, אינו רק בשל התנהגות מקרית או סיבה חיצונית חולפת. התנהגותה הקבועה ומצבה נעוצים במבנה הנפשי שלה והדברים הוסברו הסבר היטב על-ידי פקידות הסעד ועל-ידי הפסיכולוגית ד”ר אמירה דור.”

מסקנה זו מבוססת היא, ולא מצאנו סיבה שתצדיק להתערב בה.

לאחרונה נפל דבר נוסף בפרשה עגומה זו. לפני כחודש ימים עבר הקשיש (קשיש זה הוא בעל הדירה בה התנהל בית הזנות) שהמערערת טיפלה בו לבית אבות, והיא סולקה מביתו על-ידי בני משפחתו. המערערת סולקה גם מקרוואן, אליו פלשה, ולא ברור אם ומתי תקבל סיוע בדיור ממשרד השיכון.

גם מהטענה, כי “מעולם לא נוסו בה דרכי טיפול”, לא תוכל המערערת להיבנות.

מחוות-דעתה של ד”ר דור (מיום 03/09/1991) עולה, כי רשויות הרווחה ניסו לסייע למערערת ולמשפחתה מאז ילדותה; המערערת, למעשה, מעולם לא טענה כי היא זקוקה לעזרה (מלבד מאמה). ועוד נאמר בחוות-דעת זו, כי אין בידי רשויות הרווחה כדי להביא לשיפור ביכולתה ההורית של המערערת, באופן שתוכל לגדל את הקטין. ואשר לעזרה שתוגש לה על-ידי אמה: ספק גדול אם הדבר הוא ביכולתה של האם, ועל כל פנים, בית המשפט מצא, כי הצעה זו אינה אמינה ואינה כנה.

בדין קבע אפוא בית המשפט המחוזי, כי נתקיימה במערערת גם העילה שבסעיף 13(7) לחוק האימוץ.

9. המערערת קובלת על חלוף הזמן מאז נלקח הקטין הימנה ועד שהוגשה הבקשה להכריז על הקטין כבר-אימוץ (תקופה של למעלה משלוש שנים). לטענתה, הזמן שבמהלכו שהה הקטין בבית המשפחה האומנת, מאז יוני 1989, גרם להרעה במצבה, לרגל העובדה שהקטין התאקלם בבית המשפחה האומנת, שלאחר מכן הייתה למשפחה המבקשת לאמצו, והמסוגלות ההורית של משפחה זו הינה ללא ספק טובה משל המערערת. אשר על כן מבקשת המערערת, לחלופין, כי יותרו לה עתה ביקורים אצל הקטין, והיה ותיווכח כי טוב לו לקטין אצל המשפחה בה הוא נמצא, אולי תוותר על החזקתו.

אכן, מקום יש לביקורת על אורך ההשהיה האמורה, אך המערערת לא תוכל להיבנות מכך. השהיה זו נתנה בידי המערערת, למעשה, ארכה לשקם עצמה באופן שתוכל לדאוג לקטין, דבר שלא נעשה.

 

טובת הילד

10. משנתקיימו עילות האימוץ, כאמור, עלינו לתת את הדעת על טובת הילד (ראה, בין היתר: ע”א 232/85 [1] הנ”ל, בעמ’ 12; ע”א 316/86 אלמונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ’ 551; ע”א 658/88 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה [5], בעמ 475; ע”א 418/88 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה [6], בעמ 13). בנסיבותיה של פרשת הדברים האומללה שלפנינו, טובת הילד מחייבת להכריזו כבר-אימוץ. בחוות-דעתה של ד”ר דור עומדת היא על התאקלמות הקטין במשפחה בה הוא שוהה, על השיפור שחל במצבו ועל הנזקים שייגרמו לקטין מהפגשתו עם המערערת. אומרת ד”ר דור (בחוות-דעתה מיום 23/10/1991):

“המדובר בפעוט כבן שלוש וחצי אשר נמצא מעל לשנתיים במשפחה המגדלת אותו כבנה לכל דבר. לפני בואו למשפחה, בשנה וחצי הראשונות לחייו, סבל א’ (הקטין – מ’ א’ ) מחסכים התפתחותיים ורגשיים עמוקים, עקב היעדר טיפול הורי מתאים. ברור שא’, בשלבים הראשוניים של חייו, לא היה יכול ליצור קשר של

attchment secure

והתפתחותו הרגשית חברתית לקתה בחסר. כתוצאה מהחסך הרגשי העמוק בינקות, יש עדיין סימנים ברורים לפגיעה הרגשית.

א’ עדיין מגלה חרדת נטישה ברמה גבוהה בהרבה מהמקובל לגילו. הוא רגיש יותר מילדים אחרים לפרידה ועזיבה, נשען על

cues

מוחשיים יותר של קשר וזקוק יותר מהמקובל לקירבה ולהתייחסות מתמדת של הדמות המשמעותית בחייו. מבחינה קוגנטיבית, נזקק א. להישענות על מסגרת משמעות ושייכות ברורה ומאורגנת. הוא חייב לדעת את המתרחש בעולמו ואת מקומו בתוכו ובלי זה אין הוא יכול לחוש רגוע ובטוח.

על רקע מצבו הנפשי וההתפתחותי של א’ ברור שיצירה של קשר בינו לבין האם הביולוגית בשלב זה תגרום לו נזק נפשי רב. א’ אינו מסוגל לקלוט את דבר קיומה של דמות אחרת לגביו, מבלי שמידע כזה יערער לגמרי את עולמו השביר עדיין. יש להניח שמפגש עם האם הביולוגית והזדהותה לפניו כאימו האמיתית, כביכול, יגרום ל-א’ להתקפי חרדה אקוטיים חזקים ולמצוקה רבה. יש להניח שסיטואציה כזו תחבל קשות בתהליך השיפור ההדרגתי במצבו הנפשי ותגרום לנסיגה התנהגותית ניכרת בכל התחומים. למשל, יש לצפות לחזרה של הרטבה ביום ובלילה, הפרעות בדיבור, הפרעות בריכוז, חזרה למצב של קשיי פרידה חריפים ועליה כללית ברמת הפעילות המוטורית הבלתי ממוקדת עד להיפראקטיביות פתולוגית.

גם אם האם הביולוגית לא תזדהה לפניו ואופי הביקורים יוסווה בתירוץ כלשהו, יש במפגשים האמורים סכנה רבה לעתידו. על סמך אופיו הידידותי והפתוח של א’, אפשר להניח בוודאות שהוא יחשוף במהירות רבה את כל הפרטים המדוייקים על המשפחה המגדלת, עוד לפני שמישהו יספיק לעצור בעדו. ברור שבמקרה כזה א’ יאבד את משפחתו ויסבול טראומה ומצוקה קשה ביותר לטווח הארוך ונזק אישיותי עצום ובלתי הפיך לטווח הארוך.”

מצב דברים זה הביא את השופט המלומד לקבוע ולהחליט, כי מן הראוי להכריז על הקטין כבר-אימוץ, ואף אנו סבורים, כי מן ההכרח לעשות כן.

 

לשיטה אחרונה

11. הגורל המר עם המערערת, והמערערת המרה עם עצמה. מכללם של שניים אלה נתקיימו בפרשת הדברים הקשה והטראגית שלפנינו עילות האימוץ כאמור לעיל, וטובתו של הקטין מחייבת כי הוא יוכרז כבר-אימוץ. נוכחנו במרת נפשה של המערערת. החלטתנו לא באה להאשימה. אמרנו על כך במקום אחר (ע”א 3063/90 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה [7], בעמ 848):

“האימוץ אינו בא להעניש את ההורים הטבעיים, גם לא באותם מקרים המנויים בסעיף 13לחוק, שבהם חטאו ההורים כלפי ילדיהם. עונשין על-ידי נטילת רכוש, עונשין על-ידי שלילת חירות, אבל אין עונשין על-ידי נטילת ילדים. האימוץ בא לדאוג לטובתו של הילד, לשלומו ולחינוכו. ומכל שכן שכך הוא באותם מקרים של הורים שגורלם המר להם ואינם מסוגלים לגדל את ילדם ולחנכו, כפי שכך הוא לעניין אימוץ מכוח העילות שבסעיף 13(7) …”.

(וראה גם ע”א 178/86 [3] הנ”ל, בעמ 759).

אכן, דיני האימוץ אין בהם משום דיני עונשין, אבל יש בהם משום דיני נפשות, וכבית דין שהוא אביהם של קטינים מצווים אנו לדאוג לשלומו ולעתידו של הקטין. חלק ניכר מפרשת הדברים שלפנינו תוצאה הוא מתולדות חייה האומללים של המערערת, שבאה לעולם וגדלה בבית לא בית. המערערת עדיין צעירה היא לימים, ואם תעמול ותשקוד על שיקומה, עתידה בפניה, ותבנה בית בישראל. בטוחני כי הרשויות המופקדות על כך יעמדו לימינה.

אשר על כל אלה אנו דוחים את הערעור.

 

השופט ד’ לוין:

 

אני מסכים.

 

השופט ת’ אור:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא.

 

ניתן היום, יג ניסן ה’תשנ”ג (04/04/1993).