נישואים-אזרחיים (רבני ערעור) 114/1956 פלונית נ’ פלוני (09/01/1957) – DOCX / PDF
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
תיק תשט”ז/114
לפני כבוד הדיינים:
הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים – נשיא
הרב יוסף-שלום אלישיב
הרב בצלאל זולטי
המערערת:
פלונית (ע”י ב”כ עו”ד ד”ר צבי אלנר)
נגד
המשיב:
פלוני (ע”י ב”כ עו”ד יעקב רנדור)
הנדון: נישואין אזרחיים – חיוב גט לחומרא, חרם דרבנו גרשום, מזונות ופיצויי גירושין
פסק דין
זהו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי תל-אביב-יפו מיום י”א אייר תשט”ז בתיק מס’ תשי”ג/2317 לפיו על הצדדים להתגרש בגט פיטורין ועל המשיב לתת למערערת סכום של אלף ל”י וכן את ערך מחצית הדירה בה גרים הצדדים.
העובדות
ואלו הן העובדות והשתלשלות העניינים אשר עליהן מסתמך פסק הדין:
בשנת 1949 נשא המשיב את המערערת לאישה בגרמניה. לפי דבריהם לא נישאו זו לזה בחופה וקידושין אלא בנישואין אזרחיים בלבד. זמן קצר לאחר הנישואין עלו הצדדים ארצה והמשיכו לחיות כבעל ואישה על יסוד הנישואין האזרחיים ועד היום לא נישאו זו לזה בחופה וקידושין. בשנת תשי”ג הגיש הבעל תביעה לגירושין הואיל ולפי דבריו יש ביניהם קטטות ומריבות ולפי דיני ישראל אין לראות בנישואין עם הנתבעת נישואין חוקיים ולכל היותר יש רק צורך שהצדדים יתגרשו כדי לסלק כל ספק במקרה שאחד מהם ירצה להתחתן לפי הדין.
בית הדין האזורי לאחר ששמע את טענות הצדדים הוציא פסק דין ובו נאמר:
“בנדון דידן שהזוג חי יחדיו לשם אישות על סמך נישואין אזרחיים ובני הזוג היו מוחזקים בין כל מכריהם כבעל ואישה בוודאי שאי אפשר לנתק את הקשרים שביניהם מבלי לערוך להם גט פיטורין כדת […] ומכיוון שכך זכאית הנתבעת להתנגד לדרישת הגירושין כל זמן שהתובע לא הביא בפנינו עובדות מבוססות כאלה שיש בהן משום לחייב אותה בקבלת גטה ממנו על סמך הנהגתה כלפיו או הנהגתה הכללית בניגוד לדין. ומאחר והתובע לא הוכיח בפנינו כל אשמה כלפי אשתו שתחייב אותה להתגרש ממנו נגד רצונה לכן החלטנו ופסקנו:
א. לדחות את בקשת התובע להחליט על חיוב של סידור גט פיטורין בינו לבין אשתו מחוסר יסוד משפטי לדרישה זו לפי הדין.
ב. יחד עם זה הננו קובעים כי על בני הזוג, טרם שימשיכו בחיים משותפים, להיכנס לחופה בהתאם לדין […].”
על פסק הדין האמור הוגש בשעתו ערעור על ידי הבעל (תיק ערעור/תשי”ד/81) ובית הדין הגדול בהרכב אחר הוציא פסק דין ובו נאמר:
“בית הדין הגדול מוצא שצדק בית הדין הראשון בקבעו שאי אפשר לנתק הקשרים שבין המערער והמשיבה בלי גט פיטורין כדת וכן צדק בקבעו בסעיף ב’ של פסק הדין המעורער כי על בני הזוג טרם שימשיכו בחיים משותפים להיכנס לחופה בהתאם לדין. אלא שבאשר לדיחוי תביעתו של הבעל לגירושין באנו לכלל מסקנה שבמסיבות המיוחדות במקרה זה – המריבות והקטטות ההכאות וההשמצות הגיעו לשיא ואפסה כל תקווה לחיים של שלום ביניהם באופן שאין כל תועלת לפסוק עליהם להיכנס לחופה ולחדש חייהם המשותפים – לכן מוצא בית הדין הגדול לטובת שני הצדדים שעליהם להתגרש בגט פיטורין כדת משה וישראל עם מתן פיצויים לאישה – הבעל הציע לפנינו הסך אלפיים ל”י – ולשם כך מחזירים התיק לבית הדין הראשון על מנת לברר את מצבו הכספי של הבעל ולקבוע את סכום הפיצויים שעליו לתת לאישה לקבלת גטה.”
בהתאם לכך הוחזר הדיון לבית הדין האזורי לקבוע את סכום הפיצויים שעל הבעל לשלם לאישה עם קבלת הגט ובית הדין האזורי הוציא פסק דין שני ובו נאמר:
“א. על הצדדים להתגרש זה מזו בגט פיטורין כדת משה וישראל – בהתאם להוראת בית הדין הגדול לערעורים – בתוך זמן של שלושים יום […].
ב. לפני סידור הגט בין הצדדים […] ועל התובע יהיה לשלם לנתבעת עם קבלת גטה ממנו את מחצית ערכו של כל השיכון בכסף מזומן ונוסף לכך עוד סכום של אלף ל”י בתורת פיצויים וככיסוי לכל תביעותיה נגדו בנדון […].”
טענות המערערת
על פסק דין האמור הגישה האישה ערעור בפנינו הן בשאלת הגירושין והן בשאלת סכום הפיצויים: המערערת טוענת שלא היה יסוד לחייב אותה להתגרש מבעלה ובית הדין הגדול בפסק דינו לא הורה לחייב אותה להתגרש אלא רק לטובתם הציע להם להתגרש. בעניין הפיצויים היא דורשת עוד אלף ל”י כי לדבריה לא תוכל להסתדר בסכום הפיצויים שקבע בית הדין האזורי הכולל בסך הכול שלושת אלפים ומאתיים ל”י.
הרב יוסף שלום אלישיב, הרב בצלאל זולטי:
כשיש רק ספק קידושין וכל שכן בנישואין אזרחיים – שחוששים להם “לחומרא” בלבד – יש לחייב את הנתבע במתן או קבלת גט
נתחיל בטענת המערערת בשאלת הגירושין.
לכאורה צודקת המערערת שאין יסוד לחייבה לקבל גט כיוון שלא הוכחה שום אשמה עליה שתחייב אותה להתגרש וכפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו הראשון – שהבעל לא הוכיח כל אשמה כלפי אשתו שתחייב אותה להתגרש ממנו נגד רצונה והעובדה שיש ביניהם קטטות ומריבות לא יכולה לשמש עילה לחייב אותה לקבל גט, שהרי ייתכן שהבעל הוא האשם והגורם לקטטות ומריבות.
אמנם טענה זו של המערערת הייתה יכולה להיות מוצדקת אילו הייתה נשואה למשיב בחופה וקידושין כדת. אבל מאחר שלפי דברי הצדדים לא נישאו זו לזה בחופה וקידושין אלא בנישואין אזרחיים בלבד, אם כן מה שאי אפשר לנתק את הקשרים ביניהם בלי גט פיטורין כדת הוא רק משום חומרא של חשש קידושין כמו שכתב הרמ”א ב”שולחן־ערוך” (“אבן־העזר” סימן לג סעיף א):
“יש אומרים דפנוי הבא על פנויה לפני עדים חוששין שמא כיוון לשם קידושין דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות […] ויש מקילין בכל עניין […].”
ועיין ב”בית־שמואל” (סימן כו ס”ק א): “כל שנשאה וגלוי לכול הווי כאילו היה עדים בעת הביאה […].”
והנה כתב בתשובות מהר”ח אור זרוע (סימן קע):
“אחד שקידש אישה […] אבל בלא גט אין להתירה דספק קידושין הם מיהו נראה דכפינן לה לקבל גט. וכעין זה כתב הרב ר’ מאיר מספרד זצ”ל אבל בספק אירוסין או בספק זיקה כפינן ליה למיתב גטא או למיחלץ לאלתר דנהי דספקא לאיסורא אבל לעגנה לאיתתא כי היכא דתנסיב בעל כורחה למאן דלא ניחא לה בגוויה לא מהני ספקא… והווי דינא כי הנך דאתיין מחמת טענה דכייפינן ליה לאפוקה לאלתר הכא נמי כיוון דספק קידושין הוא ובעיא קידושין אחריני וקאתי מחמת טענה דדלמא לא אקדשה ליה מעיקרא ולא ניחא לה השתא לאקדושי ליה אין לך טענה גדולה מזו דאין האישה נקנית אלא מדעתה […].”
הרי מבואר דבספק קידושין יש לכוף את הבעל לתת גט ואת האישה לקבל הגט. ועיין בשו”ת “אור גדול” (סימן ה אות יא) שמביא את דברי המהר”ח אור זרוע הנ”ל להלכה ולמעשה ועיין ב”כנסת הגדולה” (“אבן־העזר” סימן עז הגהת בית־יוסף אות טז–יז).
ולפי זה במקרה דנן – שלפי דברי הצדדים לא נישאו זו לזה בחופה וקידושין אלא בנישואין אזרחיים בלבד ואם כן מה שצריכים להיפרד בגט פיטורין הוא רק מחומרא משום חשש קידושין “שמא כיוון לשם קידושין” – אם כן אם אחד מהם דורש לחייב את הצד השני להתגרש יש לכוף אותו על כך, ובדבר זה טעה בית הדין האזורי בפסק דינו הראשון שבו דחה את תביעת הבעל לגירושין “מחוסר יסוד משפטי לדרישה זו לפי הדין”. לפי האמור יש יסוד משפטי לדרישה זו לפי הדין, בין אם הדרישה באה מצד האישה ובין אם הדרישה באה מצד הבעל, כי מאחר שרק ספק קידושין הוא ובעיא קידושין אחריני אם ימשיכו לחיות חיים משותפים – כפי שקבע בית הדין האזורי בסעיף ב’ מפסק הדין הנ”ל, ומאחר שאין להכריח את כל אחד מהם להינשא שלא ברצונו שוב יש לחייב להתגרש אם אחד מהם דורש זאת, שהרי זה: “קאתי מחמת טענה דדלמא לא אקדשה ליה מעיקרא ולא ניחא לה השתא לאקדושי ליה – אין לך טענה גדולה מזו” כמו שכתב המהר”ח אור זרוע הנ”ל.
האם מכוח חרם דרבנו גרשום אסור לבעל הנשוי אזרחית בלבד לשאת אישה שנייה
אולם יש לדון דבמקרה דנן מטעם אחר אין יסוד משפטי לדרישת הבעל לחייב את האישה לקבל גט, דייתכן לומר דבנישואין אזרחיים גם למחמירים שצריכים להיפרד בגט פיטורין היינו שהאישה אסורה להינשא לאחר בלי גט פיטורין משום חומר איסור אשת איש אבל הבעל מותר לו לישא אישה אחרת, דלגבי איסור חרם רבנו גרשום מאור הגולה אין להחמיר בנישואין אזרחיים. ועל כן אין יסוד משפטי לדרישת הבעל לחייב את האישה לקבל גט – כיוון שרק האישה זקוקה לגט להינשא לאחר אבל הבעל אינו זקוק לגט לשאת אישה אחרת – אם כן הוא לא צד בדבר לתבוע לחייב את האישה לקבל גט.
אמנם בית הדין האזורי בפסק דינו הראשון לא דן בזה כלל אלא דחה את תביעת הבעל לגירושין “מחוסר יסוד משפטי לדרישה זו לפי הדין”, היינו שלא הוכיח עובדות מבוססות כאלה שיש בהן משום לחייב אותה בקבלת גטה ממנו על סמך הנהגתה כלפיו או הנהגתה הכללית בניגוד לדין. ולפי האמור אין צורך בהוכחות עובדות כמו אלה הדרושות לחיוב בגט במקרה של נישואין כדת, אלא גם אם צד אחד מגיש תביעה לגירושין גרידא יש לחייב את הצד השני להתגרש.
והנה בעיקר הדבר אם בנישואין אזרחיים יש להחמיר על הבעל שלא יישא אישה שנייה משום חרם רבנו גרשום מאור הגולה – עיין ב”כנסת הגדולה” (“אבן־העזר” הגהות בית־יוסף סימן א אות כד):
“הנושא אישה כדת הישמעאלים חרם רבנו גרשום מאור הגולה חל עליו – כך מתברר מדברי ‘בנימין זאב’ (סימן קי) ואין דבריו נראין לי דלא יהא אלא פילגש – אין חרם רבנו גרשום מאור הגולה חל עליו דלא גזר אלא על הנושא על אשתו ואשתו לא מיקריא אלא בנישואין או באירוסין ולבי מגמגם דכיוון דלדת הישמעאלים אישה מקרי חל עליו החרם ואין הדבר ברור.”
ועיין ב”אוצר הפוסקים” (“אבן-העזר” סימן א דף יא ע”א) בשם ה”ים־של־שלמה” דהסוברים שמותר ליקח פילגש חל חרם רבנו גרשום גם על זה והיינו דחרם רבנו גרשום הוא שלא יהיה לאיש בביתו שתי נשים וכיוון שהוא מחזיק אישה אחת כאשתו – אף על פי שהיא לא נשואה לו כדין אבל מאחר שהיא מיוחדת לו ומקרי אשתו – שוב חל עליו החרם לא לישא אישה שנייה.
ועיין עוד ב”אוצר הפוסקים” שם (סימן א דף יג ע”ב) שמביא משו”ת מהרש”ם (כתב יד) במי שנתייחד עם אשתו אחר הגירושין אם יש להתירו לישא אחרת משום חרם דרבנו גרשום כיוון שידוע לרבים שנתייחדו בכהאי גוונא הווי כעדים רואים והיא ספק מקודשת והשיב:
“דאין להקל בזה מטעם ספקא דרבנן כיוון דיש סוברים דחרם דרבנו גרשום ספקו להחמיר […] ועוד כיוון דהאישה אגידא ביה מספק ממילא חל על הבעל חרם דרבנו גרשום שהוא לטובתה – שלא ישא אחרת.” עיין שם.
הרי מבואר דבשאלה זו אין הכרעה ברורה, וייתכן לומר דבנישואין אזרחיים מכיוון דלמעשה היא מיוחדת לו ונחשבת כאשתו יש עליו חרם דרבנו גרשום לא לישא אישה שנייה כל עוד שלא נפרד ממנה. ולפי זה ייתכן לומר שזהו מה שקבע בית הדין הגדול בפסק דינו הנ”ל:
“שבמסיבות המיוחדות במקרה זה שהמריבות והקטטות […] באופן שאין כל תועלת לפסוק עליהם להיכנס לחופה ולחדש חייהם המשותפים לכן מוצא בית הדין הגדול לטובת שני הצדדים שעליהם להתגרש בגט פיטורין כדת משה וישראל […].”
כלומר: בהתחשב במסיבות המיוחדות במקרה זה – שנישאו זו לזה בנישואין אזרחיים בלבד – לכן לטובת שני הצדדים עליהם להתגרש והיינו שמתורת חיוב עליהם להתגרש ולא מסיבת הקטטות והמריבות אלא בגלל “המסיבות המיוחדות במקרה זה” שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד וזהו “לטובת שני הצדדים” כי ייתכן שגם הבעל הוא מעוגן שאסור לו לישא אישה שנייה כל עוד שלא נפרד ממנה כאמור לעיל.
ואם כי בפסק הדין הנ”ל של בית הדין הגדול הסתום בו הוא יותר מהמפורש אבל על כל פנים דעתנו היא שבנישואין אזרחיים אם צד אחד מגיש תביעה לגירושין יש לחייב את הצד השני להתגרש ואין צורך בהוכחת עובדות כמו אלה הדרושות לחיוב בגט במקרה של נישואין כדת בחופה וקידושין.
האם יש מקום לחייב את הבעל בפיצויי גירושין
והנה זה ברור שבנישואין אזרחיים – גם אם הם צריכים להיפרד בגט פיטורין – אין להם אחד כלפי השני כל זכויות וחובות הנובעות מקשר של נישואין כמו שכתב הרמב”ם (הלכות אישות פי”ב ה”א): “כשנושא אדם אישה […] יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים […]” הואיל ולכל היותר זה רק ספק קידושין – אם כן – מספקא לא מפקינן ממונא ואין האישה זכאית לדרוש מזונות מהבעל וכן אין הבעל זכאי לדרוש את מעשי ידיה ואינה משועבדת לעשות את כל המלאכות שכל אישה נשואה עושה לבעלה.
אם יש בנישואין אזרחיים חיוב מזונות מדין “מעוכבת”
אמנם יש לדון במקרה של ספק קידושין והאישה תובעת גט והבעל מסרב לגרשה אם יש לחייבו במזונות משום שהיא מעוכבת בשבילו להינשא כמבואר בכתובות (צז ע”ב): “ומגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה” ופירש רש”י: “בעלה חייב במזונותיה – בחייו משום דמעוכבת בשבילו להינשא אבל לאחר מיתה לא דדלמא גירושין הוו ואין לה מזונות דמספקא לא מפקינן ממונא”, דאפשר לומר דרק בספק מגורשת כיוון שבתחילה הייתה נשואה ודאי והבעל נתחייב במזונותיה והספק הוא אם נפטר מחיוב המזונות – בכהאי גוונא אמרינן כיוון שהיא מעוכבת בשבילו להינשא מעמידין את הדבר בחזקתו הקודמת שהיה חייב במזונותיה, אבל בספק קידושין שהספק הוא אם בכלל נתחייב במזונות שהרי אפשר שלא היו קידושין ומעולם לא נתחייב במזונות אם כן גם כשהיא מעוכבת בשבילו להינשא אין לחייבו במזונות.
והנה רש”י בכתובות (שם) מפרש: “מגורשת ואינה מגורשת מן האירוסין […] בעלה חייב במזונותיה בחייו משום דמעוכבת בשבילו להינשא.”
ועיין ב”שיטה מקובצת” (שם) בשם הרא”ש:
“ויש מקשים היכי מצי לפרש מן האירוסין הא אפילו כשאינה גרושה – ארוסה לית לה מזוני. ונראה לי דלא קשה דכיוון דהוויא מגורשת ואינה מגורשת ואגידא ביה ולא מציא לאנסובי לעלמא חייב במזונותיה ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנישואין.”
הרי מבואר דגם בארוסה אף על גב דלא נתחייב עוד מעולם במזונותיה – מכל מקום כשהיא מעוכבת בשבילו להינשא – הוא חייב במזונותיה. והיינו דחיוב במזונות משום דהיא “אגידא ביה” ומעוכבת להינשא על ידו אינו נובע מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב בהו על ידי קשר הנישואין אלא דזהו חיוב חדש שהוא מחויב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להינשא על ידו ואם כן הוא הדין בספק קידושין – כיוון דהיא “אגידא ביה” ומעוכבת להינשא על ידו – הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא גירשה.
אמנם ב”שיטה מקובצת” שם הביא הרבה ראשונים החולקים על זה וסברי דבארוסה, כיוון דאין לה מזונות – גם כשהיא מעוכבת להינשא על ידו אין לה מזונות. אם כן, כל שכן בספק קידושין גם כשהיא מעוכבת בשבילו להינשא אין לה מזונות ועיין שם במהרש”א וב”פני יהושע”.
(וראה פסקי דין של בתי הדין הרבניים האזוריים, א עמוד 74 פסק דין מבית הדין ירושלים.)
סירוב האישה להתגרש וזכאותה למזונות ולפיצויי גירושין
אולם במקרה אשר לפנינו שהבעל הוא הדורש לתת לה גט והאישה מסרבת לקבל את הגט, פשוט הדבר שאין לה מזונות שהרי היא לא מעוכבת בשבילו להינשא וכמו שכתב רש”י הנ”ל דבספק מגורשת לאחר מיתה אין לה מזונות כיוון שהיא לא מעוכבת בשבילו להינשא ו”מספקא לא מפקינן ממונא.”
ועתה נשוב לשאלת הפיצויים שהמשיב חויב לשלם למערערת עם מתן הגט: לפי האמור לכאורה לא היה מקום בכלל לחייב את המשיב לשלם למערערת כל פיצוי כספי תמורת הסכמתה לקבל את הגט שהרי יש לחייבה לקבל גט וגם לא היו ביניהם – אחד כלפי השני – כל זכויות וחובות הנובעות מקשר של נישואין.
יש מקום לפיצוי בגין תקופת הנישואין שבה עבדה האישה במשק הבית ועשתה לבעלה מלאכות שמאחר שאין דינה כאשתו – אינה חייבת בהן
אולם יש לומר דאדרבה מאחר שאין לאישה כל זכויות מקשר הנישואין הרי אין לה גם כל חובות ולא הייתה משועבדת לעשות את כל המלאכות שעשתה ככל אישה נשואה שעושה לבעלה. ואף שהוא פרנס אותה, אבל כרגיל עבודת אישה במשק ביתה שווה יותר מפרנסתה ומאחר שזאת היא עובדה שתקופה ממושכת חיו חיים משותפים והיא ניהלה את משק ביתו במסירות של אישה נשואה – דבר שלא הוכחש על ידי המשיב – אם כן יש להניח שעל סמך זה קבע בית הדין הגדול בפסק הדין הנ”ל שעל המשיב לשלם למערערת פיצויים עם קבלת הגט. וראה בפרוטוקול מישיבת בית הדין הגדול (תיק ערעור/תשי”ד/81 פרוטוקול מיום י”ב אדר תשט”ו עמוד 11) בו רשום שהמשיב נשאל על ידי בית הדין: “האם אתה חושב בתור איש מוסרי שזה מן הצדק לשלוח אישה בלא כלום?” ועל זה ענה המשיב כי הוא מוכן לתת לה אלפיים ל”י. מזה יש ללמוד שחיוב הפיצויים שקבע בית הדין הגדול בפסק דינו הוא לא לסילוק תביעותיה הכספיות של האישה הנובעות מקשר הנישואין, אלא אדרבא מאחר שאין ביניהם אחד כלפי השני זכויות וחובות הנובעות מקשר של נישואין, אם כן לא מן הצדק הוא לשלוח אישה שעבדה אצלו במסירות של אישה נשואה בביתם המשותף בלא כלום.
ועיין ב”שולחן ערוך” (“חושן משפט” סימן יב סעיף ב) ברמ”א וב”פתחי תשובה” (שם ס”ק ו) אם אפשר לבית דין לחייב לפנים משורת הדין אדם שהיכולת בידו בדבר שנראה להם לראוי ונכון.
אמנם שאלה זו אינה עומדת לפנינו כלל שהרי המשיב בעצמו הציע לשלם למערערת אלפיים ל”י וסכום זה עם התוספת שחויב על ידי בית הדין האזורי כבר השליש בקופת בית הדין לטובת המערערת ולא הגיש על זה ערעור. עלינו אפוא לדון רק בערעור של האישה שבו היא דורשת לחייבו בסכום נוסף.
והנה בשאלה זו של גובה סכום הפיצויים אנו מוצאים שבזה צדק בא כוח המשיב שלפי מידת יכולתו של המשיב – דבר שלא הוכחש על ידי המערערת – הסכום שקבע בית הדין האזורי הוא המקסימום שביכולתו לשלם. אמנם המיטלטלין – מודה שהם של המערערת – עליו להחזיר לה גם לפני ביצוע הגט כי זה רכוש שלה ואין לו כל זכויות בהם.
הרב יצחק נסים:
אין מקום לפיצוי כלל
עברתי בעיון על נימוקי החלטת הרוב בשאלה הנדונה בתיק זה. הנני תמים דעה עמהם שלפי דיני ישראל אין תוקף חוקי לנישואין אלה שנערכו בין המערערת לבין המשיב הואיל והיו אלה נישואין אזרחיים בלבד.
הלכה זו ברורה היא ומפורשת בספרי גדולי הפוסקים – ראה: ריב”ש (סימן ו); תשב”ץ (ג סימן מז); רדב”ז (א סימן שנא); “בנימין זאב” (סימנים קי, קיב); “דרכי נועם” (סימנים לו, מו) ומהר”ם שיק (“אבן־העזר” סימן כא) – כולם באו לכלל מסקנה שאין לנישואין אזרחיים כל תוקף לפי הדין וראה גם במהרשד”ם (אבן־העזר” סימן סה) ומה שפוסקים להצריך גט לניתוק קשר נישואים זה – הוא רק לשם חומרא ואילו במקרה שיש קשיים בקבלת הגט – יוצאת האישה בלא גט.
כן הנני תמים דעה עם הרוב שנישואין אלה – לפי הדין – אינם יוצרים כל התחייבויות הדדיות בדומה להתחייבויות הנובעות מנישואין הנסדרים והנערכים כדין תורה והמבוארות ב”שולחן־ערוך” (“אבן־העזר” סימן סט).
אין בדעתי להיכנס לשאר הפרטים שבנימוקי הרוב. ציינתי את שתי הנקודות דלעיל כדי לבסס עליהן את סברתי הנוגדת לנימוקם התכליתי למתן פיצויים למערערת.
ברור שאין לפנינו התקשרות שאנו חייבים לפי הדין להכיר בה. לפיכך אין פיצויים מגיעים במקרה זה למערערת וההחלטה הקודמת של בית דין זה בשאלה הנידונה – למתן פיצויים ולקבוע בהם לפי מדת יכולתו של המשיב – אין לה על מה לסמוך.
אף דעת הרוב היא ש”לכאורה לא היה מקום בכלל לחייב את המשיב לשלם למערערת כל פיצוי כספי תמורת הסכמתה לקבל את הגט שהרי יש לחייבה לקבל גט וגם לא היו ביניהם – אחד כלפי השני – כל זכויות וחובות הנובעות מקשר של נישואין.”
אגב, אציין שהמלה “לכאורה” שבדבריהם אינה במקומה משום שברור שמבחינת הדין אין מקום למתן פיצויים.
אין לפרש שה”פיצוי” בפסק הדין הקודם הוא עבור עבודה במשק הבית, למרות זאת ואולי בשביל זה מצאה דעת הרוב לנכון לבאר את פסק־הדין הקודם של בית הדין הגדול כנותן למערערת פיצוי על שירותה במשק הבית. אני סבור שלא הייתה דעת הרוב יכולה לפרש את פסק־הדין הקודם כפי שעשתה מן הטעמים דלהלן:
א. בית דין זה בהחלטתו הקודמת קבע בפירוש שעל הצדדים להתגרש בגט פיטורין כדת משה וישראל עם מתן פיצויים לאישה והחזיר התיק לבית הדין האזורי לשם בירור מצבו הכספי של המשיב וקביעת סכום הפיצויים שעליו לתת למערערת לקבלת גטה. הרי מפורש שדעת בית הדין הקודם היא לחייב קביעת פיצויים למערערת לקבל הגט. הפירוש שניתן על ידי הרוב – מלבד שהוא יותר דמיוני מאשר אמתי – אינו מתאים לכוונה המפורשת של ההחלטה הקודמת של בית הדין הזה: הרי העילה למתן הפיצויים היא בעד קבלת הגט ואילו שכר עבודה ניתן עבור שירות שאין בו כל תלות בקבלת גט.
ב. אם הפיצויים הוקבעו עבור שירות ועבודה מה ראה בית דין זה לתלות את הדבר במידת יכולתו של המשיב?
ג. דעת הרוב היא שאמנם פרנס המשיב את המערערת אך “עבודתה הייתה שווה יותר מפרנסתה” ולכן קצבו לה את עודף ערך עבודתה. דברים אלה נכונים הם אם המדובר הוא ביחסי עבודה רגילים אולם כאן קיימים בין שני הצדדים יחסי אישות ו”רוצה האישה בקב ותפלות” ולמעשה דרישתה לא הייתה לשם כך וגם הביעה רצונה להמשיך בחיים אלה.
ואם כדעת הרוב כן הוא – שהחיוב הוא עבור השירות והעבודה – הרי דיני ממונות שנו כאן.
ראוי לציין שבסיום דבריהם חזרו בהם הרוב מגרסתם לתשלום שכר שירות וקבעו שגובה סכום הפיצויים שקבע בית הדין האזורי הוא “המקסימום שביכולתו לשלם” – הרי שהם חזרו שוב לגרסת הפיצויים ולמידת היכולת.
מסקנתי היא אפוא שהמשיב נתחייב להשליש את הסכום של שלושת אלפים וחמש מאות ל”י כפיצוי למערערת בעד קבלת הגט דבר שאינו חייב מן הדין, אולם מחמת שלא ערער על החלטה זו חייב הוא על ידי כך את עצמו במה שלהלכה אינו חייב בו.
לפיכך אני סבור כדעת הרוב שיש לדחות את ערעורה של האישה, אם־כי לא מטעמם, אולם לחייב את המערערת בהוצאות המשיב.
מסקנות
א. דוחים את הערעור.
ב. הוצאות: כל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך הדין שלו.
הודע בפני בא כוח המערערת ובפני המשיב ביום ז’ שבט תשי”ז (9.1.1957).