יצחק אלמליח “הסכמת הבעל לגט עקב חיובו במזונות גבוהים ע”י ערכאות” (2005)

יצחק אלמליח “הסכמת הבעל לגט עקב חיובו במזונות גבוהים ע”י ערכאות” שורת הדין 9 (2005) 251 – DOCX / PDF

 

“הסכמת הבעל לגט, עקב חיובו במזונות גבוהים ע”י ערכאות” יצחק אלמליח

 

א. כשמאיימים על בעל ומפחידים אותו שיפסיד ממון, האם זה נחשב אונס.

ב. איום בדבר שספק אם יוזק האם נחשב אונס.

ג. בהך דאונס מחמת ממון, שיטת ר’ ירוחם. שיטת התשב”ץ ובאור דבריו בתורת גיטין, דיש חלוק אם האשה הזכירה ענין הגירושין, או שלא הזכירה. ואולי כונתו לחלק אם סיבת הגזילה של האשה הוא משום שיגרשנה, או שסתם רוצה להציק לו.

ד. האם יש להוכיח מהרחקות דר”ת דאונס ממון לא הוי אונס. ובבאור הדברים מדוע הרחקות דר”ת לא חשיב אונס. ובדעת המהרי”ק בנדון זה.

ה. האם הרחקות דר”ת עושים רק במקום שמצוה לגרש, ואם עשו כן במקום שאין מצוה, האם זה נחשב גט מעושה שלא כדין.

ו. אם הבעל אומר אחר זמן, שרוצה כעת לגרש בלא קשר לעישוי הקודם, האם בכה”ג הגט כשר.

ז. כשהעישוי הוא ע”י חיוב מזונות יש לדון כמה הבעל חייב מצד הדין, וכשחיוב המזונות הוא בסכום הראוי, האם זה מגרע מה שהערכאות חייבוהו. והאם הפרש מועט יחשב אונס ממון.

ח. כפיה ע”י ערכאות, האם הערכאות צריכים לומר בפרוש “עשה מה שישראל אומרים לך” או בכל ענין שחייב בגט ע”פ בי”ד של ישראל, מהני אם הערכאות עישו אותו לגרש.

 

בפני ביה”ד הופיעו בני זוג עם הסכם גירושין, ומבקשים לאשרו ולתת לו תוקף פס”ד. במהלך הדיון התברר שהאשה הגישה בביהמ”ש נגד הבעל תביעה למזונות, ופסקו לה סכום גבוה מעבר ליכולתו.

האשה אמנם לא הפעילה את פסה”ד, אולם דרשה מהבעל שיתן לה גט, והיה אם יסרב היא תפעל נגדו בהוצאה לפועל. הבעל הודה בפני ביה”ד, שאכן זאת הסיבה שהסכים לגירושין ובלית ברירה חתם על הסכם הגירושין.

ביה”ד הבהיר לאשה, שעליה לבטל את פסה”ד קודם סידור הגט ולהמציא לביה”ד אישור על כך. האשה לא הסכימה, וביה”ד לא נתן פס”ד לגירושין מחשש לגט כפוי, והצדדים המשיכו לחיות בנפרד.

לאחר זמן, הופיע הבעל בפני ביה”ד, ואמר שמרצונו הטוב מסכים לתת גט לאשתו בנימוק, מאחר ואין כל סיכוי שהאשה תחזור לשלום בית הוא מעדיף לגרש ולא להמשיך במצב הקיים.

 

הנקודות שיש לברר בנ”ד:

א. גזלה ממנו את ממונו והוא כדי להצילו עמד וגרש במקום שאין הדין נותן לכופו על כך.

ב. מאיימים עליו ומפחידים אותו לגוזלו אם לא יגרש אף שאין בכוונתם לעשות לו כן ומחמת כן עמד וגרש.

ג. מאיימים עליו במעשה שספק אם יוזק בו.

ד. האם יש חילוק בין איניש דעלמא שמפחידו לבין ביה”ד שמפחידו.

ה. האם יש חילוק במאיימת לגוזלו בין לפני תפיסה ובין לאחר תפיסה.

ו. גרש מחמת פס”ד של מזונות שפסקו עליו בערכאות.

ז. כשהפס”ד נכון גם להלכה, דהיינו שביכולתו של הבעל לשלם והוא חייב במזונותיה.

ח. כשהסכום שפסקו לו הוא מעבר ליכולתו של הבעל.

ט. מה הדין אם פסקו לו שלא כדין סכום מועט.

י. כפיה ע”י ערכאות במקום שאין הדין נותן לכופו, ובמקום שהדין נותן לכופו.

יא. אם בשעת סידור הגט נתחדש אצלו רצון גמור לגרש.

יב. האם הרחקות דר”ת הם רק כשהבעל חייב לתת גט או גם כשיש עליו מצוה.

 

א. מאיימים עליו ומפחידים אותו

גמ’ גיטין פ”ח:

“אמר ר”נ אמר שמואל גט המעושה בישראל, כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל”. 

וכתב המאירי, שם:

“ועשוי זה שהוזכר במשנתינו לא סוף דבר שחבטוהו והכוהו על כך, אלא כל אונס במשמע אפילו אונס ממון כגון שהיו כובשים את ממונו עד שיגרש, או הטילו עליו קנס על ידי גוים, ואפילו קבלה מעצמו כל שנתחרט, וכופין אותו לקיים מצד הקנס אונס גמור הוא. וגדולה הימנה כתבו קצת רבנים, שאם נשבע הוא לגרש ונתחרט, ושכנגדו מתרין אותו לגרש מצד השבועה אונס גמור הוא. אלא שבזו איני מודה, הואיל ובידו לישאל… ואע”פ שלענין מכירה אמרו תליוהו וזבין זביניה זביני שמשמעו אונס הגוף. 

כבר ביארנו שם שאף באונס מעות כן וכההוא מעשה בפרדיסא ב”ב מ’:

“… וכן לא סוף דבר כשהיו אונסין אותו, אלא כשהיו מבהילין ומפחידין אותו בכך, אונס גמור הוא. “

וכן כתבוה בבירור גדולי המפרשים ואף גאוני הראשונים כתבו שם בנסח זה. 

מיהא דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למעבדיה כגון בהפסד ממון או בהכאת נפש אונס הוא וכתבינן עליה מודעה אע”ג דלא עביד מאי דאמר. ואחר שכן, אף בגט שאינו צריך מודעא כל שנתברר שהבהילוהו או הפחידוהו שלא כדין, בדבר שאפשר להתקיים או שזה סבור שיהא אפשר להתקיים, אם בגויים אינו גט, ובישראל פסול ופוסל”, עכ”ל.

 

העולה מדברי המאירי

א. אונס ממון הוי אונס.

ב. איום לגוזלו גם הוי אונס.

ג. נשבע לגרש ומחמת כן מגרש, לא הוי אונס.

 

הא דכתב המאירי שגאוני הראשונים כתבו דמאן דמפחיד לחבריה בהפסד ממון הוי אונס, ואם גרש מחמת הפחד הוי גט מעושה, מצאנו שנחלקו רבותינו הראשונים בענין זה.

בחידושי הרשב”א ב”ב ד’ מ’ בסוגיא דפרדיסא כ’.

“ור”ח ז”ל כתב דמהא דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכול למיעבד כגון הפסדת ממון או הכאה כ”ש הכאת נפשו דאומר לו אי לא מזבניה לי כך וכך דאית לך, עבידנא לך כו”כ וכו’ ואע”ג דלא עביד מאי דאמר ומדחיל אלא כיון דאמר עבידנא ויכול למעבד היינו אונסיה דמוסר וכל כה”ג כתבינן”, עכ”ל.

וכעין סברת ר”ח כתב גם בספר המקח סוף שער ל”א.

אולם במהרי”ק שורש קפ”ה כתב דנחלקו בזה הראשונים וז”ל:

“ואע”ג שכתב ר”ח שמכיון שהפחידו בדברים שבידו לעשות אע”ג דלא עביד כתבינן ליה מודעא, פשיטא שמאחר שמהר”ם והראבי”ה חולקין והוי פלוגתא דרבוותא, דאומר המוציא מחבירו עליו הראיה. ומאן מרמי ליה לממונא מידא דמוחזק למימר כהאי פוסק ס”ל בהיות מחלוקתו בצדו”, עכ”ל.

ולהלכה פסק מרן בחו”מ סי’ ר”ה ס”ז כדעת ר”ח וז”ל:

“אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות בין בידי עכו”ם בין בידי ישראל הרי זה אונס”. 

וברמ”א שם פסק כדעת המהרי”ק וז”ל:

“מיהו יש חולקין וס”ל דאם הפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד”. 

העולה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא האם אונס דהפחדה אונס הוא, ועל כן לגבי ממון יש לפסוק דהמוציא מחבירו עליו הראיה, משא”כ גבי איסורין אמרינן לחומרא. ולכן לגבי גט יש להחמיר כדעת ר”ח. ועי’ במל”מ פרק י’ מה’ מכירה ה”א, שהביא בשם שו”ת הריב”ש סי’ רכ”ח שפסק כסברת ר”ח.

עד כאן באופן שיש לה פס”ד בידה שיכולה להפעילו ולגבות בו.

 

איום בדבר שספק אם יוזק

אבל אם מאיימת עליו כאשר יש ספק אם יוזק, כגון איום לתובעו למזונות בערכאות, שספק אם יחוייב בסכום מעבר ליכולתו.

בהמשך דבריו שם כותב המהרי”ק בענין זה וז”ל:

“ועוד נראה לע”ד דאפילו לדברי רב האי ור”ח פשיטא דלא חשיב אונס בגזים בעלמא, אלא היכא דגזים ליה במידי דאי עביד ליה בריא היזיקא, או בגופו כגון דגזים ליה למקטליה או למחויי וכו’, אבל היכא שמגזם לעשות דבר דאף כי יעשהו שמא לא יוזק חבירו בכך וכו’ דלא חשוב אונס כלל”. 

אבל כשמאיימים עליו לפנות לערכאות באופן שבודאי יגזלו ממנו את ממונו בזה נחלקו הפוסקים הנ”ל.

וז”ל הרמ”א בתשובותיו סי’ כ”ב:

“ולא שייך למימר כאן עביד איניש דגזים, מאחר שכבר יש לו בידו משלהם ולא רצה להחזיר, וכ”כ מהרי”ק שורש קי”ח בהדיא במעשה כזה דהוה אונס, ולא אמרינן דהוי גיזום בעלמא אלא דומיא דנדון שכתב עליו מהרי”ק שורש קפ”ו [קפ”ה] באמר אלך בערכאות דעדיין לא עביד להו. אבל בכה”ג פשוט דמיקרי אונס, ואפילו ראבי”ה מודה וכ”ש לדעת ר”ח והרמב”ם”, עכ”ל.

סיכום דעת הפוסקים בדין זה, האם הפחדה הוי אונס, מצאנו בשו”ת ר’ בצלאל אשכנזי סי’ י”ז (והו”ד בהג’ הגרע”א לשו”ע חו”מ סי’ ר”ה ס”ז) וז”ל:

נמצא דלדעת רבינו האי גאון ז”ל ור”ח ז”ל והרמב”ם ז”ל והרמ”ה ז”ל והרב בעל העיטור ז”ל והרמב”ן ז”ל והריטב”א ז”ל והר”ן ז”ל והרב המגיד ז”ל והרשב”ץ ז”ל אפילו באונס ממון סגי בהפחדה ובהגזמה לבד, ולדעת הר”י החסיד והרשב”א ז”ל אפילו השומע בקול בי”ד ואפילו הבי”ד עצמו דקא מאיימו והיכולת בידן הרי זה אונס. ומאחר דכולהו הני רבוותא אשר המה עמודי ההוראה הכין סבירא להו, להם שומעין וליכא למינדא מינייהו, ואם יחיד חולק כאשר כתב מהר”י קולון ז”ל אין שומעין לו, כ”ש כי יש לתרץ דלא פליגי, ואין להאריך בזה”, עכ”ל.

העולה מדברי הפוסקים הנ”ל דאונס ממון הוי אונס. ולא מיבעיא במקום שגוזלים או שמעכבים ממונו אצלם עד שיגרש דהוי אונס, אלא אפילו בהבילוהו או הפחידוהו ומאיימים עליו לגרום לו הפסד ממון הוי אונס בגט.

ואולם רבינו ירוחם בנתיב כ”ד סו, ח”א, כתב שאירע מעשה לפניו באיש אחד שנתקוטט עם אשתו ותפסה היא בשטרי חובות ממונו, ונתן לה גט כדי שתתן לו ונתנה לו שלו אחר שקבלה הגט ופסק שהגט גט ע”ש בדבריו.

הרי דס”ל לרבינו ירוחם דאונס ממון לא הוי אונס לענין גט. ונראה דטעמו, דאונס הוי רק דבר שאין אדם יכול לעמוד, כגון מכות דאילמלי נגדוהו לחמ”ו פלחו לצלמא, משא”כ באונס ממון שיכול לוותר עליו, ואף שהמעשה דהאי פרדיסא נפסק להלכה דאונס ממון הוי כאונס בגוף שאין אדם עומד בו, י”ל, דסברת ר’ ירוחם היא, דשאני חפץ וממון שלפעמים אין אדם עומד באונס כזה אלא מוותר עליו, אבל לא כן בענין אשה, שאם אמנם חביבה עליו אם יתן איש את כל הון ביתו וכו’, ואם לא עמד בזה, סימן שאינה חביבה עליו ומרצונו מגרשה.

אולם תשב”ץ בסי’ א’ עלה והסתפק בדין זה וז”ל:

“ויש אונס אחר אע”פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו, כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזירו עד שיגרשה. ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו, או מפחידתו להפסידו ממון, ולא מסר מודעא, אני מסתפק אי ידוע מילתא דמחמת אותו עישוי גירש אי הוי גט מעושה, וקרוב אני לומר דכיון דלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה, ואגב אונסיה גמר ומגרש… אבל קושטא דמילתא, דתלויה ויהיב לא הויא מתנה וא”צ מודעה”, ע”כ.

התורת גיטין תמה על ספיקו של הרשב”ץ, דהלא קיי”ל בחו”מ בסי’ ר”ה:

“דאונס ממון הוי אונס כמעשה דפרדסיא, ובסי’ י”ב דנתפשר מחמת שרצה לכפור לו ממון והוי אונס. 

ולכן נראה דמיירי שהאשה גזלה ממונו ואינה רוצה להחזיר ואינה נזכרת הגירושין. וכן במפחידתו להפסיד ממון מיירי באופן זה, והוא להיפטר מאותה צרה מגרש בעצמו. בזה יש לדון דלא הוי גט מעושה… וכן מעשים בכל יום שהאשה לפעמים מצירה לבעל בגזילת ממון ובשאר דברים ומחמת זה מגרש, ואין מי שחש לגט מעושה”, ע”כ.

ולפי המבואר לעיל, טעמו של רבינו ירוחם דאונס ממון בגט שאני שאם חביבה עליו אם יתן איש כל הון ביתו, אפשר לומר דהיא גופא מספקא ליה לתשב”ץ.

עכ”פ העולה מדברי תורת גיטין, דדעת התשב”ץ דאונס דממון בגט הוי אונס כדעת המאירי הנ”ל, וספיקו דהרשב”ץ בעובדא שגזלה ממנו ממון ולא הזכירה כלל ענין הגירושין, והוא כדי להנצל מההפסד עמד וגרש.

וכן מבואר בתשובה אחרת של התשב”ץ, ח”א סי’ צ”ג, דאונס ממון בגט הוי אונס עיי”ש:

“שנשאל באלקנה שנשא את פנינה בנוסף על אשתו חנה, ואשתו חנה תפסה מנכסיו וסרבה להחזירם עד שיגרש את פנינה ויאסור אותה עליו עולמית, ועשה כן מתוך אונס, כי בדעתו היה להחזירה לאחר מכן, ופסק שם התשב”ץ דאיסור זה כאונס הוא, שאלמלא ממונות לא נתרצה לגרש את אשתו”, עי”ש.

ולפי ביאורו של התו”ג אפשר לומר, שאין מחלוקת בין המאירי ורבינו ירוחם הנ”ל. דהמאירי כתב להדיא שכובשים את ממונו עד שיגרש, דמשמע דמזכירים לו ענין הגירושין ולכן הוי אונס, אבל במעשה שבא לפני רבינו ירוחם שהאשה תפסה את שטרי חובות הבעל, משמע דלא הזכירה לו ענין הגירושין כלל, והוא מרצונו עמד ונתן לה גט כדי שתחזיר לו את שטרותיו, ובאופן זה הוא דכתב דלא הוי אונס.

ובשו”ת עונג יו”ט, אבה”ע סי’ קס”ח, האריך להשיג על דברי התו”ג הנ”ל וכתב, שלגבי גט כל שהאונס הביאו לעשות כן, אף אם האנס לא הזכיר הגט והוא מעצמו להנצל מהאונס בחר לו בזה, שפיר מקרי אונס. וכ”כ הריטב”א ז”ל בחידושיו על מס’ גיטין ד’ נ”ה ובנ”ד פ”ח ט’, וז”ל העונג יו”ט:

“ומדאמרינן הכא דלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה”ב מקחו בטל אומר ר”ת דה”ה לגט מעושה דקי”ל דפסול, דלאו דווקא שמכה אותו בשוטים וכופין אותו, אלא כל שמגרש מחמת יראה מאדם שיש בידו לעשות כי הא דהכא, הגט פסול, דהא סיקריקון אינו כופו למכור אלא שמאיימו ומפחד שיש לו הוא מוכר ואמרינן דלא קנה, ה”נ לא שנא”, ע”כ.

וכ”כ הר”ן בחידושיו שם וז”ל: “דלאו דווקא בשעה שכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה שיש לו פסול דהא סיקריקון אינו כופהו למכור, ואפ”ה אמרינן דלא קנה”.

הרי שכתבו בהדיא דבגזירה בתרייתא לא היה מזכיר האנס כלל מכירת הקרקע ואפ”ה לא קנה, ולמדו מזה גם לענין גט דמיקרי אונס אף שאינו מזכיר נתינת הגט, וזה דלא כהב”י ז”ל, עכ”ל.

וכן בשו”ת אגרות משה אבה”ע ח”א סי’ קל”ז, כתב להוכיח מהריטב”א והר”ן הנ”ל לסתור את ביאור התו”ג בדברי התשב”ץ.

ונראה ליישב את דברי התו”ג, שכתב שספיקו של התשב”ץ הוא באופן שגזלה ממנו ואינה רוצה להחזיר ואינה מזכרת גירושין.

ואפשר להסביר דבריו בשני אופנים: א. בגזלה ממנו בשביל גירושין אלא שהיא לא מזכירה את זאת במפורש, והוא ביודעו שכוונתה לעכב ממונו אצלה עד שיגרש, באופן זה כתב התו”ג שזהו ספיקו של התשב”ץ. וכן פירשו דבריו העונג יו”ט והחזו”א והאגרות משה, ולכן הקשו מסוגי’ סיקריקון שגזל קרקע ומכר לאחר וחזר הלוקח ולקח מהבעלים דמקחו בטל, שאמרינן מאחר והסיקריקון רצונו שהנגזל יקיים את המכירה ומהאימה והפחד מסקירקון הוא מוכר, דלמעשה יש כפיה על המכירה, וכעין זה בגט דמגרש מחמת יראה [עמוד רנז] אפילו שאינה מזכירה ענין הגט אבל ידוע שתפסה את ממונו במטרה להשיג גט, באופן זה כתבו הריטב”א והר”ן דהוי גט באונס.

ב. אפשר לבאר דברי התו”ג באופן אחר, דספיקו של התשב”ץ הוא בגזלה ממנו ממונו לא כדי להשיג מבעלה גט, והבעל התחיל בגירושין לומר לה שאגרשך באם תחזיר לי הגזלה, אפשר דאינו גט מעושה, שניכר שרוצה להציל ממונו שגזלה ממנו, ואפשר דהוי אונס לגרש מחמת ממון. ולפי ביאור זה לא קשה כלל מההיא דסקריקון, ששם אין ספק שרצונו שהנגזל יקיים את המכירה והמהאימה והפחד מהסקיריקון הוא מוכר דלמעשה יש כפיה על המכירה.

בחזון איש, אה”ע סי’ צ”ט ס”ק ו’, נראה דמפרש את דברי התו”ג כדעת בעל העונג יו”ט, דאין אונס לבטל הגט אלא באומרים לו שמאנסים אותו כדי לגרש, אבל אם מאנסים אותו סתם והוא ביודעו שכונתם בשביל עיכוב הגירושין אומר להם הניחו לי ואגרשנה, בזה יש צד לומר דהוי גט. ותמה החזו”א דלפ”ז נפל דין גט מעושה שלא כדין דפסול בבירא, וכל אשה שתולה עצמה בעכו”ם להפקיע עצמה מיד בעלה, תאמר להם שיכוהו סתם והוא יבין מעצמו להבטיחם לגרש. וע”ש בדבריו שכתב לדחות את ראיית התו”ג מדברי הב”י סי’ ר”ה מדין סיקריקון.

ולפי מה שכתבנו לעיל שכה”ג שמאנסים אותו, וביודע שכונתם בשביל עיכוב הגט אומר להם הניחו לי ואגרשנה הוי לדעת תו”ג גט מעושה, אלא דלדעת התשב”ץ דאיירי בגזלה ממנו שלא בשביל גירושין, אלא דרצונה במעות בלבד, וכן מפחידתו להפסידו ממון מחמת שנאתה אליו ולא הזכירה ענין הגירושין כלל, אלא שהוא התחיל בגירושין לומר לה שאגרשך באם תוחזר לי הגזלה ולא תפסידני, לא הוי גט מעושה מאחר דהוא התחיל הגירושין ניכר שמעיקרא רצונו לגרשה, ומה דתלה במעות משום דרצונו גם להציל מעותיו ובזה מיושבים דברי התו”ג. אבל בגזלה ממנו וידוע לו שעשתה כן מחמת רצונה בגירושין הוי אונס וכדמוכח מסוגי’ דסקריקון.

ואולם הפ”ת חולק על התו”ג וס”ל בדלא הזכירה לו הגירושין לא הוי אונס כלל, והתשב”ץ איירי דבשעת האונס מזכירה לו את הגירושין וכמבואר בלשונו דכתב, ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה. ועוד דענין זה בלא הזכירו הגירושין בשעת האונס כבר כתבו הרשב”ץ מקודם, ופשוט ליה דלא הוי אונס. וספיקו דרשב”ץ איירי דבשעת האונס מזכירה לו את הגירושין, וצדדי הספק הם האם דין גט כדין סקריקון דהוי אונס, או גט שאני כיון שאינו אונס בגופו אלא אונס ממון שיכול לוותר עליו אם אמנם רצונו באשה וחביבה עליו, ואם לא עמד בזה הוכח שמרצונו מגרשה.

נמצא לדעת העונג יו”ט, החז”א והאג”מ דבגזלה ממנו ומזכירה גירושין לתו”ג הוי אונס, ולדעת הפ”ת בכגון זה הסתפק התשב”ץ אי הוי גט מעושה מאחר ואינו אונס בגופו, אבל גזלה ממנו וידוע דמשום דרצונה בגט לא מזכירה גירושין, לתו”ג ספק אי הוי אונס ולפ”ת לא הוי אונס כלל.

ובשו”ת אגרות משה בסי’ הנ”ל כתב לחדש דדעת ר”ת והמהרי”ק דאונס ממון לא הוי אונס וכדעת רבינו ירוחם וז”ל:

“גם בגזלה ממנו ואמרה שתחזיר לו כשיגרשנה הוי גט כשר לדעת ר”ת והמהרי”ק, ודלא כרשב”ץ דהסתפק בזה וז”ל, ומוכרח זה לר”ת שהובא בב”י בשם מהרי”ק ובהרמ”א סוף ס’ קנ”ד שאף במקום שאין כופין יכולים הב”ד כשרואין צורך שיגרש שיגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחליו ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא יגרש את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נידויו זה, אך אנו נתפרש מעליו. 

ולכאורה אין לך כפיה גדולה מזו שהוא גרוע אף מאונס ממון רב, אבל הוא כדבארתי להרשב”ץ אליבא דפ”ת, דלגבי גט בטל רק באונס שעושה להחשיב שאין זה מעשיו אלא כמעשה קוף בעלמא, וזה לא שייך אלא שא”א לו בשום אופן שלא לעשות כהמצוה כשרוצים להרגו או כשינדוהו הב”ד שיש לו לחוש שילקה בגופו בכל מקום שיהיה. אבל כשאין מנדין אותו רק אוסרים בשבועה ובחרם על האחרים שבכאן שלא ישאו ויתנו עמו וכדומה בכל הרחקות, שיש לו עצה למצא לו מקום אחר אף שהוא בהפסד ממון ודרך רחוק, מ”מ כיון שבידו לשקול זה כנגד זה ולבחור לעשות מה שלפניו יותר טוב, ובחר בגירושין הוא מעשה עצמו, וליכא אלא חשש רמאות שבזה סובר שכיון שליכא אנן סהדי שהוא רק לרמות אין לבטל הקנין. ויהיה לר”ת גם בגזלה אשתו שאמרה שתחזיר כשיגרשנה נמי גט כשר בהחלט, דלא כהרשב”ץ דמסתפק בזה. והוא דלא כתו”ג שסובר להיפוך, וצ”ע איך יתרץ דברי ר”ת. 

נמצא שלר”ת אף אם היה שלא כדין נמי הוא גט, וכן הסכים לו מהרי”ק ורק להרשב”ץ אליבא דהפ”ת היה ספק ולהתו”ג לא הוי גט”, ע”כ.

אולם דברי האגרות משה ומסקנתו מדברי ר”ת והמהרי”ק אינם מחוורים, ונרחיב קצת בתשוב’ ר”ת בס’ הישר סי’ כ”ד, שהוא המקור להרחקות דר”ת.

ידועה מחלוקת הראשונים באשה האומרת שבעלה מאיס עליה, דעת הרמב”ם פי”ד מאישות ה”ח דכופין אותו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וכ”ד הרשב”ם כמובא ברא”ש בסוגיא דמורדת כתובות ס”ג ע”ב. אמנם כידוע דהרבה פוסקים חולקים וסוברים שאין כופין אותו להוציא, עי’ תוס’ כתובות ד’ ס”ג: ד”ה אבל אמרה. והנה במאירי שם כתב בשם “קצת חכמי הדורות” שמפרשים בגמ’ יהיב לה גיטא שחייב אלא שמ”מ אין כופין אותו”. הרי דס”ל דנהי דלא כיפינן ליה, מ”מ חייב לתת לה גיטה.
דעת ר”ת כפי שמובאר בתוס’ הנ”ל, דס”ל שלא כופין אותו. ויש לברר לדבריו האם ס”ל דמ”מ דחייב לגרשה, או לפחות דיש עליו מצוה לגרשה.

והנה איתא בשמ”ק, כתובות שם, וכתב רבינו יונה ז”ל וז”ל:

“דאע”ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב”ד מודיע לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה, האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עברינא. ור”ת ז”ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו, אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב”ד נותנים לו עצה שיגרשנה לאלתר”. 

נמצא דלר”ת בטענת מאיס עלי אפילו מצוה לגרשנה אין אומרים לו. וקשה, דהא ר”ת בתשובותיו סי’ כ”ד כתב דבטענת מאיס עלי רשאים לגזור שלא ישאו ויתנו עמו, ואם אין שום מצוה עליו לגרשה למה יגזרו עליו שלא ישאו ויתנו עמו, לכאורה אין לך כפיה גדולה מזו שהוא גרוע אף מאונס ממון רב, וכלשון האגרות משה הנ”ל.

אולם המעיין בגוף תשובת ר”ת שבספר הישר סי’ כ”ד ובדברי הפוסקים יבואר טעמו, בראשית דבריו בתשו’ דוחה ר”ת דעת הסוברים שבטענת מאיס עלי כופין אותו וז”ל:

“על זה ידוו כל הדווים, איך יטעה חכם לומר שכופין הבעל לגרש באמירת מאיס עלי, הלא בהשמים ביני לבינך ובנטולה אני מן היהודים חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר, ועוד אמרינן שלא יהא כל אחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי ומפקיעה עצמה מיד בעלה בחנם, תתלה בעכו”ם אם מורדת, ועוד דא”כ מצינו חוטא נשכר, ובלא שום פירכא בעולם כפייה לבעל לא אשכחן בכולא שמעתא”. 

ואולם בסוף התשובה כתב ר”ת:

“אך אם כל רבותינו שוין בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת שבזה אין כפיה עליו, שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו נתפרד מעליו”, ע”כ.

מרן הב”י אבה”ע סי’ קל”ד הביא את תשובת מהרי”ק בשם ר”ת. ובשו”ת מהריב”ל ח”ב סי’ י”ח כתב:

“איברא דרבינו שהיה ראש המחמירים באומרם מאיס עלי, הוא ז”ל כתב שיתרחקו ממנו בכל ההרחקות שבעולם… על זאת ההרחקה הסכימו עליה הסמ”ק והקולון ז”ל ולא מצינו מי שיחלוק עליהם”. 

בח”ב סוף סי’ ק”ב כתב המהריב”ל וז”ל:

“טעמו של ר”ת דס”ל דהרחקות לא הוי אונס. וה”נ לא עבדינן ההרחקה שכתב ר”ת והסמ”ק ומהרי”ק לפי שלא ראינו ולא שמענו בדורנו זאת ההרחקה, ואפשר דטעמא הוי משום דבדורות הללו חמירא להו ההרחקה מהנדוי והשמתא וכל היכא דלא כפינן בשוטים או בנידויים וחרמות גם לא עבדינן ההרחקה”, ע”כ.

בתשובת סדר אליהו סי’ י”ג תמה על דברי מהריב”ל אלו וז”ל:

“מש”כ הרב בטעם מה שנהגו שלא לעשות הרחקה זו משום דבזמנים אלו יותר קשה להם ההרחקה מהנדוי, אחרי המחילה טעם זה איני מכיר, דאילו רבינו תם שתיקן הרחקה זו, היה תולה דבריו משום דהרחקה קילא מנידוי, אז היה צודק לומר דעכשיו בזמן הזה הדבר נהיה ההיפך, דחמירא להו הך הרחקה מן הנידוי, אמנם ר”ת ז”ל לא תלה בזה דברו דמי לא ידע בכל אלה דחמירא להו לאינשי הרחקה זו מן הנידוי… יותר מכריח לאדם לכופו הרחקה מן הנידוי דמי הוא שיוכל לסבול שלא ישאו ויתנו עמו בני אדם ולא יטפלו בשום דבר, ואין ספק דמי שיורחק בדרך זה תכף ומיד יהא כפוי, ויעשה מה שישאלו ממנו שלא כרצונו כדי להנצל מהצער הבא לו מתוך הרחקה זו, ועל כל אלה אסר ר”ת הנדוי והתיר ההרחקה מהטעם המפורש בדברי ר”ת ז”ל עצמו דהנידוי הוי רצוי בגוף הבעל עצמו כמו שבט מכה, עשה דבר זה ואם לא שבט יכך וכל כי האי אין בידינו לעשות כי אם במקום שאמרו חכמים ז”ל בהדיא כופין אותו. ובמקום שלא אמור כן בהדיא אין לנו רשות להכותו. אבל הרחקה זו אינה שום נדוי על גופו של בעל, אבל אנחנו בעצמנו גודרים דרכינו בגזית לבלתי הטיב עם האיש ההוא, וכל כי האי אין אנו צריכים שירשו לנו חכמים לעשות כן, אלא אנו רשאין בעצמנו לעשותו, כי עם היות שאנו מצווין מן התורה שלא למנוע טובה מחברנו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך, ולא תעמוד על דך רעך, [עמוד רסא] היינו כשהוא רעך במצוות אבל זה אשר לא עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצוה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה וכדי להציל העניה העשוקה מידו, באופן דהרחקה זו חלוקה מהנידוי וכיוצא בשני הצדדים, הא’ דהנידוי וכיוצא הוי רצוי בגופו של בעל והרחקה הוי בחוץ מגופו, והב’, דזה רעה בפועל וזה במניעת הטובה ממנו, וזה מבואר היטב בדברי ר”ת ז”ל ובדברי הרב הלבוש כאשר זכרנו ומעתה מה מקום יש לחלק בין דורות ראשונים לדורות אלו כאשר חשב הרב מהריב”ל”.

מבואר שטעמו של ר”ת הוא משום שאין זו מעשה כפיה כלל אלא שאנו גודרים עצמנו לבלתי הטיב עם האיש ההוא. וכן מבואר בספר בנימין זאב סי’ פ”ח כשהביא את תשובת ר”ת כתב להדיא כי אין זה כפיה.

לפי”ז אף אם עשו הרחקות שלא כדין הגט כשר כי אין ההרחקה נחשבת כלל לכפיה. ברור שלפי גירסה זו בדברי ר”ת אם כדי שיגרש כופה אותו ע”י שגוזלת ממנו את רכושו הוי כפיה ודלא כדברי האג”מ לדעת ר”ת.

אולם ראיתו של האג”מ היא מגירסת המהרי”ק שורש קל”ה שהוא גורס אחרת בספר הישר וז”ל:

“שבזה אין כפיה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה אך אנו נתפרד מעליו”. 

מבואר בדברי המהרי”ק דהטעם שההרחקה אינה נחשבת למעשה כפיה הוא משום שיכול ללכת למקום אחר ששם לא ירחיקוהו, ומשמע דכל היכא שאינו יכול ללכת למקום אחר נחשבת ההרחקה לכפיה שהרי אם לא היתה נחשבת לכפיה לא היה צריך לטעם זה, שיכול ללכת למקום אחר, אלא הו”ל למימר בפשיטות, דלא הוי כפיה כלל משום דהוי מניעת טובה גרידא, אלא בהכרח הא דהתיר ר”ת לעשות ההרחקות הוא רק בגוונא דיכול ללכת למקו”א. ואל יקשה בעיניך מש”כ במרדכי לגיטין סי’ תס”ט שכ’:

“עוד אומר ר”ת שאם קדש אדם אשה ואינה חפצה אין לכופו לא בדיני ישראל ולא בעובדי כוכבים שיגרש, אך אם נתפס עבור מס או דבר אחר יכולים לומר לו לא נעזור לך לצאת מתפיסתך עד שתגרש דאין זו כפיה דאין עושין לו דבר רק שנמנעים מלעזור לו”, עכ”ל.

מפורש בדברי המרדכי דמניעת טובה לא הוי כפיה והמהרי”ק שורש קס”ו הביא תשו’ זו ומוכח דמניעת טובה לא הוי כפיה גם אם אינו יכול ללכת למקום אחר, דהרי אין לו אפשרות להנצל מהאונס. והטעם דלא הוי כפיה משום שאנו נמנעים מלעזור לו.

אולם החילוק בין שתי התשו’ הוא ברור שבתשו’ המרדכי הבעל במאסר לא כתוצאה מסירובו לגרש אלא ע”י מעשיו ואם אנו נמנעים מלעזור לו להשתחרר הוא נשאר במאסר ללא כל קשר מסירובו לגרש משא”כ בנידון של המהרי”ק שההרחקות הם על ידינו כדי שיגרש אלא דלא הוי כפיה מטעמים שכתבנו לעיל.

ומהא מסיק האגרות משה מאחר ויש לו עצה למצוא לו מקום אחר אף שהוא בהפסד ממון ודרך רחוק, מ”מ כיון שבידו לשקול זה כנגד זה ובחר בגירושין הוא מעשה עצמו, ויהיה לר”ת גם באשה שגזלה ואמרה שתחזיר כשיגרשנה, נמי גט כשר.

ומסקנה זו מדברי ר”ת והמהרי”ק דאונס ממון לא הוי אונס צ”ע דהמעיין בלשונו של המהרי”ק יראה שהוא מצריך שני תנאים. א. שאנו נתפרד מעליו וכמו שכתבנו לעיל בשם תשו’ סדר אליהו, דמניעת הטובה ממנו אנו רשאין בעצמנו לעשות, ואין אנו צריכים שירשו לנו חכמים לעשות כן, מאחר ואין זה כפיה כלל. ב. ואם תאמר גם כשאנו נפרדים מעליו ולא עושים לו מעשה בידים מ”מ בעקיפין נגרם לו מעשה אונס, ע”ז כתב המהרי”ק שאם ירצה ימצא לו מקום אחר. ואולם עיקר הטעם דלא הוי אונס משום שאנו נתפרד ממנו בשב ואל תעשה ולא עושים לו מעשה בידים הן בגופו והן בממונו.

לפי”ז אין ראיה מדברי המהרי”ק שאם גזלו ממנו ממון בקום עשה דלא הוי אונס. ולכאורה מה שכתבנו זה מוכרח בדברי המהרי”ק, דאם כמסקנת האג”מ היה לו למהרי”ק לכתוב שנקנוס אותו בממון עד שיגרש והקנס יהיה עליו כל עוד עומד במקומינו.

דעת החזו”א באהע”ז סי’ ק”ח סקי”ב, להחמיר בהרחקות דלדעתו מדברי הרשב”א לא משמע כדברי ר”ת וז”ל:

“ובב”י סי’ קנ”ד הביא תשובת הרשב”א דאין לבזותו ולצערו, וכמדומה דלדעתו ז”ל אין בי”ד מחמירין עליו בהרחקות שבזה מבזין אותו ומצערין אותו ופשיטא דסוגיא (כתובות ע”ז), משמע כן דבדברים אלו יוסר עבד ובפ”ת ס’ קנ”ד כתב בשם מהריב”ל דהאידנא שהרחקות חשובין כנידוי אין כופין בהרחקות, ולא איתפרש מ”ש האידנא מימי ר”ת, ומ”מ למש”כ נראה להחמיר לדינא”, ע”כ.

יתר על כן המרדכי פ’ המדיר סי’ ר”ד הביא הרחקה דר”ת לענין אותם שמחייבים אותם להוציא, אלא שאין כופין, וכן הביאו הרמ”א סי’ קנ”ד סי’ כ”א, משמע שרק בזה שעכ”פ חייב להוציא הוא דעבדינן כן, וכ”מ בביאור הגר”א שם אות ס”ז וז”ל:

“וכל זה עושין לו שעבר על דברי חכמים”.

משמע שרק בחייב לגרש עושין כן.

אולם החזו”א סי’ ק”ח מספקא ליה האם ההרחקות עושים רק במקום שחייב לגרש וז”ל:

“אה”ע סי’ קנ”ד ס’ כ”א בהג”ה, ומ”מ יכולים לגזור על כל איש ישראל שלא לעשות לו שום טובה וכו’, אפשר שאע”ג שקיי”ל כר”ת עפ”י הירושלמי דאין כופין בשוט מ”מ הרחקות אלו עושין והוו כל הרחקות אלו כפיה כדין, ולפי”ז אם היה העישוי ע”פ הרחקות אלו שלא כדין הגט פסול, ואפשר דאפילו מעושה שלא כדין בכה”ג כשר דחשיב אונסה בנפשיה, שאין עישוי ואונס אלא במעשה ולא שב ואל תעשה אף שהן חייבין בטובתו”.

ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ח חאה”ע סי’ כ”ה.

ובפד”ר י”ב עמ’ 338, כתבו למסקנה בזה:

“ונראה בדעת ר”ת שאמנם אין עושין ההרחקה אלא במקום שחייב לגרש אבל אפילו במקום שאין חייב לגרש, אם עשו ההרחקה אין הגט נחשב מעושה, כי ההרחקה אינו אונס, ולכן במאיס עלי אע”ג שאין חייב לגרש בשעת הצורך אפשר לעשות הרחקה”.

ונחזור למה שנוגע לנ”ד, העולה מהאמור בדיני אונס ממון:

א. אם האיום הוי אונס הוא מחלוקת הראשונים. ועדיין יש לדון באופן שביה”ד הם המאיימים עליו האם הוי אונס דיש לומר דדוקא באדם אלים שמאיים ומסוגל לנקוט כנגדו באמצעים שלא כדין, הפחדתו נחשבת לאונס, וא”כ לכאורה י”ל דכשביה”ד מאיימים אינו אונס, דודאי סבור דהוא גוזמא בעלמא, מאחר וביה”ד לא יעשו לו שלא כדין.

דין זה מפורש להדיא בשו”ת הרשב”א ח”ב סי’ רע”ו וז”ל:

“עוד אמרת שנסתפקת בזה מפני שאמרו שבשעת הגט איימוהו בי”ד שאם לא יגרש יאסרוהו בנחושתיים, ומחמת איומים צוה לכתוב ולחתום והיה אומר כי מפני איומם אני מצוה לכתוב, והיו חוזרים ואומרים לו אל תאמר כן אלא מדעת עצמך צוה, לא משום כפיה וחוזר ואומר, כן מעצמי אני מצוה, היקרא זה אונס. דע כי כל שיש בידך כח לאונסו ואיימוהו על האונס הרי הוא אנוס, דתלוה וזבין אינו צריך להמתין עד שיתלה וכו'”, עי”ש.

מבואר בדברי הרשב”א דאף כשביה”ד מאיימים חשיב אונס. ועי’ בביאור הגר”א סימן כ”ה סקי”ט, מה שכתב בשם רב האי גאון דלכאורה משמע דלא ס”ל כדעת הרשב”א הנ”ל, אולם בודאי שיש לחוש לדעת הרשב”א ובפרט לגבי חשש גט מעושה.

ב. אם האשה תבעה את בעלה למזונות בבימ”ש, ופסקו לה שם מזונות גבוהים הרבה יותר מכפי מה שמגיע לה ע”פ ההלכה, והאשה לא תבעה כלל גירושין, אלא שהבעל התחיל בגירושין מחמת גובה המזונות.

לדעת רבינו ירוחם לא הוי אונס כלל. ולפי מה שכתבו לעיל נראה דכן דעת המאירי והפ”ת והחזון איש. לדעת התו”ג ספיקו של הרשב”ץ אי הוי אונס הוא בכה”ג וכפי שבארנו לעיל.

ג. אם ידוע שרצונה של האשה להתגרש והבעל מסרב לתת גט, וכדי להביאו לידי הסכמה להתגרש פוסקים עליו בבימ”ש מזונות גבוהים, והוא ביודעו שכוונתם בשביל עיכוב הגירושין עומד ומגרש, דעת העונג יו”ט דלדעת הריטב”א והר”ן הוי גט מעושה, והחזון איש ס”ל דבזה התשב”ץ עלה בספק, ולרי”ו אפשר שגם כה”ג ס”ל דלא הוי גט מעושה.

ד. גוזלים את ממונו עד שיגרש ואומרים לו כן להדיא, המאירי ס”ל דהוי גט מעושה וכן דעת הריטב”א והר”ן הנ”ל, ולהרשב”ץ אליבא דהפ”ת היה ספק, ולתו”ג לא הוי גט כלל, ולדעת האג”מ דלדעת ר”ת והמהרי”ק אף אם היה שלא כדין נמי הוא גט.

ה. אם נתחדש אצל הבעל רצון לגרש – החזו”א בסי’ צ”ט ס”ק ב’ כתב אם נתחדש אצלו רצון גמור לגרש את אשתו שלא מחמת הכפיה, הדין נותן דאפילו אם כפוהו שלא כדין כשר, ואם אמר כן קודם מתן הגט נאמן, ולא חשיב גט מעושה ע”ש.

לדעת החזו”א בנדון דידן מאחר והבעל אמר שלא רואה כל סיכוי לשלו”ב ומרצונו הטוב ללא כל כפיה יתן גט לאשתו, אפילו שבערכאות פסקו לו מזונות גבוהים שלא כדין, ובתחלה אמר שמחמת כן מגרש מאחר ובשעת סידור גט אמר שמגרש מרצונו לא הוי גט מעושה.

ואולם בשו”ת מנחת יצחק, ח”ח סי’ קל”ו, לאחר שהביא את דברי החזו”א הנ”ל כתב וז”ל:

“אבל באמת קשה לסמוך ע”ז ולידע שבודאי הגיע הבעל לרצון גמור שלא מחמת כפיה כדברי החזו”א”, עי”ש.

ו. להלכה נראה שאם האשה תבעה את הבעל למזונות בביהמ”ש במטרה להשיג מזונות גבוהים ולא כדי לכפותו לגרש, אפילו שבתחילה אמר הבעל שמחמת כן מגרש, אם בשעת הס”ג חזר ואמר שמגרש מרצונו לא הוי גט בכפיה, וכדעת החזו”א. אבל אם פסקו עליו מזונות גבוהים כדי לכפותו לגרש או שתבעה מזונות גבוהים וקבלה על כך פס”ד, והיא מאיימת עליו להפעיל את פסה”ד אם לא יגרש, נראה בזה לחשוש לדעת בעל מנחת יצחק שאפילו שבשעת סדור הגט אמר שמגרש מרצונו קשה לסמוך על דבריו שהגיע לרצון גמור שלא מחמת הכפיה.

ז. כל מה שכתבנו לעיל הוא באופן שבימ”ש פסק שעליו לשלם לאשה מזונות שע”פ הלכה לא מגיע לה, ויש לדון בזה מצד שני עובדות:

1. אם סכום המזונות הוא גבוה מעבר ליכולתו של הבעל ולאשה לא מגיע סכום כ”כ גבוה, בכה”ג יש כאן גזל ממון של הבעל.

2. באופן שלאשה מגיע סכום כמו שפסקו עליו, מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו, אלא שלבעל אין אפשרות לעמוד בסכום כזה.

והנה לפי דעת מר”ן, אה”ע סי’ ע’ סעי’ ג’ אם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא, ולדעת הרמ”א אם אין לו אין כופין (ועי’ בפ”ת בענין הסתירה בדברי מרן מסי’ ע’ לדבריו בסי’ קנ”ד).

א”כ לכאורה לדעת מר”ן כשפסקו עליו סכומים נכונים אלא שהם יותר מכפי יכולתו, אין בזה חשש כפיה (ע”פ מה שיבואר להלן) מאחר והדין הוא שיוציא ויתן כתובה.

ואולם משו”ע משמע, שאם הוא עני ונותן לחם אין כופין להוציא. ואע”פ שהכנה”ג שמציין רעק”א ס”ל דלאו דוקא לחם אלא דה”ה כל מיני מזון כל שאינו יכול לזונה כעני בישראל. אבל הח”מ ס”ק ט’ והב”ש ס”ק ז’ כתבו שאם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן ליפתן ושאר דברים. ואם פסקו עליו מזונות מעבר ליכולתו ואין לו ברירה רק לגרש, נראה דלדעתם פשוט דהוי אונס.

ח. כשהסכום של מזונות שפסקו עליו הוא חייב גם ע”פ ההלכה, והוא כדי להפטר מהמאסר שהוטל עליו בגלל שלא שילם את חובו נתן גט לאשתו, כתב בשו”ת אגרות משה אבה”ע ח”א בסי’ קל”ז, שהגט כשר ללא פקפוק, מאחר שחייבוהו סך כסף בעד מזונותיה הוא ממון שלה, ואין כאן אונס כלל, ואין לחוש שמא הערכאות חייבוהו יותר מעט מכפי שהיו מחייבים בב”ד, דאף אם האמת כן הוא רק סך מועט ודאי אין זה אונס. ומקור דבריו הוא הרשב”ץ דכתב מדאמרינן בירושלמי שכופין אותו לפרוע כתובתה, ואם מתוך כפיה זו רוצה לגרש יגרש וכן פרש הרמב”ן (ועיין באגרות משה, אבה”ע ח”א סי’ קל”ז, שביאר דברי הרשב”ץ, שר”ל שאם יסכים לתת גט האשה תמחל לו על כתובתה).

וכן מבואר בתשובת הצמח צדק, אבה”ע סי’ רס”ב, שדן בשאלת אונס ממון בגט, והעלה דאף דנקטינן דאונס ממון הוי אונס, היינו דוקא כשאנסו אותו בגזילת סך ממון חשוב יחסית לערך המגרש, אבל בגזילת ממון מועט אינו נידון כאונס הפוסל את הגט וז”ל:

“בממון מועט לא שייך לומר דחשוב אונס, ותדע מדהתיר ר”ת גבי טוענת מאיס עלי לעשות הרחקה המבואר בתשובת מהרי”ק שורש ק”ב הובאה בי”י סי’ קל”ד ובלבוש שם ס”י, והרי ר”ת ס”ל דאין כופין בטענת מאיס עלי ואם כופין תצא והבנים ממזרים, ואעפ”כ התיר הרחקה הנ”ל, אלמא דזה אינו חשוב כפייה, ובודאי אונס ממון סך מועט לא עדיף מהרחקה הנ”ל, וזכר לדבר מ”ש במשנה וגמרא ספ”ז דב”מ לענין אונסין בשומר שכר, זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס, הרי אע”ג דזאב אחד ג”כ קצת אונס מ”מ אינו חשוב אונס שיהיה פטור עי”ז וכו’, ע”כ כמו כן י”ל דאע”ג דאונס ממון חשוב אונס בגט, היינו ממון חשוב ולא ממון שאינו חשוב כ”כ, אף שהוא קצת אונס אינו חשוב אונס כלל”, ע”כ. ולאור מה שכתבנו לעיל אין ראיה מדברי ר”ת.

ט. אם הוא חייב עפ”י הדין לגרשה והוא בר כפיה וכפוהו ביה”ד ע”י ממון לגרש, בגמ’ גיטין ד’ פ”ח נאמר, שגט מעושה ע”י ישראל כדין כשר, מטעם ששלוחתייהו עבדינן. ועי’ בנתיבות בחו”מ ס’ א’ דס”ל דשליחותייהו עבדינן מדאורייתא ע”ש.

י. כפיה ע”י ערכאות – מה הדין אם ביה”ד פסקו על הבעל לכפותו בגט, ואין אפשרות לכפותו על ידי בי”ד של ישראל אלא ע”י ערכאות.

עפ”י המבואר בחו”מ סי’ כ”ו, אם הבע”ד מסרב לבוא לביה”ד נוטל התובע רשות מביה”ד ומציל בדיני עכו”ם. ומקורו מבעל התרומות שער ס”ב, הו”ד בב”י וז”ל אסור להביאו לדיני עכו”ם אלא לאחר הסירוב, ובי”ד של ישראל אם הוצרך לכך יבוא לפני עכו”ם, והם מכריחים אותו דכה”ג ליכא משום לפניהם ולא לפני עכו”ם כדאמרי בגיטין.

ובשו”ע אבה”ע סי’ קל”ד סעי’ ח’: “כפיה ע”י ערכאות אפילו כדין פסול”, ואעפ”כ נפסלה מהכהונה. ובסעי’ ט’: “אם דחקו אותו בית דין של ישראל על ידי כותים והיו הכותים מכין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך דינו כאנסוהו ישראל” וכתב הטור דלדעת הרמ”ה דוקא בזה”ל שאומרים לו “עשה מה שישראל אומרים לך”, אבל אם עכו”ם כופין אותו ואומרים לו תן גט אע”פ שישראל אומר להם לכופו פסול. והרא”ש ס”ל דכיון שישראל אומר להם לכופו אפילו אם העכו”ם אומרין ליתן גט כשר.

ואפשר לבאר מחלוקתם, דלכו”ע בעינן שהגוים יפעלו ויעשו כשלוחי בי”ד של ישראל כדמשמע מלשון הראשונים בסוף פרק המגרש, דהגוי כמקל ורצועת ב”ד של ישראל ושלוחו של ב”ד, ומחלוקת הרמ”ה והרא”ש הוא רק בזה אם לשון סתמא “תן גט” מורה דהגוי אדעתא דנפשיה קעביד או דגם בכגון דא כוונתו לפעול כשליח ב”ד ש”י.

ואפשר דמחלוקתם אם בעינן שיהא מוכח מתוך גוף פעולות העישוי שהגוי עושה בתור שליח ב”ד ש”י אף שלמעשה כוונתו בהכי.

אפשר לומר דבזה גופא פליגי אם בעינן דהעכו”ם יעשו כשליח דב”ד. דלדעת הרמ”ה בעינן שהגוי יעשה בשליחות ב”ד של ישראל ולהרא”ש אף בעושה אדעתא בנפשיה כל שב”ד ש”י ניחא להו בעשייתם סגי.

וכן משמע בשו”ת רבי בצלאל אשכנזי ריש סי’ ט”ו וז”ל:

“והכי איתא בירושלמי וכו’ ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאנו אומרים לך וכו’ ומשמע מלשון זה דאפילו אם הגויים כופין כדין אי כייפי ליה אדעתא דנפשייהו דמפסיל פסול והיינו דקא מסיים ולא מה וכו’ וכן כתב הרמ”ה וכו’. והרא”ש חולק, ומיהו אכתי יש לחלק כשאומר עשה מה שאנו אומרים לך וכדדייק לשון הירושלמי”, ע”כ.

ומש”כ “ומיהו יש לחלק” וכו’ כוונתו דאפשר לומר דהרא”ש מחמיר בכה”ג מאחר שאומרים לו “עשה מה שאנו אומרים לך”, מורה שאדעתא דבנפשייהו עבדי ועי’ בכה”ג אה”ע הגה”ט אות ל”ג.

הרי דמפרש דלשון סתם דתן גט משמע דמעשי אדעתא דנפשייהו, ולדעת הרמ”ה פסול, אפילו אם הגויים כופין אותו כדין, והרא”ש חולק דאף בעושה אדעתא דנפשיה כל שב”ד ש”י ניחא להו סגי בהכי.

והעולה מזה אם ב”ד של ישראל פסקו עליו כפיה בשוטי ובערכאות מעשה כדיני ישראל, משום דכן החוק אצלם, וביה”ד של ישראל ניחא להו במעשה הגוי לדעת הרא”ש הגט כשר ועי’ בב”ש ס”ק דפסק כדעת הרא”ש.

ואולם לפי הבאור הראשון דגם לדעת הרא”ש בעינן שהגוי יפעל ויעשה כשלוח ביה”ד של ישראל הרי דבכה”ג גם להרא”ש הוי גט מעושה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *