ע”א 1282/93 רשמת העמותות נ’ כהנא, פ”ד מז(4) (1993) 100
ע”א 1282/93
רשמת העמותות
נגד
1. בנימין כהנא
2. דוד פרץ
3. דוד אקסלרוד
4. יקותיאל בן-יעקב
5. אריה גולדברג
6. שמואל הרצליך
7. טליה כהנא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[22/08/1993]
לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים א’ גולדברג, ת’ אור
חוק העמותות, ה’תש”ם-1980, ס”ח 210, סעיפים 1, 2, 3, 5 – חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ה’תשמ”א-1981, ס”ח 322, סעיף 6, התוספת הראשונה – חוק האגודות העותמני.
המערערת דחתה את בקשתם של המשיבים לרשום עמותה בשם “ישיבת הרעיון היהודי כפר תפוח” בנימוק כי קיים יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעילות בלתי חוקית. המערערת הסתמכה על חוות-דעת של המשטרה ולא עיינה במרשם הפלילי של המשיבים. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים על החלטת המערערת. מכאן ערעור זה, שנסב על השאלות אם רשאית הייתה המערערת לסרב לרשום את האגודה על סמך חוות-דעת שקיבלה מהמשטרה, אם מידע הכלול במרשם הפלילי לגבי המבקשים לרשום עמותה רלוואנטי להחלטתה של המערערת בדבר רישום העמותה, ואם רשאית המערערת לקבל מהמשטרה את המידע הרשום במרשם הפלילי.
בית המשפט העליון פסק:
א.
(1) יש לקרוא את הוראת סעיף 3 לחוק העמותות, ה’תש”ם-1980, יחד עם סעיף 1 לחוק, אשר לפיו תנאי לייסודה ולכינונה של עמותה הוא כי מטרתה היא חוקית (105ז).
(2) עמותה אינה קמה עם התאגדות מייסדיה, אלא רק עם רישומה בפנקס העמותות. משמע, בטרם נרשמה, אין לה קיום כדין על-פי החוק (105ז-106א).
(3) הסייגים לרישום עמותה, כאמור בסעיף 3 לחוק העמותות, הם משני סוגים: האחד יסודו במטרות העמותה; השני טמון בפעולותיה (106א).
(4) המטרה באה לידי ביטוי בבקשה המוגשת לפי סעיף 2; אך היא גם יכולה למצוא ביטויה בהצהרות מייסדיה או דובריה באסיפות, בכרוזים או בגילויי דעת. לעניין זה אין גם נפקא מינה אם המטרות גלויות ומוצהרות או אם הן מוסתרות, ובלבד שמסתבר בראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות, כי המדובר במטרות שניתן לייחס אותן לעמותה (106א-ב).
(5) כדי שיקום ויופעל הסייג שבסיפא לסעיף 3, הפעולה הבלתי חוקית אינה חייבת להיות גלויה ומוצהרת ואינה חייבת להיכלל בין מטרותיה של העמותה. די בכך שיש “יסוד סביר למסקנה” כי העמותה, שמטרתה חוקית על פניה, ה’תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות (106ג-ד).
(6) זכות ההתאגדות היא זכות יסוד הן מבחינת זכויותיו האישיות של האזרח במדינה דמוקרטית, הן מבחינת העיקרים החברתיים המנחים אותה והן מבחינת אופייה כמדינת חוק. חופש ההתאגדות הוא זכות היחיד והכלל, והוא תנאי שאין בלעדיו לקיומה של הדמוקרטיה (106ו).
(7) המהות והאופי של הזכות משליכים על מידתה של ההוכחה הדרושה לביסוס “יסוד סביר” למסקנה. בכגון דא ראוי לאמץ את המבחן שנקבע לגבי פעולות אחרות של רשות סטטוטורית העלולות לפגוע בזכויות הפרט, דהיינו: נדרש כי הראיות שיובאו לפני הרשות המינהלית והיכולות לבסס סירוב, תהיינה ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות. במילים אחרות, יסוד סביר למסקנה מן הנכון שיעוגן בנתונים שאינם בגדר חשדות וספקולציות, אלא בנתונים בדוקים ומשכנעים, המגיעים לרמת “הוודאות הקרובה” (106ו-ז).
