מאיר מינרבי “נישואין וגירושין בין יהודים באיטליה והמשפט הפוזיטיבי האיטלקי” (1984)

מאיר מינרבי “נישואין וגירושין בין יהודים באיטליה והמשפט הפוזיטיבי האיטלקי” דיני ישראל 10-11 (1981-1984) 417

 

“נישואין וגירושין בין יהודים באיטליה והמשפט הפוזיטיבי האיטלקי” מאיר מינרבי

 

א.

DE JURE CONDITO

1. הנישואין

(א) הנישואין האזרחיים

(ב) הנישואין הקתוליים

(ג) הנישואין הבלתי-קתוליים

(1) הרב העורך את הנישואין (להלן: הרב)

(2) המשטר המשפטי של הנישואין הבלתי-קתוליים

2. הגירושין

ב.

DE JURE CONDENDO

 

א.

DE JURE CONDITO

1. הנישואין

למוסד הנישואין במשפט האיטלקי המודרני הסטוריה מיוחדת, לאחר כיבוש רומא מידי האפיפיורים (20/09/1870) הפגינה מלכות איטליה הליברלית והאנטי-קלריקלית את אי-תלותה המוחלטת בכנסייה הקתולית בכל צורה ובכל תחום; כמובן גם בתחום המשפטי ובראש וראשונה בדיני אישות, אשר היו מסורתית נחלת המשפט הקנוני של הכנסייה הקתולית. בקובץ הדין האזרחי האיטלקי משנת 1865, נקבע שהצורה היחידה המוכרת על ידי המדינה ליצירת קשר הנישואין היא הנישואין האזרחיים, בטכס אזרחי הנערך לפני קצין המחוז הממונה על מרשם האוכלוסין (להלן: קצין המרשם), המוסמך לפי מקום מגוריהם של בני הזוג. במדינה הליברלית דאז, איפוא, לא היו בני הזוג חופשיים להינשא לפי מצפונם או דתם, אלא אך ורק על פי החוק האזרחי: לכל צורה אחרת לא הייתה נפקות משפטית כלשהי כלפי המדינה, ומבחינה זו כל הדתות היו במעמד שווה בעיני המדינה.

בשנת 1929, במסגרת האמנה שנחתמה בין מלכות איטליה לבין הכנסייה הקתולית, הוסדר מוסד הנישואין מחדש: אומנם נשארו הנישואין האזרחיים באותה מתכונת קודמת, אולם ניהיו הם לחלופיים ורצוניים, ואילו לבני הזוג הקתולים ניתנה האפשרות לבחור לעצמם את צורת הנישואין הרצוייה להם, האזרחית או הדתית, על פי הוראות המשפט הקנוני, כשלצורה הדתית נפקות משפטית אזרחית לגבי המערכה המשפטית של המדינה האיטלקית. בו-זמנית, כדי לאזן במקצת את המצב המשפטי של אותם האזרחים האיטלקים שלא השתייכו לדת הקתולית, איפשר המחוקק האיטלקי לכהני הדת של הדתות הלא-קתוליות באיטליה לערוך נישואין בין המאמינים של דתות אלה, בכפוף להסדר תחוקתי השונה בהרבה, מהותית ופורמלית, מההסדר שהושג לגבי הקתולים. שוני זה הוצדק בזמנו על ידי המישפטנים בטיעון כי בהיות הקתולים הרוב המכריע של אוכלוסית איטליה, לא היה צודק הסדר שווה לגבי דתות בלתי שוות, ולכן הצדק דורש שלנושאים שונים ייעשה גם הסדר שונה.

היום, איפוא, קיימות באיטליה שלוש צורות של נישואין: האזרחית, הקתולית והבלתי-קתולית. מבלי להיכנס כאן לבדיקת הצדק שבשוני בין הסדרי הנישואין של הדתות השונות על פי מספר מאמיניהן (האם הכמות הופכת לאיכות, מתי, מדוע ולמה, ואם נכון הדבר גם לגבי חופש המצפון), הבה נראה השוני התחוקתי בין שלושת הצורות הללו.

 

(א) הנישואין האזרחיים

הנישואין האזרחיים נערכים בבית העירייה, לפני קצין המרשם, על פי ההוראות של ספר ראשון, חלק רביעי, פרק שלישי, סעיפים 84-142 של קובץ הדין האזרחי

codice civile

משגת 1942 (להלן: קד”א), כל אזרח איטלקי, תהא דתו אשר תהא, יכול להינשא בצורה זו, ללא היזדקקות כלשהי לכהן-דת כלשהו, תוך כדי מילוי כל התנאים המפורטים בחוק האמור: הקתולי והיהודי, הפרוטסטנטי והוולדזי, המוסלמי והבודיסתי שווים כולם לפני החוק האזרחי. ְ

לכן אין צורה זו מעניינת אותנ בפורום זה, אם כי נראה בהמשך דברינו כי יש לה נגיעה ליתר הצורות ועל כן נחזור אליה במקום המתאים.

 

(ב) הנישואין הקתוליים

הנישואין הקתוליים מושתתים היום על הוראות סעיף 82 קד”א הקובע:

“הנישואין הנערכים לפני כהן-הדת הקתולית מוסדרים על פי האמנה עם הכס הקדוש ועל פי החוקים המיוחדים הקיימים בנושא.”

ובכן, הוראות אלה מפנות אותנו לאמנה שנחתמה בין המדינה האיטלקית לבין הכס הקדוש ב-11/02/1929, ובמיוחד לסעיף 34 שבה [1], הכולל ההוראות היסודיות למתן תוקף לנישואין הקתוליים; בנוסף לכך, מפנות אותנו הוראות אלה גם אל ההוראות של הסעיפים 5-11 של החוק מיום 07/05/1929 מס’ 847 (הידוע כ’חוק הנישואים’) [2].

סעיף 34 של האמנה האמורה קובע:

“מדינת איטליה, ברצותה להחזיר כבוד למוסד הנישואין, שעליו מושתתת המשפחה, בהתאם למסורת הקתולית של העם האיטלקי, מכירה בקדושת הנישואין, המוסדרים על פי המשפט הקנוני, ונותנת להם נפקות אזרחיות.”

בהמשך הסעיף נקבעים ההליכים הכלליים הדרושים לקיום התנאי המשפטי לנפקות זו, שהוא רישום תעודת הנישואין במרשם האוכלוסין.

סעיף 5 לחוק הנישואין קובע:

“לנישואין הנערכים לפני כהן-הדת הקתולי על פי הוראות המשפט הקנוני, יש מיום הערכם אותן התוצאות של הנישואין האזרחיים, כאשר יירשמו במרשם האוכלוסין על פי הוראות סעיף 9 והבאים אחריו.”

מהוראות שני הסעיפים דלעיל עולה:

1) שהנישואין הקנוניים המוכרים על ידי המשפט האיטלקי כאחת הצורות התקפות ליצירת קשר נישואין בר-תוקף אזרחי, הם הנישואין שנערכו לפני כהן-הדת הקתולי המוסמך על פי החוק הקנוני לערוך הנישואין (קנון 1094 של הקודקס הקנוני).

2) שהנישואין הנערכים לפני כהן-הדת הקתולי, אם כי מקבלים תוקף אזרחי רק אם נערכו כאמור באמנה ועל ידי ביצוע יתר ההליכים על פי חוק הנישואין, מוסדרים על ידי המשפט הקנוני, גם לגבי השלכותיהם כלפי המשפט האיטלקי, הן מבחינת המשפט המהותי (דהיינו לגבי כושר חיתון, תוקף הסכמת בני הזוג, איסורי חיתון והתרתם), הן מבחינת צורת עריכתם [3].

 

(ג) הנישואין הבלתי-קתוליים

הנישואין הבלתי-קתוליים נערכים על פי הוראות סעיף 83 קד”א, הקובע:

“הנישואין הנערכים לפני כהן-דת של הדתות המותרות במדינה, מוסדרים על ידי הוראות הפרק הבא [המסדיר את הנישואין האזרחיים – מ’ מ’], בכפוף להוראות החוק המיוחד לגבי הנישואין.”

סעיף זה איננו אלא תולדת החוק מיום 24/06/1929 מס’ 1159 [4], הכולל הוראות לנישואין הנערכים לפי כהני הדתות האלה. סעיף 7 של החוק הנ”ל קובע:

“לנישואין הנערכים לפני אחד מכהני הדת הנזכרים בסעיף 3 דלעיל [דהיינו כהני הדת של הדתות השונות מדת המדינה, שמינויים טעון אישור שר הפנים – מ’ מ’) יש, מיום עריכתם, אותן התוצאות של הנישואין הנערכים לפני קצין מרשם האוכלוסין, כשתבוצענה הנחיות הסעיפים הבאים.”

וסעיף 11 של אותו חוק קובע:

“על הנישואין הנערכים לפני כהן-הדת המותרת במדינה והרשומים בפנקסי מרשם האוכלוסין חלות, גם במה שנוגע לבקשות ביטול, כל ההוראות לגבי הנישואין הנערכים לפני קצין מרשם האוכלוסין.”

הוראות אלה חלות, כאמור, על כל הדתות שאינן הדת הקתולית, שהיא דת המדינה האיטלקית; לכן חלות הן גם על הדת היהודית. נבחן, איפוא, את ההוראות אלה מנקודת מבט יהודית גרידא, הן מבחינת הרב העורך טכס הנישואין והן מבחינת המשטר המשפטי של הנישואין.

 

(1) הרב העורך את הנישואין (להלן: הרב)

הרב חייב להיות אזרח איטלקי ומינויו טעון אישור שר הפנים (סעיף 3 לחוק הנישואין). כדי שיוכל לערוך את הנישואין חייב הרב לקבל מאת קצין המרשם, לגבי כל חתונה, הסמכה בכתב, שבה נקוב שמו של הרב שלפניו יש לערוך את טכס הנישואין ותאריך המסמך המאשר את מינוי הרב, כאמור בסעיף 3 הנ”ל (כך קובע סעיף 8 של חוק הנישואין). אישור זה נותן לרב גם הסמכות להאציל מסמכויותיו לאחר במקרה של מניעה חוקית מטעם הרב לערוך את הנישואין, בתנאי שגם הרב שאליו הועברו הסמכויות מינויו אושר על ידי שר הפנים, כאמור בסעיף 3 לעיל. האצלת סמכות זו טעונה מסמך בכתב ובו על הרב המאציל לציין עצם קבלת האישור מטעם קצין המרשם, את המניעה שקמה בינתיים לעריכת הנישואים על ידיו, את שמו של הרב שאליו נאצלת הסמכות ואת תאריך המסמך שבו אושר מינויו של הרב האמור. מסמך האצלת הסמכות יצורף למקור תעודת הנישואין שעל הרב להעביר לקצין המרשם (סעיף 25 של צו מלכותי מיום 28/0/1930 מס’ 289).

נידונה בין המשפטנים השאלה האם הרב נחשב כמיופה כח של קצין המרשם, אם לאו? ועל פי רוב התשובה הייתה שלילית; החוק מדבר על אישור שניתן על ידי קצין המרשם, ואין סיבה לחשוב שבמונח זה השתמש המחוקק מעבר למשמעותו הטכנית. לרב, שמינויו אושר על ידי שר הפנים כאמור לעיל, הכושר הערטילאי לערוך טכס הנישואין, כושר שנעשה מעשי רק אם יקבל הרב את אשור קצין המרשם, הניתן כאמור מדי פעם, לגבי כל חתונה וחתונה.

מאחר שהרב איננו מיופה כחו של קצין המרשם, יכול הוא לסרב לערוך אותם הנישואין שלעריכתם נתן קצין המרשם את אישורו. כך, למשל, אם יהודי שהוא כהן מזרע אהרן ירצה להתחתן עם גרושה, יקבל אומנם את אשורו של קצין המרשם להתחתן לפני רב מסויים, אולם רב זה יוכל תמיד לסרב לערוך נישואין אלה, הסותרים את ההלכה. במקרה זה לא נותרת לבני הזוג דרך אחרת אלא נישואין אזרחיים, לפני קצין המרשם.

אם נכונה הדעה שלרב הכשר ערטילאי לערוך את טכס הנישואין, הרי יש להניח שאם יערוך נישואין ללא אישור מוקדם של קצין המרשם, יהיו הנישואין עשויים להתרפא על ידי מתן אישור כזה למפרע, על פי בקשת בני הזוג. פיתרון זה לא יהיה אפשרי אם ייחשב הרב כמיופה כחו של קצין המרשם, כי בהעדר יפוי כח לא היה לרב כל כושר לערוך את הנישואין.

לעומת זאת, הרב שעל מינויו לא באה הסכמתו של שר הפנים, לא יוכל לערוך נישואין תקפים אפילו אם קיבל את אישור קצין המרשם.

ולבסוף, נדמה כי מהעובדה שהרב איננו מיופה כחו של קצין המרשם, יוצא גם שיש להתייחס לצורה זו של עריכת נישואין כצורה בפני עצמה, ולא כאל עריכת נישואין אזרחיים.

 

(2) המשטר המשפטי של הנישואין הבלתי-קתוליים

כפי שראינו, הנישואין הנערכים לפני הרב, אשר בעקבות הרישום בפנקסי מרשם האוכלוסין, מקבלים תוקף מיום עריכתם (סעיף 7 לחוק), מוסדרים על ידי הוראות הקד”א החלות על הנישואין האזרחיים, הן במה שנוגע לתנאים הנחוצים ליצירת קשר הנישואין (כשר חיתון של הצדדים, איסורי חיתון, היתרים וכו’) ולהליכים הטרומיים וצורת עריכת הנישואין; והן במה שנוגע לסיבות ולהליכים של ביטול הנישואים.

לגבי חוק אזרחי יסודי זה, נקבעו בחוק האמור הוראות מיוחדות בגין צורת עריכת הנישואין, כמחווה כלפי חופש הדת של הלא-קתוליים וכדי להביא להקבלה מסויימת עם ההוראות על הנישואין הקתוליים, הכלולות באמנה עם הווטיקן ובחוק הנישואין.

אולם להבדיל מהנישואין הקתוליים, המוסדרים על ידי החוק הקנוני, לגבי הנישואין הנערכים לפני הרב, אין כל ערך להלכה העברית בבעיות כגון כושר חיתון, איסורי חיתון ואפילו צורת עריכתו של טכס הנישואין, מאחר שכפי שראינו נקבע ברורות, שעל נישואין אלו חל החוק האיטלקי.

מבלי להתחשב, איפוא, בהוראות הדתיות של הדתות המותרות במדינה, המשפט האיטלקי, בהוראות הסעיפים 7-12 של החוק מיום 24/06/1929 מס’ 1159 וסעיף 25-28 של הצו המלכותי הנ”ל, הכתיב צורות מחייבות ומשותפות לכל הדתות הבלתי קתוליות, שלפיהן כל נישואין בלתי-קתוליים חייבים להיערך למען יוכלו לקבל תוקף אזרחי, אם כי כמובן, יכול הרב להוסיף לצורות האזרחיות האלה את הטכס הדתי של חופה וקידושין, וכך הוא אומנם עושה כי למטרה זו נוצרה הצורה המיוחדת הזאת, אבל טכס זה אינו רלוונטי לגבי המערכת המשפטית האיטלקית.

צורות אזרחיות אלה הן כדלקמן:

א) היהודי שירצה להיתחתן לפני הרב, חייב להצהיר על כך בפני קצין המרשם שהיה מוסמך לערוך את הנישואין לפי החוק. קצין המרשם, לאחר שמילא אחרי כל ההליכים הטרומיים שעליו למלא, ולאחר שווידא שאין קיימים איסורים הסותרים את עריכת הנישואין לפי הוראות הקד”א, מוציא אשור בכתב הכולל שמו של הרב שלפניו יש לערוך את טכס הנישואין, כפי שראינו לעיל.

ב) בטכס הנישואין חייב הרב לקרוא באזני בני הזוג את הסעיפים 3, 144 ו-147 של קד”א, הכוללים את זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של בני הזוג (אותם הסעיפים שקצין המרשם חייב לקרוא בפני בני הזוג בנישואין אזרחיים), ומקבל, לפני עדים מתאימים על פי החוק האיטלקי, הצהרתם של בני הזוג, אחד אחרי השני, על רצונם להינשא כבעל ואשה. הצהרה זו, ע”פ סעיף 108 של הקד”א, אינה יכולה להיות מותנית או תלוייה במועד כלשהו.

ג) מיד לאחר עריכת הנישואין על הרב לערוך, במקור אחד בלבד, ‏את תעודת הנישואין, בשפה האיטלקית, על פי הוראות סעיפים 42 ו-45 של הצו המלכותי מיום 09/07/1939 מס’ 1238 הדן במרשם האוכלוסין, ובה כל הפרטים הדרושים על פי סעיף 10 של החוק (השמות המלאים, הגיל, המקצוע, מקום הלידה ומקום המגורים של בני הזוג; שמותיהם ומגוריהם של הורי בני הזוג; תאריך ההיתר מאחדים מאיסורי החיתון, אם היה צורך בכך; מקום ותאריך שבהם נערכו הנישואין; השם המלא של הרב שלפניו נערך טכס הנישואין). על הרב להעביר תעודה זו מיד, ומכל מקום לא יאוחר מחמישה ימים מיום עריכת הנישואין, לקצין המרשם, אשר חייב לרושמה בפנקסי מרשם האוכלוסין תוך 24 שעות ממועד קבלתה; לאחר מכן, על קצין המרשם להודיע לרב שאומנם תעודת הנישואין נרשמה כדין. לרישום זה ערך ראיתי בלבד; עם עריכתם לפי הצורה הדרושה בחוק, לנישואין תוקף משפטי מלא, ללא קשר עם הרשום, אשר יכול להתבצע גם מאוחר יותר [5].

 

2. הגירושין

עד לפני כ-10 שנים לא היה מוסד הגרושים כלל וכלל מוכר במערכת המשפטית האיטלקית: אפילו מלכות איטליה הליברלית והאנטי-קלריקלית של המאה הקודמת לא העזה להכניס מוסד זה במערכת המשפטית שלה, מפאת ההשפעה החוקה של הדת הקתולית על עצם מוסד הנישואין בעיני האיטלקים. לכן הנישואין האזרחיים לא היו ניתנים להתרה אלא במסגרת הנוקשה של הוראות הקד”א שבסעיפים 117-129Bis, שקבעו שרק פגמים ברצון בני הזוג או טעות בזהותם היו יכולים להביא להתרת הנישואין. לא כל שכן על פי הקודקס הקנוני לא היו הנישואין ניתנים להתרה אלא במקרים מעטים ונוקשים, ובשום פנים לא היה מדובר בגירושין לא לגבי הנישואין האזרחיים ולא לגבי הנישואין הקתוליים, אלא רק בביטולם למפרע, מאחר שהיה חסר אחד מהיסודות המהותיים של קשר הנישואין.

במשטר משפטי זה, לא הייתה כל אפשרות ליהודים שנישאו באיטליה בנישואין לפני הרב, להתגרש, מאחר שכפי שראינו, על נישואיהם חלו הוראות הקד”א, ואין כל ערך, כלפי המדינה האיטלקית, להוראות ההלכה העברית, המאפשרת אומנם, לבני הזוג שנישאו כדת משה וישראל, להתגרש. לכאורה, מאחר שהנישואין לפני הרב נערכו למעשה לפי ההלכה, בחופה וקידושין, בתוספת הטכס האזרחי שהזכרנו לעיל, יכול היה הרב לערוך הגירושין על פי ההלכה; אולם, מאחר שלגירושין אלה לא הייתה כל נפקות משפטית לגבי המערכת המשפטית האיטלקית, לא נהגו רבני איטליה בפועל לערוך גירושין בין יהודים איטלקים שהיתחתנו לפני הרב על פי הוראות החוק האיטלקי שראינו לעיל. במלים אחרות, גם לגבי יהודי איטליה, למרות שמוסד הגירושין מוכר להלכה העברית, לא היו הנישואין ניתנים להתרה, אלא במסגרת הוראות הקד”א סעיף 117-129Bis.

בחוק מיום 01/12/1970 מס’ 898 על הסדר המקרים של התרת הנישואין [6] (להלן: חוק הגירושין) נקבע לראשונה בתולדות איטליה כי בתנאים מסויימים יכולים בני הזוג להתגרש. חוק זה, חייב היה להבדיל בין נישואין אזרחיים לבין נישואין דתיים, שקבלו תוקף אזרחי עם רשומם בפנקס מרשם האוכלוסין.

סעיף 1 של חוק הגירושין דן במקרח הראשון בזו הלשון:

“השופט מצהיר על התרת הנישואין, שנערכו על פי הקד”א, כאשר, לאחר שניסה לשווא להשכין שלום בין בני הזוג כאמור בסעיף 4 להלן, נוכח לדעת כי האיחוד הרוחני והחומרי בין בני הזוג לא ניתן להישמר או להיבנות מחדש, מפאת אחת הסיבות הנקובות בסעיף 3.”

לפי הוראה זו, ברור שעל פי הצהרת השופט בא לקיצו עצם קשר הנישואין, ובני הזוג שהתחתנו בטכס אזרחי בלבד, לפני קצין המרשם, אינם זקוקים להליך אחר כלשהו כדי להחשב כמגורשים כלפי כולי עלמא.

לא כך הדבר לגבי הנישואין שנערכו לפני כהן-דת כלשהו. על מקרה כזה דן סעיף 2 של חוק הגירושין בקובעו:

“במקרים שבהם הנישואין נערכו בטכס דתי ונרשמו כדין, השופט, כאשר, לאחר שניסה לשווא להשכין שלום בין בני הזוג כאמור בסעיף 4 להלן, נוכח לדעת שהאיחוד הרוחני והחומרי בין בני הזוג לא ניתן להישמר או להיבנות מחדש, מפאת אחת הסיבות הנקובות בסעיף 3, מצהיר על פקיעת התוקף האזרחי הנובע מרשום הנישואין.”

פירושו של הדבר שבעיני המחוקק האיטלקי, הנישואין הדתיים ממשיכים להתקיים, אם כי אינם עוד רלבנטיים עבורו, כשהשופט החילוני דן רק על השלכותיהם האזרחיות ועל פי חוק הגירושין החילוני מצהיר על פקיעתן. בני הזוג שירצו להשקיט את מצפונם מבחינה דתית, יוכלו תמיד לפנות לרשויות הדתיות שלהם ולהשיג את התרת נשואיהם גם על פי החוק הדתי שלהם. כך יוכלו בני הזוג היהודיים שנשאו לפני הרב, לאחר שהשיגו  מהשופט החילוני את ההצהרה על פקיעת ההשלכות האזרחיות הנובעות מרשום גשואיהם, לפנות לבית דין רבגי כדי להשיג גט כריתות לפי ההלכה.

בסעיף 3 של חוק הגירושין מופיעה קשת רחבה למדי של הסיבות הגורמות להתרת קשר הנישואין או פקיעת תוקפם האזרחי, לפי העניין. ואילו הן, בקיצור נמרץ:

1) כשאחד מבני הזוג נדון, לאחר הנישואין, למאסר עולם או לתקופה העולה על 15 שנה, או לתקופות מאסר אחרות כלשהן; כשעבר על איסורי ערווה מסויימים או הורשע בנסיון רצח אחד מצאצאיו או של בן הזוג ובמקרים דומים.

2) כשאחד מבני הזוג יצא זכאי מאחת מעבירות אלה מפאת אי-שפיות דעתו.

3) כשבני הזוג נפרדו על פי פסק דין סופי של השופט ועברו 5 שנים מהיום שבני הזוג הופיעו לראשונה בפני השופט הדן בהפרדתם, כשההפרדה היא בהסכמה; ואילו כעבור שבע שנים, אם ההפרדה נבעה מאשמת אחד מבני הזוג.

4) כשאחד מבני הזוג, בהיות אזרח זר, השיג גירושין בארץ אזרחותו והתחתן שנית מחוץ לאיטליה.

5) כשהנישואין אומנם נערכו כחוק, אולם לא יצאו לפועל למעשה.

לכאורה יכולה להתעורר בעייה כשסיבת הגירושין לפי החוק האיטלקי אינה מצדיקה גירושין לפי ההלכה, אולם דומני שבתוך הקשת הרחבה של סעיף 3 דלעיל, לא ייתכן בקלות מקרה כזה.

יושם לב לעובדה שחוק הגירושין אינו מבדיל בין נישואין קתוליים ונישואין בלתי-קתוליים, אלא מדבר על נישואין שנערכו בטכס דתי לעומת הנישואין האזרחיים. אבל אין במינוח זה כדי לבטל את ההבחנה עצמה ואת תוצאותיה המשפטיות, גם בתהליך הגירושין. כך, למשל, אם זוג שהתחתן לפני הכומר הקתולי ישיג החלטת ביטול הנישואין מבית הדין הכנסייתי, לא יצטרך להופיע שוב לפני השופט האיטלקי כדי לבקש את הגירושין, כי עצם החלטת בין הדין הכנסייתי יש לה תוקף כלפי המערכת המשפטית האיטלקית. לעומת זאת, אם זוג יהודי שהתחתן לפני הרב השיג, בצורה כלשהי, גט על ידי בית דין רבני, הרי אם ירצה שלגירושין אלה תהא נפקות משפטית לגבי המדינה האיטלקית, יצטרך להגיש לפני השופט החילוני בקשת גירושין על פי חוק הגירושין, וזאת מהסיבה הפשוטה שאין כל נפקות להחלטות בית דין רבני לגבי המערכת המשפטית האיטלקית.

 

ב.

DE JURE CONDENDO

עד כה בחנו את המשטר המשפטי של הנישואין הבלתי-קתוליים כפי שקיים היום באיטליה על פי חוקים שחוקקו לפני חמישים שנה, כשאיטליה הייתה נתונה בשליטת הרודנות הפשיסטית. ראינו גם, עד כמה הדבר יכול להראות אבסורד, שהחוקים הפשיסטיים האלה היו ליברליים מהחוק הקודם שחוקק בזמן הממשלות הליברליות של איטליה במאה התשע-עשרה, אשר לא הכירו בזכות אזרחי המדינה להנשא לפי חוק דתם. עם זאת, ראיגו גם, שההסדר שנעשה על ידי המחוקק הפשיסטי, לא העמיד את כל הדתות באותו מישור, כי אם נתן לדת הקתולית מעמד בכורה על יתר הדתות, מהסיבה שהרוב המכריע של אזרחי איטליה השתייכו לדת הקתולית. גישה זו מצאה את יסודה גם בחוקה האיטלקית דאז, שניתנה למלכות סרדיניה על ידי המלך קרל אלברט בשנת 1848, אשר הכירה בדת הקתולית כדת המדינה והכריזה על יתר הדתות כ”נסבלות” (tollerate) במדינה.

עם נפילת הפשיזם (1945), שינוי המשטר המלוכני לרפובליקני (1946) וחקיקת חוקה חדשה למדינה איטלקית (01/01/1948) [7], השתנו פני הדברים גם בסוגייה של מעמד הדתות כלפי המדינה. סעיף 8 של החוקה החדשה קובע חגיגית:

“כל הדתות חופשיות במידה שווה כלפי החוק. לדתות השונות מהדת הקתולית הזכות להתארגן לפי חוקיהן הן, בתנאי שלא יסתרו את המערכת המשפטית האיטלקית. יחסיהן עם המדינה מוסדרים על פי חוק, על יסוד אמנות (Intese) עם נציגויותיהן.”

עם ואת, גם החוקה החדשה טיפלה בדת הקתולית בנפרד מיתר הדתות, כשבסעיף 7 מכריזה על המדינה והכנסייה הקתולית כעצמאיות ורבוניות, כל אחת במסדרה היא, ושהיחסים כיניהן מוסדרים על ידי אמנות הלאטראן

(Patri Lateranensi)

מ-1929. היה מי שראה בהפרדה זו הנצחת האפלייה בין הדת הקתולית לבין יתר הדתות, ואפילו הנצחתת ההכרזה על הדת הקתולית כדת המדינה האיטלקית. אין אנו מעונינים להכנס לפולמוס זה ונסתפק, איפוא, בקביעה שלגבי הדת הקתולית, אין החוקה החדשה מחדשת דבר, והיא משאירה בעינו ההסדר שנעשה ב-1929 ושאנו הבאנו, בקצרה, לעיל.

לעומת זאת, פתחה החוקה החדשה הדרך לשינויים ביחסי המדינה האיטלקית לגבי יתר הדתות, כולל כמובן, היהדות. אם כי עד כה לא הלכה ‎המדינה בדרך הזו, ועד עצם היום הזה ההסדר החוקי שהובא בחלק הראשון של רשימה זו עודנו שריר וקיים.

אולם, נעשים מאמצים, מצד הרשויות המרכזיות של היהדות האיטלקית, להגיע לשינויים אלה בהסתמך על סעיף 8 של החוקה, הן בעניינים הארגוניים של הקהילה היהודית באיטליה, והן בהסדר המשפטי של הנישואין.

ברם, קיימים חילוקי דעות, בין המלומדים בתורת המשפט, על פירוש סעיף 8 הנ”ל. ישנם משפטנים הטוענים כי האמנות המוזכרות בסעיף 8 יכולות לדון בנושאים מיוחדים המעניינים את הצד הארגוני של הדתות הלא-קתוליות, אבל אינן יכולות לכלול נורמות כלליות. במיוחד נאמר כי אין אמנות אלה יכולות לדון בזכויות המובטחות על ידי החוקה, אלא רק בהכרה של האישיות המשפטית לאגודות או הקדשות השייכות לדתות אלה, בהכרה של תארי בתי הספר של הדתות האלה ומעמדם המשפטי והפיננסי של כהני-הדת וכיוצא בזה [8].

לעומתם, יש טוענים כי אם נכונה הקביעה שהאמנות מיועדות לטפל בדרך כלל בנושאים מיוחדים כמוזכר לעיל, אין להוציא מגדר האפשרי שהנושא המיוחד המוסדר על ידי האמנות יחווה סטייה מנורמות משפטיות כלליות, כגון דווקא הנורמות השייכות לנישואים, ועריכתם לפני הרב, הטעונות עיון מחדש, במטרה לתת להן תוקף אזרחי במישרין, על פי הוראות ההלכה [9].

כאמור, כל הנושא נמצא כיום בשלבי עיון, לימוד ונתון לחילוקי דעות לפעמים קוטביים. כעת אין הסדר חדש נראה לעין, אולם עצם העובדה שמכירים בבעייה ודנים בה, נותן תקווה שהיא תבוא על פתרונה באופן משביע רצון הדתות הבלתי קתוליות והיהדות ביניהן.

 

[1] ראה:

L. Franchi, V. Feroci Codice Civile (1949) 606

[2] זה החוק המיישם את האמנה בין איטליה לבין הותיקן. פורסם ב

Gazzetta Ufficiale 08/06/1929, No. 133.

[3] על כל הנושא ראה בפרוטרוט

V. Del Giudke. Manuale di Diritto Ecclesiasticco (1970) 275-263.

[4] פורסם ב-

Gazzetta Ufficiale 16/07/1929, No. 164.

[5] ראה:

A.C. Jemolo, Lezioni di Diritto; Del Giudice, Ibid pp. 273; Ecclesiastico Milano Giuffré (1979) 567-570

והביבליוגרפיה המובאת שם.

[6] פורסם ב-

Gazzetta Ufficiale 03/12/1970, No. 306

[7] חוקת הרפובליקה האיטלקית

Gazzetta Ufficiale 27/12/1947, No. 298

[8] ראה בנושא זה:

A.C. Jemolo Lezioni di Diritto Ecclesiastico, 3a, ed. 99

[9] על כל הנושא הזה אני מפנה לקובץ המאמרים

ל קובץ ה מאמרים 9 —

Le intese tra stato e confessioni religiose. Problemi e prospettive, a cura di G. Mirabelli (1978 )

לגבי היהדות ראה במיוחד באותו ספר:

G. Sacerdoti “Ebraismo e Costituzione” 83-112

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *