נישואים-אזרחיים (רבני ערעור) 89/1957 פלוני נ’ פלונית (22/01/1958) – DOCX / PDF
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
תיק תשי”ז/89
תיק תשי”ז/106
לפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב הדס
הרב יוסף שלום אלישיב
הרב בצלאל זולטי
המערער:
פלוני (ע”י ב”כ עו”ד משה הוכמן)
נגד
המשיבה:
פלונית (ע”י ב”כ טו”ר יעקב סטרנין)
פסק דין
הרב יוסף שלום אלישיב
עיקרי העובדות ופסק הדין של בית הדין האזורי
בעתירות שונות פנתה המשיבה לבית הדין האזורי בתל אביב:
א. לחייב את המערער סכום של שלושים וחמש ל”י לכל חודש למזונות בתם המשותפת (נוסף על הסכום אשר הוא משלם עבורה).
ב. לחייבו בסכום חד פעמי – שבעים וחמש ל”י – לצורכי הלבשה עבור הילדה הנזכרת.
ג. לחייב אותו במזונות המשיבה בסך שבעים וחמש ל”י לחודש היות והוא מסרב לגרש אותה.
כבוד בית הדין האזורי בפסק דינו מיום ז’ אייר תשי”ז חייב את המערער: “על חשבון תביעות המזונות סך מאה וחמישים ל”י סכום חד פעמי”. לפי משמעות לשון זו יש להניח שכבוד בית הדין נעתר לשתיים משלוש דרישותיה של המשיבה, אולם סתם בית הדין ולא פירש כמה עליו לשלם עבור מזונות המשיבה וכמה עבור מזונות הילדה.
ואבוא לעצם העניין:
על יסוד שני נימוקים תמך כבוד בית הדין האזורי יתדותיו לחייב את המערער במזונות המשיבה. ואלו הם:
א. “כמו במגורשת ואינה מגורשת שחייב במזונותיה” – הואיל והוא מעכב אותה להתחתן – הוא הדין בנדון זה שלא היה ביניהם רק נישואים אזרחיים.
[ואמנם העירו:] “אם כי יש לחלק: בשלמא ב’מגורשת ואינה מגורשת’ הלוא לפני הספק היה חייב במזונותיה, אלא אתה רוצה לפטור אותו מחמת ספק גירושין – על זה שייך להגיד כי ספק גירושין לא יכול לפטור ממזונות היות והיא מעוכבת להתחתן על ידו […] אבל אצלנו שלגמרי אין חיוב מזונות אין בכוח של טעם ‘הואיל שמעכב אותה להתחתן’ שיתחייב במזונותיה […].”
אך [דחו חילוק זה:] בכתובות (דף צז ע”ב) מבואר שיטת רש”י “כי מגורשת ואינה מגורשת מאירוסין גם כן חייב במזונותיה – למרות שאין חיוב מזונות בארוסה עם כל זה כיוון שהיא מעוכבת על ידו חייב במזונותיה (ובאמת הרמב”ן ותוספות־הרא”ש [בשם “יש מקשים”, אכן תוספות־הרא”ש עצמו מתרץ קושייתם וכדלהלן] חולקים על רש”י ומעמידים דווקא בנשואה כמו הסברה הנ”ל […]).”
[והוסיפו:] לשיטת הרמב”ם: “אפילו עמד בדין על חליצה ואחר כך ברח חייב במזונותיה כיוון שהיא מעוכבת על ידו להינשא”. אך [כפי שציינו] לדעת הרא”ש “דווקא אם עמד בדין לייבם שזה חשוב כאילו לקח אותה לכן חל עליו חיוב מזונות. אבל אם עמד בדין לחליצה וברח לא חייב במזונות למרות שהיא מעוכבת על ידו […]”
[ובסיכום יוצא מזה כי:] לפי שיטת רש”י ורמב”ם יש לחייבו במזונות מפאת שהיא מעוכבת על ידו.
ב. “היות שבארנו שאפשר לכופו לתת גט […] ואם בצערא דגופא דחמיר קל וחומר במזונות.”
דיון
דין “מעוכבת להינשא על ידו” בספק מגורשת מן האירוסין
והנה אילו עמדה בפנינו השאלה אם לחייב מזונות בספק מגורשת מן האירוסין מדין מעוכבת להינשא על ידו כי אז ייתכן שהיינו מגיעים למסקנה חיובית וכמו שנבאר:
ספק מגורשת – מחלוקת אם מעמידים אותה בחזקתה לעניין דיני ממונות
הרמב”ם (הלכות נחלות פ”א ה”ט) פסק:
“ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה.”
והראב”ד חולק על זה וסובר שהוא כן יורשה – זו לשונו בהשגות:
“א”א מה שאמרו במסכת גטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו: ‘המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי – בית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני’ – ‘לאידא מילתא? אמר רבי אלעזר לירושה’ כלומר שהוא יורשה ומה התם בוודאי גירשה וספק החזירה יורשה הכא דוודאי אשתו הייתה וספק גירשה לא כל שכן.”
ועיין “לחם־משנה” (שם) מה שכתב בביאור כוונת הראב”ד דנהי דאין אנו פוסקים כהירושלמי בספק קידושין ומשום דהבבלי חולק על זה, מכל מקום בספק גירושין דלא פליג גמרא דידן נקטינן כהירושלמי.
וב”תורת חסד” (סימן צו, הובאו דבריו ב”שער המלך”, “קונטרס חופות חתנים” סעיף ד) הוכיח מה”טור” (“אבן־העזר” סימן צ) ממה שכתב בשם הרא”ש דסבירא ליה בספק מגורשת הבעל יורש אותה וכן פסק ה”לבוש” (“לבוש הבוץ והארגמן” – “אבן־העזר” סימן צ סעיף ה) ועיין ב”חלקת־מחוקק” (סימן צ ס”ק יד). וב”מגיד משנה” (שם) כתוב: “ומצאתי אחר כך שדבר זה מחלוקת בין הגאונים ז”ל.”
חיוב מזונות בספק מגורשת – לשיטת הראב”ד
ומעתה לדעת הראב”ד ב”מגורשת ואינה מגורשת” ומתה דהבעל יורשה ומוציאין ממון מחזקת משפחת בית אביה וזה על יסוד שאנו מעמידין את האישה על חזקתה – חזקת אשת איש, אם כן מה בא רבי זירא (כתובות צז ע”ב, ובגטין עד ע”א [בשם רבה בר ירמיה] אמר שמואל) להשמיענו: “כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה” – פשיטא ומאי קא משמע לן?
וצריך לומר דמזונות מחיים שאני דמדינא אין חיוב מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו וב”מגורשת ואינה מגורשת” אין כל קשר ביניהם וכן כתב ה”פני־יהושע” (כתובות צז ע”ב): “[…] כיוון שאינו נוהג בה מנהג אישות לא שייך לחייבו” (ועיין יבמות דף לא ע”א דלקולא לא מעמידין על חזקתה והווי “ספקא דרבנן”).
טעם הפטור – לשיטתו – כשמת הבעל
אלא מה שצריך ביאור לדעת הראב”ד הוא: למה באישה שהיה לה ספק גירושין ומת בעלה איבדה את זכותה להיות ניזונת מנכסיו הרי לדעת הראב”ד אנו מחזיקים אותה כאילו לא נתגרשה.
ונראה דלדעת הראב”ד הטעם הוא כמו שכתב המאירי (כתובות צז ע”ב) – זו לשונו:
“אבל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה בחייו אבל בשמת אין היתומים חייבין במזונותיה שלא נאמר ‘מיגר אלמנות’ אלא באותה שיש לדון שמכבוד הבעל היא נמנעת מלהינשא.”
כלומר תקנה זו שתיקנו חז”ל שגם אם “לא כתב לה: […] ‘את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי’ – חייב שהוא תנאי בית דין” (כתובות נב ע”ב), לא תיקנו אלא באופן שהדבר ברור שהיא יושבת באלמנותה אך ורק מפני כבוד בעלה וחידוש זה אשמעינן תנא דמתניתין דכתובות צ”ז (ע”א [שבאלמנה אין מזונות, וכדפירשו בגמרא – שם ע”ב – על פי דברי רבי זירא “במגורשת ואינה מגורשת” וכנ”ל]).
ספק מגורשת – לשיטת הרמב”ם – לעניין דיני ממונות אינה בחזקתה
והרמב”ם הסובר שאין הבעל יורש אשתו כשנתגרשה ממנו ספק גירושין, דנראה בפשיטות בדעתו דסבירא ליה דאיננו יורש אפילו במה שתחת ידו כלומר דאפילו ספק לא הווי – התלבטו האחרונים בביאור דבריו למה ייגרע ספק זה מ”נפל הבית עליו ועל אשתו” דחולקים “נכסי צאן ברזל” בין יורשי הבעל ליורשי האישה (“אבן־העזר” סימן צ סעיף ו) – עיין “שער־המלך” (“חופות חתנים” סעיף ד) ; “נחל־יצחק” (חלק א קונטרס “ספק תקנה” ענף ב) ו”בית־יעקב” (סימן צ).
וב”זכר־יצחק” (חלק א סימן עג) כתב להסביר דהרמב”ם לטעמיה דסובר ירושת הבעל דרבנן היינו דאיננו יורש כלל אלא שחכמים זכו לו ומשום כך כל שהוא ספק גירושין אינו יכול להוציא מן היורשים שהם “ודאי יורשים” – אף אם בעלה הוא – ואין ספק מוציא מידי ודאי.
לשיטתו: חיוב הבעל במזונותיה הוא רק משום ש”מעוכבת על ידו”
הנה סובר הרמב”ם שבזה שמעמידים אותה בחזקת אשת איש לא מועיל לגבי ממון שנוציא על ידי ולכן [ללא צורך בהסבר לפי דרכו של המאירי] פסק (הלכות אישות פרק יח הכ”ה): “האישה שהיה לה ספק גירושין ומת בעלה – אינה ניזונת מנכסיו שאין מוציאין מיד היורש מספק”. וכלשון הזה כתוב ב”שולחן־ערוך” (“אבן־העזר” סימן צג סעיף ב). ולכן מה שהוא חייב בחייו במזונות “מגורשת ואינה מגורשת” זה – על כורחנו – רק מפני שהיא מעוכבת על ידו.
ועיין “פני־יהושע” (כתובות צז ע”ב) מה שכתב להסביר שיטת רש”י:
“[…] דלא משמע לתלמודא לחלק בכך (בין “מגורשת ואינה מגורשת מן הנישואין” ל”מן האירוסין”) דכיוון דקיימא לן ‘כלל גדול בדין: המוציא מחברו עליו הראיה’ אם כן למה יתחייב הבעל מספקא [… “אלא על כורחך דעיקר החיוב לרבי זירא היינו משום שמעוכבת בשבילו לינשא אם כן אין לחלק בין ספק גירושין מן האירוסין לספק מגורשת מנישואין”].”
היינו שהטילו חכמים עליו חיוב חדש אשר איננו נובע מתנאי הנישואין וכן כתב בתוספות־הרא”ש (כתובות צז ע”ב [בתירוץ קושיית “יש מקשים” על דברי רש”י, שהובאה לעיל] הובאו דבריו ב”שיטה מקובצת” שם וב”נתיבות־משפט” [אלגאזי, על רבנו ירוחם – “מישרים” נתיב כג חלק ט] דף רסג) זו לשונו:
“[…] ונראה לי דלא קשה דכיוון דהוויא מגורשת ואינה מגורשת ואגידא גביה דלא מציא לאינסובי לעלמא חייב במזונותיה ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנישואין והווי כמו הגיע זמן ולא נישאו.”
לשיטת הרמב”ן יתכן שמעמידים על חזקתה לעניין דיני ממונות ובנוסף יש חיוב מדין “מעוכבת על ידו” – אף בספק מגורשת מן האירוסין
ממוצא הדברים אנו למדים שאין הכרח לומר שהרמב”ן [שהוזכר בדברי בית הדין האזורי וכנ”ל] חולק על עצם דין זה ב”מגורשת ואינה מגורשת מן האירוסין” שהוא חייב במזונותיה וכמו שנקיט בפשיטות ב”נתיבות־משפט” למוהר”ח אלגאזי ז”ל (שם).
והנה זו לשון הרמב”ן (כתובות צז ע”ב):
“לאו לאתויי מגורשת ואינה מגורשת – פירש רש”י ז”ל ומן האירוסין […] אגב אורחיה קא משמע לן דמגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות מן היתומים. וקשיא לי: כיוון דמן האירוסין היא היכי שמעינן מינה דמגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות מיתמי – הא בארוסה עסקינן וכי לא גירשה נמי לית לה ואפילו מיניה […]. אלא הכי פירושה: לאתויי מגורשת ואינה מגורשת מן הנישואין – דהואיל ולית לה מזוני אינה מוכרת אלא בבית דין […] אבל מגורשת ואינה מגורשת אימא אית לה מזוני. להכי תנא ‘וגרושה’ דממשנה יתרה שמעת דרישא במגורשת ואינה מגורשת היא.”
לכאורה יש להתפלא על סגנון תמיהתו של הרמב”ן מה שכתב “היכי שמעינן מינה דמגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות מיתמי” הלוא אדרבה להיפך יש לתמוה – ואמנם כן הקשו התוספות על רש”י ש”זו היא מילתא דפשיטא דמספק שמא מגורשת גמורה היא לא תוציא מזונות מן היתומין” ולמה מחפש הרמב”ן מקור לדבר המובן מאליו עד דמסיק דממשנה יתרה אנו למדים הלכה זו.
אולם לפי האמור יש לומר דהרמב”ן – בשיטת הגאונים והראב”ד קאי וסבירא ליה ב”מגורשת ואינה מגורשת” דמועיל מה שמעמידים אותה בחזקת אשת איש גם לעניין ממון ועל יסוד זה הבעל יורש אותה וכמו כן הוא מחויב בכל החיובים שבעל חייב לאשתו ואילולא משנה יתרה היה מקום לומר שהיא ניזונת מיתמי. ולכן מתמה הרמב”ן לפירוש רש”י דמיירי הסוגיה ב”מגורשת ואינה מגורשת מן האירוסין” – הן בעודנו חי גם כן אין לה מזונות מצד תנאי כתובה ומילתא דפשיטא דבכהאי גוונא אינה ניזונת מיתמי. מאי אמרת? הרי ב”מגורשת ואינה מגורשת” ניזונת בחייו – אבל זה הרי רק מדין מעוכבת מחמתו ואין כל חידוש בזה דבמת הבעל והיא רשאה להתנסבא לכל גבר דתיצבי שאין לה כל זכות להיות ניזונת מיתמי.
גם חיוב המזונות אשר מתחייב בהגעת זמן ולא נישאו איננו נובע מחיוב מזונות של תנאי הנישואין ולכן במת אחרי שהגיע זמן ולא נישאו אינה ניזונת מנכסי יתמי – עיין בדברי תלמידי רבנו יונה (“שיטה מקובצת” כתובות נג ע”ב) שהביאו דעת הרי”ף שכתב בהא דארוסה יש לה מזונות “והני מילי לאחר י”ב חודש” היינו דסבירא ליה דבמת הארוס ניזונת מיתמי וכתבו:
“וקשיא ליה למורי הרב נר”ו […] דטעם שהאלמנה ניזונת מנכסיו הוא מתנאי כתובה שמתנת עמו שתזון מנכסיו ‘כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי’ והאי – לאו ‘בביתי’ קרינא ביה דאכתי בבית אביה קיימא […].”
והראב”ד בהשגות על הרי”ף (כתובות כ ע”א מדפי הרי”ף) כתב:
“[…] וכך הוא מפרש: אותה ארוסה שהגיע זמנה להינשא ומת הארוס וכבר כתב לה כתובה מן האירוסין – אמרינן כיוון דכתב לה כתובה והגיע זמנה להינשא כנשואה דמיא ואית לה תנאי כתובה מן היורשין או לא? […] ואמר ליה רב חסדא כיוון דאירסה לא ניחא ליה דתינוול.”
וכן כתב הרמב”ן בחידושיו (כתובות נג ע”ב):
“[…] ורבנו חננאל ורבנו יצחק ז”ל אוקמוה לאחר י”ב חודש ופירשוה אם יש לה מזונות מן היתומים או לא. ומשמע דבכתב לה כתובה עסקינן וכיוון שהייתה ניזונת משלו בחיים אף לאחר מיתתו אוכלת כל ימי מיגר ארמלותא.”
וכן כתב הר”ן (על הרי”ף שם) דאיירי דכתב לה כתובה והגיע זמן בחיי הבעל.
מבואר דאף לאלה ההולכים בשיטת הרי”ף סבירא להו דמיירי דווקא בכתב לה כתובה אבל בהגעת זמן לחוד לא סגי כי לא חלים עליו חיובי תנאי כתובה בהגעת זמן. ומה שהיא ניזונת מנכסי יתומים הוא דווקא בשכתב לה כתובה שעל ידי זה מתחייב מרצונו – לא מדין תקנת חכמים.
ולכן מפרש הרמב”ן הסוגיה ב”מגורשת ואינה מגורשת מן הנישואין” שמצד הדין הרי מעמידים אותה בחזקת שלא נתגרשה ואף על פי כן לית לה מזונות מן יתמי ומטעמא שכתב המאירי כנ”ל.
מקור לחיוב “מעוכבת על ידו” – לשיטה זו – ביבמה המעוכבת מחמת היבם
ואם תאמר: סוף סוף לפי פירושו של הרמב”ן דהסוגיה מיירי ב”מגורשת ואינה מגורשת מן הנישואין” אם כן מניין לנו דאפשר לחייב על יסוד זה שהיא מעוכבת מחמתו ואיפה המקור לזה?
אבל אי משום הא לא איריא:
הנה הרמב”ם (הלכות אישות פי”ח הט”ז) פסק: “תבעה יבמה לכנוס או לחלוץ ועמד בדין וברח או שחלה או שהיה היבם במדינת הים ניזונת משל יבם” ומקורו ביבמות (מא ע”א).
וב”טור” (“אבן־העזר” סימן קס) כתוב:
“וכתב אדוני אבי הרא”ש ז”ל: דווקא ברח יש לה מזונות […] ואפילו אם ברח לא מיחייב אלא כשנתרצה לייבם דכיוון דסופו לייבם הרי היא כאשתו וחייב במזונותיה, אבל לא נתרצה לייבם אלא לחלוץ ואירעו אונס שהוצרך לברוח לא מסתבר שתיקנו לה מזונות משל יבם. עד כאן. והרמב”ם אינו מחלק בין לייבם או לחלוץ ומחייב אפילו לא נתרצה […].”
וב”בית־יוסף” (שם):
“[…] והרמב”ם אינו מחלק בין לייבם או לחלוץ ומחייב אפילו בלא נתרצה. כלומר: אין מחלק בין נתרצה לייבם לנתרצה לחלוץ ולא עוד אלא אפילו לא בירר עדיין אם רוצה לייבם או אם רוצה לחלוץ – כיוון שברח או חלה אחר שתבעתו בדין חייב במזונותיה, שהרי סתם וכתב בפי”ח מהלכות אישות תבעתו לדין וברח או חלה וכו’ הרי זו ניזונת משל יבם. ונראה שהטעם משום דכל שתבעתו לדין אם אינו פוטרה לאלתר הרי אינה מעוכבת מלינשא אלא מחמתו, ולפיכך חייבוהו חכמים במזונותיה.”
הנה גילה לנו רבנו ה”בית־יוסף” טעמו של דבר למה בתבעתו לדין והוא אינו פוטרה לאלתר שהוא חייב במזונותיה – מפני שהיא מעוכבת על ידו להתחתן ועל יסוד זה מתחייב במזונותיה.
והרמב”ן (בחידושיו ליבמות מא ע”ב) כתב:
“[…] ולי נראה דכיוון שעמד בדין הווה ליה כהגיע זמן ולא נישאו ואוכלת משלו. והיינו דאיתמר בירושלמי […] ‘חלה כמי שברח’ […] אלמא כיוון שלא רצה לא לכנוס ולא לפטור וחייבוהו בית דין ניזונת משלו.”
מבואר מדבריו דהיבם חייב במזונותיה לא רק בנתרצה לייבם וכמו שכתב הרא”ש “דכיוון דסופו לייבם הרי היא כאשתו וחייב במזונותיה” אלא גם בשאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור חייב, אלא שהרמב”ן ז”ל נחית לחייבו מדין “הגיע זמן ולא נישאו” וה”בית־יוסף” חייב מטעם שהיא “מעוכבת מחמתו”.
מעוכבת על ידו הוא גם שורש החיוב ב”הגיע זמן ולא נישאו”
ונראה דשני הטעמים עולים בקנה אחד והן הן הדברים שכתב בתוספות־הרא”ש ב”מגורשת ואינה מגורשת מן האירוסין” דחייב במזונותיה – משום ד”אגידא ביה ולא מציא לאינסובי לעלמא” ומשום דהווה ליה כ”הגיע זמן ולא נישאו” – והיינו כי גדר החיוב של “הגיע זמן ולא נישאו” הוא גם כן מדין זה שהוא מעכב אותה שהרי כל זמן שלא נשאה אין עליו החיובים שבעל מתחייב כלפי אשתו – עיין ריטב”א (כתובות סד ע”א) “[…] ארוסה נמי נימא […] ולמה כותבין ‘איגרת מרד’ עליה. ואם תאמר: תקשי ליה נשואה – אמאי כותבין ‘אגרת מרד’ על המורד את אשתו מתשמיש המיטה – נימא לה ‘זילי לא מפקדת’ ויש לומר דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה” ועיין “שיטה מקובצת” (כתובות דף ע ע”ב דיבור המתחיל “וכן כתב הרא”ה” ובדף קז ע”ב [משמו] ובדף נז בשם הריטב”א).
ביבמה החיוב אף שהיבם כאן ולא “ברח” אם אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ
יתר על כן כתב ה”בית מאיר” (אבן־העזר” סימן קס) להוכיח מדברי הרא”ש דדעתו היא דאם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ “אפילו לא ברח והוא כאן – מיד שתבעתו לדין לאחר שלושה [חודשים] והוא מורד […] חייב במזונותיה” ודווקא בנתרצה וברח סבירא ליה להרא”ש דלא מחייב אלא בנתרצה לייבם.
וב”עין יצחק” (חלק ב סימן סב ענף ז) פסק להלכה ולמעשה כה”בית מאיר” הנ”ל וזו לשונו:
“[…] דהנה זה ברור ופשוט דהיכא דהיבם מחויב בחליצה ואינו רוצה לחלוץ דחייב היבם במזונותיה וכמו שכתב ה’בית מאיר’ […] וכן מצינו במגורשת ואינה מגורשת ובעלה חייב במזונותיה משום דהא אגידא ביה שלא תוכל להינשא לבעל מחמתו והוא הדין היכא דמחויב בחליצה דשייך גם כן האי טעמא.”
גם בספק מגורשת יש מקום לחייב במזונות מדין “מעוכבת על ידו”
לפי האמור נראה שיש מקום לדון בחיוב מזונות לא רק בספק מגורשת מן האירוסין אלא גם בספק מקודשת – הואיל וגם היא מעוכבת מחמתו – ובאופן שמן הדין היא צריכה גט ממנו.
ועיין רשב”א (קידושין סו ע”א):
“ומדינא מוקמינן מלתא אחזקתה בין לקולא בין לחומרא ובשניים אומרים נתקדשה ושניים אומרים לא נתקדשה – מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה, וזרק לה גטה שניים אומרים קרוב לו ושניים אומרים קרוב לה – מדינא חולצת או מתייבמת ואם היה בעלה כהן מותרת לו אלא דאסרינן לה מדרבנן […].”
ועיין ר”ן (קידושין א ע”ב מדפי הרי”ף דיבור המתחיל “תנו רבנן כיצד” בסופו) גבי “נתן הוא ואמרה היא” וב”פני־יהושע” שם (קידושין ה ע”ב) ובגטין (כח ע”א).
ואם כן באופן דהווי ספקא דדינא דלא מוקמינן אחזקתיה או בגוונא דאיתרע חזקת פנויה והיא עומדת בספק אשת איש ומן הדין צריכה גט – שאם נישאת תצא – הרי יש לדון דגם בכהאי גוונא מיקרי מעוכבת להינשא מחמתו.
הנזקקת לגט “לחומרא” בלבד אינה בגדר “מעוכבת על ידו”
אולם כאמור לעיל אין לנו צורך לקבוע מסמרים בקביעת הלכה זו כי המקרה אשר לפנינו איננו מסוג ההלכה הנזכרת של “אגידא ביה ומעוכבת להינשא מחמתו” – לא מיניה ולא מקצתיה – כי משורת הדין [הצדדים] אינם קשורים זה בזה ורק מחומרא מסדרים גט ביניהם וכי מפני שבית הדין לא מרשה את האישה להתחתן משום חומרא עד שתקבל גט ממנו – במקום שאין עיגון בדבר – נאמר שהיא מעוכבת להתחתן מחמתו?!
אין לחייב במזונות לצורך כפיית הגט מקל וחומר מכפייה ב”צערא דגופא”
ובדבר ה”קל וחומר” אשר דרש כבוד בית הדין האזורי כאמור לעיל בנימוק ב’: “אם בצערא דגופא דחמיר קל וחומר במזונות” – עיין “שולחן־ערוך” “חושן־משפט” (סימן שפח סעיף יג) ובש”ך (שם ס”ק סג) שאין הדבר ברור כלל לדון “קל וחומר” בכהאי גוונא וכל שכן במקרה דנן.
הערעור על עצם חיוב הבעל בגט
במשולב – יחד עם הערעור הנ”ל – שמענו גם ערעור על פסק הדין שניתן על ידי אותו בית דין (ביום ט”ז באדר א’ תשי”ז) לאותם המתדיינים, ובו נאמר: “על הבעל [פלוני] לפטור את אשתו [פלונית] בגט פיטורין כדת משה וישראל.”
המערער טוען בכתב הערעור: “בית הדין היה חייב להכריח את המשיבה לחזור אל בעל נעוריה.”
אולם הואיל ושני הצדדים מודים בדבר שלא היו ביניהם חופה וקידושין – הם חיו יחד רק בנישואים אזרחיים – הרי הדבר פשוט שאי אפשר לדרוש מן המשיבה להתחתן עם המערער בחופה וקידושין כשהיא מסרבת להשלים אתו. ולכן צדק כבוד בית הדין בזה שהוא חייב המערער לפטור אותה.
מסקנות
לפי האמור לעיל יוצא:
א. מאשרים את פסק הדין מיום ט”ז אדר א’ תשי”ז, ועל המערער לפטור את המשיבה בגט פיטורין.
ב. מקבלים את הערעור על פסק הדין מיום ז’ אייר תשי”ז, והמערער פטור לשלם מזונות להמשיבה.
ג. על כבוד בית הדין האזורי לפרט מה הסכום – הכלול במאה וחמישים ל”י אשר על הבעל לשלם כסכום חד פעמי [על פי פסק הדין של בית הדין האזורי, עבור מזונות הבת והאישה יחד] – למזונות בתו נוסף על הסכום אשר חויב לשלם לפי פסק הדין מיום כ”ג מרחשון תשי”ז.
ד. כל צד ישא בהוצאותיו.
הרב בצלאל זולטי:
עיקרי העובדות ופסק הדין של בית הדין האזורי
לפנינו שני ערעורים על שני פסקי דין של בית הדין האזורי תל אביב – יפו (מהימים ט”ז באדר א’ ו־ז’ באייר תשי”ז) אשר לפיהם חויב המערער לתת גט למשיבה וכן חויב לשלם למשיבה על חשבון תביעות המזונות סך מאה וחמישים ל”י – סכום חד פעמי.
ואלו הן העובדות:
לפי דברי שני הצדדים לא היו ביניהם נישואין בחופה וקידושין כדת אלא נישואין אזרחיים בלבד. המערער טוען שרוצה בשלום והוא דורש שהמשיבה תיכנס אתו לחופה כדין. המשיבה טוענת שהיא לא תחזור אליו בגלל התנהגותו הגסה אתה ודורשת לכופו לתת לה גט.
כבוד בית הדין האזורי בא לידי מסקנה – על יסוד הנימוקים המצורפים לתיק – שיש לחייב את המערער לתת גט למשיבה הואיל ורק נישואין אזרחיים היו ביניהם אם כן הגט שצריכה המשיבה הוא רק “לחומרא” משום חשש קידושין ולכן יש לחייב את המערער לתת לה את הגט.
דחיית הערעור על פסק הדין לגירושין
והנה בדבר זה צדק כבוד בית הדין האזורי בפסק־דינו דכתב בתשובת מהר”ח אור זרוע (סימן קע) בשם הרב רבי מאיר הספרדי וזו לשונו:
“אבל בספק אירוסין או ספק זיקה כפינן ליה למיתב גיטא או למיחלץ לאלתר, דנהי דספקא לאיסורא אבל לעגנה לאתתא כי היכי דתנסיב בעל כורחה למאן דלא ניחא לה בגוויה לא מהני ספקא […] והווי דינא כי הנך דאתיין מחמת טענה דכייפינן ליה לאפוקי לאלתר, הכא נמי כיוון דספק קידושין הוא ובעיא קידושין אחריני וקאתי מחמת טענה דדלמא לא אקדשה ליה מעיקרא ולא ניחא לה השתא לאקדושי ליה אין לך טענה גדולה מזו דאין האישה נקנית אלא מדעתה […].”
ועיין בשו”ת “אור גדול” (סימן ה) שהביא את דברי המהר”ח אור זרוע הנ”ל להלכה למעשה – עיין שם.
הרי מבואר דבספק קידושין אם האישה דורשת גט יש לכוף את הבעל לתת לה גט כיוון דבעיא קידושין אחריני אם ימשיכו לחיות ביחד ומאחר שאין להכריח אותה להינשא לו שלא ברצונה שוב יש לחייב את הבעל לתת לה גט אם היא דורשת זאת, דהרי זה “קאתי מחמת טענה דדלמא לא אקדשה ליה מעיקרא ולא ניחא לה השתא לאקדושי ליה” ו”אין לך טענה גדולה מזו”.
ועיין ב”כנסת בגדולה” (“אבן־העזר” סימן עז ב”הגהות בית־יוסף” אות יז) וזו לשונו:
“אפילו לדעת הרא”ש דאין כופין (ב’מאיס עלי’) מי שאמר לאישה: ‘קידשתיך’ והיא אומרת: ‘לא קידשתני’ ומחמת הקול צריכה גט והיא אינה רוצה בו כופין אותו לגרש […] וגדולה מזו כתב מהר”ר בצלאל ז”ל […] דדווקא בנשואה או ארוסה גמורה אבל בקידושי ספק כופין אותו לגרש […].”
ולפי זה במקרה דנן שלפי דברי הצדדים לא נישאו אלא בנישואין אזרחיים בלבד אם כן מה שצריכים להיפרד בגט הוא רק משום חומרא – משום חשש קידושין – כפי שקבע כבוד בית הדין האזורי (ועיין בשו”ת “צמח צדק” החדש “אבן־העזר” חלק א סימן קלח) לכן כשהאישה דורשת גט יש לכוף את הבעל לתת לה את הגט.
ועיין בר”ן על הרי”ף (קידושין פרק “האומר” – דף כח ע”א מדפי הרי”ף דיבור המתחיל “מבקשין”) וזו לשונו:
“ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אף על פי שאינו מודה בקידושין נאסר בקרובותיה […] ומשום הכי אין כופין, הא לאו הכי ודאי כופין דמאי אכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום.”
הרי מבואר דאם הבעל לא מפסיד כלום בנתינת הגט יש לכופו לתת לה גט משום “כופין על מדת סדום”. ואם כן בנישואין אזרחיים שלפי הדין אין לו שום זכויות על ידי נישואין אלה והוא לא מפסיד כלום בנתינת הגט והוא אסור בקרובותיה – לא משום הגט שייתן אלא משום חשש קידושין שיש בנישואין אזרחיים – אם כן יש לכופו על הגט משום “כופין על מדת סדום”.
הערעור על חיוב המזונות – דיון
אולם בנוגע לערעור על פסק הדין מיום ו’ אייר תשי”ז לפיו חויב המערער לשלם מזונות למשיבה, לכאורה צודק המערער בטענתו – כיוון שרק נישואין אזרחיים היו ביניהם שאין זה אלא ספק קידושין – אם כן אין לחייבו במזונות שהרי מספקא לא מפקינן ממונא.
והנה כבוד בית הדין האזורי בנימוקי פסק הדין דן בשאלה זו ובא לידי מסקנה שיש לחייבו במזונות משום שהיא מעוכבת להינשא בשבילו כדאמרינן בכתובות (צז ע”ב): “מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה” ופירש רש”י: “משום דמעוכבת בשבילו להינשא.”
“מזונות מעוכבת” במעוכבת להינשא מחמת ספק קידושין תלויים בשאלה מה יסוד חיובם בספק גירושין
אמנם יש לדון שזה נאמר רק ב”ספק מגורשת” ולא ב”ספק מקודשת”.
צדדי הדיון הם ביסוד חיוב המזונות של ספק מגורשת משום שהיא מעוכבת להינשא בשבילו: אם החיוב הוא משום דמעמידין הדבר בחזקתו הקודמת – שהיה חייב במזונות וכל עוד שלא נפטר מתורת ודאי הוא עומד בחיובו הקודם או שזה חיוב חדש מתקנת חז”ל שחייב במזונותיה מפני שהיא מעוכבת להינשא בשבילו.
והנפקא מיניה הוא בספק מקודשת והבעל אינו רוצה לגרשה והיא מעוכבת להינשא אם יש לחייבו במזונות: אם נאמר שהחיוב הוא מפני שמעמידין הדבר בחזקתו הקודם – בספק קידושין שמעולם עוד לא נתחייב במזונות גם כשהיא מעוכבת להינשא בשבילו הוא פטור ממזונות, אבל אם נאמר שזה חיוב חדש – גם בספק קידושין ייתכן לומר שיש לחייבו במזונות.
והנה ה”שיטה מקובצת” (בבא מציעא יב ע”ב) כתב וזו לשונו:
“במגורשת ואינה מגורשת […] ולעניין פסק כתב הרמ”ך […] הוא חייב במזונותיה והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה ואם מתה יורשה […] וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיוון שהיא ספק מגורשת […] והוא הדין שאינו אוכל פרות […] ואפשר לומר כיוון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה.”
הרי כתב בטעם הדבר שספק מגורשת חייב במזונותיה: “כיוון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר” והיינו כיוון שלא נפטר מתורת ודאי הוא עומד בחיובו הקודם משום שהיא נחשבת כאשתו לכל דבר. ואם כן בספק מקודשת שמעולם עוד לא נתחייב במזונות גם כשהיא מעוכבת להינשא בשבילו הוא פטור ממזונות.
אולם רש”י בכתובות (צז ע”ב) כתב ד”מגורשת ואינה מגורשת” גם מן האירוסין הבעל חייב במזונות. וב”שיטה מקובצת” שם הביא בשם הרא”ש וזו לשונו:
“ויש מקשים היכי מצי לפרש מן האירוסין הא אפילו כשאינה מגורשת ארוסה לית ליה מזונות ונראה דלא קשה דכיוון דהוויא מגורשת ואינה מגורשת ואגידא ביה ולא מציא לאנסובי לעלמא חייב במזונותיה ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנישואין […].”
והיינו דחיוב זה שחייב במזונות משום דהיא אגידא ביה אינו נובע מתנאי הנישואין אלא שזה חיוב חדש משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו. אם כן גם מן האירוסין – אף על גב שלא נתחייב עוד במזונות מכל מקום כשהיא מעוכבת להינשא מחמתו הוא חייב במזונות. ולפי זה אפשר לומר דגם בספק מקודשת והיא מעוכבת להינשא על ידו יש לחייבו במזונות.
אמנם השיטה מקובצת הביא שם שהרמב”ן ועוד ראשונים חולקים על רש”י וסברי דרק “מגורשת ואינה מגורשת” מן הנישואין יש לה מזונות. והיינו משום דהם סברי דאין זה חיוב חדש אלא יסוד החיוב הוא מפני שמעמידין הדבר בחזקתו הקודמת כמו שכתב הרמ”ך הנ”ל: “כיוון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר”, ואם כן בספק מגורשת מן האירוסין שלא נתחייב עוד במזונות וכל שכן בספק מקודשת – גם כשהיא מעוכבת להינשא מחמתו – אין לחייבו במזונות.
שורש המחלוקת בסוגיית הירושלמי ובשאלה אם הבבלי חולק עליה
ונראה עוד דייתכן לומר דביסוד דבר זה פליגי הבבלי והירושלמי.
והנה הרי”ף בפרק קמא דבבא מציעא (ו ע”א מדפי הרי”ף) הביא ירושלמי (בבא מציעא פרק א ה”ה):
“רבי יוסנה בשם רבי אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שייתן לה פרוטה אחרונה […].” [וכתב על זה] “ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה האי סברא לא צריך לאוקמי מתניתין במגורשת ואינה מגורשת […].”
אמנם הרא”ש שם – בפרק קמא דבבא מציעא (סימן לד) כתב דהבבלי והירושלמי לא פליגי ומסיק: “וכיוון שאין ראיה דפליג גמרא דידן אירושלמי עבדינן כגמרת הירושלמי.”
מעתה נראה: הרי סברת הרמ”ך הנ”ל: “כיוון שאינה מגורשת ודאי עדיין היא אשתו לכל דבר” שייכת רק בספק מגורשת, אבל אם היא כבר מגורשת אלא שלא נתן לה כתובתה לא שייך לומר ש”עדיין היא אשתו לכל דבר” שהרי אין כבר ביניהם כל זיקת נישואין. ומוכרחים לומר שלשיטת הירושלמי זה חיוב חדש שחייב במזונותיה כל עוד שהיא אגידה ביה גם בתשלום הכתובה וכמו שכתב הרא”ש בבבא מציעא (שם):
“דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה: כדי ליפות כוח האישה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת אחת ולא יתנו על יד על יד – תיקנו חכמים שיתחייב במזונות עד שיתנו לה פרוטה אחרונה.”
ולפי זה הרא”ש לטעמיה דפסק כהירושלמי דחייב במזונות עד שיפרע לה כל כתובתה, והיינו שזה חיוב חדש מתקנת חז”ל. אם כן הוא הדין בספק מגורשת שחייב במזונותיה משום דמעוכבת להינשא מחמתו – הוא חיוב חדש של מזונות. ולכן מסביר הרא”ש את שיטת רש”י בכתובות דגם במגורשת ואינה מגורשת מן האירוסין הוא חייב במזונות: כיוון שזה חיוב חדש משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו, על כן גם מן האירוסין – אף על גב שלא נתחייב עוד במזונות מכל מקום כשהיא מעוכבת להינשא מחמתו הוא חייב במזונות.
אולם הרמב”ן וסיעתו החולקים על רש”י וסברי דרק בספק מגורשת מן הנישואין הוא חייב במזונות ולא בספק מגורשת מן האירוסין, היינו משום דהם לטעמייהו כדעת הרי”ף דהבבלי והירושלמי פליגי – עיין “בית־יוסף” (“אבן־העזר” סימן צג) דכן הוא דעת הרמב”ן בתשובה ועוד הרבה ראשונים – והלכה היא כהבבלי דרק בספק מגורשת חייב במזונות אבל במגורשת ולא נתן לה כתובתה הוא פטור ממזונות. ואם כן יסוד החיוב של ספק מגורשת שהוא חייב במזונות הוא מפני שמעמידין אותו בחזקת חיובו הקודם וכמו שכתב הרמ”ך הנ”ל: “כיוון שלא נתגרשה ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר”. אם כן מן האירוסין שעדיין לא נתחייב במזונות גם כשהיא מעוכבת להינשא על ידו אין לה מזונות.
להלכה: בספק מקודשת אין מקום לחייב ב”מזונות מעוכבת”
ולפי זה נמצא להלכה דנפסק ב”שולחן־ערוך” (“אבן־העזר” סימן צג סעיף ב) דרק בספק מגורשת יש לה מזונות אבל במגורשת ודאי ולא נתן לה כתובתה אין לה מזונות (ועיין ב”חלקת־מחוקק” וב”בית־שמואל” שם) אם כן בספק מגורשת מן האירוסין וכל שכן בספק מקודשת – גם כשהיא מעוכבת להינשא מחמתו – אין לחייב את הבעל במזונות.
קושייה מדברי המהרי”ט שחייב במזונות מעוכבת אף שהיה ספק בקידושין
אמנם לכאורה יש להביא ראיה דגם בספק מקודשת הוא חייב במזונות כשהיא מעוכבת להינשא מחמתו, דהנה בשו”ת מהרי”ט (חלק א סימן קיג) דן בנכפה אם כופין אותו לגרש וכתב שם בתוך דבריו:
“[…] דבכל היכא דקתני ‘יוציא וייתן כתובה’ נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין מכל מקום […] ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפרק קמא דמציעא דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להינשא מחמתו […] כל שכן כאן שהיא מעוכבת על הגט […].”
והלוא בנדון דידיה טענה האישה שהיה מקחה מקח טעות שלא ידעה ולא הכירה מעולם בזה החולי כמבואר בשאלה שם. אם כן, לדבריה שהיה מקח טעות – אף שהיא צריכה גט משום ספק קידושין – מכל מקום לא מגיע לה מזונות משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו שהרי זה נאמר רק בספק מגורשת ולא בספק מקודשת.
תירוץ – מהרי”ט נקט כסוגיית הירושלמי וכדעת הרא”ש שהבבלי אינו חולק ודלא כ”שולחן־ערוך” שפסק כדעת הרי”ף וסיעתו
אכן ייתכן לומר שהרי כתב שם המהרי”ט:
“ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט שהרי גדולה מזו אמרו […] דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להינשא מחמתו. ולא עוד אפילו גירשה ולא נתן לה כתובתה מושלם אמרו שם בירושלמי חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה ואף על פי שהרי”ף כתב ‘וגמרא דילן לית ליה הך סברא’ הרי הוכיח הרא”ש ז”ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי וכדברי בעל העיטור ז”ל כל שכן שהיא מעוכבת על הגט ועל הכתובה.”
הרי מבואר דהמהרי”ט תפס כשיטת הרא”ש דגם במגורשת ודאי ולא נתן לה כתובתה הוא חייב במזונות, ולפי האמור הרי לשיטת הרא”ש יש לומר שגם בספק מקודשת הוא חייב במזונות כמו בספק מגורשת מן האירוסין, ועל כן פסק המהרי”ט בנדון דידיה שהבעל חייב במזונות משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו אף על פי שהיא טוענת שהיה מקחה מקח טעות.
מדוע חייב המהרי”ט מטעם “מזונות מעוכבת” ולא מדין “מזונות אישה” בעלמא
ויש להסביר בזה את דברי המהרי”ט אשר לכאורה צריכים עיון, דלמה דן לחייב את הבעל במזונות מדין ספק מגורשת משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו – הרי בפשיטות יש לחייבו במזונות ככל חיוב מזונות של בעל לאשתו. ומה שפירשה ממנו ועזבה את בית בעלה והלכה לגור בעיר אחרת, זה משום שהיה סכנה להימצא במחיצתו כמבואר בשאלה שם:
“הכביד החולי עליו עד שיצא מדעתו ובא […] משטותו ורצה לחנוק את אשתו בפני עדים שראו הדבר וכמעט שאשתו מהצער […] לקחו אותה עילופין והיא כמעט חולה ופניה לא היו לה עוד והלכה לבית אביה.”
ואם כן דינה כיצאה מבית בעלה מחמת טענה שהוא חייב לזונה כמבואר ב”שולחן־ערוך” (“אבן־העזר” סימן ע סעיף יב) ופשוט הוא שאין הבדל אם המניעה מצד הבעל הוא במזיד או מחמת אונס.
סברה שיש נפקא מינה בין טעמי החיוב אם “מעשה ידיה” שלו
ולכאורה היה אפשר לומר שיש בזה נפקא מיניה אם הוא חייב במזונות ככל חיוב בעל לאשתו או שחייב במזונות מדין ספק מגורשת משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו, שהרי כל אישה המקבלת מזונות מבעלה חייבת לתת לו את מעשה ידיה ועיין רמ”א (“אבן־העזר” שם – סימן ע סעיף יב): “אם הלכה לבית אביה […] מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות הקטנות שבבית […]”. אבל אם הוא חייב במזונות מדין ספק מגורשת משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו אפשר שמעשה ידיה שלה. ועל כן דן המהרי”ט לחייב את הבעל במזונות מדין מעוכבת להינשא מחמתו שלא יוכל הבעל לנכות ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות הקטנות שבבית.
והנה מדברי הרמ”ך הנ”ל שכתב: “כיוון שאינה מגורשת ודאי עדיין היא אשתו לכל דבר חוץ מזכות מציאתה” משמע שבספק מגורשת מעשי ידיה שייכים לבעל. אמנם יש לומר שרק בספק מגורשת מעשי ידיה שייכים לבעל מפני שהדבר הוא בספק שמא אינה מגורשת ולכן יכול הבעל לעכב ולנכות שיעור דמי מעשה ידיה מדמי המזונות. ועוד: כיוון שכל חיוב במזונות בספק מגורשת [לדבריו] הוא “כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין היא אשתו לכל דבר” והיינו שאין זה חיוב חדש אלא שמעמידין הדבר בחזקתו הקודם, וכיוון שבחזקתו הקודם זכה במעשי ידיה תחת מזונותיה הוא הדין בספק מגורשת – זוכה במעשה ידיה תחת מזונותיה. אבל לשיטת הירושלמי שגם במגורשת ודאי ולא נתן לה כתובתה הוא חייב במזונות, והיינו שזה חיוב חדש מתקנת חז”ל – שהרי אין כבר ביניהם כל זיקת נישואין – אפשר שאינו זוכה במעשה ידיה. וכיוון שהמהרי”ט הנ”ל תפס להלכה בשיטת הירושלמי כמבואר ברא”ש, לכן דן בנדון דידיה לחייב את הבעל במזונות מדין ספק מגורשת משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו שלא יוכל הבעל לנכות שיעור דמי מעשה ידיה מדמי המזונות.
דחייה – גם כשמחויב ב”מזונות מעוכבת” מעשה ידיה שלו
אולם בהשגת הראב”ד על הרי”ף בפרק י”ג דכתובות (סג ע”א מדפי הרי”ף) כתב וז”ל:
“ובפרק שניים אוחזין מייתי [– בירושלמי] להא מתניתין דקתני ‘מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה מציאתה לעצמה’ – הדא אמרת אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב לזונה עד שיפרענה מושלם […] אלמא כל זמן שלא נתן לה כתובתה שייכא ביה ואית ליה זכייה עילויה ומאי נינהו מעשה ידיה תחת מזונותיה […] אלא אי איכא למידחי לשמעתא דבני מערבא מהא מדחינן […] מכלל דגרושה ממש שלא נתן לה כתובה אינו חייב במזונותיה והא מילתא פשיטא הוות גבייהו שאם הייתה גרושה לגמרי אף על פי שלא נתן לה כתובה אין לה עליו כלום וגם הוא אין לו עליה לא במעשה ידיה ולא במציאתה.”
וכן הביא שם הרמב”ן בספר הזכות בשם הראב”ד – עיין שם.
הרי מפורש שגם לדעת הסוברים דכשגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונות – מעשי ידיה שייכים לו. ואף שחיוב המזונות לדידהו הוא לא מתנאי הנישואין – שהרי אין ביניהם כבר כל זיקת נישואין – אלא שזה חיוב חדש מתקנת חז”ל מכל מקום מעשי ידיה שייכים לו משום שכך הייתה התקנה שמעשי ידיה הם תחת מזונות וכיוון שיש לה מזונות – מעשי ידיה הם תחת מזונותיה. ולפי זה הרי שוב צריך עיון בדברי המהרי”ט הנ”ל דלמה דן לחייב את הבעל במזונות משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו והלוא בפשיטות יש לחייבו במזונות כדין כל בעל שחייב במזונות אשתו.
הנפקא מינה בין “מזונות מעוכבת” למזונות אישה בעלמא – לשיטת המהרי”ט – בספק קידושין
לכן נראה שבנדון שדן המהרי”ט אי אפשר לחייב את הבעל במזונות כדין כל בעל שחייב במזונות אשתו, שהרי האישה טענה שהיה מקחה מקח טעות והרי זה ספק קידושין. ועיין “בית־שמואל” (סימן קנד ס”ק ב) שאפילו במום רגיל שהיה לבעל לפני הנישואין אם האישה לא ידעה מזה הרי זה מקח טעות וכל שכן בחולי נכפה שלהרבה שיטות הרי זה מום גדול – אם היא לא ידעה הרי זה מקח טעות. וכיוון שזה ספק קידושין אין לחייב את הבעל במזונות מספק ועל כן דן המהרי”ט לחייב את הבעל במזונות משום שהיא מעוכבת להינשא מחמתו וחיוב זה יש לחייבו גם בספק קידושין.
ואין להקשות הלוא המהרי”ט פסק שם שיוציא וייתן כתובה וכיוון שזה ספק קידושין – הלוא מספקא לא מפקינן ממונא והיאך אפשר לחייבו לשלם לה כתובתה. אמנם שם לא דן המהרי”ט בכתובה של מנה – מאתיים אלא בנדוניה שהכניסה לו. אם כן פשוט הוא שגם אם היה מקח טעות הוא צריך להחזיר לה את נדונייתה שהכניסה לו. והנה בשאלה שם נשאל אם יכולה לקחת את התכשיטים שנתן לה בעלה והשיב: “קיצורו של דבר: דיניה דההוא גברא […] ומה שיש בידה מחפצי נדונייתה ומתכשיטין שהכניס לה אין להוציא מידה […]”, וכיוון שלפי דבריה הרי זה מקח טעות – למה מגיעים לה ה”תכשיטין שהכניס לה” וצריך עיון.
בספק מגורשת אם חייב רק במזונות או בכל תנאי כתובה
והנה הרמ”ך המובא ב”שיטה מקובצת” (בבא מציעא יב ע”ב) הנ”ל כתב: “במגורשת ואינה מגורשת […] הוא חייב במזונותיה והוא הדין שחייב ככל תנאי ממון של כתובה ואם מתה יורשה […]” – הרי מבואר דבספק מגורשת הוא חייב לא רק במזונות אלא בכל תנאי ממון של כתובה.
אמנם הרמב”ם כתב (הלכות גירושין פ”ו ה”ל): “הבעל ששלח גט לאשתו הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה […].”
וכתב שם ה”מגיד משנה”:
“זה פשוט שכיוון שאינה מתגרשת עד שעת קבלתה הרי היא כאשתו לכל דבר […] שאפילו בספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה […] ומשמע שאין לה שאר תנאי כתובה כיוון שהיא ספק מגורשת […] ואף על פי שאין זו ראיה ברורה […] מכל מקום ממה שכתב כאן רבנו נראה שאינו חייב שאם לא כן היה לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת וכן עיקר שאין לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה […].”
ועיין “בית מאיר” (“אבן־העזר” סימן צג סעיף ב).
אולם ה”טור” (“אבן־העזר” סימן קיט) הביא מחלוקת הרמב”ם והרמ”ה בנשתטית שאינה יודעת לשמור עצמה:
“כתב הרמב”ם […] ‘ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב עוד להיטפל בה’ ע”כ. ומדברי הרמ”ה יראה שחייב במזונותיה שהוא כתב שאפילו גירשה חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה […] דאי אמרת פטור מה הואילו חכמים בתקנתן ועוד כיוון דאמור רבנן ‘לא יוציא’ לא מצי מפיק לה ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה ואם כן כל שכן כל זמן שלא גירשה חייב בכל.”
הרי כתב הרמ”ה דבנשתטית חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה משום דלא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת, אם כן משמע דגם בספק מגורשת הוא חייב לא רק במזונות אלא בכל תנאי כתובה.
וכן כתב ה”בית־שמואל” (סימן קיט ס”ק יא) דהנפקא מיניה בין שני הטעמים שכתב הרמ”ה הנ”ל: “בזמן הזה אחד חרם רבנו גרשום – אם גירש אותה בעל כורחה – לפי טעם הראשון יש לומר: בזה לא שייך לומר ‘מה הואילו חז”ל’ כיוון דאיכא חרם בדבר מסתמא לא יעבור, אבל לפי הטעם השני” – שלא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת – “יש לומר דחייב בכל החיובים”, ועיין שם ב”בית מאיר” – הרי מבואר דבמגורשת ואינה מגורשת הוא חייב בכל החיובים וכמו שכתב הרמ”ך הנ”ל.
הסברה לחייב בכל תנאי כתובה בספק מגורשת – דווקא אם המזונות הם מכוח חזקת החיוב הקודם ולא מכוח תקנה מיוחדת בכל “מעוכבת מחמתו”
והנה זה פשוט שלשיטת הירושלמי שגם במגורשת ודאי ולא נתן לה הכתובה הוא חייב במזונות היינו שרק במזונות הוא חייב אבל בשאר תנאי הכתובה הוא פטור. אמנם בספק מגורשת שחייב במזונות – לפי האמור שאין זה חיוב חדש אלא שמעמידין אותו בחזקתו הקודמת: בזה מחולקים הראשונים אם רק לגבי חיוב המזונות העמידו אותו בחזקתו הקודמת, אבל לשאר תנאי כתובה – מספקא לא מפקינן ממונא. ויש סוברים: כיוון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר.
ההכרעה לדינא – בספק מקודשת אין מקום לחייב מטעם “מעוכבת מחמתו”
על כל פנים מבואר שלפי מה שנפסק ב”שולחן־ערוך” שרק בספק מגורשת הוא חייב במזונות אבל במגורשת ולא נתן לה כתובתה הוא פטור ממזונות, כמו כן: רק בספק מגורשת הוא חייב במזונות אך בספק מקודשת אין לחייב במזונות גם אם היא מעוכבת להינשא מחמתו. ולפי זה במקרה דנן שלדברי הצדדים לא היו ביניהם אלא נישואין אזרחיים בלבד – שזה רק ספק קידושין – אם כן אין לחייב את המערער במזונות המשיבה.
והנה תביעת המשיבה בפני בית הדין האזורי הייתה לחייב את המערער להוסיף סך שלושים וחמש ל”י לחודש למזונות הילדה נוסף על השלושים וחמש ל”י שהוא משלם לפי פסק הדין הקיים וגם סכום חד פעמי של שבעים וחמש ל”י לצורכי הלבשה עבור הילדה. כמו כן היא תובעת לחייב אותו למזונותיה בסך שבעים וחמש ל”י לחודש היות שהוא מסרב לגרשה ועל ידי זה היא מעוכבת על ידו.
כבוד בית הדין האזורי פסק:
“על הבעל […] לתת לאשתו […] על חשבון תביעות המזונות סך מאה וחמישים ל”י – סכום חד פעמי. סכום זה עליו לשלם נוסף על הסך שלושים וחמש ל”י לחודש שעליו לשלם למזונות הילדה לפי פסק הדין שניתן […].”
לא ברור אפוא כמה חויב לשלם על חשבון מזונות הילדה וכמה חויב לשלם על חשבון מזונות המשיבה ולפי האמור – אין לחייב את המערער במזונות המשיבה. לכן יש להחזיר את העניין לבית הדין האזורי לקבוע כמה חויב לשלם על חשבון מזונות הילדה וכמה חויב לשלם על חשבון מזונות המשיבה.
מסקנה
לאור כל האמור אנו פוסקים:
א. דוחים את הערעור בעניין הגירושין.
ב. מקבלים את הערעור בעניין המזונות ואין לחייב את המערער במזונות המשיבה.
ג. מחזירים את העניין לבית הדין האזורי לקבוע כמה חויב המערער לשלם על חשבון מזונות הילדה וכמה חויב לשלם על חשבון מזונות המשיבה.
אין צו להוצאות.
על יסוד הקונטרסים המצורפים אנו פוסקים:
א. דוחים את הערעור על פסק הדין מיום ט”ז באדר א’ תשי”ז בעניין הגירושין – על המערער לפטור את המשיבה בגט פיטורין.
ב. מקבלים את הערעור על פסק הדין מיום ז’ באייר תשי”ז – המערער פטור מלשלם מזונות למשיבה והוא חייב במזונות הילדה שלהם בלבד.
ג. מחזירים את העניין לבית הדין האזורי לפרט כמה חויב המערער לשלם על חשבון מזונות הילדה וכמה חויב לשלם על חשבון מזונות המשיבה.
אין צו להוצאות.
הודע בפני הצדדים ביום א’ שבט תשי”ח (22/01/1958).