מנשה שאווה “היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני” הפרקליט 44 (1998-2000) 44
“היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני” * מנשה שאווה **
א. השפעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, על סמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים – ההחלטה
ב. המצב המשפטי לפני חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה ולאחריו
ג. בעיית ה’גריעה’ מסמכות בתי-הדין הרבניים
ד. סעיף 40(2) לחוק בתי -המשפט (נוסח משולב), ה’תשמ”ד-1984
ה. פגמים בניסוח של חוק בית-המשפט לענייני משפחה
ו. ההשלכות מרחיקות-הלכת של החלטת השופט גרניט
ז. הצעה לתיקון החוק
ח. תקנות שהותקנו בסדר הדין האזרחי לעניין בית-המשפט לענייני משפחה – חריגה מסמכות
(ultra vires)?
א. השפעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, על סמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים – ההחלטה
1) עד לשנת 1995, דהיינו עד לכניסתו לתוקף של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, בעל יהודי אשר הקדים את אשתו בהגשה של תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, בה כרך את מזונותיה, שלל כתוצאה מכך את סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בתביעתה למזונות – ובלבד שהוכיח את היתמלאותם של מבחני הכריכה והכנות הנדרשים לשם כך על-פי הפסיקה [1]. הוא הדין אם הבעל כרך במסגרת תביעת הגירושין שהגיש את ענייני הרכוש ומילא אחרי מבחני הכריכה והכנות הנדרשים לשם כך [2].
השאלה המתעוררת כעת היא: האם חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, הכניס שינוי בעניין זה? השופט גרניט מנסח זאת כדלקמן:
“השאלה העומדת לדיון בהחלטה זו היא, האם יש לדחות על הסף, מחוסר סמכות, את תביעת האשה (היהודייה) למזונותיה, אותה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה מפני שבעלה (היהודי) הקדים להגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין וכרך בה את מזונותיה – או שמא יש לקבוע כי לשתי הערכאות, הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני, נתונה סמכות מהותית וראשית לדון במזונות האשה … וכפועל יוצא מכך – האם ההכרעה בשאלה איזו ערכאה תדון במזונות האשה, צריכה להיחתך על פי המבחנים של סמכות לעומת היעדר סמכות, או על פי מבחנים אחרים כגון ‘עניין תלוי ועומד’
(Lis Alibi Pendens),
הטפל הולך אחר העיקר או כיבוד הדדי של ערכאות” [3] (הדגשה שלי – מ’ ש’).
2) בהחלטה מעניינת ומקיפה המשתרעת על-פני 58 עמודים בליווי אסמכתאות רבות מן הפסיקה והספרות המשפטית החליט השופט גרניט, כי אכן חוק בית-המשפט לענייני משפחה הכניס שינוי בעניין זה, וכי סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני – על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 – לדון בתביעת מזונות של אשה יהודייה שנכרכה בתביעת הגירושין, שהגיש בעלה נגדה, הופכת, עם חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה [4].
למסקנה זו הוא הגיע על-פי הקו המשפטי הבא:
א) לבית-המשפט לענייני משפחה הוענקה, לדבריו, “סמכות מהותית וראשית” לדון בתביעת מזונות של אשה נגד בעלה. סעיף 3(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה מעניק לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון “בענייני משפחה”, הכוללים – על-פי ההגדרה של סעיף 1(3) לחוק – “תובענה למזונות או למדור”.
ב) מאידך גיסא, מקנה סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, לבית-הדין הרבני, סמכות שיפוט ייחודית לדון במזונות האשה, שנכרכו במסגרת תביעת הגירושין.
כיצד ליישב בין שתי ההוראות הנזכרות לעיל?
לדעתו, הסמכות הייחודית שהייתה לבית-הדין הרבני על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים לדון במזונות האשה, שנכרכו בתביעת הגירושין, הופכת – עם כניסת חוק בית-המשפט לענייני משפחה לתוקפו בשנת 1995 – לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה.
על-מנת לקבוע באיזו ערכאה תהיה סמכות השיפוט לדון בתביעת המזונות, כאשר לשתי הערכאות סמכות מקבילה, הוסדר העניין בעבר בסעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, הקובע כדלקמן:
“40. בית-המשפט המחוזי ידון באלה:
…
(2) כל עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית-דין אחר; בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית-דין דן בו ואם העניין אינו נתון בסמכותו של בית-משפט שלום.”
כיוון שסעיף כזה אינו מצוי כיום בחוק בית-המשפט לענייני משפחה הוא פוסק כי:
“עם כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לענייני משפחה, השתנה המצב המשפטי בכך, שבית המשפט לענייני משפחה לא הוגבל מלדון במזונות האשה גם בנסיבות שתוארו בסעיף 10 דלעיל (כאשר הבעל הקדים את האשה והגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני בה כרך מזונותיה – מ’ ש’), הואיל והוראת סעיף 40(2) (על שני חלקיה) לחוק בתי המשפט, חלה על בית המשפט המחוזי בלבד, ואינה חלה על בית המשפט לענייני משפחה שהוסמך לדון במזונות האשה כסמכות מהותית וראשית. ואילו במלים ‘שיפוט ייחודי’ שבסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אין כשלעצמן, כדי למנוע מבית המשפט לענייני משפחה מלדון במזונות האשה, כאשר במקביל לא קיימת הוראת חוק, כדוגמת סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט” [5] (ההדגשות שלי – מ’ ש’).
לפיכך ההכרעה בשאלה איזו ערכאה תדון במזונות האשה – בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני – כאשר לשתי הערכאות סמכות מקבילה צריכה להיחתך, לדעתו, לא על-פי המבחנים של סמכות לעומת היעדר סמכות אלא על-פי מבחנים אחרים, כגון: עניין תלוי ועומד
(Lis Alibi Pendens),
הטפל הולך אחר העיקר, או כבוד הדדי של הערכאות.
3) רק לקראת סוף פסק-דינו הוא מזכיר כלאחר יד ובמספר שורות בודדות את סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הקובע:
“חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים …”
אין הוא רואה בסעיף זה מכשול למסקנה המשפטית אליה הגיע, שכן, לדבריו,
“אין המצב המשפטי השורר כיום, גורע מסמכותם של בתי הדין הרבניים, הואיל והשאלה אינה יותר לאיזו ערכאה יש סמכות לדון במזונות האשה – לשתי הערכאות נתונה הסמכות – אלא אם יש לעכב את הדיון בבית המשפט לענייני משפחה או לא לעכב אותו” [6] (ההדגשות שלי – מ’ ש’).
4) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ניזדמן להתייחס להחלטתו של השופט גרניט בבר”ע 53/98 [7]. סגן הנשיא, השופט חיים פורת, דחה ב- 18 ליוני 1998 בקשה למתן רשות ערעור, בציינו כי:
“זוהי החלטה חדשנית ועקרונית ובכל זאת לא אטול בשלב זה את האתגר להכריע בה. אני מעדיף להמתין לדיון בהזדמנות אחרת. ובנידוננו – עם סיום הדיון בתביעת המזונות תוך שמירת זכותו של המבקש לערער על פסק הדין הסופי ולכלול בו אף טענת חוסר סמכות.
אני בוחר באופציה זו מטעם נוסף, מעשי בעיקרו:
אין לשלול שבמהלכו של הדיון יושג הסדר בין הצדדים ולא יהיה צורך ליתן פסק-דין שאולי יהיה שנוי במחלוקת. לכן אין צורך לדון כבר עתה בסוגיה כה חשובה, במסגרת בקשת רשות לערער.
זאת ועוד, אולי בינתיים תהיה הזדמנות אף לאקדמיה לתת דעתה בנושא חדשני זה, שכן החלטת בית המשפט קמא חייבת להוות אתגר עבורה כפי ששאלות הכריכות ומירוץ הסמכויות היוו נושא לרשימות ומאמרים רבים ביותר, נוסף על פסקי דין רבים ללא ספור” (ההדגשות שלי – מ’ ש’).
עם קריאת החלטתו של השופט פורת נעתרתי ברצון לאתגר שהציב השופט פורת ותוך מספר ימים הוכן מאמר זה.
5) ההלכה הנזכרת לעיל, שקבע השופט גרניט, הוחלה על-ידו גם בענייני רכוש משותף, שנכרכו על-ידי הבעל במסגרת תביעת גירושין, שהגיש לבית-הדין הרבני [8]. הוא דחה בתאריך 10/02/1998 בקשה של בעל לדחות על הסף תביעה רכושית, שהגישה אשתו נגדו לבית-המשפט לענייני משפחה, למרות שהוא הקדים אותה בכחודש וחצי בהגשת תביעת גירושין לבית-הדין הרבני בה כרך את ענייני הרכוש ומילא אחר מבחני הכריכה והכנות. השופט גרניט מנמק דחייה זו בקובעו:
“כאמור, בהחלטתי מיום 10/02/1998 שניתנה בתמ”ש 22361/97 בהמ’ 53826/97 – לאחר כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, ומאחר וסעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, לא הוחל על בית-המשפט לענייני משפחה ומאחר ולבית-המשפט לענייני משפחה ניתנה, בסעיף 1(2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הסמכות לדון בתובענות אזרחיות שבין בני משפחה אחת – לא ניתן לבסס דחייה על הסף, גם לגבי תביעה רכושית, רק על הוראות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי”ג-1953.
כפי שנאמר בהחלטה הנ”ל, לשתי הערכאות – הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני – נתונה סמכות לדון בתביעה רכושית – לבית המשפט לענייני משפחה מכח סעיף 1(2) לחוק החל עליו ולבית הדין הרבני מכח הכריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין של המבקש. לפיכך על המבקש, הרוצה כי הדיון בענייני הרכוש ידונו בבית הדין הרבני להגיש בקשה לפי אחת האלטרנטיבות, כגון
Lis Alibi Pendens
‘עניין תלוי ועומד’, כבוד הדדי של ערכאות, או הטפל הולך אחר העיקר (אלטרנטיבות החלות כאשר לשתי הערכאות יש סמכות). לפיכך יש לדחות את הבקשה לדחיה על הסף.”
6) בטרם נעיר את הערותינו על החלטתו האמורה של השופט גרניט נציין, כי הלכה מהפכנית זו עשויה לחול – לפי לשונה – בצורה מרחיקת לכת לא רק בענייני מזונות ורכוש, שנכרכו בתביעת הגירושין, אלא גם בענייני נישואין וגירושין עצמם. שכן ניתן לנסחה – אם נבצע התאמה לדברים שכתב השופט גרניט לעיל – כדלקמן:
“כאמור, בהחלטתי מיום 10/02/1998 שניתנה בתמ”ש 22361/97 בהמ’ 53826/97 – לאחר כניסתו לתוקף של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, ומאחר וסעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, לא הוחל על בית המשפט לענייני משפחה. ומאחר ולבית המשפט לענייני משפחה ניתנה בסעיף 1(1) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הסמכות לדון בתובענה בענייני המעמד האישי, כמשמעותם בדברי המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, הכוללים ענייני ‘נישואין וגירושין’ – לא ניתן לבסס דחייה על הסף, גם לגבי תביעה המתייחסת לענייני נישואין וגירושין (כגון: תביעה לשלום בית, להיתר נישואין, תביעת גירושין וכו’) רק על הוראות סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953.
כפי שנאמר בהחלטה הנ”ל, לשתי הערכאות – הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני – נתונה סמכות לדון בתביעה המתייחסת לענייני נישואין וגירושין – לבית-המשפט לענייני משפחה מכח סעיף 1(1) לחוק החל עליו ולבית-הדין הרבני מכח סמכותו לדון בענייני נישואין וגירושין על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
לפיכך על המבקש, הרוצה כי הדיון בענייני הנישואין והגירושין ידונו בבית הדין הרבני להגיש בקשה לפי אחת האלטרנטיבות כגון
Lis Alibi Pendens
‘עניין תלוי ועומד’, כיבוד הדדי של ערכאות, או הטפל הולך אחר העיקר.”
מכאן, גם ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה – כמו תביעה לשלום בית, תביעה לגירושין, תביעה להיתר נישואין ועוד – אינם עוד בסמכות ייחודית ויחידה של בית-הדין הרבני, כפי שהיו עד לאחרונה. שכן אליבא דשופט גרניט, הסמכות הייחודית של בית-הדין הרבני בעניינים אלה הופכת – מאז חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה -לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, שכן אין בכך כדי לגרוע מסמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים. לדבריו, “לשתי הערכאות נתונה סמכות”. מובן מאליו שיש בהחלטה זו משום הנחתת מכה קשה לפעולתם ולתיפקודם של בתי-הדין הרבניים בישראל, ועל כך נתייחס להלן בסעיף ו למאמר זה.
7) עם כל הכבוד לעבודה האינטלקטואלית המקיפה והמעניינת שעשה השופט גרניט, אין ההחלטה השיפוטית שנתן עומדת במבחן הביקורת המשפטית ויש לסטות ממנה ולבטלה בהקדם האפשרי, על-מנת שלא להוסיף קשיים ותיסבוכות נוספים בדיני המעמד האישי, שהם ממילא מן הנושאים הקשים והמסובכים במערכת המשפט במדינה. לדעתנו, כפי שנשתדל להראות במסגרת מאמר זה, חוק בית-המשפט לענייני משפחה לא הכניס כל שינוי בסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים, כפי שהיו לפני חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה. הוא לא גרע כהוא זה מסמכויותיהם. הכל נשאר כפי שהיה לפני חקיקת החוק. להלן נביא את הערותינו על ההחלטה האמורה.
ב. המצב המשפטי לפני חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה ולאחריו
1) עד לחקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה בשנת 1995, על-פי הפסיקה של בית-המשפט העליון, אם בעל יהודי הקדים את אשתו בהגשת תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, בה כרך את מזונותיה (ו/או ענייני הרכוש), הוא שלל כתוצאה מכך את סמכות בית-המשפט המחוזי לדון במזונותיה (ו/או בענייני רכוש), ובלבד שמילא אחר מבחני הכריכה והכנות, כפי שנפסקו בפסיקה עניפה של בית-המשפט העליון [9].
2) בשנת 1995 ניכנס לתוקפו חוק בית-המשפט לענייני משפחה, אשר העביר את כל ענייני המשפחה, שנידונו לפני חקיקת החוק בבתי-המשפט האזרחיים השונים (בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט השלום) – להבדיל מבתי-הדין הדתיים – לשיפוטו של בית-המשפט לענייני משפחה, כשכל העניינים הקשורים בסכסוך משפחתי אחד יידונו בפני שופט אחד. מטרתו העיקרית של החוק היא, איפוא, לרכז את סמכויות השיפוט של בתי-המשפט האזרחיים בסכסוך משפחתי אחד בידי ערכאה אזרחית אחת, הנקראת: “בית-המשפט לענייני משפחה”, ובפני שופט אחד של אותה ערכאה [10]. לשם כך נחקק סעיף 6 לחוק, הבא למנוע פיצול הדיון בערכאות אזרחיות שונות בענייניה של משפחה אחת.
סעיף 3 לחוק הוא סעיף מרכזי וחשוב, הדן בסמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה. הוא מסמיך את בית-המשפט לענייני משפחה לדון בענייני משפחה לפי חוק זה. “ענייני משפחה” בחוק זה כוללים, על-פי סעיף 1 לחוק, הדן בהגדרת הביטוי, אחת מאלה:
“(1) תובענה בענייני המעמד האישי כמשמעותם בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, כגון: ענייני נישואין, גירושין, מזונות, אפוטרופסות ולמעט ניהול נכסי נעדרים;
(2) תובענה אזרחית שהגיש … אדם נגד בן משפחתו, או נגד עיזבונו של בן משפחתו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא;
(3) תובענה למזונות או למדור;
(4) תובענה לאבהות או לאמהות;
(5) תובענה בעניין החזרתו של קטין חטוף, לרבות תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), ה’תשנ”א-1991;
(6) תובענה לפי חוקים אלה:
(א) חוק גיל נישואין, ה’תש”י-1950;
(ב) חוק השמות, ה’תשט”ו-1956;
(ג) חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962, ובכללה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו או יציאת קטין מן הארץ;
(ד) חוק קביעת גיל, ה’תשכ”ד-1963;
(ה) חוק הירושה, ה’תשכ”ה-1965;
(ו) חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969;
(ז) חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשל”ג-1973;
(ח) חוק אימוץ ילדים, ה’תשמ”א-1981;
(ט) חוק למניעת אלימות במשפחה, ה’תשנ”א-1991;
(י) חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור ההסכם ומעמד היילוד), ה’תשנ”ו-1996.”
3) בשאלת היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים, דן סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הנושא את הכותרת “שמירת סמכויות”, והקובע בצורה חד-משמעית כי:
“חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים …”.
לפיכך, כל הסמכויות של בתי-הדין הדתיים לדון בענייני המעמד האישי ובעניינים אחרים, שנמסרו לסמכותם [11], לפני חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, שרירות וקיימות גם לאחריו. חוק זה אינו גורע כהוא זה מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים.
סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה הוא סעיף חשוב מאד ומרכזי בנושאים שהתעוררו לפני השופט גרניט. לפיכך היה צריך לשמש נקודת המוצא שלאורה יש להכריע בנושא שהתעורר לפניו. נקודת התורפה של החלטתו היא בכך שלא ייחס לסעיף זה את החשיבות הנדרשת. הוא התייחס אליו רק בדרך אגב, במסגרת שלוש שורות לקראת סיום החלטתו, המשתרעת, כאמור, על-פני 58 עמודים.
4) סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, כמו סעיפים 1 ו- 3 לחוק הדנים בסמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה, הם הסעיפים החשובים והמרכזיים ביותר בנושאים שאנו דנים בהם במאמר זה. הם קובעים שתי הנחיות עקרוניות ומרכזיות שלאורן על השופט להכריע בנושאים, המתעוררים לפניו, כמו הנושאים שהתעוררו בפני השופט גרניט. ואלו הן:
א) חוק בית-המשפט לענייני משפחה לא נועד לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים [12].
ב) בכפוף להנחיה האמורה, בית-המשפט לענייני משפחה הוא בית-המשפט המוסמך לדון בענייני משפחה [13].
כך, למשל, לאור ההנחיות האמורות, אם תתעורר השאלה: האם מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לדון בענייני נישואין? התשובה צריכה להיות תלויה בנסיבות: אם, למשל, מדובר בענייני נישואין של בני-זוג יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, כי אז עניינים אלה נמצאים בסמכות ייחודית של בית-הדין הרבני [14], ומכאן, כי אין סמכות לבית-המשפט לענייני משפחה לדון בעניינים אלה לאור האמור בסעיף 25 לחוק [15]. לעומת זאת, אם המדובר בענייני נישואין של בני-זוג אזרחי המדינה המשתייכים לעדה דתית שאין לה בית-דין דתי מוסמך, כגון פרוטסטנטים, בהאים, חסרי דת, כי אז – בהיעדר סמכות לבית-דין דתי מסויים בארץ – מוקנית הסמכות לבית-המשפט לענייני משפחה (מקודם, לבית-המשפט המחוזי) [16], שכן על-פי סעיף 1(1) לחוק מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לדון בענייני המעמד האישי כמשמעותם בדבר המלך במועצה, הכוללים, כידוע, גם ענייני נישואין.
הוא הדין ביחס לשאלה שהתעוררה לפני השופט גרניט: כלום מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לדון בתביעת מזונות של אשה, או בתביעה רכושית שלה, כאשר עניינים אלה כבר נכרכו במסגרת תביעת הגירושין שהקדים הבעל להגיש בבית-הדין הרבני על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים? התשובה צריכה להיות תלויה בנסיבות: אם הבעל הוכיח שמתמלאים מבחני הכריכה והכנות, כפי שנקבעו בפסיקה, כי אז לבית-הדין הרבני (ורק לבית-הדין הרבני!) הסמכות הייחודית לדון בעניינים אלה, וממילא אין סמכות כלל לבית-המשפט לענייני משפחה לדון בהם לאור האמור בסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. לעומת זאת, אם לא מתמלאים מבחני הכריכה והכנות כי אז אין לבית הדין הרבני – על-פי הפסיקה – סמכות לדון בעניינים אלה [17]. על כן הסמכות היא כיום לבית המשפט לענייני משפחה [18], ומקודם – לבית-המשפט המחוזי מכח סמכותו השיורית. חוק בית-המשפט לענייני משפחה לא שינה, כאמור, דבר מן המצב המשפטי שקדם לו.
ג. בעיית ה’גריעה’ מסמכות בתי-הדין הרבניים
1) לדעת השופט גרניט, סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לדון במזונות האשה ו/או בענייני הרכוש, כאשר אלה נכרכו במסגרת תביעת הגירושין שהקדים הבעל להגיש בבית-הדין הרבני, הופכת – מאז חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה – לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה. לדעתו אין בכך משום ‘גריעה’ מסמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים (עליה מדבר סעיף 25 לחוק), שכן לדבריו, לשתי הערכאות – בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה – יש סמכות לדון בעניין [19]. הפיכת סמכות ייחודית לסמכות מקבילה אינה, לדבריו, משום ‘גריעת’ סמכות.
עם כל הכבוד, שגה השופט המלומד בקביעה זו. השופט גרניט היה יכול למצוא חיזוק לדעתו זו בדברים שאמר פעם אחד מן הדגולים בשופטי ישראל, השופט שמגר, כאשר הביע דעה דומה עוד לפני 20 שנה. ברם, במשך השנים נדחתה דעתו של השופט שמגר בצורה מפורשת על-ידי בית-המשפט העליון, כאשר פסק הלכה לפני 13 שנים, כי הפיכת סמכות ייחודית של בית-דין דתי לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי מהווה גם מהווה ‘גריעה’ מסמכות השיפוט של בית הדין הדתי. לפיכך החלטתו של השופט גרניט אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת המשפטית. לשם חשיבות העניין נתאר את ההתפתחות בפסיקה ביחס למשמעות הביטוי: “אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים”, עליו מדבר סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, ועד לקבלת הכרעה מוסמכת ומחייבת בעניין זה, הכרעה אשר צריכה לשמש נקודת מוצא בפתרון הסוגיה שהתעוררה בפני השופט.
2) עד לחקיקת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959 (להלן: “חוק המזונות“) הייתה לבתי-הדין של העדות הנוצריות המוכרות סמכות שיפוט ייחודית לדון בתביעת מזונות של אשה נוצריה נגד בעלה הנוצרי (כל עוד קיים קשר הנישואין ביניהם), בהיותה מסוג ‘אלימוני’ [20]. כן הייתה מוקנית לבתי-הדין המוסלמים סמכות שיפוט ייחודית בתביעת מזונות של אשה מוסלמייה נגד בעלה המוסלמי [21].
בשנת 1959 נחקק חוק המזונות. בכל הנוגע לסמכות השיפוט בענייני מזונות טיפלו שני סעיפים: סעיף 18 וסעיף 19(א).
סעיף 18 קבע כי:
“בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט המחוזי, בכפוף להוראות סעיף 19”.
וסעיף 19 (א) לחוק המזונות קובע:
“חוק זה אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי דין דתיים ולא לגרוע מהן …”.
והנה, בשנת 1978, בעניין יעקוב נ’ יעקוב [22], התעוררה בבית-המשפט העליון השאלה: האם לאחר חקיקת חוק המזונות בשנת 1959 יש סמכות לבית-המשפט המחוזי לדון בתביעת מזונות מסוג ‘אלימוני’ של אשה נוצרייה נגד בעלה הנוצרי, המשתייכים לעדה נוצרית מוכרת, למרות האמור בסימן 54(1) לדבר המלך המעניק סמכות ייחודית לבית-הדין הנוצרי? כלום חוק המזונות הכניס שינוי בסמכויות השיפוט בענייני מזונות?
השופט שמגר, שכתב את פסק-הדין של בית-המשפט העליון, השיב בחיוב בקובעו, כי מקום בו הייתה קנויה לבית-דין דתי סמכות שיפוט ייחודית לדון במזונות בטרם נכנס חוק המזונות לתוקפו, תהא לו מעתה, לאחר כניסת חוק המזונות לתוקפו, סמכות שיפוט מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי. לפיכך יש לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון בעניין, ממש בדיוק כפי שפסק, בפברואר 1998, השופט גרניט בהחלטתו, נשוא מאמר זה. שניהם נוקטים באותו קו משפטי. קיים רק שינוי בהוראות הרלבנטיות: במקום סעיף 18 לחוק המזונות בא כיום סעיף 1(3) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, שני הסעיפים הקובעים את העיקרון של הסמכת בית-המשפט האזרחי לדון בענייני מזונות. במקום סימן 54(1) לדבר המלך בא כיום סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. שני הסעיפים קובעים את העיקרון של הקניית סמכות שיפוט ייחודית בענייני מזונות לבית-הדין הדתי. ובמקום סעיף 19(1) לחוק המזונות בא כיום סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, שני הסעיפים הקובעים כי אין הם באים “לגרוע” מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים.
3) בהתבסס על הלכת יעקוב הנזכרת לעיל, פסק בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, כי יש לו סמכות שיפוט לדון בתביעת מזונות בין בני-זוג מוסלמים, אזרחי המדינה ותושביה, משום שהסמכות הייחודית של בית-הדין המוסלמי הפכה – בעקבות חוק המזונות – לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי [23]. השופט פורת, שנתן את פסק-הדין, לא היה שלם, ובצדק, עם ההלכה שנקבעה בעניין יעקוב. הוא הציג את “התלבטויותיו הקשות” אם להעביר את ההכרעה בעניין זה לבית-הדין המיוחד על-פי סימן 55 (סיפא) לדבר המלך, או “… שמא לפסוק על-פי ע”א 57/78 (הלכת יעקוב הנזכרת לעיל) ולהשאיר לבית-המשפט העליון את האפשרות לשקול אם רצונו לסטות מהלכתו בע”א 57/78 ולהפנות את העניין לבית הדין המיוחד מיוזמתו …”. בסופו של דבר החליט השופט פורת, בצדק, כי לאור הלכת התקדים המחייב ולאור הלכת שוהם [24] – לפיה, אם קיימת הלכה פסוקה של בית-המשפט העליון בנושא העומד לדיון, אין על בית-המשפט המחוזי להעביר את העניין להכרעתו של בית-הדין המיוחד, אלא לפסוק על-פי ההלכה הפסוקה – שומה עליו לפסוק על-פי הלכת יעקוב הנזכרת לעיל, דהיינו כי לבית-המשפט המחוזי סמכות מקבילה לדון בתביעת המזונות בין בני-הזוג המוסלמים.
4) על פסק-דינו של השופט שמגר בעניין יעקוב מתחתי ביקורת במאמר שפירסמתי לפני 16 שנים [25], בו השתדלתי להראות כי אין בסעיפים 18 ו-19(א) לחוק המזונות כדי להכניס שינוי כלשהו בסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים ושל בית-המשפט המחוזי בענייני מזונות, כפי שהיו ערב כניסתו של חוק המזונות לתוקפו; וכי אין הלכת יעקוב האמורה נראית לי בשל ארבעה נימוקים שהצבעתי עליהם [26]. מבין ארבעת הנימוקים, שניים רלבנטיים אף לעניין החלטתו של השופט גרניט, נשוא מאמר זה. לפיכך אחזור בקיצור על שניים אלה:
א) יש בהלכה זו כדי לגרוע מסמכותו הייחודית של בית-הדין הדתי לדון במזונות בהופכו אותה לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי, ועל-כן עומדת היא בסתירה לאמור בסעיף 19(א) לחוק המזונות, שעל-פיו “חוק זה אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי-דין דתיים ולא לגרוע מהן…”.
ב) הלכה זו עלולה לגרוע מסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לדון במזונות אשה שנכרכו בתביעת גירושין על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. נראה שחזיתי 16 שנה לפני מתן החלטתו של השופט גרניט את הכיוון שהלכה זו-עשוי להוביל אליו, ועל-כן ציינתי:
“אם יש בכוח סעיפים 18 ו-19 לחוק המזונות כדי להפוך, אליבא דבית המשפט העליון בעניין יעקוב, את הסמכות הייחודית של בתי-הדין של העדות הנוצריות המוכרות לדון במזונות מסוג ‘אלימוני’ ושל בתי-הדין המוסלמים לדון במזונות בין בני-זוג מוסלמים לסמכות מקבילה – הרי באותה המידה יש בכוחם גם כדי להפוך את הסמכות הייחודית של בית-הדין הרבני, על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, לדון במזונות האשה הנכרכים בתביעת הגירושין, לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי. ואז נשאלת השאלה, לשם מה, איפוא, כל מבחני ה”כריכה” וה”כנות” אשר פותחו על-ידי בית-המשפט העליון בשנים האחרונות בפסקי-דין רבים במטרה לברר, אם קנה בית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לדון במזונות האשה שנכרכו בתביעת הגירושין, כשלמעשה – לפי הפירוש העולה מעניין יעקוב – סמכות ייחודית זו אינה קיימת עוד, בהפכה, לאחר כניסת חוק המזונות לתוקפו, בשנת 1959, לסמכות המקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי?!” [27].
בסוף המאמר הבעתי תקוה, “שבית המשפט העליון יחזור בו מן ההלכה שקבע בעניין יעקוב” [28].
5) בינתיים המשיך נושא זה להעסיק את בתי-המשפט המחוזיים בארץ, כשחלק מן השופטים פסקו בהתאם להלכת יעקוב, כי לבית-המשפט המחוזי סמכות שיפוט מקבילה לדון במזונות מסוג ‘אלימוני’ של אשה נגד בעלה המשתייכים לעדה נוצרית מוכרת [29], וכן בתביעת מזונות בין בני-זוג מוסלמים [30], ואילו חלק מן השופטים הרהיבו עוז וקבעו אחרת, למרות הלכת יעקוב [31].
6) הדבר הצריך אפוא את הכרעתו של בית-המשפט העליון בהרכב מיוחד של שופטים. ואכן הכרעה זו באה לפני 13 שנים, במאי 1985, בפסק-הדין בעניין עומרי נ’ זועבי [32], בו ישב בית-המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים. בית-המשפט החליט ברוב של 4 נגד 1 (המשנה לנשיא בן-פורת, והשופטים אלון, דב לוין ושלמה לוין, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר) לסטות מהלכת יעקוב ולבטלה. שופטי הרוב חזרו על הנימוקים שהעליתי כנגד הלכת יעקוב. הנימוק המרכזי אשר הדריך את כל ארבעת שופטי הרוב הוא, שיש בהלכת יעקוב – הממירה את הסמכות הייחודית בענייני מזונות שהייתה לבתי-הדין של העדות הנוצריות המוכרות ולבתי-הדין המוסלמים בסמכות מקבילה הניתנת להם ולבית-המשפט המחוזי – משום ‘גריעה’ מסמכות השיפוט של בתי-הדין הדתיים, ועל-כן היא אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 19(א) לחוק המזונות.
לאור חשיבות העניין לענייננו נביא בזה את דברי השופטים כלשונם, על-מנת להבהיר מעל לכל ספק מדוע אין החלטתו של השופט גרניט, עם כל הכבוד, יכולה לעמוד במבחן הביקורת המשפטית.
א) המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, קובעת:
“ערה אני להלכה, שנקבעה בע”א 57/78 (הלכת יעקוב – מ’ ש’), הנזכר בחוות דעתו של הנשיא הנכבד ואשר זכה לביקורת במאמרו הנ”ל של פרופ’ שאווה, וכן במאמרו הנ”ל של גרום. כמו פרופ’ שאווה סבורה גם אני, כי הפירוש שניתן בע”א 57/78, לפיו יש לבית המשפט המחוזי סמכות מקבילה בענייני המעמד האישי שהיו מסורים עד כניסתו לתוקף של חוק המזונות לסמכותם הייחודית של בתי הדין הדתיים, אינו מתיישב עם סעיף 19(א) לחוק המזונות, הואיל… ויש בזה כדי לגרוע בעיקר מסמכותו של בית הדין השרעי וגם מסמכותם של בתי דין אחרים, ואולי גם מזו של בית הדין הרבני. בעיקר תמימת דעים אני עמו בנימוקו האחר, לפיו תביא הלכה זו ל”מירוץ סמכויות” חדש ובלתי רצוי בין בית-המשפט המחוזי לבין בתי-הדין הדתיים השונים, כשהאשה המוסלמית (או הנוצרית) “תרוץ”, למשל, לבית-המשפט המחוזי על מנת להגיש תביעת מזונות נגד בעלה, ואילו בעלה המוסלמי (או הנוצרי) יבקש להקדים אותה בהגשת תביעה לבית-הדין הדתי לקבלת פסק הצהרתי כי אינו חייב במזונותיה” [33].
ב) השופט אלון קובע:
“כאמור, לפי סעיף 18 מוקנית סמכות השיפוט לבית-המשפט המחוזי, בכפוף להוראות סעיף 19; בסעיף 19 נאמר בצורה ברורה וחד משמעית, שהחוק אינו בא לא להוסיף ולא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים. כלומר, קביעת סמכות השיפוט של בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 18 כפופה לכך, שלא יחולו לא תוספת ולא גירעון בסמכות השיפוט של בתי-הדין הדתיים, כפי שהייתה קיימת ערב היכנס חוק המזונות לתוקפו. כפי שראינו, הייתה לבית-הדין המוסלמי סמכות שיפוט ייחודית בכל תביעת מזונות ולבתי-הדין הנוצריים סמכות שיפוט ייחודית בתביעת אשה נגד בעלה; אם – כפי שכך סובר חברי הנשיא – נתונה לפי חוק המזונות גם לבית-המשפט המחוזי סמכות שיפוט בעניינים האמורים, הרי יש בכך כדי לגרוע מסמכות השיפוט הייחודית, שנתונה הייתה לבתי-הדין הדתיים האמורים עד שנכנס לתוקפו חוק המזונות … נראה לי כי ביטול סמכות שיפוט ייחודית, שנתונה הייתה לבית-הדין המוסלמי והנוצרי, והפיכתה לסמכות שיפוט מקבילה, כשהכול נקבע לפי הערכאה שלה הגישו ראשונה את התביעה – אם בית-משפט מחוזי ואם בית-דין דתי – יש בהם משום גריעה מסמכות שיפוטו של בית הדין הדתי, והדבר עומד בניגוד להוראות סעיף 19 האמור” [34].
ג) השופט דב לוין קובע:
“אילו היינו קובעים, כי לבתי-המשפט המחוזיים תהיה נתונה סמכות מקבילה לדון ב”ענייני מזונות של בני העדה המוסלמית בנושא מזונות בךזוג וילדיהם הקטינים, נמצאנו גורעים מסמכותם של בתי-הדין הדתיים המוסלמיים, שהרי עד לאותה שעה סמכותם לעניין זה היא ייחודית. לו הייתה לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון במזונותיהם של בני הדת המוסלמית, השאלה הקובעת הייתה, בכל מקרה ועניין, מי מבעלי הדין היה זריז יותר בנתבו את הדיון אל הערכאה הרצויה לו. הזדרז בעל הדין המעוניין בדיון בבית-המשפט הרגיל והגיש את תביעתו לבית-המשפט המחוזי, כי אז לא זו בלבד שבית-המשפט המחוזי היה קונה לעצמו סמכות לדון בעניין, אלא במקרה כזה הייתה נשללת למעשה וכפועל יוצא, סמכותו של בית-הדין הדתי. זוהי גריעת סמכות ברורה ומוחלטת והרי לא לכך התכוון המחוקק” [35].
ד) השופט שלמה לוין קובע:
“אמת נכון הדבר, שהענקת סמכות מקבילה לבית-המשפט המחוזי אינה גורעת מסמכותו של בית-הדין המוסלמי להיזקק לענייני המעמד המעמד האישי, אך היא גורעת מסמכותו לדון בעניינים של אותם מוסלמים, שיבחרו להתדיין בבית-המשפט המחוזי. אם מקודם השתרעה סמכותו של בית-הדין המוסלמי גם על מוסלמים אלה, הרי מעתה ואילך נבצר מבית-הדין האמור לדון בעניינם, ולפיכך ‘נגרעה’ מסמכותו, כמשמעות דיבור זה בסעיף 19 לחוק. לדעתי, מונע נוסח סעיף 19 מאתנו ללכת בדרך המותווית על-ידי הנשיא בחוות-דעתו” [36] (כל ההדגשות שלי – מ’ ש’).
מכאן, אליבא דכל ארבעת שופטי הרוב בפרשת עומרי נ’ זועבי, הפיכת סמכות שיפוט ייחודית, שהוענקה לבית-דין דתי, לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי – מהווה גם מהווה ‘גריעה’ מסמכות השיפוט של בית-הדין הדתי, ועל-כן היא אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 19(א) לחוק המזונות.
כנגד קביעה חד-משמעית זו חזר הנשיא שמגר, בדעת המיעוט שלו, על גישתו כי הענקת סמכות מקבילה לבית-המשפט המחוזי לזו של בית-הדין הדתי – אין בה, כשלעצמה, כדי לגרוע מסמכותו של בית-הדין הדתי.
7) הקביעה החד-משמעית של שופטי הרוב בפרשת עומרי נ’ זועבי לעניין משמעות הביטוי: “אינו בא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי הדין הדתיים” – עמדה במבחן נוסף בבית-המשפט העליון בפרשת פלונית נ’ פלוני [37], בו ישב בית-המשפט העליון בהרכב מיוחד של שבעה שופטים [38]. השופט חשין, שנתן את פסק-הדין של בית-המשפט העליון, סומך ידו על משמעות הביטוי: “אינו בא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי הדין הדתיים …”, כפי שנקבעה על-ידי ארבעת שופטי הרוב בפרשת עומרי נ’ זועבי הנזכרת לעיל, בקובעו:
“אכן, הפיכת סמכות ייחודית לסמכות מקבילה אין בה משום שלילת סמכות, אך החוק אסר על גריעה מסמכות – וגריעה מסמכות יש בה” [39].
ובהמשך:
“אכן, במקום שבית הדין השרעי נדרש כעיקרון לתביעה, ניתן לומר כי הקניית סמכות מקבילה לבית המשפט המחוזי יש בה כדי “לגרוע” מסמכות …” [40].
8) עינינו הרואות, בית-המשפט העליון נתן פירוש מוסמך ומחייב ביחס למשמעות הביטוי: “אינו בא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי דין דתיים” שבסעיף 19(א) לחוק המזונות. בשנת 1995 חזר המחוקק בסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה על אותו ביטוי ממש, דהיינו כי “חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי הדין הדתיים”: מובן מאליו שמשמעותו והיקפו של הביטוי “גריעה מסמכות” שבסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה חופפים ושווים למשמעות הביטוי המקביל שבסעיף 19 (א) לחוק המזונות [41]. חזקה על המחוקק שהכיר היטב את הלכת עומרי נ’ זועבי (שקיבלה אף חיזוק בע”א 3077/90 פלונית) ועל כן בהשתמשו בשנת 1995 בסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה באותו ביטוי ממש – “אינו בא לגרוע …” – רצה לתת לו את אותו היקף ואותה משמעות שניתנו לביטוי המקביל שבסעיף 19 (א) לחוק המזונות.
לפיכך, עם כל הכבוד, שגה השופט גרניט בפוסקו כי הפיכת סמכות ייחודית של בית-הדין הרבני לדון במזונות האשה (או בענייני רכוש) שנכרכו במסגרת תביעת גירושין, לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, אין בה כדי לגרוע מסמכות השיפוט של בית-הדין הרבני. על-פי ההלכה הפסוקה והמחייבת, כפי שראינו, יש גם יש בהחלטתו של השופט גרניט גם יש כדי “לגרוע” מסמכותו של בית-הדין הרבני, ועל כן היא אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.
ד. סעיף 40(2) לחוק בתי -המשפט (נוסח משולב), ה’תשמ”ד-1984
1) השופט גרניט מייחס חשיבות רבה לאי-הכללת סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), ה’תשמ”ד-1984, לתוך חוק בית-המשפט לענייני משפחה. אי-הכללה זו מהווה ציר מרכזי לדעה שאותה הוא מביע בדבר הפיכת סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה מאז כניסתו לתוקף של חוק זה.
עם כל הכבוד, לא נראית לי דעה זו. לדידי, אי-הכללה זו אינה משנה דבר בנושא שעמד לדיון בפני השופט גרניט. סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט קובע:
“40. בית המשפט המחוזי ידון באלה:
(1) …
(2) בכל עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר; בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית דין דן בו ואם העניין אינו נתון בסמכותו של בית משפט שלום.”
2) סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט מחולק לשני חלקים: הרישא והסיפא. הסיפא אינה נוגעת לעניין שנידון בפני השופט גרניט. היא מתייחסת למצב בו לשתי ערכאות – בית-המשפט המחוזי ובית-דין אחר – יש סמכות שיפוט מקבילה, כגון כאשר מדובר בתביעת מזונות של אשה יהודייה נגד בעלה היהודי שלא אגב גירושין, כשעל-פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים יש סמכות מקבילה לשתי ערכאות: בית-הדין הרבני ובית-המשפט המחוזי (כיום, בית-המשפט לענייני משפחה). ואז עשויה להתעורר השאלה: מהו הדין כאשר האשה בוחרת להגיש תביעה בבית-הדין הרבני, למשל, ואחר כך מתחרטת ומבקשת להגיש תביעה בבית-המשפט המחוזי. על-פי הסיפא לסעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט תהא סמכות לבית-המשפט המחוזי לדון “כל עוד אין אותו בית דין דן בו”, כלומר כל עוד אין העניין תלוי ועומד בפני בית-הדין הרבני [42].
לדעתי, מן הראוי היה להכניס את הסיפא הנזכרת לעיל לתוך חוק בית-המשפט לענייני משפחה. אך אף בהיעדרה ניתן להגיע לאותה תוצאה. כך, למשל, בפסק-הדין בעניין עומרי נ’ זועבי ציינו שופטי הרוב, שאם נקבל את דעתו של הנשיא שמגר כי הסמכות הייחודית של בית-הדין השרעי לדון במזונות בין מוסלמים הופכת לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי, כי אז יווצר מצב הדומה לזה שבסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים ועל כן, אליבא דשופט אלון, למשל, “כל אחד מבעלי הדין יכול להקנות סמכות שיפוט לערכאה זו או אחרת, הכל לפי המקדים ו”הזוכה” [43]. את הדברים האלה אומר השופט אלון מבלי להיזקק כלל להוראה שבסעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט.
3) הרישא של סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט נוגעת לשאלת היחס בין סמכותו של בית-המשפט המחוזי לבין סמכותו הייחודית של בית-דין אחר, כגון בית-דין דתי. היא קובעת כי לבית-המשפט המחוזי אין סמכות לדון בעניין הנתון לסמכותו הייחודית של בית-דין אחר. הוראה זו נוגעת לענייננו, דהיינו לעניין שנידון בפני השופט גרניט. היא מתייחסת לעניין כמו זה שנידון בפני השופט גרניט, כשמצד אחד הוקנתה לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני מזונות [44], ומאידך גיסא, הוקנתה לבית-הדין הרבני סמכות ייחודית לדון במזונות האשה שנכרכו בתביעת הגירושין [45]. האם יש לייחס משקל לאי-הכללתה של הרישא האמורה בחוק בית-המשפט לענייני משפחה?
לדעתי, התשובה לכך שלילית, שכן הוראה זו היא הצהרתית בלבד. היא אינה מחדשת דבר. היא מובנת מאליה מעצם הקניית סמכות ייחודית לבית-דין דתי. הביטוי “שיפוט ייחודי”, המופיע בדברי חקיקה מקומיים ביחס לבתי-הדין הדתיים [46], כמו הביטוי
“exclusive jurisdiction”
המופיע בהוראות דבר המלך במועצה [47], משמעותם האחת והיחידה היא שרק לבית-הדין הדתי הסמכות לדון בעניין, וכי אין לבית-משפט אזרחי כלשהו הסמכות לדון באותו עניין. לכך ניתן למצוא תימוכין ממקורות שונים:
א) בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, היו, ועדיין יש, הוראות המעניקות סמכות שיפוט ייחודית
(exclusive jurisdiction)
לבתי-הדין הדתיים: לבתי-הדין המוסלמים מוקנית סמכות שיפוט ייחודית בכל ענייני המעמד האישי שלהם [48]; לבתי-הדין של העדות הנוצריות המוכרות – סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין, גירושין, ו’אלימוני’ [49]. כלל דומה לבתי-דין של העדות הנוצריות המוכרות היה לבתי-הדין של העדה היהודית [50] עד שנת 1953, דהיינו עד לחקיקת חוק שיפוט בתי-דין רבניים. מנגד הקנה סימן 47 לדבר המלך לבית-המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בעניני המעמד האישי. לא הייתה בדבר המלך במועצה כל הוראה, דוגמת הרישא של סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט. הדבר לא מנע מעולם מלטעון בפני בית-המשפט העליון כי לא הייתה סמכות לבית-המשפט המחוזי לדון בעניין, משום שהעניין נמצא בסמכותו הייחודית של בית-דין דתי. נהפוך הוא: ברגע שנקבע כי העניין נימצא בסמכותו הייחודית של בית-דין דתי, נפסק כי אין לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון בו.
ניקח, לרוגמא, את פסק-הדין בעניין רוזנבאום נ’ רוזנבאום [51], שנידון לפני חקיקת חוק שיפוט בתי-דין רבניים: אשה יהודייה, שניזנחה על-ידי בעלה, הגישה תביעת מזונות נגד בעלה היהודי בבית-המשפט המחוזי. הבעל טען כי אין לבית-המשפט המחוזי סמכות שיפוט, יען ותביעת המזונות שהגישה היא מסוג ‘אלימוני’ ועל-כן היא נמצאת בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני על-פי סימן 53(1) לדבר המלך. לא הייתה, כאמור, כל הוראה המקבילה לזו שברישא לסעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט. בית-המשפט העליון פסק ברוב דעות (הנשיא זמורה והרב אסף, כנגד דעתו החולקת של השופט חשין), כי אכן ענין זה הוא מסוג ‘אלימוני’. לפיכך הסמכות הייחודית לדון בו היא לבית-הדין הרבני, וכמתחייב מכך – אין לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון בעניין. בית-המשפט העליון החליט להעביר את הנושא להכרעתו של בית-הדין המיוחד, והאחרון אישר את הלכת הרוב [52].
ב) בפסק-הדין בעניין עומרי נ’ זועבי [53], הנזכר לעיל, היתעוררה בשנת 1983 השאלה, אם לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעת מזונות של אשה מוסלמייה נגד בעלה המוסלמי. בית-המשפט העליון פסק ברוב דעות של ארבעה נגד אחד, כי לבית-הדין המוסלמי הסמכות הייחודית לדון בתביעת מזונות מכח סימן 52 לדבר המלך, וכי אין לבית-המשפט המחוזי הסמכות לדון בעניין על-פי סעיף 18 לחוק המזונות, לאור האמור בסעיף 19(א) שלו.
ארבעת שופטי הרוב, שהגיעו למסקנה זו, לא מצאו כלל להזכיר את הוראת סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט (או ההוראה המקבילה שקדמה לה בסעיף 8 לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957), אלא פסקו על סמך הכלל, המובן מאליו, כי מקום שיש לבית-דין דתי מסויים סמכות שיפוט ייחודית לדון בעניין – נישללת ממילא סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון באותו עניין.
4) השופט גרניט מציין, כי על-מנת שתישלל סמכותו של בית-משפט אזרחי לדון בעניין מסויים, אותו יש לייחד לבית-דין דתי, יש צורך בהוראה מפורשת. לשם כך הוא מסתמך על דברי הנשיא שמגר בפרשת עומרי נ’ זועבי (שהיה במיעוט), כי “מי שמבקש לשלול סמכותו של בית-המשפט הרגיל, צריך להישען על הוראה מפורשת, כי הכלל המנחה הוא, שאין שוללים את סמכות של בית-המשפט הרגיל בעניינים שהם בתחומו לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], אלא אם כן נאמר הדבר מפורשות” [54]. תשובתנו לכך היא, שכאשר המחוקק מקנה בהוראת חוק מסויימת לבית-דין דתי סמכות שיפוט ייחודית לדון בעניין מסויים, הרי זוהי ההוראה המפורשת הנידרשת לשם כך. כלום יש הוראה מפורשת יותר מזו שהמחוקק קובע, למשל, כי “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושכיה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים” [55]? או כי “לבית-דין רבני יהא שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת גירושין” [56]?
חיזוק לכך נוכל למצוא בסעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), ה’תשמ”ד-1984, הקובע:
“הובא עניין כדין לפני בית המשפט והיתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין, אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית דין אחר”.
סעיף זה חל גם על בית-המשפט לעניני משפחה [58]. על-פי סעיף זה, אם בית-המשפט לענייני משפחה יידון, למשל, בתביעת מזונות של אשה יהודייה נגד בעלה היהודי ותוך כדי כך תיתעורר באופן אינצידנטלי שאלת תוקף הנישואין ביניהם, עניין הנימצא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, יהיה מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לדון ולהכריע בו – מכוח ההוראה המפורשת בסעיף זה – לצורך אותו העניין שהוגש כדין לפני בית-המשפט, בדוגמא דלעיל, לצורך עניין המזונות. ההכרעה בשאלת תוקף הנישואין לא תהווה מעשה בית-דין לכל עניין ועניין אלא רק “לצורך אותו עניין” שהוגש כדין לפני בית-המשפט. מכאן, כי אילו לא היה קיים סעיף 76 לחוק בתי-המשפט, לא הייתה סמכות לבית-משפט אזרחי – לרבות בית-המשפט לענייני משפחה – לדון כלל בענין הנמצא בשיפוטו הייחודי של בית-דין דתי, אפילו כאשר הענין היתעורר באורח אינצידנטלי וההכרעה בו דרושה לבירור העניין, שהוגש כדין, לפני בית-המשפט, כגון עניין המזונות. דווקא סעיף 76 לחוק בתי-המשפט יכול ללמד, כי באופן רגיל מקום שיש לבית-דין דתי שיפוט ייחודי בענין מסויים, אין בית-המשפט האזרחי מוסמך לדון בו – אלא בגבולות ובסייגים שהציב סעיף 76 לחוק בתי-המשפט.
מסקנתנו היא אפוא: אי-הכללת הרישא של סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט על בית-המשפט לענייני משפחה, אין לייחס לה כל משמעות ואין בה כדי לשנות דבר.
ה. פגמים בניסוח של חוק בית-המשפט לענייני משפחה
עם כל הכבוד, חולקים אנו על דברי השופט גרניט, שאי-הכללתו של סעיף 40(2), לחוק בתי-המשפט לתוך חוק בית-המשפט לענייני משפחה “נעשתה במיתכוון ולא בהיסח הדעת” [59].
לדעתי, זו היתה השמטה בהיסח הדעת, אשר אין בה כדי להשפיע במאומה על העניין שנידון בפני השופט גרניט, כפי שהראיתי לעיל. במקומות שונים אין חוק בית-המשפט לענייני משפחה מנוסח כראוי וניתן למצוא בו פגמים רבים בניסוח. נצביע כאן על שניים מהם:
1) חוק בית-המשפט לענייני משפחה מסמיך את בית-המשפט לעניני משפחה לדון, בין השאר, “בתובענה אזרחית שהגיש אדם נגד בן-משפחתו, או נגד עיזבונו של בן-משפחתו, שעילתה סיכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא”. “בן משפחתו”, מוגדר בצורה רחבה והוא כולל, בין השאר “בן-זוגו, לרבות הידועה בציבור כאשתו…”. עתה צא וראה: אם ידוע בציבור יגיש תובענה אזרחית נגד הידועה בציבור כאישתו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, תהייה לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה, יהא אשר יהא שוויה. לעומת זאת, אם ידועה בציבור תגיש תובענה אזרחית נגד בן-זוגה הידוע בציבור, שעילתה סיכסוך בתוך המשפחה, תיצטרך להגיש את התובענה בבית-המשפט השלום או בבית-המשפט המחוזי לפי שווי התביעה. מה ההיגיון בכך? כלום בית-המשפט לענייני משפחה אינו מוכן לראות ידוע כציבור בתור נתבע אך הוא שמח לראותו בתור תובע? ברור שהיתה כאן רשלנות בניסוח החוק, והיה נכון יותר לכתוב “בן-זוג, לרבות הידוע בציבור כבן-זוג”, כפי שעשה זאת המחוקק בחוקים שונים [60].
2) על-פי סעיף 1(1) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה יש לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענה בענייני המעמד האישי כמשמעותם בדבר המלך, וזה כולל – על-פי רשימת העניינים שבסימן 51(1) לדבר המלך – גם ענייני מזונות. על-פי סעיף 1(3) לחוק בית-המשפט לעניני משפחה הוקנתה לו סמכות לדון “בתובענה למזונות או למדור”. מדוע יש צורך בכפילות זו? אל יתפלא השופט גרניט שהמחוקק השמיט הוראה בחוק בתי-המשפט. זו דרכו של המחוקק שלנו: פעם הוא משמיט, פעם הוא מכפיל …
ו. ההשלכות מרחיקות-הלכת של החלטת השופט גרניט
אם נאמץ את קו מחשבתו של השופט גרניט, עשויה החלטתו לגרור לתוצאות מרחיקות-לכת. אם הסמכות הייחודית, שיש לבית-דין רבני לדון במזונות האשה ובענייני רכוש שניכרכו במסגרת תביעת הגירושין, הופכת לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, כי אז באותה מידה אף תביעה לשלום בית או תביעת גירושין עצמה עוברת מסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לסמכותו המקבילה של בית-המשפט לעניני משפחה [61], שכן סעיף 1(1) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה מקנה לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענה בעניני המעמד האישי, כמשמעותם כדבר המלך במועצה. בין רשימת עניני המעמד האישי בסימן 51(1) לדבר המלך נכללים “ענייני נישואין וגירושין”. נכון שלפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים מוקנית לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לדון בעניני נישואין וגירושין של בני-זוג יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה. ברם, אם מתקבל הקו של השופט גרניט, סמכות ייחודית זו הופכת – לאור חוק בית-המשפט לענייני משפחה – לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה.
תוצאה זו יכולה ‘לפתור’ הרבה מאד בעיות שקיימות כיום. כך, למשל, יוכל בית-המשפט לענייני משפחה, תוך קבלת השראה מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ליתן פסקי-דין בשפע לחיוב או לכפייה למתן גט או קבלתו … הוא אפילו יוכל לעסוק בסידור הגט ממש, שכן גם סידור הגט הוא “עניין של גירושין”, דהיינו עניין של מעמד אישי כמשמעותו בדבר המלך. בדרך זו הליכי הגירושין יקוצרו בצורה המעוררת היתפעלות … יש להניח שתהיה נהירה של בני-זוג לבית-המשפט לעניני משפחה בשל הגישה הליברלית והמיתקדמת בה ינקוט, כאשר יונחה על ערכי השוויון והקידמה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית-המשפט לענייני משפחה יעסוק בכל ענייני המעמד האישי, שכן סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני תהפוך לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה והיא תיקבע לפי בחירת התובע או התובעת. סביר להניח שתובע או תובעת יעדיפו ללכת לבית-המשפט לענייני משפחה, אשר ידון ברוח ליברלית ומתקדמת בכל העניינים ביניהם, לרבות ענייני נישואין, גירושין, היתר
נישואין, סידור גט, מתן חליצה, וכיוצא באלה.
ז. הצעה לתיקון החוק
עם מסירת מאמר זה לדפוס הוגשה בדחיפות ובבהילות במסגרת הצעת חוק הירושה (תיקון מספר 7), ה’תשנ”ח-1998, הצעה לתקן גם את סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה וזאת, כפי שנאמר, “לבקשתו של הרב בן דהאן, תיקון שבא להשוות את נוסחו של סעיף זה לנוסח סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), ה’תשמ”ד-1984, וזאת בעקבות פסקי-דין של כב’ השופט גרניט” [62]. על-פי הצעה זו, סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה יסומן כסעיף 25(א) וכן במקום “מסמכויותיהם” יבוא “מסמכותם הייחודית”, וכן לסעיף 25 יתווסף סעיף קטן (ב) בו ייכתב:
“(ב) בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו”.
במילים אחרות, ההצעה היא שסעיף 25 בנוסחו המתוקן ייקרא כדלקמן:
“25.
(א) חוק זה אינו בא לגרוע מסמכותם הייחודית של בתי-הדין הדתיים ובית-הדין לעבודה.
(ב) בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית-דין דתי, יהיה בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית-הדין הדתי דן בו”.
וזאת במקום נוסחו המקורי של הסעיף שקבע:
“25. חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה”.
עם כל הכבוד, הצעה זו מעוררת תמיהות רבות מכמה טעמים:
ראשית, לא מובנת לנו מה הבהילות הזו מצד הממונים על הליכי החקיקה בהגשתה של הצעת חוק שכל מטרתה להדוף ולבטל פסק-דין של השופט גרניט. מדובר, עם כל הכבוד, בפסק-דין של הערכאה הראשונה, של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר ניתן לערער עליו בפני בית-המשפט המחוזי ומאוחר יותר בפני בית-המשפט העליון לשם קבלת הכרעה מוסמכת ומחייבת שלו באותו עניין. מאימתי נזעק המחוקק בבהילות כזו להכניס תיקון בחוק בעקבות פסק-דין של בית-משפט השלום? זאת, מה עוד שתיקון החוק יכול לפעול מהיום ואילך בעוד שביטול פסק-דין על-ידי בית-המשפט פועל רטרואקטיבית, מיום היכנס החוק המקורי לתוקפו. כלום לא ניתן היה להמתין להכרעתו של בית-המשפט העליון?
שנית, ניתן לקצר את ההליך המשפטי ולהעביר ישירות את העניין להכרעתו של בית-הדין המיוחד, שכן מקרה זה הוא מקרה קלסי להקמת בית-דין מיוחד – לאור סימן 55 (סיפא) לדבר המלך – כאשר מתעורר ספק אם הסמכות לדון במזונות האשה, שנכרכו בתביעת הגירושין, היא סמכות ייחודית של בית-הדין הרבני (כפי שקבע בית-הדין הרבני בפסק-דינו) או שמא בסמכותו המקבילה של בית-המשפט לענייני משפחה (כפי שקבע בית-המשפט לענייני משפחה). הכרעתו של בית-הדין המיוחד בנושא זה – הנתון לסמכותו – יש לה כוח המחייב את כל הערכאות במדינה לרבות את בית-המשפט העליון עצמו [63].
כפי שציינתי לעיל, חוק בית-המשפט לענייני משפחה לא הכנים כל שינוי בסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים ועל כן הסמכות הייחודית לדון בעניין זה נשארה לדעתי, כמקודם, לבית-הדין הרבני ורק לבית-הדין הרבני.
שלישית, מטרתו של התיקון המוצע היא לשמור על סמכות השיפוט של בתי-הדין הדתיים, כפי שהייתה לפני חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה. והנה בהצעה הנזכרת לעיל, לתיקון החוק – בדרך ובנוסח כפי שמוצע בהצעת החוק הנוכחית – לא רק שלא שומרים על סמכות השיפוט של בתי-הדין הדתיים אלא ההצעה, לכשתתקבל, עלולה לגרוע מסמכותם. נבהיר להלן את דברינו:
במקורו היה מנוסח סעיף 25 כדלקמן:
“חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים …”.
הביטוי המקביל: “לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים” בחוק המזונות קיבל, כאמור, פרשנות מוסמכת ומחייבת על-ידי בית-המשפט העליון בפסק-הדין עומרי נ’ זועבי [64], ברוב של 4 נגד 1, פרשנות אשר בית-המשפט העליון חזר ואישר אותה בפסק-הדין בעניין פלונית, ביושבו בהרכב מיוחד של שבעה שופטים [65]. פרשנות זו מיטיבה עם סמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים, באשר היא מונעת כל אפשרות של שינוי בסמכויותיהם, מכפי שהיו לפני כן. והנה באה כעת הצעת חוק זו, שמטרתה לשמר את סמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים, כפי שהיו לפני חקיקת החוק, אך בפועל היא עלולה לצמצם אותן.
סעיף 25 בנוסחו המקורי קבע, כי “חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים …”. מכאן כל פרשנות שיש בה כדי “לגרוע” מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים פסולה היא ויש לדחותה, בין שסמכותם של בתי-הדין הדתיים ייחודית היא, בין שסמכותם מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, בין שסמכותם מותנית בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר [66], ובין שסמכותם נקבעת על-פי הפניה של נשיא בית-המשפט העליון על-פי סימן 55 (רישא) לדבר המלך במועצה, 1922.
והנה, בא כעת סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה – בנוסחו המוצע – והוא מתייחס רק לשני סוגים של סמכויות של בתי-הדין הדתיים: סמכות ייחודית וסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה.
חלק (א) של סעיף 25 – בנוסח המוצע – בא לשמר את סמכותם הייחודית של בתי-הדין הדתיים בקובעו כי “חוק זה אינו בא לגרוע מסמכותם הייחודית של בתי-הדין הדתיים …”.
חלק (ב) של סעיף 25 – בנוסח המוצע – דן בסמכות מקבילה של בית-הדין הדתי לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, הנקבעת לפי בחירת התובע (או התובעת). המקרה הקלסי לכך הוא תביעת מזונות של אשה יהודייה שלא אגב גירושין נגד בעלה היהודי, כאשר סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים נותן לאשה ברירה לתבוע מזונותיה, או בבית-הדין הרבני או בבית-המשפט לענייני משפחה, הכל – לפי רצונה ובחירתה.
סעיף 25(ב) – בנוסח המוצע – כמו סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט – בא להסדיר את שאלת היחס בין שתי הערכאות שיש להן סמכות מקבילה – בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה – בקובעו כי “בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו”, כלומר כל עוד אין העניין תלוי ועומד בפני בית-הדין הדתי.
ברם, מה הדין, למשל, אם סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניין של מעמד אישי נובעת לא מכח סמכות ייחודית שהוענקה לו, ואף לא מכח סמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, אלא מכח סמכות המותנית בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, דהיינו על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים? האם נשמרת סמכות זו? לכך אין תשובה.
ניקח, למשל, תביעת מזונות של ילד קטין יהודי נגד אביו היהודי בבית-הדין הרבני. לבית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעה זו מכח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. ההסכמה אינה חייבת להיות מפורשת. מספקת הסכמה מכללא, כגון כאשר הילד תובע מזונות בשמו באמצעות אמו (האפוטרופסית הטבעית שלו) בבית-הדין הרבני והאב מופיע בפני בית הדין וטוען טענות לגופו של עניין. בכך רואים הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני [67]. האם סמכות זו של בית-הדין הרבני נשמרת על-ידי חוק בית-המשפט לענייני משפחה? על-פי נוסחו המקורי של סעיף 25 לחוק התשובה חיובית בקובעו כי “חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים …”. לעומת זאת, על-פי הנוסח המוצע של סעיף 25 לחוק אין התייחסות כלל לסיטואציה זו. מתעוררים ספקות אם סמכות זו – שאינה סמכות ייחודית ואף אינה סמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה – עדיין נשמרת היא? ספקות אלו לא היו כלל קיימים בנוסחו המקורי של סעיף 25 לחוק. הם תולדה של הנוסח המוצע המעורר תמיהות רבות והמעיד על אי-התאמה בין הרצון של המציע לבין הנוסח שבו בחר בו.
הוא הדין אם לבית-הדין הרבני סמכות לדון בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר בענייני נישואין וגירושין של בני-זוג יהודים, כשאחד הצדדים אינו אזרח המדינה ותושבה [68].
נבחן סיטואציה אחרת המעוררת אף היא ספקות לאור הנוסח המוצע. נניח שמדובר בבני-זוג מעורבים אשר אחד מהם יהודי והשני משתייך לעדה דתית שיש לה בית-דין דתי מוסמך (כגון מוסלמי, נוצרי-אורתודוכסי, נוצרי-קתולי וכיוצא באלה) והם מתדיינים בענייני המעמד האישי שלהם, כגון: בענייני מזונות, החזקת ילדים ועוד. על-פי סימן 55 (רישא) לדבר המלך במועצה יכול כל אחד מן הצדדים לפנות לנשיא בית-המשפט העליון והנשיא – “בתיתו את דעתו על טיב הסכסוך והנסיבות” – יכול להפנות את העניין, או לבית-הדין הדתי של אחד מן הצדדים או לבית-המשפט לענייני משפחה (מקודם לבית-המשפט המחוזי) [69]. סמכות בית-הדין הרבני לדון בסיטואציה האמורה אינה נובעת מכח “סמכות ייחודית” או “סמכות מקבילה” לזו של בית-המשפט לענייני משפחה, אלא מכח ההפניה של נשיא בית-המשפט העליון אליו. ההפניה של הנשיא היא המקנה את הסמכות [70].
כלום סמכותו של בית-הדין הרבני, למשל, הנקבעת על-ידי ההפניה של נשיא בית-המשפט העליון על-פי סימן 55 (רישא) לדבר המלך נשארה כמקודם, כפי שהייתה לפני חוק בית-המשפט לענייני משפחה?
על-פי הנוסח המקורי של סעיף 25, התשובה חיובית. הסעיף קובע ש”חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים …”. גריעה “מסמכויותיהם” נאמר: גריעה “מסמכותם הייחודית”, לא נאמר. מכאן, כי הכוונה לגריעה מכל סוג של סמכויותיהם.
לעומת זאת, על-פי נוסחו המוצע של סעיף 25 לחוק, עלולים להתעורר ספקות אם נשארה סמכות זו של בית-הדין הרבני שאיננה נובעת מכח “סמכות ייחודית” או “סמכות מקבילה” שלו.
ניתן להצביע על דוגמאות נוספות לכך שדווקא הנוסח המוצע עלול לעורר ספקות ביחס לשימור סמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים, לעומת נוסחו המקורי של סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.
לדעתי, יש לתקן לאלתר את הנוסח המוצע, כך שמסעיף 25(א) יש למחוק את הביטוי: “מסמכותם הייחודית”, ולהחזיר את הביטוי הקודם: “מסמכויותיהם”, באופן שהסעיף ייקרא כדלקמן:
“25.
(א) חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים ובית-הדין לעבודה.
(ב) בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית-דין דתי, יהיה בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית-הדין הדתי דן בו.”
תיקון בהול של החוק הוא בדרך כלל תיקון לא מוצלח. תיקון של חוק, יש לעשותו ביישוב הדעת לאחר שמיעתן של חוות דעת של מומחים. לא מתקבל על הדעת לתקן חוק רק בעקבות פסק-דין של בית-המשפט לענייני משפחה. יש להמתין עד להכרעת בית-המשפט העליון או טריבונל אחר, דוגמת בית-הדין המיוחד, אשר בעניינים המסורים לסמכותו הוא מחייב את כל הערכאות במדינה, לרבות את בית-המשפט העליון. ואם הוחלט על תיקון החוק, יש לעשותו בנוסח המגשים את מטרת מציעיו.
לא כך פעלו כאן, לדאבוני, כל הגורמים הקשורים בנושא זה. חוזרת ההיסטוריה שהיינו עדים לה לפני 45 שנה, כאשר מנסחי חוק שיפוט בתי-דין רבניים חוקקו את סעיף 4 לאותו חוק מתוך מטרה להרחיב את סמכותם של בתי-הדין הרבניים לדו; במזונות אשה יהודייה שלא אגב גירושין, אך בפועל הם צמצמו סמכות זו, כפי שהתברר בדיעבד לאור פסק-דין של בית-הדין המיוחד בפרשת רוזנבאום נ’ רוזנבאום [71]. וכך התקבלה התוצאה, שסמכותו של בית-הדין הרבני לדון במזונות של אשה יהודייה, כל עוד קיים קשר הנישואין ביניהם, מצומצמת יותר בהשוואה לסמכותם של בתי-הדין של העדות הנוצריות המוכרות, כאשר על-פי הוראות דבר המלך, סמכותם הייתה שווה [72].
ח. תקנות שהותקנו בסדר הדין האזרחי לעניין בית-המשפט לענייני משפחה – חריגה מסמכות
(ultra vires)?
סעיף 26 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה מקנה לשר המשפטים סמכות להסדיר בתקנות “את סדרי הדין והנוהג לפני בית המשפט לענייני משפחה”, ובכלל זה הוראות בדבר סמכויות בית-המשפט לצוות בעניינים שונים, כגון: הזמנת עד מטעם בית-המשפט; מינוי מומחה או יועץ מטעם בית-המשפט, דרכי פעולתו ושכרו; מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט, דרכי פעולתו ושכרו; העברת עניין להליך של פישור; אגרות.
בין התקנות שהתקין שר המשפטים נתעכב על תיקון מספר 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשנ”ו-1996, מתאריך 11 ליוני 1996 [73]. על-פי תיקון זה נקבעו מספר עקרונות מעניינים, הראויים לבדיקה:
1) בן-זוג רשאי להגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך עם בן-זוגו [74].
2) בית-המשפט יפנה את בני-הזוג ליחידת סיוע שבבית-המשפט לצורך מתן שירותי אבחון, ייעוץ או טיפול בענייני משפחה [75].
3) ההליכים המשפטיים יעוכבו לתקופה של שלושים יום [76].
4) הסכמה לפישור או לייעוץ, על-פי הצעת יחידת הסיוע, מאפשרת לעכב את ההליכים לתקופה נוספת [77].
5) פגה תקופת עיכוב ההליכים ולא הגיעו בעלי הדין להסכם, יוגשו כתבי תביעה מתוקנים ויראו אותם כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. לא הוגש כתב התביעה – תימחק הבקשה [78].
נושא “מירוץ הסמכויות” בין בית-המשפט לענייני משפחה לבין בית-הדין הרבני הטריד, כנראה, את מתקין התקנות. לפיכך הוא קבע כי אין צורך להגיש בתחילת הסכסוך תביעה לשם “תפיסת סמכות” עניינית. מתקין התקנות קבע הוראה, כי עצם הגשת בקשה ליישוב סכסוך מקנה סמכות לבית-המשפט לענייני משפחה לדון בכל העניינים המפורטים בתקנה ז (1) עד ז(3), דהיינו [79]:
1) תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על-פי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973;
2) תובענה למזונות ולמדור;
3) תובענה בעניין קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת קטין מהארץ.
מכאן, כי בקשה ליישוב סכסוך מקנה, כשלעצמה, לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בכל ענייני הרכוש, המזונות, המדור, משמורת על קטינים חינוכם ועוד. בכך ניתן למנוע מבן-הזוג השני להגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני ולכרוך בה עניינים שונים, כגון: ענייני מזונות ורכוש. שכן הסמכות לדון בעניינים אלה התגבשה כבר – אליבא דמתקין התקנות – בזמן הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.
בהתייחסם לתקנות האמורות מציינים השופטים ארבל וגייפמן את הרפורמה החיובית לדעתם, שהכניסו תקנות סדר הדין האזרחי האמורות, בהדגישם כי “לצורך ‘תפיסת סמכות’ אין צורך בהגשת תביעות בבית-המשפט לענייני משפחה. בקשה ליישוב סכסוך אף היא מקנה סמכות לדון בכל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות שבין בני-הזוג” [80].
עם כל הכבוד, נראה לי, כי בהתקינו את התקנות האמורות חרג שר המשפטים מן הסמכות שהוענקה לו בחוק בית-המשפט לענייני משפחה “להסדיר את סדרי הדין והנוהג לפני בית-המשפט לענייני משפחה”. בתקנות האלה יש משום הקניית סמכות עניינית לבית-המשפט לענייני משפחה, שאינה מוסדרת בחוק בית-המשפט לענייני משפחה ואף אינה מתיישבת עם מה שקובע החוק עצמו, בסעיף 25 שלו, שאין הוא בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים. שלא לדבר על כך שנושא “מירוצי הסמכויות” בין בית-הדין הרבני לבין בית-המשפט לענייני משפחה נכלל בגדר הסמכות העניינית, שאין לשר המשפטים הסמכות לדון בו ולקבוע לגביו כללים שמעולם לא היו קיימים לפני חקיקת החוק ושיש בהם כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים, דבר שהמחוקק הורה במפורש למנוע אותו.
התקנות מקנות לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון “בבקשה ליישוב סכסוך”. אין בחוק בית-המשפט לענייני משפחה הוראה המעניקה לבית-המשפט סמכות לדון בבקשה מעין זו. מה זו “בקשה ליישוב סכסוך”? בלשון רגילה יש להתייחס אליה כאל תביעה לשלום-בית, המיועדת ליישב את הסכסוך בין בני-זוג יהודים.
יפה כתב השופט זילברג המנוח:
“כך דרכו של עולם, וכך נוהגין בתי הדין הדין הרבניים כמעט בכל מקרה ומקרה: תחילה הם מנסים לפשר בין בעלי הדין, ורק כאשר נוכחים לדעת כי ‘גבה טורא ביניהם’, הם פוסקים גירושין, אם בדרך של חיוב ואם בדרך של כפייה.” [81].
ברוח דומה כתב גם בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, בקובעו:
“גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום.” [82].
תביעה לשלום-בית היא אחת התביעות החשובות ביותר בדין העברי ביחס לבני-זוג יהודים מסוכסכים ויש לה השלכות רבות בתחומים שונים, כגון לעניין מזונות. אין חולק כי תביעה לשלום-בית היא בגדר “עניין של נישואין” [83]. לפיכך היא מסורה לשיפוטו הייחודי של בית-הדין הרבני, כאשר בני-הזוג הם יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה [84]. כיצד היא “עברה” לפתע לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, אליבא דשר המשפטים, שהתקין את התקנות האמורות? כיצד הדבר מתיישב עם האמור בסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, שחוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים? והרי כבר ראינו, כי אפילו הפיכת סמכות ייחודית של בית-דין רבני לסמכות מקבילה לזו של בית-המשפט לענייני משפחה מהווה משום “גריעה מסמכות” ועל-כן אינה מתיישבת עם סעיף 25 לחוק.
ייתכן וניתן להתייחס בשלב מאוחר יותר ל”בקשה ליישוב סכסוך” כאל תביעת גירושין [85], על כל מה שנכרך בה, כגון: מזונות האשה, חלוקת רכוש, החזקת ילדים ועוד. והרי גם תביעה זו היא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. וכיצד “העביר אותה” מתקין התקנות לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, כאשר סעיף 25 לחוק מונע כל אפשרות לכך?
לא מובן לנו, עם כל הכבוד, מניין שאב מתקין התקנות את הסמכות לקבוע שעצם הגשת בקשה ליישוב סכסוך על-ידי האשה, למשל, מקנה סמכות לבית-המשפט לענייני משפחה, כבר ביום הגשת הבקשה, לדון בכל ענייני המזונות והרכוש בין בני-הזוג ואף בענייני משמורת על ילדיהם וחינוכם. בכך רצה מתקין התקנות לחסום מבית-הדין הרבני את הסמכות לדון בעניינים אלה, כאשר הבעל מחליט, למשל, להגיש מאוחר יותר תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, בה הוא כורך את כל העניינים בין בני-הזוג (או חלקם), כגון: ענייני רכוש, מזונות ומשמורת על הילדים הקטינים [86]. יש כאן, עם כל הכבוד, לא רק גריעה מסמכויות של בתי-הדין הרבניים, האסורה על פי סעיף 25 לחוק, אלא יותר מכך, אף שלילת סמכותם.
נראה לי שיש בתקנות אלה משום חריגה מסמכות
(ultra vires)
ועל כן הן בטלות וחסרות תוקף משפטי. מן הראוי ששר המשפטים יקדים ויבטל את אותן תקנות החורגות מסמכות, לפני שהן יגרמו נזקים חמורים לנשים עצמן, שהתקנות נועדו להיטיב עמן. מה יהיה אם אשה תגיש לבית-המשפט לענייני משפחה “בקשה ליישוב סכסוך” מתוך הנחה שכך “נתפסה” לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בכל העניינים, כגון: מזונות, חלוקת רכוש, משמורת על ילדים קטינים [87] – כאשר לאחר מכן, כעבור מספר ימים, יגיש הבעל תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, בה יכרוך את ענייני המזונות ו/או ענייני הרכוש ו/או משמורת הילדים ויקנה לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לדון בהם למרות מה שמשתמע מן התקנות, בשל היותן חורגות מסמכות? כך עלולה האשה להימצא במצב נחות בשל השפעת התקנות האמורות אשר הטעו אותה. מי יפצה אותה על העוול שנגרם לה?
* בעקבות ההחלטה של השופט גרניט בתמ”ש 22361/97, המ’ 53826/97 (ניתנה בתאריך 10/02/1998) (להלן “ההחלטה“).
** פרופסור מן המניין, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. לעילוי נשמות הורי היקרים דוד ונעימה ז”ל ת.נ.צ.ב.ה
[1] ראה, למשל: מנשה שאווה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – הייפסק מירוץ הסמכויות בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית-הדין הרבני?” עיוני משפט 2 (1972-1973) 719; אלישע שינבויים, דון יחיא דיני מזונות חלק ב (מזונות אשה, סמכויות) (ה’תשמ”ו) 531-423; אשר מעוז “כרוך זה הכרוך על עקבנו – על הכריכה בתביעת הגירושין” עיוני משפט 14 (1989) 101; אריאל רוזן-צבי “הלכת ‘הכריכה’ ו’מירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה” עיוני משפט 14 (1989) 67; אריאל רוזן-צביצבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תש”ן) 65-48. כן ראה ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד(4) 155; ע”א 384/85 בן-יאיר נ’ בן-יאיר, פ”ד לט(4) 775; רע”א 347/87 קפלן נ’ קפלן, פ”ד מא(4) 587.
[2] ראה, בין השאר: ע”א 423/79 צברי נ’ צברי, פ”ד לה(2) 242; בג”צ 566/81 עמרני נ’ בית-הדין הרבני, פ”ד לז(2) 1; בג”צ 635/82 וינברג ג’ בית-הדין הרבני, פ”ד לז(4) 253; בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בבלי, פ”ד מח(2) 221, 234-236: מנשה שאווה הדין האישי בישראל (מהדורה שלישית מורחבת, ה’תשנ”ב) 203-197, 765-764.
[3] עמ’ 3, סעיף 3 להחלטה.
[4] שם.
[5] שם, בסעיף 11 להחלטה.
[6] שם, בסעיף 40 להחלטה, עמ’ 57.
[7] בקשת רשות ערעור על החלטות בית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (כב’ השופט גרניט) מיום 15/02/1998 ומיום 17/02/1998 בתמ”ש 31680/97.
[8] ראה תמ”ש 30012/97, המ’ 58162/97 (ההחלטה ניתנה בתאריך 10/02/1998).
[9] ראה לעיל הערות 1 ו- 2.
[10] ראה ד’ ארבל וב’ גייפמן “חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995” הפרקליט מג (תשנ”ז) 431.
[11] כגון סמכותו של בית-הדין הרבני לדון “בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין” על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. על היקף המונח ואופן יישומו ראה, למשל: ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג 1085, 1091; בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו 1457, 1466; בג”צ 127/64 רייצ’וק נ’ בית הדין הרבני, פ”ד יח(3) 337; ע”א 501/64 וינשטוק נ’ וינשטוק, פ”ד יט(1) 533, 537-536; ע”א 164/71 צפניה נ’ צפניה, פ”ד כו(1) 515, 519; בג”צ 661/77 הבר נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד לב(3) 324, 331; ע”א 423/79 צברי נ’ צברי, פ”ד לה(4) 242, 246; בג”צ 426/87 אייזמן נ’ בית-הדין הרבני, פ”ד מב(1) 105, 109.
[12] סעיף 25 לחוק.
[13] סעיפים 1 ו- 3 לחוק.
[14] על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
[15] פרט למקרה שעניינים אלה מתעוררים לפניו באורח אינצידנטלי אגב דיון בעניין שהובא כדין לפניו. ראה סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), ה’תשמ”ד-1984.
[16] ראה, למשל, המ’ 121/55 פרוכטר נ’ פרוכטר, פ”ד ט 1361; ב”ש 263/67 שוורץ נ’ שוורץ, פ”ד כב(1) 154; מנשה שאווה “סמכות ודין בהתרת נישואי תערובת ונישואי בני זוג חברי בית דין דתי מוסמך” הפרקליט 32 (1979-1980) 482, 483
[17] ראה, למשל: ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד(4) 155; ע”א 863/80 ברוורמן נ’ ברוורמן, פ”ד לה(3) 729; ע”א 423/79 צברי נ’ צברי, פ”ד לה(4) 242; רע”א 275/87 פלד נ’ פלד, פ”ד מא(4) 518.
[18] מכח סעיפים 3 ו- 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.
[19] ראה בסעיף 40 להחלטה.
[20] ראה סימן 54(1) לדבר המלך.
[21] ראה סימן 52 לדבר המלך.
[22] ע”א 57/78 יעקוב נ’ יעקוב (לא פורסם) (להלן: הלכת “יעקוב“).
[23] ראה תמ”א (ת”א) 2320/81 מסארווה נ’ מסרי, פ”מ תשמ”ד(א) 429.
[24] ע”א 565/61 שוהם נ’ שוהם, פ”ד טז 421
[25] ראה מנשה שאווה “השיפוט בענייני מזונות של בני-זוג לא יהודים” עיוני משפט 8 (1981-1982) 640.
[27] שאווה, לעיל הערה 25, בעמ’ 645.
[28] שם, בעמ’ 648.
[29] ראה תמ”א (ת”א) 2340/83 טרס נ’ מוהיב, פ”מ ה’תשמ”ד(ב) 375.
[30פ ראה תמ”א (ת”א) 1592/83 עאסי נ’ עאסי, פ”מ ה’תשמ”ד(ב) 42.
[31] כגון השופט עבדול-רחמן זועבי. ראה, למשל: תמ”א 10/81 סגאס נ’ סגאס, פ”מ ה’תשמ”ג(א) 58; תמ”א 459/82 זועבי נ’ עומרי (לא פורסם).
[26] ביקורת נוספת על הלכת יעקוב פירסם השופט י’ גרום במאמרו “הערות לסמכות בית-המשפט המחוזי בענייני מזונות של בני-זוג מוסלמים ונוצרים” הפרקליט 34 (1981-1982) 258. כן ראה מירון “השיפוט והדין במזונות למוסלמים (התיישנות הזכות למזונות)” הפרקליט 36 (1985-1986) 190.
[32] ע”א 250/83 עומרי נ’ זועבי, פ”ד לט(2) 113.
[33] שם, בעמ’ 131.
[34] שם, בעמ’ 138.
[35] שם, בעמ’ 144.
[36] שם, בעמ’ 146.
[37] ע”א 3077/90 פלונית נ’ פלוני, פ”ד מט(2) 578.
[38] בהרכב ישבו: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא ברק והשופטים: חשין, טל, אור, דב לוין ושלמה לוין.
[39] שם, בעמ’ 614.
[40] שם, בעמ’ 621. בהמשך, השופט חשין מאבחן בפסק-דינו המאלף בין המקרה של עומרי נ’ זועבי, הנזכר לעיל, לבין המקרה שלפניו, שבו תבעה ילדה מוסלמייה שנולדה מחוץ לנישואין, מזונות מאביה המוסלמי בבית-המשפט המחוזי, בקובעו כי במקרה כזה יש סמכות לבית המשפט המחוזי, שכן אין מקום לדבר כאן על “גריעה מסמכות”, במקום שבית-הדין השרעי מסרב להפעיל סמכות.
[41] כדאי לציין, כי סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה נוטה עוד יותר חסד לבתי-הדין הדתיים בהשוואה לסעיף 19(א) לחוק המזונות. שכן סעיף 19(א) לחוק המזונות קובע שהחוק אינו בא לא להוסיף ולא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים, בעוד שסעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע רק שהחוק אינו בא לגרוע מסמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים.
[42] ראה,למשל: בר”ע 130/69 שרגאי נ’ שרגאי, פ”ד כג(2) 171, 179; ע”א 184/75 דויטש נ’ דויטש, פ”ד כט(2) 525, 530.
[43] מתוך עניין עומרי נ’ זועבי, לעיל הערה 32, בעמ’ 140-139. השווה גם לדברי השופטת בן-פורת, שם, בעמ’ 131, וכן דברי השופט דב לוין, שם, בעמ’ 145.
[44] ראה סעיפים 3 ו- 1(3) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
[45] ראה סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
[46] ראה סעיפים 3,1 ו- 5 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים: סעיף 4 לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962.
[47] ראה סימנים 52 ו- 54(1) לדבר המלך במועצה.
[48] ראה סימן 52 לדבר המלך במועצה.
[49] ראה סימן 54(1) לדבר המלך במועצה.
[50] סימן 53(1) לדבר המלך במועצה, אשר בוטל על-ידי חוק שיפוט בתי-דין רבניים.
[51] ע”א 376/46 רוזנבאום נ’ רוזנבאום, פ”ד ב 235.
[52] ראה בד”מ 1/49 רוזנבאום נ’ רוזנבאום, פ”ד ז 1037.
[53] לעיל הערה 32.
[54] שם, בעמ’ 127.
[55] סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
[56] סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
[57] מקודם סעיף 35 לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957.
[58] ראה סעיף 51(א)(5) לחוק בתי-המשפט.
[59] סעיף 39 להחלטה.
[60] ראה, למשל: סעיף 1 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), ה’תשל”ב-1972; סציף לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), ה’תשמ”ד-1984; סעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, ה’תשנ”א-1991; סעיף 1 לחוק משפחות חד-הוריות, ה’תשנ”ב-1992.
[61] וכבר עמדנו על אפשרות זו העולה מהחלטתו של השופט גרניט בסעיף א למאמר זה, פיסקה 6.
[62] מתוך מכתבו של ד”ר פרץ סגל מיום 11 ביוני 1998 ליו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח”כ חנן פורת.
[63] ראה ע”א 262/62 קינס נ’ אנגלשטיין, פ”ד יז 2637, 2643. על הלכה זו חזר לאחרונה בית-הדין המיוחד בבד”מ 5257/94 פודהורצר נ’ קופרשטוק (19/09/1996), בו קבע המשנה לנשיא ש’ לוין כי “מכח הלכת ע”א 262/62, כפוף גם בית-המשפט העליון להחלטות בית-הדין המיוחד בעניינים המסורים לסמכותו”.
[64] ראה לעיל טקסט להערות 32-36.
[65] ראה לעיל טקסט להערות 37-40.
[66] כגון על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים: על-פי סימן 54(2) לדבר המלך במועצה, 1922: על-פי סעיף 5 לחוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962.
[67] ראה, למשל: בר”ע 110/69 שרגאי נ’ שרגאי, פ”ד כג(2) 171, 176; בג”צ 141/71 הספל נ’ בית הדין הרבני, פ”ד כה(2) 471, בעמ’ 473.
[68] ראה: מנשה שאווה “המוסמך בית הדין הרבני לדון בהסכמה בענייני נישואין וגירושין מכח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953” הפרקליט 27 (1971-1972) 479; בג”צ 297/77 חן נ’ בית הדין הרבני, פ”ד לא(3) 679, 689.
[69] ראה, למשל: המ’ 121/55 פרוכטר נ’ פרוכטר, פ”ד ט 1361, 1365-1366; המ’ 168/55 לויט נ’ לויט, פ”ד ט 1539; ע”א 86/83 אלצפאדי נ’ בנימין, פ”ד יז 1419, 1428-1429; בג”צ 304/86 ברק נ’ בית הדין השרעי, פ”ד מא(2) 745, 752.
[70] ראה שאווה, לעיל הערה 2, בעמ’ 585-576
[71] בד”מ 1/49 רוזנבאום נ’ רוזנבאום, פ”ד ז 1037
[72] ראה: משה זילברג המעמד האישי בישראל (ה’תשי”ח) 377-376: שאווה, לעיל הערה 1, בעמ’ 721-722.
[73] ראה ק”ת 989. התקנות הותקנו על-ידי שר המשפטים בתוקף הסמכות שהוענקה לו על-פי סעיף 26 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה ועל-פי סעיפים 108 ו- 109 לחוק בתי המשפט, המסמיכים אותו אף הם להסדיר את “סדרי הדין והנוהג לפני בתי-המשפט …”.
[74] תקנה 258 כ(א).
[75] תקנה 258 יט(א).
[76] תקנה 258 יט(ג).
[77] תקנה 258 כב.
[78] תקנה 258 כא(ב).
[79] תקנה 258 כ(ג).
[80] ראה ארבל וגייפמן, לעיל הערה 10, בעמ’ 441.
במאמר זה משבחים המחברים המלומדים את בית-המשפט לענייני משפחה ואת תיפקודו, וכהוכחה להצלחתו הם מצביעים על הפחתה ניכרת של מספר הערעורים המוגשים על החלטותיו (שם, בעמ’ 443). דא עקא, הצלחתו של בית-משפט, כמו בית-המשפט לענייני משפחה, אינה נמדדת, עם כל הכבוד, על-פי מספר הערעורים המוגשים על פסקיו או החלטותיו, אלא על-פי אחוז התיקים המסתיימים בהסכם, המסדיר את כל העניינים בין בני-הזוג והמקבל תוקף של פסק-דין, כגון הסכם גירושין.
המחברים המלומדים מעלים על נם את ריכוז כל התיקים בסיכסוך משפחתי בידי ערכאה אחת ובידי שופט אחד של אותה ערכאה ורואים בכך יתרונות בולטים של ההסדר החדש לעומת ההסדר הקודם. אכן, כך הדבר, אך אין להפריז בכך. בסופו של דבר המבחן האמיתי הוא: אישיותו של השופט, כישוריו, יכולתו ומידת הסבלנות שלו. בעבר עסקו בדיני משפחה במחוז תל-אביב, למשל, שופטים דגולים כמו: השופט קיסטר ז”ל, השופט שינבוים ז”ל, השופטים שילה ופורת יבדלו לחיים ארוכים ואחרים, אשר הצליחו בצורה מרשימה ונוגעת ללב ליישב סיכסוכים בין בני-זוג ולהביאם לידי הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, למרות שלא היו להם הכלים שיש כיום לבית-המשפט לענייני משפחה. דו”ח ועדת שינבוים, אשר שימש בסיס להקמת בית-המשפט לענייני משפחה, המליץ על הקמת בית-משפט כזה במסגרת בית-המשפט המחוזי ולא במסגרת בית-משפט השלום. השופט שינבוים ז”ל התייעץ עמי בנושאי הדו”ח פעמים רבות והיינו תמימי דעים לא רק שהמערכת המוצעת צריכה להיות חלק של בית-המשפט המחוזי, אלא שהשופטים אשר ישבו בה צריכים להיות בעלי כישורים מיוחדים בדיני משפחה. הדברים עולים מתוך הכתוב בדו”ח עצמו:
“בית-המשפט המחוזי הוא כיום הערכאה העיקרית בין הערכאות האזרחיות העוסקות בענייני משפחה וקטינים, ומן הראוי שימשיך להיות הציר העיקרי של המערכת. וזאת כדי לאפשר העמדת כוח שיפוטי מנוסה לטיפול בתחום זה וכדי ליצור יחס של כבוד לדיון מצד בעלי הדין … מן הראוי לדאוג לכך, שהשופטים אשר יועסקו במדור זה יעברו הכשרה והשתלמויות מיוחדות בדיני משפחה ובנושאים הטיפוליים” (דו”ח הוועדה לבחינת יישום דיני משפחה (ירושלים, 1986), בעמ’ 21, 23).
השופט שינבוים ז”ל לא העלה על דעתו כלל את הרעיון להקים בית-משפט לענייני משפחה במסגרת בית-המשפט השלום.
הנושאים בהם עוסק בית-המשפט לענייני משפחה הם מן הנושאים הקשים והמסובכים ביותר בשיטת המשפט המקומית. הם דורשים ידע רב, ניסיון של שנים, הבנה, כשרון ושליטה בנושאים רבים ומגוונים, כגון: בתחום הדין העברי (ולעתים גם בדינים דתיים אחרים): בתחום המסובך של “מירוצי הסמכויות” בין בתי-הדין הדתיים לבין בית-המשפט לענייני משפחה; בתחום המשפט האזרחי הכללי ובייחוד בתחום החקיקה האזרחית בענייני המעמד האישי; בתחום ברירת הדין בנושאים השונים של דיני משפחה, בשל שכיחות האלמנטים הזרים, הכרוכים בעניין, לאור הרכבה של האוכלוסייה המקומית, כמו בענייני נישואין, מזונות, ירושה, יחסי ממון בין בני-זוג ועוד. רק לאחרונה ישב בית-המשפט העליון בהרכב מיוחד של תשעה שופטים על-מנת לדון בסעיף אחד של ברירת דין בנוגע ליחסי ממון בין בני-זוג (סעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל”ג-1973) (ד”נ 1558/94 נפיסי נ’ נפיסי, פ”ד נ(3) 573). להטיל את כל המלאכה האדירה והעצומה הזאת על שופטים של בית-משפט השלום – עם כל הכבוד לכישוריהם (את חלקם אני מכיר באופן אישי כתלמידי לשעבר ויכול אני להעיד עליהם דברים טובים על יכולתם, חריצותם ואישיותם הנעימה) היא משימה כמעט בלתי-אפשרית וייתכן אף בלתי הוגנת כלפיהם. בכוונתי לפרסם מאמר, אשר ידון בתיפקודו של בית-המשפט לענייני משפחה עם המלצות נרחבות לתיקונים ולשיפורים. הייתי מציע כבר כעת לקיים מיפגשים וסימפוזיונים מטעם הנהלת בתי-המשפט, משרד המשפטים, לשכת עורכי הדין ועוד, בהם ישתתפו שופטים של בתי-המשפט לענייני משפחה ועורכי-דין העוסקים בנושאים של דיני המשפחה, על-מנת לתקן פגמים ולהביא לשיפור המצב.
[81] מתוך ע”א 120/62 מאירוביץ נ’ מאירוביץ, פ”ד טז 2514, 2517.
[82] מתוך ערעור ה’תשל”ו/290, פד”ר י 310, 315. בהרכב בית-הדין ישבו הרבנים, אליעזר גולדשמידט, יוסף קפאח ומרדכי אליהו.
[83] ראה, למשל: בד”מ 1/50 סידס נ’ יו”ר ההוצל”פ, פ”ד ח 1020; ע”א 353/65 חכם נ’ חכם, פ”ד כ(2) 199.
[84] סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
[85] ראה לעיל טקסט להערות 81 ו- 82
[86] לגבי משמורת על ילדים קטינים אין צורך בכריכה מפורשת במסגרת תביעת הגירושין. מספיקה הגשה של תביעת גירושין כנה לבית-הדין הרבני כדי שתהיה לו סמכות שיפוט ייחודית לדון בעניין אחזקת הילדים הקטינים, בהיות עניין זה “עניין אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין”. ראה, למשל: ע”א 184/74 דויטש נ’ דויטש, פ”ד כט(2) 526, בעמ’ 529; ע”א 296/77 פיינברג נ’ פיינברג, פ”ד לא(3) 832, 835.
[87] כך סוברים, כאמור, גם השופטים ארבל וגייפמן בהסתמכם על תקנה 258 כ(ג). ראה ארבל וגייפמן, לעיל הערה 10, בעמ’ 441.