יצחק זמיר “גבול הציות לחוק” (1987)

יצחק זמיר “גבול הציות לחוק” גבורות לשמעון אגרנט (1987) 119 – DOCX / PDF

 

“גבול הציות לחוק” יצחק זמיר *

 

מהו גבול הציות לחוק? האם מותר להפר חוק כאשר, בנסיבות מיוחדות, קיים ניגוד בין החוק לבין המצפון? האם, אולי, ראוי להפר חוק בנסיבות כאלה? והאם ניתן להתחשב במניעים מצפוניים כאשר חוקרים או דנים מי שלכאורה הפר חוק ?

לפני זמן קצר נתפרסמה בעתונות ידיעה בלשון זאת: “תנועת ‘יש גבול’ תעודד חיילי צה”ל לסרב לשרת בשטחים בגלל היחס לאוכלוסיה האזרחית, ותגיש סיוע כספי לסרבנים שיישבו בכלא צבאי. דברים אלה אמרו אתמול ראשי ‘יש גבול’ במסיבת עתונאים בירושלים” [1].

זה מקרוב הודיע חבר-הכנסת מנחם פורוש בפומבי כי הוא מתכוון לרסס בצבע תמונות פרסומת בתחנות אוטובוס בירושלים, אף שללא ספק זו עבירה על החוק, משום שלדעתו תמונות אלה יש בהן משום פגיעה קשה ברגשות של אנשים דתיים.

ולאחרונה, בפרשה הידועה בשם פרשת שב”כ, הועלתה בעוצמה רבה השאלה אם מותר להרוג מחבלים ערבים שנפלו בידינו, אפילו בנסיבות בהן ההריגה אסורה על-פי החוק, ואם מותר להדיח לעדות שקר בפני ועדת חקירה או בית-משפט, שזו בודאי עבירה על החוק, כאשר מעשה העבירה מסתמך על טעמים של בטחון המדינה?

במקרים אלה ודומים לאלה מתעוררת שוב השאלה אם פטור אדם מלציית לחוק כאשר, מבחינתו, החוק נוגד את המצפון, או את המוסר והצדק, או אולי ערך חשוב אחר. האם יש גבול לציות או, שמא, יש גבול למצפון?

נקודת המוצא בדרך לפתרון הבעיה ברורה: חובה היא לציית לחוק, ובכלל זה לצו הניתן מכוח החוק. זוהי בראש ובראשונה, חובה משפטית. לפיכך קובע המשפט אמצעים לאכיפת החוק ועונש על הפרת החוק. אך זוהי גם חובה מוסרית משום שהחוק מהווה תשתית לחיים משותפים בחברה המאורגנת. הפרה של החוק מערערת תשתית זאת, ובעקיפין פוגעת בערכים כמו שלום, שוויון וחרות, ולכן היא פסולה מבחינה מוסרית. החובה המוסרית לציית לחוק יש לה חשיבות מעשית רבה. המדינה איננה מסוגלת לאכוף את קיום כל החוקים, כל הזמן, על כל האזרחים, באמצעי כפייה. משום כך היא בנוייה בהכרח על ההנחה שרוב האזרחים נכונים לציית לחוק מתוך הבנה ורצון.

הנכונות לציית לחוק מתבססת כנראה, ברוב המקרים, על תחושה שהחוק צודק. אך אי-אפשר להתנות את הציות בצדק. החוק, על-פי מהותו, אינו זהה לצדק. הוא שואף, בדרך כלל, להיות צודק. במקרה הטוב הוא משיג צדק ממוצע. אולם תמיד יהיו אנשים ומקרים, ולו רק בשולי החוק, שלגביהם החוק לא יהיה צודק. במקרים קיצוניים ייתכן שהחוק ייראה, מן הבחינה של אדם מסויים או קבוצת אנשים מסויימת, כל כך בלתי-צודק עד היותו בלתי-נסבל. אלה המקרים הקשים בהם מתעוררת בחריפות השאלה אם חובה היא לציית לחוק אף שהמצפון האישי אומר שהחוק איננו צודק. מהו, אם כן, גבול הציות לחוק?

השאלה מהו גבול הציות לחוק ימיה כימי החוק. היא הוצגה באופן דרמטי במאה החמישית לפני הספירה, כאשר הוצע לסוקרטס, שדינו נגזר למוות באשמה שהשחית את הנוער, להימלט מכלאו בטענה שנעשה לו עוול. אך סוקרטס סירב והשיב כי חובה לציית לפסקי הדין, בלי לחקור ולשאול אם הם צודקים, משום שכך נובע מן האמנה החברתית עליה בנוייה המדינה. לכן, מתוך נאמנות לחובת הציות, שתה סוקרטס את כוס הרעל.

אך ההסטוריה מלמדת כי יש גבול לציות לחוק. במאה השש-עשרה לספירה סירב סיר תומס מור להכיר בחוק שהוציא הנרי השמיני ובו נקבעה עליונות המלך על הכנסיה באנגליה. הסירוב להכיר בחוק נבע מטעמים של אמונה דתית ועל סירוב זה הוצא להורג.

הסירוב לציית לחוק המדינה, כשהוא עומד בניגוד לעיקרי האמונה, מלווה את העם היהודי במשך הדורות, כבסיס לתופעה של מסירת הנפש על קידוש השם. יש אומרים שרעיון זה של קידוש השם הינו אחת התרומות של היהדות לתרבות המערב. המסורת של הכנסיה הנוצרית מהללת את קדושיה שסבלו ומתו על אמונתם.

שאלה עתיקה זאת בדבר חובת הציות לחוק כאשר החוק נוגד את המצפון, שבה והתעוררה בחריפות על רקע ההווי של מדינת ישראל. באופן מיוחד לאחרונה הושמעה הטענה על-ידי אישים וגופים שונים כי יתכנו חוקים של הכנסת והחלטות של הממשלה שלא תהיה חובה לציית להם משום שהם נוגדים ערכים שמעל החוק. הנה שתי דוגמאות לטענה זאת:

בדברים שנתפרסמו ב- נקודה, עתון הישובים ביהודה, שומרון וחבל עזה, כותב פרופ’ יוסף בן-שלמה כי “מוצדק בבירור אי-ציות לחוק: אם הכנסת תחוקק, למשל, חוק שלפיו יש להרוג את כל הערבים; אם תחייב יהודים שומרי מצוות לחלל שבת, ואם תחליט הכנסת לבטל את הבחירות הכלליות, או אם תגביל את העלייה לארץ-ישראל” [2].

הרב מאיר כהנא כותב בחוברת על חוק וסדר בישראל [3] כך: “החובה להישמע לציית ולכבד את סמכויות הממשלה תלוייה בשאלה אם במקרה נדון מצייתת הממשלה לדין תורה … אסור מדאורייתא להפקיר כל חלק מאדמת ארץ-ישראל לנכרי. מצווה להתיישב בכל חלק מארץ ישראל. אין לשום כנסת, לשום מממשלה ולשום רוב – ולא חשוב מה כוחם – כל סמכות למנוע זאת … על כן הפרת צו בלתי-חוקי של הממשלה הריהו מצווה מדאורייתא”.

השאלה אם גם במקרים מעין אלה חייב אדם לציית לחוק, אין לה תשובה אחת אלא שתי תשובות: הראשונה מצוייה במישור המוסרי, כתשובה לחובה המוסרית לציית לחוק, והיא תשובתו של הפרט; והשנייה מצוייה במישור המשפטי, כתשובה לחובה המשפטית, והיא תשובה של המדינה.

נבדוק תחילה את התשובה של הפרט במישור המוסרי. במישור זה אין תשובה שתתאים לכל האנשים בכל הנסיבות. התשובה תלוייה, בראש ובראשונה, ברגישות של הפרט לערכים חברתיים, דתיים או מוסריים. לגבי רוב בני האדם די בכך שקיימת חובה מוסרית לציית לחוק, קל וחומר כאשר הפרת החובה כרוכה בעונש מאת המדינה, כדי שחובה זאת תיגבר על כל חובה או ערך אחר. אולם במקרים מסויימים ולגבי בני אדם מסויימים, ודווקא אלה המחשיבים במיוחד ערכים חברתיים, דתיים או מוסריים, עשוייה להתעורר בעיה מצפונית קשה מאד. ספק אם נכון יהיה מן הבחינה המוסרית לומר לאדם הנקלע למצב כזה שתמיד יצדיף את הציות-לחוק, אפילו אם מדובר, לפי הדוגמא שהביא פרופ’ בן-שלמה, בחוק המחייב שומר מצוות לחלל שבת. בסופו של דבר כל אדם יתלבט בבעיה מצפונית זאת, הוא לעצמו, ויכריע בה לפי סולם הערכים שלו והמקום שהציות לחוק תופס בסולם זה, ולפי מידת הנכונות שלו לשאת בעונש על הפרת החוק. לדעתי לא ניתן להדריך אדם המצוי בהתלבטות מצפונית אמתית אם להעדיף את הציות לחוק על פני ערכים אחרים, אלא בעצות מעטות:

ראשית, יש לשוב ולהדגיש, במסגרת התלבטות כזאת, שהציות לחוק הוא עצמו ערך מוסרי בעל חשיבות רבה מאד. לענין זה יש מקום להבחין בין מדינה דמוקרטית למדינה אחרת. כמובן, כל מדינה תובעת ציות לחוקיה ומדינה טוטליטרית עשוייה להקפיד בענין זה אף יותר ממדינה דמוקרטית, אך מבחינה מוסרית אין מקום לדרוש ציות לחוק במדינה טוטליטרית כמו במדינה דמוקרטית, בה החוק אמור לייצג את רצון העם ולשאוף למימוש ערכי הדמוקרטיה, ובהם השוויון והחרות. נוסף לכך, שלטון החוק הוא תנאי לסדר הציבורי, לחרויות האזרח ולאספקת שרותים חיוניים. כל אלה דרושים לאדם כדי שיוכל לחיות בכבוד. גם מבחינה זאת שלטון החוק הינו ערך מוסרי. לפיכך יש מקום לדרוש מאדם המחשיב את המוסר שלא יעדיף ערכים אחרים על פני הערך של ציות לחוק, אלא רק במקרה קיצוני של התנגשות חזיתית עם ערך בעל חשיבות עליונה. כך, לדוגמא, נראה שיש הבדל עקרוני בין אדם דתי שאינו מציית לחוק המחייב אותו לחלל שבת לבין אדם דתי הרוגם באבנים את מי שנוסע בשבת או שורף תחנת אוטובוס בשל מודעות שלדעתו אינן צנועות. דומה כי מבחינה מוסרית, בהתחשב בחומרת הפגיצה היחסית בערכים הנוגצים לענין, גם אם ניתן להבין אדם המפר חוק כדי שלא יאלץ לחלל שבת, עדיין אין להצדיק אדם המפר חוק כדי לאלץ אדם אחר לכבד את השבת.

שנית, מי שמתלבט עם מצפונו בשאלה אם לציית לחוק מן הראוי שישקול מן הבחינה המוסרית את חומרת הפגיעה הצפוייה לחברה כולה או לאנשים מסוימים כתוצאה מאי-ציות לחוק כנגד חומרת הפגיעה במצפונו אם יציית לחוק. לדוגמא, ידוי אבנים במי שנוסע בשבת, מעשה שיש בו משום סכנת נפשות, מהווה פגיעה חמורה יותר מבחינה מוסרית מאשר הפגיעה באדם דתי המתנגד לחילול שבת בפרהסיה. לכן יש לומר כי במקרה כזה אין הצדקה, אפילו מבחינה מוסרית, להפרת החוק.

שלישית, אין הצדקה מוסרית להפרת החוק אם קיימת אפשרות סבירה לשינוי החוק הקיים או המצב בשטח, לפי הענין, באמצעים חוקיים, כגון על-ידי פעולות מחאה או שיכנוע במסגרת החוק, ולפני שנעשה ומוצה הנסיון לפעול באמצעים חוקיים.

רביעית, כיוון שאי-הציות לחוק כשהוא לעצמו הינו מעשה שיש בו פגם מוסרי, חשוב להקפיד שלא לעטוף אותו באיצטלה של צו המצפון כאשר הסיבה האמתית לאי-הציות אינה מצפונית אלא אחרת, למשל כלכלית או פוליטית. כך, לדוגמא, אין זה ראוי שאדם יצדיק השתמטות מתשלום מס הכנסה בטענה של התנגדות מצפונית למס מסוג זה או לשעור המס.

