ע”א 2447/93 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה (31/01/1994)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 2447/93
בפני:
כבוד השופט ת’ אור
כבוד השופט א’ מצא
כבוד השופט צ’ טל
המערער:
פלוני
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 22/04/1993 בתיק אימוץ 89/92 שניתן על ידי כבוד השופט ח’ פורת
תאריך הישיבה:
א טבת ה’תשנ”ד (15/12/1993)
בשם המערער:
עו”ד אטיאס מקסים
בשם המשיבה:
גב’ אלשטי
פסק-דין
השופט א’ מצא:
1. ערעורו של אב כנגד הכרזת בתו הקטינה כבת-אימוץ. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על עילה מוכחת של אי-מסוגלות הורית, כמשמעה בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981 (להלן חוק האימוץ). ההכרזה כוונה עם כלפי אימה של הקטינה. אך מצד האם לא הוגש ערעור, ולגביה הפך פסק הדין לחלוט.
2. הקטינה (הילדה מ’) נולדה ביום 04/07/1992. ימים ספורים לאחר הולדתהאובחנה אצלה תסמונת של גמילה מסמים מסוכנים. לנוכח מימצא זה, ועל רקע היכרותן הקודמת עם הוריה, מיהרו רשויות הסעד להתערב בגורלה. ביום 04/08/1992, בעוד היא מוחזקת בחדר התינוקות של בית החולים, הורה בית המשפט לנוער – על-פי בקשתה של פקידת-סעד – להעבירה למעון חסוי. וביום 08/09/1992, בהיות הקטינה כבת חודשיים, אישר בית המשפט המחוזי, בגדר צו לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, את העברתה למשפחה אשר תאות לאמצה, אם וכאשר תוכרז כבתאימוץ. מאז ועד היום מצויה מ’ במשמורתה של אותה משפחה, הרוצה ומבקשת לאמצה.
3. למערער (יליד 1956) ולאימה של הקטינה (ילידת 1963) ילד וילדה נוספים. בני הזוג נישאו בשנת 1980 וביולי 1982 נולד בנם (הילד י’). בשנת 1984 התגרשו, אך גם לאחר הגירושים המשיכו להתגורר ביחד ושתי בנותיהם נולדו לאחר גירושיהם: ביולי 1987 נולדה הילדה ק’, ומקץ כחמש שנים נוספות – הקטינה מ’, שאודותיה סב הדיון.
רקעם האישי של ההורים הוא עגום. המערער מעורה בעבריינות מאז היותו כבן 15 ומזה תקופה ארוכה שהוא מתמכר לסמים. מעולם לא עבד בצורה סדירה ובשל אי-התאמה נפסל לשירות צבאי. לחובתו הרשעות קודמות לא מעטות וארבע פעמים בעבר ריצה עונשי מאסר. בעת שנולדה הקטינה מ’ היה נתון במעצר עד תום ההליכים, עקב האשמתו בעבירת סחר בסמים; ובעוד הדיון בבקשת האימוץ מתנהל והולך, הורשע בדינו ונגזר לו עונש מאסר (החמישי במניין מאסריו), הפעם לארבעים-וארבעה חודשים. אימה של הקטינה מכורה לצריכת סמים מסוכנים מאז היותה כבת ארבע-עשרה. רמתה האישית דלה. היא אינה עובדת, מקיימת אורח חיים בלתי-יציב ומשק-ביתה עזוב ומוזנח.
בני הזוג מוכרים לשירותי הרווחה מאז שנת 1983. שני ילדיהם הראשונים גדלו בתנאי עזובה, סביבתית ורגשית. במשך שנים ניסו פקידות הסעד לסייע להם בגידול ילדיהם, אך לשווא. המערער כמעט ול נטל חלק בדאגה לילדיו. מזמן לזמן נכלא בבתי-סוהר, אך גם כאשר התהלך חופשי היה שקוע בעיקר בצרכיו ובענייניו. לאם ניתנו הזדמנויות רבות להיעזר בשירותים הטיפוליים, אך היא החמיצה את כולן. לרוב לא נענתה להזמנות שנשלחו לה. כאשר הופיעה, מזמן לזמן, אמנם הצהירה על נכונותה לשתף פעולה ולעמוד בתנאים שונים, אך הצהרות אלו היו מן השפה ולחוץ, שכן בקיומן גילתה אזלת-יד מוחלטת.
לבסוף, ועל רקע סבלם מהזנחה פיזית קשה, הוצאו הילדים הגדולים מן הבית. תחילה (בשנת 1989) הוצא הילד י’, שבהסכמת הוריו הוכנס לפנימיה. בדיקה פסיכולוגית שנערכה לו העלתה, כי ההזנחה הקשה ממנה סבל בתקופת שהותו עם הוריו הותירה בו את אותותיה.
בהיעדר משענת יציבה סובל הילד מחרדות רבות. הוא מתקשה בלימודים ולוקה בבעיות רגשיות. הוריו אינם מרבים לקחתו ולארחו, אך גם כשהם עושים זאת, שוב אין הם מתפנים להתמודד עם קשיי החזרתו לפנימיה.
לגבי הילדה ק’ נעשו ניסיונות שונים לאפשר להוריה להוסיף ולגדלה, אך הניסיונות נכשלו. ביולי 1991 הוכרה ק’, על-ידי בית המשפט לנוער, כקטינה נזקקת והוצא לגביה צו השגחה (בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה), ה’תש”ך-1960). באותו מעמד טענה האם, שכבר נגמלה מסמים ושבכוחה לטפל בילדתה בעצמה. לבקשתה נקצבה לה תקופת ניסיון נוספת, בת שלושה חודשים, שבמהלכה עליה להוכיח את יכולתה לטפל כראוי בק’. אך משהפרה האם את תנאי ההסדר (לא באה לאף אחת מן הפגישות שנקבעו לה עם פקידת הסעד ולא סיפקה דגימות של שתן לבדיקה) נכשל גם הניסיון הזה. בנובמבר 1991 הוצאה ק’ ממשמורת הוריה והועברה לבית דודתה (אחות אימה). תחילה הוחלט על אומנה למשך שנה אחת. בתום תקופה זו הודיעה הדודה שאין בכוחה להוסיף לטפל בה, אך משלא נמצאה לילדה מסגרת מתאימה אחרת, חזרה בה הדודה ונאותה להחזיק בה עד שתימלאנה לה שמונה-עשרה שנה.
4. בית המשפט המחוזי שוכנע, כי הורי הקטינה אינם ניחנים במסוגלות הורית בסיסית. על היעדר מסוגלותם למד השופט המלומד, בין היתר, מתיפקודם הפיסי הלקוי של השניים כהורים לילדיהם הגדולים. מה שהוכח כנכון לגבי אחיה ואחותה נראה נכון, מקל וחומר, לגבי הקטינה, שכן תסמונת הגמילה שנתגלתה אצלה סמוך לאחר הולדתה העידה על הפגיעה שספגה בעודנה במעי-אימה. מחוות-דעת מקצועית שהוגשה לבית המשפט עלה, כי ילודים שבשלב העוברי נחשפו לפגיעת סמים הינם רגיים ופגיעים יותר מתינוקות אחרים. בשלב הראשון של חייהם הינם חשופים גם לסכנות פיזיות מיוחדות, ואילו בטווח היותר ארוך עלולים הם לפתח בעיות התפתחותיות, כחוסר ריכוז, פעילות-יתר וכדומה. הדעה המקובלת היא, שילדים כאלה זקוקים לטיפול אוהב ומסור במיוחד:
השגחה ערנית מתמדת אחר מצבם בשלב הינקות ותמיכה סמכותית נאותה בשלב ההתפתחות. הזנחה משפחתית וחברתית של ילד כזה צופנת סכנות מהותיות, בעוד שהשקעה ראויה בטיפול בו עשויה לשפר עד מאוד את סיכוייו להתפתח כילד רגיל.
השופט הגיע לכלל מסקנה, כי גם אם הורי הקטינה יקבלו עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד לשיקומם, אין סיכוי שבעתיד הנראה לעין יחול שינוי לטובה במסוגלותם ההורית. הכרעתו של השופט המלומד נחלקה לשני שלבים. בפסק-דין חלקי הכריז על הקטינה כבת-אימוץ כלפי אימה, וכנגד פסק-דין זה, כאמור, לא הוגש ערעור.
ולאחר שמיעת יתר הראיות והטענות השלים השופט את פסיקתו, בהכריזו על הקטינה כבת-אימוץ גם כלפי המערער.
5. הכרעת השופט ביחס למסוגלותה הלקויה של האם נסמכה, לא במעט, גם על התרשמותו מהתנהגותה. האם לא גילתה בהליך האימוץ של בתה אלא עניין מועט. בבית המשפט הופיעה רק באקראי, ולא במועדים שנקבעו לבירור. עורכת הדין שמונתה לייצגה לא הצליחה להביאה לכלל חתימה על תצהיר להצגת עמדתה. משהופיעה בבית המשפט טענה, כי חדלה ליטול סמים, אך כשהוצע לה למסור דגימות שתן כדי להוכיח את טענתה התחמקה מכך. כן לא תייצבה לבדיקה אצל הפסיכולוגית המומחית, ד”ר אמירה דור, שמונתה על-ידי בית המשפט. עם זאת היתה בפיה הצעה – שאף אותה לא תמכה בתצהיר או בראיה ממשית אחרת שהקטינה תימסר לאחותה (לא זו המחזיקה בילדה ק’), שנישאה לגרמני, מתגוררת בגרמניה והינה אם לשלושה ילדים. בהצעה זו נאחז גם המערער, שלעת הזאת כבר היה אסיר האמור לעשות בכלא עוד שנים אחדות.
6. את מסקנתו בדבר אי-מסוגלותו ההורית של המערער ביסס השופט המלומד על הניסיון השלילי שנצבר מן העבר, על התרשמותו מאורח-חייו העברייני של המערער ועל הערכתה המקצועית של הפסיכולוגית המומחית ד”ר דור, אשר בדקה את המערער והגישה אודותיו חוות-דעת, עליה גם נחקרה בבית המשפט. השופט ציין, כי בכך שבמשך תקופות ארוכות שהה המערער בכלא אין כדי לשחררו אחריות להזנחת ילדיו הגדולים, שכן המאסרים הוטלו עליו בגלל עבירותיו ו”לו גידול הילדים היה חשוב לו היה צריך להימנע מכל פעילות עבריינית לפחות מאז נולדו הילדים”.
אולם המערער נהג על-פי דרכו וגם בתקופות בהן לא היה כלוא לא היה שום תיפקוד הורי מצדו, בעוד ילדיו מוסיפים לגדול תוך חסכים והזנחה. המאפיין את חיי המשפחה היה חוסר יציבות מתמשך, בין כשהמערער שהה בכלא ובין כשהתהלך חופשי. מצב זה, הוסיף השופט, מתקיים גם כיום “עם הבדל אחד והוא הביטחון ביציבות במאסר הנוכחי שהפעם הוא ארוך יחסית – 44 חודשים. תקופה זו היא ארוכה מאוד בחיי הילדים ולא יעלה על הדעת למנוע מילדה לגדול ארבע שנים במשפחה רק משום שאביה אינו יודע להתאפק מביצוע עבירות ונכנס לכלא”. להלן אימץ השופט את הערכתה ש הפסיכולוגית ד”ר דור, לה ייחס משקל רב.
לפי קביעת המומחית, אין המערער מסוגל – וגם בעתיד הנראה לעין לא יהיה מסוגל – לספק לקטינה אף את מקצת צרכיה הדחופים. אי-מסוגלותו נובעת לא רק מהיותו אסיר, אלא, בעיקר, מכך שהינו בעל אישיות ילדותית ובלתי בשלה, שמזה שנים סובל מקשיי הסתגלות למסגרות. מכאן שגם כאשר ישוחרר מן הכלא “לא יהיה מסוגל לדאוג אפילו לקיומו העצמאי שלו באופן סביר ובוודאי שלא יספק את צורכי ילדיו”. המערער, לדעת המומחית, “לא מסוגל לספק לעצמו ולתלויים בו מסגרת קבועה ויציבה או לספק להם צורכי מחיה שוטפים באופן סדיר”. יתר על כן: כלפי הקטינה אין המערער מבטא שום רגש הורי. מסוגלותו ההורית הינה כה לקויה עד שאין לתלות תקווה בסיכוי שבעזרת טיפול מתאים ניתן לתקנה. המערער – סיכם השופט את דעת המומחית – “כלל לא ניתן לטיפול בצורה רגילה. היא לא היתה מטפל בו משום שאין במה לטפל ובמי לטפל”. לא זו אף זו: המערער עצמו אינו רואה שום פגם בהורותו ומאמין כי ילדיו הראשונים הם “במצב תקין לחלוטין”. מכאן, שאינו ער לצורך בטיפול. אך “אפילו יתרחש נס ויסכים לטיפול הרי המדובר בטיפול למשך שנים ארוכות וזאת אחרי השחרור ולא קודם לכן”.
7. משקבע כי הוריה של הקטינה אינם מסוגלים לדאוג לה ניפנה השופט לבדיקת השאלה מה מחייבת טובתה של הקטינה. בהקשר זה בדק את ההצעה, לפיה תימסר הקטינה לאחות אימה המתגוררת בגרמניה. משלא נתברר, אל נכון, במסגרת איזו תכנית מוצע למסור את הקטינה לאחות אימה, בחן השופט הן את האפשרות שהמדובר הוא באומנה זמנית והן את האפשרות שהכוונה היא לאימוץ; ופסל את שתיהדרכים. הדרך של אומנה זמנית, קבע השופט, אינה רצויה מפני שלבד מהרחקה ארעית של הקטינה מהוריה הטבעיים – שבהיעדר תכנית לשיקום ההורים אין היא משרתת כל מטרה – צפונה בה גם סכנה של התקשרות ביחסי “הורות פסיכולוגית” בין הקטינה לבין דודתה ובעלה, שניתוקם בעתיד יסב לקטינה נזק נפשי.
ואילו הדרך של אימוץ על-ידי הדודה הריהי פסולה משום שלמעשה אין בה אלא משום העברת ההורות למישהו אחר בתוך המשפחה.
8. המערער השיג לפנינו על צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, בדבר חוסר מסוגלותו ההורית. בפי בא-כוחו המלומד היו, לעניין זה, שתי טענות: האחת, כי השופט הפריז במידת החשיבות שייחס להיותו של המערער עבריין ומתמכר לסמים, שכן עובדה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה לשלול מאדם את הורותו לצאצאיו. והשנית, שלמומחית דר דור לא היו נתונים שהצדיקו קביעה כה גורפת כשלילת סיכויי שיקומו של המערער; וכי השופט שגה ביחסו משקל כה רב להערכתה השלילית של המומחית.
9. בטענות אלו אין מאומה. שאלת מסוגלותו של הורה לדאוג לילדו כראוי טעונה הכרעה ביחס להווה וביחס לעתיד הנראה לעין. אך שאלה זו נבחנת, בראש ובראשונה, על-פי מצבו ותיפקודו של ההורה בעבר, שכן “ניסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד” (כלשון השופט ברק בע”א 232/85 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מ(1) 1, בעמ’ 14). לפני בית המשפט המחוזי נמצאו ראיות ברורות, כי בעבר הזניח המערער לחלוטין את חובותיו ההוריות כלפי ילדיו
הגדולים. ואולם, בבואו לבחון את שאלת מסוגלוו ההורית של המערער לעתיד לבוא הביא השופט בחשבון גם את העובדה שהמערער מקיים אורח-חיים עברייני ומתמכר לסמים. זאת עשה, לא מפני שסבר – ככל שבא-כוח המערער ניסה לייחס לו – כי עצם היותו של המערער עבריין יש בו כדי לשלוה את מסוגלותו ההורית, אלא בשל הקשר הגלוי בין אורחותיו הפגומות של המערער ולבין הזנחת חובותיו ההוריות. בדבר קיומו של קשר מוכח זה אין מקום לספק. הלוא הוברר, כי גם בהתהלכו חופשי לא דאג המערער לצורכי ילדיו ולא הקדיש להם זמן ותשומת-לב.
את חוסר מסוגלותו ההורית בעבר לא היה, על כן, מקום לייחס לקיומן של מיגבלות פיזיות ארעיות וחולפות (כגון הרחקתו של המערער מילדיו לפרקי הזמן בהם נכלא בבתי-סוהר), אלא ראוי היה לבחנו – כדרך שאמנם עשה השופט המלומד – על רקע נתוני אישיותו של המערער, עבריינותו והתמכרותו לסמים מסוכנים. בחינה זו היא אשר הובילהאת השופט אל המסקנה, שאי-מסוגלותו ההורית של המערער תוסיף להתקיים גם בעתיד הנראה לעין.
אכן נכון הדבר, שבגבשו מסקנה מצערת זו סמך השופט, לא במעט, גם על הערכתה המקצועית של הפסיכולוגית המומחית ד”ר דור, בדבר סגולותיו האישיות (לרבות סגולותיו ההוריות) הלקויות של המערער ודלות הסיכויים לשיקומו. אך גם בכך לא היה כל דבר יוצא-דופן.
המומחית, שמונתה על-ידי בית המשפט לצורך זה, בדקה את המערער, פירטה את מימצאיה בחוות-דעת בכתב ונחקרה על חוות-דעתה בבית המשפט. בטענת פרקליט המערער, שהערכת המומחית לא נתבססה על נתונים מספיקים, אין אלא ניסיון לחלוק על מהימנות עדותה של המומחית. אך משמצא השופט, לאחר שהמומחית העידה ונחקרה לפניו, לאמץ את חוות-דעתה המקצועית ולייחס לה משקל ממשי, אינני רואה שמץ טעם להתערב בהערכתו. לא למותר להוסיף, שגם מהערכה פחות שלילית מזו שמסרה המומחית, לגבי סיכויי שיקומו של המערער, לא ניתן היה להסיק שבעתיד הנראה לעין תהיה למערער המסוגלות ההורית הנדרשת לטיפול בקטינה, על רקע פגיעותה ורגישותה המיוחדות.
10. בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי בנסיבות העניין היה על השופט להעדיף את הדרך שהוצעה לו (על-ידי אימה של הקטינה), לפיה תועבר הקטינה למשמורת דודתה בגרמניה.
אף טענה זו דינה להידחות. אם ירדתי לסוף כוונתו של הפרקליט המלומד, לא היתה בפיו הצעה חלופית, לאימוץ הקטינה על-ידי הדודה ובעלה במקום על-ידי המשפחה המועמדת לאמצה, אלא הצעה שהדודה בגרמניה רק תחזיק בקטינה ותטפל בה. על חסרונותיה של אומנה ארעית כזאת כבר עמד השופט המלומד ונימוקיו הנכוחים מקובלים עלי. ואולם, גם אם נפרש את הטענה כהצעה להעדיף את דודתה של הקטינה כמועמדת חלופית לאימוצה, דין הטענה וההצעה להידחות. ככלל, יש להעדיף אימוץ בתנאי ניתוק גמור מן המשפחה הטבעית, ורק במקרים מיוחדים ונדירים עשוי עקרון טובת הילד המאומץ להצדיק סטייה מכלל זה (ראה ע”א 565/80 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3) 701, מפי השופט מ’ אלון). כך הדברים, בחינת קל וחומר, מקום שהקטין כבר מצוי, מזה זמן, במסגרתה של משפחה אומנת המועמדת לאמצו. לשיטה זו הלך בית-משפט זה לאחרונה, בע”א 4533/91 פלונים נ’ היועץ המשפטי למשלה, בו נקבע (מפי הנשיא שמגר), שהעברת הקטין מרשות משפחה המחזיקה בו, כמועמדת לאמצו, לרשות דודו בארה”ב, על-מנת שיאומץ על-ידי הדוד, תפגע בקטין ולפיכך אין היא לטובתו.
דין זה יפה גם לענייננו. לקראת הדיון בערעור הכינה פקידת הסעד תסקיר משלים אודות מצבה הנוכחי של הקטינה. בא-כוח המערער התנגד להגשתו של תסקיר זה, אך לצורך שקילת טענתו שהעברת הקטינה לרשות דודתה בגרמניה הינה לטובתה, סברתי כי עלינו לעיין בתסקיר.
בני הזוג המועמדים לאמץ את הקטינה מתוארים בתסקיר כבני משפחה יציבים, בוגרים ובשלים. הקטינה שוהה בביתם מזה כשנה וחצי. הם התקשרו אליה, מטפלים בה במסירות ובאהבה ומספקים לה את מיטב התנאים להם הינה זקוקה. הקטינה קשורה אליהם ומתפתחת יפה. בנסיבות אלו אין מקום לספק, שטובתה של הקטינה מחייבת להשאירה במסגרת המשפחה בה מצאה כבר את מקומה.
11. דעתי הינה איפוא שיש לדחות את הערעור.
השופט ת’ אור:
אני מסכים.
השופט צ’ טל:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ מצא.
ניתן היום, יט שבט ה’תשנ”ד (31/01/1994).