ע”א 231/66 שמעון הכרי נ’ ציפורה הכרי (27/06/1966)

ע”א 231/66 הכרי נ’ הכרי, פ”ד כ(2) 685 (1966) – DOCX / PDF

 

ע”א 231/66

 

שמעון הכרי (הקרי)

נגד

ציפורה הכרי

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[27.6.66]

לפני השופטים כהן, קיסטר, עציוני

בין בני-הזוג לא היה שלום בית והמשיבה פנתה לבית-הדין הרבני בתביעת גירושין נגד המערער. לפי הפסק, שהוצא בהסכמת בעלי-הדין, על הבעל היה, בין היתר, לפנות את דירתם המשותפת לטובת האשה והילדים, וחוץ מזה לא היו בין הצדדים שום תביעות הדדיות, לרבות הכתובה. המערער מילא את המוטל עליו ועזב את הדירה. האשה לעומת זה עומדת עד היום בסירובה לקבל גט. כאשר ביקש המערער היתר נישואין לשאת אשה אחרת על אשתו, התנגדה המשיבה לכך בטענה שהיא רוצה לחיות עמו, ועם זה הסכימה לקבל גט בתנאים השונים מן האמורים בפסק הרבני; המערער לא הסכים לתנאים החדשים ועקב כך סירב בית-הדין להתיר לו לשאת אשה שניה. כיום חי המערער עם אשה אחרת ללא נישואין, נולד להם ילד והם גרים מחוץ לבית שהשאיר למגורי אשתו. ב-1965 הגישה המשיבה תביעת מזונות בבית-המשפט המחוזי, אשר פסק לה מזונות בסך 100 ל”י, ועל כך הערעור.

 

בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור, פסק –

א.

(1) בפסק, שניתן על-ידי בית-הדין הרבני לפי דרישת האשה, בהסכמת הצדדים, נקבע, כי אין למשיבה כל תביעות על בעלה ומשמעות הדבר שאין לה גם כל תביעה למזונות.

(2) אמנם הוראת בית-הדין על סידור גירושין אינה ניתנת לביצוע על-ידי כפיה, אך מזה אין להסיק שסעיפים אחרים של הפסק הינם בלתי-חוקיים, או חסרי-ערך. ההוראה האמורה היא רק בבחינת צו שאין אפשרות לכוף על ביצועו והוא דומה ל-IMPERFECT OBLIGATION שבחוזה.

ב.

(1) אילו המערער היה מפר את ההוראות הכלולות בפסק הרבני הנדון ומסרב לתת את הגט בתנאים האמורים בו, היתה קמה למשיבה תביעת מזונות בהיותה מעוכבת להינשא. אולם המערער מילא את המוטל עליו וגם כיום מוכן לתת את הגט בהתאם לפסק האמור.

(2) במצב דברים זה אין המשיבה רשאית לדרוש מזונות וברוח זו פסק גם בית-הדין הרבני הגדול במקרה דומה.

 

פסקי-דין רבניים שאוזכרו:

[1] תיק מס’ 1036/שכ”ב, באר-שבע – האשה א’ נגד הבעל ב’; פסקי-דין של בתי-הדין הרבניים בישראל, כרך ה, ע’ 204; אושר על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ב-ערעור תשכ”ג/170, שם, כרך ה, ע’ 214.

 

הערות:

1.

(א) על תקפו של ויתור האשה על מזונותיה בהליכי הגירושין, עיין גם ע”א 208/64 בלגור נ’ אריאלי; פד”י יח(4) 189.

(ב) השווה גם ע”א 451/62 כהן נגד כהן, פד”י יז 1605.

 

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י’ שילה), מיום 30.3.66, בתימ”א 1752/65, לפיו חוייב המערער לשלם למשיבה סך 100 ל”י מזונות החל מחודש פברואר 1966. הערעור נתקבל.

 

א’ אבן ארי – בשם המערער;

ד’ נוסבאום – בשם המשיבה

 

פסק-דין

 

השופט קיסטר:

זהו ערעור על פסק-דין המחייב את המערער בתשלום מזונות לטובת אשתו, המשיבה. הצדדים נישאו לפני שנים ושלום לא היה ביניהם עד שבשנת תשכ”א פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני בפתח-תקוה בתביעת גירושין נגד המערער. פרטים על מהלך הדיון אינם לפנינו, וכל אשר הוגש אינו אלא פסק-הדין הנושא את התאריך ח’ בחשון תשכ”ב. מתוך טיעון הצדדים נראה שנעשה בהסכמה. בפיסקאות א’-ג’ לפסק-הדין הזה (תיק 837/כ”א), נאמר:

“א. לסדר לצדדים גט פיטורין.

ב. האשה תישאר לגור אחר הגט כל ימי חייה יחד עם הילדים שלהם בבית הרשום על שם הבעל והנמצא בשיכון חיילים משוחררים, פתח-תקוה, וזה כל זמן שלא נישאה האשה לאחר, ואין לה רשות להשכיר או להכניס מישהו לבית בלי הסכמתו המפורשת של הבעל.

ג. חוץ מהנ”ל אין בין הצדדים שום תביעות זה על זה לרבות הכתובה.”