ולבסוף, גם כאשר אדם מגיע למסקנה כי במקרה מסויים מצפונו מונע בעדו לציית לחוק, עדיין שאלה היא כיצד יתן ביטוי למסקנה זאת. יש כמובן הבדל, גם מן הבחינה המוסרית, בין התנגדות פסיבית לבין התנגדות אלימה. לדוגמא, אם אדם סבור שאין לציית לחוק של הכנסת או להחלטה של הממשלה בדבר ויתור על הריבונות בחלק מיהודה ושומרון, האם יש בכך, אפילו במישור המוסרי, כדי להצדיק מעשי טרור נגד אוכלוסיה אזרחית?

פרופ’ בן-שלמה סבור שלא. לאחר שהביא דוגמאות אחדות של מקרים בהם לדעתו מוצדק שלא לציית לחוק [4], הוא מוסיף ואומר: “אשר לנושא הוויתורים על חלקי ארץ-ישראל, הבעתי את דעתי שהמצב שיווצר אם תחליט הכנסת על מסירת יהודה ושומרון אינו חד-משמעי באותה מידה כמו (הדוגמאות שהובאו), והגדרתי אותו ‘כמקרה גבול’, המצדיק, לכל היותר, התנגדות פאסיבית (שעיקרה פגיעה במתנגד עצמו) או מרי אזרחי” [5].

ומה לגבי סרבני המלחמה בלבנון? השאלה היא אם ההתנגדות הפוליטית למלחמה זאת הגיעה למעלה של ערך מצפוני חשוב כל כך שהיה בו כדי להצדיק מסע מאורגן נגד החוק? חבר הכנסת יוסי שריד מסביר במאמר שכתב [6] כי לדעתו יש גבול לציות לחוק ויש זכות למרי אזרחי. אולם, הוא מוסיף ומסביר כי תנועת ‘יש גבול’ שגתה בכך שעודדה את סרבנות השירות במלחמת לבנון, כיוון שבנסיבות הענין המרי האזרחי לא היה כדאי ולא היה יעיל יותר מן השימוש האפשרי בדרכי מחאה חוקיות. יתירה מזאת, הסירוב לציית לחוק במקרה זה, לדעתו של חבר-הכנסת יוסי שריד, גרם נזק משום שהוא נתן כאילו הכשר למרי אזרחי מצד אחר. על אלה שהצדיקו במאמרים את סרבנות השירות במלחמת לבנון הוא אומר: “הם חיברו למועצת יש”ע את המצע המושלם לפרישה ולמרי אזרחי”. ואני סבור שניתן אף לומר כי המסע המאורגן נגד החוק במקרה זה לא זו בלבד שלא היה כדאי או יעיל, אלא שנוסף לכך ספק אם ראוי היה לבסס אותו על טעמים של מצפון, להבדיל מטעמים פוליטיים, וספק אם ניתן להצדיק אותו מבחינה מוסרית” [7].

מכל מקום, ודאי נכון הדבר שכל הבוחר בדרך של מרי נגד החוק מטעמים אידיאולוגיים, מכשיר ואולי אפילו מעודד מרי דומה מצד יריבים אידיאולוגיים. ואנה אנו באים?

מכאן אנו באים אל המישור המשפטי. במישור זה, להבדיל מן המישור המוסרי, התשובה לשאלת הציות לחוק פשוטה וברורה: חובה לציית לחוק, ולענין זה אין הבדל בין חוק לחוק, ואין מקום לשאלה אם החוק צודק או איננו צודק, או אם הוא נוגד את מצפונו של פלוני או אלמוני. החוק, על-פי מהותו, מחייב באופן שווה את הכל. מן העקרון של שוויון בפני החוק נובע שאם היה ניתן היתר להפר חוק בשל טעם מצפוני, הרי ההיתר זה צריך היה להינתן בשל כל טעם מצפוני, טעם של אמונה דתית של כל דת וכת כמו טעם של התנגדות לכפייה דתית, אידיאולוגיה של ימין קיצוני כמו אידיאולוגיה של שמאל קיצוני, וכך הלאה ללא גבול. הפירוש המעשי של גישה זאת הוא שהשאלה אם לציית לחוק היתה נמסרת להכרעה אישית של כל אדם ואדם. שום מדינה אינה יכולה להתקיים ולתפקד במצב בזה. לפיכך בכל מדינה ומדינה התשובה חד-משמעית: אתה האזרח חייב לציית לחוק אפילו אם הוא נוגד את מצפונך, ואם תעדיף את מצפונך על החוק, תפעל המדינה כדי לכפות עליך ציות לחוק או להעניש אותך על הפרת החוק. הטענה שהפרת החוק נבעה מטעמים של מצפון לא יהיה בה, בפני בית-המשפט, משום צידוק או הגנה מפני הרשעה.

לפיכך מן הראוי היה להעמיד לדין פלילי את מתנגדי הפינוי בימית אשר תקפו אנשי צבא, את סרבני המלחמה בלבנון ואת אנשי החברה קדישא שהוציאו את תרזה אנגלביץ מקברה. לפיכך גם ברור כי העובדה שהרב אורי בלוי, הנאשם בפגיעה בתחנות אוטובוסים בירושלים, כופר בסמכותו של כל בית-מַשפט בישראל, מטעמים של אמונה דתית, אין בה ולא כלום [8]. יתירה מזאת, לעתים יש מקום להחמיר בדין דווקא עם עבריינים כאלה, שאני קורא להם עבריינים פוליטיים, משום שהעבריינות שלהם נובעת מהשקפת עולם שיש בה כדי לסכן את יסודות המשטר והמדינה אף יותר מאשר זו של עבריין פלילי רגיל. באחד המשפטים בפרשת ארגון הטרור היהודי, בו היה מדובר בקשר לפוצץ את מסגד כיפת הסלע על הר הבית בירושלים, אמר בית-המשפט העליון כך: “אין מדובר באדם המשרך דרכיו ומבצע עבירות על החוק, כי אם באדם חושב שהיה סבור כי המטרה שהוצגה בפניו מקדשת את האמצעים. יש להרתיע את בני הציבור מפני נטילת החוק לידיים, אפילו הם משוכנעים כי המעשים שהם עושים ישרתו את אינטרס העם או המדינה. קשה להגזים בתיאור הסכנה הטמונה בהתנהגות כזאת, העלולה להמיט שואה על המדינה במקום להביא לה גאולה” [9].

עם כל זאת, המתח בין התשובה הניתנת במישור המשפטי, לפיה תמיד חייב אדם לציית לחוק, לבין התשובה הניתנת לעתים במישור המוסרי, שבנסיבות מיוחדות היא עשוייה למנוע אדם מלציית לחוק, מתח זה יש בו כדי להטריד. סיבות אחדות לכך. ראשית, השאיפה של החוק היא להיות צודק, ואם קיים בעיני אדם זה או אחר פער גדול כל כך בין החוק לבין הצדק, עד שהוא רואה היתר או אפילו חובה לעצמו להפר את החוק משום שאינו צודק, צריך הדבר לשמש אות אזהרה, שמא המחוקק טעה ונכשל. שנית, חברה דמוקרטית צריכה להבטיח לכל אדם, במידה מירבית, את חופש המצפון, ואין זה מצב רצוי שאדם יראה עצמו נאלץ לפעול, מכוח החוק, בניגוד חריף למצפונו. שלישית, הפרה של החוק מטעמים עקרוניים, לעתים באופן פומבי והפגנתי, עלולה לפגום במעמד של החוק. ורביעית, אין להתעלם מן הסכנה שאי-ציות לחוק בנושא מסויים יתפשט ויקיף אזרחים רבים, עד כדי מרי רחב, שיסכן את יסודות המשטר והחברה.

בשל טעמים אלה, מן הראוי שהמדינה, באמצעות כל רשויותיה ואף הציבור הרחב, יפעלו בדרכים שונות במאמץ לצמצם ולהחליש במידת האפשר את העימות שבין החוק לבין המצפון, ולמנוע ככל שניתן תופעות של מרי נגד החוק. הנח דרכים אחדות בהן ניתן לפעול לצורך זה:

ראשית דבר, חשוב שתהיה חוקה, אשר תגביל את המחוקק ותמנע ממנו לפגוע באופן בלתי-צודק בחרויות האזרח, בקבוצות מיעוט ובעקרונות בסיסיים כמו השוויון בפני החוק. חוקה כזאת קיימת כמעט בכל המדינות בעולם, אם כי לא בכולן פועלים בנאמנות על-פי החוקה. בישראל, כידוע, עדיין אין לנו חוקה, אף שמאז הקמת המדינה טורחים על הכנתה, באמצעות חוקי-יסוד. מן הראוי לזרז ולהשלים מלאכה חשובה זאת. בינתיים ועד שתתקבל החוקה, יש לגלות עירנות ולהיאבק, בדרכים החוקיות הפתוחות בחברה דמוקרטית, כדי למנוע חקיקת חוקים שאינם מתיישבים עם ערכי יסוד כמו חירות ושוויון. כך, לדוגמא, נמנעה לפני שנים אחדות קבלתה של הצעת חוק משפחות ברוכות ילדים, שקיבלה חסות של אחת המפלגות בקואליציה הממשלתית, ובפועל לא נועדה אלא לתת הטבות חומריות שונות למשפחות יהודיות בלבד. ברוח זאת פעל לאחרונה גם יושב-ראש הכנסת כדי למנוע בעד חבר-הכנסת מאיר כהנא להעלות הצעות חוק גזעניות על סדר היום של הכנסת.

נוסף לכך, לעתים יש טעם ואפשרות לקבוצ בחוק עצמו, מלכתחילה, הוראה המאפשרת להתחשב בסרבני מצפון. לדוגמא, יש מדינות בהן החוק מאפשר לשחרר סרבני מצפון מחובת השרות בצבא, ולהטיל עליהם שרות אחר לתועלת החברה. גם בישראל קיימת הוראה דומה. חוק שרות בטחון מעניק פטור מחובת השירות בצבא לאשה שהוכיחה כי “טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי-דתי מונעים אותה מלשרת בשירות ביטחון” [10]. כמו-כן מסמיך חוק זה את שר הביטחון לפטור אדם מחובת השרות בצבא, בין היתר, “מטעמי משפחה או מטעמים אחרים” [11], ושר הביטחון עשה שימוש בסמכות זאת כדי לפטור מחובה זאת את רוב תושבי המדינה הערבים. עם זאת, בשל המצב הבטחוני המיוחד של ישראל לא ניתן פטור כללי מחובת השירות בצבא לכל מי שמתנגד לשירות כזה מטעמי מצפון [12]. בדומה לכך, חוק מרשם האוכלוסין קובע כי לכל תעודת זהות יוצמד תצלום של בעל תעודה, “חוץ מתעודה של אשה שהצהירה שאינה מצטלמת מטעמי דת” [13].

אם מתברר כי חוק או הוראת מינהל יוצרים בעיה מצפונית של ממש לחלק מן הציבור, מן הראוי לבדוק אם יש אפשרות והצדקה לסלק או לצמצם את העימות המצפוני. כך, לדוגמא, כאשר נתברר כי ניתוחי גוויות לפי חוק האנטומיה והפתולוגיה, ה’תשי”ג-1953, מעוררים בקרב חוגים שונים, ובעיקר חוגים דתיים, התנגדות מצפונית עזה, תוקן החוק באופן שניתוח גווייתו של אדם יותנה בדרך כלל בהסכמה מראש של אותו אדם או בהסכמה של בני משפחתו [14].

