“מתן גט והסדרי ממון – מה קודם?” מנשה קליין, שמעון יעקבי, תחומין כב 157 (ה’תשס”ב) – DOCX / PDF
מתן גט והסדרי ממון – מה קודם? 1
חלק א: פניית עו”ד הרב שמעון יעקבי אל הרב מנשה קליין
א. סיפור המעשה
ב. הריב”ש: הצעה לאשה לתבוע לאחר מתן הגט
ג. הוראת הראשונים לגמור עניני הכתובה לפני מתן הגט
ד. מנהג בתי הדין בארץ להזהיר את הבעל שמתן הגט הוא מוחלט
ה. בדיעבד מסדרים גט ללא ויתור על הכתובה
ו. גומרים עניני הכתובה כדי שאשה לא תטען שרצתה שלום בית
חלק ב: תשובת הרב מנשה קליין
א. האשה צריכה למחול על כתובתה קודם מתן הגט
1. כך סובר גם הריב”ש
2. הריב”ש: על האשה למחול בלשון שביקש הבעל
3. התביעה לאחר מתן הגט היא על מה שהתחייב לפניו
ב. הדגש על הכתובה הוא בגלל הקשר שבה
ג. חשש הפוסקים להתדיינות הממונית הבאה לאחר מתן הגט
ד. אזהרת בית הדין קודם סידור הגט
ה. החשש שעיכוב בסידור הגט יביא לידי מכשול
ו. דיעבד – רק לאחר סידור הגט
ז. לא רק האשה עגונה, אלא גם האיש
ח. ראוי להקדים גם את ביצוע ההסכם הממוני למתן הגט
ט. חילוקי מנהגים בין א”י לחו”ל
י. לסיכום הדברים
חלק ג: פנייה חוזרת של עו”ד הרב שמעון יעקבי
א. הריב”ש לא התכוון לדון במחלוקת כספית קודם הגט
ב. תביעה ממונית שאחרי מתן הגט אינה פוגמת בכשרות הגט
ג. תביעת הכתובה לאחר מסירת הגט
ד. מחילת הכתובה קודם למתן הגט היא תקנה חדשה
1. הראשון להזכירה הוא מהר”י איסרלין
2. מהר”י איסרלין תיקן משום צורך דורו
3. תביעה מוגזמת
4. תקנת המחילה בטלה במקום שהיא מביאה לידי קולא
5. מתי נעשתה מחילת הכתובה למנהג?
ה. מי שחוייב לגרש אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא גירש את אשתו
ו. יכולתו של הבעל לתבוע ביטול פסק דין קודם
חלק ד: תשובתו של הרב מנשה קליין
א. עיסוק חוזר באותו ענין
ב. תקנות חדשות ובדיעבד
ג. החומרה שבחששות בגיטין
ד. הימנעות מפסילת גט משום תקנת עגונות
ה. לפני סידור הגט יש לגמור גם תביעות שאינן שייכות לגט
ו. חיוב הבעלים בגט
חלק א: פניית עו”ד הרב שמעון יעקבי אל הרב מנשה קליין
א. סיפור המעשה
מעשה באשה עגונה וגלמודה, אשר בעלה הינו אברך ת”ח, ולאחר שביה”ד בירושלים חייבו בכתובה (וחיוב זה אושר ע”י ביה”ד הגדול לערעורים בירושלים) וליתן גט לאשתו, ברח מא”י למקסיקו, ומעגן את אשתו זה כמה שנים, בטענה שיש לו טענות וראיות לפוטרו מן הכתובה, שטרם השמיען לביה”ד, ומהן יתברר שהאשה עוברת על דת ושהוא פטור מן הכתובה. לביה”ד נראה היה שאין ממש בטענות אלו, ופסק שהוא ישמע טענותיו רק לאחר הגט, וכמובן שאם יברר דבריו יתבטל פסק הדין הראשון למפרע. להצדקת מרידתו בפסה”ד שחייבו לגרש, נתלה הבעל, בין היתר, באילן גדול, בתשובת הרב מנשה קליין בשו”ת משנה-הלכות אה”ע מהדו”ת סי’ שנז, “שצריך לסדר כל דבר שחושבים הבעל או האשה להוציא בדיינים, שהכל יסודר קודם הגירושין.”
ברור הוא כי בדרך כלל יש לנהוג לפי כלל זה, אך כפי שנראה להלן, עדיין יתכנו יוצאים מן הכלל, והדבר מסור לבתי הדין המובהקים העוסקים בטיב גיטין וקידושין, לפסוק, שייתכנו מצבים יוצאי דופן, שבהם ניתן לסדר הגט בלא שיוסדרו קודם יתר העניינים, והם יידונו ע”פ ד”ת בבי”ד לאחר סידור הגט.
ב. הריב”ש: הצעה לאשה לתבוע לאחר מתן הגט
הריב”ש דן, בתשובתו סי’ שיז, בבעל ששלח גט על ידי שליח, וציוה לשלוחו שלא יתן הגט לאשה אלא אחר שתמחול לו כל זכות שיש לה אצלו מחיוב כתובתה, ונשאל הריב”ש, אם בכלל ציווי הבעל נכלל מחילתה של האשה על “מתנה לחוד” 2.
והשיב שם הריב”ש, שה”מתנה לחוד” אינה בכלל ציווי הבעל שתמחול על הכתובה, “אבל לענין הגט, להוציא מדי כל ערעור, טוב שתמחול האשה קודם קבלת הגט באותו לשון בעצמו הכתוב בשליחות, ושיעשו מזה שטר לראיה, ויזכירו כן במעשה בית דין מהתרת האשה. וכן אני נוהג לעולם בתנאים כאלו, לקיימם ככתבם וכלשונם, ואחר נתינת הגט תוכל לתבוע האשה מתנתה על נכסי בעלה.” דברי הריב”ש הובאו ללא חולק בבית-יוסף אה”ע סי’ קמא אות נא-נב.
הריב”ש כותב כאן במלים מפורשות, שאין כל מניעה הלכתית לתבוע מן הבעל ממון לאחר הגט (וכמובן באופן המותר – ע”י שליח – כדי שלא יהיה קירוב דעת בין הבעל והאשה שהתגרשו). ולולא דמסתפינא הייתי אומר, שהריב”ש אף נותן עצה לאותה אשה, שתתבע גם תתבע את המגיע לה, ושהיא תעשה כן לאחר הגט. ואם נעיין בדבר: בעצם, מדוע שהאשה לא תתבע את ממונה המגיע לה בדין? ומדוע שהרב המסדר את הגט יחשוש שמא הבעל יבוא ויערער על הגט לומר התכוונתי כך או התכוונתי אחרת, כאשר דבריו המפורשים התייחסו, באותו מקרה, לחיובי הכתובה בלבד?
לכאורה, לפי תשובת משנה-הלכות, היה הריב”ש צריך להזהירה, לבל תהין לתבוע מאומה אחר הגט, שאם תעשה כן, יאמר בעלה שעל דעת כן לא נתן הגט, ונמצא הגט מוטעה ובניה ממזרים.
ויעוי’ עוד שם בהמשך התשובה, שנוקט הריב”ש להלכה, שאף “שבמקום שכותבין כתובה, לא תגבה בגט ואין עמה כתובה, אפילו עיקר כתובה, זה מפני שהבעל יכול לטעון פרעתי, ובכאן אין יכול לטעון טענת פרעון, או טענת מחילה, אלא א”כ ירצה לשקר, ועוד, שהיא יכולה להשביעו על זה שבועת היסת כמ”ש הרמב”ם ז”ל (פט”ז מהלכות אישות).” דהיינו, עצם מתן הגט, בלא שהאשה מחלה על הכתובה במפורש, אינו בגדר מחילה על הכתובה; אלא שאם הבעל ירצה לשקר יוכל לטעון פרעתי, כאשר אין לאשה את שטר הכתובה. וזה שלא כדברי הר”מ פיינשטיין באגרות-משה אה”ע ח”ד סי’ קטו, “שהגט עצמו הוא כמזהיר להאשה שאין הבעל חייב לה כלום ובב”ד של ישראל לא תוכל לתבוע כלום אף אם תרצה.” ויעוי’ גם שו”ת מהרי”ק סי’ עב, שגם משם משמע שאין מניעה הלכתית לתבוע כתובה אחר הגט.
ג. הוראת הראשונים לגמור עניני הכתובה לפני מתן הגט
ואל ישיבני, שכיום המנהג הוא ככתוב בסדר-הגט, שמקורו בשו”ת מהר”י מינץ סי’ קכג, שמביא מכתב מהר”ר איסרלין ז”ל: “יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה. ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט.” ויש כאן שינוי במציאות, לאחר שכבר נהגו כן, שהרי הריב”ש והמהר”י מינץ ומהר”י איסרלין ז”ל לפניו, חיו בדורות קרובים זל”ז, ולא מסתבר לומר שבפרקי זמן קצרים כאלו, נוצרו מנהגים כה מנוגדים.
כדי ליישב בין שיטת הראשונים הנ”ל לבין בעל סדר-הגט, שכולם מגדולי הראשונים היו, נראה לומר, שבעל סדר-הגט סידר לנו את הדרך הטובה והמעולה ביותר ליתן את הגט, לכתחילה שבלכתחילה. אבל אין זה אומר, שבנסיבות מיוחדות אי אפשר לסדר גט בלא שהאשה תמחל על הכתובה או על שאר תביעות ממון שיש לה על בעלה.
הר”י עטלינגר דן בשו”ת בנין-ציון סי’ קמד באשה שהלכה לערכאות, ואח”כ נתרצו להתגרש כדמו”י, אבל אין האשה מסכמת לוותר על כתובתה, והבעל אינו מוכן לשלם כתובתה. ונשאל שם אם מותר לסדר גט כזה. אחר שדן במקור הדין של בעל סדר-הגט, הסיק “דהר”י מינץ סובר כיון דלאו כ”ע דינא גמירא, לעולם יהי’ לעז אם הבעל צוח גרשתי בטעות ושהגט בטל ובני’ ממזרים, אף שהאמת אינו כן.” וסיים: “סוף דבר אני אומר: אף שהראתי פנים להקל בדין זה, עכ”ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר-הגט, המוסכם להלכה מכל ישראל. גם לא ראיתי שם חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר-הגט. אמנם מכ”מ, מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט, ורוצה לסמוך על דעתו להקל – לענ”ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ”ל.”
כלומר, אף שבעל בנין-ציון לא רצה בעצמו להקל בדין זה, סבור הוא שיש יסוד בהלכה לסדר את הגט אף אם טרם הוסדר ענין הכתובה, אלא שהותיר זאת לפוסק אחר “שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט”.
ד. מנהג בתי הדין בארץ להזהיר את הבעל שמתן הגט הוא מוחלט
מנהג פשוט הוא בבתי הדין בארץ, שקודם מתן הגט מזהיר ביה”ד המסדר את הגט לבעל, שיידע שאין קשר בין עניני הממון שלגביהם הגיעו הצדדים להסכם הכתוב והחתום ושנבדק על ידי ביה”ד שאין בו דבר המנוגד לד”ת, לבין הגט, ושיידע הבעל שגם אם האשה תפר את ההסכם כולו או חלקו, עדיין הוא נותן את הגט מרצונו בלב שלם, ובלא תנאי, ושלא יוכל לומר על דעת כן לא גרשתי. ואומרים זאת לבעל באופן שמבין, כל אחד לפי דרגתו. רק לאחר שהבין ואישר את הסכמתו לכך, ביה”ד מסדר את הגט.
בתי הדין עושים כל מאמץ כדי לשכנע את הצדדים להסדיר את כל עניני הממון והילדים לפני הגט. אך קיימים מקרים שהדבר בלתי אפשרי, גם אם שני הצדדים מרוצים לדון בכל עניניהם בדין תורה דווקא. במקרים שכאלו מסכים ביה”ד שכל צד ישמור על כל זכות תביעה שיש לו, ומזהירים את הבעל שיידע שהוא נותן הגט ללא כל תנאי, גם אם יתברר שהוא טעה. דהיינו: תביעה שחשב לתבוע מהאשה נדחתה בסופו של דבר ע”י ביה”ד בדיון שהתקיים לאחר הגט, או תביעה שתובעת האשה וחשב שלא ייתכן כלל ע”פ הדין שהיא תזכה בכך, והנה זכתה.
במיוחד כך הוא, כאשר בני הזוג התדיינו קודם לגט, אם בענייני ממון ואם בענייני הילדים בבית משפט אזרחי – בין אם התדיינו שם מלכתחילה בהסכמת שניהם, ובין אם היה זה ביוזמת אחד מהם – ובאים אח”כ בהסכמה להתגרש. בתי הדין מזהירים את הבעל שיבין שהסכמתו ליתן גט היא מוחלטת, ושגם אם האשה תתבע ממנו משהו אח”כ לא יוכל לפגום בגט, וכנ”ל. רק לאחר שביה”ד מברר שהבעל הבין היטב את הדבר, ושעם כל זה הוא נותן הגט מרצונו, ולא בכפיה (וגם לא בכפיה מכח שפס”ד שניתן ע”י בית המשפט האזרחי, איך שלא יהיה, “כופה” אותו ליתן הגט), אז מסדרין הגט.
הקביעה הנחרצת שאת כל עניני הממון יש לגמור לפני מתן הגט, הינה חומרא שעלולה לבוא לידי קולא, חס וחלילה. שהרי רוב הצבור בארץ ישראל עדיין אינו שומר תו”מ, ועדיין אין כוח בידי בתי הדין להעמיד משפטי הדת על תילם. עיכוב בסידור הגט מצד ביה”ד, כאשר שני הצדדים כבר מרוצים לכך, עד שיסתיימו כל תביעות הממון והילדים, או עד שיבטלו פסקי הדין של בתי המשפט האזרחיים, אף שהבעל מוותר על כך, יגרום למכשלות רבות של אשת איש וח”ו לריבוי ממזרים. זאת כאשר ביה”ד הוא זה חלילה שמעכב הגט, בעוד שהבעל עומד וצווח שהוא מוכן לגרש ללא כל תנאי.
מי שנמצא תדיר בשערי בתי הדין בארץ ישראל יודע ומכיר כמה צער ויסורים עוברים על בעלי הדין, בין בעלים ובין נשים, עד שמגיעים בעוונותינו ל”גמר טוב”, היינו ג”ט. אם כאשר הם כבר מרוצים לגט, יעכב ביה”ד את הגט, יהיה זה בגדר דבר שאינו מתקבל, ובגדר גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.
ואף שהר”מ פיינשטיין כתב באגרות-משה אה”ע ח”ד סי’ קטו, שסדר בגט הוא “מנהג שנתפשט בכל העולם ודנים כן כל ב”ד” – ובוודאי הוא שכך נוהגים לכתחילה בכל בתי הדין באר”י – אבל מה שכתב “וממילא איכא החזקה שעשו כן הב”ד, וכל ב”ד שבעולם לא ישמעו אף שיש בידה שטרות החיובים, מצד שידוע לכל ב”ד בעולם שכיון שנתגרשה כבר אין שום תביעה”, הרי זהו בסתמא. אבל כאשר מראש הודיעו והסכימו הבי”ד שידונו בעניני הממון, לרבות הכתובה או הילדים, אחר הגט, אין בכך כל מחילה מצד האשה, ואין גם כל שאלה על הגט.
ומעשים בכל יום באר”י, שחלק ניכר מהמתגרשים חוזרים לביה”ד לאחר הגט להתדיין בעניני ממון – בתביעה להפחית או להגדיל סך המזונות שנפסקו לילדים, או בעניינים אחרים שקשורים לילדים, אם בהחזקתם על ידי מי, או סדרי ביקוריהם או חינוכם – אף שאלו הוסכמו קודם הגט, או שנפסקו על ידי בית הדין קודם הגט. ולא שמענו ולא ראינו שבתי הדין יגערו בצדדים, או יזהירו האשה: שתיקותך יפה מדיבורך. ודומני שבכגון דא “לא שמענו” הינה כן ראיה 3.
ה. בדיעבד מסדרים גט ללא ויתור על הכתובה
בפסקי דין רבניים ח”ה עמוד 68 מובא פסקו של ה”ר י”ש אלישיב שליט”א, ש“מי שלא רצה לגרש את אשתו אא”כ תוותר על כתובתה, והיא וויתרה לו ומסרה מודעא על כך, ואילו בשעת סידור הגט לא דובר בענין הוויתור, וגם בשעת מתן הגט אמר שמגרש בלי שום תנאי – הגט כשר.” וכן פסק “דלכתחלה לא מסדרין גט אא”כ מחלה האשה על כתובתה”, משמע שבדיעבד אפשר לסדר הגט בלא ויתור על הכתובה. ברור שישנם מצבים ע”פ ההלכה, שגם בטרם סודר הגט, עדיין יש לראות במכלול הנסיבות של אותו ענין מצב של דיעבד, אף שהוא “לכתחילה” קודם הגט. ועוד כתב:
“לאור כ”ז נראה בנדון שלפנינו – אם יתברר שבעת סידור הגט לא דובר בענין הוויתור, ובשעת מתן הגט ביטל המגרש כל התנאים ואמר במפורש שמגרש בלי שום תנאי, כפי הנהוג (ע’ סה”ג של הב”ש אות ל”ו), זכאית המערערת לגבות חובותיה מן המשיב. ובפרט להאמור בתחילת דברינו, שיש מקום לומר דביצוע גביית החוב איננו משמש גורם לפגיעה בכשרות הגט.”
והגם שבאה”ע סי’ קנ”ד סעי’ פ”א כתוב ברמ”א: “וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבואו אח”כ לידי קטטה מחמת הכתובה, ושיאמר הבעל ע”מ כן לא גירשה” – כ”ז לכתחילה, ובדיעבד אין קפידא בכך, כמ”ש בפ”ת בס”ג אות רמ”ה משמיה דהגט-מקושר. וכ”ס ברכת- המים למוהרמר”י ז”ל בסי’ ג”ר אות רמ”ה כתוב, וז”ל: “נראה דבזמנינו, שהמנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל, אם תרצה לגבות הכתובה ממנו, לא ישמעו לה הבי”ד, אף אם לא יהיה הרב והעדים בחיים להעיד ע”ז, כי יסמכו הב”ד על המנהג.” משמע דאם ברור לנו שלא מחלה על הכתובה, יכולה לגבות ממנו את כתובתה.
ויעויין בפס”ד של ביה”ד הגדול עוד משנת תש”ד (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא”י, ורהפטיג, עמ’ צז), שכתבו:
“נוסף לכך יש לשער, שביה”ד הראשון קבע בזמנו את הקישור הנ”ל גם מטעם אחר: מפני שנוהגים לסדר בין המתגרשים כל מיני סכסוכים כספיים קודם מתן הגט, כדי שלא ישארו שום דין ודברים ביניהם אחרי הגירושין. אבל בכל אופן ברור הדבר, שאין פרעון החוב הוא הגורם או העילה לנתינת הגט, אלא בין כך ובין כך יש להפרידם בגט פטורין. וכיון שכן הוא, אין ביה”ד פוגע בעיקר תוכנה של החלטתו הקודמת, אם הוא מתקן אותו ע”י הפרדת מילוי החיובים ההדדיים, במקרה שלפי דעתו קיים חיוב מוחלט למתן גט מצד הבעל, ולפי תנאי החיים הנוכחים של הזוג בהתחשבות עם המסיבות העובדתיות הקיימות עכשיו יש סיבות מוצדקות שלא לאחר נתינת גט זה עד לאחר התשלום השלם של החובות מצד האשה. במקרים כאלה יש רשות בידי ביה”ד לסדר ע”י החלטה נוספת את פרעון החוב בתשלומים חלקיים, וכמובן בערבונות בטוחים, ואין בזה משום ביטול או שינוי פסה”ד הישן בעיקרו וביסודו; אלא רק המתקה בלבד והתאמה לתנאים המעשיים הקיימים עכשיו, שלפיהם המילוי השלם של החיובים משני הצדדים בעת ובעונה אחת איננו מוצדק, כי אם להפך: סידור כזה עלול להחמיר ולסכן את הוצאתו לפועל של עיקר פסה”ד הקודם, העומד עוד בתקפו.”
רואים אנו שכבר לפני כ- 58 שנה היה המנהג באר”י, שבמצבים של דיעבד אין להתנות סידור הגט בסיום כל העניינים הכספיים.
וראה בשו”ת אגרות-משה עצמו אה”ע ח”ג סי’ לז:
“אבל מטעם אחר יש לדון שלא יוכל לטעון כן ולבטל את הגט. דהרי דיני המדינה ודאי היה ידוע גם לו, והיה לו לחוש ולהתנות שאם תתבע בדיני המדינה, בין טענת ממון בין טענת עונש, לא יהיה גט. שאף בלא תנאי כפול היה מועיל מצד שהוא גם אנן סהדי, עיין בתוספות קידושין דף מ”ט. אבל כיון שלא חשש להתנות זה, חזינן שהיה לו טעם שלא היה חושש לזה. אולי שחשב להשאר בא”י או טעמים אחרים. עכ”פ כיון שודאי ידע מזה ולא חשש להתנות, ודאי גמר בדעתו ליתן הגט, אף שאיכא חשש זה. ואין יכולין לבטל הגט, אף שתובעת דבר שאינו חייב, ואף שתובעת לענשו. ואם האמת שלא ידע שתוכל לתבעו בדיני המדינה, איכא חשש גדול על הגט לע”ד; אבל מסתמא יש לנו לתלות שידע מדיני המדינה, ואין יכול לבטל הגט.”
הנה לנו, שדעת הר”מ פיינשטיין היא שכל ענין המחילה על הכתובה וסידור כל הענינים קודם הגט הוא רק לכתחילה; אבל אם לא עשו כן, או שתובעת אחר הגט אפילו בערכאות, אין בסתמא לבטל הגט.
ו. גומרים עניני הכתובה כדי שאשה לא תטען שרצתה שלום בית
אכן, הרכב אחד בביה”ד בירושלים מקפיד לדון בענין הכתובה קודם הגט, אך אינם נמנעים לדון אחר הגט בעניני ממון אחרים. בתשובה לשאלתי הסבירו, שבדרך כלל כדי שהאשה תהיה זכאית לכתובה צריך להיות המצב שהבעל רוצה בגט, והאשה בשלום בית. אם יתגרשו בלא לדון בחיוב הכתובה קודם הגט, מה ממנה יהלוך לשקר שהיא אכן היתה רוצה בשלום בית, אבל הבעל התעקש לגרש; ואחר הגט לא יוכלו לברר אם באמת היה רצונה בשלום. אבל קודם הגט, אף שגם אז יש המשקרות, אבל הדבר ניתן לברור בקל. ולכן, כל מה שיכול בית הדין לברר להוציא דין אמת לאמיתו עושין.
אבל מצד שאלה על הגט, כאשר לא מחלה על הכתובה, או על עניני ממון אחרים, דיוציא לעז – מכך אין חוששין במצבים של דיעבד, שרואים שטוב לא לעכב הגט.
חלק ב: תשובת הרב מנשה קליין
א. האשה צריכה למחול על כתובתה קודם מתן הגט
1. כך סובר גם הריב”ש
בספרי משנה-הלכות (מהדו”ת סי’ שנז) כתבתי, שצריך לסדר כל דבר שחושבים הבעל או האשה להוציא בדיינים קודם גירושין. הרב שמעון יעקבי האריך לברר משו”ת הריב”ש סי’ שיז, ש“לענין הגט, להוציאו מידי כל ערעור, טוב שתמחול האשה קודם קבלת הגט באותו לשון בעצמו הכתוב בשליחות, ושיעשו מזה שטר לראיה, ויזכירו כן במעשה ב”ד המתרת האשה. וכן אני נוהג לעולם בתנאין כאלו, לקיימם ככתבם וכלשונם. ואחר נתינת הגט תוכל האשה לתבוע מתנתה על נכסי בעלה.”
מזה שהריב”ש כתב מפורש שאין כל מניעה הלכתית לתבוע מן הבעל ממון אחר הגט, ואף נתן עצה לאותה האשה שתתבע את המגיע לה, תמה על השקפתי ועל השקפת הר”מ פיינשטיין, אשר לפיהן הי’ הריב”ש צריך להזהירה לבל תהין לתבוע לאחר הגט מאומה, שאם תעשה כן יאמר בעלה שע”מ כן לא נתן הגט. אך כבר ציין שלכאורה סותר לזה מש”כ בסדר-הגט בשם מוהר”י מינץ ותרומת-הדשן, שיחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך; וגם הכתובה צריכה להחזיר אם ישנה בידה, ואם איננה בידה תפטר אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט. ולכן דחק עצמו לתרץ, שבעל סדר-הגט לא תיקן אלא לעילא ולעילא, לכתחילה שבכתחילה; אבל אינו אומר שלא ליתן גט בדיעבד בנסיבות מיוחדות.
באמת אין לדבר די לתרץ הקושיא, דאדרבה בריב”ש מבואר שהדבר לכתחילה, ואפי’ לא זכר ולא פגע להזכיר מחשש עיגון וכיוצא בו.
נראה שאם נימא שבאמת דברי הריב”ש חולקין על דברי סדר-הגט, אז פשוט דהלכה כבתראי, ובפרט שהב”י והרמ”א מביאין את דברי הריב”ש, ואעפ”כ בעל סדר-הגט לא שת לבו. וכפי שנתקבל בכל העולם סדר-הגט, והוא בתרא. אלא דבזה אכתי לא מתורץ לן למה לא מוזכר בשום אחד מהפוסקים שהריב”ש חולק בכל זה.
אלא היינו דוחין דברי הריב”ש מטעם שהם נראין נגד הגמ’ כתובות (כח,א) שחייבים לסדר הכל קודם הגט; ואם יבואו לאחר הגט להתדיין, מנדין אותן או מכין מכת מרדות. ונפסק בטוש”ע קיט,ט: “גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות.” וכן מבואר נמי ברמ”א אה”ע סי’ קנד בסדר הגט ספ”א, שישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל או תמחול לו, כדי שלא יבואו אח”כ לידי קטטה מחמת הכתובה, ושיאמר הבעל ע”מ כן לא גירש. יהיה מאיזה טעם שהוא, בע”כ היינו מוכרחין לדחות בדברי הריב”ש. ולא הזכירו דברי הריב”ש כמו שלא הזכירו עוד מפרשים ראשונים עד חכמי הש”ס שהיו קודם התקנה, שאין לסמוך עליהם.
2. הריב”ש: על האשה למחול בלשון שביקש הבעל
אבל האמת יורה דרכו, שיש לפרש שאין כאן סתירה ולא מחלוקת, ודברי הריב”ש ובעל סדר-הגט אחדים הם, וכולם מכוונים לדבר אחד, ואפרש שיחתי. הנה מעשה דריב”ש באיש אחד שעזב את אשתו זה חמש עשרה שנה, והלך איש אחד לקשטילה ומצא הבעל והשיג גט כריתות מבעלה. וכתב בשטר השליחות, שהבעל ציוה לשלוחו, שלא יתן הגט ליד האשה אלא אחר שתמחול לו כל זכות שיש לה אצלו מחיוב כתובתה. ודן שם בנידון הנ”ל בארבע תשובות:
1. סי’ שיד דן בנוסח הגט וכתיבתו, שלא הי’ כתוב בו שם עירו ושם עירה, והאריך בו.
2. בסי’ שטו דן בדקדוק האותיות, ארוכות וקצרות.
3. סי’ שיו דן בצוואה ובתנאי שנתן הבעל לשלוחו, ודן בסוגיא דמס’ גיטין דכל שהקפיד הבעל ואמר טול ממנה חפץ, והדר הב לה גיטה – לא ישלחנו ביד אחר, שמא ישנה, ודן בהקפדה מה הוא.
4. בסי’ שיז דן אם ‘מתנה לחוד’ בכלל הכתובה; ואם תקרע הכתובה, אם יקויים בזה רצון הבעל.
על השאלה האחרונה הביא מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן אי נדוניא שאינה בעין, ובאה לגבותה ממנו או מיורשיו, ככתובה הוא. הרמב”ם ז”ל ס”ל דנדוניא כחוב בעלמא, ואינה ככתובה; ויש דברים שאין הנדוניא ככתובה, ויש דברים שהנדוניא ככתובה.
וכאן העלה הריב”ש דבדידן, שהתנה הבעל שלא יתן הגט ליד האשה אלא אחר שתמחול לו כל זכות שיש לה אצלו מחיוב כתובתה, דאין בכלל הכתובה ‘מתנה לחוד’. וביאר ז”ל, דכיון דבנידון זה האריך בלשונו לומר “כל זכות שיש לה אצלו מחמת חיוב כתובתה”, וכוונת לשון זה כל מה שנתחייב הוא לה בשטר כתובתה. אבל ‘מתנה לחוד’ אינה כלל בענין זה, ואינה כלל מחיוב כתובתה, ושמה מוכיח שהוא מלבד כתובתה. וכמו שאין נכסי מלוג בכלל לשון הזה, שאין זה מחיוב כתובתה, הוא הדין ל’מתנה לחוד’. ואע”פ שאינה בעין, אלא שהוא חוב על הבעל. דהא עדיפא מנכסי מלוג, כדקיי”ל: הנותן מתנה לאשתו – קנתה, ואין הבעל אוכל פירות.
וזה נראה לי ברור בדין שבין האשה והבעל לענין ממון. אבל לענין הגט, להוציא מידי כל ערעור, טוב שתמחול האשה קודם קבלת הגט באותו לשון בעצמו הכתוב בשליחות, ושיעשו מזה שטר לראי’, ויזכירו כן במעשה ב”ד מהתרת האשה. ואחר נתינת הגט תוכל לתבוע האשה מתנתה על נכסי בעלה.
והנראה, דעיקר הספק להריב”ש הי’ אם ‘מתנה לחוד’ בכלל המחילה ובכלל חיוב כתובתה – ואם הוא בכלל, אז כשתמחול צריכה למחול; או שממילא מחלה גם ‘מתנה לחוד’; או ש’מתנה לחוד’ אינה בכלל, ולא הוה אלא חוב כשאר חובות. ועל זה פסק הריב”ש, ד’מתנה לחוד’ לא הוי בכלל חיוב כתובה. ונמצא: הכתובה חייבת למחול, ו’מתנה לחוד’ הו”ל כחוב, שאינה צריכה למחול. הריב”ש דן בבקשת הבעל ובבקשת האשה – אם הי’ ‘מתנה לחוד’ חלק מהכתובה וחיובה, הי’ בע”כ מחייב את האשה שתמחל גם את זה, ותצא חנם אין כסף. ואם ‘מתנה לחוד’ אינה בכלל הכתובה, אלא ככל בע”ח שחייב ליתן חובה מה שנתן לה, הרי אינה בכלל המחילה שתמחל לבעל, וממילא יכולה לתבוע את שלה. וכל זה סדרו והסכימו קודם נתינת הגט. ונמצא שקודם הגט נסדר הכל – כל דיני ממונות או שאר דברים – שהריב”ש פסק להם דינא וגזר אומר ויקם לך, והגם שהבעל לא ציוה כלום מענין של מתנה, וגם לא ידע מסידור הריב”ש. אבל לענין דינא, מסתבר שהבעל בכלל לא חשב על דין ‘מתנה לחוד’, ולא חשב לקבל ממנה כלום, אלא רצה לפטור עצמו מן הכתובה, והשאר מחל לה; או חשב ש’מתנה לחוד’ בכלל.
ולכן הריב”ש שיכל את ידיו, שתאמר בשעת הגט לשונו שביקש ממש, וגם יכתבו לשונו בכתב ההיתר, וממילא אין לו עוד טענות כלל לומר אלו הייתי יודע, שהרי כאשר ביקש כן נתנו לו. וא”כ, כיון שלא ביקש כלום קודם הגט, רק שתמחול לו על כתובתה, שוב הכל מסודר אצלו קודם נתינת הגט, שזה הוא שביקש – או שלא זכר מ’מתנה לחוד’, או שלא רצה לבקש מחילה יותר, או שידע שלאחר חמש עשרה שנה שעזב אותה אין לה כלום ולא נשאר שם מה להתדיין ולחלק ביניהם וז”פ מאוד. וגם היא מצידה – כיון ששאלו הריב”ש על ה’מתנה לחוד’, ופסק להם, הרי המתנה שלה. או שיכולה לתבעו לאחר הגט, כיון שכבר גמרו ביניהם, כלומר הבעל ביקש מחילתה, והיא הציעה תביעתה אל הריב”ש ופסק לה. והגם שהבעל אין כאן לפנינו, אבל הרי אין כאן יותר על מה להתוכח.
וכיון שסידר הכל ע”פ התורה, ואדרבה כיון שדייק הריב”ש שהאשה תגיד לשון המחילה כלשון הבעל ממש – שאם לא כן, אפי’ שלהלכה אינו כדבריו יוכל לומר אלו הייתי יודע לא הייתי מגרש – מבואר דחש ללעז אחר הגט, אם לא תקיים כרצונו ממש. ולכן ציוה הריב”ש ז”ל, שהאשה תאמר במחילתה בלשון בעלה ממש, שלא יוכל אח”כ לטעון שהוא ביקש כן והיא אמרה בלשון אחר, ויטען לפסול הגט. כי בשינוי קטן יכול לטעון בכהאי גוונא לא הסכמתי. ולכן ציוה לה לומר בלשונו ממש. וגם ציוה לב”ד לכתוב בכתב ההתרה לשונו שבקש ממש, שלא יהא לו שום פתחון פה.
וא”כ נתנו לו הכל שביקש קודם נתינת הגט. וגם את שלה פסק הריב”ש מה שמגיע לה ואין לו על מה לטעון. א”כ אין כאן שום דררא דממונא שלא נפסק קודם נתינת הגט, וממילא אין עוד דבר המקשר אותם מעתה בשום קשר. והא שחייב לה חוב ‘המתנה לחוד’ שנתן לה, הרי אין לו עליה טענה על זה המתנה שהרי אינו שלו והיא מוחזקת. ועוד, שהרי פסק הריב”ש ממונה, וגם לה אין טענה עוד. וא”כ אין טענה שיוכל לטעון שלא נסדר הכל קודם.
3. התביעה לאחר מתן הגט היא על מה שהתחייב לפניו
ומה שציוה לה שתוכל לתבוע ‘מתנה לחוד’, היינו מדין “לוה הימנה בנכסי אביה – אינה נפרעת אלא ע”י אחר.”. והכי נמי כוונתו שתוכל לתבוע ע”י אחר. ועוד, שהבעל אף לא ביקש יותר ממה שנתנו לו, ואיך יטען אח”כ אילו ידעתי, כך וכך. וא”כ אדרבה, מדברי הריב”ש נמי מבואר דצריכה למחול, וממש כלשונו ובקשתו – הכל לפי הגט, וכדעת רבותינו האחרונים הבאים אחריו.
אלא דיש לטעון עוד, דהבעל ס”ל ד’מתנה לחוד’ נמי בכלל חיוב כתובה, וא”כ צריכה למחול גם על ‘מתנה לחוד’. והרי באמת ע”ז שאלו להריב”ש ז”ל, מה דין ‘מתנה לחוד’ – האם צריכה למחול גם זה בכלל כתובה, כן תעשה; ואם לאו, אז יפסקו לה כדת מה לעשות. ופסק הריב”ש, ד’מתנה לחוד’ לא הוי בכלל כתובה, ואין צריכה למחול.
ועכ”פ בנידון הריב”ש ז”ל הכל כבר נפסק קודם נתינת הגט, כל מה שהי’ ביניהם. ועל הכתובה מחלה כלשון שהבעל שאל, והכל קודם הגט. ועל המתנה פסק להם הריב”ש ז”ל דאין צריכה למחול, דדינה כבע”ח של כל דיני ממונות, דיכולה לתבוע לאחר הגט את שלה. והבעל שביקש למחול מה שמגיע לה, ולא זכר כלל מ’המתנה לחוד’ – ע”כ או שמחל לה כבר, או יודע שאינו שלו, או ששכח בכל והחליט בעצמו שהוא במדינה אחרת תעשה מה שתרצה לאחר הגט. הכלל, הוא ביקש שלו קודם הגט מה שרצה בהם, והב”ד נתנו לו אפילו יותר ממה שביקש.
מה שהקשה הרב יעקבי, שהתביעה היא לאחר הגט – שגגה הוא. דמה שאמרו שצריך לסדר הכל קודם קבלת הגט, שאם לא יסדרו תבוא האשה בטענות לאחר הגט, יאמר הבעל אילו הייתי יודע כן לא הייתי נותן, לא קשה בתרי אנפי:
חדא – כמ”ש בסמוך מדברי הגמ’ כתובות, דהמגרש את אשתו ולוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע”י אחר. והכי נמי מה שאמר הריב”ש ז”ל, שיכולה לתבוע – היינו ע”י אחר, שהרי הוא ככל חוב שחייב לה, וכמ”ש בגמ’ שם דף כח: “לוה הימנה… נפרעת ע”י אחר.”
והשנית – אפי’ נימא שאינו יכול לתבוע הימנה לאחר הגט, זה דווקא בתביעות חדשות, ולא מה שהוסכם. דבזה הבעל יכול לטעון אילו הייתי יודע וכו’. אבל מה שגמרו וסידרו הב”ד קודם הגט, ועדיין לא שלמו הכל – וכגון שנתחייב הבעל מאה אלף דולר לאשה, או להיפוך האשה חייבה עצמה להחזיר לו מאה אלף, והוסדר הכל קודם נתינת הגט בפני הב”ד – כה”ג לא מקרי תביעה לאחר הגט, דעל זה הסכימו הוא או היא שיחכו על התשלומין. אבל אין זו תביעה חדשה, שתובעת מהבעל לאחר הגט, שיוכל הבעל לטעון אלו הייתי יודע וכו’. אלא היא תובעת מה שפסקו הב”ד (וכאן הריב”ש במקום ב”ד) ש’המתנה לחוד’ שייכת לה, ויש ביד הריב”ש לפסוק שזה אינו בכלל הנכסים שצריכין סידור ביניהם.
וא”כ, עכ”פ כל מה שביניהם נפסק הכל קודם הגט, וכדעת תרומת-הדשן וסדר-הגט, שהכל צריך להיות מסודר קודם הגט. ואדרבה, אם באנו לדייק, נדייק דהריב”ש נמי ס”ל דהכל צריך לגמור קודם הגט, ולכן הקפיד מאד שהאשה לא תשנה אפילו מלשון הבעל, שלא יהיו לו טענות, דכה”ג לא גירשתי. וזה לפענ”ד ברור מאד.
א”כ לא קשה נמי מה שהקשה על מש”כ הר”מ פיינשטיין זצ”ל, ולהבחל”ח עלינו, ועל סדר-הגט, דודאי מה שפסקו ב”ד בשעת גירושין, קודם נתינת הגט פסקו, ואותן הדברים והפסק יכולה לתבוע לאחר הגט, כי זה שייך לה מיד לאחר הפסק. ולא כתבנו שהאשה או הבעל צריכים למחול על התביעות ועל החובות ועל כל דיני ממונות השייכים, אלא כתבנו שיסדרו הכל קודם נתינת הגט אצל ב”ד, ויפשרו או יקוב הדין את ההר בדברים שיש בהם ספיקות. ואחר שיקבלו פסק, אף שלא הוציאוהו מכחו לפועל – כגון שאין לו כאן כסף, וכיוצא בו – אפשר למסדר ליתן את הגט, לאחר שיש בידם כבר הפס”ד, ונשאר עליהם לקיים ההסכם. ויכולה לתבוע ע”י אחר לאחר שתתגרש מה ששייך לה או מה שפסקו הב”ד לה, כי על זה אינו יכול לטעון אילו הייתי יודע לא הייתי נותן הגט, שהרי הסכים בב”ד כל מה שיפסקו לו הב”ד. וגם ליכא בזה שילכו לטעון בב”ד, שהרי כבר הכל מסודר מקודם הגט, ורק אם לא יקיימו על מה שהסכימו יש כאן כבר דין אחר של טעות או הפרת ההסכם. וז”פ מאד.
ומה דקשה ליה, דהריב”ש כתב דתובעת לאחר הגט – נמי הכוונה, דהריב”ש כתב דכיון דאין זה בכלל מחילה עם הכתובה, אלא זה ‘המתנה לחוד’ השייכת לה כחוב שחייב בפרעון, שיכולה לבקש את שלה ע”י אחר, כמבואר בגמ’ שם. דודאי אפילו לפי מש”כ בסדר-הגט, שצריכין לסדר הכל קודם נתינת הגט, מ”מ אין ההכרח שצריך ליתן הכל קודם הגט (הגם שיש מהפוסקים דס”ל ליתן הכל לפני הגט). ופשוט שאם חייב לה חוב שזמנו לאחר עשר שנים, ומגרשה – אינו צריך לשלם לה החוב קודם זמנו. הוא הדין אם אין לו או לה לשלם – בשביל זה ליכא הכרח לעכב הגט אבל כיון שסדרו הכל לפני הגט, ליקח ולתבוע את שלו, יכולים לתבוע אחר נתינת הגט. וז”פ מאד.
ומה שאמר הר”מ פיינשטיין, ואמרנו בס”ד ג”כ, דלא תתבענו לאחר הגט – היינו תביעות חדשות שלא נסדרו קודם נתינת הגט. דעל תביעות חדשות י”ל שמתחרט על הגט, כמובן. או שתלך לערכאות, שיאמר ע”מ זה לא נתתי גט. אבל העניינים והממונות וכל שאר דברם המעורבים ביניהם וכ”ש הילדים הכל יסדרו ואם לא יסדרו או יסדרו ויחזרו בהם בטענה שמעולם לא היתה מסכמת כן עד שתקבל ממנו הגט, הכ”נ דהוה גט מוטעה שהוא ביטול הגט, עיין עין יצחק קאוונא (א”ע סי’ מ), ולפ”ז פשוט מאד ואין כאן מחלוקת בין הריב”ש לבין סדר-הגט.
ב. הדגש על הכתובה הוא בגלל הקשר שבה
ודע, דנפל מילתא בליבאי דבר חדש. שכתב מהר”ר איסרלין ז”ל: “יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה; ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה קודם נתינת הגט.”. ובכל מקומות שמדברים מדגישים שתמחול הכתובה או ישלם. ולכאורה למה הקפיד בכתובה דווקא יותר משאר חפצים? ונראה דהכתובה היא באמת חלק מהקשר שקשורים יחד, ואסור לדור עם אשה בלא כתובה. ועיין רש”י כתובות נז, א ד”ה זו דברי ר”מ. נמצא דכתובה היא שמקשרת ביניהם, ולכן הדגישו יותר על החזרת הכתובה דווקא קודם נתינת הגט, או שתמחל לו. ומה שכתב הר”מ פיינשטיין, שלאחר הגט לא תוכל לתבוע, כי הגט הוא המוכיח שנסדר הכל – אין הכוונה שאינה יכולה לקבל מה שהסכימו מקודם הגט, אלא שאינה יכולה ללכת ולתבוע דברים חדשים או בערכאות וכיוצא בו, והבן.
אלא דא”כ, בנידון דידן שהמחלוקת היא על עיקר הכתובה, ועל זה אנו דנין – שהוא מבקש שתמחל לו, או שאינו חייב מכח טענת עוברת על דת או כיוצא. הרי מחלוקתם היא בעיקר הכתובה. ואם נכריח אותו ליתן גט קודם שיסדר הענין, ודאי לאחר הגט יטען אילו הייתי יודע כך וכו’. עכ”פ ודאי א”א להניחו לאחר הגט, דאכתי יש כאן קשר ע”י הכתובה, אלא שיכריחו אותו לדין ויקוב הדין את ההר. וכאן אפשר כ”ע מודי – כיון דעצם הכתובה היא המקשרת, צריך לסדר קודם הגט.
ג. חשש הפוסקים להתדיינות הממונית הבאה לאחר מתן הגט
ומה שציין לשו”ת בנין-ציון סי’ קמד, בגט של ערכאות, שהאשה הלכה וקבלה נייר שלהם שהיא כבר מגורשת, ובענין ממונות לא נתנו כלום, ועתה רוצים להתגרש. והבעל טוען שלא יתן לה כלום, מאחר שלא קבלה כלום בערכאות; והיא אינה רוצה לוותר. לאחר שבירר שאינו רואה שום חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר-הגט, ואינו רוצה להתיר, מ”מ סיים דמי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל ימצא סמיכה קצת בהנ”ל. לא הבנתי ראייתו, כי אדרבה ראי’ לנגדו – כי הוא סיים שאינו רוצה להתיר, ואין רואה בזה שינוי מסדר-הגט. רק כתב: “מי שיש לו לבו רחבה ורוצה לסמוך על דעתו” – ולא כתב ‘על דעתי’, ופשוט מאד. ועכ”פ כיון שאינו מתיר כלל, ואנחנו ראינו שהר”מ פיינשטיין זצ”ל הי’ מחמיר מאד, וידוע שבדרכי הוראה לא היה מן המחמירין בסתם – וענייננו הוא ספיקא דאורייתא וספק ממזרות ואשת איש ר”ל, מה לן להקשות עליו מדברים אלו.
ד. אזהרת בית הדין קודם סידור הגט
גם מה שהביא שמנהג פשוט הוא בבתי הדין בא”י, שקודם מתן הגט הב”ד מזהיר לבעל שידע שאין קשר בין עניני הממון שלגביהם הגיעו הצדדים להסכם הכתוב והחתום ושנבדק על ידי הב”ד שאין בו דבר המנגד לד”ת לבין הגט, ושידע הבעל שגם אם האשה תפר את ההסכם כולו או חלקו עדיין הוא נותן את הגט מרצונו בלב שלם ובלא תנאי ושלא יוכל לומר על דעת כן לא גרשתי.
עיינתי קצת בנוסח אמירה זו, והיא נראית כסותרת את עצמה, שהרי עכשיו כותב שהב”ד המסדר אומר לבעל שיידע שאין קשר וכו’ – מבואר דמיירי שהם כבר עשו חלוקה, והגיעו הצדדים להסכם כתוב וחתום, ונבדק ע”י הב”ד שההסכם שעשו הוא ע”פ ד”ת. כל זה כמוש”כ בסדר-הגט, שקודם הגט יסדרו כל הענינים ודיני ממונות וכיוצא בהם – הכל מסודר, וא”כ יש כאן רצון טוב מבעלה. אלא שבסיפא כתב: “ושיידע הבעל שגם אם האשה תפר את ההסכם כולו או חלקו עדיין הוא נותן גט בלב שלם ובלא תנאי.”. אם הכל בהסכמתו, וקיבל מה שרצה, מי יכול לומר לבעל לא תתן גט בשביל שמא אשתך תשנה דעתה? הרי זה תלוי בו, וכיון שהסכים על הכל, והכל נסדר ובהסכמתו קודם הגט כהלכה, ילך ויגרש. אבל אין מזה ראי’ היכא שהבעל צועק וחותם להדיא על הניירות, ומתנה עמה שלא תלך לאחר הגט לתבוע ממנו תביעות חדשות, ולערכאות לעולם לא תלך אפילו לגבות הפסק ב”ד, אלא תלך לב”ד של ישראל, והיא שינתה מה שהתנו והטעתו. והם שני דברים, ולכן לא ידעתי מה מביא מב”ד שעושין כהוגן, והם מציגים הענין לפני הבעל, ומסבירים לו שאפי’ האשה תחזור מההסכם והוא מסכים, אף ע”ז מסכים – מי יאמר לו מה תעשה? והגם שיש עוד טעם שני על הסידור קודם הגט, שלא יצטרכו ללכת לב”ד ומפני עבירה וחשד – כה”ג כיון שסידרו הכל, אלא שמתנין עם הבעל אפי’ אם תחזור מסתמא כה”ג לא גזרו כלל, כיון שאינו מצוי. ומיהו אם לאחר שהתנו ביניהם והיא תחזור בה ממהסכם לאחר הגט ותאמר לא עשיתי הסכם רק כדי שיתן הגט אז נכנס בכלל גט מוטעה שנכתוב מזה.
ה. החשש שעיכוב בסידור הגט יביא לידי מכשול
הרב יעקבי טען, שעיכוב בסידור הגט מצד הב”ד, כאשר שני צדדים כבר מרוצים לכך, עד שיסתיימו כל תביעות הממון והילדים, או עד שיבטלו פסקי הדין של בתי המשפט האזרחיים, אף שהבעל מוותר על כך, יגרום למכשולות רבות של אשת איש וח”ו לריבוי ממזרים, והו”ל בכלל גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה.
כבר כתבתי בכמה מקומות, שבזמן האחרון המחשבה של רוב העולם ורוב הב”ד אחריהם, הדואגים כ”כ שלא יהיו גורמים לאיסור א”א וממזרים, ומחמת זה מקילים בכפיית הבעל לתת גט שלא ברצונו – אני מוסיף ואומר להיפך: מי נתן לנו רשות ליתן גיטין שיש עליהם פקפוקים גדולים בנתינתם, והראשונים קראו לזה ספק גטין פסולין והרחיקו מזה כהרחקת מטחוי קשת? ובדידן הוא בשב ואל תעשה, ואין אנחנו עושים מעשה כלל. ובכפיית גט אנן כופין ומגרשין, והרבה גיטין בעונ”ה פסולין וכ”ש שח”ו מרבין ממזרין ע”י גיטין כאלו.
כבר הבאתי בשם הרא”ש ז”ל, שכיון שבדור הזה נשים שחצניות, משנה אחרונה אמרה: אפילו אומרת טמאה אני לך, תשב תחת בעלה שמא עיניה נתנה באחר. וע”ש שתמהו: היאך מתירין לה להיות תחת בעלה ולאכול בתרומה, והיא אסורה לפי דבריה ועוד ראשונים? הרבה אנשים הולכים ובוכים על גורלם, שהנשים מוציאים אותם מבתיהם שבנו לה ולכל המשפחה, וזורקין אותם לבתי סוהר ע”י בתי דינין או ערכאות, וכופין אותם בכל מיני כפיות. וכאלו הי’ הדין שכתוב בתורה, שהאיש מגרש ברצונו ולא בע”כ, בטל ומבוטל, ועושים תורת ה’ פלסתר. ומי יאמר שהבנים שבאים מגיטין כאלו אינן ממזרים או ספק ממזרים?! ולבי לפומא לא גליא כי האשה שנשאה בהיתר ב”ד כזה, ולא בגט של הבעל, היא א”א בשוגג ח”ו, והרבה ממזרים יוולדו באופן זה, ח”ו. אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, והלוואי לא הייתי מכיר המצב כפי שאני מכיר.
כבר הארכתי בזה במקום אחר, שכעת הרבה מאחינו בנ”י הולכין ונמשכין אחר החינוך העממי בעונ”ה, ובתר הרחמנות שלהם, ולא על הרחמנות של תורה. ורחמי רשעים – אכזריות. כתב הרמב”ם: “קודם מתן תורה אדם פוגע באשה מן השוק…”. כן בעונ”ה נעשה הפקרות. אבל לא כן עם ישראל הקדושים. ובקעה מצא וגדר בה גדר, ולא להפקיר יותר ויותר. הלא לפני חמשים שנה שאנחנו זוכרים, לא הי’ גט אפי’ אחד מאלף, ומה עלתה בימינו ומה קרה?! ואטו התורה נשתנית, ח”ו?! אלא החינוך והקלות מצד המחנכים והמורים וההורים לגבי דברי תורה וקדושה הם שהשתנו. וכמעט מה שהוא לא כ”כ לפי מחשבתו, כבר ח”ו מקלל; ויש לו מיד מסייעים משחיתים ומסבירים להם. ומיד אנו חוששים שמא מיד תבעט האשה בבעלה ובמשפחתה ותתבע גט; ובית הדין מוכן ומצפה לה שלא תתעגן נא, ומיד מתגרשת. אח”כ לא מוצאת האשה מנוח, ואז או שח”ו יוצאת ר”ל, או שנישאת למי שהוא גרוע ופחות מן הראשון, והילדים סובלים והיא סובלת כל ימיה. בנים מוצלחים שיכולים היו להיות כגדולי ישראל, אין מי שיתמוך בהם 4.
בדרך צחות כתבתי, שבדורנו נתקיים ‘לטהר טמאים ולטמא טהורים’ – כלומר: היות ששוקדים לטהר כל מיני פסולים, ואפי’ ח”ו ממזרים הטמאים מבטן ומלידה (ועיין זהר פ’ שמות), לסיבה זו מטמאים טהורים. והכוונה: מתוך שמחפשים לבטל את קידושי הראשון, מוציאין פסול על מסדר הקידושין ועל העדים שהיו פסולים. במקרים שהי’ שם, בחתונה, צבור גדול, פוסלים גם את כל הנוכחים, באומרם מסתמא היו הם מחללי שבת, וא”כ הקידושין הראשונים לא היו קידושין. וכל זה כדי לטהר הממזרים האלו. ואולי זו ג”כ כוונת חז”ל באומרם שאחשורוש מלך טיפש הי’, קרב רחוקים וריחק קרובים, והבן. וודאי שיש מצוה לחפש ולמצוא היתר כל מה שאפשר מה”ת, אבל לא על חשבון של תורה, וגם לא להכניס פסולים בקהל ישראל.
ו. דיעבד – רק לאחר סידור הגט
הרב יעקבי הביא מפסקו של ה”ר י”ש אלישיב שליט”א (פסקי דין רבניים ח”ה עמ’ 86) דלכתחלה לא מסדרין גט אא”כ מחלה האשה על כתובתה, והבין מכך שבדיעבד אפשר לסדר הגט בלא ויתור על הכתובה. ואני בעניי לא ידעתי מאיפה זה משמע, ד’לכתחילה’ – ר”ל שבא לפנינו לגרש; אבל אם מי שהוא עבר וסדר גט כזה בדיעבד – כשר. אבל לסדר גט וליתנו – לעולם מקרי לכתחילה. בר מן דין ידועים דברי הרשב”א, דבדיעבד לא מקרי אלא שאם קרה זה פעם ובלי ידיעה; אבל אם אדם סומך לעולם על דיעבד, נעשה זה לכתחילה, וממילא אסור אפי’ בדיעבד, והדברים ידועים.
ז. לא רק האשה עגונה, אלא גם האיש
בנידון דידן נראה, שהבעל שכתב ליתן 135,000 דולר לאשה, נוסף על הכתובה – או שלא הי’ רציני בשעת הכתב, וחשב לעשות ערמה; או שחשב שהיא אשה ששוי’ יותר ויותר. מ”מ אם הב”ד רואה צורך השעה, למה לא ידברו עם האשה שאם תרצה לקבל גט תוותר על הכתובה או חלק הימנה, ולעשות איזה פשרה. ומי הגיד לנו שהמצוה רק לרדוף אחר הבעל, ושיחייב עצמו בסכום גדול כזה, אשר מעולם לא יוכל שוב להתחתן עם חובות כאלו. הרי גם הוא מתעגן, והלא עליו יש חיוב של פרו ורבו, ועוד.
בכל אופן לא יתנהגו עמו בכפי’ יותר מהאשה, דהאשה אפילו יכופו אותה לוותר ותקבל הגט – אין אצלה דין כפיה. וגם עיין גמ’ גיטין (מט,ב): “וכ”ת כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני לה רבנן כתובה מינה – ת”ש: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא.” ופרש”י: “אפשר דמשהי לה ולא יהיב לה גיטא, וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה.” ועיין שו”ת הרשב”א ח”א סי’ תקעד, דאשה אי אפשר לה לטעון מאיס עלי, דא”כ א”א להשהות. ואמאי אין כותבין לו ג”כ כתובה כמו לאשה? והבן. ואם עכשיו על כל דבר קטן כופין אותו לגרש, א”כ באמת הי’ צריך ליתן לו כתובה.
ח. ראוי להקדים גם את ביצוע ההסכם הממוני למתן הגט
הרב יעקבי הביא מתוך פס”ד של ביה”ד הגדול משנת תש”ד, שבו הוחלט להפריד בין בני הזוג בגט פטורין, ולא לאחר את נתינת הגט עד לאחר התשלום השלם של החובות מצד האשה, אלא לסדר בהחלטה נוספת את פרעון החוב בתשלומים חלקיים.
לפענ”ד, אדרבה משם ראי’ ברורה, שדווקא קודם נתינת הגט צריך לסדר בין המתגרשים כל מיני סכסוכים כספיים. אלא שנותרו חובות שיקח זמן הרבה שישלמו החובות זה לזה, אבל ההסכם על הסדר החובות כבר נעשה קודם למתן הגט. החידוש הוא שהביצוע אינו מעכב את מתן הגט, כל שיש הסכם חתום. ומ”מ גם בזה התנה, שיהיו ערבונות ובטחונות על קיום ההסכם, שיש לסמוך עליהם. נתינת הגט היתה אחר שסדרו את הכל, ולא נשאר רק הביצוע, היינו הפרעון שקבלו מן ההסדר. על זה כתבו, דבשביל הפרעון לא יעכבו, אם יראו שזה יקח זמן רב. א”כ ממקום שהביא תיובתא לדברינו, נתהפך לראי’ ברורה, דגם בארץ ישראל ח”ו לא עברו על דברי סדר-הגט.
אלא כיון שהוסיף קמח, נוסיף מים – דנראה דאפילו זו, שכבר סכמו וסדרו הכל, אלא שנשאר לבצע, נמי לכתחילה אין ליתן גט עד שיגמר כל הביצוע. אלא שאם יראו שהשעה צריכה לכך, רשאים הב”ד ליתן הגט, כיון שכבר סכמו על הכל, ואין ביניהם טענות. ומ”מ גם בזה התנו, שדוקא בערבונות ובטחונות שיקיימו הדברים לאחר הגט, שלא יוכל לטעון אילו וכו’, אבל אם לא נתנה ערבונות וחזרה בה אז כבר כתבתי לעיל. ולפענ”ד צריך לפרסם הדבר.
ט. חילוקי מנהגים בין א”י לחו”ל
הרב יעקבי טען כי אפשר שיהיו מנהגים שונים מארץ ישראל לחו”ל. הנה אמת כי יש כמה דברים שבני ארץ ישראל משונים מבני בבל, ועיין פסחים נא,א: “כי אתא רבה בר חנא אכל דאייתרא. על לגביה ר’ עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא. כיון דחזינהו, כסייה מיניהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי.”. ועיין רש”י: “אכל דאייתרא – חלב שבכפיפת הקיבה… ואותו חלב שבמקום היתר אוכלין בני ארץ ישראל, ובני בבל נוהגין בו איסור.”. ועיין שם כמה דברים בענין שינוי מנהגים. ועיין חולין יח,ב: “כי סליק ר’ זירא אכל מוגרמת…”. ושם קי,א: “רמי בר תמרי… א”ל: חוץ לתחום אכלתינהו…”. ועוד כמה מקומות.
ומיהו, בכל אלו המקומות היו יודעין שנחלקו. אבל נידון דידן – הרי כולנו בני אב אחד נחנו, שקבלנו עלינו הוראת רבינו הב”י והרמ”א ובעלי שו”ע.
י. לסיכום הדברים
א. אין ליתן גט קודם שיסדרו כל הסכסוכים כספיים, וילדים וכיוצא בהם. או שיסכימו בעצמם עליהם, או שיסתדרו בב”ד ויקבלו הפסק. כמבואר בטוש”ע אה”ע בסדר-הגט, וז”ל: “יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם, מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה. ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט.” והוא מוסכם בפוסקים.
ב. יש בזה ב’ טעמים:
1. כדי שלא יאמר הבעל לאחר נתינת הגט, אילו הייתי יודע שכ”כ תתבענו, או הב”ד יפסקו לה, מעולם לא הייתי מסכים לגרש. ונמצא חסר בדין כריתות, והגט בטל, או עכ”פ ספק בטל.
2. כדי שלא יצטרכו לבא לדון בפני ב”ד לאחר שנתגרשו, ויבואו לידי איסור. נפ”מ לענין ארוסה שנתגרשה.
ג. לכתחילה צריך גם לבצע כל ההסכם קודם נתינת הגט, מטעם:
1. שלא יהי’ להם שום קשר ושייכות לאחר הגט, ויהי’ כריתות לגמרי.
2. כדי שלא יצטרכו לתבוע או לגבות אחר הגט, ויבואו לידי איסור.
ד. אם לא תעמוד בדבריה ותפר ההסכם, יש עוד חשש: שיאמר הבעל אילו הייתי יודע. ועיין נדרים סה,ב – “א”ל ר”ע: אפי’ אתה מוכר שערות ראשך… א”ל: אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר. והתירה ר”ע.” מבואר דכה”ג בטל למפרע.
ה. במקום שסדרו כל הסכסוכים, אלא שזמן הביצוע יאריך הרבה, יש בו חלוקים לדעת רוב מהאחרונים. אם עיני ב”ד רואים שעדיף לגרש עכשיו, מלחכות לבצע כל ההסכם, שלפעמים יקח שנים לבצע, וכגון שיש חוב גדול שצריכים לשלם וכיוצא בו – אז יכולים הב”ד ליתן הגט קודם הביצוע, כיון שכבר יש הסכם ביניהם על כל הסבוכים והסכסוכים קודם נתינת הגט; ואזדו להו טעמים א’ וב’, רק שיקבלו ערבונות ובטחונות שיקיימו ההסכם או הפס”ד. ויש חולקין בזה, דהביצוע נמי דווקא קודם נתינת הגט. ובשעת הדחק יש להקל בזה.
ו. ב”ד שהבטיחו קודם נתינת הגט להבעל שהם יסדרו לו דברים אחר הגט, ולא עמדו בדבריהם, וכ”ש אם הטעו אותו בכוונה לכתחילה כדי שיתן גט (אף שכוונתם לטובה להתיר עגונה) – הגט בטל למפרע, ככל דין גט מוטעה שהוא פסול. ובגמ’ (יבמות קו,א): “חליצה מוטעת – כשרה; גט מוטעה – פסול.”
ז. האשה שהבטיחה לבעלה קודם קבלת הגט לעשות מעשה, וחזרה בה לאחר הגט – הגט בטל. י”א מדאורייתא (עין-יצחק א”ע סי’ מ, ועוד); וי”א מדרבנן (תשורת-ש”י ח”א סי’ תיט, מנח”י בכת”י אצלי ובמשנה הלכות מהד”ת ח”ד סי’ קמד וקמה).
ובזה אסתגר, וי”ר שלא אכשל בדבר הלכה, ונזכה לעמוד על האמת, ולא נזוז מדברי רבותינו וקבלתנו אפי’ זוז כ”ש, עדי יבא ינון ולו יקהת עמים.
חלק ג: פנייה חוזרת של עו”ד הרב שמעון יעקבי
א. הריב”ש לא התכוון לדון במחלוקת כספית קודם הגט
הרב מנשה קליין שליט”א יישב את קושייתי מהריב”ש בסי’ שיז, שלמעשה הריב”ש היה “במקום בית דין”, וקודם הגט כבר נסדרו כל דיני הממונות, ולא נותר עוד דבר המקשר אותם מעתה בשום קשר.
ונחזי אנן בריב”ש ריש סי’ שיד, איזי גופא דעובדא היכי הווה:
א. הרב השואל היה דר בעיר מונסון, והגיע אליו גט שליחות מן הבעל שישב במדינת הים, במדינת קשטיליה, ועיגן את אשתו זה חמש עשרה שנה. הגט עצמו נכתב בעיר אוקני”א ונשלח אל מונסון, ונראה שהריב”ש עצמו היה בעיר אחרת. מסתבר שלבעל עצמו לא היה צל של מושג שהריב”ש הזדקק לעניינו, וכי נוסח שטר השליחות שלו היווה מקור לספקות ולמו”מ של הלכה בין הרב מסדר הגט לבין הריב”ש.
ב. לבעל היו שני סוגים של חיובים כלפי אשתו קודם הגט – חיוב כתובה וחיוב ‘מתנה לחוד’. לגבי החוב האחרון נאמר (בסי’ שיז): “אע”פ שאינה בעין, אלא שהיא חוב של הבעל.”
והרי לאו כולי עלמא דינא גמירי, ואם הרב השואל לא ידע אם ‘המתנה לחוד’ היא בכלל הכתובה, עד שנזקק להרצות שאלתו למרחוק לגדול הדור, ק”ו בן בנו של ק”ו שהבעל עצמו אינו יודע אם הוא כלול בחיוב הכתובה. יתכן שהבעל יחזור אחר זמן ממדינת הים, וכשיתברר לו שהאשה תובעתו ליתן לה את התחייבות ‘המתנה לחוד’, יטען: הלא אני כתבתי לכם שהיא תמחל “כל זכות שיש לה אצלי”, ואדעתא דהכי לא גרשתי. ואף אם יוציאו לו את תשובת הריב”ש, המפרש מהו בכלל הלשון, עדיין יוכל להוציא לעז לומר שהוא לא נתכוון לכך. ואף שלמעשה טענתו תידחה, אבל לעז יישאר.
אולם לשיטה שהצעתי, ניחא. דכל ההלכה של בעל סדר-הגט, שתחזיר הכתובה או תמחל, היא חומרא של לכתחילה, כדי למנוע את כל ההיכי תמצי של לעז; אבל בדיעבד לא חיישינן ללעז. ואם כן, בנדון הריב”ש שהיה גט של עיגון, והבעל לא היה בפני מסדר הגט כדי להבהיר בעצמו את כוונתו, אף שיתכן שאם היינו שואלים אותו קודם מסירת הגט מה כוונתו, היה אומר שהוא דורש שתוותר גם על ‘המתנה לחוד’ שנכתבה באותו מועד שבו נכתב הכתובה – עם זאת, היות והוא לא בפנינו, והאשה בהיותה מעוגנת זכאית לקבל את גיטה, הרי נוצר כאן מצב של דיעבד, אף שהגט טרם נמסר. ואין אנו חוסמין אותה משום חששות של לעז, וזכותה לתבוע כל אשר ברצונה לאחר הגט. וביה”ד אשר ידון בתביעתה, יחליט אם תביעתה בכלל המחילה שדרש הבעל אם לאו. ואף אם הבעל יטען שהוא התכוון כך או אחרת, לא נשעה לכוונותיו הנסתרות, אלא לדבריו המפורשים, ודברים שבלב אינם דברים, ולא אתי דיבור ומבטל מעשה.
ב. תביעה ממונית שאחרי מתן הגט אינה פוגמת בכשרות הגט
ומצאתי און לי בדברי הרמ”א שהביא להלכה (אה”ע קמא,נב) את תשובת הריב”ש:
“אם התנה שתמחול לו כל זכות שיש לה עליו – אע”ג דלענין דינא יש לדון מהו בכלל כל זכות – מ”מ יש להחמיר לענין גט, שתמחול כל זכות שיש לה עליו, ואח”כ תדון עמו מהו בכלל. וכן כל כיוצא בזה.”
הרמ”א, שהביא את דברי מהר”י מינץ להלכה (בסוף סי’ קנד, סדר-הגט סעיף פא), על כרחך סובר שאין מחלוקת בין הריב”ש למהר”י איסרלין, שהובא בשו”ת מהר”י מינץ. הוא בוודאי לא הבין שדין-התורה בין הבעל לאשה, בתשובת הריב”ש, התקיים עוד קודם הגט, ו”קם דינא”. להיפך: הרמ”א אף השמיט את המלים “מחיוב כתובתה” שכתב בריב”ש – “כל זכות שיש לה אצלו מחיוב כתובתה”. השמטה זו עושה את הלשון אף ליותר מעומעמת, ובכך מגדילים את כוחו של הבעל לטעון, שאם אתם, בית הדין, מפרשים את לשוני שלא כמו שאני טוען שהתכוונתי, אזי אדעתא דהכי לא גרשתיה. למרות זאת, לא חשש הרמ”א, שאם היא תדון בבית דין לאחר הגט, יוכל הבעל להוציא לעז על הגט.
הסבר לניסוח ויתורה ומחילתה של האשה ניתן בערוך-השולחן אה”ע קמא,קלב, שכתב על דברי הרמ”א הנ”ל:
“באור הדברים: שלא תמחול בפרטיות זכות זה וזכות זה ולא זכות פלוני, דשמא לא יתכוונו בדין, ונמצא גט בטל. אלא שתמחול לו ממש כלשונו, ואח”כ ידונו מה נכלל בלשונו. וכן יש להיזהר, שאם נשאר ביניהם איזה חוב זה על זו או זו על זה, או איזה תביעה, שידברו מפורש שאין זה שייך להגט, שאפילו אם לא יקויים הדבר לא יהיה שייך להגט. וכן אנו נוהגים.”
מעין זה כתב גם בבית-מאיר (קמה,ט) בענין גט שכיב מרע:
“להכי לע”ד נראה, שטוב נמי שהמסדר יפרש לו, שאף זה יעלה בדעתו, שאף אם תבגוד האשה ותרצה למעול מעל בהחרם שלא להנשא לו אלא לאחר, או שתרצה ליתן הקנס, שעכ”ז הוא סבור וקיבל ומגרש לחלוטין, בלי שום תנאי.”
נמצא, שבמצב של דיעבד, אין להיבהל מכך שלא גמרו הכל לפני הגט. אלא יש להיזהר לכתחילה שלא ניתן יהיה להוציא לעז על הגט. מכך נמנעים על ידי שאומרים לבעל מה שכתב בערוך-השולחן, והוא אומר “הן”. אזי אין יותר כל חשש ללעז על הגט, גם אם תתבע אח”כ האשה מה שתתבע.
ואם יבוא בעל ויאמר לביה”ד קודם סידור הגט: ראו שכך וכך הוא ההסכם שעשיתי, ואני נותן הגט על דעת שהאשה לא תפר ההסכם – יאמר לו בית הדין: כבר נהגו בכל תפוצות ישראל שלא לגרש על תנאי, ומסירת הגט היא ללא תנאי. ואף אם תפר האשה את ההסכם, אין זה שייך לגט. הרי זה כמו שכתב בעל ערוך- השולחן, שמבטלים כל התנאים וכל המודעות, ואף נזהרים שלא ידבר הבעל דבר בין ביטול המודעות לבין מסירת הגט.
ג. תביעת הכתובה לאחר מסירת הגט
בקב-נקי (רמה,נח) כתב: “עיין פתחי-תשובה כאן בשם הגט-מקושר, דלעיל אות ריט מבואר שיתפשרו קודם על הכתובה. ונראה דבדיעבד אין קפידא בכך.” ועל מקרים כאלה, שתובעת כתובתה לאחר מתן הגט יש ללמוד מדברי חלקת-מחוקק (ק,כז), שהביא את הריב”ש סי’ צא, והסיק: “משמע קצת, דכל אשה צריכה לקבל גט תחילה, ואח”כ תתבע הכתובה.” וכתב שם בבית-שמואל (ס”ק כד), שדין זה “תליא בפלוגתא שם – למאן דאמר דא”י לעכב קבלות הגט, אם כן אחר נתינות הגט צריכה היא לבוא לעירו לתבוע הכתובה.”
פשטות הלשון “תתבע הכתובה” ו”לתבוע הכתובה” משמעה דין-תורה של טוען ונטען, ולכאורה לא כמו שפירש הר”מ קליין שליט”א, שהאשה באה לדרוש הוצאה לפועל של פסק הדין שניתן קודם למתן הגט.
ד. מחילת הכתובה קודם למתן הגט היא תקנה חדשה
1. הראשון להזכירה הוא מהר”י איסרלין
איש מן הראשונים שקדמו למהר”י איסרלין לא הזכיר את הצורך שהאשה תמחל את כתובתה קודם למתן הגט, ובודאי שבגמ’ אין על כך כל מאומה. אדרבה, בהלכות-גט של המרדכי בסוף מס’ גיטין, סי’ תנב, כתב: “כשהגט ביד האשה חתום, יכולה להנשא באותו גט, או לגבות כתובתה.” 5
המקום הראשון בו נזכר דין זה הוא בסדר-הגט שסידר המהר”ם פדוואה בסוף שו”ת מהר”י מינץ, והוא ליקוט מקונטרסים של מהר”י מינץ ודברים מעטים מבנו הראבי”ה מינץ ותוספות של המהר”מ פדוואה (ראה בהקדמה שם). וכתב שם בסי’ קכג, “מכתב מהר”ר איסרלין ז”ל”:
“ואותן עידי מסירה יחקרו וידרשו, שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם, מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה. ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט.”
בסוף הסימן הביא קושיית הראבי”ה מינץ על מהר”י איסרלין:
“מה לו למורה להתעסק בכתובה, הא תנן פרק הכותב: “הוציאה גט ואין עמה כתובה כו’ גובה.” אם כן הגט לא יפסל כלל במה שחוב הכתובה יעמוד על עומד חיובו. מעתה על מה זה יבקש כאלה?”
לבסוף הביא שהמקור הוא במשנה בפרק השולח (דף מו,ב):
“נשאת לאח’ כו’ והיא תובעת כתובתה – אמר רבי יודא: אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך.” ומפרש”י והתוספות, דמצי אמר לה אדעתא דיהבנא כתובתך לא גרשתיך, וכן הלכה. אמור מעתה, מאלה חשש פן בבואה לגבות כתובה יאמר הבעל: אילו ידעתי, לא גרשתיך; ונמצא מוציא לעז כו’. ויש להבדיל כתובה דמנה ומאתים לתוספ’ שלנו, כי בלי ספק לא הוסיף לה על דעת שתגבה בחייו סך עצום כזה.
לכאורה יש לתמוה על תמיהתו של הראבי”ה מינץ, הרי קודם לדין החזרת הכתובה קודם הגט כתב מהר”י איסרלין: “שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי” – ועל דין זה לא הקשה הראבי”ה מינץ. משמע שדין זה היה נראה לו פשוט ומחוור. והרי אם עוד לא סילקו או הסדירו את הכתובה, הרי על כרחך עדיין הם קשורים זב”ז בענין הכתובה. אם כן לכאורה, דין החזרת הכתובה נובע מהדין הקודם שכתב שם, ומדוע כתב הראבי”ה, שלא מצא מי שהעלה להניח דעתו ליישב דברי הרב ז”ל?
נראה לענ”ד לבאר זאת ע”פ דברי רש”י בפירושו לסוכה כד,ב:
“ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה? – מספר כריתת נפקא ליה: ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה. ואידך: ההוא מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה, כדתניא: הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין, ועל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם – אין זה כריתות. כל שלשים יום – הרי זה כריתות. ואידך: מכרת כריתת נפקא. ואידך: כרת כריתות לא דרשי.”
וכתב רש”י: “לדבר הכורת – שתהא ספירת דברים כורתת ביניהם, ולא יהא תנאי האוגדם יחד. אין זה כריתות – דכל ימיה קשורה בו, שמחמתו צריכה לעמוד שלא לילך. הרי זה כריתות – דיכול לבא לידי הפרדה לסוף שלשים, הלכך מעכשיו מותרת לינשא מן התורה.”
כלומר: “תנאי האוגדם יחד” הוא תנאי שמחמתו “כל ימיה קשורה בו”, בבעל, לאחר הגט. אבל אם ההגבלה היא לזמן, כגון לשלושים יום, הרי זה כריתות, למרות שהיא קשורה בבעל גם לאחר הגט.
דברי רש”י אלו הם המקור לדינו הראשון של מהר”י איסרלין, “שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם.”. אולם הכוונה היא כדברי רש”י – קשר של ‘כל ימיה’. לא מדובר בתביעה של האשה כלפי בעלה לאחר מתן הגט, כיון שתביעה כזו אינה קושרת אותה אליו לכל ימיה. ממילא, הדין השני אינו נובע מהדין הראשון, ולכן תמה עליו ראבי”ה מינץ, שהוא ורק הוא היה נראה לכאורה ללא מקור בש”ס וראשונים.
לכאורה, אם היה הדין השני פשוט, ומנהג שכבר נהגו בו ישראל מקדמת דנא, כיצד יתכן שאיש לא מצא תירוץ לתמיהתו? היאך לא עסקו בדורות קודמים בדין זה ובהסברו?
2. מהר”י איסרלין תיקן משום צורך דורו
לכן נלע”ד, שקודם ש”נמצא” (ככתוב שם בסי’ קכג) דין זה כתוב במכתב מהר”י איסרלין, לא היה כלל נוהג דין זה, לבקש את האשה להחזיר הכתובה או למחול. ולכל הפחות לא היתה זו הלכה רווחת (כפי שמשמע בדברי המרדכי שהבאתי לעיל). הרי זה כפי שמצינו בגמ’ (גיטין פה,ב) שתיקן רבא בגיטין “מן יומא דנן ולעלם”, אף שקודם לתקנתו לא נהגו כן, וסמכו על ר’ יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו. רש”י פירש שם, שמטרת התקנה היתה “כדי שיהא בהיתר גמור, ושלא יוציא שום לעז על בת ישראל.”. מאותו טעם בא מהר”י איסרלין, שהיה הגדול בדורו, ותיקן את תקנתו כדי ששום אדם “לא יוציא לעז על בת ישראל”, כשהיא תובעת כתובתה לאחר הגט.
אבל לא היתה כוונת מהר”י איסרלין לדחות כל תביעה של אשה שתבוא לאחר מתן הגט – ולאחר שהרב מסדר הגט שכח לבקש מהאשה את כתובתה, או שתמחל עליה – מחמת טענת הבעל אדעתא דהכי לא גרשתי. חלילה לנו לומר לאשה במקרה כזה “שתיקותך יפה מדיבורך”, ואין לך כתובה. מהיכי תיתי לפטור את הבעל מחיוב פשוט של כתובה?! כל שאמר ראבי”ה מינץ הוא: “מאלה חשש באמרו פן בבואה לגבות כתובה יאמר הבעל אילו ידעתי לא גרשתיך, ונמצא מוציא לעז.”. זהו חשש בעלמא של הוצאת לעז, ומהיות טוב תיקן כן. אבל אם משום מה לא מחלה על הכתובה, אין כל לעז אמיתי על הגט, אלא הוא כשר וישר, בדיוק כמו שקודם תקנת רבא, היה הגט כשר אף אם לא נכתב בגט “מן יומא דנן ולעלם”.
3. תביעה מוגזמת
אכן מה שעומד לנגדי, הוא סיום דברי ראבי”ה שם: “ויש להבדיל כתובה דמנה ומאתים לתוספ’ שלנו, כי בלי ספק לא הוסיף לה על דעת שתגבה בחייו סך עצום כזה.”. אם כוונתו כפשוטו, שאין ספק בדבר, אם כן אין מדובר בלעז בלבד, אלא לכאו’ בגט מוטעה ממש, ואז יש לתמוה: אם היא שתקה, אנן מי שתקינן לה? ומאידך גיסא, אם הראבי”ה מתכוון שבאמת אדעתא דהכי לא הוסיף לה, שתגבה בחייו סכום עצום כזה, ודי בעצם התביעה כדי לקבוע שיש פגם בגמירות דעת של הבעל, אם כן, לא בתביעת האשה תליא מילתא, אלא בפסק בית הדין; וכיון שאין פוסקין לה את תוספת הכתובה, הרי אין כל לעז על הגט, ואם כן הגט הוא גמור ומוחלט 6.
לכאורה ניתן להסביר את סיום דברי ראבי”ה בשתי דרכים נוספות. האחת היא, שיתכן שהיה מנהג בזמנם של ראשונים אלו לכתוב לאשה סך עצום כתוספת כתובה, מתוך כוונה שבפטירת הבעל, היות ואין האשה יורשת אותו, יישארו נכסי הבעל, או סך מסויים מהם, בידיה מכוח חוב כתובתה. על זה כיוון ראבי”ה מינץ לומר, ש”לא הוסיף לה שתגבה בחייו סך עצום כזה.” אך דרך זו קשה, מאחר ומצינו שדעת כל הפוסקים שווה, שאין אומרים אסמכתא בכתובה, ואף התחייבות מוגזמת בכתובה שרירה וקיימת 7.
והדרך השניה לפרש דברי הראבי”ה מינץ היא, שהוא רק מסביר את דברי הבעל, אשר באה אשתו לאחר הגט לתבוע הכתובה, שהבעל יאמר: אילו הייתי יודע שהאשה תבוא לגבות בחיי סך עצום כזה, לא הייתי מגרשה, אלא הייתי ממשיך לחיות איתה כדרך כל הארץ. היות ובכל זאת ביה”ד יחייבו בתוספת כתובה זו, כפי שהדין בזה פשוט, והגט לא יבוטל שהרי ניתן ללא כל תנאי, בכל אופן הוצאת לעז מצד הבעל יש כאן, כי יתכן שהוא באמת יתחרט (אע”פ שאליבא דהלכתא אין כל משמעות ונפק”מ לחרטה זו).
4. תקנת המחילה בטלה במקום שהיא מביאה לידי קולא
למעשה, ההסבר שכתבתי לעיל, שמהר”י איסרלין תיקן תקנה לפי צורך דורו וצורך השעה, כפי שרבא תיקן בזמן הגמ’, עולה במפורש מדבריו בתרומת-הדשן ח”א סי’ רלב:
“והיה נראה לחלק, דכל היכא דמילתא דפשיטא הוא להתיר, ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא – כה”ג אמרינן לא תעביד, דא”כ אתה מוציא לעז. אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר – מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי, וניחוש לגיטין שלפנינו, שלא יהא בהן ספק, משניחוש ללעז גיטין הראשונים. והכי אמרינן פ’ המגרש (גיטין פה,ב) דאתקין רבא בגיטין “מן יומא דנן ולעלם”, ומפרש התם: “מן יומא דנן” – לאפוקי מדר’ יוסי, דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ופרש”י התם: אע”ג דקי”ל כר’ יוסי, מ”מ תקן כך, כדי שיהא בהיתר גמור, ושלא יוציא שום לעז על בת ישראל. וכה”ג נמי פי’ אהא דתיקון “ולעלם” – לאפוקי מדבעי רבא מדרב נחמן. אלמא אפי’ האמוראים החמירו שלא לצורך, ולא חשו ללעז גיטין הראשונים. דמשמע דקודם רבא לא היו כותבים “מן יומא דנן ולעלם”, והיינו משום דהוא חייש ללעז שלפניו. משום דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי, חש רבא פן יוציאו לעז ולימרו דהילכתא כרבים.”
ובהמשך שם:
“אבל ההוא ד”מן יומא דנן” וכן “והרי את מותרת”, אפילו לפי מה שסוברים להחמיר הגיטין שלא היו כותבים כך, לא היו פסולים בפשיטות, אלא שהיה לדקדק לעז בהן – כל כה”ג לא חיישינן ללעז גיטין הראשונים, אי איכא סברא וטעם להחמיר. אבל למיעבד זהירות וחומרות יתירות שלא נהגו הראשונים, אפי’ בכה”ג לא עבדינן. ומההיא דפרש”י א”מן יומא דנן” לאפוקי מדר’ יוסי, ואע”ג דהילכתא כר’ יוסי, מ”מ תיקן רבא כדי שיהא בהיתר גמור, ושלא יצא שום לעז על נשואי בנות ישראל – נראה לתרץ נמי הא דנהיגי עתה לטרוח הרבה לפעמים ע”י יציאה מרובה להחתים עדים בגיטין, אע”ג דפסק תלמודא בכמה דוכתא בגיטין דהלכה כרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, וגט שאין עליו חתומים עדים כלל כשר לגרש בו, ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. והאידנא ליכא תיקון העולם בעדי חתימה, שהרי כל המנהיגים קורעים הגיטים מיד אחר נתינתם וגונזים אותם לעצמן. ומימינו לא שמענו, שבאתה אשה לב”ד וגט בידה להנשא בו או לגבות בו כתובתה. וא”כ טורח עדי חתימי למה לדידן? אלא משום דכמה סתמא משניות וברייתות דקא סברי כרבי מאיר, דסבר עדי מחתימה כרתי, וגט שלא היו עדים חתומים בו הוי כמו חספא בעלמא, מפקינן נפשין מכל פלוגתא, כדי שיהא בהיתר גמור, ושלא להוציא לעז כלל על נישואי בנות ישראל.”
ופשוט וברור שאם התה”ד מצא לנכון לתקן שתחזיר הכתובה או תמחלנה קודם הגט – אין זה בגדר “חומרא יתירה”, אלא תקנה גמורה ומוחלטת, וממנה “לא נזוז כמלוא הזוז”. אבל עדיין התקנה היא משום חומרא (אם כי לא יתירה), כדי למנוע חשש לעז. וכאשר חומרא זו עלולה לבוא לידי קולא, יסכים בעל תרומת-הדשן שאפשר לסדר הגט בלא מחילת הכתובה, וכפי שהבאנו את מנהג בתי הדין.
5. מתי נעשתה מחילת הכתובה למנהג?
מדברי תה”ד הנ”ל – “שהרי כל המנהיגים קורעים הגיטים מיד אחר נתינתם וגונזים אותם לעצמן; ומימינו לא שמענו, שבאתה אשה לב”ד וגט בידה להנשא בו או לגבות בו כתובתה” – משמע קצת שאם היתה אשה באה עם הגט, וכגון שלא קרעוהו, היתה גובה בו את כתובתה, ולא היו דוחים אותה בטענת לעז ובאמירת “שתיקותך יפה מדיבורך”.
בתרומת-הדשן, בפסקים וכתבים סי’ מ, הביא בענין קריעת הגט:
“שמעתי ממורי הגאון בשם מהרי”ל הטעם, שלא יבא ליד האשה ותבא לגבות כתובתה. אבל מורי אומר, דשמא זה הטעם הוא כדאיתא (גיטין סד)… דבשעת הגזירה הוצרכו לקרוע.אע”ג דהאידנא הגזירה בטל, מ”מ נהגו לקרוע כבתחלה. וכן מצינו בתקיעת שופר, שנהגו לתקוע אחר הקריאה משום גזירה; ואע”ג דהגזירה בטל, המנהג לא בטל.”
ויש לדקדק בדבריו: מדוע לא הקשה על המהרי”ל, דמה בכך שיבוא הגט לידי האשה, וכיצד יש לחשוש שהיא תבוא לגבות בו כתובתה, הרי יאמרו לה כמוש”כ באגרות-משה, שהגט עצמו מוכיח שהיא מחלה על כתובתה, דודאי הרב מסדר הגט דקדק לעשות כפי סדר הגט, להחזיר הכתובה או למחול, ומה חשש יש שתגבה כתובתה ע”י הצגת הגט?
אלא פשוט, שבזמן המהרי”ל, שני דורות בלבד קודם תרומת-הדשן, לא היה זה בגדר מנהג או תקנה שמבקשים מן האשה להחזיר הכתובה, ואפילו בזמן תרומת-הדשן עצמו לא נהגו כן. רק בדורות מאוחרים יותר הפך ענין זה למנהג, עד שאם אין אנו יודעים אם מחלה או לא, ניתן לומר שבסתמא עשו כפי המנהג שמחלה הכתובה, כפי שכתב בברכת-המים סי’ רמה.
קרוב לכך כתב הר”מ פיינשטיין באגרות-משה אה”ע ח”ג סי’ לז:
“והנה הרמ”א בסדר-הגט סעיף פא כתב: וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יאמר הבעל ע”מ כן לא גירשה. ואף שפשוט מכל הש”ס, דהיו נותנין הגט ואחר זמן היתה תובעת הכתובה, ולא היו חוששין לזה, ופשוט שהוא אף כשהיא היתה רוצה שיגרשנה – נראה דבשביל זה כתב הרמ”א: כדי שלא יבואו אח”כ לידי קטטה מחמת הכתובה. כוונתו שתהיה איזו הכחשה, שהיא תתבע יותר ממה שהוא חושב שחייב לה, שהוא חשש רחוק. שלכן לא חששו לזה בזמן הגמרא, שכל בנ”א היו צייתי דינא. ובזמננו, שאיכא דלא צייתי דינא, יעצו לנו לחשוש גם לחשש רחוק. אבל מסתבר שהוא רק לחומרא בעלמא, שמא יוציא לעז לומר כן, ויטעו בנ”א שיש בזה חשש, ולא שהוא לחשש ממש 8.”
ה. מי שחוייב לגרש אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא גירש את אשתו
הצורך לגמור את עניני הממון קודם לסידור הגט נובע מהחשש מפני הלעז שיוציא הבעל על הגט לאחר נתינתו. לדעתי, לא בכל מקרה יכול הבעל לטעון “אדעתא דהכי לא גרשתיה”, שכן כתבו בתוס’ יבמות סה, א ד”ה תצא בלא:
“אבל קשה, דאי בשהה עמה י’ שנים, היכי קאמר בסמוך גבי נישאת לרביעי והיו לה בנים “או דלמא מצי אמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך”, והא אע”ג שהיא בת בנים על כרחו הוא צריך לגרשה כיון דלא זכה ליבנות ממנה. לכך נראה לר”י, דלאלתר תצא שלא בכתובה, ולא משום קנס דקנסוה כמו בשניות לפי שנישאת באיסור, מדקבעי בסמוך “נישאת לרביעי והיו לה בנים, מהו דתיתבעיה לשלישי? ” ואי קנס הוא, היכי תיתבע לשלישי? אלא נראה לר”י, דבשלא הכיר בה איירי, ותצא שלא בכתובה משום דהוי מקח טעות. ומ”מ כשיש לה בנים מן הרביעי, חוזרת ותובעת לשלישי, דאיגלאי מילתא דלאו מקח טעות הוא.”
מפורש בדברי התוס’ שבמקום ש”על כרחו הוא צריך לגרשה”, אין הבעל יכול לטעון “אדעתא דהכי לא גרשתיה”. אם כן, בכל מקרה שבית דין ראה שהבעל מעגן את האשה על חינם והגיע למסקנה שיש לחייב את הבעל בגט, אין הבעל יכול לטעון עוד: אילו ידעתי שיחייבוני בכתובה, לא הייתי מגרשה, דהא “על כרחו הוא מגרשה”.
בנדון דנן הצדדים טענו בפני ביה”ד בע”פ, ואח”כ באריכות בכתב בענין הכתובה והממונות, ואחר דיונים ארוכים פסק ביה”ד שע”פ דין תורה יש לחייב את הבעל במלוא הכתובה, וטענותיו בדבר מקח טעות וכן שהכתובה הוא בסך מוגזם וכאסמכתא, או לכבוד בלבד, נדחו. לאחר שנים ארוכות של מערכה מבקש הבעל לפתוח את הדיון בטענות אחרות, שאותן לא פירט כדבעי ולא הוכיח. הרי זה דין מרומה ממש, וכל כוונת הבעל היא לעגן את האשה עד שילבינו שערות ראשה, אא”כ תוותר על הכתובה שלא כדת. על כך פסק לו בית הדין שקודם יתן הגט כפי שחייבוהו, ואח”כ ישמעו טענותיו החדשות ויפסקו ע”פ הדין אם יש בהם ממש לסתור פסק הדין הקודם שפסקו כדת וכדין.
במקרה דנן יש עוד טעם לחייב את הבעל בגט, והוא שעבר על השבועה שנשבע בכתובתו כמנהג הספרדים, שלא יצא מארץ ישראל בלא רשותה והסכמתה של אשתו. וכאמור, כשחוייב אדם לתת גט, אינו יכול לטעון שאילו ידע מה עומדת האשה לתבוע ממנו, לא היה מגרשה. בדומה לכך מצאתי גם בתשב”ץ ח”ד טור א (חוט המשולש) סי’ ו:
“גם מטעם אחר חייב הבעל הנז’ להוציא האשה הנז’ … במה שהוא חושדה בדברים אחרים … ולפי דבריו שווייא לנפשי’ חתיכא דאיסורא … וא”כ לפי דבריו אסורה היא לגבי דידיה, וחייב הוא להוציאה. ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין … אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי, אלא ברצונה. דכיון שהדין נותן לגרש, למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי. יקוב הדין את ההר, ויגרש כפי הדין.”
בעניננו טוען הבעל בטענותיו “החדשות”, שהאשה עוברת על דת. אם כך, מצוה עליו לגרשה, ואיך יוכל לטעון אדעתא דהכי לא גרשתיה?
ו. יכולתו של הבעל לתבוע ביטול פסק דין קודם
באשר לטענותיו של הבעל, שכביכול עוותו עליו הדין, כתב שם בתשב”ץ באות ה:
“מענין טענת הבעל שהב”ד יצ”ו פסקו לה יותר מהראוי … בודאי ראוי הוא לגערה על דברים אלו, אחר אשר הם בקיאים ומעיינים היטב בסדר ההלכות ע”פ הדין, חזקה אין ב”ד בזה טועין, כדאמרי’ בכמה דוכתי. גם אמרו ז”ל במקומות הרבה (ב”מ יז,א): אין אחר מעשה ב”ד כלום.”
וכן פסק ה”ר י”ש אלישיב בפסקי דין רבניים ח”ב עמ’ 262 (הובא גם בקובץ-תשובות סי’ קצו):
“זכות זו הניתנת ביד אחד מן הצדדים להביא ראיה לסתור את הדין, אינה פוגעת – כל עוד לא הוכיח את צדקתו – בעצם פסק-הדין, ואיננה מעכבת את ביצועו. והואיל וקיים פס”ד סופי, עליו לקיים אותו. וכן משמע בחו”מ סי’ טז: “אמר אחד מבע”ד יש לי עד להביא, נותנין לו זמן שלשים יום. ולאחר ל’ פוסקין הדין, וצריך לשלם. ואם מביאן אח”כ, יסתור הדין.” על כל פנים יש בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל משום קביעת-זמן מסוים להצד השני להוכיח את דבריו ולהביא את עדיו; ואחרי כלות זמן זה, הוא צריך לשלם ולקיים את פסק הדין.”
ועיין בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג סי’ תקכג: “וששאלת האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, ואני רוצה לילך לב”ד הגדול ולבית הוועד ולסתור הדין, אם גובים ממנו תוך כך עד שיתברר הדבר. ודאי אין ממתינין לו.”
ובאמת שבנידוננו אין לבעל כל נזק מכך שהדיון בסתירת פסק הדין הקודם בענין הכתובה יתקיים אחר הגט, דהא חלקו בדירה שפסקו כנגד הכתובה אינו עומד להימכר, וניתן להטיל עליו עיקול. ויתרת הכתובה סדרו לו בסכומים מועטים, שהם כ- 200 דולר לחודש בלבד, שזהו ביכולתו של כל אברך.
חלק ד: תשובתו של הרב מנשה קליין
א. עיסוק חוזר באותו ענין
בפנייה החוזרת (לעיל חלק ג) הרבה הרב שמעון יעקבי להביא ראשונים ואחרונים. אמנם הקבלה מכריעה, וזה לי אצלי כעין קבלה בל”נ, שלא להשיב בדבר אחד פעמיים, וזה ידוע ומפורסם. וכמעט לא ימצא תשובה אצלי שנכתבה פעמיים באותו ענין. כי אין אני אומר קבלו דעתי, אלא מי שרוצה לקבל דעתי בפעם ראשונה, בע”כ אני נושא מהאחריות על הפסק. ומי שאינו שומע לי, אני נותן לו יישר כח אלף פעמים, שאין לי עכ”פ אחריות עליו.
ב. תקנות חדשות ובדיעבד
דבר פשוט הוא שתקנות שנעשו לפני כמה מאות שנים מרבותינו האחרונים זצ”ל, אין לשאול על המנהג שהנהיגו, שלא נהגו כן בזמן חכמי הש”ס וזמן המשנה והגמ’. לא רק מזמן הגמ’, אלא גם מדור שלפניו אין להקשות, למה לא תקנו אתמול. וכן ישנם תקנות שתקנו שלא נתקבלו בזמנם, ונתקבלו לאחר כן. ואפי’ בהלל ושמאי מצאנו שגזרו ולא קבלו מהם, ובאו תלמידיהם אחריהם וגזרו וקבלו מהם, וכהנה הרבה. ופשוט נמי דמי שבא בטענה, שרוצה לנהוג כמנהג המסדרי גט ע”פ הש”ע שהונהג כבר כמה דורות, ולסדר הכל ע”פ ההלכה המבוארת בש”ע – חייבים לעשות כן.
ומה שבאים לעולם בתי’ בדיעבד – אמת שכהיום כל שעה דיעבד, וחיים חיים בדיעבד; ובדרך צחות: “ועל כרחך אתה חי” – ג”כ בדיעבד. אבל כבר כתבתי בכמה מקומות, כי ספק פסול בגט וספק הוצאת לע”ז על הגט חמור מאד, ובפרט שח”ו מטיל שם פסול על כל המשפחה.
ג. החומרה שבחששות בגיטין
בגמ’ (גיטין פה,ב): “אתקין רבא בגיטי”, ופרש”י: “אע”ג דקיי”ל כרבי יוסי, בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא, שיצא הדבר בהיתר, ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל.”. כלומר: בגט, משום חומר אשת איש יש לתקן שיהא כשר אליבא דכ”ע, אפילו שלא אליבא דהלכתא, רק חומרא – דילמא יבא ללעז. ואפי’ אשופרא דשטרי חיישינן.
בתש’ מהרי”ו סי’ פה וסי’ קכח, בההוא גברא דשמו אברם, אשר מתנשא ליתן גט וחליצות ולא נטל רשות משום גברא רבה, ואין אנו יודעים אם הוא מומחה ומוחזק בטיב גיטין – נראה דאפי’ בדיעבד אינו גט, וכל גיטין שסידר פסולים. ובתש’ הריב”ש על גט שהי’ נכתב כדינו, אך לשון ההרשאה הי’ מגומגם, וכתב לו הר”ן רבו ז”ל, דמלשונם של ב”ד נראה שאינם ת”ח, ויש לחוש לכמה פסולים שאינם נכרים בגט. ואותן המסדרים גיטין ע”פ סדר הגיטין הנדפס לפניהם, כמו שמסדרים סדר הגדה של פסח, “מרבים ממזרים בישראל” – עיין שו”ת חת”ס ח”ב סוסי’ לד. ובס’ תומת-ישרים (הובא בבה”ט סי’ קכ) כתב, דיש חכמים נוהגים להתענות ביום שנותנים גט, וכן אני נוהג. ויראה לי הטעם, משום דדיני הגט רבו למעלה הדקדוקים והספקות, ובקל יוכל לטעות. ולכן היו מתענים, שלא יוכשלו בשום דבר, שלא יהו מרבים ממזרים בישראל. ועיין בהערה שבהקדמה לס’ קב ונקי. ולכן צריכים הדיינים ומסדרי גיטין להיות בקיאין בטיב גטין, ויראי ה’.
בעל מגיני-שלמה ז”ל דייק מה שלא אמר ‘כל שאינו בקי בהלכות גיטין’, אלא ‘בטיב’ – דבהלכות אם לא בקי לאו רבותא הוא דלא יהא לו עסק, דשוחט נמי שאינו בקי בהלכות שחיטה לא ישחט, ומאי קמ”ל. אך בגיטין צריך לדעת בטיב גיטין, דהיינו לתקן שיהא כשר בלי גמגום. ולשון בלי גמגום פשוט דכולל, שלא לסמוך על איזה דיעבד ושיטה יחידאה וכיוצא בו.
ד. הימנעות מפסילת גט משום תקנת עגונות
ומה שטוענים הרבה, ששקדו חז”ל על תקנת עגונות, וזה ג”כ חלק מזה להקל להם שלא ישארו עגונות. אמת שכן הוא, אבל מצד שני, ראש וראשון עלינו לקיים את דברי התורה הזאת – ואם בע”כ נדחית, מה נעשה.
בעל תרומת-הדשן כתב בכתבים-ופסקים בסוף סי’ רנה, לענין שפסלו גיטין של אחד בשם אברם רוסי’, וכנראה שהטוענים טענו וחששו שלא לפסול כל הגיטין למפרע משום עגונות למפרע. ובאמת לאו דווקא עגונות, אלא אם נפסול הגיטין, ואחדים מהם כבר נשאו לאנשים אחרים, יש כאן כבר חשש ממזרות או ספק ממזרות. על זה השיב בעל תה”ד ז”ל: “אם יתעגנו הנשים – לא מידי היא זאת להם. אני כתבתי את אשר עם לבבי, כאשר הורני מן השמים.” והמבואר, דהיכי שההלכה קובעת, לא חייש אפילו נפסול כמה גיטין למפרע מאותו איש שלא הי’ בקי, אף שלא הי’ אלא ספק שקלקל. אעפ”כ לא חש בעל תה”ד שישארו עגונות. וכן הראתי לדעת כעין זה בשו”ת משאת-בנימין, שמצאו עד אחד מהעדים שהיו חותמין על הגיטין בעירו שהיה פסול, ורצה לפסול הגיטין למפרע של עשרים ותרתין שנין. בקיצור: עלינו להתחשב עם ההלכה ולא עם הרגשים.
ורק דבר אחד לדוגמא – ביבמות קכא,ב “אמר רב אשי: ש”מ, הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה – הני מילי לכתחילה; אבל אי נסיב, לא מפקינן מיניה.”. ונפסק כך ברמב”ם הל’ גרושין יג,יא ובטוש”ע אה”ע יז,לד. ומעתה למשל, נצייר שיש לפנינו אשה עגונה שנפל בעלה במים שאין להם סוף, ואסרו אותה לינשא לאחר. הרי לפי השכל של בעלי בתים נראה דבר זה כאכזריות, שרואה אשה צעירה לימים עגונה ואין לה מנחם, דמעתה על לחי’ להיות כל ימיה עגונה עד שירחם עליה ה’, ואין לה שום עצה לפניה. והנה באותו מעמד יש ת”ח היודע שאם נשאת לא תצא, למה לא יחוס ויגיד לה שאם נשאת לא תצא, ותלך היא ותנשא בלי שאלה ותנצל מלהיות עגונה? וכי זה הוא דרכו של ת”ח להתאכזר על אשה עגונה?!
וכי תימא, אין הכי נמי – יגיד לה. הלא הוא בר שמתא, שהרי אמרו שם בגמ’ (עמוד א): “ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי, אנסבה רב שילא לדביתהו. אמר ליה רב לשמואל: תא נשמתיה. אמר ליה: נשלח ליה ברישא. שלחו ליה: מים שאין להם סוף – אשתו אסורה או מותרת? שלח להו: אשתו אסורה… ומר מאי טעמא עבד הכי? מיטעא טעינא, אנא סברי… קרי שמואל עליה דרב: לא יאונה לצדיק כל און. קרי רב עליה דשמואל: ותשועה ברוב יועץ.”. והנה יש לפנינו היתר להנשא בלי שאלה, ואפ”ה רצה רב לשמתיה לרב שילא על שהתירה לינשא, וע”כ שאסור להגיד. ח”ו לומר שהם לא חשו משום עגון, שהרי כמה דברים התירו משום עגון. אלא ע”ז וכיוצא בזה אמרו: היזהר בדברי סופרים (עירובין כ,ב) ואין להתחכם באלו. ובכיוצא בהם אין לנו אלא לכוף כאגמון ראשינו, ולקבל דבריהם בשמחה, ולקיים: “והוי שותה בצמא את דבריהם”. כ”ש במקום שפסקו הלכות פסוקות, ח”ו להקל בהם.
ה. לפני סידור הגט יש לגמור גם תביעות שאינן שייכות לגט
עו”ד הרב יעקבי הביא בדבריו את ערוך-השולחן (אה”ע קמא, קלב) שכאשר האשה מוחלת קודם לנתינת הגט, לא תמחל בפרטיות זכות זה וזכות זה, דשמא לא יתכוונו בדין ונמצא גט בטל 9, אלא שתמחל לו ממש כלשונו, ואח”כ ידונו מה נכלל בלשונו. אין דבריו של ערוה”ש נוגדים לדברינו, אדרבה לפענ”ד כתב ממש כדברינו.
וראשונה ברצוני להגיד דחילוק יש בין האשה המתגרשת ע”י שליח, והבעל הוא במרחקים, ובין אשה שמתגרשת ובעלה בעיר. החילוק הוא דאשה שבעלה שלח שליח לגרשה, והיא איננה פה, וציוה לשליח לסדר הגט ולבקש שתמחל לו על מה שמבקש; והשליח עשה שליחותו והאשה הסכימה – הרי בזה נראה פשוט שסמך עצמו על השליח, וביקש כל מה שרצה לבקש הימנה, ומסתמא ויתר על כל השאר דברים. מעתה, ביד האשה או שתקבל תנאי בעלה שעם השליח ובידו, או שתמאן בגט. ואם הסכימה, א”כ כבר סדרו הכל, כי הבעל ממקום רחוק כנראה מוותר על פכים קטנים, ולמה לא יתנו גט. ובזה מיירי הריב”ש שם. אבל היכא דהבעל כאן ומגרש לפנינו, ושניהם באים לב”ד, ודאי צריך לסדר הכל כאשר לכל קודם נתינת הגט, ולמה ומה טעם להשאיר לאחר הגט? ולפ”ז הי’ מקום לחלק בין הא דריב”ש והרמ”א (שהביא את דבריו) שהוא גט ע”י שליח, ובין גט שנותנים בב”ד בסתם.
והשנית, היכי דבאו שניהם לב”ד, שם צריכים לסדר הכל קודם הגט. ומיהו כבר כתבנו, דדווקא דברים שבינם שנתהוו מחמת הנישואין ושייכים להגט, וכגון נכסים שהם של שניהם וכיוצא בהם. אבל דברים דלא שייכי לגט – כגון שיש לו חוב או לה מצד אחר, או איזה תביעה מה שאינו נוגע כלל ולא שייך להגט – די כשמפרשים את הענינים קודם נתינת הגט. וידברו במפורש ובפרטות, שתביעה זו אינה שייכת לגט – שאפילו אם לא יקויים הדבר, לא יהיה שייך לגט. והדבר פשוט שדברים פרטיים שלא שייכים לגט כלל ולא לנישואין לא שייך בזה סידור, שהרי אין להשני חלק בזה כלל, ולא שייך בזה לסדרן. אלא דמ”מ כתבו דצריכין לפורטן ולפרשם, שלא יטעו ויחשבו שיש להם חלק שם, ואכתי חסר הכריתות. וכיון שפרטו שזה אינו שייך לגט, בזה סגי.
מעתה מובן לשון ערוה”ש שכתב: עוד כתב אם התנה שתמחול לו כל זכות וכו’ הנה מיירי ע”י שליח ובאמת הי’ די במה שאמר להשליח שתמחול לו כל זכות שיש לה עליו וכתב דהגם דלדינא יש לדון מה כוונתו ומהו בכלל כל זכות מ”מ לענין גט יש להחמיר (ולא להקל) שתמחול כל זכות, כלומר כל שאפשר שיטעון שהי’ בכלל התנאי שלו לפי דעתו והיא תעשה כן נמצא דהכל מסודר, ומיהו לאחר שתתגרש יכולה לברר מה הי’ בכלל הזכות שוותרה לו ומה שלא הי’ בכלל שזה כבר אינו תלוי בנכסיהם כלל. אדרבה, מדכתב הערה”ש ביאור הדברים שלא תמחול בפרטיות וכו’ דשמא לא יתכוונו בדין ונמצא גט בטל אלא שתמחול ממש כלשונו, מבואר דצריכים למחול ולסדר הכל. אם הי’ הבעל פה, היינו שואלים אותו בפרטיות מה רוצה במחילה, ומה הוא קורא זכויות. אלא דכיון דהבעל איננו פה, וכלל כל הזכויות, אמרינן שתמחול הכל, ואח”כ תברר. ומה ששייך ביניהם ולא סדרו ולא מחלה – בטל הגט. ומה שלא שייך ביניהם, כגון חוב ותביעות אחרות – לא בטל הגט, כיון שכן התנו ודברו. אבל ודאי שהכל צריך קודם הגט.
שוב הוסיף ערוה”ש שם: “וכן יש ליזהר שאם נשאר ביניהם איזה חוב זה על זו או זו על זה או איזה תביעה, שידברו מפורש שאין זה שייך להגט, שאפי’ לא יקיים הדבר לא יהי’ שייך להגט, וכן אנו נוהגים.”. היינו: דאחר שביאר דברי הרמ”א, דמחמת חומר הגט צריכה האשה למחול כל זכות שיש לה עליו, שלא יוכל לטעון כלום, אלא אח”כ תברר בב”ד איזו זכות מחלה ומה בכלל כל זכות, ולא נכלל מה שחוץ הגט – הוסיף ערוה”ש ביאור, להזהיר היכא שבאו להתגרש לפני ב”ד וסדרו את הכל לפני הגט, כמבואר, אלא דאעפ”כ נשאר איזה חוב מזו על זה או איזה תביעה שאין לה שייכות להגט כלל, אלא הם תביעות שאפילו לא היו נושאין זה לזה מעולם. וכגון הא דאמרו בגמ’ (כתובות כח,א): “לוה הימנה בנכסי אביה, אינה נפרעת אלא ע”י אחר.” ועיין רש”י: “לוה הימנה – בהיותה תחתיו. בנכסי אביה – שהיו בידה נכסי מלוג.”. והרי זה אינו שייך להגט כלל, שזה גדר של כל בע”ח, ואפ”ה צריכין לדבר מזה מפורש, ויאמרו בלשונם בדבור שמה שנשאר ביניהם אינו שייך להגט, ואפי’ לא יקויים הדבר לא יבטל הגט. ובכה”ג כ”ע מודי, שהרי כאן הכל מסודר והתנה בינייהו. והוסיף ערוה”ש, דלא זאת בלבד מה שבינה לבינו צריך שיהיה מסודר קודם הגט, אלא אפי’ חובות ותביעות שאין להם שייכות עם הגט, נמי עליהם לפרט ולברר, אע”פ שאפילו לא יקיימו לא יהא הגט בטל בשבילם. אבל פשוט שאם לא יסדרו הכל ולא יאמרו מפורש בדבור מהחוב או שאר התביעות, אינו יכול לגרש קודם שיסדרו הכל. ולעולם לא תוכל לתבוע ממנו תביעה חדשה או חוב חדש מה שלא פירשה קודם הגט בין התביעות, אפילו מדברים שאינם מעניני הגט.
ו. חיוב הבעלים בגט
עו”ד הרב יעקבי חידש ע”פ תוס’ יבמות סה, א, שבמקום שהבעל חייב לגרש את אשתו בע”כ, אין הוא יכול לטעון אדעתא דהכי לא גרשתיה, או אילו ידעתי שיחייבוני בכתובה לא הייתי מגרשה, דהא ע”כ הוא מגרשה. לכאורה קשה על כך ממה שהבאתי לעיל ממעשה דריב”ש והב”י והרמ”א, שאם האשה תשנה ולא יכוונו הדברים, הגט בטל. והא התם שהבעל עזבה זה חמש עשרה שנה, וודאי שהי’ מחוייב לגרשה, דהו”ל מורד, ואפ”ה הי’ יכול לטעון. ויש ליישב.
מאד לבי עלי דוי, להגיד מה שעל לבי, ולעצור מילין לא אוכל. כי בעונ”ה הרבה מהב”ד הם חיים כהיום תחת המסוה וההרגש של שוויון הנשים, וממילא על כל דבר קטן ודבר של מה בכך הרי מגלגלין פשע וחטאה ונקה לא ינקה עצמו לעולם. והנשים הצדקניות, כשהן נושאין שואלין על הבחור אם הוא ת”ח ויר”ש ומדקדק בכל המצוות; ואח”כ, לאחר נישואין, כשמשהו שלא כרצונן, הולכות ומוסרות את בעליהן האהובים שילדו מהם כמה בנים, וסוגרים אותם בבית הסוהר וכיוצא בהם. לא ידעתי אם עליהם נאמרה שחייבים להוציא. ואני יודע כמה בנ”א שבאו מארה”ב לא”י, ומיד הכניסו אותם לבית האסורים ע”פ בקשת האשה. ולפענ”ד, כ”ש אנן בני אשכנז, שקבלנו עלינו שלא לכוף על הגיטין – ועיין לבוש, מה שכתב, שמעולם לא שמע ולא ראה כפיה בגיטין.
1 מעובד מתוך חליפת מכתבים בין הרב מנשה קליין, בעל שו”ת משנה-הלכות, לבין עו”ד הרב שמעון יעקבי מירושלים.
2 על מהותה של “מתנה לחוד” ניתן ללמוד מתשובת הריב”ש סי’ קה וסי’ שמה, משו”ת הרשב”א ח”ב סי’ שצ, משו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סי’ יד, ומשו”ת הרמב”ן סי’ ט. העולה מתשובות אלו, שהיה מנהג רווח בתקופת הראשונים, שבעל היה כותב לאשתו בעת הנישואין, בנוסף לשטר הכתובה, גם שטר “מתנה לחוד”, שבו היה מתחייב ליתן מתנה נוספת הן קרקע, הן מעות והן מטלטלין, מבלי כל קשר לכתובה ותנאיה.
3 אשר לשינויי מנהגים בין הארץ לבין ארה”ב, ראה מש”כ הר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות-משה או”ח ח”ד סי’ עו: “בדבר הטשאלנט, שיש שם בשר עוף, ובאשר שכבר נגמר הבישול בע”ש לוקחים מעט מקדרה זו לסעודת ליל שבת, והשאר נשאר עד למחר סעודת יום שבת, ועצמות העוף ביום שבת מבישול הרב נעשים רכים עד שנפרכים בקלות. ומועיל זה למצוץ את המוח, והטעם שבעצמות יותר מבתחלה כשהיה, כשלקחו משם לסעודת ליל שבת. ויש גם שאוכלים העצמות כשנעשו רך ביום. ונמצא שבליל שבת לא הגיעו עדיין לכדי בישול, אפילו כמאכל בן דרוסאי, והיה אסור להחזיר הקדרה בליל שבת, משום דהוא על העצמות בישול גמור. ואיכא בירושלים מבעלי הוראה אוסרין ומתירין, ורוצים לדעת דעתי העניה בזה.” הר”מ פיינשטיין כתב שם להקל, אבל כתב ששמע שיש לרש”ז אוירבך דעה שונה, והוא מחמיר. וביקש להראות תשובתו להרש”ז אוירבך, והתברר שיש מחלוקת במציאות בין הרגילות באר”י לבין הרגילות בארה”ב. וכתב שם הרמ”פ בסוף סי’ עז: “הארכתי בזה לבאר דעתי לדינא. אבל חס לו להקל בא”י לאלו שאוכלין אותן, כיון שהדר”ג הורה כן, ויודע יותר דרך תושבי א”י.” הנה ראינו שיתכנו שינויי מנהגים אף במציאות בין אר”י לארצות אחרות, והסכים האג”מ ששינוי זה גורם לשינוי בדין. ואף שהסכמת הרמ”פ באותו ענין שבאר”י היתה להחמיר, לא נראה שדעתו היתה שונה אם היה מדובר להקל, שהרי הוא עצמו הקל באותו ענין לתושבי ארה”ב. ולכאורה נראה שגם הרמ”פ זצ”ל היה מסכים שבמצב של דיעבד, כפי שקורה פעמים רבות באר”י, ניתן לסדר גט בלי למחול על הכתובה.
4 כעין זה, אם ההורים נותנים מכה לילד על מנת לחנכו, באה המשטרה ולוקחת את הילדים מהם ונותנים לאחרים, מפני שדואגים על צער הילד. אבל על הצער של ההורים והתוצאות שיצאו מזה שיקחו הילדים מההורים ויתנו להם הורים אחרים ויבטלו מההורים את מצות החינוך, וישארו הבנים כיתומים חיים – לזה אין מי ששת לבו.
5 משמע שבימי המרדכי לא היו קורעים את הגט, כמנהג שהביא בתרומת-הדשן הנזכר להלן בסעיף 4.
6 אלא שלצד זה יש להשיב שהלעז הוא ממילא, מכוח תשובת הבעל לתביעה, ושעל כך תיקן המהר”י למנוע אף חשש לעז כזה.
7 עיין שו”ת הרא”ש נ,י: “דכיון שנתן לה גט, מאיזה טעם שיהיה, מכל מקום הרי היא מגורשת וזכתה בכתובתה. כי לא הטיל תנאי בגט, על מנת שלא תגבה כתובתה, ואין כאן אומדנא שיהא לרעתה או לטובתה גם לענין הממון.”. תשובה זו הובאה בטור אה”ע סי’ קיח, ובשו”ע סעיף ב, בשו”ת מהרלב”ח סי’ פ, ובשו”ת בית-יוסף דיני כתובות סי’ ג. וכן יעויין בשו”ת רדב”ז ח”ג סי’ תפז, שהביא תשובת הרא”ש הנ”ל, וכתב: “עוד היה מעשה באחד שארס אשה, וכתב לה שאם יגרשנה יתן לה כך וכך. והוצרך להרחיק נדוד, וכתב לה גט זמן, ועבר הזמן ולא בא. ואח”כ בא ומת, והאשה תובעת מה שכתב לה, כיון שגרשה. והיורשים אומרים שלא גירש אותה אלא לתועלתה, שלא תשאר עגונה. ופסקנו, דסוף סוף כיון שגרשה חייב לתת לה מה שכתב לה, ואין כאן אומדנא, וכמ”ש הרא”ש ז”ל. ותו, דמי הכריח אותו להרחיק נדוד עד שיצטרך לכתוב לה גט? אלא ודאי מדעתו נתן לה גט, שלא היה בכאן שום תנאי להכריח אותו לגרש. ותו, דניהו, שגירש אותה שלא תשאר עגונה, הו”ל לקיומי תנאיה ולבוא בתוך הזמן, ויתבטל הגט. אבל השתא שנתעכב ולא בא בתוך הזמן, הרי גרשה מדעתו, כיון שלא קיים התנאי של הגט, וצריך לתת לה מה שכתב.”
8 אם נעיין בתשובה הנ”ל באגרות-משה שנכתבה בשנת תשל”ב, מול תשובתו באה”ע ח”ד סי’ קטו (שנכתבה בשנת תשל”ח) ותשובתו שם בסי’ קטז (שנכתבה בשנת תשכ”ב), נראות לכאורה התשובות כסותרות זו את זו. אולם בין סי’ לז לבין סי’ קטז ניתן לומר שאין סתירה, מאחר ובסי’ לז ענה הרמ”פ תשובה של “הלכה למעשה”, אם הגט פסול אם לאו. על זה תשובתו היא חד משמעית, שהגט כשר. לעומת זאת בסי’ קטז, שהאשה ואביה עשו עוולה גדולה למנוע הגירושין האזרחיים ותובעת ממון שלא כדין, כתב רק להתרות באשה ובאביה שהם מעוררים לעז על הגט, וע”י כך אולי יבטלו את תביעתם. אבל למעשה מסתבר שלא היה פוסל את הגט. אמנם מש”כ בסי’ קטו נשאר קשה לאור דברי ערוך-השולחן.
9 מכאן לכאורה ראי’, דאפי’ חייב ליתן גט, כהאי גברא שבנידוננו, שעזב את אשתו זה חמש עשרה שנה, ואעפ”כ הי’ יכול לטעון כה”ג לא נתתי והגט בטל.