אחרי מתן פסק-הדין מילא המערער אחר מה שהוטל עליו בפסק-הדין, היינו עזב את הדירה האמורה. כאשר ניסה לחזור או חזר אל אותה דירה הוציאה המשיבה צו-מניעה נגדו האוסר עליו להיכנס לדירה. לענין פיסקה א’ לפסק-הדין הנ”ל, המשיבה סירבה לקבל גט, ועומדת בסירובה זה עד היום. כאשר ביקש המשיב היתר נישואין לשאת אשה אחרת על אשתו התנגדה המשיבה לבקשה זו בטענה שהיא רוצה לחיות עמו, אלא שיחד עם זה היא הסכימה לקבל גט בתנאים מסויימים השונים מן התנאים האמורים בפסק-הדין הנ”ל. המערער לא הסכים לדרישתה זו של המשיבה, ובעקבות זאת סירב בית-הדין להתיר לו לשאת אשה שניה על אשתו. כיום המצב הינו שהמערער חי עם אשה ללא נישואין, נולד להם ילד והם גרים מחוץ לבית שאותו עזב על-פי פסק-דין הגירושין.

בשנת 1965 הגישה המשיבה תביעת מזונות בבית-המשפט המחוזי, ובית-המשפט פסק לה מזונות. על פסק-דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

לא אכנס כאן לתיאור פרטי מצבם הכלכלי של הצדדים ולא לפרטי טענותיהם של באי-כוח שני הצדדים כי נראה לי שאין חשיבות לדבר נוכח פסק-דין הגירושין הנ”ל.

בפיסקה ג’ לאותו פסק-דין נאמר:ב “חוץ מהנ”ל אין בין הצדדים שום תביעות זה על זה לרבות הכתובה”. יוצא איפוא שבפסק-הדין שניתן בהסכמת הצדדים נקבע כי אין למשיבה כל תביעות על בעלה ומשמעות הדבר הוא שאין לה גם כל תביעה למזונות וכאמור לעיל פסק-דין זה בא לפי דרישתה. אמנם הוראת בית-הדין על סידור גירושין אינה ניתנת לביצוע על-ידי כפיה, אך מזה אין להסיק שסעיפים אחרים של פסק-הדין או שהסעיף הזה עצמו הינם בלתי-חוקיים או חסרי ערך. גם הוראה זו היא רק בבחינת צו שאין אפשרות לכוף על ביצועו והיא דומה לחיוב הכלול בחוזה שאינו ניתן לביצוע על-ידי בית-המשפט – IMPERFECT OBLIGATION בלע”ז.

כמובן, שאילו המערער היה מפר את ההוראות הכלולות בפסק-הדין ומסרב לתת את הגט בתנאים האמורים בו, היתה קמה למשיבה תביעה למזונות בהיותה מעוכבת להינשא.

ואולם המערער מילא אחר כל המוטל עליו ומוכן היה, וגם היום הוא מוכן, לתת את הגט בהתאם לפסק-הדין. במצב דברים זה אין המשיבה רשאית לדרוש מזונות. ברוח זו ניתן גם פסק-הדין בבית-הדין הרבני בבאר-שבע תשכ”ב/1036 (פורסם בפסקי-דין רבניים, כרך ה, ע’ 204, [1]), ובית-הדין הגדול אישר את פסק-הדין ב-ערעור תשכ”ג/170 שפורסם באותו קובץ ע’ 214.

 

השופט עציוני:

אני מסכים לכל מה שנאמר על-ידי חברי השופט קיסטר אולם ברצוני להוסיף. השופט בבית-המשפט המחוזי בבואו לחייב את המערער בתשלום מזונות למשיבה יצא מתוך הנחה כי הקץ לחיוב במזונות בא רק עם התרת הנישואין וכל עוד לא ניתן גט הרי הנישואין בעינם עומדים ואתם חיובם של הבעל. ואמנם נכון שאין אשה יכולה לתבוע מזונות אלא אם הנישואין קיימים, ברם אין זאת אומרת שעצם קיום הנישואין מחייב תמיד את הבעל כתשלום מזונות וכי הבעל לא יכול להצביע על נסיבות השוללות את החיוב הזה, כגון הסכם בין הבעל והאשה שבו האשה מוותרת על מזונות. במקרה שלפנינו, כפי שכבר הסביר חברי השופט קיסטר, המשיבה, שהופיעה בפני בית-הדין הרבני, הסכימה לוותר על כל תביעותיה נגד המערער. הסכם זה, לדעתי, מחייב אותה. כל-שכן “שניתנה גם תמורה עבור הסכמתה לוותר על כל תביעותיה כלפי בעלה”. המערער הבעל התחייב לתת לה גט וגם הסכים שהיא תיאר לגור כל ימי חייה עם ילדיהם בביתו של המערער בלעדיו. זאת ועוד, על-פי הסכם זה המערער פעל והוא עזב את הבית שבו היה גר יחד עם אשתו וילדיו. בנסיבות אלו נראה לי שלא היה מקום לחייב את המערער בתשלום מזונות לאשתו, המשיבה.

 

השופט כהן:

אני מצטרף לדברי חברי הנכבדים ואין לי מה להוסיף.

 

אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ודוחים את תביעת המשיבה. אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, ט’ בתמוז תשכ”ו (27.6.1966).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *