ע”א 339/71 קוממי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י כה(2) 795 (1971)
ע”א 339/71
שלמה, דוד ו-רומיה קוממי
נגד
היועץ המשפטי לממשלה
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[28/11/1971]
לפני השופטים לנדוי, ח’ כהן, קיסטר
חוק אימוץ ילדים, ה’תש”ך-1960 [סה”ח 317, עמ’ 96], סעיף 11(3) – חוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), ה’תשט”ו-1955 [סה”ח 187, עמ’ 126], סעיף 8 – חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962 [סה”ח 380, עמ’ 120], סעיף 69 [כפי שתוקן ב-תש”ל-1970 [סה”ח 608, עמ’ 125]).
על החלטת בית-המשפט המחוזי למסור לאימוץ קטין, שאמו הסכימה למסרו לאימוץ, מערערים אביו וסביו של הקטין. בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) אין צורך בהסכמת סבים לשם מסירה לאימוץ, אם כי בהליכי האפוטרופסות רשאי בית-המשפט, גם מיזמתו הוא, לשמוע דעתם של קרובי הקטין, ככל שיראה לרצוי לשמעם.
(2) סירובו של האב למסור את בנו לאימוץ נובע, במקרה דנא, מתוך מניעים בלתי-מוסריים, ומכוון למטרה בלתי חוקית, וגם התנגדות הסבים אינה לטובת הקטין.
הערות:
לסירובו של אב להסכים לאימוץ מתוך מניעים בלתי-מוסריים, עיין ע”א 228/62 צמח נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פד”י יז 305, וההערות שם.
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י’ שילה), מיום 10/05/1971, בתיק אפוטרופסות 233/69, לפיה הורה בית-המשפט על מסירת בנו של המערער מס’ 1, נכדם של המערערים מס’ 2, מס’ 3, לאימוץ. הערעור נדחה.
ח’ יואב – בשם המערערים;
גב’ פ’ אלבק, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבה
פסק-דין
השופט קיסטר:
זהו ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הורה בית-המשפט לאפוטרופסו של קטין שנולד ביום 26.16.68 למסור את הקטין לאימוץ. על החלטה זו מערערים גם אביו של הקטין וגם סביו, היינו הוריו של אבי הקטין. הקטין נולד שלא מנישואין, אמו הסכימה שהילד יימסר לאימוץ ואילו האב מתנגד, ובית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שיש כאן אחד המקרים הנדירים שבו יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו בהתאם לסעיף 11(3) לחוק אימוץ ילדים, ה’תש”ך-1960, ולהוציא צו אימוץ אף ללא הסכמתו של אביו. הבקשה למתן הוראה כזו הוגשה על-ידי בא-כוח היועץ המשפטי לפי סעיף 8 לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), ה’תשט”ו-1955, ולפי סעיף 69 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962. ייאמר כאן לגבי מסירה לאימוץ, כי אין צורך בהסכמת סבים ולא נקבע להם כל מעמד בחוק האימוץ. בהליכי האפוטרופסות רשאי בית-המשפט גם מיזמתו הוא לשמוע דעתם של קרובי הקטין ככל שבית-המשפט ימצא לרצוי לשמעם, ובוודאי שבמקרה הראוי לכך יקבל בית-המשפט את דעתם. אך לפי נסיבות המקרה דנן לא היה מקום לקבל את דעתם שהקטין לא יימסר לאימוץ.
תחילה אעמוד על כך אם צדק בית-המשפט בהגיעו למסקנה שסירובו של האב להסכים לאימוץ הוא מתוך מניעים בלתי-מוסריים או למטרה בלתי-חוקית. נאמר בהחלטת בית-המשפט שהאב אינו עובד אלא לעתים רחוקות ואינו מפרנס אף אחד מילדיו, ואם כי אמר כי ראה בזמן האחרון את הקטין בו מדובר, ספק גדול בעיני בית-המשפט אם אמנם נכון הדבר, נוכח דברי אפוטרופסו של אותו קטין.
האב לא זו בלבד שלא עשה מאומה להשתתפות בהחזקת הקטין אלא אף אינו מביע כל נכונות לעשות משהו להחזקתו, וכאשר נשאל על-ידי בית-המשפט ממה הוא מתפרנס ענה: “אני ג’יגולו”, ובית-המשפט נוכח כי לא היתה זו תשובה של התחמקות אלא תשובה של ממש.
כאשר נשאל מה יעשה, אם המוסד לא יהא מוכן להמשיך להחזיק את הילד, ענה האב: “אמסור אותו לכנסיה נוצרית”, ובתסקיר פקיד הסעד נאמר כי האב הסביר שאינו מוכן לוותר על הילד אלא אם ישלמו לו סכום כסף כדי להיפטר מחובותיו.
האב לא ביקש לחקור את פקידי הסעד וגם לא סתר דברים אלה בעדותו. הסיכום הוא, שהוא עצמו אינו חושב לגדל את הילד ואינו בא בשום תכנית כיצד ליצור לילד בית הורים אלא רוצה להשליכו על הציבור, וכל עוד האימוץ לא יביא לו ריווח, לא יתן הסכמתו למסירת הילד. יצויין, כי בזמן שהילד נולד היה האב נשוי ואב לשני ילדים מאותם נישואין, וכאשר נודע לאשתו הדבר, עזבה אותו והוא כאמור אינו דואג לילדיו. אחרי שנולד לו הקטין התקשר עם אשה אחרת שילדה לו ילד ונמצאת שוב בהריון.
אין איפוא ספק כי כל סירובו בא מתוך מניעים בלתי-מוסריים ולמטרה בלתי-חוקית, היינו לקבל כסף עבור הילד.
אשר לסבים, היה מקום לקבל את דעתם רק אילו הם היו מוכנים לבוא במקום ההורים ולתת לילד בית, אך לפי העדויות, אינם מוכנים ברצינות לעשות זאת, שהרי מבחינת גילם ומצבם אינם יכולים לגדל את הילד, ומה שרוצים הם הוא כי הילד יישאר במוסד והם לא ישתתפו בהחזקתו. אפילו היו אומרים שמוכנים לקבלו לביתם, אין זו הצעה רצינית מבחינת יכלתם.
אין בערעור זה כל ממש. ההורים הם אפוטרופסים טבעיים, באשר חזקה עליהם שפועלים הם לטובת הקטין, וכאן החזקה נסתרה בהחלט לגבי האב; אם באים הסבים בטנות כלשהן, הרי עליהם להראות כי הפניה היא לטובת הילד, מה שאין כאן.
על כן מחליטים אנו לדחות את הערעור בלי לשמוע את בא-כוח היועץ המשפטי. אין צו להוצאות, באשר באת-כוח היועץ המשפטי לא ביקשה לחייב את המערערים בהוצאות.
ניתן היום, י כסלו ה’תשל”ב (28/11/1971).