יעקב אליעזרוב “חיוב בעל נכפה בגט, וביטול עיקול שהוטל לבקשתו” שורת הדין 2 (1994) 191 – DOCX / PDF
“חיוב בעל נכפה בגט, וביטול עיקול שהוטל לבקשתו” יעקב אליעזרוב
א. כאשר ברור שתביעת הבעל לשלום בית אינה אלא אחיזת עינים יש לדחותה, ולבטל את העיקול שהוטל על הדירה המשותפת, מכיון שהעיקול הוא צו עזר להבטחת התביעה וכיון שהתביעה בטלה בטל גם העיקול.
ב. מחלת אפילפסיה היא מחלת “נכפה” ואף שלמעשה אין לכוף על גט לחשוש לדעת כמה פוסקים, אבל עכ”פ, יש לחייב במתן גט.
ג. נכפה שמסרב ליתן גט מוציאין ממנו כתובתה ונדונייתה ומזונותיה. ואינו דומה לטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת שמפסדת כתובתה דכאן הוי מום גדול שאינה יכולה להיות עמו.
ד. אין לומר בכה”ג סברה וקבלה לאחר שנודע לה על מחלתו. דאפשר שלא ידעה בבירור, או בתחילה נסתה לסבול, ומחלה לשעתה, אבל לא מחלה עולמית.
ה. במאיס עלי בטענה מבוררת דנים דינא דמתיבתא ועל הבעל להחזיר מה שהכניסה לו ואין מוציאים ממנו עד זמן הגט אלא אם כן תפסה.
ו. במקרקעי לעולם הוי כמו תפסה.
ז. אף במטלטלין אין לבי”ד למנוע ממנה תפיסה ולכן יש לבטל את העיקול
ח. בקרקעות צאן ברזל נחלקו הפוסקים מי נחשב תפוס בהם.
ט. בנכסי מלוג יש שכתבו שמזמן שהפסיד הבעל פירות מוציאין ממנו אפילו אינו רוצה לגרשה.
י. לפי האמור לעיל יש לבטל את העיקול על הדירה המשותפת שהיא נכסי מלוג. והאשה רשאית לקבל חלקה בדירה ע”פ דין.
יא. גם בטוענת טענה שאינה מבוררת, קיי”ל לענין נ”מ דלא בעי תפיסה ולכן צריך לבטל את העיקול.
יב. לכאורה יוכל הבעל לומר שקר בפיה. וכל עוד שלא הכריזו עליה יש לו עדין פירות והכל ברשותו.
יג. כאשר הטענה שלה ברורה אלא שלא ברור לב”ד שבגלל זה היא מואסת בו. בזה נראה דעכ”פ בקרקע של נ”מ היא מוחזקת ולא נוכל למנוע אותה ממנה ולכן יש לבטל את העיקול.
יד. בטענה שאינה מבוררת אין לב”ד לפסוק פירוק השותפות משום שלטענת הבעל יש לה דין בעינא ומצערנא וכל עוד לא הוכרזה מורדת יש לו פירות ואין לנו להפקיע זכותו, אולם מאידך גיסא אם תפסה מהני תפיסתה. ולכן אין להטיל עיקול למונעה מלתפוס.
טו. יש פוסקים רבים שכתבו שהאשה זוכה בנצ”ב ובנ”מ אף קודם הגט ומוציאים אותם מהבעל לדינא דמתיבתא.
טז. אף הפוסקים הסוברים שלא זכתה קודם הגט היינו דוקא במה שדינא דמתיבתא עדיף על דינא דש”ס. אבל מה שמגיע לה מדינא דש”ס דהיינו נצ”ב הקיימים וכן נכסי מלוג לכו”ע לאחר י”ב חודש, בזה מוציאין מן הבעל ונותנים לאשה אף קודם הגט.
יז. בנידון דידן דהוי טענה מבוררת אילו תבעה האשה לפרק את השותפות היינו נענים לה וכ”ש שתובעת רק לבטל את העיקול.
יח. אם הבעל שלם חלק גדול יותר בדירה ורשם חצי על שמה. הו”ל כנותן מתנה לאשתו, ולכאורה מתנה זו חוזרת כיון שמורדת בו ואפילו בטענה מבוררת דאדעתא דהכי לא יהיב לה. ולפ”ז יש להשאיר את העיקול.
יט. יש שכתבו שדוקא היכא שכופין להוציא שמין מה שעליה. אבל היכא שאין כופין אותו והוא הגורם לגט אין שמין מה שעליה.
כ. במורדת אף שהוא הגורם שמין מה שעליה.
כא. נתן לה מתנת קרקע וכעת כופין אותו להוציא מחזרת את המתנה ויש מי שכתב שאינה מחזרת לו את המתנה.
כב. יש שכתבו שמורדת המחזרת לו מתנותיו היינו דוקא בכתבו עליה אגרת מרד אבל אם נתגרשה מחמת קטטות ומריבות גרידא אינה מפסדת מתנותיה.
כג. בנידון דידן כיון שפגע בה פגיעות חמורות ואינה יכולה לדור עמו נראה דאינה מפסדת כתובתה ואין לה דין מורדת ולכן אינה חייבת להחזיר המתנות, ובפרט שלא ברור שהבעל נתן עבור הדירה יותר ממנה ועוד שיתכן שמגיע לה כתובה כנגד חלקו היתר בדירה. ולכן יש לבטל את העיקול.
כד. בדין זה של “אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה” יש סתירה שבאעה”ז סימן צ”ט משמע שאפילו סרחה עליו אינה מפסדת “דאטו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ערבא בעי למישקל מינה דרחים ליה לעולם” ואילו בסימן ע”ז משמע שמורדת כן מפסדת מתנותיה. ויש לדחוק שמורדת גרעא טפי כל עוד שמורדת עליו.
כה. אשה שיש לה קטטה עם בעלה פשיטא שאינה יכולה לתפוס מנכסי מלוג ומנכסי צ”ב קודם הגט, כל עוד לא פסקנו עליה דין מורדת.
כו. אולם בנידון דידן כיון שהיא מורדת בפועל חל עליה דין מורדת לענין שיכולה לתפוס אע”פ שלא הטלנו עליה דין מורדת ממש בכיון שאינה יכולה לדור עמו כיון שמכה אותה ופוגע בה חמורות.
מסקנה:
א. על הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין לאלתר.
ב. מבטלים את העיקול אשר הוטל על הדירה.
פסק דין
בהתאם לנימוקים המצורפים לתיק, פוסק ביה”ד:
א. צו העיקול אשר הוטל ע”י ביה”ד ביום י”ד סיון תשמ”ה בתיק מס’ /12803מ”ה בטל.
ב. על הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין בהתאם לפסה”ד מיום כ”ח חשון תשמ”ו. וכן בהתאם לפסה”ד של ביה”ד הגדול מיום כ’ כסלו תשמ”ז.
נימוקים לפסה”ד
לפנינו בקשה לביטול עיקול שהגישה התובעת. העיקול הוטל ע”י ביה”ד לבקשת הבעל על דירתם המשותפת. ענינם של הצדדים כבר נידון ארוכות ע”י ביה”ד בתביעת האשה לגירושין ובתביעת הבעל לשלו”ב.
לאשה טענות קשות נגד הבעל על אלימות פיזית קשה, הוא פצע אותה ע”י חתיכות זכוכית, והיא נזקקה לטיפול רפואי ולתפירות, כ”כ טענה נגד הבעל שהוא מתרועע עם נשים אחרות, והובאו הוכחות על הנ”ל לביה”ד. הבעל ניסה להסביר את פציעתה של אשתו בכך שהתעופפו רסיסים ממכה שנתן על השלחן, וכן ניסה להכחיש את טענות אשתו בשאר הדברים, ואולם ביה”ד דחה את בקשתו לשלו”ב וקבע כי על הצדדים לנהל ביניהם מו”מ לגירושין.
הבעל וב”כ ערערו לביה”ד הגדול ואולם ביה”ד הגדול דחה את ערעורו ונתן תוקף להחלטת ביה”ד דלעיל.
הבעל חזר ופתח תיק חדש לשלו”ב תקופה קצרה לאחר החלטת ביה”ד הגדול, ואולם במשך שנתיים לא ביקש לקיים דיון בתביעתו החדשה שהתיימר להגיש בכנות מחמת שינוי נסיבות כביכול. המעיין בכתב התביעה יראה שאין שמץ של אמת בטענותיו, ואין למעשה כל שינוי במצב שבין בני הזוג. אדרבה, הפירוד הממושך הרחיק את הצדדים עוד יותר זה מזה. ביה”ד עצמו בהחלטה לביטול עיכוב נסיעה נגד האשה, קבע כי אין כל שינוי נסיבות ולפיכך יש לבטל את עיכוב הנסיעה נגד האשה.
לאור האמור נראה שפתיחת התיק החדש, לשלו”ב אינה אלא אחיזת עיניים, ותביעת סרק שמטרתה להצדיק את העיקול, ולפיכך יש לדחות גם תביעה זאת, ודינו של התיק להסגר, כי הרי לא יתכן, שלמחרת מתן פס”ד יפתח התיק שנדחה, מחדש, בלא כנות, ומכיון שהתביעה לשלו”ב נדחית, יש לבטל ג”כ את העיקול, שהוא צו עזר להבטחת התביעה לשלו”ב. וכיון שנפל היסוד נפל הבנין.
ומאחר שאשה זו כבר עגונה מספר שנים לכן אין לסייע לו להמשיך לעגן את האשה ע”י עיקולים למיניהם, שהבעל לבדו ימשיך להחזיק ברכוש המשותף, לפיכך יש לפסוק שצו העיקול אשר הוטל ע”י ביה”ד מיום י”ד סיון תשמ”ה בתיק /12903מ”ה בטל.
יש להבהיר כי בפסק הדין מיום כ”ח חשוון תשמ”ו, התייחס ביה”ד בעיקר לתביעת הבעל לשלו”ב. וכאמור דחה ביה”ד את תביעתו, וקבע כי על הצדדים לנהל מו”מ לגירושין. ואולם ביה”ד לא התייחס ישירות לתביעת האשה לחייב את הבעל בגירושין, לשם כך נקבעה ישיבה לשמיעת עדים מצד האשה.
הופיע העד פרופסור ג. מביה”ח “תל השומר”, שהעיד כי הבעל אושפז בביה”ח פעמים מספר עקב התקפי אפילפסיה. לפי הנראה הדבר נובע מפגם מוחי אשר קיים מלידה. לדבריו בעבר חשבו לבצע ניתוח, וזאת לא כדי לרפאו אלא מפני שהיה חשש שעקב הפגם המוחי עלולה להגרם סכנת חיים. ואולם לאחר מכן חל שיפור ניכר ואף חשבו להפסיק את התרופות עקב כך.
ויעויין בפד”ר כרך ב’ (עמוד 139) הובא שם פס”ד שם מרן הגרי”א הרצוג זצ”ל כי אפילפסיה אשר מקורה בפגם מוחי היא יותר חמורה ורצינית ממחלת אפילפסיה כללית מפני שאין תרופה למחלה זו, ועכ”פ לא פחותה ממנה.
לאור זאת נראה כי מחלת אפילפסיה ובלשון הפוסקים מחלת נכפה, מהוה עילה גדולה לחייב את הבעל בגט, ובפרט שלדעת הרבה פוסקים אף כופין את הבעל לגרש. וכמ”ש הרמ”א סי’ קי”ז סעיף י”א. וכן בסי’ קנ”ד סעיף ה’. ואף שלמעשה לא נהגו לכוף, לחשוש לדעות הפוסקים דאין כופין כה”ג, מ”מ ע”פ דין יש לחייבו בגט.
וכן כתב בשו”ת מהרי”ט ח”א סי’ קי”ג, דאף שבנכפה אין כופין לגרש, בכל זאת עליו להוציא את אשתו בגט, כאשר היא תובעת להתגרש. ועוד, שמוציאין ממנו כל נדונייתה ונצ”ב שלה, ואפילו כאשר מסרב ליתן לה גיטה.
וכן שיטת המרדכי, המובא ברמ”א אה”ע סי’ קנ”ד, דאף היכא דאין כופין לגרש, מ”מ כל שעליו לגרשה לפי הדין, כופין אותו לתת לה מיד כתובתה ונדונייתה. וכן ג”כ חייב במזונותיה.
ועיין בפד”ר שם (עמוד 194) מ”ש בזה, לחלק בין טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת שמפסדת כתובתה, לבין כשבאה בטענת נכפה שאינה מפסדת כתובה ומזונות, דמחמת המום שיש בבעלה אינו יכולה להיות עמו עיי”ש.
ואין לומר בכה”ג דסברה וקיבלה לאחר שנודע לה על מחלת בעלה. דנראה דסמוך לתחילת ההתקפים התחילה לתבוע גירושין. וגם, אפשר שלא ידעה בבירור את טיב מחלתו, דבר שהרופאים עצמם עמדו על כך רק לאחר מספר התקפים ולאחר סידרת בדיקות. ואף שהאשה לא טענה זאת מיד, אין לראות בכך מחילה, דקרוב לומר שלא רצתה לפגוע במשפחה, ובפרט שיש לבני הזוג ילדים משותפים וד”ל, ולפיכך באה מחמת טענות אחרות אבל אין כאן מחילה.
וראוי להביא מ”ש בשו”ת אגודת אזוב, אה”ע סי’ כ”ב, אות כ”א וז”ל:
“אבל בנידו”ד במום דנכפה שהוא מום גדול, עד שמפאת המום הדין נותן לגרשה בע”כ, אפילו נולד לאחר הנישואין, מפני שאין הדעת סובלתו, מילתא דפשיטא שאין סברא כלל לומר שמפני שסבל איזה זמן ומחל לשעתו שיתחייב לסבול עוד, ולהוסיף מחילה על מחילתו עולמית” עיי”ש.
הו”ד בפס”ר ב’ (עמוד 136). ובהצטרף שאר הטעמים דלעיל, נראה שיש לחייבו לגרש כה”ג.
הנה מכל החומר שבתיק, עולה שטענת “מאיס עלי” שבפי האשה היא אכן טענה מבוררת. ואכן ראוי למאוס בו לאור התנהגותו, בכלל, וכלפי האשה בפרט.
ועתה נברר דין “מאיס עלי” בטענה מבוררת, והנה כל שניכר לביה”ד שהאשה אינה חפיצה בבעל, ומסכמת למחול על כתובתה, יש לה דין “מאיס עלי”, וא”צ דתאמר דווקא “מאיס עלי”, דאף האומרת “איני רוצה בו” ו”שנאתיו” הו”ל כאומרת “מאיס עלי”. כ”כ בשו”ת מהר”א ששון סי’ קפ”ו.
וכ”ש בנידו”ד שידוע לנו מחמת טענות מבוררות שאינה חפיצה בו, הו”ל טענה מבוררת שמחמת כן מואסת בו.
וכיון שנתברר שבנידונינו יש לה דין “מאיס עלי” בטענה מבוררת, על הבעל להחזיר לה נכסי צ”ב אם הם בעין ואם כלו ואינם ראויים למלאכתם הראשונה וכ”ש אם נגנבו או נאבדו צריך לשלם הכל, ונכסי מלוג שלה אם הם בעין או דבר הבא מכוחם נוטלתם וכו’, וזה נקרא דינא דמתיבתא שתיקנו בכה”ג לתת לאשה את נכסיה, וכמו שכתב הרמ”א אה”ע סי’ ע”ז סעיף ג’.
ובבית שמואל שם סוף ס”ק כ”ז, הביא בשם הט”ז וז”ל:
“הא דמוציאין ממנו דוקא בזמן הגט, אבל אם אינו רוצה לגרשה, ואנן לא כפינן ליה, אין מוציאים ממנו כלום, אלא אם כן שתפסה וכן משמע במרדכי”.
והנה בניד”ד במקרקעי, קיי”ל דלעולם הוי כתפסה, דהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת, וכמ”ש הרמ”א שם ריש סעיף ג’ וז”ל:
“וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלת”.
וכ”כ בב”י שם ס”ק כ”ו דקרקע הוי כאילו תפסה היא.
ולפי”ז בנידו”ד גם אם הבעל אינו רוצה לגרש מ”מ לענין קרקע הוי כאילו תפסה היא, ומהני תפיסתה אף קודם הגט, וממילא אין לנו למנוע ממנה לתפוס את זכויותיה, וביותר נראה, דאף מטלטלין שלא תפסה עדין, אין לבי”ד למנוע ממנה לתפוס אם תרצה. משום דהוי ספיקא דדינא, והיא רשאית ע”פ דין לתפוס. וא”כ נראה שמה”ט יש לבטל גם העיקול שעל המטלטלין.
וכ”ז שכתבנו איירי בנכסי צ”ב דבעי תפיסה, ואם כי בנכסי צ”ב יש לפקפק אי בקרקע הוי כתפוסה, וכמ”ש “בבית – יעקב” שם על דברי הרמ”א, שכתב וקרקעות של צ”ב היא נוטלת, ותמה ע”ז בבית יעקב, דבתשובת הרמב”ן סימן קל”ח, ושו”ת הריב”ש סי’ שס”ב, נקטו דקרקע של נכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימא, והוי רק כשיעבוד שיש לאשה על קרקעות צ”ב, ואם כן למה פסק הרמ”א כהרא”ש, דקרקע צ”ב הוי בחזקת האשה. ועי”ש דנשאר בצ”ע. משא”כ בנכסי מלוג, בזה ליכא מאן דפליג, דהם ברשות האשה, דהקרן שלה לגמרי ואסור לו לכלותם.
ועוד דהבית יעקב עצמו כתב על דברי הט”ז שהבאתי לעיל (שקודם הגט אין מוציאין מיד הבעל, אא”כ תפסה) וז”ל:
“המעיין בט”ז יראה שלא כתב כן רק כשבאה לזכות מכח דינא דמתיבתא, מה שהוא יותר על דינא דש”ס. כגון בנדוניא, אז אין מוציאין ממנו אא”כ תפסה. שז”ל הט”ז, ומזה מיירי דוקא המתיבתא עיי”ש. ומזה מבואר דלדעת הרמב”ם שזכתה בנצ”ב בלא תפיסה מדין הש”ס, וכן בנכסי מלוג שזכתה לכו”ע. וכבר הפסיד הבעל פירות, לשיטת הרא”ש אחר י”ב חודש. ולשאר פוסקים אפילו תוך יב”ח. ודאי דמוציאין ממנו אפילו אינו רוצה לגרשה כנלפע”ד ברור”, עיי”ש.
וכ”כ שם בהוספות על קיצור דינא דמורדת עיי”ש. והנה בנידו”ד שהם נכסי מלוג, ובזה לכו”ע א”צ תפיסה, ובפרט שכבר עברו הרבה יותר מי”ב חודש מאז שמרדה, וברור שכבר פקעה זכותו לענין פירות, וכמ”ש הבית יעקב לדעת הרא”ש. דלא כשיטת מהרלב”ח. ולדעת הרמב”ם פקעה זכותו מיד לענין פירות. א”כ מלבד שקרקע זאת בחזקתה ולא בעי תפיסה, אלא דלענין נכסי מלוג אפילו מה שתפס הוא, מוציאין ממנו ונותנים לה, וכמ”ש הבית יעקב בלשונו “דמוציאין ממנו”, ע”כ נראה ג”כ דלא מיבעיא דאין כאן שום צד להטיל עיקול, אלא ברור דיש לבטל את העיקול הקיים מכל וכל, והאשה רשאית לקבל את חלקה בדירה ע”פ דין וכמשנ”ת.
והנה אף אם ננקוט שטענתה הוי כטענה שאינה מבוררת, שבזה קיי”ל לענין צ”ב דבעי תפיסה, ואולם הא לענין נ”מ קיי”ל דלא בעי תפיסה, וצריך להחזיר לה את נכסיה, וכיון שכן שוב גם לפי”ז יש לבטל את העיקול.
ואולם בזה יש לפקפק ולומר, דקודם הגט יכול לומר ששקר בפיה ואף נכסים שתפסה יכול להוציא ממנה כ”ז שלא הכריזו עליה ד’ שבתות, משום דלדבריו יש לה דין דבעינא ומצערנא, וכ”ז שלא הכריזו עליה יש לו כל דיני פירות, וכ”כ שם בבית יעקב דיכול לומר אני איני רוצה להכריז עליה כדי להפסידה כתובתה ורצוני לקבל עליה הצער הזה, וממילא הכל ברשותו ומשועבד לו הנכסים לפירות להשתמש בהן עיי”ש.
ואולם נראה דכ”ז שכ’ הבית יעקב דוקא אם שקר בפיה אבל כשיש טענה וברור לבי”ד טענתה, ורק שאינה מבוררת שבגלל כן מואסת בו, בזה נראה דעכ”פ בקרקע של נ”מ שבחזקתה קיימא נראה דאף קודם הגט הוי ברשותה, כיון דהיא מוחזקת בזה ולא נוכל להפסידה דהא קיי”ל דמהני תפיסתה בנצ”ב ולא יוכל לומר שאינו רוצה להכריז עליה מורדת דכה”ג ברור לן דמהני תפיסתה, וכמ”ש הרמ”א להדיא והיינו משום דיש דררא דטענתא לפנינו וכמ”ש בבית יעקב שם, וכיון שכן בנ”מ דלא בעי תפיסה הרי זכתה בהם והוי שלה והבעל אינו אוכל פירות עכ”פ לאחר י”ב חודש. וכ”ש לדעת הרמב”ם דהמחבר פוסק כמותו הרי כשטוענת מאיס עלי ויש דררא דטענתא לפנינו דהיינו דיש רגלים לדבר לטענתה קיי”ל דנוטלת בין נ”מ ובין נצ”ב, וממילא אין לנו למונעה לקבל נ”מ שלה ויש לבטל את העיקול כאמור.
(ואולם לענין טענה שאינה מבוררת, אם תבוא האשה לבי”ד ותבקש שביה”ד יפסוק על הבעל לתת לאשה חלקה מטעם זה שהיא מואסת בו, ולדבריה יש לה טענה מבוררת, שיכולה לקבל חלקה ולתפוס כפי הדין, בזה נראה שאין לבי”ד עצמו לפסוק פירוק שותפות, ומשום דלטענת הבעל כיון שטענתה אינה מבוררת יש לה דין בעינא ומצערנא ושם כ”ז שלא הוכרזה מורדת יש לו פירות נ”מ, וממילא אין בידינו להפקיע זכותו עי”ז שנפסוק לפרק את הרכוש ולהפסידו מפירות, ועוד כיון שכדי שהאשה תקבל חלקה עלינו לכוף את הבעל למכור את הבית, מספק אין בי”ד יכול לכופו על כך, כיון שלדבריו יש לו פירות נ”מ, כמ”ש הבית יעקב, ואולם אם האשה תתפוס נצ”ב וכ”ש נ”מ ברור דמהני תפיסתה, כיון שלדבריה יש לה דינא דמתיבתא שנצ”ב ונ”מ שלה לגמרי הם ואין לבעל פירות, ופשיטא דמהני תפיסתה כה”ג, וכמ”ש רמ”א להדיא, ופשיטא שכה”ג אין להטיל עיקול למונעה מלתפוס את שלה לטענתה, וכבר כתבתי כן במקום אחר בתיק ביה”ד אשדוד “גורי נגד גורי” פס”ד שלא פורסם עדין. ושם אמנם ביה”ד ברו”ד פסק שאין לפרק שותפות בטענה שאינה מבוררת, אבל בודאי שאין לבי”ד להטיל עיקול כה”ג כיון שזכותה לתפוס נכסי, וכמשנת”ל).
ואולם כ”ז שכתבנו לפום ריהטא, אבל למעשה כבר בררנו שבנידו”ד יש לה דין מאיס עלי בטענה מבוררת, שבזה דנים דינא דמתיבתא ובפרט שבני הזוג הם יוצאי אשכנז שע”פ דין פוסקים כהרמ”א לדון דינא דמתיבתא, והוה דינא כמו שמוציאה בגט מדעתו ויש לה לקבל את כל נכסיה.
ואף לדעת הט”ז שקודם הגט אין לה אא”כ תפסה. כבר כתבנו בשם הגאון בית יעקב דזהו רק מה שדינא דמתיבתא עדיף על דינא דש”ס, אבל מה שמגיע לה מדינא דש”ס דהיינו לשיטת הרמב”ם נצ”ב הקיימים, הוה שלה קודם הגט, וכן בנ”מ לכו”ע, ועכ”פ לאחר י”ב חודש דכבר הפסיד הבעל פירות, דיכולה להוציא אף קודם הגט.
ובר מן דין מצאתי להגאון בעל שבות – יעקב ח”א סי’ ק”ח שהוכיח בראיות ברורות כמעט מכל הראשונים והפוסקים דלהלכה זכתה האשה בנצ”ב ובנ”מ אף קודם הגט בטענה מבוררת ודלא כהט”ז. וכן הגאון בית מאיר כאן בסי’ ע”ז הוכיח כמעט באותם הוכחות דלא כהט”ז, והיינו שמוציאין מהבעל את הנצ”ב ונ”מ אף קודם הגט לדינא דמתיבתא יעו”ש.
וכ”כ בשו”ת חוט המשולש להגר”ח מוואלוז’ין סי’ ב’ וז”ל שם וכ”ה בת’ מהר”מ סי’ ה – תקמ”ו:
“ראובן שטוען על אשתו היא יצאתה מביתו בשלום ובלא שום דברי מחלוקת ובלא קטטה, ולא ידעתי מה היה לה ומי יעץ לה שאינה רוצה לשוב לביתי עוד, ועכשיו אני תובע שתחזור לביתי… ואפוטרופוס שלה השיב הוא הכה אותי וכמו כן עשה לי צער ובזיון עד שסוף דבריו אומרת מאיס עלי. והשיב מהר”מ הכי דיינינן אין אנו חוסמין אותה לפניו, גם אין אנו כופין אותו להוציא, אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב, ומה שהכניסה לו הוא מחזירן לה בתוך כך, הרי להדיא דעובדא הוי שלא יכלה לברר אמתלא ומ”מ השיב להחזיר מה שהכניסה” עכ”ד.
ולבסוף מסיק:
“היוצא מכל מה שכתבתי לדינא, דדינא דמתיבתא להוציא ממנו אף שלא בשעת הגט ואף באמתלא שאינה מבוררת.”
ואולם כבר כתבנו לעיל לענין אמתלא שאינה מבוררת דיש חולקים וכ”נ לדינא וכמשנ”ת לעיל בארוכה, עכ”פ בטענה מבוררת פשיטא ליה דמוציאין ממנו אף קודם הגט.
וכן איתא בחזון איש אה”ע סי’ ס”ט ס”ק ט’ שכתב שם:
“וז”ל ב”ש ס”ק כ”ז דינא דמתיבתא דמוציאין ממנו נ”מ ונצ”ב ונותנים לה הרי דין א’, אם גירשה הדין כן אבל אם לא רצה לגרש ומחלה לו כדי שיגרשנה מחול, ואם אינו מגרשה ותובעת שיוציאו ממנו נ”מ ונצ”ב קודם הגט, מוציאין ממנו נ”מ ונצ”ב הקיימים בין כלים בין מעות ואף מאי דאתא מחמתן, אבל לא מה שנגנב ונאבד, וכו’. ולאחר הגט מוציאין ממנו אף נצ”ב מה שנגנב ונאבד וכו’.” ע”ש.
וכ”כ שם בהמשך דבריו עמ”ש הב”ש בשם הט”ז הא דמוציאים ממנו דוקא בזמן הגט וכו’, כתב ע”ז החזו”א שם:
“זה אינו, דבמהרי”ו שהביא רמ”א מבואר דקודם הגט נותנים לה וכמשכ”ל, וכן משמע במהר”מ בתשובותיו שהביא המרדכי יעו”ש.”
הרי דבריו ברור מללו שאף קודם הגט מוציאין מהבעל ונותנים לה וכדעת הפוסקים שהזכרנו לעיל.
לסיכום להלכה לפי מה שנתבאר רוב גדולי האחרונים פליגי על דעת הט”ז, ה”ה השבו”י ח”א סי’ ק”ח וכ”כ במקור ברוך סי’ י”ז, וכן שיטת הבית מאיר סי’ ע”ז, וכן דעת חוט המשולש סי’ ב’, ואף החזו”א סי’ ס”ט ס”ק ט’ ס”ל כן דמוציאין מהבעל נצ”ב וכן נ”מ אף קודם הגט, דלא כהט”ז הנ”ל.
אף לדעת הט”ז כבר כתבנו בשם הגאון “בית יעקב” דלא כתב כן רק על מה שדינא דמתיבתא עדיף על דינא דש”ס, אבל מה שמגיע לה מדינא דש”ס, דהיינו נצ”ב הקיימים וכן נכסי מלוג לכו”ע לאחר י”ב חודש בזה מוציאין מן הבעל ונותנים לאשה אף קודם הגט.
אשר לכן נראה דאילו באה האשה לפנינו ותובעת לפרק השותפות היה לנו לפסוק לפרק את השותפות, והאשה זכאית ורשאית לקבל את חלקה בדירה וכן בכלל הרכוש המשותף וכמו שהוכחנו מכל הפוסקים, ומכל שכן בנידון דידן שתובעת רק להוריד ולבטל את העיקול, לית דין זה צריך בשש, שיש לבטל את העיקול מכל וכל וכמשנ”ת לעיל בארוכה.
ועדין צריך לבאר בנידו”ד דיש לדון שאין לבטל את העיקול ומשום דיתכן דהבעל שילם חלק גדול יותר בדירה מאשר האשה ורשם חצי דירה על שמה הו”ל כנותן מתנה לאשתו ובזה יש לדון דעתה דמורדת בו איכא למימר שצריכה להחזיר את מה שנתן לה ומשום דכמו בכל מורדת אמרינן בגמ’ פרק אע”פ דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה א”כ ה”נ בנידו”ד נימא הכי, וממילא יש לעכב את העיקול עד לאחר בירור הנידון.
ואולם בעצם דין זה דאמרינן אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה מצינו בזה כמה דעות, דהנה בסימן ע”ז ס”ג פסק רמ”א שם דמורדת אף בטענה מבוררת חייבת להחזיר כל המתנות שנתן לה, ויעויין שם בביאור הגר”א דהטעם הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה.
והנה בשו”ע סי’ צ”ט כתב המחבר:
“אלמנה שבאה לגבות כתובתה שמין כל בגדיה וכו’ ומנכין מכתובתה, אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה בגדי חול” וכו’.
ובח”מ שם סק”ב כתב על לשון המחבר שגירשה בלא טענה:
“דמשמע דבא לאפוקי דאם יש לו טענה עליה כגון שסרחה עליו אז שמין בגדיה דאמרינן דאדעתא דהכי לא אקני לה.
ואולם בלשון המגיד משנה בפי”ו מה’ אישות שכתב שאם היא יוצאת בעל כרחו כגון אלו שכופין להוציא ודאי שמין, משמע דאם אין כופין להוציא אין שמין לה הבגדים וכו’ עיי”ש מדנקיט דפליגי אהדדי.”
ואולם הב”ש שם ס”ק ב’ כתב לתרץ וז”ל:
“ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ”מ כיון דהיא גרמה שמין, והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מחד מאלו שכופין לגרש, והיא מבקשת הגט כופין.”
ויוצא לדברי הב”ש היכא דהוא הגורם והיא מבקשת הגט דאם הוא מאלו שכופין להוציא אז שמין מה שעליה דאדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה, ומשמע באם הוא הגורם אבל אין כופין להוציא, כה”ג אין שמין מה שעליה דהוי כמוציאה מדעתו, ולפי”ז צ”ע מהא דסי’ ע”ז ס”ג דכתב שם רמ”א:
“דהיכא דטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת כגון שמכלה ממונו ונוהג בדרך לא ישרה וכה”ג. אף שאין כופין להוציא אעפ”כ צריכה להחזיר כל מה שנתן לה וקשה הא כה”ג הו”ל כמוציאה מדעתו א”כ למה צריכה להחזיר המתנות.”
ואולם י”ל דשם מורדת בו אף שיש לה טענה מ”מ טענה זו רק מועלת שיש הצדקה למרידה אבל דין מורדת אית לה דהרי מפסדת כתובתה ומזונותיה, ומשום דכמה פוחזים נשיהם עמהם. ולכן כה”ג אמרינן אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה, אבל כשהוא הגורם ויש מריבות וקטטות ביניהם ומחמת כן מגרשה, אבל היא עצמה אינה מורדת בו, כה”ג באמת אינה מפסדת בגדיה כיון דהוא הגורם ואין כופין אותו לגרש, אבל אם כופין לגרש אף כשהוא הגורם אז אמרינן כיון דישנה כפיה משו”ה אמרינן אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה, ואז שמין בגדיה מה שעליה.
ואולם כ”ז לענין בגדים, אבל כשנתן לה מתנות קרקע ומטלטלין שאינם בגדים איתא שם בשו”ע סעיף ב’ דאף בסרחה עליו לא הפסידה מתנותיה כה”ג, והיכא שכופין להוציא כתב שם בח”מ סק”ז דדין המתנה כדין התוס’ כתובה ויתבאר בסי’ קנ”ד, ושם בסי’ קנ”ד כתב הב”ש בריש הסימן שם דבאלו שכופין להוציא מפסדת תוס’ כתובה, ולפי”ז מפסדת ג”כ המתנות שנתן לה אף דברים שאינם בגדים כגון קרקע וכדומה.
אולם בשלטי הגבורים פרק האשה שנפלו בכתובות כתב שם עמ”ש הרי”ף במוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, וכתב הרי”ף:
“דזהו כשהבעל רוצה לגרשה, אבל כשהיא מורדת בו בין אכל ובין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול, דלא יהא אלא מתנה, הוא דיהיב לה מתנה, אמרינן כי אקני לה ואדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק וכו’.”
וע”ז כתב “בשלטי הגיבורים”:
“האשה שתובעת גירושין מבעל, רואין אם היא תובעת כדין כגון אלו שכופין להוציא הרי הוא כמו שמגרשה מדעתו ואמרינן מה שהוציא הוציא וכו’, ואם תובעת גירושין שלא כדין… הרשות לעגנה עד שתתן לו כל הוצאותיו שהוציא יותר ממה שאכל.”
הרי רואים מדבריו להדיא דהיכא דחייב לגרשה אינו יכול לתבוע ממנה מתנותיו בחזרה ואינה חייבת להחזיר לו הוצאותיו וכמ”ש להדיא.
וכן בשו”ת תורת אמת למהר”א ששון סי’ נ”פ שכתב שם בתוך לשונו:
“דהיכא דנותן שדה לאשתו כתב הטור באה”ע סי’ פ”ה בשם הרמ”ה דוקא שנתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, אבל נתאלמנה או נתגרשה מחמת מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה, וכתב שם בהמשך דבריו, אלא דכד מעיינינן חזינן בתר דדייקינן דברי הטור ז”ל שתלה הדבר במרדה ושכתבו עליה אגרת מרד דמשמע דוקא בכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה הא אם היו הגירושין שלא מחמת מרד כגון שהיו אפי’ מחמת קטטות ומריבות רבות ומחמת כן נתגרשה מהבעל שלא ברצונו אפ”ה מתנתו מתנה.”
מבואר דסובר באינה מפסדת המתנות שקיבלה מבעלה אא”כ כתבו עליה אגרת מרד ובכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה.
ועיין בפד”ר (כרך ח’ עמוד 278) פס”ד של הגרי”ש אלישיב שליט”א שכתב דהיכא שהוא גורם לגירושין מחמתו ויכול למנוע את הגרמא. כה”ג אפשר דגם הח”מ יודה שלא הפסידה מתנתה עיי”ש מה שכתב בזה. ונחזור לנידונינו דחזינן דגם בכופין להוציא איכא פוסקים דס”ל דלא הפסידה מתנתה, כ”ש בנידו”ד שלא פסקנו כפיה היכא דיוצאת ממנו פשיטא דלא הפסידה מתנותיה, דהו”ל כמוציאה מדעתו, וכמשמעות הב”ש סק”ב הנ”ל.
והנה אף דבמורדת קיי”ל דהפסידה מתנותיה שנתן לה בעלה וכדאיתא בסי’ ע”ז אף בטענת מאיס עלי בטענה מבוררת א”כ לפימ”ש לעיל לדמותה למאיס בטענה מבוררת לכאורה צריכה להחזיר המתנות, נראה דיש לדחות דיש בכלל מאתיים מנה ומשום דבמורדת באמתלא מבוררת מ”מ יש לה דין מורדת ופסקנו שהיא מורדת ואף אינו חייב לגרשה ומשום דאף שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, מ”מ הרבה פוחזים איכא דנשיהם שרויים עמהם בשלום ואף דאין חוסמין אותה לפניו מ”מ מורדת מיהא הויא ופטור ממזונותיה וכן הפסידה כתובתה שם, משא”כ בנידו”ד אף שמורדת בו בפועל מ”מ כיון דלא מיתדר לה עמו בגרמתו שהכה אותה ופגע בה פגיעות חמורות שלא שייך לחייבה שתדור עמו וכן שאר התנהגויות הבעל כפי שהם היו כלפיה נראה פשוט דאינה צריכה להיות עמו ומשום כך חייבוהו בי”ד בגט, נראה ג”כ דאינה מפסדת כתובתה ע”פ דין וכיון דאינה מפסדת כתובתה אף פטורה מלהחזיר המתנות, וכמ”ש בשו”ת “תורת אמת” הנ”ל דכל שלא פסקנו עליה דין מורדת ולא נכתב עליה אגרת מרד לא הפסידה מתנותיה כמו שלא הפסידה כתובתה, ועכ”פ יכולה לומר קים עלי כדעות אלו שלא הפסידה מתנותיה אף אם נאמר שהח”מ חולק על שו”ת תורת אמת וכמשנת”ל.
וביותר נראה בנידו”ד כ”ז שלא התברר לנו שאכן הבעל השקיע בדירה יותר ממה שהשקיעה האשה אין לנו להכנס בספיקות כיון שרשום חצי על שמה תלינן דשלה הוא ואין לנו למנוע ממנה לקבל את חלקה, ובפרט דיתכן דמגיע לה כתובה בחשבון כנגד מה שהוא נתן יתר על חלקה ונוטלת חלק זה בכתובתה ועכ”פ אין נראה דיש להמשיך להחזיק העיקול כה”ג.
ואולם עצם הדברים בנידון דאדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה הדברים אינם ברורים עדין כל צרכם. דשם סי’ צ”ט בסעיף ב’ איתא:
דהנותן מתנה לאשתו אע”פ שמגרשה שלא מדעתו כגון שסרחה עליו אעפ”כ זכתה במתנתה.
והמקור הוא מדברי הריב”ש סי’ ש”א שכתב:
“אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא צריך למישקל מיניה דרחים ליה לעולם עיי”ש שכתב כן בשם הגאונים.”
ובפתחי תשובה שם סק”ז הביא בשם תשו’ חת”ס סי’ קמ”א שהביא את דברי הלבוש דאפילו מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנה (והיינו אף שנאסרה עליו מחמת כן וכדמוכח שם מדבריו) וכתב שם:
“דהדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ומעיקרא היתה טובה וישרה ואיכא סברת הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם, ואטו מאן דיהיב מתנה לצדיק ונעשה אח”כ רשע וכי נחזיר מתנתו משום זה” עיי”ש.
ותמיהא לי טובא דא”כ גם במורדת נימא הכי. וכי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה ואמרינן השתא הוא דאיתרע שנהית עכשיו מורדת, ובפרט כשמורדת בגרמתו שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו שהוא הגורם למרידתה למה צריכה להחזיר המתנות נימא השתא הוא דאיתרע, והוה כ”ש מהא דמצא בה דבר ערוה שנאסרה עליו שנעשית עכשיו רשעית דאינה מפסדת מתנתה אף שהיא הגורמת לניתוק האישות אעפ”כ מתנתה שלה, כ”ש במורדת מחמתו ובגרמתו פשוט יותר שאין לה להפסיד המתנה וכי ערבא בעי למישקל מינה שלא תמרוד בו לעולם והיא תימא רבתא.
ורק אם נדחוק לפרש דלענין מורדת כל הזמן היא במצב של מרידה, ואף שהשתא הוא דאיתרע מ”מ אמרינן כין שהיא עכשיו מונעת ממנו אישות וכל רגע הדבר מסור בידה להפסיק מרידתה. כה”ג אמרינן אומדנא מעיקרא דאדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה, משא”כ אם סרחה עליו שמצא בה דבר ערוה שנאסרה עליו, עכשיו אינה מורדת בו אלא שהתורה אסרתה עליו ע”ז אמרינן השתא הוא דאיתרע ולא הפסידה מתנתה, והוא דוחק וצ”ע.
ומ”מ לענין נדו”ד נראה דאין לחייבה להחזיר המתנות אף אם יתברר שאכן הבעל נתן לה המתנות כיון שכל המרידה מחמת כן שלא ניתן לדור עמו וחייבוהו מה”ט בגט, ובפרט לשיטת “התורת אמת” הנ”ל כל שלא פסקו עליה דין מורדת ולא כתבו עליה אגרת מרד שלא הפסידה כתובה ג”כ לא הפסידה מתנתה וכשנת”ל ובפרט שלא התברר לך כלל שהבעל נתן לה מתנות את הדירה בודאי שבי”ד יכול לבטל העיקול וכשכ”ת כל זה בארוכה.
ואולם עדין ענין זה רפוי בידי ומשום דלכאורה יש כאן לדון מתורת ממה נפשך, דאם בנדו”ד נאמר שהיא מורדת א”כ צריכה להחזיר המתנות שנתן לה כמו בכל מורדת, ואם נאמר שכאן אין דינה כמורדת מהטעמים שכתבנו א”כ מהיכי תיתי שתוכל לקחת נ”מ ונצ”ב קודם הגט, דהרי נראה דדוקא במורדת באמתלא מבוררת אז אמרינן שיש תקנתא דמתיבתא שנוטלת כל מה שהכניסה לו וכמ”ש הפוסקים דהתקנה היתה כאילו מגרשה מדעתו לענין זה שתיקח נכסיה, אבל אם אין דינה כמורדת איך תיקח נכסיה, וכי כל אשה שתהיה בקטטה עם בעלה תוכל לתפוס נכסיה ממנו כ”ז שלא פסקנו עליה דין מורדת, הא פשיטא שאין לה זכות לתפוס נכסים כה”ג וא”כ למה ניתן לה לקחת את חלקה בדירה.
ונראה לומר דיש בכלל מאתיים מנה וכמש”ל, היינו דכאן היא מורדת בפועל בבעלה, ומצד אחד דינה ככל מורדת שיכולה ליטול נכסיה בטענה מבוררת אף קודם הגט וכמ”ש לעיל, ואולם בכל מורדת כיון דיכולה מצד המציאות לישאר עם בעלה דכמה פוחזים נשותיהם עמהם וכמ”ש הפוסקים, אמרינן דכה”ג הפסידה כתובתה ואף צריכה להחזיר מתנות שנתן לה, משא”כ היכא דלא שייך לדור עמו כלל שמכה אותה ופוגע בה חמורות נראה דבמרידה כה”ג אינה מפסדת כתובתה, וכ”ש שאינה מפסדת מתנות שנתן לה וכשנת”ל כ”ז, ובפרט בנידו”ד שלא התברר כלל שנתן לה מתנה נראה דבי”ד יכול להסיר העיקול ואין לבי”ד למונעה מלקחת את נכסיה, וכבר כתבנו דלא דמי לכל אילו שכופין להוציא דשם לפי דעת הח”מ מפסדת המתנות ומשום דשם ישנה כפיה עליו משא”כ בנידו”ד, ובפרט לשיטת השלטי הגיבורים ושו”ת תורת אמת סי’ נ”ה דאף שם אינה מפסדת המתנות כ”ש בנידו”ד וכשכ”ת כ”ז בארוכה בעזה”י, וביותר בטענת נכפה בנידו”ד כבר כתבנו כמה שיטות דהיינו שיטת המהרי”ט דס”ל דאינה מפסדת כתובה ונדוניא ברור דלא הפסידה מתנה כה”ג.
לסיכום יש לציין שנושא הסכסוך בין בני הזוג כבר נידון תקופה ארוכה בביה”ד, והצדדים אף הגיעו בינם לבין עצמם בעבר להסכם גירושין, ועל אף פסה”ד של ביה”ד האיזורי ושל ביה”ד הגדול כי על הבעל לגרש את אשתו, עד היום הבעל לא גירש את אשתו ולא קיים את פסה”ד ומעגן את אשתו בכדי, אשר כפי הנראה כל כוונתו לצעורה קא מכוון לכובלה בכבלי העיגון בשרירות לב, ובודאי שכה”ג אין כל מקום לסייעו לשלוט ברכושה ובחלקה שבדירה על ידי שיטילו עיקולים למיניהם, ובודאי שאסור לסייעו בשום צורה שהיא לגרום להמשך עיגונא דאתתא הנ”ל, ועל הבעל לפוטרה בגט פיטורין לאלתר, ולהתיר האשה מכבלי עגינותה.
לפיכך פוסק ביה”ד:
א. על הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין לאלתר בהתאם לפסה”ד מיום כ”ח חשוון תשמ”ו.
ב. מבטלים את העיקול אשר הוטל ע”י ביה”ד ביום י”ד סיון תשמ”ה והעיקול הנ”ל בטל.
ניתן כ”ה טבת תש”נ