ב.
(1) מידע לגבי הרשעות קודמות של המייסדים הוא מידע רלוואנטי. אם על המערערת לבחון קיומו של “יסוד סביר” למסקנה שהעמותה מתעתדת לבצע פעולות בלתי חוקיות, יש בעליל זיקה ישירה בין העובדה שמייסדיה ביצעו פעולות בלתי חוקיות בעבר, לבין התגבשותו של “יסוד סביר למסקנה” שפניו לעתיד. ניתן ללמוד מן העבר על הצפוי בעתיד (107ב-ג).
(2) אין העבירה בעבר מצביעה
ipso facto
על מסקנה לגבי העתיד, אך המידע הוא רלוואנטי במובן זה שיש לשקול אותו יחד עם יתר הנתונים בעת בחינת קיומם של הסייגים לפי סעיף 3 לחוק העמותות. היה ומדובר על עבירה בודדת וחריגה מבחינת מי שביצע אותה, הרי ייתכן שמשקלה יהיה מועט יותר מבחינה יחסית; אולם אם מדובר על שיטת פעולה או על מגמה כללית, שביטוייהן בעבירות העבר, ויש לאלה קשר סביר לפעילות הצפויה העתידה, הרי יכול שמשקלן של העבירות בעבר יהיה מכריע יותר (107ד-ה).
ג. המערערת, ברושמה עמותה ובהפעילה בהקשר זה את סמכותה לסרב לרישום שיש בו כדי לא להתיר כינונה של עמותה, היא בן המופקדים והמוסמכים על-פי חיקוק לתת “זכות אחרת” כאמור בסעיף 6 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ה’תשמ”א-1981. על כן רשאית המערערת לקבל מידע מן המרשם המשטרתי, אם המייסדים הסכימו לכך (108א-ג).
ד. מתחייב שיקול עצמאי על-ידי המערערת של הנתונים שלפניה, כי המערערת אינה פועלת על יסוד חששותיה וחשדותיה של המשטרה, אלא על יסוד נתונים שהיא בוחנת ושוקלת אותם בעצמה, ואשר על יסודם נופלת החלטתה העצמאית. היא רשאית לקבל מידע ואף רשאית לאמץ דעתם של גורמים מייעצים, אך ההחלטה הסופית מן הדין שתהיה שלה ולא של גורם אחר (108ד).
ה.
(1) החלטת הסירוב של המערערת במקרה זה לקתה בשניים, והם היעדר נתוני יסוד מספיקים להיווצרותו של יסוד סביר למסקנה והיעדר, לכאורה, של החלטה עצמאית של המערערת על יסוד נתונים ברורים, חד משמעיים ומשכנעים. על יסוד אלה עליה לגבש החלטתה העצמאית (108ה).
(2) אין לרשום בשלב זה את העמותה, מאחר שהחומר הראשוני שנמסר למערערת על-ידי המשטרה מחייב בדיקה ובחינה נרחבות יותר (108ז).
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ד”נ 16/61 רשם החברות נ’ כרדוש, פ”ד טז (1962) 1209.
[2] ע”ב 2858/92 מובשוביץ נ’ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש עשרה, פ”ד מו(3) (1992) 541.
[3] בג”צ 241/60 כרדוש נ’ רשם החברות, פ”ד טו (1961) 1151.
[4] בג”צ 159/84 שאהין נ’ מפקד כוחות צה”ל באזור רצועת עזה, פ”ד לט(1) (1965) 309.
[5] בג”צ 554/81 בראנסה נ’ אלוף פיקוד המרכז, פ”ד לו(4) (1962) 247.
[6] ע”ב 2/84 ניימן נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ”ד לט(2) (1985) 225.
ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ’-א’ טל) מיום 28/01/1993 בע”ש 78/91. הערעור נתקבל בחלקו. התיק הוחזר לרשמת העמותות להמשך הדיון.
ש’ ניצן, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המערערת.
י’ ברגר – בשם המשיבים.
פסק-דין
הנשיא מ’ שמגר:
1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את ערעור המשיבים על החלטתה של רשמת העמותות, אשר החליטה שלא לרשום עמותה בשם “ישיבת הרעיון היהודי – כפר תפוח”, כבקשת המשיבים.
2. החלטתה של רשמת העמותות מיום 18/03/1992 התייחסה לבקשה לרישום עמותה מיום 15/01/1991. נוסחה של ההחלטה היה כדלהלן:
“הנדון: הודעה על סירוב לרשום עמותה בשם ישיבת הרעיון היהודי –
כפר תפוח.
תיק מספר 814-018-58
לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם משטרת ישראל המתייחסת לבקשה לרישום העמותה הנדונה, החלטתי כי קיים יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעילות בלתי חוקית.
למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם מחוות דעת גורמי הבטחון עולה יסוד סביר למסקנה הנ”ל.
לפיכך, הריני להודיעכם, כי בתוקף סמכותי לפי סעיף 5 לחוק העמותות, התש”מ-1980 (להלן – החוק), החלטתי לסרב לרשום את העמותה הנדונה.
בכבוד רב,
לאה ענתבי, עו”ד רשמת העמותות.”
כאמור, הוגשה הבקשה עוד ביום 15/01/1991. תגובתה הראשונית של הרשמת הייתה, שיש כבר עמותה בשם זהה. לאחר מכן נתבקשו פרטים נוספים, ואלו הוגשו ביום 20/08/1991.
משבוששה תשובת הרשמת לבוא, פנו המערערים בערעור לבית המשפט המחוזי, ושם ניתנה לרשמת, ביום 19/02/1992, לפנים משורת הדין, ארכה נוספת של חודש ימים למתן תשובה.
ביום 18/03/1992 ניתנה החלטת הסירוב שצוטטה לעיל.
לאחר הסירוב – כנוסחו הנ”ל – החל בבית המשפט המחוזי הדיון לגופה של הבקשה.
3. תמציתן של הטענות שהועלו על-ידי המשיבים בבית המשפט קמא היו אלה:
(א) בעת שבית המשפט מעביר תחת שבט הביקורת את החלטת רשם העמותות, סמכותו היא מקורית ולא ערעורית.
(ב) החלטת המערערת פגומה ופסולה. היא חרגה מסמכותה בכך שפעלה על-פי החלטת המשטרה וגורמי הביטחון, בלי לעיין בחלק המפורט של חוות הדעת המשטרתית, אשר בו נכלל מידע מן המרשם הפלילי. מאחר שלא היה בידי הרשמת מלוא המידע, הרי החלטתה הייתה בלתי סבירה וחסרת תום-לב.
(ג) החלטתה היא בגדר הפליה של המשיבים בהשוואה לעמותה בעלת שם דומה ומטרות דומות, אשר בין מייסדיה נמנים בעלי השקפה זהה ואשר נרשמה על-ידי הרשמת.
(ד) המערערת נכשלה בפרשנות בלתי נכונה של סעיף 3 לחוק העמותות, ה’תש”ם-1980. הסמכות לסרב לרשום, כאשר יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות, צריכה להתפרש באופן מצמצם ודווקני. הכלל הוא כי נענים לבקשה לרישום עמותה, ואי הרישום הוא בגדר חריג. זאת ועוד, רישום העמותה הוא בגדר זכות יסוד שהיא בגדר אחת משלוחותיו של חופש הביטוי, ועל-כן “יסוד סביר” בהקשר שלפנינו משמעותו מן הנכון שתהא זהה ל”וודאות קרובה”. בנקודה אחרונה זו הייתה לפנינו הסכמה בין בעלי הדין, קרי גם של המדינה.
4.
(א) בית המשפט המחוזי סבר, שאין מקום לדון בשאלת היקף הביקורת השיפוטית המופעלת במקרה כגון זה על-ידי בית המשפט המחוזי, שכן הייתה הסכמה דיונית בין בעלי הדין, כי שיקול הדעת של בית המשפט דומה לשיקול הדעת של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.
(ב) בפנותו לטענות שהתייחסו לפגמים שנפלו, לפי הטענה, בהחלטות הרשמת, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה בדבר היעדר תום לב ושיקולים זרים.
(ג) אשר לטענת ההפליה, ציין בית המשפט כי לא הובאו לפניו נתונים מספיקים על האנשים שהיו מייסדיה של העמותה האחרת, כדי שניתן יהיה להסיק מסקנות השוואתיות בדבר קיומה של הפליה. בעת העלאת טענת ההפליה צריך היה להשוות בין המרשם הפלילי של המשיבים והחשש הנובע ממנו, לבין המרשם הפלילי של מייסדי העמותה האחרת, אם יש כזה, והחשש הנובע ממנו. על-כן נדחתה טענה זו.
5. הטענה המרכזית של המשיבים הייתה, כי הסירוב לרשום את העמותה לא היה מבוסס על שיקול דעת עצמי של רשמת העמותות, כי העובדות הרלוואנטיות לא היו פרושות לפניה. ההחלטה הייתה למעשה זו של המשטרה או של גורמי הביטחון האחרים, והמערערת לא יכולה הייתה לאמץ את דעתם של אלו בלי שגם הועמד לרשותה מלוא החומר אשר עליו ביססו המשטרה וגורמי הביטחון את מסקנותיהם. אמנם, המערערת איננה בין הגורמים המוסמכים לעיין במרשם הפלילי (ראה התוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ה’תשמ”א-1981); אולם המחוקק העניק את הסמכות לרשום עמותה או לסרב לרושמה למערערת, ועליה להפעיל שיקול דעת עצמאי, ואל לה להישען על מסקנה של גורם אחר מבלי שיש בידיה נתונים בדבר המידע אשר עליו נשען הגורם האחר בחוות דעתו. מותר לרשות מוסמכת לאמץ חוות דעתה של רשות אחרת, ובלבד שפרטי חוות הדעת נהירים לה. הרשמת לא יכולה הייתה להגיע למסקנה שיש סכנה כי העמותה תהווה מסווה לפעילות בלתי חוקית, מבלי שיהיה בידיה המידע הבסיסי.
הרשמת הסתמכה, כמוזכר, על חוות הדעת של המשטרה, ועליה היא ביססה את מסקנותיה לגבי המשיבים. בית המשפט בחן את הטענות בעניין הפעלת שיקול הדעת על-ידי המערערת דרך האספקלריה של עקרון חופש ההתאגדות. בהקשר זה הפנה בית המשפט לדבריו של השופט זוסמן בד”נ 16/61 רשם החברות נ’ כרדוש [1]:
“אדם שעבר עבירה בעבר ואפילו העבירה היא חמורה, אינו משום כך בלבד פסול לרשום חברה. רישום החברה אינו נותן בידו כל פריבילגיה או זכות יתר ואין זה אלא שימוש בזכותו הרגילה של אדם להתאגד בתאגיד, זוהי זכות שהיא אחת מחרויות האדם. רק כאשר קיים חשש סמוך וקרוב שאותו אדם יעבור עבירות וישתמש בתאגיד כמסווה לעבריינות, ניתן להפעיל את סעיף 3סיפא לחוק העמותות וגם אז יש להפעיל את הסייג בצמצום”.
בית המשפט גם לא ראה להסתמך על פסילתה של רשימה לכנסת שיוזמיה היו המשיבים (ע”ב 2858/92 מובשוביץ נ’ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש עשרה [2]). העילה לפסילת רשימה לבחירות לכנסת והעילה לסירוב הרישום של עמותה אינן זהות. כך אין בחוק העמותות הוראה המתייחסת להסתה לגזענות. על-כן ציין בית המשפט, כי המסקנה שאליה הגיע מ”מ הנשיא (כתוארו אז) אגרנט בבג”צ 241/60 כרדוש נ’ רשם החברות [3], בעמ’ 1166, נכונה אף בענייננו; כדברי מ”מ הנשיא אגרנט, שם:
“בסרבו לרשום את החברה שייסדו המבקש וחבריו, פעל המשיב כדי למנוע בעדם, בעקיפין, מלפרסם את דעותיהם… וזאת מתוך הנחה שלא יהיה באפשרותם לממן את השימוש באמצעים אלה שלא על-ידי הקמת החברה האמורה. הווה אומר, שהמשיב נטל לעצמו את התפקיד לשמש, באשר למבקש ובני קבוצתו, ‘צנזור’ – פשוטו כמשמעו”.
אשר על-כן החליט בית המשפט לקבל את הערעור ולהורות לרשם העמותות לרשום את העמותה המבוקשת על-ידי המשיבים. על כך הערעור שלפנינו.
נדון עתה בטעמי הערעור.
6.
(א) סעיף 3 לחוק העמותות – קובע לאמור:
“סייגים לרישום עמותה
3. לא תירשם עמותה אם מטרה ממטרותיה שוללת את קיומה של מדינת ישראל או את אופיה הדמוקרטי, או אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות.”
יש לקרוא הוראה זו יחד עם סעיף 1 לחוק, אשר לפיו תנאי לייסודה ולכינונה של עמותה הוא כי מטרתה היא חוקית.
המתכונת החוקית שאומצה בחוק הישראלי היא, כי עמותה אינה קמה עם התאגדות מייסדיה, אלא רק עם רישומה בפנקס העמותות. משמע, בטרם נרשמה, אין לה קיום כדין על-פי החוק.
(ב) הסייגים לרישום עמותה, כאמור בסעיף 3 הנ”ל, הם משני סוגים: האחד יסודו במטרות העמותה; השני טמון בפעולותיה.
המטרה באה לידי ביטוי בבקשה המוגשת לפי סעיף 2; אך היא גם יכולה למצוא ביטוייה בהצהרות מייסדיה או דובריה באסיפות, בכרוזים או בגילויי דעת. לעניין זה אין גם נפקא מינה אם המטרות גלויות ומוצהרות או אם הן מוסתרות, ובלבד שמסתבר בראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות, כי המדובר במטרות שניתן לייחס אותן לעמותה.
אשר לפעולות הצפויות: כאמור, הסייג שבסעיף 3 אינו מכוון רק למטרות אלא גם לפעולות הצפויות של העמותה, אף אם לא מצאו ביטוי מפורש או סמוי במטרות. לשם השוואה ניתן להזכיר כי הוראת סעיף 3 דומה בכך לאמור בסימן 9לחוק היסוד הגרמני, המבחין בין
ziele (goals)
לבין
tatigkeiten (activities)
או Aktivita וחובק את שניהם.
הפעולות אשר אליהן מתייחס סעיף 3 הנ”ל הן אלו שהן בלתי חוקיות. כדי שיקום ויופעל הסייג שבסיפא לסעיף 3, הפעולה הבלתי חוקית אינה חייבת להיות גלויה ומוצהרת, וכמוזכר, אינה חייבת להיכלל בין מטרותיה של העמותה. לו הוכללה בין המטרות, הייתה העמותה ממילא נפסלת בהתאם לחלופה הראשונה שבסעיף 3.
די בכך שיש “יסוד סביר למסקנה” כי העמותה, שמטרתה חוקית על פניה, ה’תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות.
מהו הסף בכגון דא, היינו: אימתי ניתן לומר, מבחינת המידה והיקף הידיעה, שיש יסוד סביר למסקנה כאמור בסיפא לסעיף 3? בתחום זה עלינו לשזור לתוך המבחנים את מהותה של הזכות, שלגביה מבקשים ליישם את הסייג המונע כינונה של עמותה. זכות ההתאגדות היא זכות יסוד הן מבחינת זכויותיו האישיות של האזרח במדינה דמוקרטית, הן מבחינת העיקרים החברתיים המנחים אותה והן מבחינת אופייה כמדינת חוק. חופש ההתאגדות הוא זכות היחיד והכלל, והוא תנאי שאין בלעדיו לקיומה של הדמוקרטיה. המהות והאופי של הזכות משליכים על מידתה של ההוכחה הדרושה לביסוס “יסוד סביר” למסקנה. בכגון דא ראוי לאמץ את המבחן שנקבע לגבי פעולות אחרות של רשות סטטוטורית העלולות לפגוע בזכויות הפרט, דהיינו: נדרש כי הראיות שיובאו לפני הרשות המינהלית והיכולות לבסס סירוב, תהיינה ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות (ראה בג”צ 159/84 שאהין נ’ מפקד כוחות צה”ל באזור רצועת עזה [4], בעמ’ 327). במילים אחרות, יסוד סביר למסקנה מן הנכון שיעוגן בנתונים שאינם בגדר חשדות וספקולציות, אלא בנתונים בדוקים ומשכנעים, המגיעים, כאמור, אליבא דכל בעלי הדין, לרמת “הוודאות הקרובה”.
7. בהקשר זה עלתה במקרה דנן הטענה, כי המערערת אכן קיבלה מידע כאמור מידי המשטרה ומידי גורמי הביטחון. דא עקא, שההודעה שצוטטה בסעיף 2 לעיל איננה מבהירה מה המידע שהיה לפני הרשמת; אולם לפנינו הוצג המסמך שהועבר למערערת על-ידי משטרת ישראל. מסתבר כי מן המסמך הושמטו קטעים הנוגעים להרשעות הקודמות של המייסדים, והטעם לכך הוא כי המערערת איננה בין הגורמים הזכאים לקבל מידע כזה לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.
שתיים השאלות העולות בהקשר זה: ראשית, האם המידע האמור רלוואנטי לצורך החלטה לפי החוק הנ”ל; שנית, האם אכן אסורה על המשטרה מסירת המידע למערערת. נדון בראשון ראשון ובאחרון אחרון.
.8(א) אין ספק שהמידע רלוואנטי: אם על המערערת לבחון קיומו של “יסוד סביר” למסקנה שהעמותה מתעתדת לבצע פעולות בלתי חוקיות, יש בעליל זיקה ישירה בין העובדה שמייסדיה ביצעו פעולות בלתי חוקיות בעבר, לבין התגבשותו של “יסוד סביר למסקנה” שפניו לעתיד. ניתן ללמוד מן העבר על הצפוי בעתיד. כדבריי בבג”צ 554/81 בראנסה נ’ אלוף פיקוד המרכז [5], בעמ’ 249-250:
“… אין כעובדות העבר כדי ללמד על מה שצפוי בעתיד …”.
לשם הסרת ספק אוסיף, כי אין מדובר בסיבה ומסובב, היינו אין העבירה בעבר מצביעה ipso factoעל מסקנה לגבי העתיד, אך המידע הוא רלוואנטי במובן זה שיש לשקול אותו יחד עם יתר הנתונים בעת בחינת קיומם של הסייגים לפי סעיף 3 הנ”ל. היה ומדובר על עבירה בודדת וחריגה מבחינת מי שביצע אותה, הרי ייתכן שמשקלה יהיה מועט יותר מבחינה יחסית; אולם אם מדובר על שיטת פעולה או על מגמה כללית, שביטוייהן בעבירות העבר, ויש לאלו קשר סביר לפעילות הצפויה העתידה, הרי יכול שמשקלן של העבירות בעבר יהיה מכריע יותר.
סיכומה של נקודה זו: העובדה שהמייסדים היו פעילים כמבצעי עבירות בתחומים אשר לגביהם קיים יסוד סביר למסקנה שישובו ויבצעום בעתיד, תחת מסווה של מטרות חוקיות כביכול, היא נתון חשוב אשר על המערערת לשוקלו.
(ב) המידע המפורט על ההרשעות בעבר לא נמסר למערערת, וזאת, לפי הטענה, בשל כך שהמערערת איננה מנויה בין הרשויות ששמותיהן מובאים בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.
אין בהוראות הדין כדי ללמד על קיומו של איסור מניה וביה בדבר העברת המידע למערערת. סעיף 6 לחוק הנ”ל קובע לאמור:
“6. מסירת מידע לשם פעולה
מי שהוסמך על-פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רשיון, היתר, זכות עיסוק או זכות אחרת (להלן – זכות), ולשם כך הוא רשאי על-פי אותו חיקוק להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, של בעל הזכות או של אדם אחר הנוגע בדבר, תמסור לו המשטרה מידע מן המרשם על כל אחד מאלה אם הוא הסכים לכך”.
המערערת, ברושמה עמותה ובהפעילה בהקשר זה את סמכותה לסרב לרישום שיש בו כדי לא להתיר כינונה של עמותה (ראה סעיפים 1 סיפא ו- 5 לחוק העמותות), היא בין המופקדים והמוסמכים על-פי חיקוק לתת “זכות אחרת” כאמור בסעיף 6 הנ”ל של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. קרי, השיקול אם לרשום עמותה, שפירושו התרתה כדין של התאגדות, הוא בגדר הסמכה לתת זכות, שהרי, כמבואר לעיל, ההתאגדות כעמותה אינה קמה אוטומטית תוך חיוב לתת הודעה בלבד (כפי שהדבר היה לפי חוק האגודות העותמני), אלא אין כינון עמותה אלא על יסוד רישומה ומעת רישומה. הרשם גם רשאי להביא בחשבון את עברו הפלילי של מבקש הזכות, כי על כך מלמד האמור בסיפא לסעיף 3 לחוק העמותות. על-כן, רשאי הרשם לקבל מידע מן המירשם המשטרתי, אם המייסדים הסכימו לכך. לשם כך יש לפנות למייסדים ולבקש הסכמתם; ואם זו תינתן, לילי ותקנת השבים. קרי, רשאית המערערת לקבל מידע מתוך המרשם הפלילי המשטרתי.
לא נמסר לנו מה המידע שנמסר על-ידי גורמי הביטחון האחרים, כי העניין לא הובהר לנו.
9. עיקרו של דבר, בכל מקרה התחייב שיקול עצמאי על-ידי הרשם של הנתונים שלפניו, כי הרשם אינו פועל על יסוד חששותיה וחשדותיה של המשטרה אלא על יסוד נתונים שהוא בוחן ושוקל אותם בעצמו, ואשר על יסודם נופלת החלטתו העצמאית. הוא רשאי לקבל מידע ואף רשאי לאמץ דעתם של גורמים מייעצים, אך ההחלטה הסופית מן הדין שתהיה שלו ולא של גורם אחר (ראה ע”ב 2/84 ניימן נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה [6], בעמ’ 257).
10. על-כן דעתי היא, כי החלטת הסירוב לקתה בשניים, והם היעדר נתוני יסוד מספיקים להיווצרותו של יסוד סביר למסקנה והיעדר, לכאורה, של החלטה עצמאית של המערערת על יסוד נתונים ברורים, חד-משמעיים ומשכנעים. על יסוד אלה עליה לגבש החלטתה העצמאית.
בטרם תיפול החלטה, על המערערת לנקוט צעדים – כמבואר לעיל – לשם קבלת מידע מלא ומשכנע (לרבות פנייה למייסדים לשם קבלת הסכמתם לעיון במרשם הפלילי). במסגרת בדיקותיה היא רשאית לקבל כל חומר רלוואנטי, אף אם לא הוגש בסבב הקודם של הדיון לפניה.
על-כן הייתי מקבל את הערעור, במובן זה שאין לרשום בשלב זה את העמותה, מאחר שהחומר הראשוני שנמסר למערערת על-ידי המשטרה מחייב בדיקה ובחינה נרחבות יותר.
אולם על המערערת לנקוט עתה צעדים כדי לקיים – תוך זמן סביר וללא השהיה – השלמה של בדיקותיה על-מנת להגיע למסקנה עצמאית ומנומקת.
11. אשר-על-כן הערעור מתקבל, בחלקו, והנושא מוחזר לטיפולה של המערערת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
השופט א’ גולדברג:
אני מסכים.
השופט ת’ אור:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.
ניתן היום, ה אלול ה’תשנ”ג (22/08/1993).