ע”א 313/59 בלבן (19/01/1960): בית משפט עליון פסק לחיייב איש במזונות אשתו גם כאשר יש לה הכנסות משלה אותן היא לא מעבירה לו

ע”א 313/59 בלבן נ’ בלבן, פד”י יד 285 (1960)

 

ע”א 313/59

רוזה בלבן

נגד

יעקב בלבן

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[21.7.59 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 19.1.60]

לפני הנשיא (אולשן), והשופטים אגרנט, זילברג, גויטיין, ברנזון

 

תביעת מזונות על-ידי אשה מבעלה למרות ההכנסות המספיקות למחייתה, שהיא מפיקה מנכסיה היא.

 

לפי המשפט העברי חייב הבעל, בדרך כלל, במזונות אשתו “אפילו יש לה משלה ותוכל להיות בממון עצמה” – במקרה של אשה בעלת נכסי מלוג אין האשה יכולה להשתחרר שלא על דעת בעלהמחיובה למסור לו את פירות נכסי המלוג שלה – ב-בג”צ 202/57 נקבע, כי חיוב זה של האשה הינובניגוד להוראה בסעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה הנ”ל, לפיה “אין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על-ידי קשר הנישואין” – אין חולק כעת על כך שתביעה, אם תוגש על-ידי הבעל נגד אשתו למימוש זכותו לפירות נכסי מלוג, תידחה עקב ההוראה שבסעיף 2 הנ”ל – הוא הדין במקרה של תביעה כזאת על-ידי הבעל בדרך של הגנה – גם כאן ייאמר לו שאינו יכול להסתמך, כדי להיפטר מחובת המזונות, על זכותו לפירות נכסי מלוג, ושאינו יכול לקזז אותה כנגד חובת האשה לפי המשפט העברי למסור לו את הפירות – חובה זו נוצרה רק על-ידי קשר הנישואין, ולפי ההוראה שבסעיף 2 הנ”ל אינה מוטלת עוד החובה הזאת על האשה הנשואה, והיא רשאית כעת לעשות בנכסי מלוג שלה כרצונה ללא כל הגבלות או שעבודים שהם, הואיל ו”אין עוד קיום למוסד של נכסי מלוג” – אין למצוא כל אסמכתה לאמירה שהמחוקק החילוני אינו יכול לבטל נורמה של החוק הדתי, ובהעדר תחוקה הרי המחוקק החילוני הוא הכל יכול – אולם במקרה כגון זה שלפנינו לא ביטל המחוקק החילוני את הנורמה הדתית לגבי אלה המסכימים מרצונם הטוב להתדיין לפי הדינים הדתיים של עדתם, הוא רק אסר את הכפייה לנהוג לפי נורמה דתית מסויימת – גם מבחינה מעשית אין לראות אפשרות של סיבוכים כתוצאה מההלכה האמורה, אף כי אפשרות כזאת אינה טעם מספיק לעיקום הכתוב בחוק.

 

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י. שילה), מיום 2.6.59, בתי”א 2103/57, לפיו נדחתה תביעת המערערת לחייב את המשיב לתשלום מזונות. הערעור נתקבל ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט זילברג.

 

ג. גוטמן – בשם המערערת;

אין תשובה מטעם המשיב.

 

פסק-דין

 

השופט זילברג:

השאלה המתעוררת במשפט זה – לא לגופה בלבד היא צריכה. שרשיה עמוקים יותר ונופה מסועף יותר – היא ילדתה החוקית של השניות המשפטית השוררת, כאן בארץ, בעניני המעמד האישי.

2. העובדות הצריכות לגופו של ענין:

שני בעלי-הדין הם בעל ואשתו. הוא עתיר נכסים המכניסים לו כ- 1,000 ל”י לחודש, והיא אשה אמידה, בעלת רכוש משלה, שהכנסתו אינה פחותה מ- 300 ל”י לחודש. האשה פנתה לבית-המשפט המחוזי וביקשה לחייב את בעלה בתשלום מזונות, אךהשופט המלומד דחה את התביעה, בשל ההכנסות, המספיקות למחייתה, שהאשה מפיקה מנכסיה היא. ועל כך מערערת האשה לפנינו.

טענתו העיקרית של בא-כוח האשה היא, כי הכנסות רכושה אינן עולות בחשבון כלל, נוכח ביטול המוסד של “פירות נכסי מלוג” על-ידי המחוקק הישראלי בסעיף 2 של חוק שיווי זכויות האשה, תשי”א-1951, כפי שנתפרש על-ידי בית-משפט זה במשפט סידיס, בג”צ 202/57 [1]. כי פירות אלה זיכו לה “מן המדינה”, בתוקף הוראתו הריבונית של המחוקק הישראלי, והרי היא ככל אשה שבעלה חייב במזונותיה “אפילו יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה” (פתחי תשובה, שו”ע אה”ע, סי’ ע’, סעי’ ג’, ס”ק (ב)). ואילו בא-כוח הבעל עונה לעומתו וטוען, כי למרות הוראת סעיף 2 הנ”ל עדיין רשאי שולחו לסרב את תשלום המזונות, הואיל ולפי דיני ישראל, אשה בעלת הכנסות “נכסי מלוג” כאלה אינה זכאית למזונות, כי בעלה יכול לומר לה: צאי פירות נכסיך למזונותיך, שכן פירות אלה שלי הם מבחינת החוק הדתי.

….

דעתי היא, איפוא, כי יש לדחות את הערעור.

 

הנשיא (אולשן):

בפסק-הדין, נשוא הערעור, בו נדחתה תביעת המערערת לחיובמהמשיב, בעלה, במזונותיה, מצביע השופט המלומד שלמערערת פרדס המכניס לפי הראיות 300 ל”י לחודש ושאין היא מוסרת את ההכנסה הזאת לבעלה, שגם הוא בעל פרדס אחר המכנים כ- 1,000 ל”י לחודש.

טענת המשיב היתה כי מאחר שלמערערת הכנסות משלה המספיקות כדי מחייתה בכבוד – ובזה אין השופט המלומד מטיל ספק לאור הראיות – אין הוא חייב במזונותיה. המדובר הוא בנכסי מלוג ובפיסקאות 4-5 של פסק-הדין נאמר:

“4. בעלי-הדין הם יהודים ועל בית-המשפט להכריע בשאלה זו לפי הלכות הדין העברי במידה שהוא חל, כלומר בה במידה שתקפו לא הופקע על-ידי המחוקק החילוני.

5. אחד מחיוביו של הבעל כלפי אשתו לפי הדין העברי הוא החיוב במזונותיה. אחת מזכויותיו היא הזכות לאכילת פירות נכסי מלוג של האשה, כלומר, חייבת האשה למסור לבעל את כל ההכנסות של רכושה הנפרד מסוג נכסי מלוג.”

אין השופט המלומד מתעלם מפסק-הדין שניתן בבג”צ 202/57 [1] בעמ’ 1535 בו הוחלט:

“בעטיה של הוראת הסיפא אשר בסעיף 2, בוטלה, ‘פגיעה’ זו, ומעתה אין עוד קיום למוסד של נכסי מלוג, במשפט הפוזיטיבי המקומי.”

הכוונה היא לסעיף 2 לחוק שיווי זכיות האשה, תשי”א-1951, וזו לשונו:

“לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על-ידי קשר הנישואין.”

אף-על-פי-כן דחה השופט המלומד את התביעה באמרו: “במובן שאין המשפט הכללי אוסר על אשה אם רצונה בכך לוותר על שחרורה מאחת מחובות הנישואים לפי הדין העברי ולמסור את פירות המלוג לבעלה”.

הווה אומר, מכיון שלפי הדין אין הבעל חייב במזונות האשה, בעלת נכסי מלוג, כשאינה מוסרת לו את הפירות, הרי כדי לזכות במזונות כנגד בעלה היה עליה לוותר על”שחרורה” מחובת מסירת הפירות על-ידי המשפט החילוני, ומשלא עשתה כן הרי אין היא זכאית למזונות.

יש לקבל את הערעור.

 

השופט אגרנט:

אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא.

 

השופט גויטיין:

אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא.

 

השופט ברנזון:

אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא.

 

הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את התיק על-מנת לקבוע את סכום המזונות.

על המשיב לשלם למערערת הוצאות הערעור (נכלל שכר-טרחת עורך-דין) בסך כולל של מאה וחמישים ל”י.

 

ניתן היום, כ”א בטבת תש”ך (19.1.1960)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *