מזונות ילדה (רבני ערעור) פלונית נ’ פלוני (28/10/1975) – DOCX / PDF
בבית הדין הרבני הגדול בירושלים
תיק תשל”ה/16
לפני כבוד הדיינים:
כ”ג הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף – נשיא,
הרב אליעזר גולדשמידט
הרב שאול ישראלי
המערערת:
פלונית (ע”י ב”כ טו”ר הרב וינמן)
נגד
המשיב:
פלוני (ע”י ב”כ עו”ד רוט)
פסק דין
הרב שאול ישראלי:
לפנינו ערעור על החלטת כבוד בית הדין האזורי בחיפה מיום י”ט בחשון תשל”ה (תיק שלד/3696), בו נאמר:
“לאחר שאם הילדה תציית להחלטת בית הדין ברוחה וכלשונה, דהיינו תמסור את הילדה לרשות אביה לביקורים סדירים ללא נוכחותה וללא השגחתו של אדם אחר – בית הדין יתייחס לעתירתה להעלות מכסת מזונות הילדה. כל זמן שהיא לא תקיים את פסק הדין, בית הדין לא יזדקק לעתירתה.”
(הערעור הוגש גם על החלטת כבוד בית הדין האזורי הנ”ל מיום כ”א בתמוז תשל”ד, אולם לפי החלטת בית דין זה מיום ה’ בכסלו תשל”ה אין מקום לערעור על החלטה זו שהיא החלטת ביניים.)
המערערת והמשיב היו בעבר בעל ואישה שנתגרשו כדמו”י, ולהם בת משותפת שהיא כיום בת שש, שנמצאת כיום ברשות האם.
האישה הגישה תביעה להעלאת מזונות עבור הבת. מנגד תובע האב הסדר פגישות עם הבת, מאחר שהאם מסרבת לתת לו להיפגש עמה, אלא בנוכחות צד שלישי.
בהחלטה נשואת הערעור דוחה בית הדין כנ”ל את הזדקקותו להעתירה להגדלת מזונות כל עוד אין האישה מצייתת להחלטת בית הדין: “למסור את הילדה לרשות אביה לביקורים סדירים ללא נוכחותה וללא השגחתו של אדם אחר.”
אחרי שמיעת טענות הצדדים וב”כ והעיון בחומר נראה לנו שיש לאשר את פסק הדין.
קביעת עובדות וכן שיקול הדעת הנובע מזה בקשר לקביעה מהי טובת הילד מסורה בידי בית הדין הדן בדבר.
נוסיף, שגם לנו נראה שניתוק הבת מהאב שלא תוכל להיפגש עמו, גם שלא בנוכחותה או בנוכחות אדם אחר, נראית הכרחית לטובתה, כל עוד לא הוכח ההיפך. הוכחה מעין זו לא הובאה מצד האם.
חיוב האב במזונות מותנה בהיותו ברשותו ואם האם מעכבת יכול הוא לומר “אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות” (סימן פב ו).
ואם אמנם שם המדובר בילד שדינו להיות ברשות האב לגמרי, דון מינה גם לגבי בת, באותה מידה שטובתה דורשת להימצא לעתים מזומנות עם אביה.
אשר על כן, אין אנו מוצאים לנכון להתערב בקביעת בית הדין ובפסק דינו בהתאם לזה, שלא יזדקק לעתירת האם להעלות מכסת המזונות עבור הילדה.
הרב אליעזר גולדשמידט:
עיינתי בדברי חברנו כבוד הגר”ש ישראלי שליט”א ולא אוכל לקבל את דעתו.
הלכה זו שאב יכול לומר: “אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות”, לא מצינו אותה אלא רק בבן. וכפי שמתבאר מדברי ה”חלקת־מחוקק” בסימן פ”ב (ס”ק ט), כאשר הבן אינו רוצה להיפרד מאמו וללכת אל האב. והטעם הוא כפי שהסביר ה”חלקת־מחוקק” שם שבמקרה כזה “יש לאב לומר: אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי, להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים”. ועיין שם ב”חלקת־מחוקק” שהוא רואה את הדבר הזה כ”דוחק”. כי קשה הוא להבין גם לפי דרכו של ה”חלקת־מחוקק”, המטיל את ה”אחריות” על הבן עצמו, וגם אחרי הסברו, לא ייענש הבן הקטן במזונותיו, גם כשהוא “אינו רוצה להיפרד מאמו”, אף כאשר לטובתו הוא להיות אצל אביו ועיין ב”בית־שמואל” שם (ס”ק ח).
וכאשר כל ההלכה הזאת חידוש הוא – כלל הוא “אין לך בו אלא חידושו”, היינו ההלכה כפי שנאמרה, והוא: רק בבן, אשר מקומו הוא אצל האב ש”הוא מצווה עליו בכמה דברים ובפרט ללמדו תורה”, ורק כאשר המדובר הוא על עצם מקום הימצאו – “להיות אצלי”, ורק כאשר העיכוב הוא מצד הבן עצמו, ואין בידינו להרחיב את ההלכה הזאת ולהחילה גם בבת, וכאשר המדובר הוא בפגישות בלבד, וכאשר העיכוב הוא מצד האם ולא מצד הבת. המזונות הן בשביל הבת עצמה ולא בשביל האם, והאם אינה אלא שליחה של הבת לתבוע עבורה, ואין בכוחנו להטיל עונשים על הבת בגלל מעשי האם.
וזאת, בלי להקל ראש במעשה הרע הזה של האם המונעת את הקשר בין האב ובין בתו, ולא רוצה לדעת ולהבין כי את נפש הבת היא קובעת חלילה בזאת.
אולם אין אנו מוסמכים לבדות עונשים מלבנו ולהטילם כראות עינינו על העושה שלא כהוגן. ובמיוחד כאשר העונש הוא בעצם מהותו מבחינת ההלכה לא על העושה אלא על הבת הקטנה.
כבוד הגר”ש ישראלי מוסיף כי “אין כאן אפוא שום הטלת עונש על הילד […] אלא העברת החוב המוטל על האב – על האם”, אלא שאין הדבר כן. במזונות בן ובת חייב האב, הוא לבדו הוא, ולא האם. ואין ליצור חיוב חדש ולחייב את האם במזונות כאשר חיוב כזה לא היה מעולם, והוא איננו. יוצא שבגלל מעשה האם מטילים עונש על הבן הקטן, מפקיעים את זכויותיו ומבטלים את החיוב המוטל על אביו כלפיו, כגמול על מעשה שהוא לא עשה. וזה דבר שאין הדבר סובלתו.
ולכן דעתי הוא שיש לקבל את הערעור, ולהחזיר את הנידון לבית הדין האזורי לדון בתביעת הבת, שהוגשה על ידי האם, להעלות את סכום המזונות בשביל הבת.
הרב שאול ישראלי:
ראיתי מש”כ בנידון מעכתר”ה שליט”א, ולא מצאתי בהם מה שיחזירני ממה שהעליתי בדברים הקודמים.
כת”ר בונה בניינו על מה שכתב ה”חלקת־מחוקק” בתירוצו שהוא “דוחק”, ומבואר כוונתו כי קשה הוא להבין למה ייענש הבן הקטן במזונותיו, כאשר הוא “אינו רוצה להיפרד מאמו”, גם כאשר לטובתו הוא להיות אצל אביו.
אולם במחכתר”ה, לא זה הקושי אשר בא ה”חלקת־מחוקק” ליישב, וממילא אין זה גם ה”דוחק” אשר כיוון אליו בתירוצו.
המדובר ב”שולחן־ערוך” הוא אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה […] יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות.
העיכוב שדן בו ה”שולחן־ערוך” הוא אפוא מצד אם הילד, ועל כן פשוט שמה שהאב אומר, אף הוא אינו אלא כלפי אם הילד, שכיוון שהיא הגורמת, יש להטיל עליה את מזונות הילד.
הלכה זו מקורה בגמרא בכתובות (קב ע”ב) כמבואר בביאורי הגר”א (ב”שולחן־ערוך”) שם.
מה שנתקשה ה”חלקת־מחוקק” אינו אלא כפי המבואר בדבריו דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות תוכל להחזיק בנה על כורחו (של האב – ש’ י’) וזה נגד המושכל למה תוכל לכופו […] והוא מצווה עליו בכמה דברים, בפרט ללמדו תורה. ועל זה בא תירוצו שהמדובר הוא כשהבן אינו רוצה להיפרד מאמו.
היינו, שבגלל זה קשה הדבר להוציאו מאמו, נוסף על העיכוב שמצד האם. ואולי, בגלל זה, אין האב תובע הוצאתו מהאם, או שבית הדין משערים שבמצב זה ממילא לא יצליח האב למלא המוטל עליו בחינוכו.
ואשר על כן, אנו רואים את הוצאת הילד מחזקת אמו כבלתי ניתן לביצוע, ואין לנו לדון אלא באשר לחיוב המזונות על מי הם. ובזה הסברא כבר פשוטה, שכיוון שגם האם מצדה אינה רוצה למסור את הילד (וייתכן שאילו הייתה האם מסכימה, כי אז גם הילד לא היה מתנגד, ועל כל פנים – היה אפשר להתגבר על התנגדותו) וזהו עיקר גורם העיכוב, עליה החובה לזונו. כי אין לה לאחוז החבל בשני ראשים, ומאחר שאינה רוצה למוסרו לידי האב, עליה חובת המזונות, ויכול האב לומר: אם אינך רוצה למוסרו לי – אינך יכולה לתבוע ממני מזונות, ועליך החובה לזונו. ואילו היה אי־רצונו של הילד להיות אצל האב הגורם שבגלל זה אין עליו חיוב לזונו, כי אז לא היה ה”שולחן־ערוך” (וכן הרמב”ם) מביאים הלכה זו כשהאם מעכבת. שהרי לפי זה אין עיכוב האם מעלה ומוריד.
אלא ודאי פשוט וברור, שעיקר מה שיכול לומר לא אתן לו מזונות, הוא כלפי האם, ולא כלפי הילד, כי בכגון דא, חיוב המזונות מוטל על האם.
ה”דוחק” שרמז עליו ה”חלקת־מחוקק” אינו מתייחס אפוא לגופה של ההלכה כשהעיכוב הוא מצד האם עליה מזונותיו, אלא לגבי השאלה למה לא נוציא את הילד מהאם ולמוסרו לאב, כראוי לפי ההלכה, ולתירוצו שהמדובר כשגם הילד מעכב. והדוחק הוא, שאי־רצון הילד לעבור לאביו, גם במקרה זה שאמו מסייעתו (או אולי הגורמת לכך) אינו כל כך רציני, בכדי לקבוע שלא ניתן לבצע ההעברה, והאב לא יוכל לחנכו בכגון דא.
אין כאן אפוא שום הטלת עונש על הילד, שכתר”ה מתקומם נגדו, ורואה בגלל זה דברי ה”חלקת־מחוקק” כ”חידוש” ש”אין לך בו אלא חידושו”. אלא העברת החוב המוטל על האב – על האם. וזה פשוט וברור.
ומכאן הלימוד יוצא לנידון דידן, שהרי לית מאן דפליג שפגישות האב עם הבת לעתים מזומנות הן לטובת הבת, וחלק חשוב בחינוכה, הרי האם בעכבה פגישות אלה, פועלת לדעת הבת, ואינה מאפשרת לאב למלא חובת החינוך המוטלת גם עליו במידה מסוימת, ועל כן גם בזה יכול לומר האב: אם אני מנוע מלהיפגש עם הבת, ועל ידי זה חינוכה נפגם, לא אתן לה מזונות ותזוני אותה את.
וקצת ראיה לזה מהא דכתב ה”חלקת־מחוקק” (ס”ק ה) וכן ה”בית־שמואל”, ומקורו ב”רב המגיד” (הלכות אישות פרק כא הלכה יז) שכתב בתירוץ השגת הראב”ד שם, במה שאמרו בפחות מבן שש אין מפרישים אותו ממנה אם רצתה בכך, שאף על פי שאביו חייב ללמדו קצת תורה גם בפחות מבן שש: “הא אפילו אצל האם יכול לחנכו לפעמים לכשיבוא אצלו.”
ואכתי קשה, התינח אם אין האם מעכבת שיבוא אצלו לפעמים, אבל אם היא מעכבת גם בזה, אז הרי אינו יכול ללמדו כלל. ואם נאמר שבכהאי גוונא באמת נוציא אותה הימנה בעל כורחה, וגם אם אין הילד רוצה לבוא אל האב (כי בגיל צעיר כזה, ודאי שאין מניעת הילד מניעה וניתן בנקל להתגבר עליה) אם כן עדיפא הווי ליה ל”חלקת־מחוקק” לאקשויי ביתר מבן שש איך נכוף האב כשהיא מוחלת המזונות, לא רק מצד שזה “נגד המושכל”, דהיינו מסברא בעלמא, והרי היה יכול להוכיח זאת מפחות מבן שש.
אלא על כורחך בכהאי גוונא פשיטא, שיכול לומר שלא יזוננו אם היא מעכבת שיבוא אליו רק לפעמים, כי בזה יש לראות נקמנות גרידא מצד האם. ועיקר החידוש הוא ביותר מבן שש שמעכבת מחמת טענה כגון שהיא קשורה אליו ואף הוא אליה שזה יזיק לילד וכיו”ב.
ובנידון שלנו, שהבת אינה מעכבת כלל ועיקר וכל המעכבת אינה אלא האם, וזה ודאי יש לראות כנקמנות, הדברים קל וחומר שאין האם יכולה לבוא בתביעות כלפי האב שימלא כל צורכי הבת.
הרב עובדיה יוסף:
קראתי בעיון את דבריהם של עמיתיי כב’ הגר”א גולדשמידט והגר”ש ישראלי שליט”א. מבלי להכריע בבעיה העקרונית בה הם מחולקים – דעתי היא כי בנידון דנן שהמערערת היא אישה נשואה, ולא נטען ולא הוכח שיש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהם, או שיש לה הכנסות ממעשה ידיה העודפים על מזונותיה, לכן אין לפטור את המשיב ממזונותיה של הבת.
לפיכך יש לקבל את הערעור, ובית הדין האזורי ידון ויפסוק בתביעה להגדלת המזונות.
לאור האמור, אנו מחליטים להחזיר את הנידון לבית הדין האזורי לדון ולפסוק בתביעה להגדלת המזונות. אין צו להוצאות.
ניתן ביום כ”ג בחשוון תשל”ו (28/10/1975).