ע”א 138/85 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’ (09/10/1985)

ע”א 138/85 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לט(3) 631 (1985)

 

ע”א 138/85

פלונית

נגד

1. היועץ המשפטי לממשלה

2. פלוני

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[19/08/1985, 09/10/1985]

לפני המשנה לנשיא מ’ בן-פורת והשופטים מ’ אלון, ד’ לוין

 

חוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981, ס”ח 293, סעיפים 13(5), 13(6).

 

בית המשפט המחוזי הכריז על בתה של המערערת כבת-אימוץ חרף התנגדות ההורים, בהסתמך על סעיף 13(5) ו-(6) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981. מכאן הערעור. 3 ימים לאחר הגשת הערעור הועברה הקטינה לבית משפחה המיועדת לאמצה והשתלבה בה יפה. בית המשפט העליון פסק:

א.

(1) דיני האימוץ ענינם ומטרתם להגן ולשמור על שלומם של קטינים, ואין הם באים להעניש את ההורה על מה שעולל לילדו או על מה שזנחו והזניחו.

(2) ההכרעה בדבר עתידם של אלה, שבענינם קיימים הליכי אימוץ, סורה בידי בתי-המשפט, שהם אביהם של יתומים ושעל-פיהם יישק דבר. על-כן, כל עוד ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תלוי ועומד בבית-המשפט העליון, אין לקבוע עובדה על-ידי מסירת הקטין למשפחה המיועדת לאמצו.

(3) רצוי, ככל האפשר, שלא להפריד בין אח לאחות באמצעות מסירת אחד מהם לאימוץ, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות.

ב. מן הראוי שיעשה כל מאמץ, כי הורי-קטין יהיו מיוצגים על-ידי פרקליט בדיון על הכרזת פרי בטנם כבר-אימוץ.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 166/81 פלונים נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לו(4) 321.

[2] ע”א 488/77 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לב(3) 421.

 

הערות:

להכרזה על קטין כבר-אימוץ ללא הסכמת הוריו עקב הפקרתו ואי-מילוי חובות ההורים כלפיו ראה: ע”א 381/84 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לט(1) 645.

 

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א’ נוימן) מים 08/01/1985 בתיק אימוץ 73/83. הערעור נדחה.

 

ו’ ח’ ליליה – בשם המערערת,

י’ בן-אור, סגן בכיר לפרקליט המדינה וממונה על ענינים פליליים בפרקליטות המדינה – בשם המשיב 1.

 

פסק-דין

 

השופט מ’ אלון:

 

1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א’ נוימן) הכריז על הקטינה, בתה של המערערת, כבת-אימוץ, ועל כך בא הערעור שלפנינו.

2. למערערת (האם) ולמשיב השני (האב) שני ילדים: האחד (הקטין) נולד ביום 01/09/1979, ואחותו (הקטינה) נולדה כעבור כשנה, ביום 22/08/1980. בבקשתו המקורית, שהוגשה ביום 31/10/1983, ביקש היועץ המשפטי לממשלה (המשיב הראשון) להכריז על שני הילדים כבני-אימוץ, אך במהלך הדיונים הוחזר הקטין, ביום 21/06/1984, לאמו, ובא-כוח היועץ המשפטי העמיד את בקשתו האמורה לענין הקטינה בלבד.

וענין אחד נוסף, בטרם נדון בגופו של הערעור. לדיון בבקשה בבית המשפט המחוזי הוזמנו שני הוריה של הקטינה, אך האב לא הופיע. בני הזוג מסוכסכים בינים ואינם חיים יחד (ובכך עוד ידובר להלן), והאם הודיעה, כי אין היא יודעת את כתובתו של האב, ההזמנה, שנשלחה לאב מטעם בית המשפט לפי הכתובת שנמסרה על-ידי בא-כוח היועץ המשפטי, חזרה כלעומת שנשלחה. בית המשפט הורה על פרסום ההזמנה בעיתונות אך ללא הועיל, ואשר-על-כן החליט לשמוע את הבקשה בהיעדרו. זמן קצר לאחר מתן פסק-הדין הגיש האב בקשה לביטול פסק הדין, כשהוא מנמק את אי-הופעתו בבית-המשפט בשירותו הצבאי. אף-על-פי שאורך תקופת השירות הצבאי לא היה בו משום הצדקה מספקת לאי-הופעתו בבית המשפט בדיון שנמשך תקופה ארוכה מאוד, החליט השופט המלומד לדון בטענות האב לגופן. בפסק-דין, שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 07/03/1985, החליט השופט המלומד, כי טענות האב, גם אילו היו לפניו עובר למתן פסק-הדין, אין בהן כדי לשנות מהמסקנה שאליה הגיע, ומשום כך דחה את בקשתו לביטול פסק-הדין. לאב הודע על זכותו לערער, אך הוא לא ערער, ולדיון לפנינו הוזמן כמשיב לערעורה של האם.

3. והרי עיקרי העובדות בפרשה שלפנינו, כפי שנקבעו בפסקהדין של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי:

“חיי הנישואין בין בני-הזוג לא עלו יפה. המשיב לא עבד באופן סדיר, המשיבה לא עבדה כלל ובכל זאת לא טפלה בילדיה אלא הזניחה אותם. היו סיכסוכים בין בני הזוג מלווים מעשי אלימות, עד אשר המשיבה נטשה את הבית ב- 07/03/1981 בהשאירה את הקטינים אצל בעלה. למחרת היום פנה המשיב לעובדת סוציאלית ודרש לסדר מיד את הקטינים במוסד, באיימו שאם לא ימצא סידור כזה יטוש גם הוא את הקטינים. לאור איום זה ומצבם המוזנח והחמור של הילדים העבירה העובדת הסוציאלית עוד באותו יום, 08/03/1981, את שני הקטינים למוסד שבתאי לוי. ב­ 21/06/1984 החזירה המשיבה את הקטין הביתה באופן סופי ואילו הקטינה נשארה במוסד בו היא נמצאת עד היום הזה. במשך כל הזמן גילתה המשיבה יחס מועדף לקטין, אך לא הראתה עניין בקטינה. ביום 29/06/1984 סרבה הקטינה באופן פיסי להילוות לאמה הביתה ולוא רק כדי להישאר אצלה לסוף שבוע. יחסה זהשל הקטינה כלפי אמה איננו מפליא מפני שהוא תוצאה של חוסר עניין שהמשיבה גלתה כלפיה במשך כל הזמן. מאז מסירתה של הקטינה למוסד לקחה את המשיבה לביתה 2 פעמים בסה”כ. כל פעם לשבוע ימים. בביקורים במוסד גלתה יחס קר לקטינה. מאז 21/06/1984 ועד ליום מסירת עדותה ב- 30/12/1984 לא ביקרה המשיבה כלל אצל הקטינה במוסד ומאז ועד היום אין לה כל קשר עמה”.

מסקנות עובדתיות אלה, מעוגנות הן בתצהיריהן ובעדויותיהן של עובדות סוציאליות, שטיפלו בקטינה מאז לידתה ובמשך שהותה במוסד שבתאי לוי בחיפה. בעדותה של האם בבית-המשפט, ובדברי בא-כוחה המלומד לפנינו, טענה האם, כי הרס המשפחה. העזובה בבית והזנחת הקטינה באו בגלל היחס הקשה והמשפיל של האב – לו נישאה בהיותה בת 17 – שבגללו נאלצה לעזוב את ביתה, והיא הייתה נעדרת כל אמצעיים כדי לשפר את תנאי מגוריה ומחייתה. אין לנו יסוד להטיל ספק בכנות דבריה באשר למצב הקשה והטראגי שנמצאה בו, אך אין באלה כדי להצדיק את המצב המוזנח ביותר שבו נמצאה הילה בשבעת החודשיים הראשונים לחייה, עד שנלקחה למעון הילדים, ואת חוסר הביקורים וחוסר היחס של האם כלפי הקטינה, גם כאשר לעתים מזדמנת הייתה במעון הילדים לביקור אצל בנה הקטין. אין אנו בוחני לב וכליות כדי להבין פשר התנהגות זו של האם, ואף אין אנו יושבים כאן לדון באשמתה של האם. יש שסבל פיסי ורוחני, תנאים כלכלים קשים ויחסי משפחה הרוסים משפיעים אף על התנהגותה של אם כלפי בר בטנה. וכבר אמרנו לא אחת, כי דיני האימוץ ענינם ומטרתם להגן ולשמור על שלומם של קטינים, ואין הם באים להעניש את ההורה על מה שעולל לילדו או על מה שזנחו והזניחו (ראה ע”א 166/81 [1], בעמ’ 324). הדבר המכריע במקרה שלפנינו הוא העובדה, שהזנחת האם את הקטינה ואי-קיום חובותיה האלמנטאריים כלפיה במשך תקופה ארוכה הביאו לכלל יחס מתנכר מוחלט מצד הקטינה כלפי האם. מצהירה על כך העובדת הסוציאלית:

“יחסה של האם לילדיה היה שונה. […] היה מועדף והילדה היתה דחויה, עד נובמבר 1981 נלקח […] הביתה לעתים רחוקות. מנובמבר 1981 נוהגת האם לקחתו לסופי שבוע כל שבועיים.

במשך כל התקופה כאשר האם נהגה לבוא לקחת את […] הביתה, נמנעה מלהכנס לחדרה של הילדה, למרות שהחדרים היו באותה קומה. המטפלות ואף אנוכי הצענו לה ליצור קשר עם הילדה אך היא לא עשתה כן. היתה רואה אותה מדי פעם לרגעים ספורים.

הילדה היא זו שחיפשה קשר עם אמה. היתה אומרת: ‘גם אני רוצה שאמא של […] תיקח אותי. בחגיגת יום ההולדת של […] הגיעה האם עם הרבה ממתקים. לאחר החגיגה רצתה לקחת עימה הביתה רק את […] הילדה, שנכחה בחגיגה נתלתה עליה וביקשה ,קחי גם אותי’ והאם לא לקחה.”

לראשונה נלקחה הקטינה לבית הוריה, כאשר מלאו לה שלוש שנים, הינו כעבור שנתים וחמישה חודשיים לאחר שהוכנסה למעון הילדים.

הקטינה הלכה ברצון. אך ביקור זה הביא לתוצאות קשות, וכאשר כעבור 12 יום ביקשה האם לשוב ולקחת את הקטינה לביתה, חל שינוי קשה ביחסה של הקטינה לאמה. ממשיכה ומצהירה העובדת הסוציאלית:

“הילדה סרבה בתוקף ללכת עימה, בכתה ונצמדה למטפלת. ב- 21/08/1983, הילדה הוחזרה למוסד במצב של חרדה קשה, ברחה למטפלת במוסד ונצמדה אליה. סרבה להתקרב לאמה. מאז בקרה האם מספר פעמים במוסד אצל […], כאשר הילדה ראתה אותה פרצה בבכי ואמרה ,לא אמא’ והסתתרה מאחורי המטפלת.”

לאחר שהוגשה בקשת האימוץ, נעשה נסיון נוסף, באישורו של בית המשפט, לרפא את יחסי הדחייה מצד הקטינה כלפי האם, כדי שאפשר יהא להחזירה לביתה. לשם כך נקבעה תקופה של שלושה חודשיים, שבה היה על האם לקבל הדרכה ויעוץ מאת העובדת הסוציאלית ולבקר לעתים מזומנות את הקטינה במוסד הילדים, אך האם לא באה לפגישות ולא מילאה אחר מה שקיבלה עליה. במשך שלושה חודשיים אלה לקחה את הקטינה רק פעם אחת לביתה לסוף שבוע, וגם בפעם הזאת היה צורך להחזיר את הקטינה למוסד עוד ביום השבת, מאחר שלא טוב היה לה בבית.

במצב דברים זה נתקיים האמור בסעיף 13(5) ו-13(6) לחוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981, וצדק השופט המלומד בהכריזו על הטינה כבת-אימוץ.

4. מאז מתן פסק-הדין חל שינוי נוסף במצבה של הקטינה, שחיזק אותנו במסקנתנו לדחות את הערעור. שינויי זה אירע בעקבות מעשה שנעשה, שכשלעצמו אין דעתנו נוחה הימנו, והוא מסירת הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה. פסק-הדין האמור של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 08/01/1985, והערעור שלפנינו הוגש ביום 22/02/1985. והנה כעבור שלושה ימים לאחר הגשת הערעור – ביום 25/02/1985 – הועברה הקטינה לבית המשפחה המיועדת לאמצה. בשני תסקירים של עובדות סוציאליות, שהוגשו לנו בשעת הדיון, מתוארת קליטתה המצוינת של הקטינה במשפחה החדשה, אשר לה בת קטינה נוספת, קליטה שבאה לאחר חבלי הסתגלות של שבועות מספר. הביטוי החזק ביותר לטיבה של קליטה זו ולמהפך שחל בחייה של הקטינה הם הדברים שאמרה הקטינה לעובדת הסוציאלית שבאה לבקרה בביתה החדש כעבור שבועות מספר, הקטינה נתנה לעובדת הסוציאלית ממתקים כדי לקיים חגיגה במוסד הילדים, שם שהתה לפני כן, באמרה לעובדת הסוציאלית: “תחגגו ל(קטינה – מ’ א’) יש אבא ואמא”.

אמרנו, כי אין דעתנו נוחה מהעברת הקטינה למשפחה העומדת לאמצה.

כבר התרענו על כך חזור והתרע, כי עם כל ההערכה לרצונם הטוב של העובדים הסוציאלים לסייע בידי הקטינים, ההכרעה בדבר עתידם של אלה, שבענינם קיימים הליכי אימוץ, מסורה בידי בתי המשפט, שהם אביהם של יתומים ועל פיהם יישק דבר (ראה: ע”א 488/77 [2], בעמ’ 436, 437; ע”א 166/81 [1], בעמ’ 329). אשר-על-כן, כל עוד הערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי תלוי ועומד בבית-משפט זה, אין לקבוע עובדה על-ידי מסירת הקטין למשפחה המיועדת לאמצו, כפי שאירע בעניין שלפנינו, שכאשר הערעור מגיע לכלל דיון הקטינה כבר מצויה בביתה החדש קרוב לשישה חודשים. מתפקידם ומחובתם של העובדים הסוציאלים, באמצעות פרקליטות המדינה, לזרז ככל האפשר בירורו של הערעור, ומתפקידה של מזכירות בית-משפט זה לתת לערעור בעניני אימוץ עדיפות ראשונה ודחופה, אך אין להעמידנו בפני עובדה מוגמרת שנוצרה על-ידיהם. וכך אכן אירע במקרה שלפנינו. כאמור, הקטינה נקלטה בביתה החדש, בו מצאה כדבריה “אבא ואמא”, בבואנו לדון עתה בעתידה של הקטינה ובשקלנו את מכלול שיקולינו לאור העיקרון של “טובת הילד” – שהוא עקרון העל בסוגית האימוץ כפי שכך הוא בכל סוגיה אחרת שבה נדון עתידו של קטין – אין להעלות על הדעת לנתק קטינה מאושרת זו מאבא ואמא שמצאה ולהחזירה למצבה האומלל הקודם של ניתוק ותלישות מהורים וממשפחה אוהבת. רשמנו לפנינו את הודעתו של ד”ר י’ בן-אור, כי לאחרונה סוכם והוחלט על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, כי כל עוד תלוי ועומד ערעור על החלטה בענין הכרזה כבר-אימוץ, לא תיעשה כל פעולה שהיא על-ידי העובדים הסוציאלים, שיש בה כדי לקבוע עובדות ולשנות מצבו של הקטין, אלא ברשות מפורשת שתינתן לשם כך על-ידי בית המשפט, אם וכאשר נסיבות המקרה יחייבו זאת. אין לנו אלא לקוות, כי החלטה זו אכן תופעל ותבוצע להלכה ולמעשה, וכי הפרקליטות תעשה ככל אשר לאל ידה, כדי שמועד שמיעת הערעור יקבע בתאריך מוקדם ככל האפשר.

5. בטרם סיום, שתי הערות נוספות עמנו. האחת מהותית והאחרת דיונית. במקרה שלפנינובאים אנו לכלל הפרדת אח מאחות, כאשר האח ממשיך לגדול בבית הוריו-מולידיו, והאחות עוברת לגדול בבית הוריה-מאמציה, ולא רק ההורים הטבעיים וההורים המאמציים לא מכירים אלה את אלה, אלא אף האח והאחות מתנתקים זה מזה, אולי למשך כל חייהם, ולא יידע זה על קיומה של זו. ניתוק כגון זה יכול בתעתועי המציאות – שכידוע עשירה היא מכל דמיון ­להביא לכלל טראגדייה של פגישה ביניהם אי פעם בעתיד, מבלי שידעו על קרבת האחווה שביניהם. רצוי, ככל האפשר, שלא להפריד בין אח לאחות, במיוחד שהישארותם יחד טובה גם לחינוכם ולעתידם. והמקרה שלפנינו יוצא מן הכלל הוא, לרגל נסיבותיו המיוחדות, כמפורט לעיל.

ומכאן להערה הדיונית. בתחילת הדיון בבית המשפט המחוזי הייתה האם מיוצגת על-ידי עורכת-דין, אולם בגלל חוסר הידברות בינה לבין האם שוחררה על-ידי בית המשפט מלייצגה. לשאלת בית המשפט ענתה האם, כי אין היא מעונינת עוד בייצוג על-ידי פרקליט. נראה לנו, כי מן הראוי שיעשה כל מאמץ, כי הורי קטין או קטינה, בדיון על הכזת פרי בטנם כבני­אימוץ, יהיו מיוצגים על-ידי פרקליט. זהו ענין שבדיני נפשות ממש, ובהיעדר פרקליט לוקה הבירור המשפטי בחוסר ליבון פרטים ועובדות, באי­חקירת העדים כראוי וכיוצא באלה. מתוך עיון בפרוטוקול הדיון שבבית המשפט המחוזי אנו למדים, כי כמעט שלא נערכה חקירה בידי האם (בעלה, כאמור, כלל לא הופיע), וכן לא הובאו על-ידיה עדים או מסמכים כל שהם. ואכן, בערעור שלפנינו, שבו הייתה האם מיוצגת על-ידי עורך-דין, שמענו עובדות ופרטים נוספים, שאם כי לא היה בהם כדי לשנות את מסקנתנו במקרה מיוחד זה, מן הראוי היה שיובאו כבר לפני הערכאה הראשונה שדנה בנושא.

ולשיטה אחרונה. לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור ומכריזים על הקטינה כבת-אימוץ, על-פי סעיפים 13(5) ו-(6) לחוק אימוץ ילדים. אין צו להוצאות.

 

המשנה לנשיא מ’ בן-פורת:

 

אני מסכימה.

 

השופט ד’ לוין:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלון.

 

ניתן היום, כד תשרי ה’תשמ”ו (09/10/1985).