דרך נוספת נקבעה בחוק כדי לפתור מצבים קשים של עימות בין צו חוקי לבין צו המצפון, באותם מקרים בהם אדם חייב על-פי החוק לציית לצו של רשות מוסמכת, כמו במקרה של חייל או שוטר שחובתו לציית למפקדו. החוק, המחייב אדם לציית לצו, פוטר אותו אדם מאחריות פלילית על מעשה שעשה בצייתו לצו. אולם החוק מוסיף וקובע לכך סייג: אין אדם חייב לציית לצו שהינו בלתי-חוקי בעליל ואף אין הוא פוטר אדם מאחריות פלילית על מעשה שעשה מתוך ציות לצו שהינו בלתי-חוקי בעליל [15]. אדולף אייכמן, לדוגמא, נמצא אשם בדינו, אף שטען כי ציית לצווים, משום שאותם צווים היו בלתי-חוקיים בעליל [16]. ומתי נאמר על צו שהוא בלתי-חוקי בעליל? בית-המשפט עשוי לומר כי צו אשר הינו בלתי-מוסרי באופן קיצוני הינו גם בלתי-חוקי בעליל. דוגמא מובהקת לכך ניתנה במשפט כפר קאסם [17]. במשפט זה הועמדו לדין צבאי חיילים שהיו בשרות מילואים באשמה של רצח אזרחים ביום בו פרצה מלחמת סיני, 29 באוקטובר 1956. אותו יום ירו החיילים-הנאשמים, על-פי פקודה, בתושבי כפר קאסם, כאשר חזרו משדותיהם לכפר, לאחר שהצבא חטיל עוצר באותו אזור, והרגו רבים מהם. האם ניתן לומר כי החיילים פטורים מאחריות משום שפעלו על-פי פקודה? התשובה מותנית בשאלה אם הפקודה היתה בלתי-חוקית בעליל. ומהו סימן ההיכר של פקודה בלתי-חוקית בעליל? בית-המשפט הצבאי אמר כי סימן ההיכר של פקודה כזאת כמוהו כדגל שחור שמתנוסס מעל הפקודה ככתובת אזהרה האומר “אסור”, משום שאי-החוקיות של הפקודה גלוייה ומובהקת, והיא דוקרת את העין ומקוממת את הלב של האדם הסביר. פקודה לרצוח אזרחים שאינם נוטלים חלק בפעולות איבה, שלא במהלך קרב, הינה פקודה כזאת, פתרון משפטי זה, אמר בית-הדין הצבאי לערעורים במשפט זה, “פורץ כאילו את גדר הקטגוריות המשפטיות הטהורות, וקורא לעזרה את הרגשת החוקיות, הצפונה במעמקי מצפונו של כל אדם, באשר הוא אדם, אף אם אינו בקי בספר החוקים” [18]. זהו נסיון של מערכת המשפט לפתור עימות בין החוק לבין המצפון [19].

ויש דרכים נוספות, בהן ניתן וראוי ללכת כדי לצמצם את העימות שבין החוק לבין המצפון, ובמיוחד הדרך של פירוש החוק על-ידי בית-המשפט במגמה לעשות את החוק צודק ומוסרי ככל שניתן, והדרך של יישום צודק ומוסרי של החוק על-ידי רשויות השלטון, ובכלל זה גם על-ידי התביעה הפלילית, במסגרת שיקול הדעת שהחוק מעניק להן.

השילוב של דרכים אלה מביא לכך שבישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, העימות בין החוק לבין המצפון מוגבל למעשה למקרים שוליים. אך מקרים כאלה תמיד יהיו. בישראל יש קבוצה של אנשים שהאמונה הדתית שלהם מונעת בעדם להכיר בלגיטימיות של המדינה, חוקיה ומוסדותיה, ואצל אלה העימות בין החוק לבין המצפון הינו בלתי-נמנע, כללי וקבוע. יש, לעומת זאת, אנשים שאצלם העימות בין החוק לבין המצפון יהיה מוגבל לענין מסויים וזמן מסויים, ואף זאת תופעה בלתי-נמנעת. רצוי, כאמור, לצמצם או להחליש עימות כזה. אך אם נוצר העימות, על אף המאמץ למונעו, שוב אין למדינה ברירה, אלא היא חייבת לפעול כדי שיד החוק תהיה על העליונה. כל מי שמתלבט אם לציית לחוק מסויים שנוגד את מצפונו צריך לדעת שהמדינה אינה מתלבטת בשאלה זאת. מבחינת המדינה הציות לחוק הוא תנאי קיומי, גבול הציות לחוק הוא החוק עצמו, ומי שעובר גבול זה צפוי לבוא על עונשו, אף אם הפר את החוק מטעמים של מצפון.

 

* על יסוד הרצאה בטקס הענקת תארים אקדמיים על-ידי הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל-אביב ביום ח’ ניסן ה’תשמ”ד (17/04/1986).

[1] דבר (22/04/1986).

[2] נקודה 97 (25/031986) 2.

[3] מאיר כהנא “חוק וסדר בישראל”.

[4] לעיל הערה 2.

[5] שם, בעמ’ 3.

[6] הארץ (21/01/1986)

[7] בבג”צ 734/83 שיין נ’ שר הביטחון, פ”ד לח(3) 402-403, מכנה בית-המשפט את הסירוב לשרת בלבנון במסגרת שירות המילואים בשם “סרבנות סלקטיבית מובהקת”, ואומר עליה כך: “זוהי סרבנות גיוס, שיסודה בנימוקים אידיאולוגיים-פוליטיים שלא להילחם במקום מסויים, וההכרה בה פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה, וגורמת היא לאפלייה בתחום הגיוס הצבאי. סרבנות סלקטיבית זו לא תוענק לה הכרה גם באותן מדינות המכירות בזכות הסרבנות הכללית כגורם לפטור משירות צבאי”.

[8] הארץ מיום 13 באפריל 1986 דיווח על משפט זה וציטט את תגובתו של השופט כך: “סמכותו של בית-המשפט אינה נקבעת ואינה מתבטלת משום הבל פיו ודעתו של אדם זה או אחר, אלא היא מצוייה באמות הספים של חוקי ישראל, כפי שהמחוקק הישראלי קבע אותם”.

[9] ע”פ 678/84 כהן נ’ מדינת ישראל (07/11/1984), מפי המשנה לנשיא מרים בן-פורת. וראה בג”צ 734/83 שיין נ’ שר הביטחון, לעיל הערה 7. כאן התייחס בית-המשפט העליון להוראת הצבא לפיה אין להאריך את תקופת השירות במילואים של חייל שהיה במאסר או במעצר תוך כדי תקופת השירות, ולסייג לפיו הוראה זאת לא תחול על מקרה שבו חייל נדון למאסר בשל סירוב לשרת במילואים במקום שנקבע לו, סייג שהוסף בעקבות התופעה של סירוב עקרוני לשרת בלבנון. בית-המשפט הצדיק את ההבחנה בין המקרים ואמר מפי השופט אלון (בעמ’ 400) כך: “אין להקיש ממקרהו של חייל, שבתקופת שירות המילואים שלו עבר עבירה ונשפט ונכלא, למקרהו של העותר שלפנינו והדומים לו (המסרבים לשרת בלבנון מטעמים של מחאה או מצפון), שזה הראשון נכשל בעבירה, באקראי ולא כשיטה, ושלטונות צה”ל באו למסקנה – ויבורכו על כך – לנהוג עמו לפנים משורת הדין ולא לבוא עמו חשבון ימי המילואים באותה שנה; מכך לא ייפגעו יסודות הצבא. מה שאין כן במקרה של האחרון, אשר מלכתחילה ולא בדיעבד, בדרך קבע ולא באקראי, עומד ומצהיר כי מסרב הוא לשרת במקום פלוני שהוא נשלח לשם, משום שלפי מצפונו שלו אין הצדקה לשירותו הצבאי באותו מקום; במקרה כגון זה, אם יישלח החייל לביתו בלי לשרת במקום שנקבע, לאחר שנשא בעונש שהושם עליו, יש בכך משום חתירה תחת יסודות המשטר בצבא וסמכות שלטונות הביטחון …”.

[10] חוק שירות ביטחון, ה’תשי”ט-1959 (נוסת משולב), סעיף 30(ב).

[11] סעיף 28.

[12] ראה בג”צ 734/83 שיין נ’ שר הביטחון, לעיל הערה 7 (על הסרוב לשרת בלבנון).

[13] חוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, סעיף 25.

[14] חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), ה’תשמ”א-1980, ספר החוקים ה’תשמ”א, 992, עמ’ 42.
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כך: “החוק המוצע בא לתת תשובה לביקורת ולהתחשב בעמדת הנפטר ובני משפחתו הקרובים”. ראה הצעת חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), ה’תשמ”א-1980, הצעות חוק התשמ”א, 1490, עמ’ 51.

[15] חוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, סעיף 24(א): “אין אדם נושא באחריות פלילית למעשה או למחדל באחת מאלה: (1) בביצוע הדין; (2) בציות לצו של רשות מוסמכת שהוא חייב על פי הדין לציית לו, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין”.

[16] ע”פ 336/61 אייכמן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז 2033.

[17] ביד”צ מר/3/57 תובע צבאי נ’ רס”ן מלינקי, פס”מ יז 90.

[18] ע/279/58 עופר נ’ התובע הצבאי הראשי, פס”מ מד 362, 410.

[19] על הקשר בין הכלל המשפטי לבין החובה המוססרית ראה גם דו”ח ועדת החקירה לחקירת הארועים במחנות הפליטים בביירות – ה’תשמ”ג, הידוע גם בשם דו”ח ועדת כהן, ועל דו”ח זה ראה יצחק זמיר “ועדת החקירה מן הבחינה המשפטית” הפרקליט 35 (1983) 323, במיוחד בעמ’ 328.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *