יחיא טובול “גט מעושה מכח תביעה אצל הערכאות” שו”ת מראות ישרים 1 (2002) 252
“גט מעושה מכח תביעה אצל הערכאות” יחיא טובול
כ”ג שבט ה’תשנ”ב לפ”ק פה ק”ק ליאון יע”א.
לכבוד ידידי הרה”ג מוהר”ר יעקב פולטוראק הלוי שליט”א אב”ד דק”ק ליאון והמחוז יע”א.
על אודות האשה שבעלה מסרב ליתן לה גט פיטורין כדת משה וישראל, והלכה ותבעה אותו אצל ערכאות צרפת הדנים בבתי משפט עליון על וה, והללו שפטו כי יש כאן נזק מהבעל שמונעה להנשא כדמו”י, ונזק ניתן לתשלומין כדין כל נזק, ותחליטו שסוף דבר, התשלומין המגיע לאשה הוא, שהבעל חייב לשלם מדי יום ביומו סך ידוע, כל זמן שלא ניתן הגט בב”ד, והשאלה נשאלת אם גט שיותן בתנאים כאלה יהיה בו חשש גט מעושה או לא.
הנה תנן בגיטין דף פ”ח ע”ב, גט מעושה בישראל כשר ובעובדי כוכבים פסול, ואיתא בגמרא, אמר ר”נ אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר, שלא כדין פסול [מה”ת] ופוסל [מן הכהונה מדרבנן משום ריח הגט], ובעובדי כוכבים כדין פסול ופוסל, שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו, ואסיקנא דטעמא דבעובדי כוכבים כדין פסול, זהו פסול מדאורייתא, משום דעובדי כוכבים לאו בני עשויי נינהו, יעויין ברש”י ז”ל ד”ה בדותא היא, ואפי”ה מדרבנן מיהא הוא פוסל מן הכהונה, והטעם משום דגזרינן כדין דעובד כוכבים אטו כדין דישראל, דכדין בכדין דישראל מיחלף, ואע”ג דכדין דעובד כוכבים, לאו גיטא הוא, גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמיחלף בכדין דישראל, ואתי למימר ישראל נמי שעישוהו כדין לא פסיל וההוא גיטא מעליא הוא, אבל שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף, ואטו שלא כדין דישראל לא גזרינן משום דהויא לה גזירה לגזירה, ונמצא מבואר דכדין בעובד כוכבים שפיר הוי פסול דאורייתא, ואע”ג דבגמרא בבא בתרא דף מ”ח ע”א, פרכינן מינה דההיא דאמר רב משרשיא, דבר תורה אפילו בעכו”ם כשר, ומה טעם אמרו בעכו”ם פטול, כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו”ם, ומפקעת עצמה מיד בעלה, ע”ש. מ”מ כבר פירשו התם התוספות ד”ה דבר תורה, דלא פריך הכי אלא לסברת המקשה שם, דחשב עכו”ם בני עישוי, אבל וודאי לקושטא דמילתא, קיי”ל דהא דרב משרשיא בדותא היא, וכדאיתא בגיטין דף פ”ח ע”ב.
ולפי זה הנה בנידו”ד מיירי שהבעל הוא חייב מן הדין לגרש את אשתו, דהא עסקינן בגוונא שהוא אומר איני זן ואיני מפרנס, וכה”ג שפיר חשיבא הכפיה לגירושין כדין, וכדמייתו התוס’ בגיטין דף פ”ח ע”ב ד”ה ובעובדי כוכבים, ובבבא בתרא דף מ”ח ע”א ד”ה גט מעושה, דברי הירושלמי מגיטין עייי”ש, והכי נפסק בשלחן ערוך סימן קנ”ד סעיף ג’ עיי”ש, ובענין אופני הכפיה, מבואר בשלחן ערוןך סימן קנ”ד סעיף כ”א, דכל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטין, ובפשוטו משמע דגם באומר איני זן ואיני מפרנס, נמי דינא הכי דכופין אותו בשוטין, וכדכייל השלחן ערוך בסעיף ג’, הא דאיני זן ואיני מפרנס בהדי הא דמי שאינו רוצה לשמש, ובמי שאינו רוצה לשמש מסתברא ודאי דכופין אותו אפילו בשוטין, דומיא להא דסעיף ג’, דאם היא טוענת שאין לו גבורת אנשים לבא עליה, דכופין אותו אפילו בשוטין, כמבואר בבית שמואל ס”ק ל”ח, דכל הני דסעיף ג’ שפיר כייפינן אפילו בשוטין.
והנה לכאורה מסתברא דאי שרי לכפות אפילו בשוטין, א”כ הו”ה נמי דשרי לכפות בכל מיני כפיות, ואפילו כפיה ע”י שנקנסנו בממון, נמי שפיר דמי, ולכן אילולי שהיה שייך שהב”ד הם הם שהיו מחייבין זה הבעל שמסרב ליתן גט לאשתו, שבכל יום ויום שהוא מתאחר בנתינת הגט, הוא מיחייב לשלם, סך מסויים קנס לכל יום ויום, ודאי דלא היה נחשב זה כלל לגט מעושה, דמכיון שהכפיה היא כדין, תו בכל מיני כפיה שפיר שרי, דידן עיקר הכפיה בחיוב קנס של ממון, לא נעשית על ידי ב”ד ישראל אלא ע”י ערכאות של הצרפתים, וא”כ אי זה נחשב לגט מעושה בידי עכו”ם, אף אי הוי כדין וכמו שנתבאר מ”מ לית בה מששא מדאורייתא, אולם לכאורה יש לדון בנידון דידן לפי מאי דתנן בסיפא דמתניתין בגיטין דף פ”ח ע”ב, “ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך”, ופירשו התוס’ בד”ה ובעובדי כוכבים, וכן בב”ב דף מ”ח ד”ה גט מעושה, שהפירוש בזה הוא דבעכו”ם נמי כשר, וכגון שאומר לו עשה מה שישראל פלוני אומר לך עיי”ש. דהכי מוכח בתוספתא דקתני ובעכו”ם חובטין אותו ואומר לו עשה מה שפלוני אומר לך, משמע דעל פי ר’ פלוני שהוא חכם חובטין אותו וכשר הוא, שהוא אומר להם לחובטו, וכו’ עיי”ש. וכן פירש הרשב”ם ז”ל בב”ב שם ד”ה ובעכו”ם עיי”ש, וזהו כמבואר בשלחן ערוך סימן קל”ד סעיף ט’, דאם דחקו אותו ב”ד של ישראל על ידי כותים והיו הכותים מכין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרים לך דינו כאנסוהו ישראל.
וא”כ הכ”נ מה שהערכאות מחייבין את הבעל לשלם הקנס אם לא יתן את הגט, הרי זהו דוקא משום שהאשה הגישה לפניהן תביעה כנגדו, מכיון שלב”ד ישראל לא היה לא-ל ידם לחייבו בנתינת הגט, ונמצא שהאשה היא רק תובעת מהערכאות שיחייבו לבעל לעשות מה שהב”ד דורשים ממנו, וממילא כשהערכאות כופין אותו, היינו שהם מחייבין אותו לעשות מה שהב”ד יאמר לו. אלא דלכאורה ז”א, דכיון שהבית דין של ישראל לא צוו כלום לערכאות בענין זה דכפיית הבעל, ולא עשו הערכאות אלא מחמת תביעת האשה, לא חשיב זה כלל כאנסוהו ישראל, שעיקר היוזמא בקביעת חיוב הכפיה לא באה אלא מהערכאות עצמן, ולא מפאת הבית דין ישראל.
אכל אכתי י”ל דבאמת מה שהערכאות מחייבין ליתן קנס אם לא יתן את הגט, לא חשיב זה כפייה בעצם הגט, והוא דהלא זה ודאי שכל יכלתם של הערכאות לכפותו באופן זה ליתן את הגט, זהו דוקא משום שהוא לא רוצה לזון ולפרנס, והוא חפץ לעגן את אשתו בכדי, אבל אילולי שהבעל היה מקיים את התחייבויותיו כלפי אשתו, ודאי שלא היו הערכאות נזקקין כלל לתביעת האשה, ונמצא איפה דגם תביעה זו בנתינת הגט או תשלומי הקנס, היא תלויה לגמרי בדעתו ורצונו של הבעל, שהרי אם ירצה לזון ולפרנס את אשתו, תו ממילא תיבטל מעצמה כל כפייתם, ולכן לא חשיבא זו כפייה ואין כאן גט מעושה, דאיהו הוא דעביד אנפשי’, שאם יתן את הגט, זהו משום שלא רצה ליתן את המזונות, והוא הוא שמחליט ועושה מדעתו בזה, ולא דמי לשאר כפיות כדין, המבוארים בסימן קנ”ד סעיף ג’, כגון בטוענת שאין לו גבורת אנשים וכו’ דבזה לא תלוי כלל הדבר בדעת הבעל, ושפיר חשיבא כפיה גמורה מן הדין.
ומה שכתב הפ”ת בסי’ קל”ד ס”ק י’, בענין אונס ממון, שחייבוהו קנס אם לא יגרש, דכל שמתחילתן לא ברצונו היה, רק אחרים שמו הקנס עליו קרוב הדבר דלכו”ע חיישינן ליה לגט מעושה, דהא אונס ממון חשיב אונס לדעת כל הפוסקים, עכ”ל. כל זה לא מיירי אלא בגוונא שלא היתה הכפיה על ידי אונס ממון כדין, והיינו שלא היה חייב מן הדין לגרש, ולכן שפיר אמרינן דאונס ממון הוי אונס, אבל היכא שבלא”ה הוא חייב לגרש משום דחייב במזונות ואינו זן, בזה אדרבה י”ל דכיון דידע שפיר בחיובו במזונות, וידע נמי דהרשות נתונה לכופו על זה, אם כן כשבאמת כופין אותו בכל מיני כפיות, הרי זה כקיבל על עצמו ברצון כפיות אלו, דומיא למאי דְאיתא בסימן קל”ד סעיף ה’, דאם נשבע הבעל ליתן הגט, צריך שיתירו לו קודם, שלא יהיה דומה לאונס, וכו’. וכתב עלה הטו”ז בס”ק ו’, שבאמת אין זה אונס כיון שברצון נשבע ונכנס לחיוב זה, והכא נמי בנידו”ד ברצון נכנס לחיוב מזונות, וכשכופין אותו לגרש [אף על ידי קנס ממון] משום שאינו רוצה לקיים חיובו דמזונות, הרי זה כאילו נכנס ברצון לכפיה זו.
ולכן לא מובן לי בעניותי, מאי דמייתי מעלת כ”ת מהא דאבה”ע סימן קניד ס”א, דאיתא בהגהה ייא דמתנכר כופין אותו, ויש חולקין, וכתב עלה בפ”ת ס”ק ד’, וז'”ל, “לכן מוטב שלא לכפותו על הגט כ”א על חיוב מזונות וכו’, עד שמכח זה בע”כ ירצה עצמו לגט, וכן בס”ק ח’ יכולים לכפותו לזונה או ליתן גט בדרך ברירה, ואין זה נקרא כפיה על הגט רק כדי לקיים שארה וכו’, ע”כ. ולכאורה כל זה אינו שייך לעניננו, דמה שהוצרך הפ”ת להציע סוג כפיה כזו, שהיא דרך ברירה, דממילא לא חשיבא זו כפיה, הוא משום דחייש השתא לשיטת ה”יש חולקין” דמייתי ההגהה, דסברי דאין לכפות המתנכר, דלפי זה ודאי שכפיה רגילה תהא חשובה שלא כדין, והוה ליה גט מעושה, אבל בגוונא שהבעל מיחייב מן הדין לגרש, ושרשאין מן הדין לכפותו על זה גם הפ”ת יודה דלא מצריכים כלל לסוג כפיה כזו שהיא בדרך ברירה.
והנה מעלת כ”ת כתב שכיון דאין לנו סמכות בצרפת לחייבו בב”ד מזונות, לכן אי אפשר לנו לזקוף הקנס שמחייבין אותו הערכאות, על סך המזונות, דהלא הבעל יטעון סוף סוף שמה שהממשלה חייבה אותו, הוא גזל, ורוצה הוא בביטול הגט ולא בקיומו, ועל סירוב המזונות נימוקו עמו, במורדו בדיינים ע”כ.
יש להעיר על זה, דהא כל היכא דשרי מן הדין לכפות על הגט, הרי כל מיני כפיות מותרים, ואפילו בשוטין מותר לכפותו, כמבואר בסימן קנ”ר סכ”א, ואם כן אף שהבעל מורד עכשיו בדיינים, ביודעו שאין בידם שום כח לחייבו בדין תורה, מ’מ הלא איהו נמי יודע שיש בידם אפשרות לכופפו לדעתם, בדרך עקיפין, בזה שיפנו אל הערכאות, על ידי חביעת האשה שתוגש כנגדו, דממילא יוטל עליו קנס, אם יחזיק בסירובו, וא”כ למה יגרע אופן כפיה זה משאר אופני כפיות, ומה שיטעון הבעל דסוף סוף מה שהממשלה חייבה אותו, הוא גזל, לכאורה אין בדבויו כלום, דהרי כל החיוב הזה שהטילו עליו הערכאות, הוא נובע רק מחמת התערבות הב”ד והאשה שהגישה תביעה כנגדו, שהיא בצדק גמור, וא”כ אם ירצה שתבוטל תביעה זו שכנגדו, שפיר ביכולתם לדרוש ממנו תחת זה, שיכנע לדעתם, וליתן את הגט לאשתו, ואם הוא עדיין מחזיק עוד בסירובו איהו הוא דעביד אנפשי’.
כלל העולה דהיכא שהנידון בכפיה כדין, כהא דאינו זן ואינו מפרנס, לא איכפת לן במה שהכפיה נעשית בדרך זו, על ידי תביעת האשה כנגדו בערכאותיהן, שמחייבין אותו קנס על הימנעותו מנתינת הגט, וליכא בזה החסרון דכפיה כדין על ידי עכו”ם, כיון דבדעתו ורצונו הוא שתלוי הדבר, שאם ירצה לזון ולפרנס, לא היתה כאן שום כפי’, והכי מוכח מדברי שו”ת מנחת יצחק בחלק ח’ סימן קל”ו, [שאליו רמז מעלת כ”ת] שדן ג”כ בענין זה דהטלת קנס על ידי ערכאותיהן משום סירוב הבעל ליתן את הגט, דאחרי שהזכיר מה דפליגי האחרונים ז”ל על התו”ג, וגם דברי החזו”א בסימן צ”ט אות ב’, דאם הגיע אח”כ לרצון מעצמו, לא איכפת לן במה שכפוהו מתחילה וכתב שבאמת קשה לסמוך על זה, עיי”ש, שוב כתב לצדד בזה להקל בזה”ל “והנה גם אולי בגופא דעובדא מה שהביאה לגירושין, היה מקום לדון אם על פי הלכה מחוייב לגרשה, והוי כפי’ כדין” וכו’ עיי”ש, ועל כרחך צריך לומר דסב”ל דאין בזה משום כפיה כדין וכו’ שע”י עכו”ם, דאל”כ מה הרויח במה שהסתפק דאולי על פי הלכה מחוייב לגרשה דמ”מ הא הוי כפיה ע”י עכו”ם, אלא ע”כ צ”ל כדביארנו דשאני הכא שכל הכפיה היא תלויה בדעתו ורצונו דהבעל, ואיהו הוא דעביד אנפשי’.
ואמנם היכא שאין הדבר תלוי בדעת הבעל, ואין לו דרך להיפטר מהקנס שהוטל עליו, אלא ע”י גט פיטורין לאשתו, בזה ודאי חשיב גט מעושה ע”י עכו”ם, דאף אם היה חייב מן הדין לגרש, פסול, ורק בגוונא שיכול לפטור עצמו מן הקנס גם ע”י שיסכים לזון ולפרנס, בזה שוב לא חשיבא הכפייה על הגט עצמו, שאם ירצה יפרנס ואל יגרש, בזה אף אם יחליט על נתינת הגט, הרי זה רק משום שברצונו לסלק מעליו חובת המזונות ולא משום שאנסוהו על הגט ובמנחת יצחק ח”ח סימן קל”ז, כתב דמי שרוצה ליתן גט לאשתו מחמת שרוצה לישא אחרת, ומחמת חרם דר”ג דאסור לישא ב’ נשים נותן גט לאשתו הראשונה, דאין בזה משום גט מעושה, דיש בידו שלא לגרש ולא לישא אשה אחרת, כן אף היכא דאינו חושש לחרם דר”ג “ורק מחמת החוק [שלהם של הערכאות] א”א לישא אחרת עד שיגרש הראשונה וק”ל, ולכל היותר הוי בכלל אונסא דנפשיי ע”כ. ולפ”ז הכ”נ היכא שא”א לו להיפטר מהמזונות מחמת החוק שלהם שהטילו עליו קנס, עד שיגרש, אין כאן גט מעושה, דיש בידו שלא לגרש ויזון ויפרנס.
[ואנב, במה שדן שם המנחת יצחק, שיש יראים ושלמים בעלי השפעה על מחוקקי המדינה, שבעזרתם מקווים להכניס בפרלאמאנט חוק חדש, שיחייב בעל בן ברית, המגרש אשתו בבית משפט ממשלתי, שיתן לאשת גט פיטוָריז לפני בד ישראל וכו’, האם נקרא גט מעושה אם יטיל השופט על המגרש תשלום נוסף של החזקה עד שיתן לה גט פיטורין ע”פ ב”ד, ומסיק דהעצה היחידה להשתדל שינתן החוק לא באופן חיובי ליתן גט, אלא שכ”ז שלא יהיה היתר נישואין מב”ד של ישראל לא יהיה תוקף לגירושי ערכאות וכו’ אבל בלא”ה ס”ל למנחת יצחק, שהטלת השופט תשלום נוסף של החזקה עד שיתן לה הגט, יביאינו לידי חשש גט מעושה לכל הדיעות עיי”ש.
ולכאורה יש להעיר, דאם כבר הגענו לזה שהפרלאמאנט מוכנים לסייע בזה לישראל להתיר את נשותיהן מכבלי העיגון, אם כן הרי ישנה דרך פשוטה המבוארת בש”ע סיי קל”ד סעיף ט’, דגם כפייה שע”י עכו”ם שפיר מותרת, והוא בגוונא “שדחקו אותו בי”ד של ישראל על ידי כותים, והיו הכותים מכים אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרים לך, דינו כאנסוהו ישראל”, וא”כ אפשר לחקוק חוק שהב”ד ישראל יש להם רשות לתבוע ולבקש מהערכאות שיכופו את הבעל לעשות מה שהב”ד מבקשין ממנו, דאז מכיון שהערכאות הם עושים רק משום ציווי הב”ד להם, ממילא הוי רק כהא דאומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך, דחשיב כאנסוהו ישראל.]