ליאת שכטר “הערות על דרכי פרשנותו ועל אופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973” (2003)

ליאת שכטר “הערות על דרכי פרשנותו ועל אופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973” קרית המשפט 3 (2003) 551

 

“הערות על דרכי פרשנותו ועל אופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973” * ליאת שכטר **

 

א. על הצורך באמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג

1. הבעייתיות הטמונה במוער להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג

2. אמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון כדרך להתגבר על הבעייתיות הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג

ב. סעיף 11 לחוק יחסי ממון – אמצעים לשמירת זכויות

1. דרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון כטרם ניתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר

(א) קבלת סעד בבקשה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון – האם סעד עצמאי או סעד נלווה?

(ב) הסמכות למתן סעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

(1) סמכות בית-המשפט לענייני משפחה

(2) סמכות בית-הדין הרבני

(ג) המועד למתן הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

(ד) האנשים שלגביהם יינתנו הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

(ה) הנכסים לגביהם יינתנו הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

(ו) התנאים למתן הסעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

(1) פעולה שבוצעה בעבר על-ידי בן-זוג ויש בה כדי לסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון

(2) פעולה עתידית שקיים חשש סביר שהיא תבוצע על-ידי בן-זוג ותסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון

(ז) שיקול דעת בית-המשפט בהפעילו את סעיף 11 לחוק יחסי ממון

(ח) הסעדים הניתנים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

2. דרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון לאחר מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר

(א) פרשת יעקובי וקנובלר

(1) העובדות בפרשת יעקובי וקנובלר

(2) עמדת השופטים שמגר ודורנר

(3) עמדת השופט טל

(4) עמדת השופטת שטרסברג-כהן

(ב) פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בפרשת יעקובי וקנובלר

(ג) פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון על-ידי בתי-המשפט לאחר מתן פסק-דין בפרשת יעקובי וקנובלר

(1) פרשת איטח

(2) פרשת ביטון

(3) פרשת דורות

(4) פרשת סולמי

(5) פרשת מונטיליו

(ד) ביקורתנו על פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון על-ידי בתי-המשפט לאחר מתן פסק-הדין יעקובי וקנובלר

 

 

א. על הצורך באמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג

 

1. הבעייתיות הטמונה במוער להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג

בישראל קיימות שתי גישות שונות בשאלת ההסדר הרכושי וחלוקת רכוש בין בני-זוג: לגבי בני-זוג שנישאו לפני ה-01/01/1974, כשמקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל ולא ערכו ביניהם הסכם ממון, מחילים בתי-המשפט על יחסי הממון שביניהם את הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג, כפי שנתפתחו בפסיקה המקומית. הלכות השיתוף משקפות משטר קנייני מיידי בין בני-הזוג. משטר זה מתאפיין בכך ששיתוף הנכסים בין בני-הזוג מתגבש במהלך הנישואין, באופן שבו הופך חלק מסויים מרכושו של כל אחד מבני-הזוג למשותף לשניהם. בכל עת במהלך הנישואין יכול כל אחד מבני-הזוג לפנות לבית-המשפט ולקבל הצהרת בעלות על מחצית הנכסים על כל התוצאות הנובעות מכך [1]. הלכות שיתוף אלו ראו בבני-הזוג הנשואים יחידה כלכלית אחת לה יש לתת ביטחון כלכלי ופסיכולוגי לכל אחד מבני-הזוג ובמיוחד לצד החלש (בדרך-כלל האישה) שהרכוש אינו נצבר על-ידיו ועל שמו.

לעומת זאת, חוק יחסי ממון בין בני-זוג [2] קובע כי לגבי בני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974 [3], כשמקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל, ובני-הזוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון על-פי התנאים הקבועים בסעיפים 1 ו-2 לחוק, ואם עשו הסכם ממון, במידה שאינו קובע אחרת – לגבי בני-זוג אלה על בתי-המשפט להחיל, בכל הקשור ליחסי הממון שבין בני-הזוג, את הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק. סעיף זה קובע כי עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג זכאי כל אחד מבני-הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני-הזוג. הסדר איזון המשאבים בוחר בשיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי שמשמעותה: שיתוף דחוי – דהיינו, הפרדה מוחלטת של נכסי בני-הזוג במהלך הנישואין כאשר חלוקת הרכוש נעשית על-פי שווים של נכסי בני-הזוג, רק עם פקיעת הנישואין (עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג). שיתוף אובליגטורי – דהיינו, האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני-הזוג (חוץ מנכסים שאין לאזן את שווים, המפורטים בסעיף 5(א) לחוק, כמו נכסים שהיו להם לפני הנישואין או שנתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין), ותשלום ההפרש “הסדר איזון המשאבים”, כלומר תביעת איזון המשאבים, כשהיא מתגבשת (עם פקיעת הנישואין), היא תביעה כספית. הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 מתקן את חוסר השוויון הקיים בשעת הנישואין על-ידי כך שהוא קובע יחס חלוקה של נכסים באופן שוויוני שמועדו עם פקיעת הנישואין.

יתרונותיה של שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי על-פני שיטת השיתוף הקנייני המיידי, הינם מגוונים: היא מעודדת עד כמה שאפשר את שלמות המשפחה, בכך שרק פירוק המשפחה מביא לפירוק השיתוף בנכסים ולא להיפך; היא מגנה על יציבות הקניינים ועל האוטונומיה של יחידי בני-הזוג לעשות דיספוזיציות בנכסיהם וכך במהלך הנישואין נשמרים השוויון והחירות האינדיווידואלית של כל אחד מבני-הזוג. בשל יתרונות אלה של שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי היא נהוגה ברוב מדינות המערב ובהן שוויץ, גרמניה המערבית, סקנדינביה, אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, קנדה, אוסטרליה וארבעים ושתיים מדינות בארצות-הברית [4].

ברם, על יתרונות אלה של שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי, מעיבה נקודת התורפה העיקרית שבאה לידי ביטוי בקביעת המועד למימוש איזון המשאבים: “עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג”, מועד שאינו ראוי בשיטה שבה דיני הגירושין הדתיים שולטים על חלק משמעותי של ההסדר [5]. כך, למשל, התניית הפעלת הסדר איזון המשאבים ב”פקיעת הנישואין עקב גירושין” מונעת את הפעלת הסדר איזון המשאבים במקרים רבים כמו: במקרה של חברי העדות הנוצריות הקתוליות שאינן מכירות בגירושין ולא ערכו הסכם ממון; במקרה של פירוד בין בני-הזוג; במקרה של ביטול נישואין בין שהנישואין בטלים מעיקרם ובין שניתנים לביטול וכו’ [6]. יתרה מזאת, תחולת סעיף 5 לחוק יחסי ממון על בני-זוג יהודיים, הינה בעייתית לא פחות שכן בעוד שבמדינות המערב המועד לאיזון המשאבים עקב גירושין לא מעורר קושי מיוחד שכן כדי להתיר את קשר הנישואין בין בני-הזוג, די בפסק-דין של ערכאה משפטית מוסמכת, הרי שבישראל נקבע בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, כי גירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה הינם נתונים לסמכותם היייחודית של בתי-הדין הרבניים. הלכה היא מימים ימימה כי בתי-הדין הרבניים, כמו גם שאר בתי-הדין הדתיים, פוסקים בעניינים המסורים לסמכותם על-פי הדין הדתי שלהם [7]. ברם, בהבדל משיטות משפטיות שונות, הדין העברי אינו מכיר בגירושין מכוח פסק-דין הניתן על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת המתיר את קשר הנישואין, גם אם פסק-הדין מחייב או כופה את הבעל לתת גט לאשתו. הגירושין בדין העברי נעשים תוך הסכמה הדדית של בני-הזוג: והסכמת הבעל לתת את הגט לאשתו והסכמת האישה לקבל את הגט מבעלה [8].

התניית הסדר איזון המשאבים ב”פקיעת הנישואין עקב גירושין” ואי מתן סמכות לבית-המשפט לקבוע כי הזכות לאיזון משאבים תקום לא עם פקיעת הנישואין אלא במועד מוקדם יותר שייקבע, מהווים את נקודת התורפה העיקרית של החוק וגורמים לסיכול מטרת השוויון, האיזון וההשוואה בין תנאיהם ומעמדם של בני-הזוג – מטרה אשר הנחתה את בית-המשפט כאשר החל בפיתוחן של הלכות השיתוף ואשר היתה המניע של המחוקק לחוקק את חוק יחסי ממון. התניית הפעלת הסדר איזון המשאבים בגירושין מותירה לעתים קרובות את הסדר איזון המשאבים כאבן שאין לה הופכין ומעמיקה את חוסר השוויון בין בני-הזוג, שכן היא מאפשרת לבן-הזוג שלא מעונין בגט למנוע מבן-זוגו ליהנות מהסדר איזון המשאבים. כל שעליו לעשות הוא להשהות את פקיעת הנישואין. במצב זה, בן-הזוג שמעונין בהתרת קשר הנישואין יהיה נתון ללחץ ולסחטנות כבדים מבן-הזוג האחר המסרב לתת את הגט, והוא ייאלץ לרכוש את הסכמת בן-הזוג האחר לגט, על-ידי ויתור על חלק מזכויותיו ברכוש המשותף. מצב עגום זה עלול להביא לכך שחלוקת הרכוש בפועל, תיעשה על בסיס הסכם בו יחס החלוקה יהיה שונה מהסדר איזון המשאבים שאותו ביקש המחוקק ליצור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, וזאת לא מכוח הסכם אמיתי אלא הסכם שנוצר כתוצאה מלחץ ומסחטנות [9]. מאחר שבמציאות הישראלית הבעל הוא בבחינת המפרנס הראשי של התא המשפחתי ועל-כן הוא גם ברוב המקרים הבעלים הרשום של הנכסים, תהא זו האישה שידה על התחתונה והיא זו שתהא נתונה ללחצים ולסחיטות האמורים. זאת ועוד, אם תחכה האישה עד לפקיעת הנישואין ולא תיכנע ללחצים ולסחיטות, סביר להניח שלא יוותרו עד אז נכסים שלגביהם יחול איזון המשאבים. על התניית הסדר איזון המשאבים ב”פקיעת הנישואין עקב גירושין” ואי מתן סמכות לבית-המשפט לקבוע כי הזכות לאיזון משאבים תקום לא עם פקיעת הנישואין אלא במועד מוקדם יותר שייקבע, הועברה ביקורת רבה הן בספרות המשפטית [10] והן בפסיקה המקומית [11]. למרות זאת עד היום טרם נענה המחוקק לביקורת ולא נתן מוצא לקושי המתעורר בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

 

2. אמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון כדרך להתגבר על הבעייתיות הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג

משנדחה המועד למימוש הזכות לאיזון המשאבים עד לפקיעת הנישואין, כאמור בסעיף 5 לחוק, יש צורך לשם האיזון לתת בידי בית-המשפט אמצעים יעילים, כדי למנוע סיכול ההסדר שהחוק קובע. שהרי, ככל שהזמן חולף, כן גדלות הסכנות שבני-זוג, שאינם חיים בשלום, ובשים לב להליכים הממושכים המתקיימים כרגיל עד לגירושין, ינסו ליצור “עובדות בשטח” יבריחו נכסים משותפים ויציגו בבוא מועד פקיעת הנישואין ואיזון המשאבים, את בן-הזוג השני, ככלי ריק העומד לפני שוקת שבורה. פתרון חלקי לבעיה הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים “עם פקיעת הנישואין עקב גירושין” ולסיכון הברחת הנכסים שטומן בחובו קושי זה, ניתן למצוא בסעיף 11 לחוק, המאפשר הגנה לבן-הזוג עד אשר יפקעו הנישואין – הגנה שלא תאפשר לבן-הזוג האחר שבידו הנכסים לעשות בהם כרצונו ולסכל את איזון המשאבים. סעיף 11 לחוק יחסי ממון קובע כי:

“עשה אחד מבני-הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן-הזוג השני על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית-המשפט או בית-הדין, לפי בקשת בן-הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה:

(1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה:

(2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני-הזוג;

(3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק שרשום בו נכס של אהד מבני-הזוג.”

סעיף 11, מאפשר, אם כן, לבית-המשפט לנקוט באמצעים אשר יגבילו את כוחותיו של בן-הזוג לעשות ברכושו ובזכויותיו ולהצר את צעדיו באופן שימנע את חירות העשייה שלו בנכסיו. בכך מתגבר, ולו במעט, בית-המשפט על הקושי הטמון בהפעלת הסדר איזון המשאבים שבסעיף 5, על-ידי כך שאם כבר נגזר על אהד מבני-הזוג לחכות למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין על-מנת להחיל את הסדר איזון המשאבים, הרי שלפחות, יוכל בית.המשפט להבטיה, שכאשר יגיע בסופו של דבר מועד פקיעת הנישואין, יוותרו עד אז נכסים שלגביהם יחול הסדר איזון המשאבים. יתרה מזאת, לסעיף 11 יכולה להיות מטרה נוספת בכך שייתכן שעל-ידי שימוש בסעיף 11 יפחית בית-המשפט, ולו במעט, את התמריץ של בן-הזוג שאינו מעונין בגט, ללחוץ על בן-הזוג האחר לוותר על זכויותיו בנכסים משותפים בתמורה לגט, שכן בן-הזוג המעונין בגט יכול להיות סמוך ובטוח שגם אם לא ייכנע ללחצי בן-הזוג האחר ולסחיטותיו לא יוכל בן-הזוג “הסוחט” לסכל את הזכות לאיזון משאבים על-ידי הברחת נכסים, אלא לכל היותר לדחות את המועד להחלת הסדר [12]. ודוק, קבלת צו על-פי סעיף 11 לחוק, גם כאשר יש בו לאסור עריכת שינוי בבעלות ובזכויות בנכסים של בני-הזרג, אין בו כדי לקבוע או לשנות את זכויותיהם הקנייניות של הצדדים, נושא שיידון במסגרת הליך הגירושין וחלוקת הרכוש עם פקיעת הנישואין עקב גירושין. כל שהוא מבקש לקבוע הוא כי יש לשמור על הזכויות שיש למי מהם ברכוש עד למועד פקיעת הנישואין [13].

בשל חשיבותו זו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון, כאמצעי אשר יש ביכולתו למתן, ולו במעט, את הקושי הטמון במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים, בחרנו לייחד לו את הדיון במאמר זה. דיון זה יחולק לשניים: החלק האחד יעסוק בדרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בטרם ניתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר והחלק האתר יעסוק בדרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון לאחר מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר [14]. וכל כך למה? שכן בפרשה זו ניסו שופטי בית-המשפט העליון (בהרכב של חמישה שופטים) ליצור קונסטרוקציות משפטיות שונות אשר יש בהן כדי להתגבר על הקושי הטמון במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים. בין השאר, הובעו בפרשה זו גם דעות באשר לאופן הפעלתו ויישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון, אשר יש בהן כדי להשליך על דיוננו. במאמר זה נבחן דעות אלו ונבקר את אופן יישומן בערכאות השונות של בתי-המשפט (הן בבתי-המשפט לענייני משפחה, הן בבתי-המשפט המחוזיים והן בבית-המשפט העליון).

 

ב. סעיף 11 לחוק יחסי ממון – אמצעים לשמירת זכויות

 

1. דרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון כטרם ניתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר

לפני מתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בפרשת יעקובי וקנובלר, ניתן למצוא בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים דעות חלוקות באשר לאופן פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון: בעוד שחלק מהשופטים היו ערים לחשיבותו של סעיף 11 ונתנו לו פרשנות מרחיבה ומקלה המאפשרת פתרון, ולו חלקי ביותר, לבעיה הקשה הטמונה במועד הפעלת הסדר איזון המשאבים שבסעיף 5 לחוק יחסי ממון, והנותנת לבית-המשפט כלים כדי להגן על האינטרסים של כל אחד מבני-הזוג, הרי שהחלק האחר של שופטי בתי-המשפט המחוזיים פירשו את סעיף 11 באופן דווקני, וכפועל יוצא מכך באופן שממעיט את חשיבותו של סעיף 11 במתן פתרון לבעיה הטמונה בסעיף 5 לחוק. על דרכי פרשנות אלו נעמוד בדיון שלהלן.

 

(א) קבלת סעד בבקשה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון – האם סעד עצמאי או סעד נלווה?

בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון דומה במהותה לבקשה לסעדים זמניים המוכרים בתביעות אזרחיות, שמטרתם לשמור על המצב הקיים עד למתן פסק-דין בתובענה ושנועדו להבטיח קיומם של נכסים לשם מימוש פסק-דין או לשם ניהולו של המשפט. כך גם הסעדים שמקנה סעיף 11, מטרתם לשמור על מצב קיים, דהיינו שהנכסים המשותפים לבני-הזוג לא יוברחו על-ידי בן-הזוג האחד שעל-שמו הם רשומים, וזאת על-מנת שניתן יהיה לבצע את איזון המשאבים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, בעתיד, עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מות בן-הזוג [15]. יחד עם זאת, מבחינה דיונית לא קבע המחוקק אם בקשה לפי סעיף 11 היא בבחינת סוג של סעד זמני בהתדיינות אחרת בין בני-זוג או שניתן להגישה גם בנפרד כהליך עצמאי. נוכח שתיקת המחוקק בנדון ונוכח הרצון של בתי-המשפט להקל בפרשנות סעיף 11, על-מנת לנסות ולתת דרכו פתרון חלקי לבעיית המועד לתחולת איזון הסדר איזון המשאבים הטמונה בסעיף 5, קבעו בתי-המשפט כי ההליך לפי סעיף 11 הינו הליך עצמאי וניתן להגישו בדרך של בקשה בכתב, ואין צורך בהגשת תביעה עיקרית בהתדיינות אחרת בין בני-הזוג [16].

 

(ב) הסמכות למתן סעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

 

(1) סמכות בית-המשפט לענייני משפחה

בשנת 1995 נכנס לתוקפו חוק בית-המשפט לענייני משפחה, אשר העביר את כל ענייני המשפחה, שנידונו לפני חקיקת החוק בבתי-המשפט האזרחיים השונים (בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט השלום) – להבדיל מבתי-הדין הדתיים – לשיפוטו של בית-המשפט לענייני משפחה, כשכל העניינים הקשורים בסכסוך משפחתי אחד יידונו בפני שופט אחד. מטרתו העיקרית של החוק היא, אפוא, לרכז את סמכויות השיפוט של בתי-המשפט האזרחיים בסכסוך משפחתי אחד בידי ערכאה אזרחית אחת, הנקראת: “בית-המשפט לענייני משפחה”, ובפני שופט אחד של אותה ערכאה [17]. סעיף 3 לחוק הוא סעיף מרכזי וחשוב, הדן בסמכותו העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה. הוא מסמיך את בית-המשפט לענייני משפחה לדון בענייני משפחה לפי חוק זה. “ענייני משפחה” בחוק זה כוללים, על-פי סעיף 1 לחוק, הדן בהגדרת הביטוי, בין היתר, גם תובענה לפי חוק יחסי ממון.

 

(2) סמכות בית-הדין הרבני

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953-, הנושא את הכותרת “שיפוט אגב גירושין” מקנה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותה של הערכאה האזרחית אגב גירושין, בקובעו כי:

“הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האשה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”.

בהתאם לסעיף זה, בעל יהודי אשר הקדים את אשתו בהגשת תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, בה כרך את מזונותיה, שולל כתוצאה מכך את סמכותו של בית-המשפט האזרחי לדון בתביעתה למזונות – ובלבד שהוכיח את התמלאותם של מבחני הכריכה והכנות הנדרשים לשם כך לפי הפסיקה [18]. כך גם אם הבעל כרך במסגרת תביעת הגירושין שהגיש את ענייני הרכוש ומילא אחרי מבחני הכריכה והכנות הנדרשים לשם כך [19]. מכאן עולה כי אם הבעל מגיש תביעת גירושין כדין לבית-הדין הרבני וכורך בה בפועל את ענייני הרכוש כדין ובאופן כן, בטרם הגישה האישה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט האזרחי (כיום בית-המשפט לענייני משפחה), הרי שכל תביעה של האישה לשמירת זכויות בהתאם לסעיף 11 צריכה אף היא להיות מוגשת לבית-הדין הרבני ולא יתאפשר פיצול דיון במסגרת מירוץ הסמכויות שבין בית-המשפט האזרחי לבית-הדין הדתי [20].

 

(ג) המועד למתן הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

להבדיל מהזכות לאיזון המשאבים הקבועה בסעיף 5 והניתנת להחלה רק בעת פקיעת הנישואין, התובענה או הבקשה לפי סעיף 11 איננה מוגבלת במועדיה למועד פקיעת הנישואין, וניתן להגישה עוד לפני פקיעת הנישואין, אם הנסיבות מצדיקות זאת. מעצם טיבה בקשה מסוג זה מוגשת לפני פקיעת הנישואין, כי הרי היא נועדה להבטיח כי בעת פקיעת הנישואין, הרכוש שאותו יש לאזן בין בני-הזוג, יהיה קיים עקב האמצעים שננקטו לשמירתו [21]. בכך יש משום פתרון חלקי לקושי הטמון במועד הפעלת הסדר איזון המשאבים שסעיף 5. כן נקבע כי ניתן לעתור לסעד לפי סעיף 11 גם לאחר איזון משאבים ופקיעת הנישואין עקב גירושין מקום שמדובר בנכס שהוסתר על-ידי הבעל עובר לביצוע איזון המשאבים, לא נכרך במפורש בתביעת הגירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני, והיה אמור להיות חלק ממסת הנכסים הנכללים באיזון המשאבים [22].

 

(ד) האנשים שלגביהם יינתנו הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

סעיף 14 לחוק יחסי ממון קובע כי: “סעיף 3 ושאר הוראות הפרק השני לא יחולו על בני-זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה”. מחד גיסא, ניתן לטעון כי סעיף 11, הדן באמצעים לשמירת זכויות, המצוי בפרק השלישי לחוק יחסי ממון, חל גם על בני-זוג שנישאו לפני ה-01/01/1974. מאידך גיסא, ניתן לטעון כי תחולת סעיף 11 על בני-זוג שנישאו לפני ה- 01/01/1974 מותנית בכך שבני-זוג אלה עשו הסכם ממון שכן סעיף 11 קובע כי הוא יחול, אם “עשה אחד מבני-הזוג פעולה או אם קיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת שיש בה כדי לסכל זכות של בן-הזוג השני על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון המשאבים”. דהיינו, סעיף 11 נוקט בלשון “הסכם ממון”, להבדיל מסעיף 15 הנוקט בלשון “הסכם”. מכאן עולה, כי ייתכן שסעיף 11 לא יחול על בני-זוג שנישאו לפני ה-01/01/1974 , אם לא ערכו הסכם ממון ביניהם, וכל מה שחל עליהם הוא הסכם מכללא לשיתוף בנכסים מכוח הלכות השיתוף [23]. חיזוק לכך ניתן למצוא בדברי השופט ברק בפרשת אזוגי [24], בקובעו כי:

“כך, למשל, נפסק … כי הוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון, המצויה בפרק הראשון לחוק – ועל-כן אינה נתפסת בהוראת המעבר שבסעיף 14 לחוק – חלה על בני-זוג שנישאו בטרם נכנס החוק לתוקפו. על-כן, משעשו בני-הזוג, שנישאו בטרם הוחק החוק ‘הסכם ממון’ ביניהם, רשאי כל אחד מהם לנקוט באמצעים לשמירת זכויותיו על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון”.

ברם, יש לזכור כי גם אם סעיף 11 לא חל על בני-זוג שנישאו לפני ה-01/01/1974 ולא ערכו ביניהם הסכם ממון, אין לכך נפקות יתרה שכן חלות עליהם הלכות השיתוף כפי שנתפתחו בפסיקה המקומית ואשר הינן חלק מהסדר שיתוף קנייני מיידי, אשר לפיו זכאי בן-הזוג בכל עת במשך חיי הנישואין וללא כל קשר למועד פקיעת הנישואין, לפנות לבית-המשפט בבקשה לקבלת סעד הצהרתי על חלקו ברכוש המשותף הרשום על שם בן-הזוג השני, ובמקרה כזה, הסעדים שבסעיף 11 פחות חשובים. אפשרות זו, לא מצויה בידי בני-זוג שנישאו החל מה-01/01/1974 ולפיכך, לגביהם הסעדים שבסעיף 11 משמעותיים יותר.

 

(ה) הנכסים לגביהם יינתנו הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

כאמור, סעיף 11 מאפשר הגנה לבן-הזוג עד אשר יפקעו הנישואין, על-ידי מתן סעדים שבאמצעותם לא יתאפשר לבן-הזוג האחר שבידו הנכסים או שהנכסים רשומים על-שמו לעשות בהם כרצונו ולסכל את זכות בן-הזוג האחר לאיזון המשאבים בעתיד עם פקיעת הנישואין עקב גירושין. השאלה הנשאלת בהקשר זה היא על אלו נכסים נועד להגן סעיף 11: האם רק על נכסים שהם בני-איזון במועד פקיעת הנישואין או אולי גם על נכסים שאינם בני-איזון במועד פקיעת הנישואין? בשאלה זו מצטרפים אנו לעמדתו של פרופסור טדסקי הסבור כי סעיף 11 לחוק יחול רק על נכסים בני-איזון, וכדבריו [25]:

“כפי ששמו מעיד עליו, איזון המשאבים ממוקד כולו בחלוקת המשאבים (קרי: העודפים), בפקיעת האישות – להבדיל מדאגה לחיי אישות תקינים ולפיכך מהגבלת חירותו הכלכלית של בן-זוג לטובת בן-זוגו (ולטובת המשפחה בכללה). אמנם, כדי שלא יבולע לציפיית בן-הזוג לאיזון העתידי, מזכה אותו החוק בזכויות השגחה וביקורת על פעולות בן-זוגו: ולזכויות כאלה נודעת במידת מה השפעת עקיפין אף במשך חיי הזוג, לריסון התנהגות רכושית בזבזנית ובלתי אחראית. ברם, כיוון שהתכלית המוצהרת היא אך ורק שמידה על צפיית האיזון העתידי, אין הריסון נוגע אלא בנכסים בני-האיזון, להבדיל מנכסים פרטיים. לכל היותר אפשר לטעון שהריסון יחול על הנכסים הפרטיים במדה שהתנהגות בעליהם מסכנת את איזון פרותיהם של נכסים אלו.

בדיוני החקיקה אחדים ראו את הוראות ס’ 11 כבלתי מספיקות והציעו להגבירן, בכלל או בקשר לנכסים מסויימים בלבד כגון הדירה המשפחתית; אך כל זה תמיד אך ורק במסגרת הנכסים בני-האיזון בלבד”.

בעמדה זו תומך השופט טל בפרשת מנדלברג בקובעו כי [26]:

“כאשר בית-משפט או בית-דין נוקט אמצעים לשמירת זכויותיו של אחד מבני-הזוג, עליהם לקבוע תחילה כי לכאורה הנכס המדובר הוא בר-איזון. לא יינקטו אמצעי שמירת זכויות לגבי נכס שברור שאיננו בר-איזון. מאחר שכן, הדיון בסעיף 11 מושפע מן השאלה העיקרית של הפעלת הסדר איזון המשאבים, ועל-כן הערכאה המוסמכת לתת סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייני הרכוש”.

 

(ו) התנאים למתן הסעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

סעיף 11 לחוק יחסי ממון דן בשני מקרים, בהם נדון להלן: האחד – פעולה שבוצעה בעבר על-ידי בן-זוג ויש בה כדי לסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון. השני – פעולה עתידית שקיים חשש סביר שהיא תבוצע על-ידי בן-זוג ותסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון.

 

(1) פעולה שבוצעה בעבר על-ידי בן-זוג ויש בה כדי לסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון

מקרה זה הינו מקרה, אשר באופן יחסי, קל לזהותו שכן הוא דן בסיטואציה שבה הפעולה כבר בוצעה בפועל בעבר, והיא זו שמעלה חשש שבעתיר תסוכל זכותו של בן-הזוג השני לאיזון המשאבים. בפרשת פלונית [27] נדון מקרה קלאסי להמחשת סיטואציה זו. באותה פרשה פתח הבעל חשבון בנק על-שם אשת חברו והפקיד בחשבון זה כספים, על-מנת לסכל את אפשרות עיקולם של כספים אלה על-ידי אשתו. בית-המשפט הסתפק בעובדה זו ובהתנהגותו זו של הבעל בעבר, על-מנת להסיק את המסקנה כי הבעל ביצע פעולה בעבר שיש בה כדי לסכל את זכותה של האישה לפי הסדר איזון המשאבים.

יחד עם זאת, עולה השאלה האם הגנתו של סעיף 11 היא רק על פעולה שבוצעה בעבר ו”שיש בה כדי לסכל” בעתיד את זכותו של בן-הזוג השני להסדר איזון המשאבים או שיש בסעיף 11 כדי להגן גם על זכות שסוכלה כבר בפועל בעבר, כלומר להגן גם על זכות בדיעבד? האם סעיף 11 הוא מניעתי בלבד או שמא הוא יכול לשנות מצב קיים? אם יש בסעיף 11 כדי להגן גם על זכות שסוכלה כבר בפועל בעבר, הרי שיהא בכך משום פתרון חלקי לבעיית המועד לאיזון המשאבים הטמונה בסעיף 5. בנושא זה עדים אנו למחלוקת:

מחד גיסא, קיימת עמדה בספרות המשפטית, לפיה מקום שבן-הזוג הצליח לעשות פעולות שסיכלו את זכותו העתידה של בן-הזוג האחר לאיזון המשאבים, לא ניתן להגן על אותו בן-זוג שזכותו סוכלה על-ידי סעיף 11 לחוק, שכן סעיף 11 מגן על זכותו העתידה של בן-הזוג רק מלכתחילה ולא בדיעבד [28].

מאידך גיסא, ניתן למצוא פסיקה אשר נקטה בגישה אחרת, לפיה סעיף 11 נועד להגן גם על זכות שכבר סוכלה. כך, בפרשת סרור [29] דובר בבני-זוג שנישאו ב-1982 ולאחר כחמש שנים התערערו יחסיהם אך הם לא התגרשו. האישה גילתה כי בעלה מכר מכונית לצד ג’, מכונית שהיתה רשומה על-שם הבעל אך נרכשה מכספים משותפים של בני-הזוג. לפיכך תבעה האישה לחייב את הבעל לשלם לה מחצית שוויה של המכונית. לפי הגישה האחת, כפי שהובעה לעיל, לא ניתן היה להיעזר בסעיף 11, שכן מדובר בפעולה מוגמרת, הזכות סוכלה ואין יותר מה לשמר. ואכן, בית-משפט השלום דחה את תביעת האישה בהסתמך על סעיף 5, וקבע כי מאחר שטרם פקעו הנישואין בין בני-הזוג עקב גירושין, לא ניתן לפסוק לאישה מחצית שוויה של המכונית. ברם, בערעור, השופט ביין בבית-המשפט המחוזי הפך החלטה זו ואימץ את הגישה השנייה בקובעו [30]:

“נכון הוא, שלפי ההסדר החל על בני-זוג שלא כרתו הסכם ממון, כאמור בפרק השני לחוק הנ”ל, קמה לבן-הזוג הזכות לאיזון משאבים רק עם פקיעת הנשואין עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג. אפילו נתערערו היחסים בין בני-הזוג, הרי שכל עוד לא הגיעו לכלל גירושין, אין בן או בת-הזוג יכולים לתבוע את ‘מחצית שווים של כלל נכסי בני-הזוג’ …

אלא שענייננו בהליך זה, אינו בזכות לאיזון בפקיעת הנישואין, אלא בשמירת זכותה או זכותה העתידית של המערערת במכונית הנ”ל המהווה חלק מנכסי בני-הזוג, על-פי סעיף 11 לחוק הנ”ל, שתשומת לבו של בית-משפט קמא לא הופנתה אליו.”

מכאן בוחר השופט ביין לתת לסעיף 11 פרשנות מרחיבה ולהיעתר לבקשת האישה, בקובעו כי [31]:

“לכאורה, ניתן לטעון, כי במכירה יש פעולה מוגמרת ואין יותר מה לשמר. לשון אחרת, לא רק שהמשיב נקט פעולה ‘שיש בה כדי לסכל זכות’, אלא הזכות סוכלה בפועל ממש, ואז נשאלת השאלה, האם נועד סעיף 11 למצב אשר כזה?

נראה לי, כי חייבים ליתן תשובה חיובית לשאלה האמורה, כדי שלא יצא חוטא נשכר, ולא יעלה על הדעת, כי הצד שנפגע יאלץ להמתין בקבלת תרופה, עד לפירוק הנישואין.

לפיכך, דעתי היא, כי כאשר לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו בדיוק באותה צורה, כגון שהרכב נמכר לצד שלישי שקנה בתום-לב ובתמורה, זכאי בן-הזוג ‘הנגזל’, לפחות, לקבל מבן-הזוג השני, את שווה ערך של הזכות שסוכלה, על-מנת שיוכל לרכוש חפץ דומה, שלגביו יוכל לממש את אותה זכות שהוא זכאי לה, ובחיוב בן-הזוג שנקט בפעולה ‘המסכלת’ בפיצוי כזה, אף בו יש לראות ‘אמצעי לשמירת הזכות’ במובן סעיף 11 לחוק.

פרשנות מרחיבה כזו, היא פרשנות ראויה, שכן היא מונעת פיצול נוסף של ההתדינות בין בני-זוג. אם תאמר שעומדת לבן-הזוג הנפגע רק תרופה בנזיקין, הוא יצטרך לפנות תמיד לביהמ”ש המוסמך לדון בתביעות כאלה לפי שוויון הכספי, בעוד שהתרופה לפי סעיף 11, יכולה להינתן גם על-ידי ביה”ד וגם על-ידי ביהמ”ש המחוזי, שבפניו מתנהלים, בדרך-כלל, התביעות ההדדיות של הצדדים, וזאת גם אם שווי החפץ הנגזל, הוא בסכום המביא את העניין לגדר הסמכות של בימ”ש השלום”.

ראוי לציין כי נימוקו האחרון של השופט ביין, לפיו פרשנות מרחיבה לסעיף 11 יש בה כדי למנוע פיצול התדיינויות בין בני-הזוג בערכאות השונות בהתאם לשווי התביעה, אינו רלוונטי עוד בימינו לאור חקיקתו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, הקובע בסעיף 3(א) כי “ענייני משפחה יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה”, כאשר הגדרת המונח “ענייני משפחה” קבועה בסעיף 1 לחוק וכוללת, בין היתר: תובענה אזרחית שהגיש אדם בין אדם או עזבונו לבין בן-משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא; ותובענה לפי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973. אך גם לגופו של עניין, עם כל הכבוד, לא נראית לנו עמדתו זו של השופט ביין, שכן:

ראשית – בעמדתו של השופט ביין ישנה סתירה פנימית, שכן כיצד יכול הוא מצד אחד להסכים כי על-פי סעיף 5 “אפילו נתערערו היחסים בין בני-הזוג, הרי שכל עוד לא הגיעו לכלל גירושין, אין בן או בת-הזוג יכולים לתבוע את ‘מחצית שווים של כלל נכסי בני-הזוג'”, ומצד שני לפסוק לאישה מחצית משוויה של המכונית על-פי סעיף 11 לאותו חוק.

שנית – עמדתו של השופט ביין סותרת את לשון החוק. בסעיף 11 נאמר במפורש כי:

“רשאי בית-המשפט או בית-הדין, לפי בקשת בן-הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה …”.

לפיכך קבעה הפסיקה כי הצווים הספציפיים האמורים בסעיף 11 אינם בבחינת רשימה סגורה של צווים שרשאים בתי-המשפט לתת על-מנת לשמר זכויותיו של בן-הזוג [32]. יחד עם זאת, עולה השאלה האם כאשר בן-הזוג האחד נקט בפעולה שסיכלה בפועל את זכותו של בן-הזוג האחר ברכוש, כמו, למשל, כאשר בן-הזוג מכר לצד שלישי נכס שנרכש מכספי שני בני-הזוג, ניתן מכוח סעיף 11 לחייב את בן-הזוג שנקט בפעולה המסכלת כאמור, לפצות את בן-הזוג האחר בסכום כסף שווה ערך לזכות שסוכלה? לדעתנו, סעיף 11 לא מאפשר מתן סעד זה, שכן, אמנם הסעדים הקבועים בסעיף 11 אינם מחוזים רשימה סגורה, אך הם מוגבלים – מכוח לשון סעיף 11 ומכוח תכלית חוק יחסי ממון כולו – מבחינת מטרתם. מטרתם של הסעדים מכוח סעיף 11, אינה להקדים את הזכות להפעלת הסדר איזון המשאבים, אלא מטרתם הינה לשמר את הזכויות בנכסים אשר בעתיד, עם פקיעת הנישואין עקב גירושין, ניתן יהיה להפעיל לגביהם את הסדר איזון המשאבים. פסיקת מחצית משוויה של המכונית לאישה, טרם פקיעת הנישואין, איננה שמירת הזכות “על-פי הסדר איזון המשאבים” כמצוות לשון סעיף 11, אלא החלתו בפועל של ההסדר על-ידי הקדמת המועד להפעלתו.

עמדת השופט ביין אף אינה עומדת בקנה אחד עם סעיף 5 לחוק יחסי ממון שכן היא מביאה, למעשה, להחלת משטר של שיתוף אובליגטורי מיידי בין בני-הזוג בהעניקה לאישה, כעת – ביום מתן פסק-הדין – את שוויה של הזכות שסוכלה, בעוד שאם זכות זו לא היתה מסוכלת בעבר על-ידי הבעל, היתה האישה זכאית לה רק עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מות בן-הזוג, כקבוע בסעיף 5. החלת משטר אובליגטורי מיידי על בני-הזוג, באמצעות סעיף 11, כפי שעשה בית-המשפט, יש בה כדי לעקוף את לשונו הברורה והחד משמעית של המחוקק בסעיף 5, אשר בה העדיף המחוקק להחיל על בני-זוג שנישאו החל מה-01/01/1974 את הסדר איזון המשאבים המהווה משטר אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב פטירת בן-הזוג, על-פני הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג, כפי שנתפתחו בפסיקה המקומית והמשקפות משטר קנייני מיידי. מכאן עולה כי אין זה ראוי שאת המשטר שהמחוקק נמנע מלהכניס בדלת הראשית של סעיף 5 לחוק יחסי ממון, יכניס בית-המשפט בדלת האחורית של סעיף 11 לאותו חוק.

שלישית – עמדתו של השופט ביין אינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה החקיקתית של חוק יחסי ממון.

בדברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון נאמר בהקשר של סעיף 11 (סעיף 3 להצעת החוק) כי [33]:

“על-פי סעיף 6, להלן, כל אחד מבני-הזוג חפשי לעשות בנכסיו כטוב בעיניו. מצב כזה עשוי להיקבע גם בהסכם שיעשו ביניהם בני-הזוג, אלא שחופש הפעולה עשוי כאן לסכן, או אף לסכל, זכויותיו של בן-הזוג השני הנובעות מהסכם הנישואין. הסעיף המוצע מקנה לבית-המשפט סמכויות רחבות ומגוונות להגנה על בן-הזוג בפני פעולות מסכנות כאלה מצד בן-זוגו.”

כפי שאנו רואים, אין בדברי הסבר אלה כדי להשליך אור על שאלתנו, ובנוסף הם מתייחסים ללשון הצעת החוק שאפשרה את הפעלת סעיף 11 רק כדי למנוע פעולות של סיכול זכויות בן-הזוג האחר על-פי הסכם נישואין ולא על-פי הסדר איזון המשאבים, כפי שקובע סעיף 11. יחד עם זאת, עלינו לבחון את הוראות חוק יחסי ממון כמכלול, באופן שהוראה אחת שלו לא תסתור את הוראתו האחרת. לכן עלינו לבחון את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 5 לחוק, אשר היתה מורכבת ממספר שלבים:

 

השלב הראשון – פניית בית-המשפט העליון למחוקק עקב הקשיים הטמונים בפיתוח הלכות השיתוף בנכסים

במקביל לפיתוחן של הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג בפסיקת בית-המשפט העליון, קראו שופטי בית-המשפט העליון למחוקק להסדיר את סוגיית יחסי הממון בין בני-זוג בחוק חרות, עקב הבעיות שנוצרו כתוצאה מפיתוחן של הלכות השיתוף בפסיקה ולא בחקיקה, בעיות שתמציתן כדלקמן: ראשית, חקיקה שיפוטית, בכל תחום שלא מוסדר על-ידי המחוקק, הינה נקודתית ולא מסוגלת להביא בחשבון את כל ההשלכות האפשריות על שאר תחומי החיים [34]. שנית, יש בהלכות השיתוף ובאפשרות לפירוק שיתוף מיידי בנכסי בני-הזוג כדי להאיץ ולעודד את פירוקה הקל והמהיר של המשפחה ולערעורה, לפגיעה ביציבותה ולדרדורה עוד בשלב מוקדם במשבר, כאשר ניתן היה אולי להציל את שלמות המשפחה [35]. שלישית, יש בהלכות השיתוף קשיים הנובעים, בין השאר, מניהול המשותף של הרכוש היכול להוות מקור לסכסוך, לפגיעה ביעילות עסקית, לקפאון מסחרי, לערעור יציבות הקניינים ולפגיעה בעצמאות ובאוטונומיה של בן-הזוג לערוך דיספוזיציות בנכסיו. הלכת השיתוף בנכסי מקרקעין יוצרת שותפות קניינית סמויה בלתי רשומה בנכס, שעלולה להטעות צדדים שלישיים שיסתמכו על הרישום בלשכת רישום המקרקעין. כדי להתגבר על-כך החקיקה השיפוטית החלה לבתרחב ולקבוע כי התחייבות לעשות עסקה שהתחייב בן-הזונ הרשום כלפי צד שלישי תם-לב הינה גם על דעת בן-הזוג האחר [36]. חקיקה שיפוטית זו היתה בנויה טלאי על טלאי וחייבה את המחוקק להתערב ולומר דברו [37].

 

השלב השני – דו”ח ועדת השופט זוסמן

בעקבות החסרונות של משטר הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג ובעקבות פנייתם של שופטי בית-המשפט העליון אל המחוקק לומר את דברו, מינה שר המשפטים ביום 04/04/1965 ועדה בראשות השופט זוסמן. לאחר ניתוח השאלה האם יש צורך בשיתוף או באי-שיתוף בנכסים בין בני-זוג, היה על הועדה להמליץ על דרך הסדרת זכויותיהם של בני-הזוג לגבי נכסים שירכוש אחד מהם או שניהם לפני נישואיהם ומיום נישואיהם וכל עוד נישואיהם עומדים בעינם וכן על חלוקת הרכוש בין בני-הזוג עם פקיעת נישואיהם. בספטמבר 1966 הגיש יושב ראש הועדה, השופט זוסמן, את דו”ח הועדה לשר המשפטים. לנגד עיני הועדה עמדו, בין היתר, החוק הגרמני לשיווי זכויות הבעל והאישה, החוק הצרפתי על יחסי ממון בין בני-זוג, החוק האנגלי משנת 1964 בדבר רכושה של האישה הנשואה, הצעת חוק היחיד והמשפחה שהוכנה על-ידי משרד המשפטים וכן פסקי-דין של בית-המשפט העליון שפיתחו את הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג. ועדת זוסמן המליצה למחוקק להחליף את ההסדר של שיתוף קניני מיידי בנכסים המתגבש בכל עת במהלך הנישואין (כגון הלכות השיתוף) בהסדר של שיתוף אובליגטורי דחוי לאיזון משאבים שמימושו עם פקיעת הנישואין [38].

 

השלב השלישי – הצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשכ”ט-1969

בעקבות המלצות ועדת זוסמן פורסמה הצעת חוק יחסי ממון, ה’תשכ”ט-1969 [39], אשר בדברי המבוא של הנכתב:

“רוב חברי הועדה (הכוונה לועדת זוסמן – ל’ ש’) המליצו על הסדר שיתוף בין בני-הזוג, שיחול עליהם כל עוד לא הסכימו על הסדר אחר. לפי הסדר זה תחול במשך קיום הנישואין הפרדה בין נכסי בני-הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני-הזוג (או בין יורשיהם) חיוב – חיוב אובליגטורי שאינו משנה את הזכויות הקניניות של בני-הזוג בנכסיהם – לאזן ביניהם, חלק כחלק, את שווים של נכסי שניהם על-ידי תשלום ההפרש, אם ישנו … החוק המוצע מאמץ את עיקרי ההמלצות של הועדה הציבורית שהוגשו לשר המשפטים”.

ההיסטוריה החקיקתית של חוק יחסי ממון מעידה, אפוא, באופן חד-משמעי כי כוונת המחוקק בחוקקו את חוק יחסי ממון היתה להחיל על בני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974 את הסדר איזון המשאבים אשר הינו הסדר אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות. גם מן ההיסטוריה החקיקתית עולה כי אין זה ראוי שאת המשטר שרצה למנוע המחוקק בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, יחיל בית-המשפט דרך סעיף 11 לאותו חוק.

לדעתנו, עשיית צדק עם האישה במקרה, זה יכולה הייתה להיעשות באמצעות יצירה שיפוטית לגיטימית, רק מחוץ לחוק יחסי ממון, על-ידי שימוש בדינים כלליים, כפי שעשה השופט אריאל באותה פרשה. השופט אריאל, אמנם נעתר לבקשת האישה, אך לא בהסתמך על חוק יחסי ממון אלא על הנימוקים הבאים [40]:

(א) הבעל גזל את המכונית ועשה בה כבשלו בהעבירו אותה לאחר, כדי לסכל את זכויותיה של אשתו כבעלים וכמשתמשת. הגזל הוא גזל, גם אם הוא נעשה במצב עניינים זה. על-פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הגזל מזכה את האישה בפיצוי. לנימוק זה הצטרף גם השופט סלוצקי.

(ב) הבעל טען להגנתו והסתמך על סעיפי חוק יחסי ממון, כמו למשל, הטענה שאין לאישה זכות תביעה, שכן על-פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון זכותה תקום רק עם פקיעת הנישואין וכן הטענה שסעיף 11 לא מחיל הגנתו כאשר הזכות סוכלה בפועל. אין הבעל יכול להיצמד לחוק יחסי ממון ולקרוא לעזרתו את סעיפי החוק כשהוא עצמו נוקט ברכוש זה בניגוד לחוק האמור. הבעל העמיד את זכויותיו כנגד זכויות האישה לא לפי חוק יחסי ממון אלא על-פי זכות בלעדית במכונית שאינה מוגבלת עד פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות. לכן לא שאלת השיתוף בנכסים על-פי חוק יחסי ממון עומדת למחלוקת אלא הנזק שגרם הבעל לאישה בגזלת רכושה ועל-כך צריך הוא לפצותה.

(ג) הבעל נהג בחוסר תום-לב בהעבירו את המכונית לאחר כדי לסכל את זכויותיה של אשתו. גם אם לא ניתן לומר כי הבעל הפר חוזה ונהג בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, הרי שהוא עשה פעולה משפטית שלא בתום-לב כמשמעותה בסעיף 61(ב) לחוק החוזים, ועל-כן חייב הוא בפיצוי לאישה.

דרך מקורית נוספת לעשיית צדק עם האישה באמצעות יצירה שיפוטית לגיטימית, מחוץ לחוק יחסי ממון, על-ידי שימוש בדינים כלליים, ניתן למצוא בפסק-דינו של השופט שוחט בפרשת פלוני [41]. בפרשה זו דובר בבני-זוג שיחסיהם התערערו, והאישה עזבה את דירת המגורים ונטלה עימה חפצים שונים מהדירה. הבעל פנה לבית-המשפט בתביעה למתן צו עשה כנגד האישה לההזיר לדירה את כל התכולה שהוציאה האישה. השופט שוחט קובע לעניין זה כי:

“החוק, ובית-המשפט כעושה דברו, אינם יכולים להתיר מצב בו בן-הזוג יפר באורח חד-צדדי את הסטטוס-קוו בתא המשפחתי.

סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973, החל בענייננו, מאפשר לבן-זוג לפנות לבית-המשפט מבעוד מועד ולקבל צווים שימנעו מבן-הזוג האחר לבצע צעדים חד-צדדיים שיהא בהם כדי לסכל את זכותו שלו.

לו היה המבקש פונה לבית-המשפט מבעוד מועד ועותר לקבלת- צו מניעה, בית-המשפט היה נעתר לו. האם רק משום שהדבר נעשה כבר ישיב בית-המשפט את פניו ריקם.”

על-מנת שלא להשיב את פניו של הבעל ריקם, קבע השופט שוחט כי קיים פן של אלימות במעשה שעשתה האישה. לפיכך, ולאור סעיף 2(א)(3) לחוק למניעת אלימות במשפחה תשנ”ה-1995 נתן בית-המשפט צו הגנה אשר יאסור על בן-המשפחה התוקפן (במקרה זה האישה) לעשות כל פעולה שתמנע ואפילו תקשה על בן-המשפחה המוגן (במקרה זה הבעל) לעשות שימוש בנכס המשמש אותו כדין אף אם יש לו, לבן-המשפחה התוקפן, זכות כלשהי בנכס. לפיכך חוייבה האישה בצו ההגנה להחזיר את הנכסים אותם הוציאה מן הדירה.

 

(2) פעולה עתידית שקיים חשש סביר שהיא תבוצע על-ידי בן-זוג ותסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון

בסיטואציה זו אין ספק שמדובר בפעולה עתידית של בן-הזוג ולכן גם “הסיכול” הינו צופה פני העתיד. אך כאן עולה השאלה מתי מתקיים “החשש הסביר” שמהווה עילה לתחולת הסעד לפי סעיף 11? גם בשאלה זו עדים אנו למחלוקת בין הפוסקים:

 

משבר בחיי הנישואין – האם “חשש סביר” לסיכול זכותו העתידית של בן-הזוג להסדר איזון המשאבים?

בפרשת גלנטי נתן השופט ביין פירוש מרחיב למונח “חשש סביר” וקבע כי די במשבר בחיי הנישואין על-מנת לקיים את התנאי של “חשש סביר” המהווה עילה לתחולת הסעד שבסעיף 11, וכדבריו [42]:

“במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שיחסי הצדדים הגיעו עד משבר, וכנסיבות כאלה יש תמיד חשש כי כל אחד מבני-הזוג ינסה ל’טרוף’ מיד ‘רעהו’ (לשעבר) נכסים אלה או אחרים. לדעתי, יש לפרש את ‘החשש הסביר’ שבסעיף 11 בצורה רחבה וליברלית ללא צורך בהוכחת מעשים ספציפיים של הכנה או נסיון להבריח רכוש, ודי בחשש העולה מנסיבות היחסים שבין הצדדים. בפירוש כזה, יש כדי לרכך את התוצאות הנובעות ממשטר על ‘השותפות הדחויה’, שבה עקרון השוויון מגיע לכלל מימוש, רק עם פקיעת הנישואין …”.

בפרשת גרונדלנר תמך השופט זמיר בדעתו של השופט ביין וקבע אף הוא כי במצב של משבר בחיי הנישואין יש כדי להעיד על “חשש סביר” לסיכול זכותו העתידית של הבן-הזוג להסדר איזון המשאבים ולהחלת סעיף 11, וכדבריו [43]:

“במקרה הנדון לפנינו, אין כל ספק שהיחסים בין בני-הזוג הגיעו לידי משבר קשה וחריף, ובמקרים כאלו ישנו תמיד החשש הסביר שבן-הזוג (זה שבידיו נמצאת מרבית נכסי בני-הזוג) יעשה נסיונות להבריח נכסים מידיו של בן-הזוג השני. לצערנו, נתקלים בתי-המשפט, חדשות לבקרים, במקרי הברחה מאלה של נכסים על-ידי בן-זוג אחד מבן-הזוג השני, כאשר מתעורר משבר בחיי הנישואין ביניהם. ראוי, אכן, לפרש את החשש הסביר האמור בסעיף 11 לחוק, בצורה רחבה וגורפת ואין צורך להוכיח את החשש הסביר הנ”ל דווקא במעשה מסוים שנעשה על-ידי בן-הזוג. עצם העובדה, כי התעורר משבר חריף בחיי הנישואין – כמו שהדבר כאן בענייננו – יש בה כדי להוות חשש סביר, כזה הדרוש על-פי האמור בסעיף 11 לחוק, ובית-המשפט רשאי לפעול למתן צווים על-פי סעיף זה כדי לשמר זכויות בן-הזוג השני במחצית כלל הנכסים של בני-הזוג.”

לעומת זאת השופט גורן בפרשת רוס מסתייג מעמדה זו של השופט ביין וקובע כי [44]:

“איני מאמץ דעה מרחיבה זו של בית-המשפט המחוזי בחיפה. ניתן להסיק מהאמור לעיל, כי בכל מקרה בו קיים משבר בנישואי בני-זוג אפשר לפתוח בהליכים לפי סעיף 11 לחוק כדבר שבשיגרה. התוצאה של קבלת דעה זו היא, שבתי-המשפט יוצפו בתובענות כגון אלה, כהליך מקביל ונוסף, בכל מקרה שתלויה ועומדת תביעה אחרת בענייני המעמד האישי, ואף במקרים שאין קיימת תובענה אחרת בבית-המשפט… יש להביא, לדעתי, לפני בית-המשפט נסיבות המצביעות על קיום כוונה לבצע פעולה לסיכול הזכות. ברור שהטיעון העובדתי בנושא זה, איננו חד-משמעי והכוונה של הצד המסכל צריכה להיות מוסקת מפעולות ממשיות שביצע או שניסה לבצע … המבקשת חייבת להוכיח שני תנאים מצטברים: א) קיים ‘חשש’ סובייקטיבי (כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בחיפה); ב) כי החשש יהיה סביר; כאן מדובר במבחן אובייקטיבי שיעמוד בביקורתו של בית-המשפט. ביקורת שיפוטית שכזו לא תאשר הפעלת הסעיף בכל מקרה אלא במקרים ברורים המצדיקים את התערבותה”.

כפי שנראה בהמשך מאמר זה, עמדתו המרחיבה של השופט ביין, קיבלה חיזוק בדברי השופטים טל ומצא בעניין יעקובי וקנובלר [45].

 

הנסיבות האופפות את חיי הנישואין: האם “חשש סביר” לסיכול זכות עתידית של בן-הזוג להסדר איזון המשאבים?

גם כאשר בתי-המשפט המחוזיים גרסו כי די בקיום משבר בחיי הנישואין על-מנת שיתקיים התנאי של “חשש סביר”, הם קבלו חיזוק לכך, בדרך- כלל, משאר הנסיבות שאפפו את חיי הנישואין. כך, למשל, בפרשת גרונדלנד [46] מצא השופט זמיר כי עורך-הדין המגן על הבעל ונכסיו בהליך זה של איזון משאבים, הוא אותו עורך-הדין שיוצא נגדו, בהליך מטעם חברה משפחתית של הבעל כנגד הבעל, והבעל לא מבקש להתגונן וזאת יש להניח תוך הסכמת כל המעונינים בדבר. אירוע זה הצביע, לדעת בית-המשפט, על כך שבן-הזוג (הבעל) עשה וניסה לעשות פעולה שיהיה בה כדי לסכל את מימוש זכויותיה של אשתו וזו עובדה מספיקה כדי שבית-המשפט יפעל בהתאם לסעיף 11. ובפרשת ביטון [47] נקבע כי נטישת הבעל את הבית והיחסים הקשים שנוצרו בינו לבין אשתו מעלים חשש של הברחת נכסים מצד הבעל.

 

(ז) שיקול דעת בית-המשפט בהפעילו את סעיף 11 לחוק יחסי ממון

המחוקק הישראלי נמנע מהוראות מגבילות אפריוריות למתן סעדים על-פי סעיף 11. בהעדר אמות מידה מגבילות בחוק יחסי ממון, השאלה אם מוצדק להעניק את הסעד המבוקש על-פי סעיף 11 טעונה הכרעה לפי שיקול-דעת בית-המשפט על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון48]. כיצד יפעיל בית-המשפט שיקול דעת זה? כאמור, בקשה לפי סעיף 11 דומה במהותה לסעדים זמניים המוכרים בתביעות אזרחיות, וכשם שמטרתם של סעדים זמניים אלה הינה לשמור על הסטטוס-קוו עד למתן פסק-דין בתובענה ושתפקידם להבטיח את קיומם של הנכסים לשם מימוש פסק-הדין, כך מטרתו של סעד זמני על-פי סעיף 11 לסכל הברחה או העלמה של נכסים על-ידי אחד מבני-הזוג או שניהם בטרם תגיע שעת איזון המשאבים. על-כן השיקולים ששוקל בית-המשפט בבואו לתת סעד על-פי סעיף 11 דומים לשיקולים אשר שוקל בית-המשפט בנותנו סעדי ביניים זמניים. יחד עם זאת יש לזכור כי לסעד הניתן על-פי סעיף 11 יש ייחוד משלו, וכאשר בית-המשפט מפעיל את שיקול-דעתו עליו להתחשי ישני שיקולים אשר סותרים זה את זה: מחד גיסא, הענקת סעד על-פי סעיף 11 בשלב מוקדם של הסכסוך ועוד לפני מועד איזון המשאבים, ופרשנות מרחיבה של יסודות העילה המזכה בסעד זה עשויים לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי סחיטה ולחץ על בן-הזוג הטוען לסעד על-פי סעיף 11 אך, מאידך גיסא, יש לזכור כי הענקת סעד על-פי סעיף 11 בשלב מוקדם של הסכסוך ועוד לפני מועד איזון המשאבים, ופרשנות מרחיבה של יסודות העילה המזכה בסעד זה, מקנה לבן-זוג אפשרות לנקוט בצעד דרסטי, יחסית, העלול בתנאים מסוימים, להוות התערבות ישירה בחופש הקניין של בן-הזוג האחר. ולפיכך בטרם מתן סעד על-פי סעיף 11, על בית-המשפט לבחון היטב שיקולים שונים ומגוונים כגון:

ראשית – יש לבחון את השאלה האם הסעד,,המתבקש על-פי סעיף 11 מהווה שינוי המצב הקיים. אם התשובה הינה חיובית הרי שבית-המשפט לא ייעתר למתן סעד זה שכן סעדים זמניים נועדו לשמירת המצב הקיים ולא לשינויו [49].

שנית – על בית-המשפט לבחון את השאלה האם הוגשה תביעת גירושין שכן תביעה שכזו יכולה להעיד על דחיפות הסעד המתבקש מכוח סעיף 11 ועל אי שיהוי מצד בן-הזוג המבקשו. כך, למשל, בפרשת ביקל נבנה בית חדש בחצר הבית הישן והאשה בקשה צו המונע מבעלה ובנו להתגורר בבית זה. השופט גורן סירב לתת לאישה את הצו המבוקש על-פי סעיף 11, בקובעו כי [50]:

“נשאלת השאלה אם זכאית המבקשת לדרוש דרישה כה קיצונית כאשר מדובר בסער זמני מצד אחד, וכאשר מועד פקיעת הנישואין רחוק מהשגה וכאשר המבקשת לא עשתה שום צעד לקידום הליך הגירושין”.

לעומת זאת, במקרים בהם הוגשה תביעה לגירושין נאות בית-המשפט ביתר קלות לתת את הצו [51].

שלישית – על בית-המשפט לבחון את השאלה האם הזכות שעליה מנסים להגן באמצעות הסעדים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 הינה זכות עבירה. אם התשובה לשאלה זו הינה שלילית, והזכות אינה עבירה מבחינה קניינית, קרוב לוודאי שבית-המשפט יסרב לתת סעד על-פי סעיף 11 שכן הזכות בנכס אינה ניתנת גם כך לשינוי. כך, למשל, בפרשת ביקל, כאמור, נבנה בית חדש בחצר הבית הישן במושב והאישה בקשה צו המונע מבעלה ובנו להתגורר בבית זה. הבן היה זכאי להכרה כ”בן ממשיך” במסגרת היחסים שבינו לבין המושב. השופט גורן סירב לתת לאישה את הצו המבוקש, בקובעו כי [52]:

“יתר על כן, זכות של ‘בן ממשיך’ איננה עבירה כלל, ולפיכך אין כל חשש שאם המבקשת תוכיח זכות כלשהיא בבית החדש, אם בתובענה ואם במועד מאוחר יותר בפקיעת הנישואין (אם אכן יקויימו התנאים של סעיף 5 לחוק) – הרי הזכות בנכס לא תשתנה עד אז, ואין צורך באמצעי שמידה על-פי סעיף 11 לחוק כי הרי כאמור הזכות של הבן היא אישית והיא בלתי עבירה”.

רביעית – על בית-המשפט לבחון את השאלה האם בן-הזוג הנתבע פועל בתום-לב [53].

חמישית – כאשר פעולות בן-הזוג נעשות מתוך תום-לב, על בית-המשפט לבחון את מאזן הנוחות, דהיינו את הנזק שייגרם לבן-הזוג שיקבל את הסעד המבוקש על-ידו על-פי סעיף 11 אל מול הנזק שייגרם לבן-הזוג האחר שהסעד מופנה כלפיו [54].

הפסיקה אימצה עמדה זו. כך, למשל, בפרשת ביקל, כאמור, נבנה בית חדש בחצר הבית הישן במושב והאישה בקשה צו המונע מבעלה ובנו להתגורר בבית זה. הבן היה זכאי להכרה כ”בן ממשיך” במסגרת היחסים שבינו לבין המושב. השופט גורן סירב לתת לאישה את הצו המבוקש על-פי סעיף 11, בקובעו כי [55]:

“יש לשים לב, כי תנאי נוסף להכרת זכותו של ‘בן ממשיך’ היא חזקתו בנכס. מכאן, שבשיקולי מאזן הנוחות אם נשלול מהבן את הזכות להחזיק בבית החדש נשלול ממנו גם את זכותו הקניינית כבן ממשיך, דבר שיגרום לו נזקים לא משוערים.

מאידך גיסא, אי מתן הצו המבוקש, לא יגרום למבקשת כל נזק כי הרי בתחילת ההליכים בבקשה לצו מניעה זמני נקבע מפורשות, כי נאסר על המשיבים לביצוע כל דיספוזיציות קנייניות בנכס.”

 

(ח) הסעדים הניתנים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון

כאמור לעיל, הפסיקה חזרה והדגישה לאורך מספר רב של פסקי-דין כי הצווים הספציפיים האמורים בסעיף 11 אינם בבחינת רשימה סגורה של צווים שרשאים בתי-המשפט לתת על-מנת לשמר זכויותיו של בן-הזוג 56 שכן בסעיף 11 נאמר במפורש: “רשאי בית-המשפט או בית-הדין, לפי בקשת בן-הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה…”. בית-המשפט נתן סעדים מגוונים במסגרת שמירת הזכויות על-פי סעיף 11, ובין השאר: בית-המשפט ציווה על בן-הזוג לתת ידיעות מפורטות ומדויקות על הכספים המוחזקים או שהוחזקו על-ידו בחו”ל, בצורה מפורטת על כל חלק וחלק מכספים אלה, מקומות החזקתם וכל הכרוך בכספים אלה, ממועד נישואי בני-הזוג ועד ליום הדיון בתביעה וכן למסור ידיעות מדויקות על כל הכספים, הזכויות הכספיות, ניירות ערך, תכניות כספיות שונות, ביטוחי חיים שונים, ניירות ערך וכל סוג אחר של כספים וזכויות כספיות, שהיו וישנם לבן-הזוג הנתבע בישראל, בכל בנק, מוסד וגוף אחרים מאז נישואי בני-הזוג ועד ליום הדיון בתביעה [57]. יתרה מזאת, כאשר היה חשש כי בעבר, עוד בטרם הוגשה התביעה, התבצעה הברחת רכוש על-ידי אחד מבני-הזוג שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן-הזוג השני, הורה בית-המשפט על מתן דו”ח בדבר מצב הרכוש נכון לתקופה של שנה רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה על-מנת שאפשר יהיה לבחון אילו נכסים הוברחו מיום זה ועד ליום הגשת התביעה [58]. במקום בו חשש בית-המשפט כי הצדדים יתישו זה את זו וזו את זה, את פרקליטיהם ואת בית-המשפט בהבאת ראיות ובהתחמקות מהבאת ראיות, בחר בית-המשפט למנות בורק וחוקר מכוח סעיף 11 אשר תפקידו יהיה לחקור בדבר זכויות וכספים שיש בידי בן-הזוג ולהציג את ממצאיו בפני בית-המשפט [59]; בית-המשפט נתן צו מניעה האוסר על בן-הזוג לעשות כל דיספוזיציה וכל שינוי בבעלות ובזכויות לגבי נכסים שונים כגון: קרן השתלמות, קרן תמלוגים, כספים בבנק, פיצויים ומכונית [60]; בית-המשפט הורה על רישום הערות אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על נכסי מקרקעין [61].

 

2. דרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון לאחר מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר

 

(א) פרשת יעקובי וקנובלר [62]

 

(1) העובדות בפרשת יעקובי וקנובלר

בני-הזוג יעקובי נישאו ביום 10/12/1975. שני בני-הזוג עבדו במהלך נישואיהם. לבני-הזוג היתה דירת מגורים הרשומה על-שם שניהם בחלקים שווים. נישואיהם עלו על שרטון והאישה תבעה מבית-המשפט המחוזי להצהיר על כל הרכוש (שתי דירות נוספות, כלי רכב, חשבונות בנק, מזומנים וציוד עסקי) כרכוש משותף של בני-הזוג ולצוות על רישומו בהתאם. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת האישה מאחר שבני-הזוג נישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, ועל-פי סעיף 5 שבו חלוקת הרכוש תיעשה רק לאחר פקיעת הנישואין. האישה הגישה ערעור לבית-המשפט העליון.

בני-הזוג קנובלר נישאו ביום 18/04/1978. נישואיהם עלו על שרטון והאישה פנתה לבית-המשפט המחוזי בתביעה לפסק-דין הצהרתי על היותה זכאית למחצית נכסי בני-הזוג בכלל, ובפרט לדירת המגורים של בני-הזוג. בית-המשפט המחוזי קבע כי במשך כעשר שנים שימשה משכורתה של האישה כמקור העיקרי לפרנסת המשפחה. הדירה נבנתה על מגרש שבו זכה המערער במכרז של מנהל מקרקעי ישראל בעת תקופת המגורים המשותפת של בני-הזוג בטרם הנישואין. הבניה התבצעה לאחר הנישואין. רכישת המגרש וחלק הארי של עלויות הבניה מומנו על-ידי הוריו של הבעל, והיתר ממשכורות בני-הזוג. הבעל רשם את הדירה על-שמו, הגם שסיפר לאישה כי הדירה נרשמה על-שם שניהם בחלקים שווים, וזו האמינה לו. מאחר שבעת הדיון טרם התגרשו בני-הזוג, קבע בית-המשפט כי אין בסמכותו להעניק לאישה סעד מכוח החוק, אולם בית-המשפט קבע שבמקרה שלפניו התבצעה בין בני-הזוג עסקת מתנה, שאפשרות עריכתה אינה נשללת על-ידי החוק ולאור מסקנה זו הוציא בית-המשפט צו הצהרתי בדבר בעלותה של האישה במחצית הדירה וכן בדבר בעלותה במחצית המיטלטלין שבדירת המגורים. מכאן הוגש הערעור של הבעל לבית-המשפט העליון.

הדיון בערעורים של בני-הזוג יעקובי ובני-הזוג קנובלר אוחד מפאת השאלות המשפטיות המשותפות שהם מעוררים, ובעיקר בשאלה כיצד ניתן להתגבר על נקודת התורפה הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים? בפרשה זו הובעו מספר דעות של שופטי בית-המשפט העליון במטרה לפתור קושי זה, דעות שנפרטן להלן.

 

(2) עמדת השופטים שמגר ודורנר

בפרשת יעקובי וקנובלר, השופטים שמגר ודורנר, מציעים לפתור את הקושי הטמון במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים באמצעות סעיף 4 לחוק הקובע כי “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני-הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני”. לדעתם, בעוד שבפקיעת הנישואין יצר החוק הסדר משלו – הסדר איזון המשאבים שבסעיף 5 לחוק – וקבע את זכותו של כל בן-זוג למחצית מכלל נכסי בני-הזוג, הרי שבמהלך קיומם של הנישואין הותיר המחוקק את הסדר חלוקת הרכוש לדיני הקניין הכלליים מכוח סעיף 4 לחוק. סעיף זה, לדעתם, אינו מונע תחולתם של הסדרים רכושיים נוספים לגבי בני-זוג הכפופים לחוק יחסי ממון, כאשר הסדרים אלה יכולים להיות מגוונים: עסקאות מתנה, העברה ואף החלה סימולטנית של הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג במקביל להסדר איזון המשאבים, וזאת מנימוקים הנוגעים ללשון החוק, לרקע החקיקתי, ולתכלית החוק ולאופי ההסדר והנכון ולשיקולי מדיניות כלליים [63] בבואם ליישם עמדה זו בערעורים שבפניהם קובעים השופטים שמגר ודורנר כי הן לגבי בני-הזוג יעקובי והן לגבי בני-הזוג קנובלר הוכח כי ניתן להחיל לגביהם את הלכות השיתוף בין בני-זוג במקביל להסדר איזון המשאבים. עמדתם של השופטים שמגר ודורנר הינה דעת מיעוט [64], שכן התנגדו לה במפורש השופטים טל [65], שטרסברג-כהן [66] ומצא [67].

 

(3) עמדת השופט טל

השופט טל גורס בפסק-דינו כי בצד היתרון של הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג בהיותן דוגלות בצדק חברתי ובשוויון בין בני-הזוג, יש להן מגרעות רבות – ערעור בטיחות הקניינים, סיכונים הכרוכים בזכויות נסתרות בנכסים, פגיעה בעצמאות ואוטונומיה של יחידי בני-הזוג והאצת פירוק המשפחה ודרדורה עוד בשלב מוקדם במשבר, כאשר ניתן היה אולי להציל את שלמות המשפחה. לכן, אומר הוא, פתרון זה לא נתקבל ברוב ארצות העולם המערבי [68]. בנוסף, הוא קובע, כי הלכות אלו אינן יכולות לחול במקביל להסדר איזון המשאבים ביחס לבני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974 [69]. לעומת זאת, להסדר איזון המשאבים יתרונות רבים: הוא מקדם את המטרה של צדק חברתי ושוויון בין בני-הזוג ויחד עם זאת נשמרים בו במהלך הנישואין השוויון והחירות האינדיווידואלית של בני-הזוג. בנוסף, משטר זה מבקש לשמור על יציבות המשפחה כל עוד לא אפסה תקווה. לפיכך רוב מדינות המערב אימצו הסדר זה [70].

אמנם, גם להסדר זה ישנו חיסרון הבא לידי ביטוי בפגיעותה של האישה – בעלת הזכויות בעתיד, לכשיפקעו הנישואין, אך חסרת הרכוש בהווה – ללחצים שתוותר על זכויותיה כדי להשיג גירושין [71]. כדי למנוע לחץ זה מציע השופט טל למחוקק לקבוע כי הסדר איזון המשאבים יופעל אף לפני פקיעת הנישואין [72]. אך כל עוד לא תוקן החוק, גורס השופט טל, כי ניתן להקדים בדרך של פרשנות מרחיבה את מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים אף לפני מתן הגט. את המונח “עקב גירושין” שבסעיף 5, יש לפרש פרשנות מרחיבה באופן שלגבי יהודים משמעותו מתן פסק-דין סופי הקובע שעל בני-הזוג להתגרש” [73] ולגבי עדות אחרות משמעותו מתן פסק-דין של ערכאה מוסמכת שיש בו כדי להתיר את קשר הנישואין [74].

עמדתו זו של השופט טל הינה דעת מיעוט [75] שכן התנגדו לה במפורש השופטים שמגר [76], דורנר [77] ומצא [78].

בבואו ליישם את עמדתו לערעורים שבפניו קובע השופט טל, כדלקמן [79]: לגבי בני-הזוג יעקובי – גם לאור פרשנותו המרחיבה של השופט טל למועד פקיעת הנישואין, קובע הוא כי יש לאשר את עמדת בית-המשפט המחוזי שסירב להצהיר על זכויותיה של האישה במחצית רכושם של בני-הזוג שכן בני-הזוג נישאו לאחר כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, ולפיכך לא ניתן להצהיר על זכויות בן-הזוג במחצית הרכוש של בני-הזוג, שכן במהלך הנישואין קיימת הפרדה של נכסי בני-הזוג, ובית-הדין הרבני לא קבע שעל בני-הזוג להתגרש. לעומת זאת, לגבי נכס שהוא בבעלות שני בני-הזוג רשאית האישה לקבל הצהרה מבית-המשפט על בעלותה בנכס זה כמו למשל, מיטלטלין שנרכשו מהכנסתם המשותפת של בני-הזוג. לגבי בני-הזוג קנובלר – מקבל השופט טל את עמדת בית-המשפט המחוזי לפיה הוכח כי התבצעה בין בני-הזוג עסקת מתנה ולפיה זכאית האישה לבעלות במחצית הדירה במנותק מהסדר איזון המשאבים.

 

(4) עמדת השופטת שטרסברג-כהן

השופטת שטרסברג-כהן, אף היא, בדומה לעמדת השופט טל גורסת כי מהשוואת הסדר הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג להסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון, עולה כי ההסדר האחרון הוא ההסדר הרצוי. לטעמה, אף כי מטרת שני ההסדרים הינה זהה – חלוקה שוויונית של רכוש בני-הזוג ביניהם – עדיין רבים היתרונות של הסדר איזון המשאבים על-פני הלכות השיתוף שיש בהן כדי לערער את בטיחות הקניין, לפגוע ביעילות עסקית ולהביא לקפאון מסחרי, לגרוע מערכו של הנכס, לפגוע ביסודות קבלת אשראי, לעורר קשיים רבים בשאלה מי רשאי לעשות דיספוזיציה בנכס שיש לגביו שותפות קניין, לפגוע בצד שלישי שרכש זכויות בתום-לב, לעורר קשיים רבים הנובעים, מניהול המשותף של הרכוש, ולהוות מקור לסכסוכים. בנוסף משטר זה הינו בעייתי במובן זה שהוא מכניס נכסים שלא נצברו במאמץ משותף לכלל הרכוש המשותף. בשל חסרונות אלה הסדר זה אינו מקובל ברוב מדינות המערב. לעומת זאת, גורסת השופטת שטרסברג-כהן כי משטר איזון המשאבים מביא לחלוקה שוויונית של נכסי בני-הזוג ביניהם תוך שהוא מתגבר על הבעייתיות הטמונה בהלכות השיתוף: זהו משטר שקושר את פירוק הרכוש על-ידי איזונו בין הצדדים למועד פקיעת הנישואין ובמישור זה הוא מתאים יותר למרקם חיי הנישואין ולסיומם מאשר הלכת השיתוף, המאפשרת פירוק שיתוף גם על-פי בקשת אחד מבני-הזוג בעוד הנישואין שרירים וקיימים, זהו משטר שנקבע על-ידי המחוקק כתוצאה מאימוץ המלצות שהועלו לאחר שקילה, בדיקה וחקירה של שיטות אפשריות ושל השוואת שיטות זרות וזהו משטר שאומץ ברוב מדינות המערב הנאורות. אלא מאי? החוק קבע מועד נוקשה שבו מתגבשת הזכות לאיזון המשאבים במועד פקיעת הנישואין על-ידי גירושין, ובכך הוא מכביד על הצד המבקש להשתחרר מן הנישואין ולאזן את הרכוש, כאשר הרכוש אינו שלו, והוא עלול לוותר על חלקו על-מנת להשתחרר ממסגרת שאין הוא רוצה בה עוד. לכן עיתוי האיזון ולא מהותו של המשטר הרכושי – הסדר איזון המשאבים כמשטר אובליגטורי דחוי – הוא נקודת התורפה של החוק [80].

יחד עם זאת, קובעת השופטת שטרסברג-כהן כי לאור העובדה כי עיתוי האיזון, ולא עצם המשטר של איזון המשאבים, הוא נקודת התורפה של ההסדר כולו, יש לרכך את התוצאה על-ידי מתן פרשנות שיפוטית לסעיף 5 לחוק יחסי ממון באופן שתגמיש את העיתוי, וזאת ניתן לעשות על-ידי מתן פרשנות מרחיבה לסעיף 5 באופן שבו אף התערערותם ללא תקנה של יחסי בני-הזוג יש בה כדי לאפשר את הפעלתו של הסדר איזון המשאבים. פרשנות זו לטעמה, ראויה היא מכוח העקרון הפרשני המעדיף פרשנות תכליתית על-פני משמעות מילולית. תכלית החוק הינה להסדיר את ההיבטים הרכושיים כלכליים של סיום הקשר בין בני-זוג נשואים, סיום שניתן לראות אותו גם כאשר הסתיימו הנישואין דה-פקטו [81].

עמדתה זו של השופטת שטרסברג-כהן הינה דעת מיעוט [82] שכן התנגדו לה במפורש השופטים שמגר [83] דורנר [84] ומצא [85].

כמו כן, מקדישה השופטת שטרסברג-כהן חלק קטן מפסק-דינה בו היא מסבירה מדוע היא מתנגדת לעמדות השופטים שמגר ודורנר שפירשו את סעיף 4 לחוק כסעיף המאפשר את תחולת הלכות השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים, ובהקשר זה היא נותנת הסבר משלה על משמעותו של סעיף 4 לחוק יחסי ממון, בקובעה כי [86]:

“סעיף 4 לחוק קובע כי ‘אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני-הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחרות לחובות השני’… ברור מתוך סעיף זה, שהדין החל על בני-הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. אם קיים רכוש שנרשם על-שם אחד אלא שהרישום איננו משקף אל נכון את הבעלות האמיתית בו, או שקיים רכוש בלתי רשום שלא ניתן לזהות של מי הוא, יש לקבוע את הבעלות לאשורה לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על-ידיהם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השיתוף לפחות ככל שהייתה בתחילת ררכה. על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני-הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש. כל זה ייעשה תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי. יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה, במסגרת ההסדר המיוחד שמצא את ביטויו בחוק”.

בבואה ליישם את עמדתה לערעורים שבפניה קובעת השופטת שטרסברג-כהן כדלקמן [87]: לגבי בני-הזוג קנובלר – מקבלת השופטת שטרסברג-כהן את עמדת בית-המשפט המחוזי לפיה במסגרת הדין הכללי (והכוונה כנראה לדיני המתנה) זכאית האישה לבעלות במחצית הדירה במנותק מהסדר איזון המשאבים. לגבי בני-הזוג יעקובי – קובעת השופטת שטרסברג-כהן כי יש להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי ועליו לראות במועד שבו התערערו חיי הנישואין של בני-הזוג יעקובי ללא תקנה את מועד פקיעת הנישואין המגבש את הזכות לאיזון המשאבים.

 

(ב) פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בפרשת יעקובי וקנובלר

השופטים טל ומצא בפרשת יעקובי וקנובלר הביעו כבדרך אגב את עמדתם לגבי השימוש בסעיף 11, כדרך שיכולה להקל, במעט, על הקושי הטמון במועד לאיזון המשאבים הקבוע בסעיף 5.

כך התבטא השופט טל באשר לתחולת סעיף 11 [88]:

“סעיף זה (דהיינו סעיף 11 לחוק יחסי ממון – ל’ ש’) מיועד להגן על זכותו של בן-הזוג חסר הנכסים, ולשמר נכסים וזכויות לבל יוברחו או יועלמו מאיזון עתידי. לבית-הדין, כמו לבית-המשפט, ניתנו סמכויות מרחיקות לכת לשם שימור זה, ובין השאר רשאי הוא לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה, לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני-הזוג ולצוות על רישום הערה בפנקס המתנהל על-פי חוק לגבי נכס של אחד מבני-הזוג.

שימוש בסמכויות אלה בשלב מוקדם של הסכסוך, ופרשנות מרחיבה לדיבור ‘פעולה שיש בה כדי לסכל זכות’, עשויים לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה”.

גם השופט מצא הקדיש מקום בפסק-דינו בפרשת יעקובי וקנובלר לסעיף 11 לחוק יחסי ממון, וכדבריו [89]:

“בהקשר זה אבקש לחזק את דברי חברי, השופט טל, בדבר האפשרות הנתונה לבן-הזוג החלש להסתייע, להגנת זכותו העתידה, בבקשת סעד מניעתי, לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. מטרתו של סעד מניעתי, כאמור, היא לסכל הברחה או העלמה של נכסים בטרם תגיע שעת איזון המשאבים. ואולם, בצדק אומר חברי, כי הענקת סעד זה בשלב מוקדם של הסכסוך, ופרשנות מרחיבה של יסודות העילה המזכה בסעד זה, עשויות ‘לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה’. בדקתי ונוכחתי כי במספר מקרים, שבהם הוענק הסעד על-ידי בתי-משפט מחוזיים, אכן ננקטה גישה זו… אך מובן הוא, שבהיעדר אמות מידה מגבילות בחוק, השאלה אם מוצדק להעניק את הסעד טעונה הכרעה, לפי שיקול-דעת בית-המשפט, על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון… אך מקובל עליי, שבנתון לשורת הזהירות המתחייבת מנסיבות המקרה שלפניו, הרי בהענקת סעד זה ראוי לבית-המשפט שלא לקמוץ את ידו”.

 

(ג) פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון על-ידי בתי-המשפט לאחר מתן פסק-דין בפרשת יעקובי וקנובלר

מעיון בפסקי-הדין שניתנו לאחר פרשת יעקובי וקנובלר ניתן לראות כי ישנם שופטים, הן מבית-המשפט העליון, הל מבית-המשפט המחוזי והן מבית-המשפט לענייני משפחה, אשר נטו לפרש את היקפו וטיבו של סעיף 11 באופן נרחב מדי, אשר לטעמנו, לא רק שיש בכך סתירה מפורשת לפסק-הדין בפרשת יעקרבי וקנובלר, ובמקרה של בתי-המשפט המחוזיים ובתי-המשפט לענייני משפחה, אף סטייה מהלכת התקדים המחייב הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, אלא שיש בכך יצירה שיפוטית בלתי-לגיטימית המסכלת את כוונת המחוקק. להלן נסקור מספר פסקי-דין המחוזים דוגמאות לכך:

 

(1) פרשת איטח

בסמוך לאחר פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר נידונה בבית-המשפט המחוזי פרשת איטח 90 אשר בה היה מדובר בבני-זוג שנישאו לאחר ה-01/01/1974. עוד בטרם הגירושין בין בני-הזוג, תבעה האישה קבלת פסק-דין הצהרתי בדבר היותה זכאית למחצית מכל הרכוש שנרכש על-ידי הבעל או בבעלותו או בניהולו. השופט פידם נענה לתביעת האישה, בקובעו כי:

“במחלוקת הפוסקים האם לאור סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), עדיין רשאי בית-המשפט ליתן פסק-דין הצהרתי לפחות על שותפות בני-זוג בנכסים למרות שטרם פורקו הנישואין, קיימת מחלוקת פוסקים. דעתי היא כי מוסמך גם מוסמך בית-המשפט המחוזי להצהיר על בעלות משותפת בנכסים גם בטרם פורקו הנישואין. במיוחד אמורים הדברים כבנדוננו, כשהוכח לי שהנתבע עשה ניסיון ‘להבריח’ מנכסיו כדי לשלול את זכותה של התובעת האשה בהם”.

פסיקתו זו של השופט פיזם, מעבר להיותה נתונה לביקורת שיפוטית, כפי שנראה בהמשך, היא גם לוקה בחוסר בחירות ואינה מנומקת. מחד, אמנם, השופט פיזם אינו מאזכר במפורש את סעיף 11, אך מתוך ההסבר שהוא נותן לפיו הוכח שהנתבע עשה ניסיון “להבריח” מנכסיו, ניתן להבין כי הוא נעזר בסעיף זה על-מנת לתת סעד הצהרתי לפיו האישה הינה שותפה בחלקים שווים במחצית מהנכסים הרשומים על-שם הבעל. חיזוק לכך ניתן למצוא בפסיקה מאוחרת יותר של השופט פיזם, בפרשת ביטון, עליה נדון בהמשך, ואשר בה נעזר השופט פיזם בסעיף 11 על-מנת לתת סעד הצהרתי. מאידך, העובדה שהשופט פיזם אינו מאזכר את סעיף 11 אלא רק את סעיף 5, ייתכן שמלמדת כי הוא סבור כי הסעד ההצהרתי אינו ניתן מכוח סעיף 11 אלא מכוח סעיף 5. בין אם השופט פיזם ביסס את דעתו על טמן סעיף 11 ובין אם ביססה על טמן סעיף 5, שתי הדרכים גם יחד אינן עומדות בפני הביקורת השיפוטית כפי שנראה בהמשך.

 

(2) פרשת ביטון

בפרשת ביטון [91] דובר בבני-זוג שנישאו לאחר ה-01/01/1974. עוד בטרם הגירושין בין בני-הזוג, תבעה האישה מבית-המשפט המחוזי, ליתן לה סעד הצהרתי על-פי סעיף 11 בגין, היותה, לטענתה, שותפה לחיים של בעלה מזה שנים רבות ועל-כן גם שותפה לנכסיו של הבעל ובעיקר לקופות גמל שונות הרשומות על-שמו. השופט פיזם נעתר לבקשת האישה, בקובעו כי:

“השימוש בסעד זה (הכוונה לסעד על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון – ל.ש.) להגנה על זכויות התובעת-האשה איננו יותר שנוי במחלוקת [כפי שעולה מפסה”ד… בעניין יעקובי קנובלר, ע”א 1915/91, ראה בחוות-דעתו של כב’ השופט מצא].

אמנם, לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון העילה לתביעה צריכה להיות מבוססת על החשש שהנתבע [האיש] עלול להבריח נכסים, באופן שלא יתאפשר, למעשה, לאחר-מכן, איזון משאבים.

נכון שלא היתה טענה שהנתבע עשוי לעשות כן, אבל מעצם התנהגותו של הנתבע, נטישתו את בית-המשפחה והיחסים הקשים שנוצרו בינו לבין התובעת, עולה החשש שזכויותיה של התובעת-האשה יופקעו מהנכסים הנ”ל…

סוף דבר בסוגיה זו: אני מכריז כי התובעת האשה שותפת במחצית הזכויות בקופ”ג תעוז ובקופ”ג שגיא וקרן מקפת, הרשומות על שם הנתבע”.

 

(3) פרשת דורות

בפרשת דורות [92] תבעה האישה לאחר גירושיה, מתן סעד על-פי סעיף 11, לפיו יחוייב הבעל במתן פרטים ובגילוי מסמכים בקשר לחשבון בנק הרשום על-שמו בבנק בשוויץ. בדרך-אגב מתייחסת השופטת שטרסברג-כהן בבית-המשפט העליון, לסעדים היכולים להינתן מכוח סעיף 11, בקובעה כי:

“… לדעתי אין מניעה ליתן סעד הצהרתי וצווים המבטיחים את הזכות העתידית של כן-הזוג בבוא העת לאיזון משאבים …”.

 

(4) פרשת סולמי

בפרשת סולמי [93] מדובר היה בבני-זוג שנישאו בשנת 1983. עוד בטרם הגירושין בין בני-הזוג, תבעה האישה מבית-המשפט לענייני משפחה, ליתן לה סעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מן הזכויות בנכסים מסוימים הרשומים על-שם בעלה. השופטת פלאוט נעתרת לבקשת האישה, בקובעה כי:

“סעיף 11 לחוק יחסי ממון מעניק סעד של ‘שמירת זכויות’, אשר הינו סעד הבא להצהיר על חלוקת משאבים בין צדדים בטרם פקיעת נישואיהם. ניתן להעניק סעד זה, אף אם לא נתבקש מפורשות, משום שהוא ‘נבלע’ בסעד המבוקש שהינו, אף הוא, הצהרתי באופיו, ורחב יותר”.

 

(5) פרשת מונטיליו

בפרשת מונטיליו [94] מדובר היה בבני-זוג שנישאו בשנת 1986. עוד בטרם הגירושין בין בני-הזוג, תבעה האישה מבית-המשפט לענייני משפחה, ליתן לה סעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מן הזכויות בנכסים מסוימים הרשומים על-שם בעלה. השופט קמא רואה בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי וקנובלר, לפיו ניתן להחיל על בני-זוג כאלה את הדינים הכלליים, אותם הוא מכנה “חזקת שיתוף במובנה המצומצם”, כמכנה המשותף המקובל על רוב שופטי ההרכב המורחב. ומכאן הוא עובר לדון בסעיף 11 ומסיק כי ניתן מכוחו לתת סעד הצהרתי, וכדבריו:

“הנה כי כן, לעניין הפרשנות המרחיבה של יסודות העילה שלפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, כדי ‘לשמר את הרכוש’ ו’להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה’ – נוצר רוב דעות של שופטי המיעוט ביעקובי וקנובלר והשופטת שטרסברג-כהן …

על-פי הפרשנות, שאף אני, בכל הענווה, דוגל בה, חזקת השיתוף במובנה המצומצם יכול שתתקיים בצד הסדר איזון המשאבים, ויכולים שניהם לדור, כך, בכפיפה אחת ניתן להגן על נכסי בן-הזוג – חלש לעומת בן-זוגו – בעורך של הצהרה על שיתוף בנכסים, כבר במהלך חיי הנישואין, ובעיקר בעת משבר בחיי הנישואין. כל זאת, בנוסף על אמצעים אחרים, שלפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון.”

 

(ד) ביקורתנו על פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון על-ידי בתי-המשפט לאחר מתן פסק-הדין יעקובי וקנובלר

לדעתנו, הפרשנות שניתנה לסעיף 11 על-ידי השופטת שטרסברג-כהן בבית-המשפט העליון, השופט פיזם בבית-המשפט המחוזי, והשופטים פלאוט וקמא בבית-המשפט לענייני משפחה, לפיה ניתן לתת מכוח סעיף 11 סעד המצהיר על זכויות בן-הזוג ברכוש המשותף, מטרתה היתה, אמנם, ליצור צדק עם האישה ולהעניק לה מחצית מן הזכויות בנכסים הרשומים על-שם בעלה, אך צדק זה נעשה במחיר של יצירה שיפוטית בלתי-לגיטימית אשר יש בה כדי לסכל באופן ברור וחד-משמעי את דברי המחוקק. נבהיר דברינו:

ראשית – יש בעמדות אלו סתירה ללשון החוק. כיצד? בחינה מדוקדקת של סעיפים שונים בחוק יחסי ממון מעלה את המסקנה כי לא ניתן מכוח סעיף 11 לתת סעד הצהרתי:

בחינת סעיף 11 לחוק – אמנם הסעדים הקבועים בסעיף 11 אינם מחוזים רשימה סגורה,95 אך הם מוגבלים – מכוח לשון סעיף 11 ומכוח תכלית חוק יחסי ממון כולו – מבחינת מטרתם. מטרתם של הסעדים מכוח סעיף 11, אינה להקדים את הזכות להפעלת הסדר איזון המשאבים, אלא מטרתם הינה לשמר את הזכויות בנכסים אשר בעתיד, עם פקיעת הנישואין עקב גירושין, ניתן יהיה להפעיל לגביהם את הסדר איזון המשאבים. לשונו של סעיף 11 קובעת כי הסעדים המנויים בו יינתנו לשמירת הזכות של בן-הזוג על-פי הסכם ממון או “על-פי הסדר איזון המשאבים”. איזון משאבים נאמר במפורש, ולא הסדר אחר כדוגמת הלכות השיתוף בין בני-זוג. בצדק נוסח כך סעיף 11 שכן רק כאשר ההסדר הרכושי המוחל על בני-הזוג הוא הסדר דחוי, יש צורך לדאוג לאמצעים לשמירת זכויות בן-הזוג עד למועד הפעלת הסדר הדחוי, ואילו כאשר ההסדר מיידי, כדרך שנוהגות הלכות השיתוף, לא נותר עוד מה לשמר, ואין צורך בסעיף כדוגמת סעיף 11. אם ניתן היה לתת סעד הצהרתי מכוח סעיף 11, משמעותו היתה להצהיר על זכות ולא לשמור עליה. לפיכך, מתן סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 אפשרית רק אם נקבע כי המועד להפעלת הסדר איזון משאבים (הסדר שעליו נועד לשמר סעיף 11) הינו מוקדם יותר מפקיעת הנישואין, כמו למשל, כאשר במועד הבקשה למתן פסק-דין הצהרתי, ניתן פסק-דין לגירושין מבית-הדין הרבני (כעמדת השופט טל בפרשת יעקובי וקנובלר) או שיחסי בני-הזוג התערערו ללא תקנה (כעמדת השופטת שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי וקנובלר). ברם, הקדמת המועד להפעלת הסדר איזון המשאבים, איננה אפשרית שכן היא סותרת את לשונו של סעיף 5 ואת התכלית החקיקתית שלו ובנוסף, כפי שראינו לעיל, העמדה לפיה ניתן להקדים את המועד להפעלת הסדר איזון המשאבים היתה דעת מיעוט בפרשת יעקובי וקנובלר, ולפיכך ההלכה הינה שלא ניתן להקדים את המועד להפעלת הסדר איזון המשאבים. יתרה מזאת, גם אם ניתן היה להקדים את המועד להפעלת הסדר איזון המשאבים, הרי שאז ניתן היה להפעיל את הסדר איזון המשאבים בפועל מכוח סעיף 5 ולא היה כל צורך בסעיף 11, שכן לא נותר היה מה לשמר מכוחו.

בחינת סעיפים 7 ו-8 לחוק – בחינת סעיפים אלה מעלה את המסקנה כי המחוקק לא אפשר דרך לקבלת פסק-דין הצהרתי טרם מתן הגט, למי שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, שאם לא כך, לא היה מקום לסעיפים 7 ו-8 המאפשרים לבית-המשפט להרחיב את בסיס האיזון במקרים מיוחדים [96] והמקנים לבית-המשפט סמכויות מיוחדות ושיקול-דעת במסגרת מימוש הזכות לאיזון משאבים [97].

בחינת סעיף 5 לחוק – הנימוקים האמורים לעיל מקבלים משנה תוקף נוכח הקבוע בסעיף 5, אשר בו העדיף המחוקק להחיל על בני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974 את הסדר איזון המשאבים המהווה משטר אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב פטירת בן-הזוג, על-פני הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג כפי שנתפתחו בפסיקה המקומית והמשקפות משטר קנייני מיידי. מתן סעד הצהרתי מכוח סעיף 11, למי שנישאו החל מה- 01/01/1974, משמעותו שיתוף בעין (קנייני) בין בני-הזוג של הנכסים הכלולים בצו ההצהרתי, שיתוף הנעשה באופן מיידי, דהיינו יצירת משטר שיתוף קנייני מיידי בין בני-הזוג בנכסים הרשומים על-שם אחד מהם בלבד, ובמילים אחרות החלת הלכות השיתוף בין בני-זוג במקביל ובאופן סימולטני להסדר איזון המשאבים. יפים לעניין זה הם דבריו של השופט ד’ לוין בפרשת יהלום, העומד על חשיבות מתן הסעד ההצהרתי על-ידי בית-המשפט בו מצהיר בית-המשפט על היותו של בן-הזוג בעלים של חלק מהזכויות בנכסים אשר אינם רשומים על-שמו, וכדבריו [98]:

“שאלת זכויותיהם של בני-הזוג מתעוררת, דרך-כלל מקום שבו הבעלות הפורמאלית בנכסים (הבעלות שבדין) מצויה בידי אחד מהם בלבד. במקרה כזה עשויות לעמוד לבן-הזוג האחר זכויות באותם נכסים, אלא שבהיעדר ביטוי פורמאלי-חיצוני כלשהו, זכויותיו הן בעלות צביון ערטילאי ומופשט. לשם הגנה על זכויות אלה, לשם מתן תוקף ממשי לקיומן, נדרשת הכרה פורמאלית בהן מטעם בית-המשפט …

כל עוד לא הוכרה והופעלה חזקת השיתוף, על יסוד הנסיבות הנדרשות להקימה, אין כל אפשרות לסתור את ההנחה הלכאורית העולה מרישום הבעלות על שם אחד מבני-הזוג או מן החזקה הבלעדית שהייתה לו בנכס. אם יחפוץ בן-הזוג האחר להפעיל ולממש את זכויותיו בנכסים: כגון לרשום בעלותו בפנקסי המקרקעין, להפחית את שומת המס המוטל עליהם, וכיוצא בזה, לא יוכל לעשות כן ללא ההכרה הרשמית בחלקו. לשם כך, יהא עליו לפנות תחילה לבית-המשפט ולטעון לתחולתה של חזקת השיתוף. לשון אחר, אם כי הלכת השיתוף בנכסים באה ליתן ביטוי לחלוקת הזכויות ‘האמיתית’ בין בני-הזוג… הרי פנייה לערכאות השיפוט לשם הפעלת החזקה היא בבחינת צעד ראשון וחיוני בקיומן ובמימושן של זכויות אלה”.

מכאן עולה בבירור שהעמדה לפיה ניתן לתת סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 לחוק הינה בניגוד מוחלט ללשונו של סעיף 5, וכפי שראינו, איננה משקפת את דעת הרוב בפרשת יעקובי וקנובלר. מכאן עולה, כי אין זה ראוי שאת המשטר שרצה למנוע המחוקק בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, יחיל בית-המשפט דרך סעיף 11 לאותו חוק.

שנית – עמדות אלו אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה החקיקתית ותכליתו של חוק יחסי ממון – קביעה שפסק-דין הצהרתי הינו אחד האמצעים המצויים בסעיף 11, תרוקן מכל תוכן את סעיף 5 בדבר מועד תחולת הסדר איזון המשאבים, ותיצור מצב בו תתבצע למעשה חלוקת נכסי בני-הזוג בעין טרם פקיעת הנישואין. פירוש כזה אינו עומד בקנה אחד עם תכלית ההסדר המצוי בסעיף 5 אשר גורס משטר אובליגטורי דחוי ולא משטר קניני מיידי [99]. כפי שראינו לעיל, ההיסטוריה החקיקתית של חוק יחסי ממון מעידה באופן חד-משמעי כי כוונת המחוקק בחוקקו את חוק יחסי ממון היתה להחיל על בני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974 את הסדר איזון המשאבים אשר הינו הסדר אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות. גם מן ההיסטוריה החקיקתית עולה כי אין זה ראוי שאת המשטר שרצה למנוע המחוקק בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, יחיל בית-המשפט דרך סעיף 11 לאותו חוק. יפים לעניין זה הם דבריה של השופטת מימון בפרשת אלמונית, בקובעה כי [100]:

“התביעה שבפני היא בקשה לנקיטת אמצעים לשמירה על זכות אשר יסודה בהסדר איזון משאבים, ובמסגרת תביעה זו אין צורך, ואף לא היתה זו כוונת המחוקק כי יוכרעו זכויות קנייניות על-ידי הצהרה בדבר בעלות על מחצית רכוש במסגרת תביעה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. אשר על כן, ההליכים בתביעה יתנהלו בשאלת הסעדים הזמניים המתבקשים במסגרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון ולא בבקשה להצהיר כי מחצית הרכוש שייך לתובעת”.

יתרה מזאת, הביקורת שנמתחה על-ידינו על פסיקת השופט ביין בפרשת סרור, תקפה ביתר שאת לגבי עמדתם של השופטים שטרסברג-כהן, פיזם, פלאוט וקמא שכן, השופט ביין בפסק-דינו אמנם גרם לסיכול כוונת המחוקק על-ידי הפיכת המשטר הדחוי אותו העדיף המחוקק למשטר מיידי, אך הוא לא שינה את אופיו של המשטר כמשטר אובליגטורי. לעומתו, השופטים שטרסברג-כהן, פיזם, פלאוט וקמא, שמו לאל את ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון והפכו את המשטר החל על בני-הזוג ממשטר אובליגטורי דחוי למשטר קנייני מיידי.

שלישית – כאמור, בפרשת ביטון קובע השופט פיזם, כי מחוות-דעתו של השופט מצא בפרשת יעקובי וקנובלר עולה, כי השימוש בסעיף 11 להגנה על זכויות האישה איננו יותר שנוי במחלוקת, ומכאן הוא מסיק כי מכוח סעיף 11 ניתן לתת סעד הצהרתי על שותפות בנכסים. לדעתנו, עם כל הכבוד, עמדה זו של השופט פיזם הינה מוטעית. מדבריהם של השופטים טל ומצא בפרשת יעקובי וקנובלר המתייחסים לסעיף 11, וכפי שצוטטו לעיל, לא ניתן, למיטב ידיעתנו, לראות כל רמז, אפילו דק ביותר, לאפשרות לתת סעד של צו הצהרתי על שיתוף בנכסים מכוח סעיף 11, כפי שגרס השופט פיזם. כל שיש בהם הוא פנייה לבתי-המשפט שלא לקמוץ ידם בנתינת סעדים על-פי סעיף 11 ולמתן “פרשנות מרחיבה של יסודות העילה המזכה בסעד זה”, דהיינו פרשנות מרחיבה של עילות קיימות ולא מתן סעדים שלא ניתן היה לתיתם מכוח סעיף 11. כך, למשל, מאמרות אלו של השופטים טל ומצא ניתן ללמוד, כי ייטיב בית-המשפט אם יפרש את המונח “חשש סביר” באופן גמיש, בצורה רחבה וליברלית, ללא צורך בהוכחת מעשים ספציפיים של הכנה או נסיון להבריח רכוש, ודי בחשש העולה מנסיבות היחסים שבין הצדדים ויסתפק במשבר בין הצדדים [101].

יתרה מזאת, אילו היו סבורים השופטים טל ומצא כי מכוח סעיף 11 ניתן לתת סעד הצהרתי על שיתוף בן-הזוג בנכסים הרשומים על שמו של בן-הזוג האחר, מדוע לא יישמו הם פרשנות זו בפרשת יעקובי וקנובלר? מה היה פשוט יותר מיישום אפשרות זו? התשובה לכך היא, שהן השופט טל והן השופט מצא לא גרסו כי סעיף 11 מאפשר מתן סעד הצהרתי, לבני-זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון ונישואיהם לא פקעו עקב גירושין או מוות.

זאת ועוד, כפי שהראינו לעיל, מתן סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 לבני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974, משמעותו שיתוף בעין (קנייני) ומיידי בין בני-הזוג בנכסים הרשומים על-שם אחד מבני-הזוג בלבד, ובמילים אחרות החלת הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג במקביל ובאופן סימולטני להסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. ברם, לתחולה סימולטנית זו התנגדו באופן נחרץ השופטים טל ומצא בפרשת יעקובי וקנובלר, וכדברי השופט טל [102]:

“כאמור, השאלה הניצבת לפנינו בערעורים אלה, היא אם חזקת השיתוף יכולה לדור בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון. כלומר, זוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם (לפי שנישאו לאחר 01/01/1974 ולא עשו ‘הסכם ממון’ המשנה מן ההסדר שבחוק), כלום תחול לגביהם חזקת השיתוף הקניינית המיידית? תשובתי לכך היא בשלילה…

לא ייתכן לייחס לבני-הזוג בעת ובעונה אחת שתי כוונות סותרות. הכוונות הן סותרות, שכן לפי חזקת השיתוף השיתוף הוא קנייני והוא חל מיד, וכל אחד מבני-הזוג נעשה שותף לנכסי חברו כבר במהלך הנישואין, עם תוצאות רכושיות במהלך הנישואין. ואילו הסדר איזון המשאבים שומר על קניינו הנפרד של כל אחד מבני-הזוג בנכסים מהלך הנישואין.”

דברים כדורבנות. מכאן עולה, כי מאמרותיהם של השופטים טל ומצא בפרשת יעקובי וקנובלר לא ניתן להסיק כי הם מאפשרים מתן סעד הצהרתי מכוח סעיף 11.

רביעית – עם כל הכבוד, עמדתה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת דורות, לפיה אין מניעה ליתן סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 הינה תמוהה, שכן אם כך הדבר, מדוע היא לא נקטה בגישה זו ביושבה בהרכב שנתן את פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר? פסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי וקנובלר משתרע על כ-17 עמודים, בהם היא מנסה לבנות קונסטרוקציות אשר ייתכן שיש בהן כדי להקל על הקושי הטמון במועד לאיזון המשאבים הקבוע בסעיף 5]. בסוף פסק-דינה מתייחסת היא לכלים השונים בהם יכול בית-המשפט להיעזר על-מנת להתגבר או להקהות את העוקץ הטמון במועד איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5]. בין כלים אלה ממליצה היא לבית-המשפט, בשתי שורות לאקוניות, לאפשר:103 “גילוי נכונות לתת צווים המונעים מבן-זוג עשיית פעולות העלולות לפגוע בזכויות האיזון העתידיות של בן-הזוג האחר (סעיף 11 לחוק)” – הא ותו לא. סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 לא הוזכר בדבריה ומשום כך היא גם לא עשתה בו שימוש בפרשת יעקובי וקנובלר.

זאת ועוד, השופטת שטרסברג-כהן עצמה סברה בפרשת יעקובי וקנובלר כי הסדר איזון המשאבים המשקף הסדר אובליגטורי דחוי והקבוע בסעיף 5, הינו הסדר ראוי ורצוי, אך יש להגמיש את המועד להפעלתו ולהקדימו למועד התערערותם ללא תקנה של יחסי כני-הזוג [104]. השופטת שטרסברג-כהן, באותה פרשה, אף דחתה מכל וכל את האפשרות להחיל במקביל להסדר איזון המשאבים את הלכות השיתוף בין בני-זוג המשקפות הסדר קנייני מיידי, בקובעה כי [105]:

“לדעתי, אין אפשרות להפעיל לצד הסדר זה, בו-זמנית ועל אותו רכוש, ההסדר של חזקת השיתוף. לאחר פירוק השיתוף במסגרת חזקת השיתוף במהלך – חיי הנישואין לא יוותר למעשה רכוש שיורי להפעיל את החוק עליו, שהרי לפי חזקת השיתוף במתכונתה הנוכחית, כל הרכוש, מכל מקור ומכל עת, הוא של שני בני-הזוג, ורק במקרים נדירים ניתן להוציא רכוש מגדר זה. כמו כן, אין אפשרות מצד אחד להעניק קניין מיידי לכל אחד מבני-הזוג במחצית הרכוש ולאפשר פירוק מיידי בעין של הרכוש, ובו-זמנית לגרוס שכל אחד אדון לרכושו וקיימת לו זכות אובליגטורית במחצית הרכוש.”

כיצד אם כן, לפתע, גורסת השופטת שטרסברג-כהן בפרשת דורות, כי ניתן לעשות שימוש בסעיף 11 על-מנת לתת סעד הצהרתי, שכל משמעותו הינה החלת משטר קנייני מיידי כדוגמת הלכות השיתוף בין בני-זוג במקביל ובאופן סימלוטני לי הסדר איזון המשאבים, בניגוד מוחלט לעמדתה בפרשת יעקובי וקנובלר. ואם יטען הקורא כי בפרשת דורות התכוונה השופטת שטרסברג-כהן, כי הסעד ההצהרתי (כדרך שנוהגות הלכות השיתוף) נועד רק להבטיח את זכותו העתידית של בן-הזוג בבוא העת לאיזון המשאבים, ולא ליצור חלוקה מיידית, אנו נשיב לו כי את העמדה הזו בדיוק שללה השופטת שטרסברג-כהן בעצמה בפרשת יעקובי וקנובלר, בקובעה כי [106]:

“זאת ועוד, גם מבחינת עיתוי הפירוק, לא ניתן לגרוס שניתן לחלק את הרכוש בעין במהלך חיי הנישואין ובו-זמנית לגרוס ששווי הרכוש יחולק בעת פקיעת הנישואין, אלא אם כן תאמר שהילכת השיתוף מאומצת אל תוך החוק דרך סעיף 4 רק לצורך זיהוי הבעלות ברכוש ולא לצורך עיתוי הפירוק שיישאר פירוק דחוי בכל מקרה. אימוץ חלקי כזה של חזקת השיתוף משמיט את הקרקע מתחת למטרה שלשמה שולבה הילכת השיתוף בחוק מלכתחילה, שהרי מטרת השילוב היא, בעיקרה, הקדמת עיתוי הפירוק”.

חמישית – כזכור, בפרשת מונטיליו השופט קמא רואהבפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי וקנובלר, לפיו ניתן להחיל על בני-זוג כאלה את הדינים הכלליים, אותם הוא מכנה “חזקת שיתוף במובנה המצומצם”, כמכנה המשותף המקובל על רוב שופטי ההרכב המורחב, ומכאן הוא מסיק כי מכוח סעיף 11 ניתן לתת סעד הצהרתי. עם כל הכבוד, גם עמדה זו, לדעתנו, הינה מוטעית שכן לא ניתן לראות בעמדת השופטת שטרסברג-כהן כדעת רוב המשקפת את ההלכה. בנוסף, גם אם ניתן היה לראות בעמדה זו כי כהלכה, מחייבת, הרי שאז הסעד ההצהרתי המבוקש היה ניתן מכוח אותם דינים כלליים שהיא החילה ולא מכוח סעיף 11, שכן סעיף זה נועד לשמר על הזכות לאיזון המשאבים ולא על זכויות מכוח הדינים הכלליים, ומשניתן הסעד על-פי הדין הכללי מתייתר הצורך להחיל על נכס זה את הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, הסדר שעליו נועד לשמור סעיף 11.

ששית – כזכור, בפרשת איטח, השופט פיזם לא מנמק את החלטתו, וקשה להבין ממנה האם הוא נעתר לתביעת האישה ונותן סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 או שהוא סבור כי ניתן להיעתר לתביעה מכוח סעיף 5. אם סבור השופט פיזם, כי הסעד ההצהרתי יכול להינתן מכוח סעיף 11, תקפים כל נימוקי הביקורת שהבענו לעיל. אך גם אם סבור השופט פיזם, כי ניתן לתת סעד הצהרתי מכוח סעיף 5, ראויה עמדה זו לביקורת, שכן האפשרות היחידה לתת סעד הצהרתי מכוח חוק יחסי ממון היא רק אם יוחלט כי ניתן להחיל את הלכות השיתוף בין בני-זוג במקביל ובאופן סימולטני להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, וגם אז ההצהרה תינתן מכוח תחולה זו ולא מכוח סעיף 5 העוסק בהסדר אחר לגמרי, הסדר אובליגטורי. אכן, השופט פיזם בסוף פסק-דינו בודק אם התקיימו התנאים לתחולת הלכות השיתוף בין בני-זוג ולאחר שהוא מגיע למסקנה, כי התנאים התקיימו, הוא מצהיר כי האישה שותפה בחלקים שוום במחצית מן הנכסים הרשומים על-שם בעלה. ברם, על-מנת לתת את הסעד ההצהרתי שמשמעותו, כאמור, הינה החלת משטר קנייני מיידי ביחסי הרכוש בין בני-הזוג, היה על השופט פיזם, לדעתנו, לדון תחילה בשאלה האם ניתן להחיל את הלכות השיתוף במקביל ובאופן סימולטני להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון. השופט פיזם, לא העלה שאלה זו כלל וכלל בפסק-דינו ומשום כך אף לא נתן לה כל תשובה, אך, אם היתה עולה שאלה זו, ה’תשובה לה היתה שלילית בהתאם לדעת הרוב בבית-המשפט העליון בפרשת יעקובי וקנובלר, ובהיות בית-המשפט המחוזי כפוף לה מכוח סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה [107].

 

 

* מוקדש לגדול ולדגול שבשופטים, השופט חיים ה’ כהן ז”ל

** מוסמכת במשפטים עם תזה (בהצטיינות), אוניברסיטת תל-אביב; עו”ד; אסיסטנטית בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. תודה מיוחדת לפרופסור מנשה שאווה על הערותיו המועילות במהלך כתיבת מאמר זה.

[1] ראו, למשל: ע”א 253/65 בריקר נ’ בריקר, פ”ד כ(1) 589; ע”א 627/70 זאבי נ’ זאבי, פ”ד כו(2) 445; ע”א 491/75 חיימי נ’ אשתר, פ”ד לא(2) 589; ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829; ע”א 2/77 אזוגי נ’ אזוגי, פ”ד לג(3) 1 (להלן: פרשת “אזוגי“).

[2] ס”ח 712 (ה’תשל”ג) 267 (להלן: “חוק יחסי ממון” או “החוק“)

[3] ראו סעיפים 14 ו-19 לחוק יחסי ממון

[4] ראו למשל:

M.A. Glendon The Transformation of Family Law (Chicago, 1989) 133-134

דברי השופט טל בע”א 1915/91 יעקובי וקנובלר נ’ יעקובי וקנובלר, פ”ד מט(3) 529 (להלן: פרשת “יעקובי וקנובלר“), 586-585 ; דברי השופטת שטרסברג-כהן באותה פרשה, שם, בעמ’ 619-618; מנשה שאווה “המועד למימוש הזכות לאיזון משאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973” עיוני משפט 22 (1999-2000) 563, 564, 568. על ההיסטוריה החקיקתית שקדמה לקבלת הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק ראו דיון להלן בטקסט להערות 39-33.

[5] על השפעת דיני הגירושין הדתיים בישראל על חוק יחסי ממון ראו:

Menasheh Shava “The Spouses (Property Relations) Law, 5733-1973, in Light of Religious Divorce in Israel” Tel Aviv University Studies in Law 2 (1976) 113.

[6]ר או מנשה שאווה הדין האישי בישראל (מהדורה רביעית מורחבת, ה’תשס”א) 218; שאווה, לעיל הערה 4, בעמ’ 565-564; דברי השופט שמגר בפרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 552 ודברי השופט מצא באותה פרשה, שם, בעמ’ 630.

[7] ראו: ע”א 27/49 לבנון נ’ אלמליח, פ”ד ג 68, 80; בג”צ 323/81 וילוז’ני נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד לו(2) 733, 740-738; בג”צ 609/92 בעהם נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד מז(3) 288, 294.

[8] ראו: משה זילברג המעמד האישי בישראל (ירושלים, ה’תשי”ח), 122-96, 348; בנציון שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה רביעית מורחבת, ה’תשנ”ג) 281-278; שאווה הדין האישי בישראל, לעיל הערה 6, בעמ’ 219-218; שאווה, לעיל הערה 4, בעמ’ 565; זאב פלק תביעת גירושין מצד האשה בדיני ישראל (ירושלים, ה’תשל”ג) 48-40.

[9] ראו: דברי השופט שמגר בפרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 552-551; דברי השופט מצא, שם, בעמ’ 630.

[10] ראו: שאווה הדין האישי בישראל, לעיל הערה 6, בעמ’ 218; שאווה, לעיל הערה 4, בעמ’ 566-565; אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני-זוג (ה’תשמ”ב) 347-346; גד טדסקי “איזון המשאבים בין בני-הזוג” הפרקליט 30 (1976) 76, 98-97; זאב פלק “יחסי ממון בין בני-זוג בישראל” עיוני משפט 3 (1973-1974) 829, 848; פנחס שיפמן “יחסי ממון בין בני-זוג” קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים (ה’תשל”ה) 131-130.

[11] ראו דברי השופט י’ כהן בפרשת אזוגי, לעיל הערה 1, בעמ’ 31.

[12] ראו: פרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 599; ה”פ (מחוזי ירושלים) 290/95 בכר נ’ בכר (20/02/1996) (להלן: פרשת “בכר“).

[13] ראו דברי השופט שמגר בע”א 1231/93 שקלים נ’ שקלים (11/08/1994) (להלן: פרשת “שקלים“). כן ראו תמ”ש (מחוזי ירושלים) 6980/97 אלמונית נ’ פלוני (03/02/1998) (להלן: פרשת “אלמונית“).

[14] לעיל הערה 4.

[15] ראו: דברי השופט גורן בה”פ (מחוזי תל-אביב) 839/91 רוס נ’ רוס, פ”מ ה’תשנ”ב(3) 169, 173 (להלן: פרשת “רוס“); פרשת אלמונית, לעיל הערה 13.

[16] ראו דברי השופט גורן בפרשת רוס, שם, שם, ובה”פ (מחוזי תל-אביב) 537/91 ביקל נ’ ביקל (29/07/1992) (להלן: פרשת “ביקל“). ראו גם פרשת בכר, לעיל הערה 12.

[17] ראו שאווה הדין האישי בישראל, לעיל הערה 6, בעמ’ 703; דן ארבל, יהושע גייפמן “חוק בית-המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995” הפרקליט 43 (1997) 431.

[18] ראו, למשל: מנשה שאווה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – הייפסק מירוץ הסמכויות בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי, לבין בית-הדין הרבני?” עיוני משפט 2 (1972-1973) 719; שאווה הדין האישי בישראל, לעיל הערה 6, בעמ’ 203-197, 706-705, 785-784; אלישע שינבוים, בני דון-יחיא דיני מזונות חלק ב – מזונות אשה, סמכויות (ה’תשמ”ו) 531-423; אשר מעוז “‘כרוך זה הכרוך על עקבנו’ – על הכריכה בתביעת הגירושין” עיוני משפט 14 (1989) 101; אריאל רוזן-צבי “הלכת ‘הכריכה’ ומירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה” עיוני משפט 14 (1989) 67; אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (ה’תש”ן) 65-48. כן ראו: ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד(4) 155; ע”א 384/85 בן-יאיר נ’ בן-יאיר, פ”ד לט(4) 775; רע”א 347/87 קפלן נ’ קפלן, פ”ד מא(4) 587.

[19] ראו בין השאר: ע”א 8/69 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג 1085; ע”א 164/71 צפניה נ’ צפניה, פ”ד כו(1) 515; ע”א 359/75 יהלומי נ’ יהלומי, פ”ד לא(2) 25; בג”צ 23/76 נאוי נ’ בית-הדין הרבני, פ”ד ל(2) 514; בג”צ 661/77 הבר נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד לב(3) 324; ע”א 617/78 בן-יחזקאל נ’ בן-יחזקאל, פ”ד לג(1) 696; ע”א 423/79 צברי נ’ צברי, פ”ד לה(2) 242; בג”צ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני, פ”ד לז(2) 1; בג”צ 635/82 וינברג נ’ בית-הדין הרבני, פ”ד לז (4) 253; בג”צ 426/87 איזמן נ’ בית-הדין הרבני, פ”ד מב(1) 105; ע”א 488/89 נופרבר נ’ נופרבר, פ”ד מד(4) 293; בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221; ע”א 1565/94 מנדלברג נ’ מנדלברג, פ”ד מט(5) 171 (להלן: פרשת “מנדלברג“); שאווה הדין האישי בישראל, שם, בעמ’ 203-197, 765-764.

[20] על סמכות בית-הדין הרבני לתת סעדים מכוח סעיף 11 כעניין הטפל לתביעת הגירושין העיקרית, בה נכרכו ענייני הרכוש בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ראו: דברי השופט טל בפרשת מנדלברג, שם, בעמ’ 175; דברי השופטת שטרסברג-כהן באותה פרשה, שם, בעמ’ 176; דברי השופט שמגר בפרשת שקלים, לעיל הערה 13; המ’ (מחוזי ירושלים) 1775/97 פלוני נ’ אלמונית (10/06/99).

[21] מתוך דברי השופט גורן בפרשת רוס, לעיל הערה 15, שם, ובפרשת ביקל, לעיל הערה 16. ראו גם: פרשת בכר, לעיל הערה 12; ע”מ (מחוזי תל-אביב) 1099/98 פלוני נ’ פלונית (טרם פורסם) (להלן: פרשת “פלוני“).

[22] ע”א 4909/92 דורות נ’ דורות (24/07/1995) (להלן: פרשת “דורות“).

[23] ראו יהושע גייפמן “זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים – כנכסים בני-חלוקה או בני-איזון בין בני-זוג” הפרקליט 41 (1993-1994) 105, 121.

[24] לעיל הערה 1, בעמ’ 25. כל עוד לא נאמר במפורש אחרת ההדגשות כאן ובכל מקום אחר במאמר זה הן שלי – ל’ ש’.

[25] טדסקי, לעיל הערה 10, בעמ’ 99. לעמדה נוגדת לפיה יש להרחיב את שיקול-דעתו של בית-המשפט באופן שיאפשר לו להחליט על מתן סעד לפי סעיף 11 גם לגבי נכסים שאינם בני-איזון, ראו רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 314-313.

[26]לעיל הערה 19, בעמ’ 175.

[27] מ”א (מחוזי תל-אביב) 957/93 פלונית ר אלמוני, פ”מ ה’תשנ”ד(3) 133 (להלן: פרשת “פלונית“).

[28] לעמדה זו ראו: רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 315-314.

[29] ע”א (מחוזי חיפה) 193/89 סרור נ’ סרור, פ”מ ה’תשנ”א(2) 63 (להלן: פרשת “סרור“).

[30] שם, בעמ’ 66.

 

31 שם, בעמ’ 69.

 

32 ראו, למשל: פרשת סרור, שם, שם: מ”א (מחוזי תל-אביב) 6478/92 גרונדלנד נ’ גרונדלנד, פ”מ נ”ג (3) 449, 455 (להלן: פרשת “גרונדלנד”); פרשת אלמונית, לעיל הערה 13; פרשת פלונית, לעיל הערה 27, בעמ’ 145.

 

33 הערה לסעיף 3 לדברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון, ה”ח 849 תשכ”ט 333.

 

34 ראו לעניין זה דברי השופט י’ כהן בע”א 595/69 אפטה נ’ אפטה, פ”ד כה (1) 561, 572 (להלן: פרשת “אפטה“).

[35] ראו לעניין זה דברי השופט טל בפרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 583-582, 591.

[36] ע”א 29/86 אי.תי.ס נהיגה עצמית בע”מ נ’ קרול, פ”ד מד(1) 864; פרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 582 ובעמ’ 616-615; רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 79; אוריאל רייכמן “התוצאות הקנייניות של הלכות שיתוף נכסים בין בני-זוג לאחר תחילת חוק המקרקעין, ה’תשכ”ט-1969” עיוני משפט 6 (1978-1979) 289, 315.

[37] ראו לעניין זה: דברי השופט י’ כהן בפרשת אפטה, לעיל הערה 34, בעמ’ 572; דברי השופט ויתקון בע”א 135/68 בראלי נ’ מנהל מס עזבון ירושלים, פ”ד כג(1) 393, 398.

[38] בעמ’ 5-6 לדו”ח.

[39] ה”ח 849 (ה’תשכ”ט) 333. דברי המבוא הובאו בעמ’ 332.

[40] פרשת סרור, לעיל הערה 29, בעמ’ 68-67.

[41] בש”א (מחוזי תל-אביב) 9902/99 פלוני נ’ פלונית (24/01/2000).

[42] ת”א (מחוזי חיפה) 1377/88 גלנטי נ’ גלנטי (לא פורסם) (להלן: פרשת “גלנטי“).

[43] פרשת גרונדלנד, לעיל הערה 32, בעמ’ 454. ראו גם: פרשת פלונית, לעיל הערה 27, בעמ’

144; ע”א 2221/93 צברי נ’ צברי (28/05/1995) (להלן: פרשת “צברי“); מ”א (מחוזי חיפה) 1753/94 ביטון נ’ ביטון (15/05/1996) (להלן: פרשת “ביטון“); ע”א 3018/94 תייר נ’ תייר (19/10/1994) (להלן: פרשת “תייר“); מ”א (מחוזי באר-שבע) 509/96 פלונים נ’ אלמונים (25/09/1997) (להלן: פרשת “פלונים“); פרשת בכר, לעיל הערה 12; תמ”ש (מחוזי תל-אביב) 21850/96 תגר נ’ תגר (11/09/1996) (להלן: פרשת “תגר“); פרשת פלוני, לעיל הערה 21; בש”א (מחוזי תל-אביב) 16394/99 פלונית נ’ פלוני (27/01/2000) (להלן: פרשת “פלונית“).

[44] לעיל הערה 15, בעמ’ 174.

[45] לעיל הערה 4, בעמ’ 599-598 (השופט טל), ובעמ’ 638-637 (השופט מצא).

[46] לעיל הערה 32, בעמ’ 453.

[47] לעיל הערה 43.

[48] ראו: רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 312; פרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 638-637; פרשת ביקל, לעיל הערה 16; פרשת רוס, לעיל הערה 15, בעמ’ 175; פרשת בכר, לעיל הערה 12.

[49] ראו פרשת ביקל, שם.

[50] שם.

[51] פרשת צברי, לעיל הערה 43

[52] לעיל הערה 16.

[53] ראו לעניין זה: רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 313; פרשת רוס, לעיל הערה 15, בעמ’ 175.

[54] ראו לעניין זה רוזן-צבי, שם, שם.

[55] לעיל הערה 16.

[56] ראו האסמכתאות המופיעות לעיל בהערה 32.

[57] ראו, למשל: פרשת גרונדלנד, לעיל הערה 32, בעמ’ 455: פרשת פלונית, לעיל הערה 27, בעמ’ 146; פרשת תייר, לעיל הערה 43; מ”א (מחוזי באר-שבע) 62/95 פלונית נ’ אלמוני (23/10/1996); פרשת פלונים, לעיל הערה 43; תמ”ש (מחוזי ירושלים) 6980/97 פלונית נ’ אלמוני (03/02/1998).

[58] תמ”ש (מחוזי ירושלים) 6980/97 פלונית נ’ אלמוני (03/02/1998).

[59] ראו: בר”ע (מחוזי תל-אביב) 65/96 ניר נ’ ניר (25/09/1996); פרשת פלונית, לעיל הערה 43.

[60] ראו, למשל: פרשת שקלים, לעיל הערה 13.

[61] ראו: פרשת פלונית, לעיל הערה 27, בעמ’ 146; פרשת תייר, לעיל הערה 43; פרשת פלוני, לעיל הערה 21.

[62] לעיל הערה 4.

[63] ראו שם, בעמ’ 572-558 (השופט שמגר) ובעמ’ 605-612 (השופטת דורנר). לעמדה זו ניתן למצוא תמיכה בספרות המשפטית: אוריאל פרוקצ’יה “יחסי ממון בין בני-זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם” משפטים 7 (1976-1977) 266, 301-298; שיפמן, לעיל הערה 10, בעמ’ 126; יהושע ויסמן דיני קניין (בעלות ושיתוף, ה’תשנ”ז) 198

(“… אכן חוק יחסי ממון בין בני-זוג נתכוון למנוע את המצב המכביד שלפיו נכסי בני-הזוג נחשבים בדרך-כלל, כנתונים בבעלות משותפת. ואולם, דומה כי על אף כוונה זו ימשיכו חיי הנישואין לשמש מקור מרכזי להיווצרות בעלויות משותפות גם לגבי בני-זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם”).

לעמדה סותרת לפיה אין מקום לתחולה סימולטנית של הלכות השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים ראו: שאווה, לעיל הערה 6, בעמ’ 216, 800-797; רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 294-286; אריאל רוזן-צבי “יחסי ממון בין בני-זוג; צדק בין הצדדים ותיקון חיי המשפחה” עיוני משפט 3 (1973-1974) 302, 313-312; שרשבסקי, לעיל הערה 8, בעמ’ 167-166; אורי ידין “שותפות בין בני-הזוג גם כלפי חוץ?” הפרקליט 25 (1969-1970) 442, בעמ’ 478-477.

[64] למרות שעמדת השופטים שמגר ודורנר הינה דעת מיעוט ניתן למצוא פסקי-דין בהם אומצה דעה זו. כך, למשל, בה”פ (מחוזי חיפה) 1442/94 שמואל נ’ פודים (14/04/1996) (להלן: פרשת “שמואל“), קובע השופט סלוצקי כדלקמן:

“מסקנתי היא כי בענייננו חלה חזקת השיתוף לגבי חלקו של המשיב בזכויות בדירת המגורים, וחזקת שיתוף זו, כפי שנאמר… (בפסק-דין יעקובי וקנובלר – ל’ ש’) ‘מוסיפה לחול בצד חוק יחסי ממון בשינויים המחויבים הכרוכים בהתאמה לתחולתם הסימולטנית של שני ההסדרים. גדרם והיקפם של אלה יתבררו עם הזמן, משיתעוררו וידונו לפני בתי-המשפט בעיות שונות. מבחינה פראקטית, הדרך הסימולטנית מאפשרת דרישת הרכוש על-פי חזקת השיתוף על אתר…’ ללא צורך בהמתנה עד לפקיעת הנישואין, כאמור בסעיף 5(א) לחוק הנ”ל”.

עם כל הכבוד, בהחלטה זו ובהחלטות דומות לה, ישנה סטייה מהוראת סעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה הקובע כי הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון מחייבת כל בית-משפט.

[65] פרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 591-586.

[66] שם, בעמ’ 621-620.

[67] שם, בעמ’ 636-634.

[68] שם, בעמ’ 585-580, 591-590.

[69] שם, בעמ’ 589-586.

[70] שם, בעמ’ 586-585, 591.

[71] שם, בעמ’ 591.

[72] שם, בעמ’ 592-591.

[73] המונח “פסק-דין סופי לגירושין” לצורך סמכות בית-הדין הרבני לפסוק בענייני רכוש שנכרך בתביעת הגירושין, פורש בפסיקה ככולל שלושה מצבים:

א) בית-הדין הרבני קובע שהצדדים צריכים להתגרש או שמצווה עליהם להתגרש;

ב) בית-הדין הרבני מחייב את הבעל לתת גט לאישה או מחייב את האישה לקבל את גיטה מהבעל;

ג) בית-הדין הרבני כופה גט.

ראו לעניין זה: פרשת הבר, לעיל הערה 19; בג”צ 644/79 גוטמן נ’ בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב יפו, פ”ד לד(1) 443; בג”צ 635/82 וינברג נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד לז (4) 253; ע”א 672/83 גינזבורג נ’ גינזבורג, פ”ד לח(2) 637; שאווה הדין האישי בישראל, לעיל הערה 6, בעמ’ 203-197, 929-928; רוזן-צבי, לעיל הערה 10, בעמ’ 107-106.

[74] לעיל הערה 4, בעמ’ 592.

[75] למרות שעמדת השופט טל הינה דעת מיעוט, ניתן למצוא במ”א (מחוזי חיפה) 55/95 פלוני נ’ פלוני (12/02/1997). הערת אגב של השופט יעקבי-שווילי, המסתמכת עליה, דבר העומד בניגוד לסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה הקובע כי הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון מחייבת כל בית-משפט.

[76] פרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 4, בעמ’ 556-553.

[77] שם, בעמ’ 662-661.

[78] שם, בעמ’ 637-636.

[79] שם, בעמ’ 603-601.

[80] שם, בעמ’ 620-615.

[81] שם, בעמ’ 624-621. לביקורת על עמדה זו ראו: שאווה הדין האישי בישראל, לעיל הערה 6, בעמ’ 796; מנשה שאווה “משמעות ‘בן-זוג’ בחקיקה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו” מנחה ליצחק (ה’תשמ”ט) 197, בעמ’ 211-208.

[82] למרות שעמדת השופטת שטרסברג-כהן הינה דעת מיעוט ניתן למצוא פסקי-דין בהם אומצה דעה זו. כך, למשל, בפרשת שמואל, לעיל הערה 64, קובע השופט סלוצקי כדלקמן:

“כב’ השופטת שטרסברג-כהן בדיעה שהובעה בערעור הנ”ל עמ’ 622 (הכוונה לערעור יעקובי וקנובלר – ל’ ש’) כי פרשנות תכליתית מאפשרת ‘… לראות בהתמוטטות דה פקטו של חיי הנישואין פקיעה דה פקטו של הנישואין שדי בה לצורך עיתוי הפעלת הסדר איזון המשאבים…’. בענייננו, התמוטטו חיי נשואי בני-הזוג, הנתונים כיום בהליכי גירושין, ובהעדר הסכם ממון ביניהם הקובע את יחסי הממון שביניהם, חל הסדר איזון המשאבים על-פי החוק הנ”ל הניתן להפעלה, כנסיבות מקרה זה, לפני פקיעת הנישואין”.

בדומה, נקטו בעמדה זו גם השופט ג’ראח בת”א (מחוזי נצרת) 11/95 חליל נ’ חליל (27/05/1996), השופט פורת בע”מ (מחוזי תל-אביב) 1012/99 זוארץ נ’ זוארץ (22/06/1999), והשופטת פלאוט בתמ”ש (מחוזי תל-אביב) 78020/97 סולמי נ’ בנק איגוד לישראל בע”מ (02/03/2000) (להלן: פרשת “סולמי“).

עם כל הכבוד, דעתה של השופטת שטרסברג-כהן היתה דעת מיעוט שנדחתה על-ידי שופטי הרוב והסתמכות עליה אינה מתיישבת עם סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון מחייבת כל בית-משפט.

[83] פרשת יעקובי וקנובלר, לעיל הערה 1, בעמ’ 556-553.

[84] שם, בעמ’ 662-661.

[85] שם, בעמ’ 637-636.

[86] שם, בעמ’ 621.

[87] שם, בעמ’ 628.

[88] שם, בעמ’ 599-598.

[89] שם, בעמ’ 638-637.

[90] ת”א (מחוזי חיפה) 1876/94 איטח נ’ איטח (27/08/1995).

[91] לעיל הערה 43.

[92] לעיל הערה 22.

[93] פרשת סולמי, לעיל הערה 82. במיוחד תמוהה עמדתה זו של השופטת פלאוט, נוכח העובדה כי חצי שנה לאחר מתן פסק-דין זה, בפסק-דין אחר (תמ”ש (מחוזי תל-אביב) 31641/97 פלונית נ’ אלמוני (17/09/2000)) מסרבת השופטת פלאוט, בצדק, להפעיל את הסדר איזון המשאבים טרם פקיעת הנישואין. מדוע אם כן בפרשת סולמי היא מאפשרת מתן סעד הצהרתי שיש בו לא רק הקדמת המועד להסדר איזון המשאבים אלא המרתו של הסדר זה בהסדר אחר, בדמות הלכות השיתוף בין בני-זוג?

[94] ת”א (מחוזי ירושלים) 1595/96 מונטיליו נ’ מונטיליו, דינים-מחוזי לב (2) 680.

[95] ראו האסמכתאות המופיעות לעיל, בהערה 32.

[96] ראו לשונו של סעיף 7 לחוק יחסי ממון הנושא את הכותרת “הרחבת בסיס האיזון” והקובע כי:

“נכס שבן-זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן-זוגו לפי סעיף 5, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג כנסיבות העניין – רשאי בית-המשפט או בית-הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג”.

[97] ראו לשונו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון הנושא את הכותרת: “סמכויות מיוחדות” והקובע כי:

“ראה בית-המשפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני-הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק-דין גירושין – לעשות אחת או יותר מאלה:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני-הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע.

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני-הזוג בזמן פקיעת הנישואין אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.”

[98] ע”א 5774/91 יהלום נ’ מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ”ד מח(3) 372, 380-379. משום כך גם ראויה לביקורת עמדת בית-המשפט בפרשת גלנטי, לעיל הערה 42, שם נקבע כי ניתן לתת פסק-דין הצהרתי במסגרת בקשה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, תוך שבית-המשפט מסייג את תוצאות ההצהרה בקובעו כי אין בסעד ההצהרתי כדי להקנות לבן-הזוג התובע סעד אופרטיבי אלא אך ורק סעד משמר. האמנם? כיצד ניתן למנוע מן האישה שקיבלה את הסעד ההצהרתי לרשום את הנכס על-שמה ביום קבלת הסעד?

[99] ראו לעניין זה: דבריה של השופטת בן-פורת בר”ע 421/85 חדד נ’ חדד (24/07/1985).

[100] לעיל הערה 13.

[101] כפי שאכן נקטו חלק מהשופטים עוד לפני מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר כמו אלה המנויים לעיל בהערות 43-42 ובטקסט הנלווה להן, ובניגוד לעמדתו של השופט גורן בפרשת רוס, כמפורט לעיל בהערה 44 ובטקסט הנלווה לה.

[102] לעיל הערה 4, בעמ’ 588-586. לדברים אלה מסכים השופט מצא, שם, בעמ’ 635 בקובעו כי:

“… העיון מנימוקיהם של השופט טל ושל השופטת שטרסברג-כהן, ובנימוקי המלומדים החלוקים בסוגיה זו, הובילני למסקנה, כי הדין עם הגורסים שהילכת השיתוף והסדר איזון המשאבים אינם יכולים לחול על בני-זוג, זה לצד זה, כדינים מקבילים. ומשכאלה הם פני הדברים, אין די בשיקולים של מדיניות שיפוטית כדי לשנותם”.

[103] שם, בעמ’ 628.

[104] שם, בעמ’ 627-621.

[105] שם, בעמ’ 621-620.

[106] שם, בעמ’ 620.

[107] הקובע כי:

“הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון מחייבת כל בית-משפט, זולת בית-המשפט העליון”.