ישראל שחור “שכרות כעילה לגירושין” שורת הדין 11 (2007) 304 – DOCX / PDF
“שיכרות כעילה לגירושין” ישראל שחור
א. לכאורה נחלקו הרי”ו והמהרש”ל האם שיכרות היא עילה לגירושין. הרי”ו והמהרש”ל. וישוב דבריהם שיש לחלק בין שותה תמיד, לבין שותה רק לעתים.
ב. חלוק בין מקרה שהאשה תובעת כתובתה, לבין מקום שעיקר תביעת האשה היא להתגרש. ואינה תובעת הכתובה.
האשה הגישה תביעת גירושין בעילה שהבעל שתיין וכתוצאה מכך פוגע בה באלימות מילולית. בישיבה שהתקיימה ביום ט”ז טבת תשנ”ח טענה האשה כי הבעל שותה שנים שלושה בקבוקי יין ביום וכאשר הוא שותה הוא “בקריזה”.
הבעל הודה שהוא שותה, אך לדבריו הוא שותה רק בקבוק אחד יין לבן. כמו כן טען שהאשה יודעת שהוא שותה במשך עשרים ושבע שנות נישואיהם.
האשה טוענת לעומתו שהוא משקר, במה שאמר שהוא שותה רק בקבוק אחד. כמו כן לדבריה, הדברים הגיעו למצב שהיא אינה יכולה לסבול אותו יותר, וכבר שנתיים לא נמצאת עמו בחדר, אלא ישנה בסלון.
והנה המעיין בתשובת מהרי”ו קל”ה, יווכח שאין לראות בשתיה לשכרות עילה לגירושין וכך לשונו:
“ומה שאמר ראובן והמורשה מחמת בתו על בעלה שמעון איך שהוא מבזבז את שלו בשחוק ובבית משתאות של גוים ומשתכר ומקיא וטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה. ושמעון השיב שאינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק בחנוכה כמנהג, וגם לעתים הוא הולך לאכול ולשתות עם מריעיו כמנהג מדינה.
אם כדברי ראובן ובתו ומורשה שלהם, שבדברים כאלו יכולה לטעון מאיס עלי ולכוף אותו שיתן לה כתובתה, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. ואין נראה לי שזו אמתלא, ואיני צריך להאריך בדברים הבלים האלו. אף גם זאת הלא כתב שמעון וז”ל ועוד היום אומר שמעון בעלה בפני אב ב”ד וטובי העיר לא יהא לחמי שום חסרון מצדי וכל אשר יורוני בני אדם המהוגנים אשמע לעצתם ואקבל עלי לקיים ולא יחסר מצדי שום דבר” עכ”ל.
תשובה זאת מובאת בקצרה בדרכי משה אה”ע סימן ע”ז, סעיף י”ג.
לעומת זאת בשו”ת מהרש”ל, סימן ס”ט, מצינו שהוא מתייחס בחומרה רבה מאוד לשכרות וכך לשונו:
“תשובה, נראה בעיני פשוט שאין לכופו ליתן גט, כי תקנת הגאונים שבבבל שהבי’ מהרי”ח לא נתפשטו, וכל האחרונים חלקו בדבר, וכן אנו נוהגים שלא לכופו אפי’ הוא עובר חרם או נשבע ואינו מקיים, כי דווקא באשה חשו חכמים בזה ולא באיש. וגדולה מזו כתב בהג”ה מיימונ”י בשם מהר”ם (ספכ”ה מהל’ אישות) דאפי’ עובר על דת או מומר אין כופין אותו להוציא. ותדע מדלא מנה רשע שכופין אותו להוציא, וטעמא דטב למיתב טן דו כו’.
ומו”מ פשיטא דפשיטא הוא שאין כופין אותה להיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס.
וא”כ בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים, ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם, ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותיה, וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק, ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור, אין לך מאיס גדול כזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלקים ואדם”.
והנה שתי תשובות אלו דנות באותן תופעות. שתיה לשכרה במסבאות ובאדם המבזבז כספו במשחקים כגון המשחק בקוביא.
ולא מצאתי מי שכתב לבאר עמדות כה מנוגדות, כאשר מחד המר”י וייל כותב: “ואין נראה שזו אמתלא ואיני צריך להאריך בדברים הבלים האלו”. ומאידך המהרש”ל כותב: “אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלוקים ואדם.
ונראה לי לישב את הדברים שלא יסתרו זה את זה.
המעיין בתשובת מהרי”ו רואה שהבעל שמעון השיב לטענות האשה, אביה והמורשה שלהם, שהוא אינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק בחנוכה כמנהג, וגם לעתים הוא הולך לאכול ולשתות עם מריעיו כמנהג המדינה.
וניכר מהתשובה שהמהרי”ו קיבל את תשובת הבעל, וכל עוד לא הוכח שהבעל חרג מעבר למקובל הרי שאין לקבל את התביעה.
ובתשובה הנ”ל האשה גם תובעת כתובתה. ועל כך כתב המהרי”ו שאין לקבל דברים כאלו ולכוף אותו לתת כתובתה, דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה.
וכוונת המהרי”ו בכותבו “ואין נראה לי שזו אמתלא” בנידון שלפניו שניכר שאביה והמורשה שמו עלילות דברים בפיה להוציא את הכתובה מהבעל. ולכן הוסיף המהרי”ו וכתב שבנידון שלפניו “אפילו אם היה כך שכבר עשה שמעון שלא כהוגן והעביר הדרך בשום דבר, הלא הוא רוצה לתקן ולקבל עליו שלא ישוב בדרך הזה עוד”.
יתירה מכך, אפילו התביעה של המורשה מצד האשה, שהבעל יעמיד ערבות על התיקונים, נדחתה ע”י המהרי”ו בטענה “שגם בדבר זה הוא מפליגא בדברים, דלא חזינא שום תיוהא וריעותא בשמעון”.
וא”כ הרי דברים ברורים לפנינו, שהמהרי”ו דחה את תביעת האשה כי היא “מפליגה בדברים” – דהיינו שהוא לא קיבל את גירסתה, וזאת כוונתו במה שכתב למעלה “ואין נראה לי שזו אמתלא”.
מה שאין כן בתשובת המהרש”ל, שאבי האשה רצה לבטל את השידוך כאשר שמע שהחתן “שחקן ושכרן” והוא בירר את הדברים ואחר חקירה ודרישה נודע כי נעשו התועבות האלו. ואעפ”כ התפייס לקיים את הנישואים מתוך תקוה שיטיב את מעשיו ובדיבוקו יתהפך לאיש אחר, ודבק באשתו ולא בדבר אחר נקי יהיה לביתו וכו’.
והנה תיכף ומיד לאחר הנישואין הנער חזר לסורו למרות שהתחייב בכתב חרם וקיבל עליו שלא לשחוק שום שחוק שבעולם, ועד שהמלך במסיבו חלבונו נתן ריחו, לא קיים נקי לביתו שתי שבועות והלך בבתי משתאות של גויים, שתה וצחק עד שמילא שולחנו בקיא צואה בלי מקום וכו’.
ואמנם המהרש”ל פתח את תשובתו שפשוט בעיניו שאין לכופו ליתן גט, וכמבואר, דאפילו עובר על דת ומומר אין כופין אותו להוציא.
אך באשר לטענת האשה שהוא מאוס בעיניה, על כך כתב המהרש”ל “פשיטא דפשיטא הוא שאין כופין אותה לחיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס, וישאר בידה כל מה שהכניסה לו וכו’.
ובנידון המהרש”ל שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים, ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם, ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותיה, וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק, ומגזם לסכן ולשרוף ולאבד ולמכור. אין לך מאיס גדול מזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלוקים ואדם.
על כן נראה ברור בעיני שאף מהר”י וייל יודה לדברים אלו. והמרחק בין המקרה בתשובת מהר”י וייל למקרה שבתשובת המהרש”ל הוא רב כרחוק מזרח ממערב.
והנה הטור, אה”ע, בסימן ע”ז, כתב בשם הרב מאיר מרוטנבורק, שלא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו. ועל כך כתב הדרכי משה, ס”ק י”ג, שהמרדכי בסוף פרק אע”פ כתב דאע”ג דמאבד כל אשר לו בשחוק, לא תוכל אשתו למרוד בו. וממשיך ה”דרכי משה” לבאר שאין לראות את דברי המרדכי כסותרים את דברי הר”מ מרוטנבורק. דמהר”מ לא קאמר אלא לענין דמתקרי אמתלא, ומ”מ מודה דאינה יכולה למרוד משום זה, ואם מרדה יש לה דין מורדת.
ולאחר מכן הביא הדרכי משה את תשובת מהרי”ו בקצרה:
“וכתב מהרי”ו בתשובה סימן קל”ה, אשר טוענת מאיס עלי מחמת שהוא שותה ומקיא ומאבד כל אשר לו בשחוק, והוא טוען שאם עשה לא יעשה עוד, נראה דזה לא מקרי אמתלא ועוד דהרי הוא רוצה לחזור ולא לעשות עוד, ואין צריך להעמיד ערבות שיתקן דרכיו כל זמן שאינו מוחזק ברעים” עכ”ל.
ועל כך כתב ה”דרכי משה”:
“ומה שכתב דאין מקרי אמתלא מה שמכלה ממונו בשחוק אינו נראה, דודאי אמתלא היא וכמו שכתב מוהר”ם”.
ולדברינו ברור שאף המהרי”ו לא התכוון לומר שטענות של שכרות ומשחקים בהם מכלה ממונו אינם אמתלאות ראויות, ופשיטא שאין מי שיחלוק על דברי הר”מ מרוטנבורק, וכן על הקביעה החד משמעית שהובאה במהרש”ל “שאין לך מאיס גדול מזה כזה, מי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלוקים ואדם”.
וכוונת תשובת מהרי”ו “שאין נראה לי שזו אמתלא” היא לדחות את תביעת האשה, כאשר הדברים שקופים וברורים שאין טענות של ממש נגד הבעל, כפי שהארכנו לעיל, וכפי שכתב מהרי”ו בהמשך התשובה לדחות את התביעה להעמדת ערבות – “נראה שגם בדבר זה מפליגא בדברים דלא חזינא שום תיהוא וריעותא בשמעון שאין להאמין לו על מה שמקבל עליו”.
ועוד נראה שיש חילוק גדול בין הנידון בתשובת המהרי”ו לנידון בתשובת המהרש”ל.
בנידון שבתשובת המהרי”ו האשה ביקשה לכוף את הבעל לשלם כתובתה, וכנגד זה יצא המהרי”ו, שאין מקום לקבל את תביעתה הכספית. מה שאין כן בתשובת המהרש”ל התביעה של האשה היתה לכוף את הבעל לגרש לפי שהוא מאוס עליה מהעילות שנימנו לעיל. ואמנם המהרש”ל חילק את דבריו, באשר לתביעה לכוף את הבעל לגירושין כתב שאין כופין על כך וכפי שהאריך בראש תשובתו. אולם מאידך המהרש”ל קיבל כדבר פשוט שבפשוטים את תביעתה שהבעל מאוס בעיניה ואין לכופה להיות עמו.
ובאשר לסתירה שהציג הדרכי משה בין תשובת מהר”ם מרוטנבורק לדברי המרדכי בנוגע למכלה ממונו, כתב המהרש”ל:
“דברי מהר”ם נראה עיקר בעיני, היכא שטענה מאיס עלי בתשמיש ולא אוכל בדעתי להבעל לו, כי נעשה בעיני מאיס מחמת מעשים אלו שיעשה ולא בעינא לא הוא ולא כתובה. אבל אינה טוענת מאיס עלי, אלא אמרה לא בעינא ליה כי הוא מכלה כל ממון ומסתפינא שיאבד אף ממוני, נראה כדעת הרב ר’ מתתיה (שהובאו במרדכי) שלא תוכל למרוד בו. ואם מרדה פסקינן עליה דין מורדת ממש כמורדת דבעינא ומצערנא ליה. ומשום הכי נראה בעיני דלא הוה מורדת מחמת מאיס אלא שאמרה לא בעינא לא הוא ולא כתובתה רק שיגרשנה או לא אוכל לדור עמדו כלל בשום ענין ואינה מזכרת הממון כלל”.
ונראה לי ברור שגם זאת כוונת המהרש”ל ליישב את הסתירה כביכול בין מהר”ם מרוטנבורק והמרדכי. שאמנם צדק המהר”ם מרוטנבורק שיש כאן אמתלא, אך כאשר האשה תובעת כתובתה דינה כדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, ורק כאשר איננה תובעת כתובתה, נקבל טענתה שמאוס עליה ונדון בה דינא דמתיבתא.
והנה בנידון שלפנינו בכתב התביעה, כתבה האשה: “אין לנו כל דבר משותף ולא רכוש, אלא שאיני מסוגלת להמשיך לחיות עמו ומבקשת גירושין בדחיפות היות והגיעו מים עד נפש”. ואף בדבריה בבית הדין כל אשר תבעה הוא גירושין, לפי שאינה יכולה לסבול יותר. ולכן פשוט הדבר שאם נכונים דבריה הרי זאת אמתלא שיש לקבלה.
ואם יבוא מי שיטען, הרי היא חיה עמו כך עשרים ושבע שנים “וסברה וקיבלה”.
דברים אלו כבר עלו בתשובת מהרש”ל:
“ואל יאמר הטוען כבר ידע וקבל, חלילה לנו לומר שידע וקבל אחרי מעשים הרעים האלו, ועוד אומדנא דמילתא להיפך שהרי היה מקשרו שלא יעשה שום שחוק שהוא הגורם בנזיקין ותקלה ועוד דינה היכא היתה יודעת מאלו שנאמר עליה ידעה וקיבלה.
ועוד דווקא על מומין הוא דשייך לומר ידעה וקיבלה ומחלה, אבל על דבר עבירה ומעשים רעים ועובר על דת לא שייך לומר ידעה וקיבלה, כי אסור לקבלה. ואם קבלה קבלה בטעות ועד כאן קיבלה ותו לא. ודברים אלו אין צריכים לפנים שפשיטא שנאוי ומאוס הוא ובדין אינה יכולה לקבלו … “.
ואמנם הנימוקים הראשונים שהביא המהרש”ל אינם מתאימים לנידון שלפנינו, אולם הנימוק האחרון עומד בפני עצמו ואין זקוק להצטרף לקודמיו, וברור שלדעת המהרש”ל די בנימוק האחרון שאין לומר על השתוי לשכרה סברה וקיבלה. ואם קיבלה עד כה ודאי שאין לחייבה לקבלו מכאן ואילך.