ע”א (מחוזי תל-אביב) 56740-10-13‏ עו”ד רפאל שטוב נ’ הדיין אברהם-צבי שינפלד ואח’ (16/08/2015)

ע”א (ת”א) 56740-10-13‏ ‏עו”ד שטוב נ’ הדיין שינפלד (16/08/2015) – DOCX / PDF

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 56740-10-13

 

לפני:

סגן הנשיאה יצחק ענבר

השופטת יהודית שבח

השופט שאול שוחט

 

המערער

עו”ד רפאל שטוב

ע”י עוה”ד צבי כהנא ורחל בר

נגד

המשיבים

1. אברהם צבי שינפלד, דיין

2. ישראל יפרח, דיין

3. אלחדד מסעוד, דיין

4. יצחק כלאב אברהם, דיין

5. אליהו בן דהן – מנהל בתי דין הרבניים

6. עו”ד אשר רוט

7. מדינת ישראל – הנהלת בתי הדין הרבניים

ע”י עו”ד שושי נרי, פרקליטות מחוז ת”א (אזרחי)

 

פסק דין

 

סגן הנשיאה יצחק ענבר:

 

1. לפנינו ערעור (שני במספר) על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב’ השופטת א’ כהן), אשר ניתן בת”א 35927/06 ביום 27/8/13. בפסק הדין נדחתה תביעת הפיצויים שהגיש המערער נגד דייני בית הדין הרבני האזורי בירושלים, ממלאי תפקיד אחרים במערכת בתי הדין הרבניים, ומדינת ישראל – בשל פסילתו המתמשכת של המערער מלהופיע לפני הרכב ההקדשות של בית הדין, אשר עלתה לכדי “חרם”. במוקד הערעור שאלת אחריותה של מדינת ישראל ל”חרם” זה – אם אחריות שילוחית למעשיהם של הדיינים ושל עובדי הציבור, אם אחריות ישירה.

 

רקע עובדתי ודיוני

2. המערער, שהינו רב ועורך דין, הגיש לבית משפט קמא תביעה על סך 2.5 מיליון ₪ נגד שבעה נתבעים: ארבעה דיינים של בית הדין הרבני האזורי ירושלים, שכיהנו כהרכבי הקדשות וממונות (להלן: הדיינים); מנהל בתי הדין הרבניים והיועץ המשפטי לשיפוט רבני (להלן: עובדי הציבור), ומדינת ישראל (להלן: מדינת ישראל, או המדינה).

3. תחילת הפרשה עת ייצג המערער אפוטרופוסים של “הקדש וואהלין”, בתביעה שהוגשה בשנת 1998 כנגד אפוטרופוסים אחרים בהקדש, בטענה כי אלו שלחו יד בנכסי ההקדש. הדיון נערך לפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בראשותו של כב’ הדיין הרב אברהם שיינפלד (להלן – הרב שיינפלד). המערער סבר כי הרב שיינפלד מנהל את התיק באופן מגמתי לטובת הנתבעים באופן המסכל את בירור החשדות נגדם ובתאריך 7/6/99 הגיש בקשה לפסלו מחמת “יחסו העוין והחלטותיו הפסולות”. בתאריך 16/6/99 ניתן על ידי הרכב הדיינים פסק דין שבו נדחתה התביעה. המערער מיאן להשלים עם פסק הדין וערער עליו לבית הדין הרבני הגדול. במסגרת הערעור חזר על טענותיו כלפי ההרכב ואף טען, בין היתר, כי הרב שיינפלד “מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור”, ואף “החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול”. בית הדין הרבני הגדול החליט ביום 2/3/00 כי המערער פרץ גדר בזילותו של בית הדין האזורי, ועל-כן יש להתעלם מגוף בקשתו, והנהלת בתי הדין הרבניים התבקשה להפנות את ההחלטה ללשכת עורכי הדין. עם זאת עיכב בית הדין את ההחלטה למשך 30 יום, על מנת שהמערער יוכל להתנצל על הפגיעה ברב שיינפלד ולהתחייב כי ביטויים שכאלו לא יישנו. יצוין כי באותו יום ניתן על ידי בית הדין הרבני פסק ביניים לגופו של ערעור, שבו מינה נציג מטעמו לבדוק את ענייני ההקדש. ביום 2/5/00 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית הדין הרבני הגדול, שבה נקבע, כי מאחר שחלפו 30 הימים שהוקצו, מבלי שהמערער התנצל, הרי שההחלטה הקודמת נכנסת לתוקפה.

4. ביום 9/3/00 החליט הרכב הרב שיינפלד להפסיק את הופעתו של המערער לפני ההרכב בתיק וואהלין, ואלו היו דבריו:

“הוגשה בפנינו בקשה ע”י עו”ד שטוב, ב”כ של ר”י לרר ור”ש פוליקמן, בענין כולל וואהלין.

לאחר העיון בכל ההחלטות של ביה”ד הגדול מיום כ”ה אדר א’ תש”ס (2.3.00) מחליט ביה”ד להפסיק את הופעתו של עו”ד ר. שטוב בתיק וואהלין על פי תקנה נ”א לתקנות הדיון, ועל המזכירות להמנע מלקבל ממנו חומר כל שהוא המתייחס לתיק זה”.

וזו לשונה של תקנה נ”א לתקנות בתי הדין הרבניים בישראל התשנ”ג (להלן: תקנות הדיון), אשר עליה הסתמך בית הדין האזורי בהחלטתו:

“בית-הדין יכול להפסיק את הופעתו של כל מורשה במשפט, אם הוא רואה שהמורשה מפריע להוציא דין אמת לאמיתו או שאינו מציית להוראת בית-הדין או שאינו מתייחס לבית-הדין בכבוד הראוי “.

5. במהלך השנים 2006-1999 – ובהמשך להחלטה בתיק וואהלין – פסלו הדיינים את המערער מלהופיע לפניהם בכ-18 תיקים נוספים, שבהם בקש לייצג לקוחות שונים לפני הרכבי ההקדשות והממונות בראשותו של הרב שיינפלד.

6. יוטעם, כי החלטות פסילתו של המערער לא היו קשורות לאופן התנהלותו בתיק זה או אחר, ומה שעמד ביסודן לא היה אלא סירובו של המערער להתנצל לפני הרב שיינפלד על הדברים שהטיח כלפיו במסגרת הדיון בתיק וואהלין. המערער נפסל, אפוא, באופן גורף מלהופיע לפני הרכבי ההקדשות והממונות שבראשם עמד הרב שיינפלד, בכל תיק ותיק שבו ביקש לייצג, לרבות בתיקים אשר בהם הוגש כתב בי-דין ראשון על ידו, שטרם נקבעו לדיון או שטרם התקיים בהם דיון כלשהו. להמחשת הדברים אביא להלן דוגמאות מספר, כפי שרוכזו בפסק דינו של בית משפט קמא:

א. ביום 4/7/00 החליטו הדיינים – בתיק בו ייצג המערער את “הועד הכללי” – כי “לאחר העיון בכל ההחלטות של ביה”ד הגדול מיום כ”ה אדר א’ תש”ס (2.3.00) ומיום כ”ז ניסן תש”ס (2.5.00) מחליט ביה”ד להפסיק את הופעתו של עו”ד ר. שטוב בכל התיקים הקשורים ל’ועד הכללי’ על פי תקנה נ”א לתקנות הדיון, ועל המזכירות להימנע מלקבל ממנו חומר כלשהו המתייחס לתיקים אלה”.

ב. כאשר הופיע המערער עם לקוחותיו לדיון ביום 20/11/01 בתיק שעניינו סכסוך בין עמותות על בעלות במקרקעין, הודיע לו בית הדין האזורי, כי לפי תקנה נ”א לתקנות הדיון וכיוון שסירב להתנצל בכתב על התנהגותו, “אנו מונעים ממך להופיע בתיק זה ומבקשים ממך לעזוב את האולם”. הלקוח התבקש להישאר באולם, אך סירב ויצא מהאולם עם המערער. המערער ערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול אשר החליט שהדיון לגופו יתנהל בפניו.

ג. המערער יצג את עמותת דגל ראובן, שבבעלותה נכס מקרקעין במרכז פתח תקווה, אשר הושכר לעמותת אור ישראל. לדיון שנקבע בפני הרכב ההקדשות ליום 15/7/03 התייצב המערער עם מנהל לקוחתו, והוא נדרש לעזוב את הדיון “עד שתקיים את החלטת כב’ ביה”ד הגדול שמחייבת אותך להתנצל בכתב אתה מנוע מלהשתתף בדיון”. נקבע דיון נוסף אליו הופיע המערער עם לקוחתו אך שוב נמנעה השתתפותו וגם במזכירות סירבו לקבל את טיעוניו. ניתן אף פסק דין נגד דגל ראובן. הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ופסק הדין בוטל בעיקרו. לאחר מכן החליטה דגל ראובן לשכור עורך דין אחר והגישה הליך בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני.

ד. בדיון שהתקיים ביום 14/11/02 בתיק דויטש נ’ עו”ד נביאי הודיע בית הדין למערער, כי הוא אינו רשאי לייצג בתיק ולא אפשר לו לטעון. לאחר שלקוחותיו של המערער לא הסכימו לחתום על שטר בוררות באופן אישי (לאחר שהמערער נפסל מייצוג), ניתנה החלטה ולפיה הם מסרבים לדין תורה. משהוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, החליט בית הדין הרבני הגדול בהחלטה מיום 10/2/03, בהסכמת הצדדים, להעביר את התיק להרכב אחר של בית הדין הרבני האזורי.

ה. בתיק נוסף שבו בקש המערער לייצג את הנתבע הרב וירצברגר, הורו הדיינים ללקוח, בהחלטה מיום 22/1/04, למנות מייצג אחר. הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול אשר החליט להעביר את התיק להרכב אחר.

ו. בתיק נוסף שבו בקש המערער לייצג את הנתבע זעפרני החליטו הדיינים כי המערער מנוע מלייצג וכי הנתבע רשאי להיות מיוצג ע”י עורך דין אחר, כפי שאכן נעשה על ידו.

ז. המערער הגיש בשם לקוחו “הועד הכללי” תביעה לפינוי דיירים מנכס של הקדש ותשלום חוב כספי. ביום 15/2/01 ניתנה החלטה ולפיה התאריך שנקבע לדיון בטל וכי “על מזכיר ראשי לטפל בקביעת הרכב בי”ד עם הראב”ד ולהודיע לצדדים”. ביום 12/5/04 נתן הראב”ד את ההחלטה שלהלן (נספח נ’ לתצהיר שטוב):

“לאחר העיון בחומר שבתיק ולאחר ניסיון הדברות להקמת הרכב מיוחד לדון בבקשות, ולצערי הרב לא צלח הדבר. ביה”ד ממליץ לתובע עו”ד שטוב להגיש ערעור לביה”ד הגדול על ההחלטות שמונעות בידו לטפל בבקשותיו. כן אני ממליץ לביה”ד הגדול לקבל את הערעור וזאת על אף שעבר זמן רב מהחלטות הנ”ל וזאת על מנת לפתור אחת ולתמיד את הנושא”.

בסופו של דבר, לאחר הגשת הערעור לבית הדין הרבני הגדול, התיר הראב”ד למערער להגיש את תביעת הפינוי לבית משפט רגיל.

ט. ביום 20/9/04 החליטו הדיינים – בתיק שבו בקש המערער לייצג את ישיבת הר”ן – כי “על ישיבת הר”ן למנות ב”כ אחר”. בפסק דין מיום 26/12/04 קיבל בית הדין הרבני הגדול את הערעור שהגיש המערער וקבע, כי אין מקום לפסילתו בתיק זה, שבו הוא מייצג מזה כ- 12 שנה, וכי הראב”ד מתבקש להעביר התיק להרכב אחר. משלא נמצא בבית הדין הרבני האזורי בירושלים הרכב שיסכים לשמוע את התיק, הועבר התיק לבית הדין הרבני בת”א, שם הורה הראב”ד להעביר את התיק לבית דין פרטי של הרב קרליץ, וישיבת הר”ן פיטרה את המערער מייצוג.

י. ביום 21/12/04 – במסגרת הליך שבו ייצג המערער את הנתבע ראובן כהן – החליטו הדיינים כי אין לקבל בתיק בקשות כלשהן מאת המערער, שכן הוא מנוע מלהופיע לפני בית הדין האזורי עד אשר יתנצל בכתב. בית הדין התיר לתובע להגיש תביעה בבית משפט אך בסופו של דבר הוחזר התיק לבית הדין לפני הרכב שלא כלל את מי מהדיינים שנתבעו כאן.

7. מאחר שרובם המכריע של תיקי ההקדשות, שהוגשו לבתי הדין הרבניים ברחבי הארץ, נותבו לטיפולו של הרכב ההקדשות בראשותו של הרב שיינפלד, ושהרכב הממונות בראשותו היה היחידי מסוגו בירושלים – נודעו לפסילתו של המערער לייצג לפני הרכבים אלה תוצאות קשות ביותר. וכך סוכמו הדברים על ידי בית משפט קמא (בעמ’ 2 לפסק דינו):

“על מנת לחדד ולהבהיר, כי אין מדובר במקרה שבו נמנע אמנם מעו”ד לייצג לקוח בפני דיין מסוים, והטיפול בתיק עובר לדיין אחר, אדגיש, כי במקרה דנן מדובר בשני הרכבים ייחודיים בהם כיהן הדיין הרב אברהם צבי שיינפלד (להלן: “הרב שיינפלד”) כאב בית דין.

הרכב אחד – אשר כלל גם את הדיינים ישראל יפרח ומסעוד אלחדד, היה בתקופה הרלוונטיים ההרכב היחיד במערכת בתי הדין הרבניים שדן בענייני הקדשות. (למעט חלק מתיקי הקדש הנוגעים לנכסים בגליל שהופנו לעיתים לבית דין בטבריה – צפת).

ההרכב השני – היה הרכב אשר כלל גם את הדיינים יפרח וכלאב אברהם יצחק, אשר היה ההרכב היחיד בבית הדין האזורי בירושלים שדן אך ורק בענייני ממונות.

כיוון שלאור החלטות הדיינים נקבע, כי עו”ד שטוב לא יכול לייצג לקוחות בתיקים הנשמעים בפניהם, נוצר בפועל “חרם” אשר מנע מעו”ד שטוב לייצג לקוחות בענייני ממונות וענייני הקדשות – עניינים בתחום מקצועיותו”.

8. בעקבות התבטאות המערער נגד הרב שיינפלד וסירובו להתנצל, הגישה נגדו הנהלת בתי הדין הרבניים תלונה משמעתית ללשכת עורכי הדין. המערער הורשע, ונענש באזהרה ובקנס בסך 1,500 ש”ח. לאחר שערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי נדחה, הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון (על”ע 2293/04). ביום 8/9/05 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בערעור, לפיו הרשעתו של המערער בשתי ההתבטאויות שתוארו לעיל, כמו גם העונש שנגזר עליו, נותרו על כנם.

9. עניינו של המערער הגיע לבית המשפט העליון פעם נוספת, בעתירה שהוגשה על ידי אחד מלקוחותיו כנגד החלטת הדיינים לפיה עליו למנות לעצמו עורך דין אחר (בג”ץ 6969/04). בעקבות המלצת שופטי ההרכב והסכמת הנהלת בתי הדין הרבניים, הושגה “פשרה” לפיה פנה המערער בבקשה לנשיא בית הדין הגדול, כב’ הרב עמאר (להלן – הרב עמאר), כי יקיים דיון בסוגית פסילתו. בעקבות הסכמה זו נמחקה העתירה. ביום 23/11/05, לאחר שקיים דיון בעניין, הוציא מלפניו כב’ הרב עמאר הנחייה, שבה פירט את השתלשלות העניינים, ושב וקרא למערער לבקש את סליחת בית הדין ואת סליחתו של הרב שיינפלד תוך שהביע את בִטחונו כי הסליחה אכן תינתן. אלא שבתוך כך, הוסיף הרב עמאר וקבע כדלקמן:

“לסיכום, לעת עתה המצב הוא שקיימים יחסים קשים בין עו”ד ר”ר שטוב, ובין הרכב ב”ד בראשות הגרא”צ שינפלד שליט”א. במצב זה אין שום אפשרות שעו”ד שטוב יוכל ליצג לקוחותיו בפני הרכב זה. אא”כ יתעלה על עצמו ויקיים דברי חכמים, זה הפסק של בית הדין הגדול, שמחייב אותו להתנצל ולבקש מחילה כדת וכדין.

לבינתיים, אם רוצה עו”ד ר”ר שטוב לייצג בעלי דינים, שעניינם נקבע או שאמור להיות נדון בפני הרכב זה, עליו להגיש בקשה פרטית ומפורטת בכל תיק לבדו, ובקשתו תידון באותו הרכב עצמו כדת וכדין, ואם ביה”ד יעתר לבקשתו להתרת ייצוג, יועבר התיק להרכב אחר, עפ”י סדרי ביה”ד, ודיון שם.

ובמדה וב”ד יסרב להעתר לו, הרי הוא זכאי להגיש ערעור לב”ד הגדול.

ובאשר לתיקים חדשים שעדיין לא נקבע להם הרכב שבו יידונו, יגיש בקשתו לפני הראב”ד שליט”א, והלה ידון ויחליט באיזה הרכב ידונו באותו תיק”.

10. יוטעם, כי הנחייתו הנדונה של הרב עמאר לא ניתנה במסגרת ערעור פרטני על החלטת הפסילה המסוימת של הדיינים שהובילה להגשת העתירה לבג”ץ, כי אם במסגרת בקשה כללית שהגיש המערער, שנפתחה במסגרת תיק “שונות”. כנגזרת מכך, בדיון שהתקיים לפני הרב עמאר עובר למתן ההנחייה אף לא נכח משיב כלשהו, ומי שסייע בידו של הנשיא היה היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים. מהנחיית הרב עמאר עולה, כי בעבר כבר נדרש ליתן הנחייה דומה בעניין דומה: “ומעתה אתייחס למה שהעלה המבקש בפני, את ההנחיה שלי בעניין דומה לזה, בעו”ד אחר המצוי ביחסי פסלות עם דיין אחר, ואשר בה קבעתי…” (שם, בעמ’ 5). נסיבות אלו מלמדות על אופייה המנהלי של הנחיית הרב עמאר ולמשמעותו של עניין זה אחזור בהמשך.

11. בהתאם לקביעתו של בית משפט קמא, פתרה הנחיית הרב עמאר “בכללותה את הבעיה אשר נוצרה בשל כך שלא היה בנמצא הרכב הקדשות ואף הרכב ממונות בירושלים שיאפשר ייצוג לקוחות ע”י עו”ד שטוב”. בשאלה: האם לא ראוי וצריך היה ליתן לבעיה פתרון מערכתי שנים מספר קודם לכן – ולכל המאוחר עם תחילת “החרם” שהוטל על המערער – אעסוק בהרחבה בהמשך הדברים.

 

ההליך לפני בית משפט קמא

12. המערער הגיש את תביעתו לאחר מתן הנחיית הרב עמאר. אשר לדיינים טען, כי החלטותיהם מהוות “שיטת ענישה אינקוויזיטורית על כל מאפייניה המובהקים: החרמה, נידוי, השפלה וחסימת שערי בתי הדין בפני התובע ובפני לקוחותיו”, וכי הן התקבלו בחוסר סמכות ובזדון או למצער ברשלנות חמורה, ופגעו אנושות הן בזכותו של המערער לחופש העיסוק הן בזכותם של לקוחותיו לבחור לעצמם פרקליט כרצונם.

אשר לעובדי הציבור נטען, כי הם נתנו יד לפעולותיהם של הדיינים ואף עוולו כלפי המערער באופן עצמאי.

אשר למדינת ישראל נטען, כי היא “אחראית למעשי הנתבעים, כל אחד מהם בנפרד וכולם יחד, באחריות ישירה ו/או באחריות שילוחית ו/או באחריות עקיפה – כמי שהתרשלה, לפני מעשה, בבחירת נתבעים 1 עד 6 לתפקידיהם ו/או כמי שהתרשלה, לאחר מעשה, בפיקוח ובבקרה על פעולות הנתבעים”.

13. לאחר הגשת התביעה הודיעה המדינה, כי היא מאמצת את מעשיהם של עובדי הציבור ומכירה בכך שהם נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני, ועל כן מוקנית להם חסינות על פי הוראות סעיפים 7א ו-7ב לפקודת הנזיקין, ותקנה 4 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס”ו-2006 (להלן – הודעת ההכרה). בקשתו של המערער לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות – נדחתה. כמו כן, נעתר בית משפט קמא לבקשתה של המדינה לסלק על הסף את התביעה נגד הדיינים בקבעו, כי יהא היקפה של החסינות השיפוטית אשר יהא, לא התקיימה בענייננו רשלנות המצדיקה את הסרתה.

14. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי ערעורים על החלטות אלה (ע”א 1100/08; 2550/08), אך אלו נדחו, בפסק דין מיום 13/4/11 אשר ניתן על ידי הרכב כב’ השופטים י’ שנלר, ק’ ורדי ור’ לבהר-שרון (להלן – “פסק הדין בערעור הראשון”), אשר אלו עיקריו:

א. אשר להודעת ההכרה נקבע, כי בהתאם לכללי המשפט המנהלי, שלאורן יש לבחנה, לא נפל בה פגם המצדיק את ביטולה.

ב. אשר לבקשת המדינה לסלק את התביעה נגד הדיינים על הסף נקבע, כי “החסינות שבסעיף 8 לפקודת הנזיקין היא מהותית ואין מקום לפרוץ גדר, אלא, אם בכלל, במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם על פניו, ניתן להווכח שלא מדובר למעשה בעוולה במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי. דהיינו, ככלל, החלטות שניתנו במסגרת ההליך המשפטי, תחול החסינות ואם מוגשת תביעה בגין החלטות שכאלו, הרי תימחק היא בהעדר עילה, לאור הוראות סעיף 8 לפקודת הנזיקין” (שם, סעיף 50). בענייננו, החלטות הפסלות ניתנו בגדר מילוי תפקידם השיפוטי של הדיינים ולפיכך הן חוסות תחת החסינות ודין התביעה נגד הדיינים להימחק.

ג. בשולי פסק דינו בערעור הראשון העיר בית המשפט, כי ראוי היה למצוא לבעיה פתרון מערכתי מבעוד מועד, אך אין בכך כדי לגרוע מקיומה של החסינות והטענות והשאלות הכרוכות בכך יבחנו לעומקן במסגרת התביעה נגד המדינה.

15. המערער הגיש על פסק הדין בערעור הראשון בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע”א 4126/11), אלא שזו נמחקה תוך שמירת טענות הצדדים, בשים לב לכך שבירור התביעה נגד המדינה היה מצוי בשלב הסיכומים.

16. ביום 27/8/13 הוציא מלפניו בית משפט קמא את פסק דינו נושא הערעור שלפנינו, המתייחס לאחריותה של המדינה, ואשר אלה הם עיקריו:

א. “הצדדים לא יכלו להצביע על מקרה נוסף שבו דיינים פסלו עורך דין מלהופיע במספר לא מוגבל של תיקים מכוח תקנה נ”א לתקנות הדיון … כל ערכאה שיפוטית שנחשפה לשימוש הגורף שנעשה בתקנה נ”א לגבי עו”ד שטוב, הביעה אי נוחות והסתייגות, וזאת בלשון המעטה”.

ב. השלכותיו של ה”חרם” שהוטל על המערער היו קשות, ו”המקרה לא טופל באופן מערכתי בצורה הולמת וראויה… אינני סבורה, כי עו”ד שטוב עצמו נהג “כטלית שכולה תכלת” ובוודאי שהיה מצופה ממנו להעביר על מידותיו ולהתנצל בפני הרב שיינפלד כפי שקבע ביה”ד הרבני הגדול, אך גם אם עורך הדין לא התנהג כראוי, אין לצפות ממערכת בתי הדין לנהוג אף היא באותה מטבע.”

ג. עם זאת – כך להשקפת בית משפט קמא – “החלטות הדיינים שהן החלטות שיפוטיות לכל דבר ועניין, צריכות להיבחן ע”י ערכאת הערעור עפ”י הוראות כל דין, ואין מקום שבמסגרת פסק דיני אבחן את נכונותן של ההחלטות השיפוטיות. לצורך הדיון שלפני עלי רק לבחון – האם ההחלטות ניתנו בחריגה בסמכות, וזאת לצורך הדיון בשאלת אחריותה של המדינה”. מזווית ראיה זו, הן החלטות הפסילה של המערער, הן ההחלטות לפיהן הוא חייב להתנצל, לא ניתנו בחוסר סמכות או בזדון.

ד. בהמשך פסק דינו סקר בית משפט קמא את הגישות השונות באשר למהות החסינות השיפוטית והיקפה, והצטרף לעמדה לפיה “חסינות נושא משרה שיפוטית לגבי פעולות שנעשו תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי היא חסינות מהותית ואין ל’עקוף’ את החסינות הזו בדרך של הגשת תביעה נגד מדינת ישראל”.

ה. על יסוד האמור לעיל הוסיף בית משפט וקבע, כי –

“מהניתוח העובדתי שערכתי לעיל, עלה כי הדיינים נתנו החלטות שיפוטיות שלא מתוך זדון או בחוסר סמכות מודעת, אלא החלטות שסברו, כי הן מחויבות המציאות נוכח החלטת ביה”ד הרבני הגדול בעניין כולל וואהלין.

בנסיבות אלו, אין מקום לחייב המדינה באחריות בגין החלטותיהם השיפוטיות של הדיינים.”

ו. אשר לתביעה נגד עובדי הציבור נקבע, כי הם לא פעלו באופן עצמאי בחלל ריק אלא “ליישום החלטות בית הדין ולא הם אלו שקבעו לדיינים איזו החלטה שיפוטית יש לתת”, ומשכך אין המדינה נושאת באחריות גם בגין מעשיהם.

 

הטענות בערעור

17. בעיקרי הטיעון ובהשלמת הטענות לפנינו פרש ב”כ המערער יריעה רחבה, שזו תמציתה:

א. החלטות הפסלות של המערער, אשר עלו לכלל “חרם” לכל דבר ועניין, ניתנו על ידי הדיינים בזדון ובחוסר סמכות מודע או למצער ברשלנות רבתי. בנסיבות אלה, נושאת מדינת ישראל באחריות להחלטות אלה, אם שילוחית אם ישירה.

ב. קביעתו של בית משפט קמא – לפיה היה על המדינה ליתן פתרון מערכתי ל”חרם” שהוטל על המערער בשלב מוקדם הרבה יותר מזה שבו נקבע “מתווה הרב עמאר” – מחייבת, כלשעצמה, הטלת אחריות ישירה על המדינה, וזאת בשל כשליה היא.

ג. עובדי הציבור נתנו יד לחרם והרחיבו אותו, כאשר עו”ד רוט אף פרסם לשון הרע על המערער בכנס דיינים בטבריה.

ד. בית משפט קמא קפח את המערער כאשר לא אפשר לו לבצע תיקונים שונים בכתב התביעה ולצרף ראיות נוספות.

18. המשיבה תמכה בפסק דינה של הערכאה הראשונה, תוך שהוסיפה עליו משלה, כדלהלן:

א. יסודן של החלטות הפסילה תוך הסתמכות על תקנה נ”א לתקנות הדיון היה בסירובו של המערער להתנצל, אשר בעטיו נוצר אצל הדיינים חשש למשוא פנים, באופן שמנע מהם לדון בתיקים בהם הופיע המערער. ההחלטות ניתנו גם על בסיס סעיף 53ב(א) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961, האוסר על עורך דין לקבל על עצמו את הייצוג אם יש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע להליך לא ישב בדין, מחמת עילת פסלות בשל “עניין אישי ממשי בעורך הדין”.

ב. המערער מנוע לטעון טענות שהוכרעו לחובתו בפסק הדין הראשון של בית משפט קמא ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור הראשון, וביניהן הטענה כי החלטותיהם של הדיינים ניתנו בזדון או בחריגה בסמכות.

ד. הטענה בדבר אחריותה הישירה של המדינה לא הועלתה בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית.

ה. אף אם היו החלטות הדיינים ניתנות בזדון או בחריגה מודעת מסמכות, דבר המוכחש, הרי שלא היה מקום להטלת אחריות שילוחית או ישירה על המדינה, שכן במקרים מסוג זה השופט אינו פועל כ”אורגן” ויש לראות את מעשהו כ”מעשה פרטי”, להבדיל מביצוע לא נאות של התפקיד.

ו. לטענה, לפיה המדינה נושאת באחריות ישירה, אין בסיס גם לגופה, שכן, משעה שהמערער יכול היה לסיים את הפרשה בהתנצלות אין להטיל על המדינה חובה לערוך שינויים מערכתיים, להוסיף תקני דיינים ולייצר עבור המערער הרכבים נוספים. זאת ועוד:

הסמכות להקים הרכבים ייעודיים מוקנית על פי הדין לנשיא בית הדין הרבני הגדול, ולא להנהלת בתי הדין.

ז. מעבר לאפשרות להתנצל, אף יכול היה המערער להגיש ערעורים על החלטות הפסילה, כפי שאכן עשה בחלק מהמקרים בפועל, כאשר כל אימת שערער גם זכה לקבל פתרון מערכתי הולם.

ח. אף אם קיימת אחריות של המדינה, הרי אשמו התורם של המערער הנו מכריע ועומד על 100%.

ט. עובדי הציבור פעלו במסגרת תפקידם ליישום החלטות שיפוטיות של הרכב הדיינים ואינם נושאים באחריות כלשהי.

י. אין עילה להתערב בהחלטותיו הדיוניות של בית משפט קמא שלא לאפשר את תיקון התביעה והגשת ראיות נוספות.

 

דיון והכרעה

 

מיקוד הדיון בסוגית אחריותה של המדינה

19. כדי למקד את הדיון בעיקר אקדים ואומר, כי לא ראיתי לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא בסוגית אחריותם של עובדי הציבור, וכי הממצאים שנקבעו כאמור תומכים במסקנות המשפטיות, שלא מצאתי בהן טעות שבחוק. פסק דינו של בית משפט קמא באשר לעובדי הציבור מאושר אפוא מטעמיו, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. כך גם לא מצאתי טעות בהחלטותיו הדיוניות של בית משפט קמא שבהן נדחו בקשותיו של המערער להוסיף ולתקן את כתב התביעה ולהכביר על התיק, העמוס ממילא לעייפה, ראיות נוספות.

20. הדיון שלהלן יתמקד אפוא בסוגית אחריותה של המדינה להחלטותיהם של הדיינים – אם אחריות שילוחית אם אחריות ישירה – וזה יהיה מהלכו:

הנחת המוצא לדיון היא, כי החלטותיהם של הדיינים הן החלטות שיפוטיות שהחסינות השיפוטית חלה עליהן, וזאת כפי שנקבע בפסק דינו של הרכב כב’ השופט (כתארו אז) שנלר בערעור הראשון, אשר אותו אנו מקבלים כנתון.

על יסודה של הנחת מוצא זו אבחן תחילה, האם ניתן להטיל על המדינה בגין החלטות הדיינים אחריות שילוחית; לאחר מכן אבחן האם המדינה עשויה לשאת באחריות ישירה להחלטות הדיינים מכוחה של תורת האורגנים; בהמשך הדברים אבחן את טענת המערער לפיה יש להטיל על המדינה אחריות נוכח חריגה מודעת של הדיינים מסמכות; ולסיום אבחן את הטענה, לפיה נושאת המדינה

באחריות ישירה עקב כישלונה היא ליתן מבעוד מועד פתרון מערכתי לבעיית פסילתו של המערער להופיע לפני הרכב הדיינים.

 

אחריות שילוחית להחלטות הדיינים

21. סוגיית גדריה של החסינות השיפוטית והיקפה, ובכללה השאלה: האם ניתן לתבוע את המדינה בגין אחריותה השילוחית לפעולותיהם של נושאי משרה שיפוטית אשר נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השיפוטי – טרם הוכרעה בבית המשפט העליון.

בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, וכן בספרות המשפטית, הובעו שתי עמדות עיקריות: האחת, שהורתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת פרידמן [בר”ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ’ פרידמן (2001)], לפיה חסינותו של נושא משרה שיפוטית היא דיונית – אישית ולכן, על אף שאין לתבוע שופט באופן אישי, החסינות אינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה המבוססת על אחריותה השילוחית, ובלבד שמדובר ב”רשלנות רבתי” של השופט, לאמור: “במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאד”. ב”כ המערער הזמין אותנו לאמץ עמדה זו.

העמדה השנייה, אשר המשיבה עתרה לאימוצה, אומרת, כי החסינות היא מהותית (לדעת חלק מהפוסקים ומהמלומדים), או כי השופטים אינם “עובדים” של המדינה לעניין סעיף 13 לפקודת הנזיקין (לדעת חלק אחר של העוסקים בנושא), ולפיכך, לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה המבוססת על אחריותה השילוחית תהא דרגת רשלנותו של נושא המשרה השיפוטית אשר תהא. עמדה זו אומצה, בין היתר, על ידי הרכב זה, בע”א (ת”א) 35684-10-11 מדינת ישראל נ’ טוטיאן [2012].

לסקירת הפסיקה והעמדות הנוגדות וניתוחן, ראו: י’ גלעד “אוי לדור ששופטיו צריכים להשפט” עלי משפט ב’ (התשס”ב) 255; ד’ אבניאלי דיני חסינות (הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע”מ, 2014) בעמ’ 45 ואילך.

22. כאמור לעיל, בעניין טוטיאן הנ”ל אמצנו את עמדתה של המדינה בסוגיה תוך שקבענו, כי חסינותו של נושא משרה שיפוטית היא חסינות רחבה וכנגזרת מכך, אין המדינה נושאת באחריות שילוחית לפעולותיו השיפוטיות אף אם לקו ב”רשלנות רבתי”. ואלה היו טעמינו:

א. ביסוד החסינות עומד האינטרס החברתי בהבטחת תפקוד תקין וראוי של מערכת השפיטה, תוך שמירת עקרון אי-התלות השיפוטית. הקניית חסינות אישית לשופטים, שאין עמה חסינות למדינה מפני אחריות שילוחית, לא תשיג את תכליות החסינות, משום שגם כאשר המדינה תייצג את השופטים ותישא בעצמה בעלוּת פסקי-דין שיינתנו נגדם, עדיין יחששו השופטים מעצם חשיפתם לטענה כי עוולו בנזיקין ומהסטיגמה שתוצמד להם עקב כך, וחשש זה עלול להשפיע על פסיקתם ועל אופן התנהלותם עד כדי פגיעה בעצמאותם השיפוטית ובאי תלותם.

ב. הכרה באחריות שילוחית של המדינה, אף אם תצומצם למקרים של “רשלנות רבתי”, עלולה לערער מן היסוד את המבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, כגון: במקרה שבו תופקד בידיו של שופט ערכאה מבררת ההחלטה אם שופט עליון טעה או לא טעה בהחלטה שיפוטית שיצאה מלפניו ומה הייתה דרגת רשלנותו.

ג. שיקול נוסף הצריך לעניין הוא סופיות הדיון, שהרי מתן אפשרות להגיש תביעת נזיקין בגין מעשהו או מחדלו של נושא משרה שיפוטית בהליך שהסתיים, כרוכה מניהּ וביהּ בפתיחתו מחדש של הדיון באותו עניין, בהליך מאוחר, ואפשר שהעניין ישוב ויידון גם בשלישית וברביעית וכך הלאה עד אין סוף.

ד. לכל זאת יש להוסיף את עמימות המונח “רשלנות רבתי” ואת הקושי למתוח את הגבול בינו לבין רשלנות רגילה, העלול לגרום לריבוי תביעות, מחד, ולפסקי דין סותרים, מאידך.

ה. היותה של החסינות מוחלטת אינו מונע ביקורת על נושאי משרה שיפוטית, אם במסגרת ערעור, אם בבקשה לפסלות שופט, או בפנייה לנציב קבילות על שופטים. החסינות אינה מהווה אפוא פררוגטיבה של רמי מעלה, כביכול, אלא היא מבטאת הכרעה חברתית להעדיף את תועלתה של החסינות על פני מחירה.

23. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו, וכן שיקולים משניים נוספים המשמשים בסוגיה, צרפנו בעניין טוטיאן הנ”ל את דעתנו לדעת הסוברים, כי חסינותם של נושאי משרה שיפוטית אינה מאפשרת לתבוע את המדינה מכוח אחריותה השילוחית אף במקרים העולים כדי “רשלנות רבתי”. כוחם של דברים אלו יפה גם במקרה שלפנינו. מסקנת הביניים היא, כי אין מקום לבחון האם יסוד החלטות הדיינים הנו ברשלנות גרידא או שמא ב”רשלנות רבתי”. אף אם אפשר היה לומר – ואיני אומר זאת – כי ההחלטות מבטאות “מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאד” (כלשון פס”ד פרידמן) – עדיין אין להטיל על המדינה בשל כך אחריות שילוחית.

 

אחריות ישירה מכוח ייחוס פעולות הדיינים למדינה בהתאם לתורת האורגנים

24. ד”ר אבניאלי מציינת בספרה הנ”ל, כי “ניתן לחייב את המדינה גם כאשר שופט מבצע עוולה, בהיות השופט אורגן של המדינה, שמעשיו ומחדליו מחייבים אותה”, כאשר המקור לחיובה של המדינה הוא סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי”ב-1952, לפיו “אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות במעשה” (שם, בעמ’ 97-96). ב”כ המערער הזמין אותנו לקבוע כי הדיינים התרשלו, ולייחס למדינה מכוח השקפה זו אחריות ישירה.

25. ככל שמשתמע מדברי ד”ר אבניאלי כי אחריותה הישירה של המדינה מבוססת על פעולותיו השיפוטיות של השופט כשלעצמן – המיוחסות למדינה באופן שזו נושאת באחריות ישירה בעוד השופט נהנה מחסינות – אין בידי להסכים להם: ראשית, בהתאם להלכת ע”פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע”מ נ’ מדינת ישראל (1991), בפסקה 7, אורגן הוא אדם “אשר בגין מעמדו או מהות פעולותיו, הדין מתייחס אל פעולתו שלו כאל פעולת התאגיד עצמו. הוא אדם, שבעיני הדין רואים אותו כמבצע פונקציה של התאגיד עצמו”. לטעמי, ספק אם אפשר לראות (מבחינה נורמטיבית) בפעולות שיפוטיות כביצוע פונקציה של המדינה עצמה לעניין דיני הנזיקין; שנית, כל מה שנאמר לעיל באשר לתכליות החסינות השיפוטית ולטעמים לאי הטלת אחריות שילוחית על המדינה בגין פעולות שיפוטיות של נושאי משרה שיפוטית – יפה ככתבו וכלשונו אף כאן. מעשיו ומחדליו של נושא משרה שיפוטית, החוסים תחת החסינות השיפוטית, אינם יכולים, אפוא, להיות מיוחסים למדינה מכוח תורת האורגנים ולהטיל עליה אחריות ישירה בנזיקין.

26. אוסיף, כי הטלת אחריות ישירה על המדינה מכוח תורת האורגנים, בשל ייחוסן למדינה של פעולות נושא משרה שיפוטית, עשויה להיות אפשרית כאשר מדובר בפעולה מינהלית להבדיל מפעולה שיפוטית. בהמשך הדברים אחזור בהרחבה לאבחנה זו בהקשר לבחינת אחריותה הישירה של המדינה לכשליה המערכתיים. אלא שבהקשר הנדון כאן – שבו נבחנת אפשרות הטלת אחריות על המדינה בגין פעולותיהם של הדיינים כשלעצמן – אין צורך להוסיף ולעסוק בסוגיה זו, שכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הראשון – אשר אותו מקבלים אנו כנתון – נקבע, כי החלטות הדיינים בעניינו של המערער היו כולן החלטות שיפוטיות. כנגזרת מכך, וכפי שהוסבר לעיל, אין לייחס למדינה בעטיין של החלטות אלו כשלעצמן אחריות כלשהי, אם שילוחית אם ישירה.

 

אחריות ישירה של המדינה בשל חריגה מודעת של הדיינים מסמכות

27. בפסקי דין אחדים של ערכאות דיוניות ובספרות המשפטית הובעה הדעה, כי במקרים חריגים, שבהם יוכח כי השופט פעל בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות, אפשר יהיה להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה (ראו: גלעד, שם, בעמ’ 267-269; אבניאלי, דיני חסינות, בעמ’ 95-96). המדינה חולקת על השקפה זו והיא חוזרת על עמדתה לפיה נושא משרה שיפוטית אינו “אורגן”, לא כל שכן כאשר הוא חורג במודע מסמכותו.

28. בענייננו, אין צורך לקבוע מסמרות בהיתכנותה של אפשרות זו, שכן אף אם אניח, כי החלטות הדיינים בדבר פסלותו של המערער ניתנו בחוסר סמכות – כפי שסבר לכאורה כב’ המשנה לנשיא חשין בדיון בערעורו המשמעתי של המערער (ראו פסקה 39א’ שלהלן) – הרי לא הוכח כי הדיינים היו מודעים לחוסר סמכותם. שני נתונים חברו והביאוני למסקנה זו: ראשית, הדיינים סמכו את החלטות הפסלות על פרשנותם להחלטת בית הדין הרבני הגדול בעניין וואהלין ולתקנה נ”א לתקנות הדיון. והנה, בכל הערעורים שהגיש המערער על החלטות אלה – לרבות אלה שזכה בהם – לא ראה בית הדין הרבני הגדול לקבוע במפורש שהדיינים פועלים בחוסר סמכות; שנית, בעקבות דברי כב’ המשנה לנשיא חשין בערעור המשמעתי הוגשה לבית המשפט העליון עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה (להלן – היועמ”ש), שבה ראה לתמוך בהחלטות הדיינים. אף אם אניח, לצורך הדיון, כי סברתו האחרונה של היועמ”ש בשאלת הסמכות הייתה שגויה, הרי נוכח כוחם המצטבר של הנתונים שנסקרו לעיל לא ניתן לקבוע, כי הדיינים היו מודעים לחוסר סמכותם.

 

אחריות ישירה של המדינה בשל פעולותיה היא כמי שאחראית לתקינות התנהלותם של בתי הדין

(1) תיחום הדיון

29. נוכחנו לדעת, כי החלטותיהם של הדיינים – כשהן לעצמן – החוסות תחת החסינות השיפוטית, אינן יכולות להוות בסיס להטלת אחריות שילוחית או ישירה על המדינה. אלא שבאמור לעיל אין כדי למצות את הדיון בסוגיית אחריותה של המדינה, שכן יש להוסיף ולתת את הדעת על אחריותה הישירה בשל מחדליה ומעשיה היא – כמי שאחראית לתקינות התנהלותם של בתי הדין. לכך מכוונות טענותיו של המערער לפיהן “נתבעת מס’ 7, מדינת ישראל – הנהלת בתי הדין הרבניים – אחראית למעשי הנתבעים, כל אחד מהם בנפרד וכולם יחד, באחריות ישירה ו/או באחריות שילוחית ו/או באחריות עקיפה – כמי שהתרשלה, לפני מעשה, בבחירת נתבעים 1 עד 6 לתפקידיהם ו/או כמי שהתרשלה, לאחר מעשה, בפיקוח ובבקרה על פעולות הנתבעים” (סעיף 1 לכתב התביעה המתוקן; ההדגשה אינה במקור).

30. בעיקרי טיעונו ובמהלך הדיון לפנינו ביקש ב”כ המערער למקד את אחריותה הישירה של המדינה בפרטי הרשלנות שלהלן:

א. אי פיקוח על הדיינים ואי הנחייתם בדבר פועלם בחוסר סמכות, בפרט על ידי מנהל בתי הדין והיועץ המשפטי לשיפוט רבני, שתפקידם לקשר בין מערכת המשפט הכללית לבין הדיינים.

ב. אי חקירת תלונות המערער כנגד הדיינים.

ג. האיחור הרב במתן הפתרון המערכתי לבעייתו של המערער, וכשלונם של ראשי המערכת להסדיר מבעוד מועד, ברמה המוסדית, את אופן ניתוב תיקיהם של עורכי דין המנועים מסיבה זו או אחרת לייצג לפני ההרכב.

31. איני מוצא יסוד לטענה הראשונה שעניינה בהימנעות המדינה מהנחיית הדיינים או מפיקוח עליהם, שהרי לעיל עמדתי על כך, כי לא זו בלבד שהחלטות הפסלות של הדיינים עמדו לביקורת ערעורית מתמדת, החוסה תחת החסינות השיפוטית, שלא נקבע בה שהם פועלים בחוסר סמכות, אלא הן אף זכו לגיבוי של היועץ המשפטי לממשלה.

32. אשר לטענה השנייה בדבר הימנעותה של המדינה לחקור את תלונותיו של המערער נגד הדיינים, הרי שהיא הועלתה באופן כללי וסתמי, מבלי שהונחה על ידי המערער תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרת לקבוע כי ראוי היה לחקור בתלונות, וכי ההימנעות לעשות כן קשורה (סיבתית) לנזקיו של המערער.

33. לא נותרה אלא הטענה שעניינה במחדלה של המדינה ליתן מבעוד מועד פתרון מערכתי לנבצרות המערער לייצג את לקוחותיו לפני הרכב הרב שיינפלד, בפרט, ולאופן ניתוב תיקיהם של עורכי דין אחרים העשויים להיות מנועים להופיע לפני ההרכב, בכלל. אקדים ואומר, כי הגם שהאחריות לנזקיו של המערער מוטלת במידה מרובה על כתפיו עקב אופן התבטאותו הבוטה כלפי הדיינים וסירובו להתנצל, הרי שאף המדינה נושאת באחריות, שכן – בכל הכבוד הראוי – את הפתרון המערכתי שניתן בשלהי שנת 2005 על ידי הרב עמאר – אפשר וצריך היה לתת שנים מספר קודם לכן. להלן אנמק את עמדתי.

 

(2) על עורכי דין המנועים להופיע לפני הרכב הרב שיינפלד, ובכללם המערער, לא נגזר להפסיק לייצג לקוחות בענייני הקדשות וממונות

34. בפתח הדברים ראוי לבחון את שאלת זכותו של המערער להוסיף ולייצג את לקוחותיו בבית הדין הרבני בתיקי הקדשות וממונות, זאת נוכח טענותיה של המדינה לקיומה של עילת פסלות מתמדת מצד הרכבו של הרב שיינפלד, מזה, וחובתו של המערער לפעול בהתאם לסעיף 53ב(א) לחוק לשכת עורכי הדין, מזה.

35. אני מסכים להשקפתה של המדינה, לפיה עקב הדברים הבוטים והמיותרים שהטיח המערער ברב שיינפלד במסגרת הדיון בתיק וואהלין, אכן היה הרכבו של האחרון מנוע משבת בדין בתיקיו של המערער מחמת “סלידה ועוינות” המקימים עילת פסלות. ראו לעניין זה: י’ מרזל, דיני פסלות שופט, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2006, בעמ’ 254-256. צודקת המדינה בציינה כי המערער יכול היה לגרום להסרת עילת הפסלות באמצעות התנצלות, אך נראה שאין ולא היה בסיס משפטי לכפות עליו לעשות כן, מה עוד שהוא הורשע בדין משמעתי בשל דבריו וריצה את עונשו. אלא ששטר ושוברו בצידו: ראשית, נוכח סירובו של המערער להתנצל ולהסיר בדרך זו עילת פסלות שהוא אחראי לה – יש להשית עליו חלק משמעותי מהאחריות לנזקיו ולסוגיה זו אחזור בהמשך; שנית, נוכח קיומה המתמיד של עילת פסלות שביסודה “עניין אישי ממשי” שיש לדיינים במערער, היה המערער חייב להימנע מלקבל על עצמו את ייצוגם של מי שתיקיו נקבעו לפני הרכב הרב שיינפלד, אלא אם ההליך הוא “הליך קשור” או שבית הדין התיר את הייצוג לפי בקשה שהגיש, וזאת כמתחייב מסעיף 53ב(א) לחוק לשכת עורכי הדין, שזו לשונו:

“53ב.(א) התבקש עורך דין לקבל על עצמו לייצג צד בהליך בבית משפט, ויש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין בשל התקיימות עילה מעילות הפסלות המפורטות להלן, לא יקבל על עצמו את הייצוג אלא אם כן ההליך הוא הליך קשור להליך קודם שבו ייצג עורך הדין את אותו צד או שבית המשפט התיר את הייצוג לפי בקשה שהגיש עורך הדין:

(1) השופט שנקבע לדון בהליך הוא בן משפחה של עורך הדין או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

(2) לשופט הדן בהליך או לבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בעורך הדין…”.

יצוין כי הוראה זו הוספה לחוק לשכת עורכי הדין רק בשנת 2004, אך גם לפני חקיקתה קבע הדין כי במקרה בו התקיימה עילת פסלות אשר מקורה ביחסי השופט ועורך הדין, שהאחרון אחראי לה – יכול והשופט ימשיך לשבת בדין ואילו עורך הדין יוחלף. ראו: ע”א 4687/00 רוזנטל נ’ רוזנטל (2000); ע”א 133/99 סמיר נ’ חאמד מוסטפא בע”מ (1999). נראה, אפוא, כי סעיף 53ב (א) הנ”ל אך מצהיר על הדין שהיה קיים ממילא קודם לחקיקתו.

36. אפשר להעלות על הדעת תרחישים נוספים שבהם יהיה על הרכב שופטים בכלל, ועל הרכבו של הרב שיינפלד בפרט, לפסול עצמו מסיבות הקשורות לעורכי הדין המייצגים. כך, לדוגמא, עשויה להתקיים אצל ההרכב עילת פסלות מתמדת גם כאשר עורך הדין המייצג הנו קרוב משפחה של אחד הדיינים, או שכן שלו ואף חבר אישי קרוב. האם על עורכי הדין המנועים להופיע לפני ההרכב נגזר לחדול להופיע באותו בית דין? בהינתן שכל תיקי ההקדשות המוגשים לבתי הדין הרבניים ברחבי הארץ מנותבים להרכבו של הרב שיינפלד, האם נגזר על עורכי הדין העשויים להיות מנועים להופיע לפניו, בכלל, ועל המערער, בפרט, לחדול לייצג בבית הדין הרבני את לקוחותיהם בענייני הקדשות? התשובה, כמובן, שלילית, ואסביר:

ראשית, סעיף 53ב(א) לחוק לשכת עורכי הדין אוסר על נטילת ייצוגו של בעל דין רק כאשר לעורך הדין יש “יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין בשל התקיימות עילה מעילות הפסלות…”. משמע, ההוראה אינה חלה כאשר טרם נקבע המותב שידון בתיק. פרשנות זו מתחייבת לא רק מפשוטו של הכתוב, אלא גם מזכות היסוד של עורך הדין לחופש העיסוק, מזה, ומזכות היסוד של בעל הדין לבחור לעצמו פרקליט כרצונו, מזה, ואף מתכליתה של ההוראה למנוע מניפולציות בייצוג שמטרתן פסילת השופט שכבר נקבע לדון בעניין מסוים (ראו: מרזל, שם בעמ’ 258). מגבלת סעיף 53ב(א) לחוק אינה חלה אפוא, מלכתחילה, על קבלת ייצוג בתיקים חדשים שטרם נקבע מותב לדון בהם.

שנית, הוראת סעיף 53ב(א) לחוק צופה, בהתאם לפשוטו של הרישא, פני עתיד, ואוסרת על עורך הדין לקבל ייצוג אחרי הולדתן של עילות הפסלות המתוארות בה. ההוראה אינה מחייבת את עורך הדין להתפטר מתיקים שבהם קיבל את הייצוג קודם להולדתה של עילת הפסלות.

שלישית, הוראת סעיף 53ב(א) לחוק אינה חלה, כלשונה, על “הליך קשור”.

רביעית, גם כאשר תיקו של הלקוח הפונה לעורך הדין כבר נותב למותב מסוים ואין מדובר ב”הליך קשור” נראה, שכאשר בחירת הלקוח בעורך הדין היא כנה ולא נעשית במטרה פסולה לגרום להחלפת המותב, וכאשר הדיון לגופם של דברים טרם החל – עשוי בית המשפט לכבד את בחירת הלקוח ואת חופש העיסוק של עורך הדין ולהתיר את הייצוג. ראו: סעיף 77(א)(ב1) לחוק בתי המשפט; מרזל, בעמ’ 260-259; 370-374.

37. נמצאנו למדים, כי חרף אופן התנהלותו של המערער כלפי הרכב הרב שיינפלד בתיק וואהלין, אשר הקים החל מיום 9/3/00 עילת פסלות של “סלידה ועוינות”, לא חלה על המערער הגבלה כלשהי באשר לקבלת ייצוגם של לקוחות שטרם הוגש בעניינם הליך לבית הדין, או שהוגש הליך אך טרם נקבע הרכב לדון בו; כמו כן לא היה המערער חייב להתפטר מתיקים התלויים ועומדים לפני הרכב הרב שיינפלד, שבהם קבל על עצמו את הייצוג לפני 9/3/00; אשר ללקוחות שבעת פנייתם למערער לאחר החלטת הפסלות כבר היו צד להליך שהרכב הרב שיינפלד נקבע לדון בו, הרי שהמערער היה רשאי לקבל על עצמו את הייצוג אם דובר ב”תיק קשור”, וכן במקרים בהם התקבלה לכך רשותו של בית הדין.

מיותר לומר, כי בכל אותם מקרים שבהם רשאי היה המערער לקבל על עצמו את הייצוג – היה הדיון אמור להתקיים לפני הרכב דיינים חילופי, שלא מתקיימת לגביו עילת פסלות, ולא לפני הרכבו של הרב שיינפלד המנוע – להשקפתו – לדון בתיקיו של המערער מחמת “סלידה ועוינות”.

כך הם פני הדברים הן באשר למערער, הן באשר לכל עורך דין אחר אשר מסיבה זו או אחרת עשוי להיות להרכב הרב שיינפלד “עניין אישי ממשי בו” (קרוב משפחה, חבר אישי קרוב וכו’).

38. יודגש, כי עקרונות היסוד שפורטו לעיל למעשה אינם שנויים, בשלב זה, במחלוקת, שהרי הם באו בעיקרם לכלל ביטוי במתווה הרב עמאר משנת 2005, אשר אף ב”כ המדינה מאשרת לגביו בסיכומיה, ובצדק, כי הוא “יישום נקודתי של הוראות הפסלות החקוקות בעניין הסתלקות הרכב מדיון …” (סעיף 10 להשלמת טיעון מטעם המדינה).

 

(3) הסתייגויות הערכאות השונות מהתנהלות מערכת בתי הדין בעניינו של המערער

39. בהינתן שסירובו של המערער להתנצל לפני הרב שיינפלד לא אמור היה להדירו באופן מוחלט מעיסוקו בתחום התמחותו, אין תמה שכל ערכאה שנחשפה להחלטותיהם של הדיינים ול”חרם” למעשה שנגזר על המערער בעטיין, הביעה, בלשון המעטה, תחושה של חוסר נחת:

א. כב’ השופט חשין בהחלטתו מיום 28/9/04 בעל”ע 2293/04 כתב בין היתר:

“…לכאורה – ואנו מדגישים: לכאורה – דומה שבית הדין הרבני האזורי פעל שלא סמכותו בהטילו “חרם” כפי שהטיל על הופעותיו של עורך דין שטוב לפניו. אכן, בנסיבות מסוימות רשאי הוא בית הדין הרבני להפסיק הופעתו של עורך דין במשפט פלוני – וניתן לומר כי כוונת הדברים היא לישיבה פלונית במשפט פלוני – ואולם הורייה זו שבתקנה נ”א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג אינה מתירה הטלתו של “חרם” כללי כפי שהטיל בית הדין הרבני האזורי בירושלים על עורך-דין שטוב. יתר על כן: ספק אם “חרם” מעין זה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הכללי בישראל”.

ב. אף הרכב כב’ השופט (כתארו אז) שנלר, שדן בערעור הראשון שבו נדחתה על הסף התביעה נגד הדיינים בשל חסינותם השיפוטית, קבע (בסעיף 55 לפסק הדין), כי –

“גם אם בסופו של דבר נדחית התביעה ביחס למיוחס לדיינים בשל הנימוקים המשפטיים, אין להתעלם מכך שהאירועים חשפו התנהלות שאין לה מקום במערכת שפיטה תקינה – לא במערכת בתי המשפט הכלליים ולא במערכת בתי הדין.

כמעשה שבעובדה ניתן לקבוע, כי הוכח, שמעורך דין במקצועו ועיסוקו, נמנעה האפשרות לייצג לקוחות במערכת בתי הדין הרבניים בענייני הקדשות וממונות, תקופה ממושכת בשל יריבות אישית עם אחד הדיינים, מבלי שהמערכת עצמה דאגה למציאת פיתרון מערכתי…”.

ג. בדומה לכך, קבע בית משפט קמא בפסק דינו נושא הערעור שלפנינו (בעמ’ 27) –

“…אודה, כי גם כשנחשפתי אני להשלכתו של ה”חרם” אשר היווה בפועל “חרם”, גם אם ישנו רצון מצד הנתבעת להמעיט בחומרתו, סברתי כי המקרה לא טופל באופן מערכתי בצורה הולמת וראויה.

רק הרכב הקדשות אחד פעל בתקופה הרלוונטית במערכת בתי הדין הרבנים בישראל כולה, ועו”ד שטוב נפסל מלהופיע באותו הרכב.

פירושו של דבר – נמנע ממנו לייצג ולעסוק בתחום התמחותו, ולא נעשה ניסיון לפתור את הבעיה במועדה ובאופן הולם.

רק שנים רבות לאחר תחילת ה”חרם” ולאחר שבימ”ש העליון כתב את שכתב, נכתב “מתווה הרב עמאר” והבעיה, כללה, באה על פתרונה.

אינני סבורה, כי עו”ד שטוב עצמו נהג ‘כטלית שכולה תכלת’ ובוודאי שהיה מצופה ממנו להעביר על מידותיו ולהתנצל בפני הרב שיינפלד כפי שקבע ביה”ד הרבני הגדול, אך גם אם עורך הדין לא התנהג כראוי, אין לצפות ממערכת בתי הדין לנהוג אף היא באותה מטבע.”

40. דברים אלו – אודות הכשל המערכתי החמור שאירע במקרה דנן – “שאין לו מקום במערכת שפיטה תקינה” – מקובלים עלי במלואם. אלא שלהשקפתי, מקור חובתה של מערכת בתי הדין הרבניים להסדיר מבעוד מועד הרכב הקדשות וממונות חילופי שאליו ינותבו תיקים שמהם הסתלק הרכבו הקבוע של הרב שיינפלד – כפי שנעשה בסופו של דבר במתווה הרב עמאר – אינו מצוי, כמשתמע מטענות המדינה, רק בעולם המידות, אלא מדובר בחובה משפטית שהפרתה נושאת עמה סעד. להלן אבסס את דבריי.

 

(4) אחריות המדינה לתקינות פעולת הרשות השופטת מכוח דיני הנזיקין

41. הרשות השופטת – המאגדת את בתי המשפט, בתי הדין ויתר הרשויות שהוקנתה להם סמכות שפיטה כאמור בסעיף 1 לחוק יסוד: השפיטה – היא אחת מרשויות המדינה. סוגיית אחריותה הישירה של המדינה לתקינות פעולתה של הרשות השופטת זכתה להתייחסות בספרה הנ”ל של ד”ר אבניאלי: דיני חסינות, בעמ’ 101-100:

“נוסף על האחריות המוטלת על המדינה למעשיו של שופט העושה עוולה שיפוטית, חלה עליה אחריות במישור השלטוני – להבטיח את קיומה של רשות שופטת נטולת משוא פנים, ולמנות שופטים המסוגלים מלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות. כמו כן חלה עליה אחריות לדאוג לתפקודה התקין של המערכת השיפוטית, לתקינותם של ההליכים ולהבטחת זכות הגישה של הציבור לערכאות.

המדינה אינה אחראית לכל טעות או פגם במערכת השיפוטית. על התובע להוכיח כי מדובר בכשל מערכתי, המצדיק את חיובה של המדינה באחריות ישירה, מכוח תפקידה להבטיח קיומה של רשות שיפוטית תקינה ויעילה…”

42. דברים אלה, אשר אליהם מבקש אני להצטרף בהסכמה, נטועים היטב הן במשפט המשווה (כעולה מכתביהם הנ”ל של אבניאלי ושל גלעד), הן בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית כפי שבוטאו בפסקי דין רבים שבהם הוטלה על רשויות השלטון השונות אחריות בנזיקין. זאת ועוד אחרת: הכרה באחריות ישירה של המדינה בגין פעולות הרשות השופטת המבוצעות על ידה בכובעה המנהלי-אדמיניסטרטיבי, להבדיל מכובעה השיפוטי, מאזנת במשהו את מגמת הרחבתה של החסינות השיפוטית בגין פעולות שיפוט ומאפשרת להושיט לנפגעים סעד במקרה מתאים.

 

(5) אחריות המדינה לתקינות פעולת הרשות השופטת מכוח חוקי-היסוד

43. חובתה של המדינה להסדיר את התנהלותם התקינה של בתי המשפט ובתי הדין נובעת לא רק מחובת הזהירות הנזיקית, אלא גם מפסקת הכיבוד שבסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה “כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק זה”, וביניהן – כחלק מ”כבוד האדם” – זכותו של בעל דין ל”משפט הוגן שיסתיים תוך זמן סביר” (ע”פ 2103/07 הורוביץ נ’ מדינת ישראל (2008), בפסקה 334), כמו גם זכותו של בעל דין להיות מיוצג על ידי פרקליט כרצונו (בג”ץ 4330/93 גאנם נ’ ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין (1996), בפסקה 14 לפסק דינו של כב’ הנשיא ברק).

44. במסגרת הסדרת התנהלותה התקינה של הרשות השופטת יש להוסיף ולתת את הדעת על פסקת הכיבוד שבסעיף 5 לחוק יסוד: חופש העיסוק, לפיה “כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את חופש העיסוק של כל אזרח או תושב”, ובכללם ציבור עורכי הדין המייצגים את לקוחותיהם בבתי המשפט ובבתי הדין.

45. מאחר שפסקאות הכיבוד שבחוקי היסוד מטילות על רשויות המדינה חובת עשייה אקטיבית (ראו: א’ ברק פרשנות במשפט (פרשנות חוקתית, 1994), עמ’ 602) – מוקנות לרשות השופטת כל סמכויות העזר הדרושות, במידה המתקבלת על הדעת, להגשמת חובת עשייה זו, ובכללן הסמכות השיורית לקבוע נהלי עבודה וסדרי דיונים שלא נקבעו בחיקוק (ראו: סעיף 17 לחוק הפרשנות, התשמ”א-1981). ואכן, האורגנים המוסמכים של בתי המשפט הכלליים, אשר ראש וראשון להם הוא נשיא בית המשפט העליון, שוקדים זה מכבר על גיבוש נהלי עבודה ומנגנוני בקרה ופיקוח מערכתיים שיסייעו בידי הרשות השופטת למלא חובת עשייה זו. ראו לדוגמא: נוהל נשיא בית המשפט העליון “טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיון” 1-14 (26/1/15(; נוהל נשיא בית המשפט העליון “שמיעה רצופה של תיקים פליליים” 2-13 (1/1/14); דו”ח ועדת רביבי, אשר התמנתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, לבדיקת מבנה מחלקת ניהול שיפוטי (13/3/99), ועוד.

46. על מהות סמכותו דנן של נשיא בית המשפט העליון, על היות הסמכות מעוגנת בעצם תפקידו ומיקומו כאורגן העליון של הרשות השופטת ועל חיוניות הפעלת הסמכות הלכה למעשה, עמד כב’ השופט רובינשטיין בבג”צ 4703/14 שרון נ’ נשיא בית המשפט העליון (30/11/14), בפסקה י”ז:

“אם כן, סמכות המשיב לקבוע הנחיות שונות שעניינן מינהלי בעיקרו נגזרת ישירות מעצם תפקידו ומיקומו בראש הרשות השופטת, בצד מצבור סמכויותיו הסטטוטוריות, ואין הדבר מצריך בהכרח הסמכה מפורשת, שהרי – אם לנקוט לשון עזה – (כמעט) אי אפשר אחרת…

הנשיא עומד בראש מערכת המונה, מאות רבות של שופטות ושופטים המכהנים בעשרות בתי משפט שונים; הוא לא יוכל לבצע תפקידו בלא כללים המתבקשים לצורך ניהולה היומיומי של המערכת, כדי שתנהג ותונהג באורח אחיד, שויוני ומסודר ככל הניתן, למתן השירות הראוי לציבור”.

כל האמור לעיל יפה, בכל הכבוד הראוי, גם באשר למערכת בתי הדין הרבניים והעומדים בראשה.

 

(6) האורגנים האחראים לתקינות פעולתם של בתי הדין הרבניים

47. מי הם האורגנים הנושאים באחריות לתפקודם המערכתי התקין של בתי הדין הרבניים? מענה לשאלה נמצא בחוק הדיינים, תשט”ו-1955 (להלן – חוק הדיינים). ראש וראשון להם הנו נשיא בית הדין הרבני הגדול, אשר החוק הסמיכו, בין היתר, למנות אבות בית דין (להלן – אב”דים) שיכהנו כיושבי ראש הרכבים של בתי הדין האזוריים (סעיף 8(ד)(1) לחוק); למנות ראש אבות בית דין (להלן – ראב”ד) מקרב אב”דים של אותו בית דין (סעיף 8(ד)(2) לחוק); ולקבוע כללים לעניין הרכבי הדיינים בבתי הדין הרבניים וחלוקת סוגי העניינים שיידונו לפני כל מותב (סעיף 8א(א)(1) לחוק). אורגנים נוספים הם ראב”דים המופקדים על סדרי המנהל בבתי הדין האזוריים שבהם הם מכהנים, וכן מי שהתמנה על ידי שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית הדין הרבני הגדול, בהתאם לסעיף 13 לחוק, לשמש כאחראי לפני השר על ביצועם של סדרי המנהל של בתי הדין הרבניים. הכוונה למנהל בתי הדין. לכל זאת יש להוסיף את דברי הרב עמאר בהנחייתו (מע/30): “עפ”י פד”ר כרך ב’, 42 תיק ער-21 התשט”ז, לאב”ד יש תפקיד מנהלי, לפקח בכל ענייני ביה”ד …” (ההדגשה אינה במקור).

48. ב”כ המדינה ציינה בהשלמת טיעונה כי סעיף 8א לחוק הדיינים, המסמיך את נשיא בית הדין הרבני הגדול לקבוע כללים לעניין הרכבי הדיינים, נחקק רק בשנת 2004, אלא שנוכח הלכת שרון הנזכרת לעיל יש לקבוע, כי סמכות הנשיא לקבוע כללים מסוג זה הייתה קיימת גם קודם לכן , וזאת כנגזרת מעצם תפקידו ומעמדו כראש מערכת בתי הדין. אכן, בדומה לנשיא בית המשפט העליון, גם נשיא בתי הדין הרבניים עמד ועומד בראש מערכת המונה דיינים רבים המכהנים בבתי דין שונים, ואף הוא “לא יוכל לבצע תפקידו בלא כללים המתבקשים לצורך ניהולה היומיומי של המערכת, כדי שתנהג ותונהג באורח אחיד, שוויוני ומסודר ככל הניתן, למתן השירות הראוי לציבור” (פס”ד שרון הנ”ל).

49. אף האורגנים המוסמכים של מערכת בתי הדין הרבניים שוקדים זה מכבר על גיבוש נהלי עבודה ובקרה מערכתיים. ביטוי לכך נמצא בהנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול משנת התשס”ד, שבהן הנחה הרב עמאר בתוקף סמכותו כנשיא את “מערכת בתי הדין הרבניים” כיצד יחולקו התיקים בין ההרכבים השונים (להלן – הנחיות התשס”ד). דוגמא נוספת נמצאת במתווה הרב עמאר שניתן בעניינו של המערער. אחזור לכל אלו בהמשך דבריי.

 

(7) האבחנה בין פעולה שיפוטית לפעולה מנהלית ואי-תחולת החסינות השיפוטית על הסדרתו המוסדית של ניתוב תיקים

50. נוכחנו לדעת, כי על האורגנים המוסמכים של הרשות השופטת, וביניהם: נשיאים, סגני נשיאים, ראב”דים, מנהל בתי המשפט, מנהל בתי הדין, וממלאי תפקידים נוספים, מוטלת חובה להסדיר את תקינות פעילותם של בתי המשפט ובתי הדין, איש איש בתחומו, וכי הם עוסקים בכך הלכה למעשה. האם פעילות זו היא “פעולה שיפוטית” החוסה באופן גורף תחת החסינות השיפוטית? אני סבור שהתשובה שלילית: ראשית, כאשר פעילות של קביעת נהלים ומתן הנחיות מנותקת מהכרעה בסכסוך ספציפי נראה, כי תכליתה של החסינות השיפוטית מתקיימת לגביה בעוצמה מופחתת; שנית, את הוראת החסינות השיפוטית יש לפרש באופן שלא יפגע בזכויות יסוד של בעלי הדין ושל עורכי הדין מעל המידה הראויה. ראו והשוו: י’ גלעד, “האחריות בנזיקין של רשויות הציבור ועובדי הציבור (חלק ראשון)”, משפט ומנהל ב’ (תשכ”ד-תשכ”ה) 339, 382, לעניין פרשנות החסינות בגין “פעולה מלחמתית”, אשר פורשה בפסיקה כחלה רק על פעולות לחימה ממש, להבדיל מפעולות הנעשות בזמן לחימה או על פעולות עזר לפעולות לחימה. המסקנה היא, כי פעולות הסדרה הנעשות על ידי נושא משרה שיפוטית בכובעו המנהלי ברמה המערכתית, אינן מהוות, בהכרח, “פעולה שיפוטית”. במאמר מוסגר יצוין, כי לגבי פעולות אלו עשויה לעמוד לשופט החסינות החלה על “עובדי ציבור”, מכוח סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין (ראו: אבניאלי, עמ’ 116).

51. האבחנה בין פעולה שיפוטית לבין פעולה מנהלית עשויה לעורר שאלות של סווג, אשר ביסודן, בין היתר, שיקולים של מדיניות משפטית. עמדה על כך ד”ר אבניאלי בספרה הנ”ל (בעמ’ 226-197), תוך שציינה, בהשראת המשפט המשווה, כי מאפיינים עיקריים של פעולות מנהליות הוא היותן מנותקות מעיסוק בסכסוך ספציפי; דרך תקיפתן אינה הגשת ערעור דווקא; מימוש זכויות על פיהן טעון לעיתים את אישורו של גורם נוסף. להמחשת אבחנה זו ניתן להפנות למגמתן של הערכאות הדיוניות להכיר בזכותם של בעלי דין לקבל פיצוי מהמדינה על נזקים שנגרמו להם בשל שיהוי במתן פסקי דין (שם, בעמ’ 102- 103). בהינתן תקנה 190(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, המקנה את סמכות הפיקוח על מתן פסקי דין במועד לנשיא בית המשפט, נראה, כי מגמה זו מקפלת בחובה את ההנחה, לפיה סמכות הפיקוח הנדונה היא מנהלית באופייה, זאת לאחר שמתקיימים בה שלושת המאפיינים הנ”ל.

52. הסדרת ניתוב תיקים למותב זה או אחר ופיקוח על ביצוע הניתוב הלכה למעשה – פעולות שבהן מתמקד דיוננו בפרק זה – סווגו על ידי מערכת בתי הדין הרבניים עצמה כפעולות מנהליות. ראיה ניצחת לכך נמצאת בהנחיה מס’ א’ 1 להנחיות התשס”ד לפיה, בין הגורמים שהוסמכו לעסוק בחלוקת התיקים נמצא מנהל בתי הדין, שאינו חייב להיות דיין: “החלוקה תעודכן לפי הצורך על פי קביעת ראש אבות בתי הדין, בהתייעצות עם מנהל בתי הדין. במקום שבו לא מכהן ראש אבות בתי דין, יבוצע העדכון על ידי מנהל בתי-הדין בהסכמת נשיא בית הדין הגדול.” כך נקבע גם בסעיף 5.1 להנחיות, כי כאשר התובע אינו תושב ישראל “ייקבע ההרכב על ידי ראש אבות בתי הדין באותו מקום ובהעדרו – על ידי מנהל בתי הדין. תיק שיקבע כאמור, לא יועבר להרכב אחר” (ההדגשות בקו תחתי אינן במקור). זאת ועוד אחרת: בסוגיית הסדרת ניתוב תיקים והפיקוח עליו אף מתקיימים כל שלושת מאפייניה דלעיל של “פעולה מנהלית”: הסדרה ופיקוח אלו מנותקים מהעיסוק בתיק ספציפי; מאחר שאינם מבוצעים במסגרת תיק ספציפי, אי אפשר להשיג עליהם בדרך של ערעור; ההסדרה והפיקוח כשלעצמם אינם מקנים לבעלי הדין זכויות הניתנות למימוש, אלא כל מטרתם לנתב את התיק למותב שיכריע בסכסוך.

53. שלושה מאפיינים אלו של “פעולה מנהלית” מתקיימים היטב גם במתווה הרב עמאר, אשר הביא לקיצו – אם כי באיחור רב – את ה”חרם” למעשה שהוטל על המערער: מתווה הרב עמאר לא ניתן במסגרת ערעור פרטני על החלטת פסילה פרטנית שניתנה לגבי המערער, כי אם במסגרת בקשה כללית שהגיש המערער, שנפתחה במסגרת תיק “שונות”; בדיון שהתקיים לפני הרב עמאר לא נכח משיב כלשהו, ומי שסייע לנשיא היה היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים; מהנחיית הרב עמאר עולה, כי בעבר כבר נדרש ליתן הנחיה דומה בעניין דומה: “ומעתה אתייחס למה שהעלה המבקש בפני, את ההנחיה שלי בעניין דומה לזה, בעו”ד אחר המצוי ביחסי פסלות עם דיין אחר, ואשר בה קבעתי …” (שם, בעמ’ 5).

54. העיסוק המערכתי בסוגית אופן ניתוב תיקים להרכב, בכלל, ובסוגית ניתוב תיקי הקדשות שהרכבו של הרב שיינפלד עשוי להסתלק מהם, בפרט, נושא אפוא אופי מנהלי והחסינות השיפוטית אינה חלה עליו. כנגזרת מכך, אין מניעה להטיל על המדינה אחריות ישירה בשל כשל בהסדרה, וזאת בדומה להטלת אחריות בנזיקין על כל יתר רשויות השלטון ובהתאם לאותן אמות מידה. לריכוז הפסיקה בסוגית אחריות המדינה ומגמתה, ראו: ת’ גדרון, “אחריות המדינה, גופים ציבוריים וממלאי תפקידים ציבוריים לנזק שנגרם ברשלנות, מדרון חלקלק”, הפרקליט נא (תשע”ב) 443; י’ גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב’ (תשע”ב-2012), בעמ’ 1027 ואילך.

 

(8) הסדרת ניתובם להרכבים חילופיים של התיקים שמהם הסתלק הרכב הרב שיינפלד נעשתה על ידי המדינה באיחור בלתי סביר

55. דבר מניעותו של המערער להופיע לפני הרכב הרב שיינפלד היה ידוע היטב לראשי מערכת בתי הדין הרבניים כבר למן ראשית ההתרחשות בשנת 2000. ראו לדוגמא: מכתבו מיום 19/7/00 של מנהל בתי הדין הרבניים (נספח כח’ לתצהיר המערער); מכתבו מיום 5/4/01 של המערער, באמצעות עו”ד כהנוב, לנשיא בית הדין הרבני הגדול (נספח ל לתצהיר המערער), שבו התבקש הנשיא “כמי שמופקד על תקינות פעילותה של מערכת בתי הדין הרבניים…לפעול, ללא דיחוי, לביטול הגזירה”. חרף האמור לעיל, הפתרון המערכתי, שבו הוסדר אופן ניתוב תיקיו של המערער, ניתן רק כחמש שנים תמימות לאחר מכן, כאשר בין לבין נתון המערער ב”חרם” למעשה, ששלל או הגביל את זכותו לייצג לקוחות רבים על אף שלא היה מנוע לקבל על עצמו את ייצוגם.

56. לעיל נוכחנו לדעת, כי למתווה הרב עמאר משנת 2005, אשר הסדיר את אופן ניתוב תיקיו של המערער, קדמו הנחיות התשס”ד שפורסמו על ידי הרב עמאר שנה קודם לכן, שבהן הוסדר, בין היתר, תרחיש הסתלקות הרכב מדיון מתיק, ובכלל זה אופן ניתובו של התיק להרכב חילופי. וכך נקבע, בין היתר, בהנחיה ב’ להנחיות תשס”ד:

“ב. הסתלקות דיין או הרכב מדיון מתיק

3. בכל מקרה בו הסתלק דיין, או הרכב דיינים, מלדון בתיק, ובמקרה שיש צורך באישור – ההסתלקות אושרה על ידי נשיא בית הדין הגדול, יעבור התיק להרכב הבא אחריו, לפי סדר אותיות שם-המשפחה של התובע/ת.

4. במקום בו יש הרכב אחד בלבד, יקבע נשיא בית הדין הגדול היכן יידון התיק.”

קטעיה המודגשים של ההנחיה (שאינם במקור) מבטאים, בכל הכבוד, את המובן מאליו: בהינתן שהסתלקות הרכב מדיון בתיק הנו תרחיש צפוי, שיכולות לעמוד ביסודו עילות פסלות שונות ומגוונות, יש להסדיר מראש – ברמה המוסדית – את אופן ניתובו של התיק להרכב חילופי שידון בו. מכאן הנחייתו הנדונה של הנשיא, לפיה במקרה של הסתלקות ההרכב יעבור התיק להרכב הבא אחריו, וזאת על פי אמת מידה טכנית (סדר אותיות שם המשפחה של התובע), ומבלי שבעלי הדין יידרשו להגיש בקשות נוספות כלשהן, שלא לדבר על הגשת ערעורים או עתירות לבג”צ. הנחית תשס”ד מוסיפה וקובעת, שכאשר באזור מסוים אין הרכב דיינים נוסף – יועבר התיק לנשיא בית הדין הגדול לקביעת מקום דיון חילופי, אף זאת ללא צורך בנקיטת הליכים נוספים כלשהם על ידי בעלי הדין או באי כוחם.

57. סוגיית העברתם להרכב אחר של תיקים שההרכב הסתלק מהם מוסדרת גם בתקנה כב’ לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג. תקנה זו קובעת, כי במקרה שבו “אין באותו אזור בית דין אחר הכשר לדון בעניין זה, או שאי אפשר לקבוע את בית הדין המוסמך לפי התקנות – יקבע נשיא בית הדין הרבני הגדול, או דיין שיוסמך על ידו, לפי בקשת אחד מבעלי הדין, את בית הדין אשר ידון בעניין”. ככל שמשתמע מטענותיה של ב”כ המדינה בהשלמת טיעונה, כי תקנה זו מייתרת את הצורך בהנחיית תשס”ד – אין בידי להסכים להן, ולו מהטעם שתקנה כב’ מתייחסת כפשוטה רק למקרה שבו אין באותו אזור בית דין אחר הכשר לדון בעניין. לעומת זאת, במוקדה של הנחיית תשס”ד הסדרת אופן ניתוב התיק להרכב חילופי במקרה שבו קיים באזור בית דין אחר הכשר לדון בעניין, שאז – כאמור בהנחיה – “יעבור התיק להרכב הבא אחריו, לפי סדר אותיות שם-המשפחה של התובע/ת”. הנחית התשס”ד רחבה, אפוא, מתקנה כב’ לתקנות הדיון, היא מנותקת מתיק ספציפי זה או אחר ותכליתה להסדיר מראש פתרון מוסדי לשאלה: כיצד יש לנהוג בתיק שהתקבלה בו החלטת פסלות.

58. להשלמת התמונה יצוין, כי גם בבתי המשפט הכלליים קיימים נהלים והנחיות באשר לאופן ניתוב תיקים שהתקבלה בהם החלטת פסלות: בחלק מבתי המשפט עובר התיק למותב אחר בהתאם למפתח טכני שנקבע מראש, וזאת בדומה להנחית תשס”ד הנ”ל; בבתי משפט אחרים מועברות החלטות הפסלות לנשיא או לסגן הנשיא המופקד על התחום ואלו מורים על ניתוב התיק למותב אחר. כאשר מסיבה זו או אחרת מנועים כל שופטי בית המשפט לדון בתיק מסוים, מועבר התיק לנשיא בית המשפט העליון על מנת שהמותב החילופי ייקבע על ידו. פעולות אלו מבוצעות על ידי הנשיאים וסגני הנשיאים כחלק בלתי נפרד ממשימותיהם הניהוליות השוטפות ומבלי שבעלי הדין נדרשים לנקוט לצורך זה בהליכים נוספים כלשהם. וכי מדוע יש להטיל על בעלי הדין שבית המשפט פסל עצמו מלדון בעניינם, אשר כל מבוקשם הנו שיקבע הרכב חילופי לדון בעניינם, חובה “לעלות לערכאות דלמעלה או לפנות בהיררכיה הדיונית לגורם אשר אמון על הפעלת ‘הסמכויות המנהליות’ של המערכת עליה הוא אחראי” (הציטוט מסעיף 16 להשלמת טיעונה של המדינה)? אני סבור שאין כל תכלית או מקום להטיל עליהם חובה מסוג זה. על ניתובו להרכב חילופי, של תיק שהתקבלה בו החלטת פסלות, להיעשות אפוא באופן “אוטומטי”, ללא צורך בהליכים נוספים.

59. כאשר ביסודה של החלטת השופט לפסול עצמו עומדת עילת פסלות מתמדת הקשורה בעורך הדין, כגון: קרבה משפחתית ממשית או “סלידה ועוינות” כלפי עורך הדין, על נהלי ניתובו של התיק למותב חילופי להביא בחשבון גם את הוראת סעיף 54ב(א) לחוק לשכת עורכי הדין (וההלכה הפסוקה שקדמה לו). בהקשר זה ניתן לצפות, כי בידי מזכירות בית המשפט או בית הדין תרוכז מראש רשימה של עורכי הדין המנועים להופיע לפני שופט זה או אחר (וזאת כנהוג בבית המשפט העליון ובבתי משפט נוספים), באופן שתיקים חדשים המוגשים על ידי עורכי דין אלו – אשר סעיף 54ב(א) אינו חל עליהם – ינותבו מראש למותב “כשר”. אשר לתיקים שכבר נקבעו לפני שופט, שבהם חייב עורך הדין להגיש בקשה להיתר ייצוג בהתאם לסעיף 54ב(א), הרי שעל הנוהל להגדיר מראש כיצד יקבע המותב שידון בהם במקרה שבו יותר הייצוג. אכן, כך נעשה בשנת 2005 על ידי הרב עמאר, עת הוציא מלפניו את “מתווה הרב עמאר”, לפיו הונחה הראב”ד לנתב תיקים חדשים המוגשים על ידי המערער להרכב חילופי, כאשר בה בעת נקבע כי תיקים שכבר נקבעו לפני הרכב הרב שיינפלד, שיינתן בהם היתר ייצוג, יועברו להרכב אחר על פי סדרי בית הדין. לעניות דעתי, ובכל הכבוד הראוי, כך היו הדברים חייבים להתנהל עוד קודם לכן, ולמצער למן פסילתו של המערער בתיק וואהלין בשנת 2000. בהקשר זה לא למותר לציין, כי ניתוב תיקי ההקדשות בישראל ותיקי הממונות בירושלים להרכב הרב שינפלד לא נבע מהוראת דין כלשהי ומה שעמד ביסודו לא היו אלא שיקולי יעילות ונוחות מערכתיים. משהוחלט לייחד את כל התיקים מסוג מסוים בידי הרכב אחד בלבד ניתן היה לצפות על נקלה, כי בעלי דין או עורכי דין אלו או אחרים עשויים להיות מנועים להתדיין או להופיע לפניו. על כורחך אתה אומר, כי ניתן וצריך היה להסדיר מראש את תרחישי הפסלות למיניהם מיד עם קבלת ההחלטה.

60. ביטוי מוחשי לתוצאותיו הקשות של מתן הפתרון המערכתי באיחור כה רב נמצא בהחלטתו מיום 12/5/04 של הראב”ד, אשר ניתנה בעניין שבו הגיש המערער את כתב בי-הדין הראשון, היינו, בתיק שבו לא היה מנוע לקבל על עצמו את הייצוג. אביא את הדברים במלואם:

“לאחר העיון בחומר שבתיק ולאחר ניסיון הדברות להקמת הרכב מיוחד לדון בבקשות, ולצערי הרב לא צלח הדבר. ביה”ד ממליץ לתובע עו”ד שטוב להגיש ערעור לביה”ד הגדול על ההחלטות שמונעות בידו לטפל בבקשותיו. כן אני ממליץ לביה”ד הגדול לקבל את הערעור וזאת על אף שעבר זמן רב מהחלטות הנ”ל וזאת על מנת לפתור אחת ולתמיד את הנושא”.

(נספח נ’ לתצהיר המערער)

הדעת נותנת כי התרחשות זו, אשר חומרתה מדברת בעד עצמה, הייתה נמנעת לו רק היה הפתרון המוסדי להסדרתה מוגדר מראש, תוך שננקטים הצעדים הארגוניים הנחוצים להטמעתו ולאכיפתו.

61. כך היו פני הדברים גם בתיק נוסף, שכבר אוזכר לעיל, שבו בקש המערער לייצג את ישיבת הר”ן: באותו עניין קבל בית הדין הרבני הגדול את ערעורו של המערער, התיר לו לייצג את הלקוח והורה לראב”ד להעביר את התיק להרכב אחר. דא עקא, גם במקרה זה – נוכח העדר הנחיות ברורות – לא עלה בידי הראב”ד למצוא הרכב שיסכים לשמוע את התיק, ולאחר שזה הועבר לבית הדין הרבני בתל אביב וממנו לבית דין פרטי, פוטר המערער על ידי הלקוח .

62. במונחיה השגורים של עוולת הרשלנות יש לקבוע, כי המדינה, באמצעות האורגנים המופקדים על ניהולה התקין של מערכת בתי הדין הרבניים, יכלה לצפות, כי כתוצאה מאי הסדרתו האפקטיבית והמערכתית של אופן ניתוב התיקים שמהם עשוי להסתלק הרכבו הייחודי והיחידי מסוגו של הרב שיינפלד, כמו גם אי הסדרתו האפקטיבית של אופן ניתוב תיקיו של המערער לאחר היווצר עילת הפסלות הקשורה אליו – עלול להיגרם למערער (ולאחרים כמותו) נזק. מכאן קיומה של חובת צפיות פיסית-טכנית (עניין לוי הנ”ל, בפסקה 9).

בענייננו, לא קיימים שיקולים השוללים הכרה בחובת צפיות נורמאטיבית. אדרבא, פסקאות הכיבוד שבחוקי היסוד תומכות בהכרה כזו.

האמצעי שיש לנקוט בו במקרה של מניעות מתמדת של עורך דין להופיע לפני הרכב מסוים אינו אלא מתן הנחיות ניתוב ברורות, כפי שנעשה, אם כי באיחור רב, בהנחיות התשס”ד ובמתווה הרב עמאר. נקיטתו של אמצעי זה פשוטה להפליא, נתונה במלואה בידיהם של האורגנים המוסמכים המופקדים על ניהולם התקין של בתי הדין, אינה מחייבת התקנת תקנות כלשהן, אינה מחייבת הכרעה בין שיקולים מתחרים ואף אינה כרוכה בעלות יוצאת דופן, שהרי התיקים מנותבים להרכבים קיימים. נקיטת אמצעי זה התחייבה לא רק לפתרון מניעותו הספציפית של המערער, אלא גם לקידום פניה של מניעות בעלי דין ועורכי דין אחרים להופיע מסיבה זו או אחרת לפני הרכבו של הרב שיינפלד. ואכן ממתווה הרב עמאר עולה כי הנחיה דומה כבר ניתנה במקרה קודם. להשקפתי, בענייננו ניתן וצריך היה להוציא את כל ההנחיות הדרושות וליישמן כבר בשנת 2000 לכל המאוחר, וזאת מטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. משלא נעשה כן על ידי המדינה, הפרה כלפי המערער את חובת הזהירות המוטלת עליה.

 

(9) אשם תורם ואי הקטנת נזק

63. בהתאם להלכה הפסוקה, “…אף עורך דין המשתייך לציבור עורכי הדין מקבל עליו חובות, לרבות חובות באשר להתנהגותו ולהתבטאויותיו. הוא מסמל כלפי ציבור חבריו, כלפי הציבור בכלל וכלפי בית המשפט, את מי שאמון על ידיעת החוק, על שמירת החוק ועל שמירת כבוד בית המשפט ושופטיו” – ע”א 2147/08 גינות לאה בע”מ נ’ בנק המזרחי טפחות בע”מ (2008), פסקה 12.

64. בענייננו, בחר המערער להתבטא כלפי הרב שיינפלד באופן שלוח רסן ובכך הקים עליו עילת פסלות. לאחר מכן התמיד בסירובו העיקש להתנצל על האופן שבו התבטא ובכך נמנע לעשות באופן סביר להקטנת נזקיו. בנסיבות אלה הייתי מייחס למערער 50% מנזקיו. ראו והשוו: רע”א 6572/14 פלוני נ’ מדינת ישראל משטרת ישראל (2015), שבו יוחסו למערער, שנעצר שלא כדין, 50% מנזקיו, אך משום שסירב מ”טעמים עקרוניים” לחתום על ערבות שהייתה מובילה לשחרורו המידי ממעצר.

 

סוף דבר

65. נוכח כל המקובץ לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע, כי המדינה נושאת באחריות ישירה למחצית מנזקיו של המערער.

חלק פסק דינו של בית משפט קמא לפיו נדחתה התביעה כלפי עובדי הציבור, כמו גם החלטותיו הדיוניות של בית משפט קמא – נותרים על כנם (כאמור בפסקה 19 לעיל).

משנמנע בית משפט קמא לדון בסוגיית הנזק, אין מנוס מהחזרתו אליו של התיק על מנת שיוציא מלפניו פסק דין משלים. קודם למתן פסק הדין יאפשר בית המשפט לב”כ הצדדים להשלים את סיכומיהם.

המדינה תשלם למערער את הוצאות הערעור בסך 30,000 ש”ח. העירבון על פירותיו יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

 

השופט שאול שוחט:

 

קראתי בעיון את פסק דינו של חברי סגן הנשיאה השופט ענבר, ואני מצטרף בהסכמה לכל האמור בו.

 

השופטת יהודית שבח:

 

אני מסכימה לפסק דינו היסודי והממצה של סגן הנשיאה השופט ענבר. אף אני סבורה כי אין ניתן לעקוף את מחסום החסינות המהותית של נושא משרה שיפוטית על דרך הגשת תביעה נגד המדינה המבוססת על אחריות שילוחית, וכי אחריות המדינה בעניינו המיוחד של המערער נובעת ממחדלה המינהלי ליתן במשך שנים פתרון מערכתי לנבצרות המערער לייצג לקוחות לפני הרכב הרב שיינפלד.

אבקש להוסיף שתי הערות:

האחת- עניינה בחרם שהטיל בית הדין הרבני על המערער. הגם שהדיינים הנכבדים לא עשו שימוש במונח חריף זה, לכאורה כך נעשה בפועל. בית משפט קמא ציין כי:”… נוצר בפועל ‘חרם’ אשר מנע מעו”ד שטוב לייצג לקוחות בענייני ממונות וענייני הקדשות”, וכך התבטא גם כבוד השופט חשין בהחלטתו בעל”ע 2293/04: “… דומה שבית הדין הרבני האזורי פעל שלא בסמכותו בהטילו ‘חרם’ כפי שהטיל על הופעותיו של עורך דין שטוב לפניו … ואולם הוריה זו שבתקנה נ”א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג אינה מתירה הטלתו של ‘חרם’ כללי כפי שהטיל בית הדין הרבני האזורי בירושלים על עורך-דין שטוב …”.

עונש החרם בהלכה הוא חמור ביותר ומשמעותו הרחקת אדם מן הציבור. התלמוד מבחין בין חרם לנידוי, וחרם הוא העונש החמור מביניהם, והוא מוטל רק כאמצעי אחרון. אדם שעבר על דבר איסור במזיד נידו אותו מהציבור מיד, אם לא חזר בו נידו אותו שנית, ואם לא חזר בו הטילו עליו חרם. בתקופה שלאחר החורבן הונהג החרם ע”י ראשי מוסדות התורה כאמצעי אכיפה להטלת מרותם על העם לאחר שנחלשו סמכויותיהם. נעשה שימוש בחרם על מנת לכוף פסיקה, כאמצעי ענישה נגד העובר על החלטת בית הדין, אף על מנת לגבות תשלומי מיסים וקנסות. לאחר תקופת הגאונים השתמשו בנידוי ובחרם גם כדי לחזק את תקנות הציבור, אף נגד “מוסרים” (ויקיפדיה).

בהאי עידנא, בימינו אלו, כשקמה מדינת ישראל, ולרשות השופטים והדיינים עומדת מערכת חקיקה מסודרת, הכוללת גם אמצעי ענישה ואכיפה, אין עוד מקום לנידויים ולחרמות, ומן הדין שאלו יעברו ויתבטלו מן העולם.

ההערה השנייה עניינה ברשלנות התורמת המיוחסת למערער. לכאורה לאור קביעת השופט ענבר לפיה “אני מסכים להשקפתה של המדינה, לפיה עקב הדברים הבוטים והמיותרים שהטיח המערער ברב שיינפלד במסגרת הדיון בתיק וואהלין, אכן היה הרכבו של האחרון מנוע משבת בדין בתיקיו של המערער מחמת “סלידה ועוינות”, המקימים עילת פסלות…”; כמו גם דברי כבוד השופט שנלר: “…הוכח, שמעורך דין במקצועו ועיסוקו, נמנעה האפשרות לייצג לקוחות במערכת בתי הדין הרבניים … בשל יריבות אישית עם אחד הדיינים…”(בפסק הדין בערעור הראשון), ואף החלטת הרב עמאר לפיה “… לסיכום, לעת עתה המצב הוא שקיימים יחסים קשים בין עו”ד ר”ר שטוב, ובין הרכב ב”ד בראשות הגרא”צ שינפלד שליט”א. במצב זה אין שום אפשרות שעו”ד שטוב יוכל ליצג לקוחותיו בפני הרכב זה…” – ניתן היה לכאורה לסבור כי לאור עילת הפסלות שנוצרה ניתק הקשר הסיבתי בין מחדל המדינה לדאוג מערכתית להרכב חלופי לבין הדברים שהטיח המערער בדיינים, עליהם נתן את הדין, וכפועל יוצא אין מקום לייחס לו תרומת רשלנות. אלא שלהנחה זו היה יסוד לו החלטת הדיינים שלא לאפשר למערער ייצוג בפניהם הייתה אבסולוטית, ללא סייגים וללא פתחי מילוט או אפשרות למחילה, שאז היה ניתן להשוות את מצבו לעורך-דין שיש לו סכסוך משפטי עם הדיין שנקבע לישב בדין בעניינו, שאז מתקיימת עילת פסלות מובהקת שאינה ניתנת לריפוי. בענייננו ניתנה למערער אפשרות לחזור בו מהתבטאותו וכך לסתום את הגולל על היריבות העקשנית והמיותרת, כפי שהציע הרב עמאר: “… אא”כ יתעלה על עצמו ויקיים דברי חכמים, זה הפסק של בית הדין הגדול, שמחייב אותו להתנצל ולבקש מחילה כדת וכדין”. אין סיבה להניח שהדיינים לא היו מקבלים את התנצלות המערער לו זו הייתה מוגשת להם, שהרי עוד בחודש מרץ 2000 (חמש שנים לפני מתן הנחיית הרב עמאר) קצב בית הדין הרבני הגדול למערער 30 יום על מנת להתנצל, וחזקה על בית הדין שלא ביקש את ההתנצלות לשמה בלבד, מה גם שהרכב הרב שיינפלד בהחלטתו מיום 15.7.2003 הודיע למערער שאינו יכול להופיע בפניו “עד שתקיים את החלטת כב’ ביה”ד הגדול שמחייבת אותך להתנצל…”, משמע לו התנצל, היו מתירים לו לשוב ולהופיע.

זאת ועוד, בענייננו לא קיים כל סכסוך בין המערער לבין הדיין שיינפלד שמקורו מחוץ ל-ד’ אמות בית המשפט, והיריבות שביניהם נובעת כל כולה מהתבטאות המערער כלפי הדיינים במהלך הדיון שהתקיים לפניהם. ספק רב אם עורך-דין יכול לייצר במו ידיו, בבחינת “יש מאין”, עילת פסלות כלפי שופט/דיין שאינו נושא חן בעיניו על דרך התבטאות גסה שמקומה לא יכירנה באולם בית המשפט בתקווה שזו תגרור אחריה נזיפה חמורה שתשמש אדן לטענת פסלות (ראו בהקשר זה ע”א 5714/97 מזור נ’ מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ב-14.10.1997, שם העיר בית המשפט כי “גם העובדה שהמערער התלונן בעבר נגד שופטי בית המשפט קמא אינה יוצרת, מניה וביה, עילת פסלות. שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם”).

משהמערער החזיק באמתחתו את אחד משני הפתרונות לנבצרותו להופיע בפני הרכב הרב שיינפלד ולא עשה בו שימוש, אך צודקת התוצאה לגלגל לפתחו את האחריות למחצית הנזק.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של סגן הנשיאה י’ ענבר.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, א’ אלול תשע”ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *